אגרת שבעים ושבע 🔗
כ“ג טבת תר”ל, טעלז.
[לר"מ פראָזער]
קדמו עיני אשמורות לשיח בך, ידידי הנאמן, בטרם תקפו עלי טרדותי יום יום המשביעות אותי נדודים עדי נשף. בעד אשנבי נשקף השחר פרוש על ראשי הערמונים העומדים צפופים סביב לביתי, נכח חדר משכבי; ולפני פרוש בשחר מכתבך הנחמד האחרון אשר בו השכלת להודיעני דברים ראוים לדעתם ולשית לב אליהם.
לא הזכרת במכתבך את מכתבי האחרון אשר כתבתי אליך זה בעשרת ימים בתוך מכתבי לידידנו לרומש; ובלתי ספק עוד לא הגיע אז לידך בצאת מכתבך; ובלתי ספק עתה כבר הגיע לידך, והנה על אֹדות עלי המליץ אשר אמרתי שם, אמהר להודיעך כי עתה הגיעו לידי העלים בעד (?) ארבעה שבועות פעם אחת ומצאתי בם את שני מאמרי, פחד בלילה בנו' 46 ובזכותן של הרבנים בנו' 47; ועוד לי אצלו ציץ נובל, אשר לא אדע אם ידפיסנו מפני שאנכי מספר בשבחו של ר' יוסף ראַבינאָוויטש שה' צ“ב היה מתנגד לו בהיותו בחיים; ושירים שנים שהמו”ל המליץ כפי הנראה מתמהמה בהדפסתם לפי שהם אוחזים בעמודי הוראה ומטים אותם בכח. מאמרי Еврейскiй братетва נדפס במ“ע Денъ בנוב' 27, 28; אבל לדאבון לבי נדפס הוא בשבושים רבים המקלקלים במקומות רבים כונת הענין; יש מהם טעיות הדפוס ויש גם שנוים שכפי הנראה חפץ המו”ל לתקן במאמרי וקלקל; והמקומות ההמה הראו לי לדעת שמו“ל Денъ הוא הדיוט גמור בכל הנוגע לידיעת ספרות עברית, כי בתקוניו שדמה לתקן בדברי טעה בדברים שתשב”ר יודעים אותם והביא עלי קללה ולא ברכה בתתו מקום למתנגדי להצטדק ולהתנפל עלי; וכן הוא עושה מלאכתו מלאכת ההגהה בדרך העברה בהניחו את טעיות הדפוס הנראות לעין ולא תקנם. המו“ל Денъ עול ימים הוא וכפי הנראה אין כחו אלא בפה מדבר רוסית ולא ראבינאָוויטש אף לא סאָלאָוייטשיק הוא אשר ברחב לבם הבינו לאשורו גם דבר הרחוק מכליותיהם. הנה אנכי שולח לך בשבוע הזה את שני הנומערן הזכרים והראית אותם גם לה' פומפיאנסקי. ובכל זאת צר לי כי לא נמצא הДенъ אצלכם; כי הרביתי לכתוב בו בימים האחרונים האלה, ובתוך שאר דברים כתבתי ג”כ התנצלות בעד ידידנו רומש כנגד מחרפו בווילענסקי וויעסטניק, כמו שהודעתי לו במכתבי בדרך סוד; ואיה איפוא יקח את העלים לקרוא בהם?
הסבה הראשית שגורמת שה' פֿין אינו מקבל לדפוס מאמרו של ידידנו רומש הוא מחמת שפֿין כועס עלי מפני שפניתי ערף לו ולכרמלו ואינני עובד בו ואינני מוציא את המ"ע ההוא בשנה הזאת ולא עניתיו על כמה מכתבים, מפני שאין נפשי אל האיש הזה בעל דו פרצו–פֿין, החפץ בעל כרחנו להיות רידקטור ואין בו אחת מן הסגולות הנדרשות לזה; אין בו לא אהבת האמת ולא שנאת הבצע לא אֹמץ הלב ולא רך הלשון; אין מלה במאמריו ולא טעם בחכו לבחור המתוק לנפש קוראיו מדברי אחרים – ואיש כזה חפץ למשול עלינו ביד חזקה! והנה אם ידידנו ה' רומש יחפוץ שדבריו יראו אור, עצתי שישלח אותם להמליץ ויקדים להם דברים קצרים אחדים בדבר מיאון בעל הכרמל להדפיסם. אם יחפוץ יוכל ה' רומש לשלוח את המאמר מתחלה אלי ואשים עיני עליו, מפני שצרך גדול הוא שהמאמר יהיה כתוב בלי אריכות לשון ובלי שותא יתירה וגם צריך להזהר בדברי הזלזולים שלא לעבור חק דרך ארץ; שאם לא כן לא יוכל גם המליץ להדפיס המאמר.
בקרב הימים יבוא לעירך שר־שלום Мировй Посрединкъ חדש, אחד ממיודעי דפה, שהיה עוזר האיספראַווניק דפה; על ידו אשלח לך שני נומערן Денъ הנזכרים על אדרעססע של ר' אלחנן אהרנשטאַם. שם השר הנ“ל C.C.T. והוא איש תמים בדרכיו ושלם במעשיו שלא הספיקו עוד לקלקלו ולא האצילים הפולאָנים ולא הפאַקטאָרן היהודים; על ידו אנכי שולח ברכת שלום לר' א. הנ”ל ולה' ד. ולה' ג.; ועל כן קדמה נא פניהם בפקודתי שלום ובבקשתי שיקבלו פניו בסבר פנים יפות; ואנכי מקוה שבעיר פאָניוועז לא יתנו ידים להעבירו ממחשבתו הטובה אשר הוא חושב על היהודים כל ימי שבתו אתנו בזה.
צדקת בדבריך על אדות דיינאָוו. גם אנכי גליתי דעתי מכבר שאינני מאמין בתמתו עם הפראָגרעסס וכי כל זה איננו עושה אלא בשביל שיצרו תקף עליו; גם אצלי אין ספק שהוא יעשה בעל תשובה באחרית הימים, אבל רק אחרי אשר תמוטינה תאותיו וינוס לחו וכחו.
אם קראת את מאמרי בזכותן של הרבנים אעירך להוסיף גם אתה על דברי ולספר באזני כל את מעלליהם של הרבנים ואת פטפוטי מעשיהם, מן הרב ר' ה. היושב אצלכם עד רבני שאר הערים אשר ידעת או שמעת מהם; כי אין ספק שכלם עוסקים בהבלים כאלה ומבלים ימיהם במעשה נערות; שפוך חמתך עליהם ומלא אחרי דברי, או הודיעני מאשר ידעתי ואנכי אוסיף ידי שנית לכתוב.
אם אינך העוסק כעת בפרקמטיא ואינך חס על שנים שלשה רו“כ הוצאות הדרך הבה בואה אלי לשבועות אחדים. הנה דרך החרף כעת טוב מאד וישבת אתי שנים שלשה שבועות; ביתי רחב ידים ולך יהיה חדר מיוחד ובשעות הפנאי נשתעשע יחד ואִועץ עמך על אדות גדולו של בני שכבר הגיע לחינוך; כי בבוא האביב וה' ישאך אל אשר ישאך ומי יודע אם עוד נשוב נראה איש את פני רעהו והיו לך ימי שבתך אתי למנוחה ולי למשיב נפש ולשמחה. אם תאות לשמוע לקול קריאתי והודעתני את דבר בואך במכתב ע”י מוקדם.
בכתבך לה' ליליענבלום באודיססא תברכהו בשמי לשלום ותגיד לו כי אנכי אנכי הוא המזכיר בהמליץ את התלאה אשר מצאתהו בווילקומיר.
מיום צאתך מקאָוונאָ אבד כל חזון ביני ובין מרים ידידתנו, וגאָרדאָן נחשב לה כאלו מת ועבר ובטל מן העולם. הודיענו משלומה. הראית פניה בהיותך עתה בקאָוונאָ? הנודע לה ה' צ“ב? הודיענו ג”כ חדשות על אדות ביתו של שט'.
לבי אומר לי שבשבוע הזה עוד אקבל ממך מלים אחרים בתשובה על מכתבי אליך בתוך מכתבו של רומש ואם לא – ה' עמך בכל אשר תפנה ושמי וזכרי יעמוד חי בתוך לבך כי כן גם שמך וזכרך שוכן בקרב לבב ידידך
יל"ג
אגרת שבעים ושמנה. 🔗
טעלז יום ג' פ' א“ש תר”ל.
שלום לך גבר חכם בעז ואיש דעת אמיץ כח![1]
לא אזכור כעת בבירור הסבה שגרמה לי שלא עניתיך על מכתבך משנה העברה. כמדומה לי שהגדת לי שאתה נוסע לאודיססא ולא הגדת לי על שם מי אכתוב לך שמה; ועוד שבקשת ממני להמליץ טוב בעדך לפני מנהלי הקומיטיט בפ"ב וזה לא חפצתי לעשות; לא מבלתי היותך ראוי לכך או שלא היה ברצוני לשרתך בדבר שדמית היותו מועיל לך, אבל מחמת שאבדה בלבי האמונה ביכלת הקומיטיט ובכל מעבדיו; וכבר פעמים שלשׁ הורני הנסיון כי אין לנו לקות גדולות ונצורות מהם.
עד היום הזה לא ראיתי בעיני את דברי שוטני בלבנון, כי אינני מקוראי המ“ע הזה; אבל מערים שונות קדמו מכּירי (ובתוכם גם מכיריך) להודיעני מזה ולפי דבריהם אין במאמר ההוא דברים של טעם כי מלא הוא הוללות וסכלות ורעות רוח. בין כה וכה אודך בישׁר לבב על כי התעוררות להגן עלי מזעם לשון המחרף ואין ספק אצלי שעשית זאת בשום שכל ובדרך הנימוס כיאות לאיש משכיל מעורב עם הבריות כמוך; אבל דע כי ידידנו האפרתי כתב אלי שהאיש “משה דוד וואָלפֿסאָהן” לא היה לא נברא, וכבר בדק בספרי הפקודים, הכתובים והנעלמים, ולא נמצא; וכותב המאמר הוא הרב דשאַוועל בעצמות והמלות “משה דוד וואָלפֿסאָהן איש ווילנא” בגימטריה “זכרי יוסף שטערן” ולחנם תפייסני ברחמים שלא אקצוף בשביל האחד על כל עדת ישראל. כי מה אני ומה קצפי וכעסי, ומה מהם יהלוך אם אקצוף ואם אחדל. חמה אין לי אבל מצטער אנכי בצערן של ישראל בראותי אותם יורדים יום יום מטה מטה ורבניהם מפסיעים על ראשיהם ומשפילים אותם עד לעפר לבלי תהי להם תקומה ח”ו; ואם יצאו מפי במאמרי בהמליץ דברי שחוק ומהתלות – זה היה אחרי אשר כלו בדמעות עיני על שבר בת עמי; אחרי אשר החליתי מצער ומרוב עבודה אשר עבדתי בתיקון עניי עירי ועניי עיר אחרת בשנת בצורת שעברה; ובעסקי בצרך צבור זה ראיתי ונוכחתי במה הרבנים עוסקים. ובשביל כך אינני מסכים לך לעצור ביד ה' ליליענבלום בדבר דבריו באזני הרבנים אינני מסכים לך לעצור ביד ה' ליליענבלום בדבר דבריו באזני הרבנים ומקרוא קריאה גדולה לשום לבם על דרכיהם; כי תיקון אומתנו החמרית משולבת בתיקון דתי, דבר זה איננו מוטל בספק אצלי. וגם אתה ידידי, אם איש אמת אתה ואינך מדבר עמנו אחר בפה ואחד בלב, יעלה ויִזָכר לפניך זכרון מעמד אחינו בארצנו, דרך משאם ומתנם, דרך גידולם ופרנסתם; יעלה ויזכר לפניך כי ארבע הידות מכל המון בית ישראל בארצנו חיים מן האויר, ואפרים רעה רוח ורודף קדים כל היום; יעלה ויזכר לפניך כי בכל עיר ועיר עוד נמצאו חדרים אימה אשר שם יתגדל דור המדבר חדש תחת יד מלמדים הדיוטים שוטים ובורים גמורים – והרבנים ופרנסי הדור ישעו בדברי שקר ובפטפוטי מלים תפל בלי מלח, אשר עלימו אבד כלח ואין רֹאה ואין יודע מקיץ ואין שם על לב להיטיב ולתקון, והכל הולך אל מקום אחד כפרא למוד מדבר משרכים דרכיה; זהר כל אלה וכל היוצא בזה ידידי ואחר הרימה ידך לאל עליון לאל טוב ומטיב שאינו חפץ בהשחתת עולם ואמור לי: האף אמנם יכולין הדברים להשאר כמו שהם ואינם צריכים תיקון כלל וכלל? האף אמנם אין מעמד בית ישראל החמרי והמוסרי הזמני והדתי עומד וצוח ככרוכיא: תקנני! ולמה נרַפּה את ידי המעטים המחרפים נפשם על מרומי שדה לאסור המלחמה נגד עם רב וקשה ערף המאבד את עצמו לדעת? ולמה אתה דורש ממנו שאשיא את ה' ליליענבלום ממאמריו לדבר אחר? ידעתי כי גם ליליענבלום מאין גם גאָרדאָן מאפע ועוד כזה וכזה תאכל החרב, וכאלה וכאלה יעלו בתהו ויגועו ברעב ובחסר כל ויֵרָדפו על צואר עד רדתם בטרם לדת יום אשר יגה אור על הולכי חשך; אבל אין אנחנו בני חורין להבטל מן המלאכה הכבדה והמסוכנת הזאת. ואדרבא חובה על כלאחד ואחד הדורש טובת עמו באמת לחזק ידנו לקראת המלחמה הזאת; ואני דורש ממך כאחד מתופשי התורה שלא נטמטם לבם וה' אצל עליהם מרוחו, לעמוד לימיננו (וביחוד לימין ה' ליליענבלום) אם בגלוי ואם בסתר, כי אחד הוא מתחזק לקראת ההמון הרב; ושאר בית ישראל המשכילים על דבר עומדים מרחוק ומביטים איך יפול דבר. האם גם אנשי לבב כמוך יהיו כאחד מהם? האם גם אתה תחשוב ותאמין שאלמלי היו ב“י פולין את כליהם לאור הנר בשבת לא נשתייר ח”ו משונאיהם של ישראל שריד ופליט? ויונח שכל הסיגים והגדרות והחומרות והאסורים ותולדותיהם ותולדות תולדותיהם מוכרחים ומועילים היו לשעתם בעת אשר תכפו עלינו צרות ורדיפות וגוים ערלי לב עמדו באמת למחות שם ישראל מן הארץ להשכיח אותנו תורתנו ולהעבירם מדת אבותינו. אבל אתה אחרי אשר אין שום אפשרות שישובו העמים לכסלתם הקודמת כמו שלא תוכל השמש לשוב אחורנית, האם לא עת להפר את הסיָגים היתרים ולגדע את הקוצים הסבוכים, להשליך במצולות ים את אבני המעמסה המכבידות על הספינה וגורמת לה לרדת תהום רבה? למה נשב במצור ומוקפים סוללה ודיק ואויב אַין נגדנו? למה נכביד עלינו עבטיט וקיקלון ובשׁת פנים לעיני הגוים ותורתנו היא תורה קדושה ומטֹהרה אשר נוכל לשאת פנינו ולהתפאר בה לעיני כל בשר אשר באמונתו יחיה? והתורה הקדושה הזאת חתכו חוליות ונתנו חוֹל בין חוליא לחוליא ועם הדומה לחמור ישא ויסבול את נטל החול עד כי יכרע ויקרוס תחת משאו! ומה תהי אחרית כל אלה! לא אזכור אם דברתי עמך ידידי בהיותך אצלנו בדברים כאלה, אבל האמינה כי אנכי אינני מן האנשים האומרים כַּלֵה והשחת ועקור כל הזכרונות העתיקות שחיי אומתנו משלכות בהם וכל תקוה טובה לעתיד לבוא; חפצי בתיקון ממוצעי, שתהיה לנו בו התורה והאמונה הטהורה לקו והשכל הישר וצרך הזמן למשקלת. רק בזה האופן יש אפשרית שמעמד עמנו יוטב מעט מעט ויבוא לידי מצב אשר בו נוכל לקוֹת גם הטבה מוחלטת וגמורה…. רק ע"י חינוך מתוקן ומסודר, אשר יאַחד בלב בני הנעורים השכלה אנושית וידיעת דתם והאהבה אל עמם, נוכל להיות מוכנים ומזומנים לימים טובים מאלה אם יחפוץ ה' לשום לנו שם ושארית בארץ – אבל עתה – מה לנו? מה חיינו? מה ישענו? מה תקותנו? מי נוטרינו? מי רוענו? מבחר בחורנו יתנכרו לנו, מיטב בנינו יצאונו – ואין דורש ואין מבקש ואין חומל ומרחם, והרבנים שבים על קֵאָם ושונים באולתם; וה' הסתיר פניו ממנו כי לקח את רוחו מעליהם.
בטרם גמרתי מכתבי זה צלחה בידי לראות את דברי וואָלפֿסאָהן המחֻכּמים. לחנם הרגזתני בדבריך על אדותיו ואנכי דמיתי מראש כי הנה יורה בחצים שנונים כגבור משכיל. בלעגי שפה ודברים שקשה להבין המכון בם יחרפני ששטוף בזמה אנכי (כך אנכי שומע מאמרו שאנכי עוסק בפרשת עריות) ושאנכי נגוע בצרעת ס. (וזה אמרו: ובהלכות נגעים התלוים בה). והנה אין אני עז פנים וקשה ערף לאמר לפניך ידידי שצדיק גמור אני מלכת אחרי הבלי העולם הזה ושלא נפלתי במוקשי היצה“ר והתאוות, אבל בעון עריות לא נצטינתי מעודי ולמה בחר בעברה זו שלא נכשלתי בה ושלא נגררתי אחרי גם בימי בחרותי ושחרותי ואף כי עתה – אין זה כי אם כתב ככל העולה על רוחו. וגם מסוף דבריו אשר בם יקללני ויאמר כי אין לי חלק לעוה”ב לא יפול לבי אחרי שהיא משנה מפורשת שכל ישראל יש להם חלק לעוה“ב – אבל בגוף הענין אינו מדבר כלום ואינו מציל את כבוד הרבנים ואיננו מראה שהמה עוסקים בדברים מועילים שהשעה צריכה לכך, להיפך מדעתי, ומה חדש איפוא במאמרו? אבטיחך שדבריו לא עשו שום רושם כי אע”פ שהסוסים יצהלו וישמחו לקראתו; אבל אניע עליו במו ראשי ואומר: אי לכם רבנים אם זה פרקליטכם!
כבר אמרתי לך שלדעת ידידנו האפרתי הגאון דק“ק שאַוויל בעצמו כתב המאמר. והנה אין בדעתי להשיב על הט'… הזאת ביחוד, כי אם לעת מצוא אזכרנה ובהדי שותא פילכא, אבל יש בדעתי להקריב לפני השופטים את משפטי עם מו”ל הלבנון, כי על פי חוקי הנימוס שבכל מדינה ומדינה לא היה לו רשות לגלות שמי ברבים, אחרי אשר אנכי הסתרתי את שמי ולא נגעתי בכבוד שום אדם בפה מלא. וגם בדבר הזה אחכה עד בוא מאמרך בדפוס, מה שאנכי מסופק. בין כך וכך תיטיב בחסדך להודיענו הנו' שבו יבואו דבריך ואולי גם תוכל לשלוח לי הנו' בעצמו ע"י קרייצבאַנד.
שלום לך חזק וחזק להאיר עיני חשכּים וה' יזכנו לראות בגאולת עמנו מתחת סבלות רבניו…. ובנחמת ציון וירושלים.
והנני ידידך דורש שלומך וטובתך
יל"ג.
אגרת שבעים ותשע. 🔗
מוצש“ק ער”ח אייר תר“ל. פה ק”ק טעלז.
[נמצא רשום מלמעלה בעט־עפרת בעצם כת“י בזה”ל: לא אזכור למי; כמדומה לי ר"א אפרתי בשאַוועל].
ידידי היקר והחביב, מכל יודעי מסביב!
את קולך שמעתי מתהלך היום במליץ נו' 13 ואכירך; והנני נותן כבוד לשמך על חסדך ועל אמתך בשמרך את הברית ואת החסד אלי ותתעורר מעצמך להרים קולך לטובתי בעת קמו פרחח ויסלו עלי ארחות עטם; בהגידך בלי משא פנים דברים קשים כגידים ותרמוס את החוח אשר בלבנון בעברך ברוח משפט לעוכר השכלת ישראל הוא יחיאל בריל, החפץ להוליכנו מאפלה לעלטה גדולה, ולהוביש כל מזרע השכלה וחירות הדעת בקרבנו בקדמת שלף.
אבל מאד נפלאתי על הדברים אשר הפליטה עטך: “כי מה לנו להתעבר על ריב לא לנו?” הכרתי רגע אחד את דרכך והלך נפשך האוהבת לנוח ולהשקט במנוחת שלום ושלוה והשקט ובטח. ואולם כשאנחנו לעצמנו ואין זר בינותינו הגידה נא לי ידידי: האף אמנם הריב הזה לא לכם הוא כי אם לי לבדי? האם לטובתי ולהנאתי עוררתי אוכלי לויתן מבצאתם, למען בצוע בצע וקחת כופר עוררתי מתרדמתם את הרבנים ערלי הלב ורפי הידים המביאים קצף גדול ורעה גדולה על כל ישראל? האם עיניך לא תראינה כאשר עיני רואות וכלות כי בצרה גדולה אנחנו, האם לבך לא יאב כלבי על עם ה' ועל בית ישראל כי נפלו ואין מקימם? הלא אתה ידעתני ובחנתני האם באמת להשמיד אמונתנו בלבבי ולהכרית מתורתנו לא מעט, כאשר יאמרו עלי זנבות האודים האלה העשנים בחרי אפם? ומדוע נסוּגוֹת אחור ולא העידות עלי כי איני שונא את עמי וכי חפצי לתקן ולא לקלקל? וכל זה וכיוצא בזה הלא אי אפשר לי להעיד על עצמי אעפ"י שידי לא אסורות ושפתי אתי.
והנה כבר הגדתי לך ידידי שאנכי התמהמהתי מענות לכסילי הלבנון באולתם מחמת שרבים יעצוני לחשות ויש מהם (ומהם המגיד מסלוצק) שהבטיחוני להלחם לי; על כן הוחלתי עד בוש; ובין כך וכך נפלתי למשכב והייתי חולה שבועות אחדים כאשר ידעת; ואולם לפני חג הפסח שלחתי תשובתי לר' משה דוד וואָלפֿסאָהן להמליץ בשם: “ודוי הגדול לדניאל באג”ר“; משם המאמר תבין את תוכנו כי אנכי שב ונחם על אשמתי ולמשופטי אתחנן ומבקש רחמם ממנו עלי ועל נפשי. ואני טרם אדע אם ידפיסנה בעל המליץ; כי מראשית מאמרו “משיב מלחמה שערה” הוא נראה כעושה הנה והנה. ועוד החילותי לערוך מאמר ארוך בדבר מעמדנו החומרי והמוסרי והמדיני, בדבר מנהגי קהלותינו ועוד ועוד לברר וללבן את העקלקלות שבלב מרַיְנַי ושוטני הנשארים בלבנון ועתה רפיתי ממנו לפי שעה עד אשר אראה מה ידבר בזה בעל המליץ במאמרו הנ”ל. – – עוד דברים אחדים יש משלי תחת יד בעל המליץ, אם ידפיסם יראו הרבנים וישמחו. – וביחוד השים: אשקא דריספק חרבה ביתר.
מה תעשה אסיפת הרבנים בעירך? ואיך יפול דבר המשפט בין הגאון האדים עם השוחטים? ומה יענה עתה ר' משה דוד וואָלפֿסאָהן בדבר השוחטים? האף אמנם רק להחמיר על עצמה יצא? אנא הודיעה נא לי בחשאי פרטים אחדים מן האספה הזאת ומפעולותיה; אולי תהיינה הידיעות האלה דרושות לחפצי לעת מצוא.
בכתבך אלי אל תשכח להשיב לי מכתבו של המגיד מסלוצק. — בשבוע העבר קבלתי מר' שניאור זק“ש מפאריז מהנה על מכתבי אשר כתבתי אליו זה שלש עשרה שנה!! – עם המכתב שלח לי את ספרו “שיר השירים לבן גבירול” ומבקש ממני לחות דעתי על ספרו זה, והנני עוסק כעת לסדר הערותי ותקוני בשיריו של בן גבירול; ויש בתקוני אלה דברים טובים. וכן עוסק אנכי, לבקשת המחבר, לכתוב הערות ותקונים בהעתקת סדר התפלה ללשון רוסיה שנעשה ע”י הרב מהוראדנא ר' יוסף הורוויץ. הראית את ההעתקה הזאת?
מלבד המכתב הראשון אשר קבלתי מאשתי, כתוב ביום בואה לשאַוועל, לא שמעתי ממנה דבר, ולא אדע איפה היא כעת; וכבר כתבתי אליה לקאָוונאָ, כי אחשוב שכבר יצאה את העיר שאַוועל (ע"כ נמצא בלי חתימה).
[יל"ג]
אגרת שמונים. 🔗
ט"ו אייר 70 – (תר"ל), טעלז.
[לה' מ"ל ליליענבלום1]
ידידי היקר.
צר לי כי חכוֹ של ה' צ“ב לא יבין טעם שירים טובים ומועילים וכיון שיצאה הגזרה מלפניו שלא לקבל שירים במליצו איננו מבחין בין טוב לרע; אבל כמדומה לי ששירי “אשקא דריספק” היה יותר ערב על הקוראים ממאמרו של הסופר הגדול ר' י”ל “משיב דבר” (המלא פטפוטי דברים של תינוקות של בית רבן והמליץ אספו עם עצמיו וגרמיו וכסא דהרסנא שלו) ויותר מועיל ונוח להבין מן המאמר הראשי הנקרא “הרבנות”. אבל הנח לו לה' צ"ב! יהי ה' אלהיו עמו ויעל! מפתּח מכתב העתי על שכמו, ופתח ואין סוגר וסגר ואין פותח, ומי יאמר לו מה תעשה?
הגדת לי דעתך, דעה ברה מאירת עינים, בדבר תשובתי לוואָלפֿסאָהן, ועתה הבה אגידה לך גם את דעתי אָני; אף רגע אחד לא הייתי מסופק שוואָלפֿסאָהן הוא אחד הכסילים המתעברים אבל הייתי מוטל בספק אם הוא מאלה שמצוה לענותם או מאלה שאסור לענות להם. גם לבי לא הלך להאמין להשערת ה' אליעזר אפרתי ידידי, שזיש“ט הוא הכותב, אעפ”י שהגמטריא עולה יפה (שניהם במספר 1012) ולא הזכרתי זאת במאמרי רק כדי לקנתר את הא… הזה אשר זה לא כביר שלח דברו אלי בעל פה ע“י אחד ממכירי לאמר “גאָרדאָן זה הוא גרוע מגוי וממומר; ומיום שעמדו אפיקורסים לישראל לא היה אפיקורוס כמותו”. אבל יהיה הכותב מי שיהיה אנכי מצאתי כשר הדבר לפני לענות הכסיל כאולתּוֹ, ולענותו עוד הפעם בדרך חידודין והתול, כי באופן אחר היה נראה באמת שדבריו עשו רושם בלבי. ומאד מסופק אנכי אם יגיע ממאמרי זה מה מן הכבוד לכותב המאמר בלבנון בין שהוא שדכן ומקרי דרדקי ובין שהוא אפילו מנקה מחראות, ומה גם שבלתי ספק רוח אברהם שמעון טרויב מדבר מתוך גרונו והוא השביע את קולמוסו של הנקרא וואָלפֿסאָהן. ומה יתן ומה יוסיף לנו אם נהיה מאניני הדעת שלא נעסוק בדברים הנוגעים לתועלת הכלל אלא א”כ נדע מי עוסק עמנו ומזחוחי הלב המחרישים בגאותם העולים על במתי עב ושמים רוח חרישית סתרם ודממה דקה חתולתם. ואם לא למעננו נעש – מחויבים אנחנו לעשות כזאת בשביל אלה המעטים הנמצאים ב“ה עתה בכל עיר ועיר אשר לבם אלינו ודעתם כדעתנו אם בגלוי אם בסתר ואשר בראותם את צהלת הסוסים יפול לבם לפי שעה וידמו נצחו המציקים לישראל כי הפכנו עורף בראותם כי אין מענה בפינו. על כן איפוא דעתי הוא שמאמרי “ודוי הגדול” יודפס בהמליץ בכל אופן ואתה בטובך תעשה בו את השנוים האלה: ב”אני מאמין" הראשון תמחוק את המלות “אלא גימטריא כו' עד כחושבנא ד”דין" ותסיים המאמר ההוא במלות “ולא נברא”. וב“אני מאמין” הרביעי אחרי המלות ג“כ “בכרמל” תוסיף כזה “ואע”פ שעתה יצאה המחלקת שהצית הגאון האדיר ללהב ורחבה נסבה למעלה עד שהוכרחו בני עירו לקחת כמה מאות רו”כ ממכס הבשר, ולהביא רבנים מערים אחרות לצדד הדבר“. ובראש המאמר תוסיף בהערה בשם המו”ל כדברים האלה “המאמר הזה נתאחר בדפוס ע”פ סבה". – אבל כמדומה לי כי כפי הנראה “מליצנו פשע בנוּ”. לבי אומר לי כדבר ברור שבעל המאמר מלחמת חובה הוא הוא הכותב אלי מכתב הפלאי; והכרתיו בסגנון לשונו ובמבטאים אחרים שנכתבו במכתבו ונשנו במאמרו. ואם הכותב הוא באמת פֿאָגעלסאָהן יהיה טעם בן עזניאל כמו “בן עזניה”!
לא אוכל לשקוד על דברי אשר החילותי לכתוב עד אשר אראה דבריו של ה' צ“ב בהמשך מאמרו משיב מלחמה שערה, ואולי לא אוסיף גם אז מחמת שרואה אנכי שאין לנו בין המו”ל על מי להשען בהשקט ובבטחה שיקבלו דברינו בלי פקפוק ובעוד שאנחנו נחלץ חושים לַקרב לחיים ולמות יוכל היות שנשא עינינו אל ההרים והנה אין נסנו פרוש שמה שפתאֹם לפתע היה רוח אחרת עם נושא דגלנו ויפל אל מנגדינו. ואם אין לבנו בטוח בדעותיו של המו"ל שיוכלו להשתנות לכמה גוונין למה נכלה לריק את מספר עתותינו המדודות לערוך דברים ובבואנו – יֵרוֹץ פתאֹם הקנה ובא בכפנו ונקבה. בשביל זה עזבתי זה כשנתים את הכרמל ולא אוסיף אבקשנו עוד, בשביל העקמומיות ש[ב]לבו ודו הפרצופין שלו.
הערתך והערת הנכבדים ה' צווייפעל וה' שערשעווסקי בדבר בעל העגלה המזלזל בחמץ בפסח אולי קרובה היא לארחא דמהימנותא, אבל מה אעשה ומעשה שהיה כך היה, ואין מקשין על מעשה שהיה. בפסח דשנת תרכ“ט קרה מקרה זה בעיר בבית בעל עגלה א' ושמו אליעזר והוא עשה התועבה הגדולה הזאת שלא הניח לאשתו בלילה הראשון של פסח לשאול שאלה על גרעין שבולת שועל שנמצא בתוך קדרתו ויאכל גם אכול את ארוחת הערב; והדיינים דק”קנו השתערו על הרב הקאַזיאָנני דפה להפרע ממנו, אבל אנכי סכותי כפי עליו ולא נגעו בו לרעה. עתה תראה כי לב אדם יחשב חשבונות רבים, והמה מיוסרים על אדני השכל הישר, ובכל זאת יחטיאו המטרה; כי אין כלל בתורה שלא יהיה יוצא ממנו בפועל.
אשמח מאד כי נודע שמי להרב ר' אברהם קראָכמאַל וכי שירי נשאו חן וחסד לפניו, ואערוג למשפטו על שירי “אשקא דריספק”, כי שירים כאלה נמצאו לרוֹב אל תחת ידי והיה מן המועיל שיראו כלם בקהל מפני שידעתי שהמה פועלים טוב על לב קוראיהם וראיתי אנשים שיודעים אותם או חלק מה בעל פה ומשתמשים בהם לעת הצרך – אבל אין את לבי להוציאם מחמת שגם בספרי שירי יהודה לא ראיתי סימן ברכה. אם תודיעני האדרעססא של ה' אברהם קראָכמאַל אשלח לו את ספרי שירי יהודה ולך התיה צדקה כי תקרב רחוקים.
ה' סירקין שהזכרת במכתב הוא לי קרוב שנתרחק, אשתי ואשתו בנות שתי אחיות הנה, ומה עשה באודיססא? לא אדע למה תתפלא על פראָזער על קבלו את המקום אשר תר לו ה' סירקין בשכר ר' רו"כ לשנה ומעון לשבת והכל מוכן לסעודה. האם טוב טוב לו שבתו על כסא המלמדות וראשו נמלא כים דאגה כי בקיץ יאמר מה יתר חרף ובחרף יאמר מה יתן קיץ –
אם לא יודפס ודויי במליץ השב תשיבנו לי יחד עם ציץ נובל ועם “אשקע דריספק” והנני מצרף בזה שני פתקאות של בית הדואר2 שכר הולכה.
[יל"ג]
אגרת שמונים ואחת. 🔗
6 יוני 70, תר“ל י”ח סיון טעלז.
ידידי הרחוק מעיני וקרוב בכליותי, מהר"ם פראָזער.
איזהו חכם זה המקבל בסבר פנים יפות דבר שאין ביכלתו לשנותו. תעמוד גם לך חכמתך, ידידי היקר, לשמוח בחלקך אשר מצאת לפי שעה ואל תתרגן ואל תתאונן, כי המתאונן – רע באזני ה'; והתלונה המסתרת מרפה ידינו מלעשות מלאכתנו באמונה. כל מה שיהיה רע ומר עליך מקום שבתך עתה טוב טוב הוא ממלאכת המלמדות אשר את נפש בעליה תקח מבלי הנחיל לו פתו בעתּוֹ. זכור ראשונות והתנחם והביט אל אחרית הימים וקוה; אם אין לך רעים להתרועע יהיו ספריך רעיך ועטך חברך; יהי בשרך אסור בכלוב אשר בו לחמך נתן ומימיך נאמנים ורוחך מרחפת אל ידידך בערי המרחק, על ההרים ועל הגבעות, על הימים ועל הגאָיות. עשה חיל במלאכתך החדשה אשר לא נסית בה עד כה; והשתדל לקנות לך לבב גרי ביתך ותהי תקוה לאחריתך.
כאשר שמעת על דבר המאמר “מלחמה בשלום” כן הוא. נדפס הוא בחוברת מיוחדת בווילנא בבית דפוסו של דוואָרזעץ, בלי שם מחבר ומוציא לאור; ויכלול ג' מאמרים. הראשון מאמר מקוטע יקרא בשם “הדרת מלך” והוא שלוח כעין…………….. כדי שיוכלו אח“כ לגדף ולחרף את אנשי מצוּתם ככל העולה על רוחם. תוכן המאמר ההוא שהיראים המה עבדים נאמנים למלכם והמשכילים הפורקים מעליהם עול מצות ומעבירים על סיגי התלמוד המה ג”כ מורדי במלכות. ואחרי המאמר הזה יבוא המאמר העצמי “מלחמה בשלום” בו נכנס רב אחד בעובי הקורה ומכלה חמתו בכ“א סעיפים בגייגער וסיעתיה בליליענבלום ובי. את ליליענבלום הוא קורא “סכל ורשע” אותי ישוב בא”א ושבאתי על כמה נערות מאורסות וכדומה, על המנוח מאפו יאָמר שם שמיום שיצאו ספרי מאַפו “אתוספו ספסלי בבתי הזונות”. לא אוכל לשלוח לך את החוברת מחמת שהיא נצרכה עדיין למלאכתי, אבל לוּ קראת השתוממת מה גדלה העקמומית שבלב הצבועים האלה הפושטים טלפיהם ואומרים כשרים אנחנו ועבדים למלכנו, ומדמים בנפשם לזרות אפר בעיני סובביהם. הנה הכינותי מאמר גדול (אחפוץ לקרוא לו “דמי מלחמה בשלום”). שמה מדותי לחנפי לב כפעלם וגליתי שוליהם על פניהם ודברתי דברים ברורים על מעמד אחינו ב“י בארצנו המוסרי והדתי. ואני טרם אדע איפה אדפיס מאמרי כי אין נפשי לשלחו בהמליץ, הא‘) מחמת שיבוא חוליות חוליות במשך שבועות רבים, הב’) אין רוחי נוחה בימים האלה מאת מו”ל המליץ; בלבי היה לבלי לענות פנים בפנים למנדינו, כי אם ללכת הלאה על דרכי נכח ה' ולקלוע בדרך מהלכי לתומי אבנים גדולות על ראשי האנשים ההמה; ולתכלית זאת כתבתי כמה ספורים קצרים בחרוזים קלים לכל קורא, מתארים מאורעות שונות שהביאו צרות על אנשים יחידים לרגלי המועקה אשר במתניהם מצד הרבנים המחמירים. מזה הענין היה גם השיר “אשקא דריספק”, אשר אבטיחך ידידי כי הוא טוב מאד ודבר נחוץ בעתו, ולפי דברי ה' ל“ב ראָהו צווייפֿעל ויהללוֹ, ר' אברהם קראָכמאַל ויקח ממנו העתקה; אבל צ”ב לא קבלו בדפוס, מחמת שגדר גדר לו לבלי לקבל שירים כמליצו; וכיון שקבל על נפשו הגזרה הזאת איננו מבחין עוד בין טוב לרע. ועל כן אין לבי עוד אליו ואינני חפץ לשלוח לו את המאמר הנ"ל. ואולי אדפיסנו בחוברת מיוחדת. – בנו של המנוח מאפו, רופא העיר אצלנו, נכון לצעוק חמס באזני הממשלה הגבוהה על החרפה אשר חרפו בני בלי שם את אבי המנוח ויחללו בכבודו רבים.
במכתבי האחרון לפאָניוועז כבר הודעתי לך כי אשתי הלכה לדרוש ברופאים ממחלה נושנת אשר חלתה; והנה עד היום לא שבה עוד והיא יושבת בקאֶניגסבערג, וסבלה שתי אָפרעאַציאָנען, האחת מהם מסכנת ורבת מכאובים, אבל בעזרת הרופא חולים עתה היא שבה מעט מעט לאיתנה ורופאה יבטיח לה כי תהיה בריאה ושלמה, אין מחסור כל דבר.
ספרי “משלי יהודה” אשלח לך בקרוב; ואם יעלה בידי אצרף לו גם המאמר “מלחמה בשלום”. – ידידתנו מרים יוצאת היום את העיר קאָוונאָ והולכת לחוץ לארץ לרחץ במעינות הרפואה, כי חולה וחלשה גם היא. – איש אחד “אברהם קאַפלאַן” שמו, הדפיס בוויען חוברת קטנה: “חיי אברהם מאַפוּ”. – לסירקין אכתוב בפאָסט הבאה. –
קורא אתה חמס על שבתך בכפר זה ימים אחדים, ואני זה שנים רבות אשב בעיר הדומה לכפר, בודד לנפשי, כי אין מבין לדעותי ואין את מי להועץ בבוא ההכרח לזה. ההמון כלו הוא ככל המון בית ישראל, ואין לצרף אותם למנין אנשים שנוכל להתרועע אתם. מן הכלל הזה יצאו אנשי מספר סוחרים עוסקים יום וליל בפרקמטיא והרבה יהיה אם מהם ימצא איש מבין בשפ“ע כאחד מתינוקות של בית רבן או כותב מכתב של משא ומתן בשפת אשכנז; ישנו בזה רופא עברי, יודע בעניני רפואה, ותו לא מידי. הרב דפה שגמר חק למודו בבי”ס הרבנים איננו יודע דבר כשאר תלמידי ביה“ס ההוא; שנים שלשה עברים עובדים פה באַקציז וכל השכלתם היא שאוכלים טרפות ומלבד זה המה הדיוטים גמורים בעניני ישראל; ואני ותנובות כפי בשפ”ק או כל מה שאני כותב בעניני ישראל הננו פה כערער בערבה; אין איש אשר אוכל להראות לו פעל ידי לשמוע דעתו ולשאל בעצתו; ומימי לא הייתי מרגיש החסרון הזה כמו שאני מרגיש אותו עתה – כאשר בא ההכרח לדבר בפומבי דברים בעניני הדת והאומה, שעל כל מלה ומלה אני עתיד ליתן דין וחשבון. התבונן בזה ידידי והשקט על שמריך, ושמח בחלקך,
ושַׂמח במכתביך את לבב רעך יל"ג.
מוכן גם אנכי לתנוך בידי ה' ל“ב במכירת כמה עקז. (כמו עשרה) מספרו קהל רפאים אם ישלחנו לי. זה כמה אנכי מחכה לתשובתו של ה' ל”ב על מכתבי האחרון, ולא ידעתי מדוע אֵחרה תשובתו עד היום.
אגרת שמונים ושתים. 🔗
10 יוני 70, (כ“ג תמוז, תר”ל) טעלז.
השלום אתה סירקין אחי, ידידי מקדם ומאָז, היקר לי מכתם ומפז!?
פראָזער ידידנו הוא לי למִפְתּח מזכיר עוֹן. בכל מכתביו אלי יעל זכרונך לפני ויעיד מוסר אכזרי בכליותי על אשר לא כתבתי אליך זה ימים רבים. ואע"פ שאדם מוּעד לעולם בכל זאת תּם אנכי (ב)[ה]פעם נגדך, אחי, כי ראיתיך נודד כצפור ועובר בארץ לארכה ולרחבה ולא ידעתי פעם בפעם מקום תחנותך אל נכון ואכתוב לך שמה. ואני איש כבד עבודה, ודרך עבודתי מנויה וגמורה; לא כל השעות בידי ולא בכל שעה הפנויה לי רוחי נכון בקרבי להגות ולחשוב ולכתוב את העולה על רוחי; ומה גם שמכתבי אליך אינם מכתבי משא ומתן של פרקמטיא ואין סבה מכרחת להם, ובכיוצא בזה אדם מורה היתר לעצמו לאַחר הדבר מיום ליום ומחדש לחדש, עד אשר
יָמִים עַל יָמִים וִירָחִים יַחֲלֹפוּ
יֶרַח אַחַר יֶרַח – שָׁנִים יִנְקֹפוּ.
אינני זוכר עוד כמה “שנים נוספו לשנות הנצח” מיום דברנו איש אל רעהו אחרונה בכתב, אף אינני יודע את הגלוים לך ואת שאינם גלוים ממסבוֹתי וממקרי ימי האחרונים. חדשות נצורות לא צמחו אצלי. עודני יושב על מקומי הידוע לך בעיר הנדחת ממקור החיים; בשנה העברה הוסיפו לי על משכרתי מאתים רו“כ לשנה; על עבודתי עבודת תמיד בשני בתי הספר אשר תחת ידי נוסף אתה גם צער גידול בנים שאין אדם מרגיש אותו בהיות ילדיו רכים וקטנים; שתי בנותי משכילות בלמודיהן וגדלות כעל מים רבים; בני היחיד גם הוא יצא מכלל הדיוט; הנהו לומד חומש, קורא שפת רוסיה ואשכנז בהברה טובה כלשוניהם לגוייהם; בביתי גרה אומנת פדגוד (גובערנאַנטין) בעלת דת לוטהער שגמרה למודיה בריגא, והיא לי לעזר בחינוך בנותי. אשתי חלתה מחלה נושנת, כי לרגלי שִנַיִם רֹעות צבו חניכיה ויתקשו, ובתוך חכה נעשה לה מכה טריה (Fistula); ובגלל הדבר הזה יצאה ביום א' דחוה”מ פסח ותלך לקאֶניגסבערג לדרוש ברופאים ועוד עד היום לא שבה. שמה נשאה האֻמללה שתי אָפעראַציאָנען, והאחד מהנה מסכנה ורבת מכאֹבים, כי כרתו לשנים את בשר החניכים ויפתחוהו ויכרתו שנים שלשה רסיסים מעצם הלחי העליון שכבר החל לרקב; ועתה טוב לה מאשר למבראשונה והרופא יבטיח כי שוב תשוב לאיתנה ותהיה בריאה ושלמה. רפואתה בק"ב כלתה אבל טרם אדע אם תשוב בקרוב הביתה או תלך באשר תלך לרחוץ במימי הים –. נקראתי זה לא כביר לחתונת יבמתך פֿ. ולא הלכתי מחסר פנאי ומעבודה קשה.
בלתי ספק שמעת שמץ דבר כי פגעו בי בימים האחרונים חובשי ביהמ“ד ויכתבו נגדי מררות וזלזולים. ראשית חטאתי היו שירי הקטנים שנדפסו “המאֹרות הגדולים”, “אשקא דריספק”, “עמוד הענן”, “ראשי עם הארץ”, “ברבורים אבוסים”, והאחרון הכביד הוא מאמרי “בזכות של הרבנים” אשר הקים מאחורי תנוריהם את כל פרעושי בתי המדרש בארצנו והנם נתרזים מתוך פניקטיהון. בתחלה דנוני בצואה רותחת בגרף של רעי הנקרא “הלבנון”, בשנים שלשה מאמרים; ואחרי כן הדפיסו חוברת מיוחדת “מלחמה בשלום”; שמה יחרפו ויגדפו אותי ואת ליליענבלום ואת המנוח מאפו; עלי יאמרו כי באתי על כמה נערות מאורסות, וכי אוכל אנכי בשר החזיר השקץ והעכבר; על מאפו יאמרו כי מיום צאת ספריו לאור “אתוספו כמה ספסלי בבתי הזונות”; וכיוצא מדברים מכוערים כאלה; ולא עוד אלא שבחוברת ההיא יתקוממו כנגד ההשכלה ופעולותיה המוחשיות, יחדשו עלינו ימי הרא”ש ור"י פאָללאַק, ויאמרו על בני דורנו שחפצים המה להפוך הקערה על פיה. בגלל הדברים האחרונים האלה לא יכולתי לשים מחסום למו פי ואכתוב גם אני מאמר רחב (אקרא לו “דמי מלחמה בּשלום”) והשיבותי את ערלי הלב על עקב בשתם; רבתי מידם את ריבי ואת ריב מיודעי הנזכרים, נקמתי את נקמת ההשכלה ותקנת הדת המחוללה בפיהם, ואגב ריהטא גליתי דעתי כעין Confession de fois במעמד אומתנו בדרכים המובילים לתקנתו. כמדומה לי שדברי נאמרו במועצות ודעת. ואני טרם אדע איפה אדפיס את מאמרי, כי לחתכו חוליות חוליות ולתתו בהמליץ אין ברצוני, ומה גם כי בימים האחרונים אין רוחי נוחה מן המליץ; אין טוב לי בלתי אם להדפיס מאמרי בחוברת מיוחדת. מה דעתך בזה?
הגידה נא לי, שאהבה נפשי, מה שלומך ומצבך ולמה אתה נע בארץ ומה תקותך בימים יוצרו. האם ראית שכר בספרך? פראָזער יספר לי בשמך כי בקיעף חיה אשה עבריה אחת, שפרה אֶלציק שמה, יודעת גם שפת עבר ומשכלת בכל חכמה. אם כן הוא ואם מצאה האשה ההיא חן בעיניך הודיעני נא את שמה ככתיבתו ומקום שבתה ואשלח לה במתנה את ספרי שירי יהודה, אם תדע כי יעלה לרצון לפניה.
לפי שעה לא אוכל להוסיף, כי עתי קצרה ועבודתי עודנה מרובה; בבוא דבריך אלי והודעתני איפה אמצאך לימים יבואו אוסיף לשוחח בך בנפשי שבעי.
ידידך הנאמן בבריתו וקים באהבתו יל"ג
אגרת שמונים ושלש. 🔗
6 יולי 1870 (תר“ל, י”ח תמוז), טעלש.
ידידי היקר, יהושע סירקין!
לרצונך שולח אנכי לך בזה שני השירים “עמוד האש ועמוד הענן” “ראשי עם הארץ”, מועתקים לשמך ע“י אחר, השיר “אשקא דריספק כו' " אולי תראה בקרוב בדפוס. ועוד נוספות תמצא בזה מאמר קטן ממני נקוב “ודוי הגדול לדניאל באגר”, את המאמר הזה לא קבלו לדפוס בהמליץ והושב לי חזרה ע”י ליליענבלום ושולחו אנכי לך למען תשפוט האם היה למו”ל המליץ צדקה להשיב פני בהדפסת זה המאמר, אחרי אשר מאמרי הראשון בזשה“ר הנדפס שמה הקים עלי את המחרפים והמגדפים ואיפה אמצא מקום עתה להלחם ולעמוד על נפשי אם המליץ לא יקבל מאמרים כאלה. – בשבוע הזה כליתי את מאמרי “בינה לתעי רוח”, והיא תשובה על החו' “מלחמה בשלום” ושלחתיה לאודיסא לליליענבלום ובקשתיו באופן שלא יקבלו אותה בהמליץ (ולבי ידע מראש שלא יקבלוה, כי מגלה אנכי נבלות הרבנים ומפשיט אותם ערומים) שידפיסנה בחוברת מיוחדת. אין דעתי כדעתך על דבר ריבנו עם הרבנים; הָרַוְיָא, היא היהדות הרבנית, ממילא לא יפול מחמת שמשוגעים בעלי כח למעלה מן הטבע יחזיקו בידו; ועוד שאוי אוי לנו אם תפול הרבנות ממילא, שאז נגיע אל המעמד הדתי שאחינו ב”י באשכנז עומדים עליו, אשר כלם הדיוטים ואינם יודעים את התורה, כלם אינם יודעים מאומה שיהודים המה, רק שמא בעלמא; וזה איננה התכלית המבוקשת לדעתי והדרושה לנו: צריכים אנחנו תיקון דתי שיבוא בזמנו ובמועדו ע“י כח גברא, ע”י אנשים יודעים את התורה, ולא מעצמה וממילא אשר אז תרחב הפרצה מאד ואין אנחנו בטוחים שנינו לא יעזבו לגמרי את היהדות על פנינו. – יהיה איך שיהיה מאמרי יצא בקרוב לאור ובלתי ספק יטיל סער גדול בין נושאי הרבנות ושבו להתנפל עלי באף ובחמה ובקצף גדול. אבקשך ידידי להודיעני פעם בפעם את מקום שבתך למען אוכל לשלוח לך מספר עקז. מן החו' הזאת להפיצם בישראל, כי זה הוא העיקר שיתפשט המאמר הזה יותר ויותר בין בני עמנו. – שני השירים הרצופים בזה יוכלו להשאר תחת ידך, אבל המאמר ודוי הגדול תשיב לי בקרוב במהרה, כי אין לי אחר ממנו. ותודיע לי דעתך על שירי אלה כי רבים כמוהם תחת ידי ובחפצי להוציאם לאור בשירי יהודה מחברת שנית. הגידה נא לי האם ראית סימן ברכה בספרך “הדוממים”?
אשתי שבה לביתה אבל לא לאיתנה ועודנה חלשה ורפת כח, זקנה קפצה עליה בלא עת, ולפעמים יגבר רפיונה מאד ויחריד לבבינו; עיניה זולגות דמעות תמיד בלי סבה מכרחת רק מאין אונים וחסר כח. מה תהא אחריתה – לא אדע! מאתים רו“כ הוציאה במסעה בחו”ל ומעט מן התועלת צמח מזה; ועוד עד היום לא ימוש רופא מביתי ובית הרפואות לא יחדל מפטם ומרַקח צרי ורפואות לה.
אולי תוכל לעשות פרופאַגאַנדאַ בפ“ב שישתדלו “מפיצי ההשכלה” לאסור על מ”ע הלבנון לבוא לרוסיה. בקרוב תקרא בענין הזה מאמרי בלי חתימת שמי במ“ע Денъ”“, בו אשים פני להקומיטיט שישים לבו על דרכי הלבנון הזה, כי מרבה הוא עלטה ואפלה בתוכנו ומחזיק ידי מרעים ורבנים. אנכי לא אוכל בעצמי לכתוב בקומיטיט מחמת שהלבנון פגע בכבודי ופרסם את שמי ויאמרו הבריות בשבילי אני עושה זאת; הנה גם אחיך חבר להקומיטיט, גם אָחי חבר להם (לאחרון כתבתי על אדות זאת), דבר על לב אחד מהם שיגע בענין הזה במושב הקומיטיט ובלתי ספק יחזיקו האחרים בדעתו, כי הדבר הזה באמת נחוץ לטובת השכלת היהודים. – ה' אַדאָלף לאנדוי, סופר מהיר בשפת רוסיה, חפץ להוציא לאור פעמים בשנה ספר בשם Еврейская библioтека, ושם פניו אלי שאחזיק בידו ואשלח לו מאמרים. ומבטיח לשלם בעד העבודה הזאת. האם שמעת או ידעת מחפצו של ה' לאַנדוי? ומה יאמרו הבריות לזה? – צר לי כי קצרת דבריך ולא הגדת לי דעתך על אדות החכמים שנודעת להם פנים בפנים ואשר אנכי אך לשמע אזן שמעתים. מר' אברהם קראָכמאַל קבלתי פריסת שלום ע”י ליליענבלום, ובקש שאשלח לו ספרי, ועד כה לא שלחתי עוד מאפס פנאי לכתוב. – אבקשך להודיעני איזה פרטים מחיי אברהם אחי ומהנהגתו הביתית. – האם תשאר ימים רבים בפ“ב? אולי יעזרני אלהים ואבוא גם אנכי לפ”ב בחדש תשרי הבע“ל. – הודיעני מתי תהיה בקאָוונאָ; ערגה נפשי לראותך. יבמתך צ… אמרה לבקר אותנו בטעלש; ואלו באת גם אתה עמה כי אז היה לנו שמחה שבעתים, וביתי ב”ה רחב ידים, ותוכלו לגור כלכם אצלי. ממכתבך ראיתי כי פרקך נאה וכי מעורב אתה בדעת עם הבריות, ומלוח תמונתך ראיתי שגם זקנך מגודל. – תכניתי ותכנית אשתי אינן תחת ידי ולא אוכל לשמחך בם. – ביום כ"א כסליו תמלאנה לי ארבעים שנה לשנות חיי; והרי אני כזקן לפניך!
סלח לי כי על פסת נייר קטנה אנכי כותב; בשביל העקונומיא עשיתי זאת; ואתה הלא עקונומיסט אתה; ואל תסתכל בקנקן. – להאשה שפרה אייגעס לא אשלח ספרי אחרי אשר לפי דבריך השליכה אחרי גוה את הליטרטור העברית, ומה תמצא בשירי דברים וינעמו לה עתה בשימה פניה לשפות ולידיעות אחרות! – ברך בשמי את פ… ואישה; בקרוב אכתוב לה ביחוד, כי עד היום לא היה לי פנאי; בין כה וכה הבה לה ולאישה ברכתי “מז”ט" והעלה זכרוני לפניהם. גם את דיללאָן האב והבן…….. תברך בשמי לשלום. מאשתי הודעתיך; ובנותי טובות ובריאות יפות ומשכילות; בתי מיננא גדלה כעל מים רבים ואף כי רק ט"ו שנה מלאו לה ביום המחרת לשושן פורים העבר, בכל זאת מראֶה כמראה נערה שהגיעה לפרקה; והיא תהיה יפה עד מאד. ואני ידידך כפעם בפעם חלש ורפה כח וחרד על בריאותי; ראשית חפצי וקץ כל מאויי לצאת עוד הפעם בימי חיי מן העיר הקטנה והנכחדת הזאת אשר אנכי גר בה עתה. אם ימלא חפץ לבי זה – אלהים הוא היודע!
אחבקך ואשקך ואאמצך כחותם על לבי לב הומה לך כל הימים.
יל"ג
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.