אגרת מאה ושבע    🔗

[לה' צ. דיינאוו]

ידידי היקר!

תנים אתה לבכות ענוּתך כל הימים. בכל המקומות אשר התהלכת בהם, מסלוצק עד לונדון, שאונך על קמיך עולה תמיד, ואני כאן כן עתה מקטני האמנה אני ואינני מאמין כי כצעקתך הבאה עשו לך וכי הרדיפות נוגעות אל עצמך ואל בשרך. ואולם אם מאניני הדעת אתה אשר לא תוכל לשאת עקיצת זבובי מות ואם מדקרות החוח אשר בלבנון יכאיבו לך – במה אושיעך אני ומה אועיל להותך? אם אמרתי אשימה דברך באזני אנשי הועד ידעתי תשובתם מראש כי לא יתערבו על ריב לא להם ולא יחזיקו באזני בעלי הלבנון; ואם אכתבה לו אני – מה אני כי ישמע בקולי? הפה איש כמהו תסגור? הלא ישא עלי משלו: לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב?

על כן גמרתי בלבי לקחת דברים אל אדותיך עם הד“ר ניימאַן לכתוב אל הד”ר אדלער לבלי ישמע בקול מלשנים ולפרוש כנפיו עליך; והיה אם יכנסו דברי בלב הד“ר ניימאַן ודבריו בלב הד”ר אַדלער ורוח לך. ובין כה וכה ראיתי לערוך לך את דברי אלה המעטים בתשובה על מכתבך מיום טו"ב כסליו, למען תדע כי לא תמצא עזרתך בי לא מאשר לא אחפוץ כי אם מאשר לא אוכל.

והיה זה שלום וברכה לך מאת ידידך ומוקירך המשתתף בצערך והחפץ להרגיעך

יל"ג.

ספ“ב כ”א כסלו תאל"ה.

ביום מלאת לי (מ"ג) [מ"ד] שנים.

אגרת מאה ושמונה    🔗

[להנ"ל]

ידידי היקר!

לא איש תהפוכות אני ואֵהפך בן לילה מאוהב לאויב, ובמכתבך האחרון לא היה דבר וארגז עליו: לא עניתיך – יען כי לא היה מענה. את שפתי לא כלאתי ולשוני לחכי לא דבקה; דבר דברתי באזני כל אשר אזנים לו (ומהם אולי גם ארוכות יותר מכשיעור), המלצתי בעדך והפכתי בזכותך כעני המהפך בחררה, אבל לא עלתה בידי לתפוש אותם בלבם. האחד אשר תמכתי יתדותי בו (אתה לא ידעתו) לא מלא אחרי ויהי כמופת לאחרים ומה היה לי לעשות ביום ההוא? אם אלך והגדתי לך כזה וכזה דבר פלוני וכזה וכזה ענני – לך לא אביא תועלת כל שהיא ואנכי אהיה כהולך רכיל בעמי וסכסכתי איש באחיו ואיש ברעהו, על כן אמרתי אני בלבי אין טוב לי אלא שתיקה, ולך דומיה תשובה, ידידי המבין דבר מתוך דבר!

שמח אנכי בשמחת הדברים בנתינתן מסיני על אניתך הסערה כי הגיעה לחף מבטחים, על המירך סלוצק בלונדון ומעמד מגיד עובר במעמד מגיד קים. עתה תנוח מעצבך ומרגזך ומכל התלאות אשר מצאוּך ותראה חיים בקרב בני ביתך. ומי יתן ומצאת בבני עדתך אנשי לב אשר ידעו ואשר יחפצו להשיב לאיש כפעלו, לתת לך מחיה ושארית בארצם, ואלהים יפרוש סכת שלומו עליך והיתה מנוחתך כבוד, ושכנת בתחתיך ולא תרגז ולא תוסיף לדאבה עוד.

ולמה תשים אשם נפשי על דַברי דְבָרי במכתב אל הלל ר‘? בחברתנו כך היא המדה: בודקין למבקש כסף ועזר ואין בודקים לדופק בתשובה ומענה. ואני דרכי מעודי להשיב לכל שואלי בראותי כי יש בדבריהם ממש. והנה את האיש ההוא לא ידעתי מעודי ואת שמעו לא שמעתי, לא ידעתי אם נערות פרחה בו או אם שיבה זרקה בו; אם באמת ובתמים הוא נקרא על שם ההשכלה או אם מתעטף הוא בטלית שאינה הולמתו. קרא אלי ואענהו, כתב אלי וכתבתי אליו. הידע אדם כי הלל ר’ על תאות נפשו יגלה ברבים דבר לאטתי עמו? מכתבים ממני נמצאים בידי אנשים רבים, שלמים ובלתי שלמים, ואני לא אדע לאיזה צרך ישמשו בם אם לתשמישי קדושה או לדבר אחר. אם כל אדם יעשה כדבריך לחקור ולדרוש מראש כל על כל האנשים הכותבים ידם אליהם, נמצאת נועל דלת בפני כותבים ומשיבים.

הדבר הגדול אשר חשבה עדת ישראל בלונדון על אחינו היושבים על אדמת הקדש נודע לנו מכה“ע בלה”ק ובשפת אשכנז, כי כתבי העתים בל' רוסיה לא הגידו דבר מזה. אחינו אלה פה ההולכים על יומם על כנפי רוח ונשאים בזרמת החיים מבלי השיב רוחם ומבלי פנות אל אחריהם וסביבותיהם, לא שמו ולא ישימו לבם לדבר. אנכי הגיתי בדבר הגדול ובתוצאותיו וכח הדמיון החזק בי בימי עלומי התעורר ויראני בדבר הזה לא רק אבן זכרון לכבוד אדוננו ר' משה מונטיפיורי כי אם אבן שתיה לקומם הסכּה הנופלת, – עצם הקִבוֹרת אשר אשר אליה ילֻקטו לאחת אחת עצמינו אשר נפזרו לפי שאול ולשבעת יַמים, ושבו והיו לבשר אחד וקרם עליהם עור מלמעלה וחיו וקמו על רגליהם בתת ה' את רוחו עליהם. ומי יתן ותבוא שאלתי זאת בטרם יבוא יומי האחרון כי אז – רק אז נהפכתי לאיש אחר: גדלתי שער זקני ופאותי, ופרק פגְלים פרקתי ואדרת שער לבשתּי ואזור עור במתני שמתי ועליתי וירדתי על הרי ישראל ושופר אל חכי לנבא ולקרוא בקול גדול ולא יסף, קול מפרק ערמות העפר השפוכות זה אלפי שנה, קול מקומם הריסות עולמים ומשובב שממות ששים ושבעה דורות. אבל להגיע לתכלית זאת צריכים אנחנו להתחיל ממקום אחר, צריכים אנחנו לטהר את הארץ ולגרש מתוכה את כל היהודים היושבים שמה, לא תשאר פרסה, ולטאטא במטאטא השמד את קורי העכביש אשר טוו שמה מרבי רגלים אלה ולהעביר רוח צח על הארץ ואוירא דארעא ישראל המחכים אשר עפּשו אותו כל הכוֹללים בחלאתם ובטפשותם. אם כל אלה לא יעשה להם והיה כל עמלנו לריק ויגיענו לבהלה.

זאת דעתי לנפשי; אבל היא לא תניאני מעוֹרר אחרים לדבר כאשר אראה שעת הכשר לזה. בעת הזאת הגבירים ג"ב, אשר המה ראש וראשון לנו לכל דבר שבקדושה, אינם פה עמנו; ובהגיע עת רצון אקח דברים על אֹדות הדבר הזה; ואשר יודיעוני ואודיעך.

בעדתנו מעשה דבר חדש. בית עולם חדש נפתח ובית נכון ונשא בנינו עליו, אשר עלה לנו יותר מעשרת אלפים רו"כ. ביום א' 16/28 פעברואַר נפתח הבית ברוב עם ובהדרת כבוד; והנני שולח לך את “סדר העבודה” אשר עבדנו ביום ההוא בבית התפלה אשר על שדה הקברות. מלבד ההעתקה לל' רוסית וסדור המזמורים כתבתי את התפלה האחרונה לשם היום ההוא, והחזן ה' שפיטצבערג חבר לה מנגינוֹת וישוררה במקהלת משורריו ויִטב הדבר בעיני קהל הנאספים (יותר מאלף נפש) מאֹד מאֹד.

בשובך לדבר בי הגידה נא לי אם ידעת מה חזא"ל (חיים זלמן אלישעוויץ) עושה בלונדון ומה מעמדוֹ. קרוב לי האיש ונתרחק ואני שמעתיו מדבר בשחר על אדותיך ובלי ספק ידעתו ותראהו.

והנני ידידך באמת ובתמים בכל זמן ועת

י. ל. גארדאן.

צום אסתר תרל“ה ספ”ב.

אגרת מאה ותשע    🔗

16 מאֶרץ 1875 [תרל“ה כ”א ואדר] ספ"ב.

ידידי היקר.

לא חפצת אתה לחבל את מעשה ידך ותשימני אותי לך למלאך חבלה. ופקודתך שמרה רוחי ואחבל ואשנה ביד הרשות אשר נתת לי, ועתה שני שותפין בספרך: אתה המחבר ואני המחבל. הנני שולח לך בזה את השנויים ההם, אשר הרעיא מהימנא ה' בראַפמאַנן קורא להם תקונים וזאת העלה המסֻכָּן והמתוקן. ואתה תחזה כי השתדלתי לאחוז לשון ערומים ולא נתתי לחטוא חכי נגד האמת המנהמת כיונה מתוך רשומי דברי הימים בעוד אשר אנוס הייתי על פי הדבור להניח רוח התקיפים ממנו. ימים רבים התקוטטתי בבראַפמאַנן ובשאר כנותהו, כי חפץ לשלוח אצבע גם במקומות אחרים, ולא נתתי, כי הראיתי להיושב ראש בקומיטיט כי רק עלילות הוא מבקש וברוך השם ואֶנצל עתה מידם. היום שלחתי את התקונים לה' ג"מ, וגם כתבתי לו לשלוח לך את הג' מאות בקבלו את הרשיון והרשיון לא יאחר לבוא מזה, אם לא יתמהמה הוא בהתקנת העלה הנפסל.

אודך ביֹשר לבב על דבר הנכבדות אשר הצעת בעד בתי; אבל לא במאמר אחד יוכל דבר כזה להבראוֹת ובמכתבך חסרים עקרים רבים. בספרך לי את פּרשת גדולת בנו וחתנו של ה' רח"ט, אשר לא עליהם ועמם תחיה בתי, קצרת בדברך על אדות המדֻבָּר, וביחוד לא הגדת מה ידרוש המדֻבָּר ממני? נחוץ לדעת אם העלם ההוא בר סמכא הוא, נושא אשה מעצמו או אביו משיאו אשה; האם תמיד יהיה בעסק עם אביו או אם יפרד מעליו בהיותו לאיש? ועל כן רֹאה אנכי כי לא עת שלוח תמונות עוד העת הזאת וצריך לחכות עד אשר יתבררו ויצרפו הדברים, כלו' עד אשר יגיעו דבריך אלי שנית כפי אשר הבטחת לי במכתבך האחרון וכפי אשר אני מבקשך עתה. סוף סוף בשגגה יצא מלפניך השליט באמרך כי אם תביא את הדבר למדרגה ידועה אבוא אני ובתי…. האם שכחת מי מחזיר אחר מי? וכי האיש מבקש אבַדתו….. רב יהיה לנו לפי שעה אם יגיע הענין לידי זה אשר יוכל אחי לעיין בו בהיותו באודיססא.

לאחי הגדתי את תוכן מכתביך האחרונים; והוא נכון לנסוע לאודיססא בימי חג הפסח שלנו, כי אז ימי חפש ודרור המה לו. אבל נסיעתי אני הוא דבר המוטל בספק עצום; כי אם אוכל להמיש ממקומי בזמן ההוא מוכרח אנכי לנסוע לווילנא, כי לזמן ההוא תכלה הדפסת החח"ת, והעוסקים במלאכה זאת יקראוני לבוא שמה. על כן לא אדע עתה איך יפיל דבר.

בין כה וכה בטרם יצא אחי מזה ללכת לאודיססא אודיעך במועדוֹ וידעת.

ואם כן אנכי מחכה לידיעות חדשות בדבר הנכבדות לבתי; אם דברת את האב והבן, הגידה נא לי מה בפיהם ומה ידרשו המה ממני? לפלא בעיני כי לא נודע לי שמע משפחת רח"ט אף כי יליד ווילנא אנכי בעצמי. בין כך ובין כך אל נא תשיא את נפשם על שקר כי בוא אבוא אני ובתי להראות באודיססא: האיש חייב בראיה ועליו לעלות ולראוֹת; ואם יהיה סיפק בידנו עד העת ההיא לברר את כל הדברים הנחוצים במכתב כי אז יוכל לשוב עם אחי הלום.

אל נא תוסיף לשלוח את מכתביך אלי על חשבון המלכות, פן יבולע לנו.

והנני ידידך שומר פיך ומחכה לדבריך

יל"ג.

על שני מכתביך האחרונים לא נרשם יום כתיבתם; ולשוא עמלנו אני ואחי לדעת כמה ימים עשו בדרך? הודיעה נא האם עוד ערמות השלג צבורות על הדרך?