אגרת מאה וארבעים ותשע    🔗

צו“ג תרל”ט ספ"ב.

[להנ"ל]

אחי האהוב וידידי הנחמד!

אתה הצדיק ואני ומשרתי הרשעים. הסכת ושמע את אשר הגיע אלי ממעשה משרת בליעל. המשרת הזה, איש רוסי, עמד תחת ידי למלאת פקודותי בדברים הנוגעים אל ועד החברה. ותהי ראשית מלאכתו להביא לבית הפאָסט את כל אשר ישלח הועד, מכתבים וספרים וכסף. אבל – סוף בהמה לשחיטה וסוף איש המוני לשכרות. שלשה עשר חדשים עבד אותי בזריזות ולא ראיתי בו מכשול ועון ובארבעה עשה שתה שכור ונתגלה הדבר כי גנב וכחש ושם בכליו. עד כה נתגלה כי לא שלח לאשר נועד לו עד סך שלש מאות רו"כ ומלבד זה לא הריץ גם את המכתבים הרקים בלי כסף אשר נתנו על ידו, וישם את דמי הפאָסט בכיסו ואת המכתבים העביר באש; ולא עוד אלא שגם מכתבים רבים אשר באו אלי אל הועד הסתיר ממני ואבד למען לא תגלה לי נבלותו ומזמתו. הוא הנהו יושב עתה תפוש במשמר אבל כל אשר עות וקלקל מי ידע ומי יוכל לתקן. אמש חפשו ומצאו בתנור אשר בחדר הועד צרור מכתבים אשר נתנו לו לשלחם בימי אוגוסט וסנטיאַבר, כשלשים עקז. חשבון הועד לשנה העברה אשר נכונו להשלח לערים שונות, שני תכריכים ובתוכם – גם הספר “חזון למועד” אשר שלחתי לך עוד בירח מאי אשר חפשת בחפש מחפש בספרי הפאָסט בריגא. שער בנפשך את מבוכתי ואת דאבון לבי ביום אתמול! במספר המכתבים הנמצאים נמצאו מכתבים נחוצים מאֹד להבאַראָן בפאַריז ועוד; את המכתבים האלה וכל הנספח עליהם בתנור לא הספיק המנול לבער ולהעביר מן העולם; ומי יודע כמה מהם אבד והכחיד; ומה תהי אחרית אלה? לפי שעה נודעו לי כי אָבדו: שני מכתבי אליך, שלשה מכתבים לריבינסק, מכתב נחוץ מאֹד להבאַראָן בפאַריז מיום 7 יולי, מכתב אחד לשטיינבערג בווילנא – ושאירתם מי ידע? ביום 7 סעפטעמבער, הוא היום אשר בו גליתי את נבלותו, מסרתי לידו שנים עשר מכתבים; שנים מהם היו במקומנו בעירנו וכבר נודע לי כי אבדו וחדשתים; והעשרה הנותרים עוד לא נודע לי מה היתה בהם. חרפה שברה לבי בספרי היום במכתבי את כל הקורות האלה באזני הבאַראָן בפאריז; כי סוף סוף המכשלה הזאת תחת ידי.

את מכתבך האחרון בצרוף משנה מאמרך להמליץ קבלתי; והנה אנכי ידעתי מראש כי יכרות המו“ל את ראש המאמר מעליו, כי כן אמר לי בספרוֹ לי את תכנו בטרם עוד ידפיסנו; ואז לא קרא לפני בשם בעל המאמר אף כי אנכי מעצמי נחשתי ואמר לו כי אתה הוא הכותב. והנה בזה שהקציר את מדת מאמרך ראש אחר – טעמו ונמוקו עמו כי לא חפץ לפתוח בסטירה ולאמור בפה מלא על הרבלים דקק”ך כי סכלים הם; ובגוף המאמר כמדומה לי שלא שנה רק מעט. והנה מיום קבלי מכתבך עוד לא ראיתי את ה' צ“ב ולא דברתי עמו תוכחות על זה. אבל במכתבך חסר העקר והיא התשובה על שאלתי אם יש צרך שאתערב אני בדבר ואדבר דברי נגד השמש, וגם שאלתיך אולי יש לך ולידידנו עהרליך דברים לשים בפי ואני אדבר. ועל כל אלה לא עניתני. והנה לעת כזאת טרוד אנכי, כי בקהלתנו הבלתי קדושה החלו ימי הבחירה, בחירת רואי החשבון והפרנסים; בחירת רואי החשבון היתה אתמול בערב, בצאת היו”ט, ונבחרו שלשה אנשים ובכללם גם ה' איליש; ובחירת הפרנסים תהיה אחרי כלות רואי החשבון את מלאכתם, לפי אומדנא ביום 28 סענטיאַבר. והנה אם שלשה המה רואי החשבון אני הוא אחד המראֶה את החשבון; ועל כן תהיינה ידי מלאות עבודה בימים האלה.

אתמול ביום ב' דר“ה בא מקסימנו (אל יחשוב בעל צהר התיבה לי עין על אהבתי ועל חבתי היתירה לבננו זה) לביהכ”נ ועלה לתורה כהן ואכל אתנו לחם פת שחרית בביתנו; ועמנו בא אֹרח הגון הוא הד"ר איזידאָר מיכלסאָן מריגא אשר ברך אותנו בשמך ויבשרנו כי שלום לך ולכל אשר אתך. בתנו מיננה יושבת ביתה, ולא תעלה כל ימי החגים האלה לא בית ה' ולא בית אביה, עד אשר יגדל ויגמל הנער ועלתה. מחר ביום השלישי ביום הלדת את מקס נבוא כלנו אליהם ונחדה בשמחה, ואם תחפוץ גם בשמך, את פניהם. וכבר הודעתי לרואי החשבון כי מחר לעת ערב לא אוכל לעסוק עמהם במלאכה.

בלי ספק התבוננת מעצמך כי הנעלים אשר ברגלי המליץ נו' 9, 10 תפרתי אני. ועוד כתבתי בימי שבתי חוץ לעיר ספורים אחדים אשר יבואו בהמליץ, כי משלם הוא לי בעדם במיטב כספו.

תברך השנה החדשה אתה וביתך וכל אשר לך בשמי ובשם כל אשר לי אני אחיך כנפשך

יל"ג.

P, S. שמחתי לראות כי הד"ר מיכלסאָהן איש יודע שפת עבר, ושמחתי עוד יותר לשמוע מפיו כי מיננה טובה ובריאה ודשנה, יתן לה ה' כהנה וכהנה.

 

אגרת מאה וחמשים    🔗

[להנ"ל]

אלהים גם עמך רעי ומחֻתָּני, אשר מנעורי הקנני, וכל עוד חי אָני, לו תאות נפשי חכל מעיְני!

ברגע הזה מסרו לי מכתבך היום כ"ז תשרי. כן אמנם, טרוד אנכי ולא אוכל להפנות דעתי ושעתי לערוך מכתבים גדולים ומאמרים הצריכים דעה צלולה ושעות רבות, אבל לערוך מכתבי משא ומתן, ומה גם אליך משאת נפשי ומתן אלהים לי, אמצא בכל יום רגעים פנוים אחדים; וכזה וכזה תשא הפאָסט מכתבים ממני בכל יום אל ארבע רוחות השמים.

בדבר המקרה עם ה' פֿרידלנד כזבו לך ולכל הפחות הפריזו על המדה. בתו מתה בערב שבת ויהי אָץ למהר לשלחה לבית עולמה, ולא נשאר לכל ההכנות הצריכות לזה זמן רק שעה וחצי, ובאשמת אחד הגבאים המתעסקים נתאחר הדבר ובבואם לבית החיים לא היה הקבר מוכן, כחפצם, ונאנסו לחכות כשתי שעות עד אשר כרו את הקבר. הגבאי האשם בדבר גלל את האשמה עלי ובגלל זה היה באמת בלב ה' פֿרידלנד, אשר האמין לדברי הגבאי, טינא אלי; אבל בשבוע העבר זמן הקב"ה אותנו למקום אחד ושם מצאתי לי ידים לברר לו את המעשה כשהיה וכפי הנראה נעקר הטינא מלבו; ואם עודנו בו – לא אשים לבי לזה.

בשבוע העבר היתה בזה בחירת הפרנסים, ונבחרו הישנים כלם ורק אחד חדש בא לתוכם, והוא ה' פֿרידלנד (אחיו של הנ"ל). בנוגע אלי לא יהיה מצד הפרנסים שום שנוי, אבל אני מצדי אין רוחי נוחה להשאיר הדבר על מעמדו הראשון, כי הסדרים החדשים אשר בלבם לעשות ובנין בית הכנסת העתיד לבוא יוסיפו על טרחי ועל משאי, ואין לבי לתת את עמלי הרב בפתותי לחם ובשעלי שעורים. באחת מן הישיבות הקרובות לבוא אשים לפניהם את התנאים אשר על פיהם אתחתן בהם; ובעתו אודיעך איך יפול דבר.

אתמול כתבתי לידידנו להד“ר עהרליך, ואחר כתבי הייתי בבית הצ”ב בעל המליץ ומסרתי לו את מאמרו. בשבוע הזה לא יוכל להדפיסו כי העלה הבא מסֻדר ומלא על גדותיו, ויבוא בעלה השני בשבוע הבא. מאמר ה' עהרליך כתוב בדעה והשכל בשפה ברורה ובדברים נכחים ונמרצים כיד ה' הטובה עליו. עליהם אין להוסיף ומטבעם אין לשנות; ורק בשני מבטאים ראיתי לנחוץ לשנות מעט מן המטבע אשר טבע הוא. הא‘) המשל הידוע בפי האשכנזים נאמר שם בל’ עבר, כזה: “חנם יריבו גם האלהים את הסכלות”; ולדעתי אין זה על טהרת לה“ק ושניתי וכתבתי כזה: “עם־או אל־הסכלות ילחמו גם האלהים ולא יוכלו לה”. הב¹) הוא קורא לפ”פ “חי מדבר” וזה כבד מנשוא, ושניתי וכתבתי: “והנה איש לשון מדבר בחלקת שפתים”. במכתבי לידידנו זה שכחתי להגיד לו את כל אלה, ואתה בטובך תואיל למלאת את דברי אליו.

אמש הייתי בבית בנינו וראיתים טובים ושלמים. ליעקב הקטן הרכיבו אבעבועות והימים האלה ימי יסורים לנפש יקרה זאת, אבל בקרוב יעברו ושב ורפא לו.

לוּ אך בוא יבוא ה' שלאָסבערג אלי או אל מקס בננו, כי אז מלא אמלא את פקודתך בחפץ לבב, לא אפיל דבר ארצה.

ברגע הזה כתבתי לה' צ"ב כי ישלח לכם אחוז אחד מן המליץ מראשית שנת צאתו, אם חנם אין כסף כמשפט הסופרים, או לבית ספרכם על חשבון חברתנו. ובלי ספק ימלא אחר בקשתי.

מן השחר לא ²איתי גם אני יותר מג' החוברות הראשונות, אף כי הֻגֵג הֻגַד לי כי נדפסה גם הרביעית; וגם ברידקציון של המליץ לא הגיעה. ובכלל נפלאים לי דרכי סמאָלענסקי בשנה הזאת; על כל מכתבי אליו במשך הקיץ העבר לא מצאתי מענה; ולא עוד אלא ששירי “שני יוסף בן שמעון” מונח תחת ידו והוא אמר אלי עם הספר עוד בחדש אפריל כי ישלח לי את הקאָררעקטען “בשבוע הבא”, ואני לא ראיתי לא קאָררעקט ולא מכתב ולא שיר; וכתבתי אליו ואין עונה. בימים אלה יבוא הלום סוכנו אשר בווארשוי ה' צוקרמאַנן; מפיו אשמע את אֹדותיו.

שלום לך ולאשר לך. והיה ברוך ומברך על אהבתך ועל אמתך אלי ועל החרדה הגדולה אשר לבך חרד תמיד לטובתי אני ידיך ואוהבך בה במדה אשר אתה מודד לי

יל"ג.

יום א' ט“ו אקטיאַבר 78 [תרל”ט א' דר“ח חשון] ספ”ב.

P. S. בקרוב יבוא בהמליץ ספור חדש ממני “המעורב כדעת”; והוא מן המובחרים בעיני.

 

אגרת מאה וחמשים ואחת    🔗

כבוד הרב הנכבד אשר מפתח בית אלהיו בידו, וכבוד חכמי ישראל חדש עמדו,³ אך עמו לא יכיר מעבדו, לא יברך חילו ולא יחזקהו במעמדו, – מהרמ“א שאַצקיס נ”י.

אבל אָשם אנכי בעיני כבודך כי מרב שיחי ועמלי לא דברתי עד הנה בתשובה על מכתבך הראשון עד בוא השני ויעירני. ואני אמרתי כי התשובה היותר בדוקה תהיה ההשתדלות לטובת בנך, ויעצתיו אמש לקחת לפי שעה מדי חדש בחדשו פרס קטן מקפת התלמידים הנחלקת על ידי והוריתיו הדרך דרך בה יגיע למטרתו; ועי“ז ינצל לכה”פ ממחסר עד אשר יצלח לו או לי למצוא לו עבודה או סטיפנדיום; כי מרבים העם לבוא הלם אל בתי הספר וצרורם נקוב ואם אוצרות מונבז יבזבזו להם וּמצא להם?

ובנוגע לספרך המפתח אשר שלחת אלי לפני שנים עשר ויותר לא אזכור כעת פרטי הדבר איך היה, אבל אפונה מאֹד אם נשאר מכסף פדיונו בידי. המעט אשר היה אצלי ממחיר הספרים הנמכרים השיבותי לך ויתר הספרים לא נמכרו כי לא מצאתי בעיר מצער טילש עליהם קופצים. ויהי כאשר התעו [אותי] אלהים מטילש לבוא ולהשתקע בזה, לא הסעתי את ביתי עמי פעם אחת כי אם נטיתי לי בראשונה אֹהל ארעי בליבוי, שמה הרבצתי את אפרוחי ואני עברתי מעיר לעיר עד בואי אל המנוחה בעיר המלוכה. בעת ההיא לא יכלתי מלט משא כל מטלטלי וספרי, אשר היו לי בימי קפאי על שמָרַי, אף כי ספרים ממחברים שונים אשר נתנו לי בקומיססיון ומי ישלם הפאָרטאָ בעד הובלתם ממקום למקום; על כן הנחתי ספרים אלה, והרבה מאֹד גם מספרי, בידי האיש אשר בא על מקומי בטילש; כמה היה מספריך בתוך הספרים המונחים שמה לא אדע כעת, וגם לא אדע מה נעשה בהם אחרי צאתי, ועתה יכבד הדבר לחקור על אדותיו כי גם ממלא מקומי עבר ויבוא אחר (כמדומה לי נוצרי) תחתיו. כמדומה לי שבימים ההמה כתבתי לך על אדות זאת כי ספריך לא נמכרו ושאלתיך מה לעשות ולא אזכור אם עניתני ומה עניתני, כי מרב ימים נשכח הדבר מלבי לגמרי. והנה כל זה טענת שמא, ואם את תטעון טענת ברי, הזכירני כמה מכספך אתה נושה בי ואשלם.

והיה זה שלום מאת דורש שלומו וטובתו ומוקיר תורתו

יל"ג.

27 אָקטיאַבר 78, ספ“ב, [תרל”ט י"ב חשון].

 

אגרת מאה וחמשים ושתים    🔗

יעש“ק, ערב חנוכה, תרל”ט.

[להזק"ן]

אחי היקר,

אשוב אתפלא על אמרך כי לא עניתיך על דבריך האחרונים אחת ושתים; ואני אמנם עניתיך בו בשבוע ואמרתי כי בקראי את תהלתך אשר מדות אל חיקי על ספורי הקטן “בעבור נעלים” אמרתי: שישו בני מעי, אם קלות שבכם כך, חמורות שבכם על אחית כמה וכמה!" ומדי דברי אז בפרי תבונתי הקטן ההוא סבותי את דברי אל פרי תנובתי הקטן, זה יעקב נכדנו, והארכתי בשבחו ותאריו לפניך בעצם תמו, טובו ויפיו, למען תראהו בעיני רוחך ושש לבך כאשר ישיש לבי עליו בראותי אותו פעם בפעם בעיני בשרי, וכל זה לא קראת, וכל זה לא בא לידך? ומי האשם עתה, אחרי אשר משרתי הוא אֵש להט, חרוץ וזריז ונאמן בשליחותו. אבל מה שעבר עבר ומה שאין אין, ואשובה אל מכתבך האחרון ואֹמר לך כי מה שהֻגד לך בדבר עבודתי טרחי ומשאי אשר עלו ויגדלו בימים אלה – הכל שריר וקים, אבל אם יגדל גם שכרי, עוד לא אדע; ובקרב ימים יודע הדבר ואודיענו לך. באזני ראשי העדה לא דברתי על אדותי יען חשבתי זאת שלא מדרך הנימוס; ולפי מצב הדברים מוכרחים המה מעצמם להתעורר על זה, יען כי המלאכה העתידה לבוא מרבה להכיל, והיא לבדה מכרעת כנגד כל עבודתי אשר היתה עלי עד כה, ואיככה יוכלו והעמיסו עלי עבודה קשה כזאת במחיר שעלי שערים ונזיד עדשים?

אמנם כן, בשבוע הזה חגגוּ יום הלדתי (כ"א כסליו) ויום הלדת בתי נחמה (כ"ב כסליו), ביום ד', 6 דעצעמבר, לעת ערב; ואֹרחים רבים היו מסבין בערב ההוא על שלחני. בין האורחים ההמה היו גם מקס ומיננה, היא מיננה אשר זה יותר מששה חדשים לא דרכה רגלה על סף בית אביה יען כי מינקת היא את בנה ולא תוכל להתרחק מביתה לזמן רב. בעת הזאת יושב אתנו פה בן אחותי, בנו של מיכל גאָרדאָן ידידנו, והוא רופא בזעמסטוואָ בעיר ניעזין אשר בטשערניגיגאָוו המדינה, ויבֹא לראות את שלומנו; ומחר הוא נוסע לדרכו אחרי שבתו אתנו כשלשה שבועות ימים; ותחתיו שלח לנו האלהים אֹרח חדש הוא משה אחי, סודעבני סליעדאָוואַטעל בלובני, אשר לא ראיתיו כשלש עשרה שנה; ואת בן אחותי לא ראיתי תשע עשרה שנה – הלא דבר הוא?

אתמול הייתי בבית בנינו מקס ומיננה, אשר מרב טרדותי לא הייתי שם שני שבועות, וראיתי את הכרוּב יעקב, אשר בני אלים לא עממֻהו ובני מלכים לא ידמו אליו ביפיו. צר לי עליך אחי כי לא תרא את פרי בטנך זה עתה, בעודנו דומה למלאך ה' צבאות ופניו פני הכרוב, ומשחקו – שחוק צדיק תמים; ואתה תחזה אותו לאחר סילוק שכינה כאשר יגדל והיה כאחד האדם.

מליט אנכי בזה שלשה שוברות בעד שלשה חברינו הנקובים בהמה; ובבוא כספם לידך תריצם אלינו, ומה טוב אם תעשה זאת עוד בשנה הזאת, כל' במשך דעקאַבר, למען יבוא זכרם בחשבון השנה הזאת. כל דבר החברים החדשים אשר הזכרת אשים באזני הקומיטיט בהאספו לישיבה; והנה החברים המשלמים בלי ספק יקבלו; ואולם בנוגע לשר העיר רייכאַרדט טוב תעשה אם תציע את דעתך על אדותיו במכתב על שם הקומיטיט בל' רוסיה.

ממהר אנכי מאד ולא אוכל להאריך; ועל כן קבל ברכתי אתה ובנותיך והיו שלום בחפץ לב ידידך אוהבך

יל"ג.

 

אגרת ומאה וחמשים ושלש    🔗

ב“ה א' דחג הֻדֵֶלֶת (ראָזדעסטוואָ) [1878 י”א טבת] תרל“ט ספ”ב.

[להנ"ל]

ידידי הנחמד, אשר בנפשי ובבשרי נצמד!

בבית בנינו הנאהבים והנעימים, על שלחן מקס בננו היקר אנכי יושב וכותב אליך את הטורים אלה. אמש בלילה שלא עסקנו בתלמוד תורה היו שניהם אצלנו ושחקנו שעה קטנה בקוביא כדין והיום הלכנו אני ובתי בנערינו ובזקנינו איש ותרמלו בידו, מלא ברכת ה' אשר נתן לנו, ובאנו בחצות היום אל בית בנינו והמה לא ידעו, וערכנו שלחן ואכלנו אתם פת שחרית; ואחרי אשר אכלנו לשבעה ושחקנו והשתעשענו בכרובנו הקטן לרויה עד עלותו על ערש יצועיו לישון בצהרים, ישבתי לענות לך על מכתבך האחרון מיום כ“ב דיקבר אשר הובא לי היום בבקר. את חפצך אמלא ואציע לפני הועד את דבריך בדבר ה' רייכארד, באספת חברינו אשר נדחתה עד יום א' ל”א דנא. וכן אשים לפניהם גם את ה' עהרליך, אשר שכחתי אל אדותיו בפעם שעברה, וברוך אתה המזכיר נשכחות. ע“ד השובר לה' שליט אודיעך בפעם האחרת אחרי בינותי בספרים אשר בחדר הועד. – באספת הועד ביום א' הבא אקרא באזני הנאספים מאמר על אדות ידידנו אד”ם הכהן לעבענזאהן אשר היה חבר כבד לחברתנו, על תולדות חייו ועל ספריו ופעולותיו בקרב אחיו. עתה בזה הרגע קראתי את המאמר באזני מקס בננו וימצא חן לפניו. – היום באתני מחברת רביעית מן השחר לשנת תרל“ט. אמרו לי על סמאָלענסקי שבימי בחוריו היה מאוכלי הימים, ועתה אכל ויבלע שנה תמימה. כאיש גבורתו! במחברת ההיא נמצא שירי “השעיר המשתלח”, אבל משיריך אשר אמרת לא מצאתי מאומה; ואין ספק כי יבאו החוברות העתידות לבוא. – אתפלא על אָמרך כי אבד מכתבי הראשון אליך ואני מדברי מכתבך האחרון אלי רואה כי הגיע המכתב ההוא אל ידך, כי במכתב ההוא הגדתי לך כי הימים האחרונים ימי חסר מלאכה ושכר למקס. אמת כי זה מקרוב מצא לו עבודה יחד עם אחד מעורכי דין אחר, וגם בהשתדלותי הרויח כמה מאות רו”כ, אבל צרכיו מרבין ואין חוליה כזאת ממלאה בור עמוק כאיש וביתו בפ"ב. אבל בצפיתנו נצפה כי יבואו ימים טובים מאלה, והזן את הכל לא יתן לעולם מוט לצדיק בן צדיק כמהו.

אם לא הודיע ולא יודיע לך מקס במכתביו מכל אלה, אל תגיד לו כי הודעתיך את אֹדותיו פן ירע בעיניו.

ועתה אתה שלום וכל אשר לך שלום וברכה מאת ידידך אשר כנפשך

יל"ג.

 

אגרת ומאה וחמשים וארבע    🔗

א' דר“ה לאו”ה 1879. ספ“ב. [תרל”ט י"ח טבת].

ידידי הזק"ן (בלע"ז מיין אלטער!)

תכתב ותחתם לשנה טובה לאלתר.

רואה אנכי לעצמי לחובה, לפתוח את השנה בבשׂרה לא־טובה. הועד לא נשא לא פניך ולא פני בדבר בחירת ה' ר–ט לחבר נכבד ולא נתן לי להציע הדבר לפני האספה אשר היתה ביום אתמול, בטרם ישמע בזה את דעת ה' גנצבורג; ואחרי אשר מהיכלו של ה' גנצבורג בפאַריז עוד לא מתחו טיליפֿון עד חדר הועד, אחרו את הדבר עד האספה השנית אשר תהיה בחדש ניסן או אייר. הנשארים נבחרו וגם ה' עהרליך בכללם.

ה' שליט שלם את נדבתו לקפת החברה בעד שנת 1878 ואין אנחנו נושים בו מאומה.

האספה מיום אתמול היתה מרבה באוגכלוסין, כי רבים באו לשמוע את המשא אשר נשאתי על האד“ם ועל עלילותיו בקרב בני ישראל בתוך הבאים בא גם הפרופיססור קאָססאָוויץ, מלמד לשונות בני קדם באוניווירזיטיט בזה. המשא אשר נשאתי היה מאמר מדעי ממֻלח ספורים קטנים כדי למשוך את לב השומעים. כל השומעים קדמו פני בתודה כי נחה רוחם מאד בדברי. וה' רוזינטהל כמעט בכה לקול דברי וגם הוא מלא אחרי דברים אחדים ויאמר כי גם הוא למד תורה אצל האד”ם. והנה גמרו להדפיס את המאמר, אבל אני טרם אדע איפה ומתי אדפיסהו. בכתבי העתים היוצאים לא אוכל לשימהו כי לא לכך נוצר, ועד צאת חשבון החברה לשנה העברה עוד יעברו ימים אחדים. מאֹד צר לי כי איש כמוֹך לא היה בין הקרואים לשמוע את דברי אשר בהם משלבים דברים וזכרוֹנוֹת מימי נעורינו אני ואָתה.

בנינו היו אצלנו שלשם בערב, והיום אנכי הולך אליהם לראותם ואת יעקב בנם. יעקב זה הקטן מגבר חילים מיום ליום ומוצא חן ושכל טוב בעיני רואיו, עד כי גם אברהם אחי איש גמד במדת הרגש היופי והאהבה (ממילא מובן חוץ יפי הנשים ואהבתן) בראותו את הכרוב הזה בימים האלה אחרי אשר לא ראהו ירחים שנים, התפעל וישמח עליו שמחה גדולה כיונה על הקיקיון. צר לי עליך אחי על כי אינך רואה פרח שושן זה פרי עץ הדר, בעודנו סמדר.

אתה ידעת כי דוֹרש דמים אנכי ממנהיגי הקהלה בזה, נוספות על משכרתי עד כה עוד כמאה רו“כ לחדש; והמה אמנם הבטיחו לתת, אבל עוד לא חתמו על הפרוטיקול ועל כן הוא אצלי עוד ממין המוטל בספק, ובקרב ימים יודע הדבר אל נכון. כמעט שטוב לפני שלא יוסיפו ולא אקח עלי את המלאכה בבנין ביהכ”נ, כי רבה וכבדה היא עלי מאֹד.

ועתה, אתה ידיד ימי אבּי, יושב בסתר לבי, חיה והצלח בברכה ועתרת, אתה וכל הפלטה הנשארת; וכאשר תבוא לקבוע יום חתונת הילני בתך, קבענו בזמן אשר אוכל לבוא גם אני אליך לשוש משוש אתך, ואם אבוא והבאתי אתי, גם את נחמה בתי.

אחיך ידידך המאמן באהבתו כל עוד בו נשמתו

יל"ג.

 

אגרת מאה וחמשים וחמש    🔗

תענית אסתר מוקדם ליום ה' 22 פעברואַר תרל“ט. ספ”ב [י"א אדר].

[להנ"ל]

אכלתי היום לחם בצהרים בבית בנינו, ועל השלחן הביאו לפנינו כ“קרבן פסח” שה תמים זכר בן שנה (פורתא לא דק) זה יעקב בננו הקטן על קרבו ועל כרעיו; ולאפיקומן נתנו לי לכתוב אליך דברים אחדים, כי מקס בננו שולח לך את מכתבו תמיד מחר.

בשבוע הזה הגיע לידי השחר חו' ה' וקראתי שם במאמרך קללת אלהים את אשר הותיר הצינזור. והנה סוף סוף גם אתה אחי לא תנקה מקללת אלהים זאת, כי גם כחך יתם לריק, כי שומע לא יהיה לך מעם העם הזה אשר אליו דברת דבריך. אבל בלי ספק אתה מראשית כזאת ידעת ולא כתבת את מאמרך רק כדי להוציא רוחך, כי אכן רוח היא באנוש ומי יעצר כח לכלוא את הרוח. והנה בדרך הלוכך במאמרך אתה קורא תגר על האנשים אשר שמו פניהם אל הרבנים וקוו מהם לישועה לבית ישראל, ואחרי אשר גם אני הייתי במספר האנשים ההמה, על כן אוכיחך ואערכה לעיניך כי דבריך סותרין זו את זו, כי בסוף מאמרך תשים גם אתה פניך אליהם ותדבר להם דברי כבושין. והנה מאמרך בכללו כתוב הדר ובטוב טעם ודעת, בדברים נכחים ונעימים ומושכים את הלב ביד השפה הברורה הטובה עליך. ואנכי שמחתי על מאמרך כמוצא שלל רב, בראותי כי עוד רוחך חי ובכחך אז ככחך עתה להרוֹת ולהגות מלב דברי טעם. עלה והצלח ידידי ועשה חיל בישראל, כי מעטים בקרבנו אנשים אשר שפתנו אתם מלאה עלומים כמוך.

הבאַראָן גנצבורג שלח אלי דברו מפאַריז לכתב שלש “מצבות” על קבר אביו, אשתו ומרדכי בנו (נער בעל כשרון אשר מת זה לא כביר בשנת העשרים לימי חייו); בתנאי שבכל מצבה לא תהיינה יותר מדי שורות. וכקוריוֹז אעתיק לך מזכרוני את שתי המצבות אשר כבר הכינותי ואבקשך להשמיע דעתך עליהם, למען אתקון בטרם אמסרן לידו:

א) על קבר בנו:

בַּגָּן צָּבוּר גַּל מֵרֹאשׁ עַפְרוֹת תֵּבֵל⁴

וּמָר־דְּכֵי עָלָה בּוֹ, פָּרַח כַּתָמָר![²⁸] >

וַתַּכֵּהוּ תּוֹלַעַת בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר

וַיִּבַש הַמֹּר – אַךְ רֵיחוֹ לֹּא נָמָר.

ב) על קבר אשתו:

חמדת נשׁים היית, אשׁה עטרת בעלה,

בת טובה ליולדיךְ, לילדיך אם עדינה –

וכל זה נעשׂה לערמת עפר בן לילה!

על האי שׁופרא, דבלי בעפרא, קא בכינה.

את זה האחרון עוד לא תקנתי כראוי. ביחוד לא טובה בעיני השורה ב' כי המלה “עדינה” אין מקומה בזה.

לי ולכלנו שלום וטוב; ופרטי הדבר תשמע בלי ספק במכתב בנך. מדוע לא השיבותנו עד כה על מכתבנו אשר שאלנוך ע"ד מספר התלמידים בבית הפאָליטעכניקום. בלי ספק מטרדותיך בחתנונת בתך לא פנית לזה ועתה תפנה וכתבת. עוד דברים שונים לי אליך, אבל לא עתה הזמן ולא פה המקום לעסוק בהם.

שלום וברכה לך מאת אחיך

יל"ג.

 

אגרת מאה וחמשים ושש    🔗

ספ“ב 7 מאֶרץ 1879 [תרל”ט כ"ד אדר].

ידידי היקרים!

נשבר לבי בקרבי בשמעי כי נשבר מטה לחמכם בבוא מועד להסגר בית ספרכם אשר ממנו פריכם נמצא. אשר יגרתם בא לכם! והנה מה יושיעכם הועד ומה תושיעכם אספת הרבנים? הדבר מנוי וגמור זה כמה שנים, בהסגר בתי הספר לרבנים. בעת ההיא המתקנו סוד באספת חברתנו בדבר הזה לא פעם ולא פעמים; ובתוך הנאספים באו גם אנשי צורה לובשי משרה בין רואי החשבון אשר להממלכה (Тосударств. Контроль) ולא הועילו מאומה, כי ממונן של ישראל איננו נכנס על פי דינא דמלכותא במספר הכספים אשר עליהם יתנו דין וחשבון לפני הקונטרול. והנה אשתדל לראות היום את ה' שאַפיר, הרב באותה שעה, ואשמע מה בפיו גם הוא. אבל ידעתי מראש כי לא יועילו הרבנים גם המה, כי קשה… הנאכל ויקוים בנו מקרא שכתוב בישעי' א' ז'. ואולם להביא לכם מעט צרי ומעט נחם אומר לכם כי בימים האלה, עוד בטרם בוא מכתבכם אשר גם לא הספיקה לי עוד השעה להראותו לאנשי הועד, ישבנו בשבת הועד ועסקנו בדבר הזה וגמרנו ליסד קפה מיוחדת תחת יד הועד, לעזור למורים אשר כלו מיטב שנותיהם ומיטב כחותם בהשכלת עמם והמשֻלכים לעת זקנה ככלי אין חפץ בהם. אם יקום ויהיה הדבר הזה אז תהיה ישועה גם לכם.

[יל"ג].

Онежское оэеро, нороходъ “царь” 15 мая 79

 

אגרת מאה וחמשים ושבע    🔗

ערב חג השבועות תרל"ט.

[להזק"ן]

ידידי מרחמי ומחונני!

מנבכי ים הדאגה שמע קולי, על מכסה אנית צער אנכי עורך אליך את הטורים האחדים האלה. נוע ינוע עמי בידי בנוע האניה על דכיי הים וכנוע לבי בקרבי על שברי אשר השברתי. חפש בזכרונך ובכתביך ותמצא כי לבי נבא לי לפני שבע שנים בעת אשר נקראתי לבוא לעיר המלוכה כי רעה נגד פני בכרך גדול זה ואחריתי – יום מר, כי נחשתי כי אינני כדאי והגון לעמוד במקום סכנה זה, ואתה דברת על לבי לאמר “עלה והצלח כי לכך נוצרת” ועתה ראה נא גם ראה דבר מי משנינו קם? מפי בננו שמעת את התלאה אשר מצאתני, כי לשון סתר אכלתני וחנפי לב מבני אמונתנו הביאו עלי דבה ועלילת שוא… וחיבוני אותו ואת אשתי חובת גלות. בליל שבת הגדול בשעה ב' אחר חצות פשטו על ביתי ויחפשו את כתבי ואת ספרי וימששו את כל כלי, ואם כי לא מצאו כל דבר רע בכל זאת שמוני בבור אותי ואת אשתי ואת בתי הנמצאת ואת בני. אני ואשתי ישבנו במאסר ששה שבועות תמימים ובליל ה' ג' מאַי באו אנשי־המגן וישאוני ואת אשתי ברכב ופרשים לעיר פעטראָזאַוואָדסק בירת מחוז אָלאָנעצק, ושם גמרו עלינו לשבת באחת ערי השדה פודאָש שמה. והננו נוסעים עתה אל המקום הזה אשר הראונו. כשמונה ימים ישבתי בפאטראָזאַוואָדסק, עד בוא אלי נחמה בתי שלשום ותביא לנו מעט מבגדינו וממטלטלינו, כי בשלמתנו לעורנו הוליכונו לעיר רחקה זאת, כאשר קמנו ממטתנו בליל המהפכה. בתי באה לשבת אתנו במקום גלותנו, אבל אנחנו נמאן לכלוא אותה בעיר נכחדת זאת במיטב שנותיה, והנה היא שבה לפ"ב ואנחנו הולכים אל אשר נוטל עלינו. בתי הביאה לי גם את מכתבך האחרון אל בננו מיום 7 מאַי וראיתי את אנחותיך ואת קינתך על שבר ביתי ועל המכה הנחלה אשר הֻכיתי, ומאשר מעיר מקלטי יכבד עלי לבוא בכתובים אתך על כן הנני עורך את הטורים האלה ונותן אותם על יד בתי להגיעם אליך. אחי אברהם ומקס בננו במכתביהם אלי ידברו בי דברים טובים דברים נחמים ויספרו לי כי כל העיר כמרקחה על האסון אשר פגע בי על לא חמס בכפי וינבאו לי כי בקרוב במהרה ישיבוני על כני ויהיה כבודי חדש עמדי כאשר בתחלה. מי יתן ויבוא דברם; אבל לעת הזאת צר לי מאֹד כי אשתי חולה ורפת כח והנדודים ותלאות הדרך יגיעוה עד שערי מות; ואנחנו הולכים אל עיר אשר לא ידענו מתמול שלשום אשר אין בה גם בית טוב לשבת גם מקום ללון, ולבי הנשבר והנדכה יפוג ולא יאמין גם בהבטחת אָחי ובננו אחרי אשר עלה בתֹהו עמלם להצילנו בעודנו עצורים בבית האסורים. ראיתי כי לבך חרד עלי אם יש לי במה להחיות את נפשי במקום גלותי; הנה לזמן קצר יש לאל ידי לכלכל את בני ביתי במעט אשר צברתי בזעת אפי, אבל יראתי פן לא יעלה בידם לבטל את הגזרה הרעה, ומה אעשה באחרית ימי, וגם בתי בגרה והמעט אשר קבצתי על יד למענה להשיאה לאיש ימס ואנה היא באה? ועתה קני הרוס, האב והאם לוקחו חיים מעל האפרוחים והאפרוחים האמללים נשארו יתומים חיים, ומי ידע מה תהיה אחריתם?

והנה בננו מקס יודיעך פעם בפעם איך יפול דבר ויגיד לך גם פרטי העלילה אשר שמו עלי, ואני אָנוס עתה לכלות דברי וגם ממקום מקלטנו לא אוכל לכתוב אליך, עד אשר יחנני ה' ויוציאני לחפש. בין כה וכה מעט צרי לצרתי ומעט נכאת למכתי היו דבריך החודרים לב וקרב בראותי עין בעין גם את אשר ידעתי מראש כי עמי בצרה אתה ועל שבר ביתי נחלית. ה' יעיר עלינו ונחמנו. ידידך הגולה ונודד

[יל"ג].

 

אגרת מאה וחמשים ושמונה    🔗

[להנ"ל]

רעי כאח לי!

צום החמישי היה לנו לששון ולשמחה. ביום ההוא באו המבשרות לבשרנו כי יצא צדקי ושעת גאולתי באה. אורו עינינו בשמענו זאת וטעמנו טעם אחד מששים בתחית המתים. האיש אשר לא חלה מעודו לא ידע הין ערך הבריאות, ואשר לא בא בבית הבור ובגולה לא הלך לא ידע כי החרות מתת אלהים היא.

סימתי פרק גדול במסכת ימי חיי, פרק מפֶָרֵק עצמות ומחולל רוח ונפש. הרבה למדנו הפרק הזה ובכללם: אל תבטחו בנדיבי ישראל וביקירי היהודים אל תאמינו. הנה כל ראשי עדתנו בעיר המלוכה ראו עין בעין את….. אשר נעשה לי, וידעו כי בשלהם לי כל הרעה הזאת, ואיש מהם לא קם ולא זע לבוא לעזרתי; ולולא נתן לי ה' אח חרוץ ובן יקיר – הוא גם בנך – כי עתה באשר אָבדתי אבדתי. אמת כי עוד עתה לא נגאלנו גאולה שלמה ועוד נכונים לנו ימי נוד עד אשר אשוב ואבנה הריסותי ואאסוף נדחי; אבל – הפּח נשבר ואנחנו נמלטנו; והתקוה תנחמני כי אחרי צאתי מפּורש, לא יאחר לבוא היום אשר בו יחֻדש, ביתי אשר הורס ואשר הודש.

עתה אשר נֻחמתי אומר כנָחום “גם זו לטובה!”. מי יודע אם לא לטובתי נסני אלהים במסה הגדולה הזאת. הנה כל ימי היתה ההצלחה משחקת לפני, לא אֻנה אלי רעה ונגע לא קרב אל אהלי. אתה ידידי מנֹער ידעת נעורי וגדולי, בנת לאֹרח חיי מרחוק. מסתר המדרגה עליתי למקום גדולים ולפני נכבדי עמנו התיצבתי. מעט היה לי מכתר תורה ומעט מכתר גדולה, ובהלָוֹת בנך על ביתי היה לי גם מעט מכתר כהונה; וכלום הייתי חסר רק מעט מכתר… וקדוש השם ויחנני אלהים ויתן לי גם את זה. אמת כי כתר זה “כלילא דחלפי” הוא (על ראש האומרים “כתר” יחול!), הלמני פצעי ומחץ וחלף רקתי; אבל טוב לי כי עֻניתי למען אלמד ערוך על פי שויה מנוחת שלום ושלוה ולמען אלמד לבלי החזיק עוד באזני כלב ולהתעבר על רָב לא לי. אם התמלטתי בעור שני מן התלאה אשר מצאתני במשך ארבעה החדשים אשר חלפו – אבטח כי עוד אשוב לראות חיים עם החיים המהלכים תחת השמש.

בפי מיננה בתנו שמתי דברי אליכם על אדות המקום אשר נלך שמה בצאתנו מזה. ואחכה למו עצתכם.

חוֹברת “השחר” מושבת לך בזה. מאמרך קראתי קרוא ושוב כי דבש וחלב תחת לשונך. עצתך אמונה וראה כי גם לפי דברך התעוררו רבים לחדש את כתבי העתים אשר תאמר ולחתור אל המטרה אשר הצבת, אף כי לא בחברה חדשה, אשר בלי ספק לא תבוא עליה הסכמת הממשלה בעת הזאת. ואתה הגידה נא לי ידידי: איכה היה הדבר כי גם בערמאַנן ברידקטורין למ"ע בל' רוסיה? האם אליהו יגלה לו בחלום פעם בפעם? הראית את פניו עתה?

עוד שמתי דברים בפי מיננה בתנו לך לבדך כפי הרשימה הנתנה על ידה. ובזה כלו לפי שעה דברי אליך; ואולי יחננו ה' והראנו בקרוב איש פני רעהו ולא יהיה העט למליץ בינותנו ואז אשפוך את נפשי בחיקך בנפשי שבעי, כי “טובה שעה אחת של ראית פנים בפנים מכל יריעות שלמה”.

אחיך אשר כנפשך

[יל"ג].

פודאָש יועש“ק נחמו [י”ב אב] תרל"ט

במלאת עשרים ושש שנה ליום “קרא עלי מועד לשבור בחורי”

 

אגרת מאה וחמשים ותשע    🔗

ערב ערב ראש השנה שנת תר“ם, 4 סענטיאַבר 1879 [תרל”ט כ“ח אלול] ספ”ב.

[להנ"ל]

אחי וידידי!

כבר הודיעך בננו במועדו כי שבתי הלם. שבנו ביום הששי בבקר בשעה התשיעית. ילדינו הנאהבים השכימו לבוא לקדם פנינו לחף האניה, וגם אברהם אחי בתוכם. שמחתם ושמחתנו שער בנפשך כי בעל נפש אתה, גם דעתי גם שעתי קצרוֹת עתה מלפרטה לפניך. מחף האניה באנו לשעה קצרה לבית אברהם אחי לסעוד לבנו סף חמים ומשם הלכנו לשדה־יער ונשב שם כשלשה ימים, כי אתמול ביום השני עזבו בנינו את דירתם שמה וישובו העירה, ואנחנו אתם. עתה אני ואשתי יושבים לימים אחדים בבית אברהם אחי; כי דירתי אשר שכרתי לי תהיה מכשרת לקבלנו ביום הראשון הבא, לא קודם לזה.

הנני עתה כאיד⁵ מצל מאש וכחולה מסכן הקם מחליוֹ: עלי לבנות הנהרסות ולחזק את נפשי ובשרי אשר התמוטטו גם יחד מעקת הקרות המוצאות אותי, קרות כקוֹרות בית הבד. והנה למען חזק כחות החולה צריך הוא למנוחה שאננה ולמאכל בריאה; ושנים אלה אנכי חסר לעת כזאת, כי כמעט כלתה דאגת הגלות החלה דאגת הפרנסה. נדיבי עמי נאספו, בשמעם כי שב אנכי, ויאַשרו ויקימו כדחזי את הבא על מקומי לפי שעה להיותו מנהל את עסקי הקהלה תמיד, ומקום המזכיר בחברת ההשכלה עקרו מן השרש ויבטלוהו בהחליטם כי אין לחברה העניה הזאת צרך במזכיר מקבל פרס. הדבר הראשון נעשה בהשתדלות ר' מאיר פֿרידלאַנד, והשני ע“פ הצעת ה. (לדברי ר.) או ע”פ הצעת ר. (לדברי ה.) ולא עוד אלא שגם בעד הזמן העבר לא ישיבו לי משכרתי, כמו שפסקו מראש. ואף על פי שגוף הדבר עודנו מטל בספק לפי שלמראית עין גמרו להניח הדבר כמו שהוא (כלומר להעבירני מעבוֹדוֹתי) עד חדש (יאָנאָבר) [נאיאבר], עד שוב גינצבורג, פאִליאַקאָף ושאָר ראשי העדה ויהיה מנינם מלא; אבל ידעתי כי אפסה תקוה, כי מתנגדי המעטים עזי נפש ובצד ובכתף יהדופו ומצדדי הרבים נחבאים אל הכלים ומתנהלים לאטם בכבדות לרגל חקי הנמוס ובעלי הנפש היפה; וגם אני אין נפשי לכפות עליהם את ההר כגיגית, כי כל הדברים היו עלי לטרח ולזרא עד אשר יצאו מאַפּי. עתה כבנותי את סכתי הנופלת אשנס מתני לצאת לשחר לטרף ואקוה כי מי שיענה ליוֹנה בבקשה אֹכל לה ולאפרחיה הוא יענני, לעת זקנה לא ישליכני וככלות כחי לא יעזבני, כי סוף סוף המה הזובחים והעורפים ואני השה לעולה הנני.

אם עד כה לא נודע לנו מי כתב השטנה וידי מי הביטו עלי את התלאה אשר מצאַתני, רב לנו אם נחזה עתה עין בעין כי אנשים כפר וכה' רוחם נוחה במה שקרה וקוטפים להם עבי ראש מגפן סדם זאת. כל אדם שיש בו דעה היה בוֹש לעשות באף ובחמה נקם את איש קשה־יום מֻרדף באשמתם ומחלל מפּשעם, והמה בוש לא יבשו והכלם לא ידעו.

הדבר אשר קרני הוא אחד מן המופתים המראים לנו עין בעין כי הולכים אנחנו לאָחוֹר ולא לפנים. הלך הלכה ההשכלה בקרב עמנו בארצנו קדימה בימי דור אחד, ראו ישישים ונחבאו ונערים קמו עמדו; אמת מאֶרץ צמחה ואמונת־שוא קפצה פיה. עתה ההפך הגלגל; עורים יוצאים מן החרים ועומדים בראש העדר לנהלו באפלוֹת ולחדש ימיו כקדם. בתי־ספר הרבנים נסגרים יען כי הרב ר' שמועל ממאֶהילעוו מבקש את המיניסטר לסגרם; ועד הרבנים עוסק בשה“י פה”י ומוציא כחו לבטלה יען שבסודו נשמעת דעת משמרי הבלי־שוא כרמ“ל ועטלף אַחר אשר לו גוית העכבר וכנפים ככנפי החסידה; גאָרדאָן ישלח לארץ גזרה יען כי עם נבל ולא חכם ידמה שעי”ז ישקוט ושאנן לנדוי הרב משא נפשם; והנס על ההר הפונה אל כל רוח הוא צעדערבוים ומליצוֹ, יראֶה לעין כל כי הרוח יפח עתה לאחור ולא לפנים, ולכן המשכיל בעת הזאת ידם, כי עת רעה היא.

כל זאת ראיתי ונתון אל לבי ובימי בדידתי בפורש כתבתי מאמר שלם נקוב “לאחור ולא לפנים”, הוא דף אחד בקורות ימי עמנו. כי אקפּא על שׁמרי אסדרוֹ, ואם תחפוץ אתה ועהרליך רעך לעשות כמתכנתו בל' גרמניה אשלחנו לידך.

עתה היה שלום אחי אשר כנפשי ומי יתן ותתחדש עליך ועלינו השנה הבאה לטובה ולשלום. ראה בקשתיך לשאול בשמי את פי סמאָלענסקי את אשר בקשתיך; אם מצאת מענה הודיעני; עד עת מצוא תשים דבריך אלי במכתבך לבננו, וכל אשר יתן אלהים אל לבך תשמיעני; כי ימצאו דבריך ואכלם ויהיו לי דבריך לששון ולמרגוע, אחרי כי לא נתנני אלהים לראות פניך ולמלאת אזני ונפשי בדברי עמך פה אל פה.

יעקב בננו הקטן, הפוֹרח כשושנה בגן עדן, בא מבית אבותיו הלֹם לברכני ולנשוק לי. מברכתו תבֹרך ומנשיקתו ישקך גם אותך אחיך השב לתחיה מארץ נשיה

יל"ג.