רקע
יהודה ליב גורדון
mנחלת הכלל [?]
wמכתבים
פרטי מהדורת מקור: ורשה: בדפוס האחים שולבערג; תרנ"ה 1894

 

אגרת מאה וששים

ספ“ב ר”ח נאָיבר 1879 [תר“מ כ”ז חשון].

[להזק"ן]

ידידי מחמד עיני ומשא נפשי, כבודי ומרים ראשי!

שני חדשים תמימים אשבות ואֶנפש, ואתאָמץ להשיב את פזורַי את כחות הנפש; אבל המה עוד לא שבו ומי יודע אם ישובו אל איתנם הראשון. מרגיש אנכי כי רוחי חבלה וזמוֹתי נתקו; נר אלהים–נשמתי בי כפתילה מהבהבת; יש אשר האור מתמר ועולה ומאיר על סביבו, ואנכי הוגה דעות וכותב לנגה שביבו; ויש אשר ידעך ויועם וזכרוני בוגד בי, ולא אוכל צרף ולחבר את מחשבות לבי. אמת כי מעמד רוחי זה האחרון יבוא ויתחדש לעתים רחקות, אבל בכל זאת הוא מראה ומעיד כי ממפלתּי נשארה לי – שבר ברוח. לא ידעתי אם רואים ומרגישים אנשי ביתי את זאת, כי בחלותי אשתדל להסתתר מהם ולהבא בחדרי או לצאת מביתי באשר אצֵאָה. מרגיש אנכי בנפשי כי יש לי צרך גדול להתרפאות, אבל לא ימי החרף הזמן ולא פ"ב העיר לחבש שבר רוח; על כּן נושא אנכי את נפשי לימי האביב אשר יבֹאו אם יחייני האל בחסדו ללכת למעינות הרפואה, מעבר לגבול ארצנו; כי בלכתי שמה לפני שנים שלש החלפתי כח ושבתי הביתה בדעה צלולה ובנפש בריאה.

חדשות ברורות אין עוד אתי. בשבוע הבא מחכים אנחנו לביאת ה' ג“ב ובבואו יודע את אשר יעשה בי. מאחורי הפרגוד שמעתי כי בפאַריז נמנו כל ראשי קהלתנו (נ”ב, פּאָליאקאָוו, וואַרשאַווסקי (ר"ט) וגמרו להשיבני על כני הראשון. פרטי הדבר עוד לא נודעו לי. אבל האמת אגיד ולא אכחד ממך כי קצה נפשי בלחם שקד זה אשר כבר מלא פי חצץ ויגרס את שני. ובבוא האנשים ההמה הלֹם ובבואי לדבר בם אראה איך יפֹל דבר; אולי ישלח לי ה' על ידם גאולה שלמה מתחת יד סבלות אחי בני ישראל.

סלח נא ברב רחמיך כי לא כתבתי לך ימים רבים. כבר אמרתי לך כי עיפה נפשי וגם חדשות לא היו לי להודיעך, על כן החשיתי ודוממתי, ומחסום לפי שמתי. אל נא תבוא במשפט עמדי ואל תדקדק עמי בחשבון; כי ידעתי כי רב חסד אתה ותכנס עמדי לפנים משורת הדין.

בּנינו בריאים וטובים ביום השני הייתי אצלם ואכלתי אתם לחם בצהרים. יעקב זה הקטן הוא בכור שטן ומשחית לחבל; כל כלי צעצועים אשר יביאו לו לא יצלח ולא יעמד לאֹרך ימים כי יאחז בו וירפרפהו ונפץ אותו אל הקרקע. דם רותח נוזל בעורקיו ורוח יתירה בו. יחיהו אלהים ויגדלהו לנחת רוח להוריו הצעירים והישישים.

שמחתי שמחה רבה בראותי את בתך הילני ואישה בעברם דרך זה ללכת לקורסק. במו"ש הבא יבֹאו בנינו אלינו להתעלס באהבים אתנו.

במשך הימים האלה סדרתי לדפוס מאמרים שונים בלה"ק ובל' רוסיה. הראשונים יבֹאו במועדם בהשחר, והאחרונים בהרזסוויעט. היש הרזסוויעט בידך? אם אַין הודיעני ואשתדל לשלחו לך.

היה ברוך אתה וכל אשר לך ומשוך חסדך לידידך ולאחיך.

יל"ג


 

אגרת מאה וששים ואחת

ספ“ב ר”ח נאיאבר 1879 (כ“ו חשון תר”מ)

כבוד העלם הגבר, משכיל על דבר, אומר לחכמה אחותי אָת

וליקחת אֵם לא יבזה, אוחז בזה ואיננו מניח ידו גם מִזֶה,

כמר יעקב מַזָא"ה.

מכתבך מיום כ“ג אקטיאבאר הגיעני אתמול. הנני עושה בחפץ כפי את בקשתך ושולח לך במתנה את שירי “קוצו של יוד”; ואולם השיר “אֹפל בת ציון”, קינתי על מיכה יוסף לעבענזאָן, לא נדפסה בחוברת בפ”ע, כי אם בהשחר.

שמחתי בראותי אותך מדבר צחות בלשוננו העתיקה ודורש לספריה מרחוק, ומי יתן והיה לבבך זה לך כל הימים ליחד בינת אדם ודעת קדושים, והיית נם להתנוסס בקרב עמנו בדורנו זה, אשר בו אלמן ישראל ויהודה מאלהיו.

ויהי נעם ה' עליך, כחפץ המוקירך מבלי הכירך.

יל"ג.


 

אגרת מאה וששים ושתים

ספ"ב 7 נאיאבר 79 (תר"מ ד' כסליו).

כבוד החכם הנכבד איש חמודות, האיש חמד רוח אלהים בו

לשבת, המפיץ אור יקרות, על אבני אופל וצלמות,

הר"ד כהנא,

כחו יגדל נא!

קבלתי את מכתבו ואת ברכתו ברכת כהן גדול, ואני הדיוט במה אברכהו? יהי רצון שלא יצטרך לא הוא ולא אחד מן הנלוים אליו לברכה כזאת; שלא יארע לאיש מהם דבר, מעין מה שאירע לי ולביתי בקיץ העבר, כי עתה ידעתי כי מכל הצרות המתרגשות לבוא על האדם במשך ימי חיי הבלו – גלות קשה מכלן.

שב ה' את שבותי–אבל לא את בריאותי ואת הריסותי… והנני עתה כאיש אשר חלה מחלה אנושה והוא קם מחליו ומתחזק מעט מעט בטרם ישוב לאיתנו. וזה לדעתי כונת הפסוק: בשוב ה' את שבות ציון היינו כחולמים, כלומר כאנשים אשר יחלמוּ (איוב ל"ט ד') ויחיו מחלים.

שב ה' את שבותי – אבל לא כשבות איוב. עוד עד היום לא בניתי הנהרסות ולא הקימותי את סכתי הנופלת, כי חית ידי אשר מצאתי עד כה נהפכה לזרים, ואני לעת זקנה ככלות כחי עתיד לחפור לי באר אחרת למצוא מים קרים, תחת הבאר אשר גזלו ממני בני ציון היקרים.

עוד הפעם אודך ביושר לבב על כי קדמת פני בברכתך, ואני איש זר ומוזר לך אשר לא ידעת מתמול שלשום ולא גמלתיך טובה מעודי; ומה רבו האנשים אשר עשו הפך ממעשיך, אשר נהנו מטובתי בימי שלותי וכאשר נהפך עלי הגלגל הפכו אלי ערף ולא פנים, ושלחו בי שן בהמות וחמרו פתנים.

אם יש תחת ישך שתי האבנים היקרות שני ספריך אשר כתבת, הטיבה נא ושלחם לי, ואעשה מהם מטעמים לכה"ע בל' רוסיה אשר אני עובד בהם עבודה, ואקרא את שמך על עבודתי זאת בתורה

ידידך ומכבדך כערכך הרב יל"ג.


 

אגרת מאה וששים ושלש

ספ“ב 13 נאָיאַבר 1879 [תר”מ י' כסליו].

[להזק"ן]

אחי וידידי מספידי ומקונני, מעודדי ומחונני!

דבריך האחרונים נזלו כטל על נפשי היבשה. מי כמוך יודע לָעות את יעף דבר בשפתים דולקים ולב בוער באש? מי כמוך איש שפתים נוטפות צוף דבש אמרי נעם? בימי שלותי היה לי שיג ושיח עם כל תפוצות ישראל ואין כמעט סופר אחד מילדי העברים אשר לא בא עמי בכתובים ובכל אלה לא מצאתי לשון ממהרת לדבר צחות כלשונך, ובכל עת בוא אלי דבריך יבוא לרגלם בלבי זכרון קדמות ימי נעורי בהיותי כבן שש עשרה שנה בבית אבי – בעת ההיא ראיתיך וידעתיך ראשונה – ואתה נצב לעיני כנס על ההר ואנכי נושא עיני אליך לאמר: מי יתן וידעתי לדבר כן בשפת עבר כאשר האיש הזה דוֹבר.

אבל אם לא השחוק אהיה בעיניך בשמעך אותי מספר חלום נעורינו ומדבר בשפת עבר כאלו היתה דבר שיש בו ממש וחפץ בימים האלה! ואם לא השחוק תהיה גם אתה בעיני איש מן החוץ לו ראה אותך במכתבך זה האחרון אומר אלי: “חזק ואמץ למען אהבתך לשפת קדשנו… ולמען ספר דברי ימיה אשר ככוכב יאיר שמך בקרבו…” צדיק תמים! האף אמנם תהיה באמונתך כי יהיו דברי הימים לשפתנו ולא דברי הלילות, לילות עמל אשר אין להם שחר?! האף אמנם תקוה כי שמות הסופרים יהיו ככוכבים מזהירים ולא ככוכבי נשף או ככוכבים נופלים ואורות מתעים? האינך רואה כי מעוף צוקה ואפלה מנדח עולה על השפה הרפה ועל המחזיקים בה לעַנֵן ענן עליהם ולהכחידם אותה ואתהם מתחת שמי ה'? איה איפה הם העתידים לכתוב את דברי הימים ההמה ולנטוע שמים חדשים וכוכבים חדשים אלה בתוכם? בנך או בני או אולי יעקב נכדנו ויוצאי חלציו? האינך רואה אנה אנחנו עולים ואת אשר יקרה לעמנו באחרית הימים? צָדוקים עוסקים בחכמה יונית מזה וצדיקים ופרושים עוסקים בהלכות בית הכסא מזה; אלה המה מחנות בני ישראל בימים יבואו ומי מהם יגלה לבנינו אחרינו הכוכבים החדשים אשר אמרת, ולמה זה תשיא את נפשך ואת נפשי על שקר לאמר: “שמך יאיר לעד לעולם”!? ואם המצא ימצא באחרית הימים איש משגע ומתנבא אשר יאמר כדבריך: ”ראו זה דרך כוכב מיעקב!" מי לידי יתקע כי לא יבוא רעהו וחקרו לאמר: “קם שבט מישראל!” ואחריו יחרו יחזיקו אחרים ויוסיפו על דבריו: אף לא כוכב־שבט בעל זנב הוא כי אם כלו ז.! – ומי יודע אם לא גם אמת בפי האחרונים האלה. הן בעודני חי אנכי רואה את אשר אמוני ישראל ומשכיליו עושים לי, אף כי אחרי מותי!

על כן ידידי הרף מתנחומי הבל ועזוב משאות שוא ומדוחים כאלה. כַלֵה חכך ואור עינך וכתוֹב מליצה ושיר ודע כי על כל אלה יביאוך במשפט וידינוך ולא יתנו לך חנינה. הראית את אשר כתב אחד הסופרים, הנחשב על עדת המשכילים, על ידידנו האד“ם ז”ל בשנה העברה במותו, לאמר: כי שונא ישראל היה; והמו"ל קבל את דבריו ולא מחקם והדפיסם וימינוֹ לא יבשה וכתפוֹ לא נפל[ה] משכמה. ואם לויתן העלה על שפת לשון ודבת עם מה יעשו דגי רקק?

אתמול כליתי מאמר גדול על אֹדות האד“ם הנ”ל, כתוב בלשון רוסיה ויהיה נדפס בבבליותיקה אשר ללנדוי בחלק השמיני העתיד לבוא. תראה ידידי ותמצא מעדנים לנפשך כי זכרונות מימי עלומינו אחוזים בו. שם תובע אנכי גם את עלבון הנעלב ההוא מידי המזכירים אותו לגנאי. ומי יודע אם יקום גם לנו גואל דם כזה בעת אשר ישימו גם את שמנו, לשמצה בעמנו ובקמינו?

ה' ג"ב קבלני ברחמים גדולים ויט אלי חסד. רגעים רבים לא גרע עיניו ממני ויאמר כי פני נפלו וחקוק על מצחי כי אני עֻניתי מאד; אף הבטח הבטיחני כי לא יעזבני ולא יטשני אף כי רבים קמים עלי. ואולם את אשר יעשה עמדי טרם אדע ובקרב ימים יודע.

בראש הרבים הקמים עלי יעמוד ידידי ר' ר… כמה כזבים בדה עלי וכמה שקרים הפיח באזני ה' ג"ב וה' פל., למען השפילני בעיניהם ולמען הרים קרן האיש ל. אשר הוא מחזיק עתה באזניו. ואני אשתומם ולא אבין מדוע נהפך האיש הזה לאכזר לי והוא החניף אלי תמיד בחלקות וכרע כאח התהלך עמי כל הימים ועודי בארץ נודי, בשמעו כי שב אנכי לקדמתי, כתב אלי דברים טובים דברים נחומים ובן לילה נהפך מאוהב לאויב, ולא אדע בשלמי ובשלמה. רבים אומרים – והוא קלא דלא פסק – כי סבת ההפכה הזאת הוא ההרגש העז מידידות אשר נשאר בלב הזקן… הזה בעצם תקפו עד זקנה ושיבה; ואם כי לבי יפוג מהאמן בתועבה כזאת לאמונה כזאת, כי מרפה היא ידי המאמין ומשרשת מלבו האמונה הטהורה בישרת בני האדם ובתֻמתם.

גם ה' פאָליאַקאָוו כתב אלי כי יעשה לטובתי כל אשר תמצא ידו; ולה' פיינבערג אמר בפאַריז כי יאהבני ויכבדני. אכן כל זה המה המזמורים אשר יפרנסו במו את הזמיר, ועודני צופה לראות את הגרעינים אשר ישימו לפניו.

חיה בטוב והצלח, וכתוב אלי בעת אשר תוכל, ואני לא אחכה לתשובתך ובהיות חדשות אתי אמהר להודיעך כי ידעתי כי אליהן אתה נושא את נפשך ובשלומי גם לך שלום.

גם לאשתי ולילדי ולילדינו שלום; ואני בזרועות עולם אחבקך ואנשקך, אאמיצך במו פי ואשימך כחותם על לבי.

אחיך יל"ג.


 

אגרת מאה וששים וארבע

כפ“ב. כ”ב כסליו תר"ם.

[לה' י. רייפֿמאנן]

ידידי הישן אשר לא אוציא מפני חדש!

ממכתבך הגלוי מיום ח"י כסליו אשר קבלתי ברגע הזה רואה אנכי כי אתה ידידי הישֵן שנָת מתוקה בנאות שלום לא ידעת ולא שמעת את אשר נעשה על ארץ רבה בימים האלה ואת התלאה אשר מצאתני גם אותי בימי מבוכה אלה. כי לרגלי המריבה אשר פרצה בקהלתנו בדבר בחירת הרב העלילו עלי אנשים בני בליעל עלילת שוא ונתפשתי… וישבתי בבית האסורים אני ובני ביתי ארבעים יום וארבעים לילה ואחר נתחיבתי חובת גלות והגליתי אני ואשתי אל ארץ גזרה וישבנו שם מאה ימים, ואז נתגלה זדון המלשינים וכי חף אנכי מכל פשע ויצא דיני לאור ושבו את שבותי, ואף כי זה כמשלשה חדשים אשר שבתי הלום, אבל לא שבתי עוד לאיתני לא בבריאותי ולא במעמדי אשר הורס ואשר חודש, אף אינני עוסק עוד בצרכי צבור, כי אחרים לקחו ממני עמדתי. וממוצא הדברים האלה תראה ותבין כי מכתבך הראשון עם ספרך אשר אמרת לא בא לידי וכי לא אוכל עוד להשתדל לטובתך לפני אצילי עמנו, כי אין הדבר הזה מסור עתה בידי.

והיה זה שלום וברכה לך מאת ידידך ומכבדך בכל עת ועידן

יהודה ליב גארדן.


 

אגרת מאה וששים וחמש

יום ה' ו' דיקבר שנת א' לגלותנו, ספ“ב [ג' טבת תר”ם]

[להזק"ן]

אחי ורעי, אדברה נא שלום בך!

בימים האלה נגה על דרכי מעט אור – אור עם חשך. לסבלות בני ישראל לא אשוב עוד, וברוך אלהי ישעי. את מחצית משכרתי יתנו לי עד כלות השנה הזאת, ועוד יאמרו להעניק לי כשלשת אלפים רו“כ להשיב נזקי ולחזק את בדקי, אבל (לבי) עודני דואג לאחריתי כי לא אדע את אשר אעשה בימים הבאים. ה' ג”ב מתאמץ להרגיעני ועודר בלא לב ולב למצוא לי מקור לפרנסתי ולכלכל את זקנתי, אבל גם הוא טרם ידע את אשר יבחר לי והדבר עודנו תלוי בין השמים ובין הארץ.

ידעתי כי גער תגער בי ידידי הנאמן על קצר רוחי ועל אמונתי הקטנה, וגם אני אשיב אל לבי לאמר:

איש נבוב כי יקרנו אסון

ירבץ תחתיו מס ביגונו

ואיש נלבב כאלון חסון

והוא רוכב על אסונו.

אבל כל הדברים הטובים האלה אשר אדברה אל נפשי אני ואשר ידברו אליה אחרים לא יעצרו כח להשיב את רוחי לנדנה ולגהות ממני מזור. נפל לבי ולא יוכל קום ועורקי לא ישכבון; אכן חלי הוא, חלי הנפש, אשר דבק בי בימי נדודי ומרודי ולא אוכל להמיש צוארי ממנו. אולי אשוב ורפא לי במשך הזמן ברבות הימים אבל עתה בעוד כאבי חדש עמדי ובעוד עוֹן בני עדתי נגדי ובתועבותם תלן עיני – כאבי אכזר ומכתי אנושה.

הידעת מי הוא ראש משטיני ומקטרגי? ר“ל ר. בכבודו ובעצמו, איש מרמות ותוך אשר בפיו עד היום ידבר שלום בי ויחליק אלי בשפתי ואחרי הדלת והמזוזה יכני בלשון ויכרה פחים לרגלי. הידעת על מה ולמה ישחית איש תככים זה את דרכו לנגדי? שמע והשתומם ואחז בשרך פלצות על כי דבקה נפשו בבת האיש אשר בא על מקומי… כל שער עירי יודע את זאת – שאל את פי מקס בננו ויגידך – וגם מה' ג”ב לא נכחד כל זה ובכל זאת ישאו את פניו בדברו ויעשה מה שלבו חפץ, ואיככה לא יבער. כמו אש לבי בהגיגי ולא תשפך מררתי בראותי נבלה כזאת נעשתה בקרב אחינו נגד השמש, נכח פני ה'!

אחד מן המהפכים בזכותי והעומדים לימיני הוא – ר' אהרן קויפמאנן, כי תקח לך מועד דברה נא אליו דברי תודה אחדים, כי ידעתי כי מכירך ומוקירך הוא, וידע כי מכיר תודה אני; אבל אל נא תגעל את עטך ואת גליונך בדבר מכוער אשר ספרתי לך.

ביום א' כ“א כסליו מלאה לי שנת הגול”ה. בנינו באו אלינו לחדות בשמחה את פני, ומקס קבל פני בעינים דולפות בזכרו את התלאה אשר מצאתנו בשנה הזאת ויצילנו ה'. אשרינו וטוב לנו, אמר בן פורת זה, כי זכנו אלהים לראותך ביום הלדתך בשנה הזאת. מה טוב ומה נעים היה שבתנו גם יחד ביום ההוא!

בננו הקטן אשר אמרת כי עצל ורפה רגלים הוא ירוץ ללכת כגלגל חוזר; ובסופה ובשערה דרכו בכל חדרי בית אביו, הן הוא משוש לבי, כי אראהו וחיתה רוחי ועצמותי כדשא תפרחנה.

בני עזב את הגמנזיום עזב את ביתי והנה הוא גר בבית איש זר בבית רוקח רפואות. לא נשארה לי בלתי אם נחמתי, וגם היא קרובה עתה לעזוב את בית אביה; ורק דבר זה עוד לי למלאת – ואז אין לי חפץ עוד תחת שמי ה'.

הקבלת את מכתבי האחרון אשר שלחתי לך זה כשבועים ימים? ועתה היה ברוך ומברך ידידי מחמל עיני ומשא נפשי. את הטוב במכתבי תקבל ואת הרע אל תקבל. התעטף במדת טובך וענותנותך ואל תבוא במשפט עם נפש נוגה ומדכאה, נפש קשורה בנפשך.

יל"ג.


 

אגרת מאה וששים ושש

ראש השנה 1880 למנין שאנו מונין כאן בק“ק ספ”ב [כ“ט טבת תר”מ].

[לה' פ' סמאלענסקין]

ידידי הנכבד!

את שירי “שני יוסף בן שמעון” המֻנָח תחת ידך זה שנתים, אמרת להדפיס זה פעמים, ולא הדפסתּוֹ עד היום. עוד בחדש ניסן שנת תרל“ח אמרת הדפס תדפיסנו ונמשכו ימים רבים ומצאוני בין כה וכה צרות רבות ורעות ובאתי בכף הקלע וסבלתי חמוט הקבר וגלגוּל מחלוֹת וכמעט שכנה נפשי דומה בארץ נשיה; וכשקרה לי נס ושבתי לתחיה, שַׁבתּ הבטחת לי זה כמשלש חדשים כי בעוד חדש ימים תשלח לי את פרקי השיר מסדרים וקבועים בדפוס להגיהם, וגם הפעם לא באו דבריך. על כן גמרתי בלבי לתת את השיר הזה על יד ה' צדרבוים אשר בזה, המדפיס ספר אחד מאסף מאמרים שונים לפצוֹת בו את חותמיו לוקחי המליץ, אשר עמד לצאת כשני ירחים לפני צאת השנה. על כן אבקשך השיבה לי את השיר כ”י אשר תחת ידך כי הנשאר אצלי איננו מוגה יפה. ולמה יֹאבד עמלי זה וישאר חבוש בטמון ועין לא תראהו?

החלוֹתי להעתיק בשבילך אל הנקי ספור אחד, ואף העתקתי את שני פרקיו הראשונים, אבל שם עמדתי ולא יספתי לכתוב, כי החליתי והכתיבה דומה עלי למעמסה. ואף כי הפרקים האחרונים צריכים תקון ושנוי מעקרם ואני אין לבי פונה כעת לעסוק בדברי הגיון, כי אל המן עיני ואני טרוד לבקש אֹכל לנפשי, כי השבר אשר באַני לפתע שבר את מטה לחמי. אף מרגיש אנכי כי היסורין אשר סבלתי השאירו רושם קים בנפשי ונסתלקה ממני רוח הקדש. ובגלל שני הדברים האלה אנוס אנכי לסתום חזון ולחתום ספר עד עת קץ.

אבקשך לבלי תאחר את תשובתך אלי ובכתבך תוסיף על גב האגרת את האדריסא שלי, כי שם יגור כעת.

אוהבך ומכבדך יל"ג.

P. S מן השחר קבלתי רק את החוברת לחדש תמוז העבר וגם היא קרועה ומחוקה על כל גדותיה.


 

אגרת מאה וששים ושבע

6 יאנואר 1880, [ח' שבט תר“מ] ספ”ב.

[לה' ד. כהנא]

ידידי הנכבד!

מכתבך הגלוי להזכיר, מיום 28 העבר הגיעני אתמול, בזמנם הגיעוני גם שתי מחברותיך וקונטרס התקונים; ואני לא אצתי לכתוב לך, כי אמרתי אשובה אעברה במחברותיך ואתיעץ בכליותי אם לקרב אל המלאכה או לחדש, למען אודיעך דבר ברור כאשר חפצת. והימים עודם לי ימי נוד, כי במשך הזמן הקצר הזה החלפתי את דירתי פעמים, וזה טלטולא קשה בעיר הזאת הגדולה לאלהים…; ואף עוד לא באתי אל המנוחה ואל הנחלה אשר השליתי ממנה בימי הקיץ העבר, על כן דברי לעו ואתנהלה בעטי לאטי. והנה בדבר סדור מאורעות ש“צ בל' רוסיה עוד לא באתי לידי החלט גמור; רואה אנכי כי אי אפשר לספר לדור המאורע הגדול הזה מבלי לערוך לפניהם את המקריים הקודמים אשר הולידו את המאורע ההוא; ובכן מן הצורך לשים לפני הקוראים הרוסים את מעמד עם בני ישראל בדור שלפני ש”צ, את דבר המקובלים אשר שרצו בעת ההיא ויכסו את עין הארץ, את ענין הקבלה בכלל, ושטת כל מקֻבּל ומטֻרף בפרט, וכל זה אמנם נחוץ לעשות באריכות יתירה ובביאור היטב; מפני שהקיצור אשר השתמשת בו בספרך מספיק הוא לבן ישראל אבל לא לאיוואַן איוואַנאָווטש אשר אין לו ידיעת בית רבו מי הוא רשב"י ומה הוא הזוהר ומה הנה הספירות וכו' וכו'. והענין דורש שתהא שטת הקבלה נערכת לעומת שטת הפלוסופיא, כי זולת זה יהיה הספר צולע על ירכו וענינו דבר בלתי שלם אשר פג ריחו.

והנה מלבד שקצר כחי לגשת אל ענין גדול כזה, יען כי ידיעתי בקבלה ובפלסופיא איננה עמוקה, ובריאותי אשר עוד לא התחדשה לא תתנני להעמיק לחקור בדברים עיונים, עוד לא אדע מה יעשה ה' בי ביום מחר ואם תהיה שעתי פנויה ודעתי פונה לעסוק בדברי תורה גדולים ונכבדים כאלה; ע“כ עוד דבר מוטל בספק אצלי אם אקרב אל המלאכה, ואם אקרב אז אשים דברי רק־ בש”צ ובקורותיו; וגם מזה אסדר רק מאמר ולא ספר בפ“ע, והמאמר ההוא בל”ס יבוא ביעוור. בבליותיקה אשר ללנדוי ב“ח התשיעית אשר תצא בסוף ימי הקיץ – כי כעת עוד לא יצאה השמינית – וא”כ עוד הזמן גדול. ע"כ לא אצתי להשיב לך, ואתך הסליחה למען תאָהב. מובן מאליו כי אם אסדר את המאמר אזכיר את שמך ואוקיר פעליך.

והנני אוהבך ומכבדך בכל זמן ועידן, י. ל. גארדאן.


 

אגרת מאה וששים ושמונה

מ“ט פ”ב 22 יאַנואַר 1880, לשנה טובה תכתב ותחתם (תר“מ כ”א שבט).

[להזק"ן]

ידידי משיב נפשי, כבודי ומרים ראשי.

הטוב אשר צפן לי ה' ג"כ עוד לא בא, ובכל יום אחכה לו שיבוא; אבל לבי לא יתנני לחכות עד היום ההוא מכתוב אליך ומדבר בך, כי כרעב ללחם תערוג נפשי לשוחח ולבוא בכתובים עם אנשי מדע והשכל; וכל המון סופרי ישראל ומשכיליו אשר העתירו עלי דבריהם בשעת הנאתם, נאלמו כאיש אחד חברים עתה – כאשר אין להם בי עוד חפץ.

את שלום בנינו הנאהבים והנעימים ושלום היונק הרך העולה כהדס על תלמי גן עדן תדע בלעדי מפי מכתבי מקס אשר הוא מגיע אליך מדי שבת בשבתו תמידים כסדרם. אשתי ובתי שלמות; בני יצאני ואיננו עוד בביתי, כאשר ידעת, ורק פעם בשבועים יבקר בביתנו. גם אנכי אשוב מעט מעט לאיתני, ומעט מעט תשוב אלי, אף כי רק לסירוגין ולמקוטעין, גם הרוח הקדש אשר נסתלקה מעלי בצוק העתים, בהדוף אותה הרוח הרעה מפניה. מעט מעט אשוב לבנות גם את קני ההרוס, החלפתי את מעוני הראשון והצר בטוב ורחב ממנו, קניתי לי כלי בית אף כי עוד לא במלואָם והנני ערוך לחדש את פני המלחמה בעד ככר לחם אף כי טרם אדע את שדה המערכה ואי מזה אגיח למלחמה החדשה.

הראית את הספר “אָסף המזכיר” (Bibliographisches Lexicon) אשר ר' חיים דוד ליפפא מוציא בוויען? שמה יאסוף את שמות כל חכמי ישראל סופריו ומשכיליו בכל הערים אשר על פני הארץ. ואלה הדברים אשר ידבר על אֹדותיך: Kaplan Wolf,hebr. Gelehrter u. Director (!) derIsrael. Schule in Riga,Kurland (!) “הרב החכם היקר והשלם מו”ה זאב קאַפלאַן, ידיו רב לו בחכמת התורה ובמושכלות וגם נודע “לתהלה למליץ מפואר ולמשורר נשגב ע”י מאמריו ושיריו המסלאים אשר "ראו אור הנה והנה במכתבי עתים שונים לישראל (הכרמל(?) השחר) "ואנחנו נזכיר פה את שיריו הנפלאים בשם “שירי זקן” (בהשחר שנה ט' חו' ו') וגם רבות פעל החכם היקר הזה בעד הרחבת המדעים וההשכלה “בין צעירי עמנו בארצות רוסיא. תשואות חן לו!”

לפצות את לוקחי המליץ אשר נכרת מפיהם דגן שמים זה במשך חמשה חדשים ה' צ"ב מוציא קובץ מאמרים וכבש את יצרי לתת לו גם אני מתנובות כפי. ספור קטן (מן הגרועים) נקוב “ולא ביד חזקה” כבר נדפס; ועוד לא שב אפו וידרוש ממני איזה שיר. בלבי לתת לו שירה חדשה אשר כתבתי בימים האחרונים אך עוד לא נקיתיה והקצעתיה כל צרכה, ושמה: “צדקיהו בגולה” וחכם כמוך יבין את תכן השיר ומגמת פניו משמו ומשלש אלה דלתותיו האחרונות:

דִּרֱשׁוּ מֵעַל דִּבְרֵי הָיָּמִים1 וּקְרָאוּ

כִּי כָל חַטַּאת הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ –

אֲשֶׁר לֹא נִכְנַע מִלִּפְנֵי יִרְמִיָּהוּ

אם יש אתך איזה שיר מן המוכן שלחנו אלי ואשימנו בחוברת ההיא.

ועתה היה שלום ידידי איש חמדות וכשתעלה לפניך שעת רצון הרעיפה רסיסי טל אורות אחדים על לב ידידך השב לתחיה.

יל"ג


 

אגרת מאה וששים ותשע

ספ“ב ז' אדר תר”מ.

[להזקן]

אחי וידידי!

אמש מסרתי את שני שיריך, קטן וגדול שם הוא, ליד ה' צ“ב אחרי אשר נקדתים כראוי. שניהם יהיו נדפסים וכשיסדרום בדפוס ישלחו לי העלים להגיהם ואשלחם גם לך לשית ידך עליהם באחרונה. כשנים שלשה מקומות תקנתי מעט מזעיר, במקומות שהיה הדבר כפי הנראה מוטל בספק אצלך; כשאשלח לך את העלים להגיה אשלח גם את הכ”י והיה אם תמצא את תקוני נותנים טעם לפגם ושבת ותקנתם כאשר יבין חכך. שירך הקטן יבא כתמו, כי “המאסף” יהיה נדפס בלי צינזור קודמת. שירך הגדול יפה אף נעים, שפתך ברורה וחלקה מחמאות, כל ציוריו בהירים ובולטים וכמו חיים נצבים לעינינו, גם האמת המסתתרת בין שורותיו נכחה וגלויה היא לעין החדרת להם, אף אם העטית עליה שלמות הרבה מאד ותסתירה בצל עב. לא אוכל לשבח רק את מדת השיר כי גדולה היא מכדי הרעיון היסודי, והיית יכול לקצר ולמעט מספּר הבתים, וכל חבל לא השתכח ביה. לדעתי צריך להשמיט את המספרים אשר בין בית לבית משום עין רעה.

משלי נתתי להדפיס שירה חדשה “שומרת יבם”. “צדקיהו בגולה” עוד לא הגיע זמנו להגלות.

תנחומיך ישעשעו נפשי אבל לא יגהו ממני מזור. בהביטי לילדי בני ביתי נפשי רק עלי תאבל, כי בשלי היתה גם להם רעה וצרה גדולה; ולמה לא אהיה כאחד השאננים והמאֻשרים בארץ וחיתה גם נפשם בגללי? עבודתי בשפת עבר וכל כבוד ספרת ישאל החדשה כלה הוא הבל נדף וענין רע וכל יקרה מוטל בספק ספיקא ומה יתן ומה יוסיף אם הרביתי לחרוז לשור ולחמור ועיני יראו כי אין יודע ואין מכיר את פעלותי. שירי וזמירותי המה רק בקריאת הגבר וכל חכמת ישראל היא כבינת השכוי אשר ישמעוה וימצאו בה חפץ רק האכרים יושבי הכפרים, האני איחל בעד פעלותי אלה לתהלה ולשכר אחרי מותי, אני הגבר אשר כמעט נשכחתי כמת מלב בעודני חי?! קרא את דברי בענין הזה במאמרי הרוסי על האד“ם ז”ל, אשר אנכי שולח לך עם הספר הזה, הלא המה שמה בצד 5–174 והתויתי עליהם תיו להקל מעליך החפוש; קרא–אם לא “צדקת” תענני.

אחי וראשי! הרבה למדתי בימי עניי ומרודי אשר השיגוני. והתורה הזאת לא תמוש מפי ומקרב נפשי עד יומי האחרון. אף טוב לי כי עניתי למען אלמד; ואולי יהיו הדברים לעזר ולהועיל לאחרים או לבאים אחרי אם תהיינה דעתי ושעתי פנויות להעלותם על ספר לזכרון לדור אחרון.

ועתה אין הדבר תלוי אלא במה שיקרה לי בימים הבאים אם מצא אמצא לי מנוחה שאננה ומעין נכבדי מים להשיב נפשי הנהלאה לאיתנה, לבנות הנהרסות לעשות לבני ביתי ולנפשי גם אני לימי שיבתי, אז מאליו ילך רגזי ואנוח ואשקוט, אבל משאות־השוא לא ינשאו את נפשי והחלמות לא יחלימוני, כי הסער והנפץ, שברו בי כל חפץ, ולמדוני כי כל חפצים2 לא ישוו בנזק הזמן, ולא יצלחו רק לאֹכלי מן.

וכדי למחות את הכתם אשר יוכלו דברי אלה לקבוע בכתם הטוב, היא נפשך הטהורה והמזקקת שבעתים, כעצם השמים, אסים דברי במלתא דבדיחותא וגם ממנה תראה את עלילות בני ישראל המתקנים, ועד מה עפלה לא ישרה נפשם בם. בשבוע העבר קראַני הבאַראָן ג“ב אליו ויאמר לי: “הנה ראשי העדה גמרו להקריב לאדוננו הקיר”ה ליום יובלו הבא כתב הלולים בלה”ג, וממילא משמע שלא יוכל איש למלאת הדבר הזה בלעדיך, וקבלתי על עצמי לדבר בך ולמלאת בו ידך“. בקרב לבי נפלאתי נוראות על הדבר וזכרתי את משל ההמון: בשעת הדחק מורידין את התלוי מעל העץ. אלמלא ג”ב הוא המציע לי את הדבר הייתי עונה להם בדברי יצחק ויפתח; אבל האיש המרומם הזה הוא באמת טוב לב וישר נפש וידעתי כי לא להתל בי חפצו כי אם מקלות דעת יצא רגע אחד מגבול הנמוס, ועל כן עניתי ואמרתי כי בשמחה ובחפץ לבב אנכי מקבל על עצמי את הדבר הזה.

היה אצלי ר' זאב לונץ ושוחחנו הרבה גם על אדותיך; והיום אנכי הולך אליו. בלבו היה לבקר גם את בנינו ואני טרם אדע אם כבר היה אצלם.

כבוא הקאָררעקטורן לידי אשוב לדבר בך ובין כה וכה היה שלום וברכה וה' יפתור את כל חלומותיך לטוב וראית ושש לבך גם בפרוח כדשא עצמות

ידידך ואוהבך בכל זמן ועידן

י.ל. גארדאן.


 

אגרת מאה ושבעים

וועש“ק ז' ניסן תר”מ, ספ"ב.

[להנ"ל]

ידידי היתום ואין אָב!

האדבר תּנחומים בך על מות אביך אשר הלך בדרך כל הארץ בשֹׁנת השמונים ושתים לשנות חייו? אמת כי יעקב אבינו היה בן פ"ד כשנשא ארבע נשיו וגם הוא התאונן ואמר מעט ורעים היו ימי שני חיי, אבל מי לידי יתקע עתה כי אגיע לשנות גבורות כאלה ואכתוב ואחתום לו שטר גלוי כי אין לי שום תביעה עוד להחותך חיים. מובן מאליו בתנאי שלא תהיינה השנים הנותרות האלה כשנה שעברה עלי וכלתה היום.

היום בלילה, ליל שבת הגדול, תכלה שנה מיום באה עלינו השואה אשר לא ידעתי שחרה. שנה תמימה, שנ"ה ימים ולילות מלאים עמל ונדודים בזיון וקצף כליון עינים ומגנת לב, אשר לא ידמום ולא ישערום שלוי עולם היושבים לבטח כל ימיהם. מה רבה המהפכה אשר שמה בי השנה הזאת! יותר מאשר הזיקה לי בממוני ובגופי עוללה לנפשי באַבּדה בה האמונה בישרת בני האדם ובאהבתם איש לרעהו. עד כה לא אוכל להבליג על נפשי ולהניח את רוחי בהביטי אל אחרי על המקרה המשונה והמגונה הזה.

גמרנו לקרוא בליל א' של פסח את כל קרובינו הנמצאים בזה לסדר אתנו את הסדר ולספר כל אותו הלילה ביציאת – מצרים. ובך אחי נהגה מרחוק ונצרף שכינתך אתנו. לך יהיה מזוג כוסו של אליהו, כי כמהו כמוך לא תבוא לשתותו.

חדשות של ממש אין עוד אתי לפי שעה. ביום ב' העבר ראיתי את פני ה' פאָליאַקאָוו השב הלם זה כביר ויקבלני בחבה יתירה ובסבר פנים יפות ויבטיחני הרים וגבעות ובראשית השבוע הבא אשוב ואראהו ואראה אם הרים או צל הרים המה.

כפי הנראה ישוב לב בני העדה מעט מעט אלי וינחו אחרי. היום הובא לי סך ידוע למלאה את משכרתי כל ימי משבתי ואנכי לא קויתי ולא בקשתי מידם מאומה. דרבקין הנקרא רב אשר לידו מסר מקסים את כל הפנקסים וספרי החשבונות היום אשר נכחדתי מן העיר אמר לידידנו העשל סירקין זה לא כּביר כי יתפלא בראותו איככה נזהרתי לסדר את כל החשבונות ולרשום את כל ההכנסות וההוצאות בצמצום ובדיוק רב אע“פ שכל היום היו ידי מלאות עבודה אחרת וגם בלילה לא שכב לבי. במספר הירחים אשר היה הוא מוציא ומביא את ספרי החשבון קלקל את החשבונות וסכסך את הדברים עד כי רואי החשבון אשר בקרו זה לא כביר את הספרים לא ידעו למצוא את ידיהם ואת רגליהם. גם זה האיש ל… אשר קנה מקומי במחיר כבוד ביתו – זו בתו – אמר לפי תמו כי מיום ליום הוא יוסיף להוקיר את פעולות גאָרדאָן כי רק אמיץ לב כמהו עצר כח לסבול ולמלט את טרח האספסוף הזה; והוא, לעווי, כבר כשל כח סבלו ונכון הוא לפרוק את המשא הזה מעל שכמו ולהתפטר מפקודתו; אע”פ, אוסיף אני על דבריו, שבגופא בעובדא, כידוע לי, לא יעשה דבר, לא ייגע ולא יעמול, כי איש שפל ידים ועצל הוא מטבעו.

ואולי עוד יזכני ה' לראות כי משניאי יכירו בעל כרחם את ערכי ואת פעלי אשר פעלתי להם ונקטו בפניהם על העשק והמרוצה אשר עשו לי; ואני – לוּ שקל ישקלו עתה על ידי אוצרות קרח לא אשוב עוד אליהם ולא אוסיף עוד לדעתם.

את שיריך השיבותי מוגהים לבית הדפוס. שבתי ותקנתי במקומות אחדים כפי אשר מלא את ידי ידידנו הד“ר עהרליך. הרעיון אשר הלבשת במבטא זר “בין תקוה ופחד נפשי רחפה”, אשר נתקשה בו בצדק ידידנו הנ”ל ואמר לתקן “גם תקוה גם פחד נפשי שאפה” וגם זה שלא כראוי, כי נוכל לשאוף רוח או גם “לשאוף טאַבאַק” אבל לא נשאף תקוה ופחד –, הרעיון הזה יאמר בלה“ק לפי דעתי “אבטח ואפחד”, וכן גם תכנתי ואמרתי: “אבטח גם אפחד ונפשי התעטפה, כי מאד חרד לבי לשלום האניות”. בשירך הקטן לא ישר בעיני הנ”ל אורך שורות אחדות יותר מן הראוי, ותקנתי מה שיכלתי. השורה האחת: “ויהי השמש לחשך וים סיר נפוח” בת י“ד תנועות קצרתי וכתבתי: ויהי החשך, וים – סיר נפוח”. אם לא ישרה נפשך בכל אלה תשוב ותודיעני ואתקן כאשר תצוה.

לשעשע אותך מעט בימי אבלך ובימי החג הבאים הנני מעתיק לך בזה שיר חדש קטן אשר כתבתי, וגם הוא יודפס יחד עם שיריך, אפס כי עוד ימשכו שבועות וירחים בטרם יראו אור. כי הצ"ב בהדפסתו, מתנהל בכבדות כחֹמט בקלפּתו.

ועתה הנחם אחי אחרי אביך אשר שב למנוחתו; והיתה זאת נחמתך כי מת בר"ח ניסן וזה סימן יפה כבדוק ומנוסה וידוע גם לך. ומי יתן ותמת נפשי מות ישר באדם זה ותהי אחריתי כמהו. ועתה חזק ואמץ ומצא תנחומים באהבתך לבנינו ולבניך ובאהבתך גם לאוהבך כנפשו

יל"ג.


 

אגרת מאה ושבעים ואחת

6 אפריל 80, [תר"ם ז' אייר].

[להנ"ל]

ידידי משא נפשי!

אני אין בשורה חדשה מוצאת בפי היום אבל עצור במלין לא אוכל עוד, כי ארכו הימים. הלא ידעת את מאמר הכפרי המֻכה: ואם כל היום יחרוש החורש על גבי האני ארעב ולא אוכל?" ואני אם כל ימי אחכה לביאת הגואל העד כה אחדל מכתוב אליך ומדבר בך?

אבד נצחי ותוחלתי מברוננו! שבעה ירחי שוא משכני בתקות חוט השני שפתותיו, ובאחרונה ראיתי ונתון אל לבי כי בחבלי השוא ימשכני, קורי עכביש הם–מהיכל מלך; חלקו מחמאות פיו ורכו דבריו משמן אבל לא ביד יקחו ולא עליהם אחיה. על כן עליתי מעליו ופניתי את לבי על ימים ועל שמאל וכבר נבקעה לי תקוה ממקום אחר, אף כי התקוה הזאת עודנה כירח בן יומו ולעתים רחקות היא נבאה, אבל אקוה כי האלהים הרעה אותי מעודי לא יעזבני ועוד הבא יביאני למנוחה שאננה, שם אחדל רגז ואשכח את מעשי אחי בני עמי היקרים והישרים ואת כל האנשים אשר ככה עוללו לנפשי. יהי השטן עמהם כאשר הם שם!

“ומה אעשה לפי שעה?” – כמעט שלא אעשה מאומה! שתי רדקציונן קראוני להשתתף בעבודה אצלן משתיהן היה פריי נמצא די לחם ביתי, אבל כעצת הרופא לא אעביד עוד את נפשי עבודה גדולה, ובכן נעתרתי רק אל האחת אשר אכפה לא יכבד עלי; והמעט אשר תביא לי עבודתי זאת יחד עם תנובת מעט הכסף אשר חשכתי לי ליום צר ימלאו חלק גדול מצרכי הוצאותי. ועתה כל עקרו של דבר תלוי אם יעלה בידי להתרפאות ולהחליף כח בימי הקיץ הבאים. אשתי מתחלה תמיד ובלי ספק תלך באשר תלך להתרפאות, כי אין מעצור לפניה, אבל אני לנפשי טרם אדע איך יפול דבר.

בנינו היו אמש אצלנו ועוד אחרים ממכרינו באו ויעשו אתנו כל הערב. בנינו בריאים וטובים אפס כי פני מקס רעים ודלים כי רבה עליו העבודה, ונחוץ גם לו לנוח ולהנפש בימי הקיץ.

ה' ז"ק יבקשך לשוב ולהוציא לו את הספרים הנרשמים על פסת הנייר הזה ולהגיעם לו בדרך אשר הגעת לו את הספר הראשון.

סלח נא לפרה הרוצה להניק ושים עינך על שלשת הפרקים הראשונים משירי “שני יוסף בן שמעון” הנדפס כעב השחר, והשיבם לי במכתב אשר תכתוב אלי ראשונה. דבר שלום בידידנו ה' עהרליך. השורות בשיריך אשר קלקלנו אני והוא תשובנה לקדמותן כאשר נפשך חפצה.

אשקך ואאמיצך במו פי אני אחיך

יל"ג.


 

אגרת מאה ושבעים ושתים

ידידי הזק"ן אשר עצמותיו מאו עלומים, הכהן העומד לאורים ותומים!

חפצך נתן. קריאתך אל ה' זאָסניץ נדפסה פעמים במליץ בנו' 4–5. ואני בראותי מתוך דבריך כי אין המליץ בידך יעצתי לה' צ"ב לשלחו לך, ונאות לי. ואחרי אשר נודע לך כי כותב אנכי עתה בהמליץ, יבין נא חכך בקראך בו את אשר לי.

לחנם נעצבת אל בננו אל מקס באמור לך כי פניו דלים. לא היה זה רק מקרה עובר, וכבר שב לאיתנו והנה הוא בריא וטוב. אמת כי עלול הוא מאֹד שתאחזהו צִנה וכל פעם בהמיר הרוח – ובפ“ב הוא דבר תמיד – יבוא לו מיץ־אפים (שנופפֿען); אבל זה הוא חלי וישאנו תמיד אף מעות הכבד לתקון כי מבריאתו הוא עלול לכך. לפי ידיעתי נכונים המה לצאת בקיץ הזה לגור בשדה כפעם בפעם; אבל לעזוב את פ”ב לזמן ארוך לא יעלה על לבו כי אחוז הוא בעבודתו יום יום ולא על נקלה ינתק ממנה. ולדעתי אין גם צורך בדבר.

בננו הקטן יעקב חלה בימים האלה מחלת המאַזערן, והיום הוא יום הששי לחליו וכבר רפתה מעליו הקדחת ובחמלת ה' ישוב מעט מעט לאיתנו. בימים האחרונים לפני חליו החלה רוחו להנער ומחו להתפתח ויחל לדבר מאמרים שלמים, לנחת רוחנו ולשמחת לבנו וכבר נכר מתוך דבורו כי נער מכשר ובעל שכל הוא, וממעלליו נכר כי דעתן וקשה ערף הוא; ואני טרם אדע איזה מן המדות האלה תכשר הזה או זה; או אם שתיהן כאחת טובות.

בבוא המכתב הזה תכלה שנה תמימה שס“ה ימים (ביום 2 מאי בערב בשעה 9) מעת אשר יצאנו אני ואשתי מפ”ב בלוית מלאכי השרת לבושי תכלת (ברוך ה' שלא נתננו טרף לשניהם!) ונלך גולה. שני ימי חג השבועות, אשר חלו בשנה העברה ביום 16–17 מאי, עשינו בדרך מפעטראָזאַוואָדסק לפודאָש; בלילה ההוא ערכתי לך מכתב קטן מעל חף האניה “צער” ואשלחהו ביד נאַדי ההולכת אתנו. מה נשתנה השנה זאת מן השנה שעברה! ומי יודע, אולי יעיר האלהים עלינו ותשתנה השנה הבאה עוד יותר לטוב מן השנה הזאת; במו"ש הבא בליל שבועות בודאי יהיו בנינו אצלינו ונשוב ונזכור בשמחה ובטוב לב כי בשנה שעברה היינו שרויים בצער ויצילנו ה'.

אני טרם אדע את אשר נעשה בימי הקיץ כי עניני עודם מסוכסכים ולא נתברר לנו אם נוכל לפזר הכסף הנצרך לחזק בריאותנו או אם עלינו לקמץ. אשתי חולה ומתחלה תמיד ואם יבוא ההכרח לשלחה להתרפאות לאשר ישלחנה הרופא, אז אחשוב להשאר פה, כי על מי תשאר נאַדי ועל ידי מי אטש את ביתי ומעוני? מתי יחלו ימי החפש לך?

שלום לך אחי מחמל נפשי ושלום לאשר אתך והנני מחבקך בזרועות עולם אאמיצך במו פי ושם אותך כחותם על לבי.

יל"ג.

30 אפריל 1880, [תר"ם ב' סיוון).


 

אגרת מאה ושבעים ושלש

ס“ט פ”ב י“ב סיון תר”מ

אדוני הנכבד!3

מכתבך וספרך באו לידי במועדם ויראוני לדעת כי לא רק איש טהר שפתים כי גם טהר־לב אתה, כי זכרתני אתך להביא לי מזמרת פרי תבונתך ולברך עלי ברכת הגומל על התלאה אשר מצאתני ויצילנו ה'.

הגיתי בפעלך ובלא שפתי מרמה אגיד לך כי נפלאים מעשיך. קול בת עמי אשמע מעתים רחוקות עד לא באה בבלה ותבלול את שפתה, עד לא למדה הבת בבל השדודה לדבר חצי יהודית וחצי אשדודית; קול ילדים וילדות משחקים ומשוחחים ברחבות ירושלים, קול בני הנביאים בניוּת ברמה, לוקחים לשונם לנאום נאום ולהטיף מעל הבמה.

אף כי בלשון אחרת אדבר אני אל העם הזה בכל זאת לא גבהה דרכי מדרכך ומחשבתי ממחשבתך. טובה שפת ספרי הקדש המזקקה לבני הנעורים על פי דרכם ולסופר אשר ישית פיו בכל הענין אשר נעשה תחת השמש בימים ההם בהיות השפה על שפת עם כי תדבר בתבל ומלֹאה ובעלילות ימי קדם אז שפתך זאת ברור תמלל ותלך מעדנות, אבל לא כן אתה עמך בבואך לדבר בדברים חדשים מקרוב באו. גם אני בנערותי נזהרתי לכתוב על טהרת הקדש, בנשאי חזיוני הנביאים ומצבאות הבריאה, בשוררי אהבת דוד ובמשלי משלי מוסר, אבל בשומי פני אל החיים, אל המים השוטפים ועוברים לפנינו, בבואי לדבר על הרבנים ואל עם מרעיתם, בהיות העמוד אשר חזוני נשען עליו ר' קלמן ור' טודרוס, והענין אשר הגיתי בו “תרי משהו של חמץ” או “קוצו של יוד” ראיתי כי אין טוב לפני כי אם להשליך מעלי את עבותות המליצה המזוקקה ולדבך אל העם הזה בלשון אשר יבינו. אם נדבר רק בלשון הדורות אשר היו מימות משה עד ירמיהו אז (גם) [לא] נוכל לדבר רק על הדברים והענינים אשר היו גלוים וידועים בימים [ההם]; אבל בהעבירנו לפנינו את המעשים אשר נעשו אחרי כן והנעשים עתה ואשר יעשו אחרינו אז לשוננו נגביר נרחיב את גבולה ויריעותיה נטה לא נחשוך. נתן את טהרת השפה כפר נפש הרחבת השפה. ככה יעשו בשפתם כל העמים החיים והגדולים אשר לא נשארו ילדים עד זקנה ושיבה ולא נהפכו בילדותם לחנוטים ולמתי עולם, וככה עשו גם אבותינו הראשונים בכל דור ודור. צא וראה כי לא בשפת משה וישעיה שפת עזרא ודניאל ובעלי המשנה ולא בשפתם שפת בעלי התלמוד וחכמי הדורות אחריהם, אשר קראו לה שפת בעלי אסופות, יען כי אֻסף שללה כאֹסף החסיל משלל כל הגוים והחכמות אשר היו בימים ההם.

טהרת הלשון תנתן כפר נפש הרחבת הלשון ואם לא וחטאנו לשפתנו כל הימים. –אך למותר להגיד כי בדברי אלה לא אצדיק את מעשי הסופרים, “אשר עשו להם ידיהם חטא” כדבריך, ויעברו חקות השפה ויחבלו רוחה את שפת הקדש ובלעגי השפה ידברו – וגם אתה ידעתי לבך כלבי בדבר הזה כי תכתוב את ספריך “לבני נעורינו” למען ילמדו הילדים בנעוריהם ללכת בדרכיה שבילי עולם, וגם אתה הנה אכף עליך פיך לבטא בשפתך מלים לא נמצאו בספרי הקדש, כמו טבע, מגניט, מחט, ניר, לַרִכָה, למען ישמע העם בדברך אתם.

איעצך לדרוש אחרי אחינו בעלי המקרא בכרים בסימפירופול ולהגיש להם את ספריך אלה, כי כמוהם המה מבקשים לתת לפני בניהם בבתי ספריהם.

אולי אקח לי מועד להזכיר לעת מצוא את ספרך החדש באחד מכתבי העתים היוצאים בלה"ק או בלשון חול והיה זה שכרך אתי.

עלה והצלח ועשה חיל בישראל וה' יאיר פניך אליך יברכך במעשי ידיך וישמרך מן המזיקין אשר לא שמר מהם את אוהבך המוקירך ומכבדך.

[יל"ג]


 

אגרת מאה ושבעים וארבע

[להזק"ן]

ידידי!

אם מקבל אתה את המליץ כבר ראית את המכתב הקטן הערוך מלבוי (צ"ל: מלבי) בדבר אשר חפצת. המו“ל לא התאפק והוסיף עליו הערה מדליה! ועוד תשוב תראה בנו' 7 מאמר גדול הנוגע ג”כ בדבר הזה ואתה לעת מצוא הודיעני אם עלתה בידי לשים על הדבר סתר פנים ולא נודע מי המודיע.

חדשות אין. ימי הקיץ ממשמשים ובאים ואני עוד טרם אדע את אשר נעשה בימי החם ואיפה נסתר. אחד מראשי מאויי נפשי לבוא ולהשתעשע אתך ימים אחדים, כי ידעתי כי ייטב לי וחיתה נפשי. אבל לא אחליט ולא אגמור דבר לעתים רחקות, כי כבר נסיתי וראה כי כצפור בידי הנער המשחק בו כן האדם ביד קרותיו. לבו יחשב דרכו ומקרי יומו יכינו צעדו.

בבית בנינו אני יושב וכותב; וכלם טובים ושלמים.

ידידך יל"ג.

יום א' י“א דמאי [י”ג סיון] תר“מ ספ”ב.


 

אגרת מאה ושבעים וחמש

[להנ"ל]

ידידי היקר!

בבית מקס בננו מצאתי היום את שני הספרים אשר שלחת בעד ה' ז“ק על הספר האחד רשום מחירו ועל הספר השני בקשתי ואין, ולא אדע כמה אדרוש מהקונה מחיר שניהם, והוא מתעתד בקרב הימים ללכת לחו”ל לכל ימי הקיץ. על כן מהרה נא והודיעני מה מחיר הספרים.

עתה בלי ספק כבר קבלת את עלי המליץ, וסמוך לבי כי חכך יבין את אשר לי ועל כן לא אקרא את מאמרי בשם לפניך; ורק על אחד מהם אקרא בשמי לפניך מפני אשר אנכי מצרף בזה את אשר השמיט הצינזור, מחפצי שיהיה המאמר במלואו לפניך ובלעדי ההשמטה הזאת הוא מעוך ונתוק וכרות, הוא המאמר “סוף הכבוד לבוא” אשר כלו עבר שלום ורק בסופו חסר העקר בדפוס, והנה הוא לפניך בו בכתב.

תקותי על ה' ג“ב אשר הלכה לעולמה זה כשני ירחים שבה לתחיה ותעל מקברה. בשבת העבר קראני ה' ג”ב לבוא אליו ויאמר כי בקרוב יוסד תחת ידו עסק גדול אחד (לא אמר לי מה הוא ואיזה הוא) ואז ימלא ידי לעבוד בו עבודה. נוחיל ונראה מה אחרית הדבר.

סמאָלענסקי בעל השחר בזה. היום היה אצלי ולא מצאני בביתי ולא ראיתיו עוד ולא אדע מה חפצו פה.

מן הדברים אשר דברתי במאמרי על האד"ם (צד 175) הביאו רקב בעצמות… כי כנגדו הדברים ערוכים, והנני שומע כי מתנקש הוא לנקום בי. בלי ספק תצמח בקרוב פאָלעמיק ביני ובין האדם הזה.

חדשות אין. אני טרם אדע מה אעשה בימי הקיץ, אם אשאר בעיר או אצא השדה או אסע לעיר או לארץ אחרת. הכל תלוי בזה מה יאמר לי ה' ג"ב בקרב הימים.

והנני ידיך דו"ש באהבה רבה

יל"ג.

26 מאי 80, [תר“מ כ”ח סיון].


 

אגרת מאה ושבעים ושש

ר“ח אב, ר”ם ס“ט פ”ב.

[להנ"ל]

ידידי משא נפשי!

דבריך באו אלי ממחרת יום צאת אשתי ובתי לליבוי, והנה עוד לפני בוא דברך אמרתי אני לאשתי טוב לכתך לדובבלן במקום ישב קאַפלאַן ידידנו ולו רעיה או רעיות לבתנו מלכתך אל עיר אשר אין לך רע ומודע; ואחרי כן הוגד לי כי גם מקס גם מיננה דברו על לבה כדבר הזה, אבל היא מאמנת באמונה שלמה במימי ליבוי ועל כן הנחתיה לחיות באמונתה. בצאתן נשארתי גלמוד בביתי, כי קשה עלי למצוא כעת מקום דירה חוץ לעיר במקום אשר בנינו יושבים שם וגם קשה עלי לטלטל המטלטלין אשר בביתנו, על כן גמרתי להשאר תחתי, והסחתי דעתי ממחשבתי להרפאות ולהחליף כחי; ואשליך על ה' יהבי כי הוא יהיה רופאי, ויתן לי כח לשאת את משא החיים במעט חילי ושארית אוני עד בוא ימים טובים מאלה.

פעם או פעמים בשבוע אצא בבר לראות את בנינו. גם אתמול שבתי לעת ערב אחרי שבתי אתם ביום תמים. ראיתי וקראתי את שירך ליום הולדת נכדנו וקראתיו באזניו בנינו ועיני מקס זלגו דמעות לשמע דבריך אשר קול תוגה דקה ועצבת רוח נכאה יוצא מהם. יזכנו אלהי השפה ההיא לראות אני ואתה את בננו זה הקטן קורא ושומע את דבריך אלה. ואני מתבונן ורואה כי לקטן הזה כשרונות טובים, ולא כדבר שאר הילדים בני גילו ידבר דבריו כי אם בדעת ובשים שכל ידבר, ומדבריו נכר שמוחו רופס והמחשבה פועלת בו. חרוזיך טובים מאֹד וערבים במרירותם. רואה אנכי כי כחך רב בנשאך משא על דבר הנוגע אל לבך ואל נפשך; כי לב רגש ונוח לחוש חננך היוצר וכל הדברים היוצאים מלב מתפעל פועלים ונכנסים בלב שומעם.

חדשות נצורות אין אתי. ה' ג"ב שנה ושלש ורבע וחמש לי את הבטחותיו, אבל לפי שעה אינן בלתי אם הבטחות. ובפה מלא אמר לי כי ימשכו הדברים עד אוגוסט או עד סעפטעמבר; ונחכה לראות מה יעשו בי אז. אבל ירא אנכי מאֹד פן לא אהיה מוכשר לקבל אז עלי את העבודה אשר ישיתו עלי, כי מרגיש אנכי בנפשי כי כחותי הולכים ודלים מיום ליום, ראשי חלה וכואב מבלי הרף, ובשבתי בחדרי אל שלחני לא אוכל להתעמל זמן רב, אף כי בבית אחר; ואם לא ישתנה מעמד בריאותי לטוב עד העת ההיא ידעתי כי אהיה מוכרח להסתלק מן העבודה אשר יאמר לתת לי.

שיריך אשר אתה נושה בי כבר נדפסים בס' “הקהלת” אשר אמר הצ“ב להוציא אבל מתי יצא הס' ההוא לא ידעתי ולא ידע גם הצ”ב בעצמו. בתחלה אמר לתתו כעין נוספות להמליץ חלף שני החדשים אשר לא קבלוהו קוראיו בשנה העברה; ואחר אמר להוציאו כעין לוח לשנת תרמ“א, וגם מזה נואש עתה, כפי הנראה, כי הלוחות יוצאים בסיון ובתמוז ועתה כבר נכנס אב. ולא אדע את אשר יעשה עתה בקהלתו זאת; חמשה עלים מהם נדפסים, ועליו להדפיס עשרה עלים, למען יצא הספר בלי צינזוּר קודמת. אם חפץ אתה לראות את שיריך נדפסים, צוה עלי ואקח עלה נדפס מביה”ד ואשלחנו לך.

כן גם לא אוכל לפתר לי פשר הדבר מדוע לא שלחו לך את עלי המליץ מראשית השנה ואנכי עד כמה פעמים העירותיו על הדבר, והוא בכל פעם ופעם אמר לי הן הן. ואני טרם אדע איזה נו' באו לך ואיזה לא באוּ כמעט כל הפוליטאָננים לי הם (אני ישן ולבי ער, כל הצלוחיות של פֿליוטין, הספור רחמי אם) וכן “הליכות עולם” וחדשות במשכנות יעקב בחו"ל, וכמה מאמרים ראשיים וכל “בינה בספרים” לי הם. ולא אדע מה ראית ומה לא ראית?

למען יהיה לי מעט נחם ומנוחה במקום הרב אשר הבטחתי לנפשי לימי הקיץ אולי ואולי אבוא לשבת ימים אחדים אתך, כי מאד כלתה נפשי לראותך ולשפוך את נפשי בחיקך וידעתי כי בזה יונח לי הרבה מעצבי ומרגזי. אבל הדבר תלוי בכיס ובעוד איזה פרטים קטנים ולא אדע אם יעלה בידי לעשות גם המעט הזה לנפשי.

חיה בטוב והתענג על מנוחתך השאננה! אל תיעף ואל תיגע ואל תמצה את דמך על קרנוֹת שלחנך שלחן הסופרים; כי הימים האלה ימי מנוחה וחלוץ עצמות המה לך ואל תמעול מעל בקדשי שמים אלה. ולי אני ידידך די והותר אם תטיף אלי מלים אחדים לעת הצורך במכתבך לכלנו, ומשם אקחם.

אחבקך ואנשקך ואאמצך במו פי ואשימך כחותם על לבי לב הומה לך לב ידידך הנאמן

יל"ג


 

אגרת מאה ושבעים ושבע

ידידי ח' ש"ב!

אתמול לקח בנך אצלי השט"ח של ק. ואמר כי תבוא בשעה החמישית לעת ערב, ויחלתי ולא באת גם תמול גם היום עד השעה השלישית. ועתה הנני יוצא השדה ולא אבוא בעיר עד יום המחר, יום הרביעי, לעת ערב. ועל כן אחכה לקראת בואך ביום החמישי בבקר, עד חצות.

ידידך יל"ג.

יום ג' ה' מנחם תר"מ

P. S. דרשת שלשה ביללעטין ואמרת כי הדקומענטן רצופים למכתבך ואנכי את הדארקומענטן לא מצאתי ולא ראיתי וגם לא ידעתי על איזה חשבון אתה דורש אם על [ה]חשבון הישן או על [ה]חשבון החדש; ע"כ לא דרשתי את הביללעטן; וכל הקולר תלוי.

ידידך הנ"ל.


 

אגרת מאה ושבעים ושמונה

[להזק"ן]

ידידי משא נפשי!

מכתבך האחרון לבנינו העתיק מפי מלים. אמרת עם הספר ההוא כי לבוא לדובעלן לשנים שלשה ימים אין שוה בנזק הזמן ונדודי הדרך ולוּ הואלתי ואשב אתך שם כירח ימים ויותר. ואחרי אשר לשבת כירח ימים ויותר לא יכלתי ולא חפצתי נשארה אפוא שאלתך במקומה האם שוה ללכת בדרך רחקה כזו לימים אחדים? ועל כן לא מצאת עד כה מענה ממני, כי לא יכלתי להציל דבר ברור אם אלך אם לא אלך. ועוד אתמול הצעתי שאלה זאת לפני בנינו היקרים במושב תלתא כחדא הוינא: האלך אם לא אלך? ולמה אני הולך בדרך ארוכה לשעה קצרה? ואם לא השחוק יהיה באזני השומעים כי הלכתי? ולא הצלתי מפיהם דבר ברור שריר וקים. והנה לפי שעה גמרתי בלבי ללכת, אבל בדעתי לעבור בדרך ישר בתחלה ללבוי לבקר את ביתי ההרוס זו אשתי ומשם לשוב אחור דרך ריגא ודובבעלן; ונמוקי בזה הוא לפי שבלבוי יש מקום פנוי לפני בבית אשר אשתי גרה בו–רק עד 5 אוגוסט, ואתה וביתך תאריכו לשבת – כפי השערתי – ימים אחרי 5 אוגוסט. אבל מאַקס וטיננא, תלמידי בית הלל אלה, חלקו בפעם הזאת עלי, על שמאי, ופסקו לחומרא ואמרו שלא אעבור ללבוי ואלך מזה בדרך ישר לדובבעלן, אבל לא בארו לי טעמם ועל כן עוד הדבר רפה בידי. והנה אנכי מוכן לנסוע מזה ביום הרביעי 30 או ביום החמישי 31, ובעמדי על הקאַססַ לקחת הביללעט שם יוגמר הדבר אם לדובבעלן אני הולך או אלך בתחלה לליבוי ואבוא לדובבעלן בערך 5 אוגוסט.

עוד סבה אחרת תעירני ללכת תחלה ללבוי, שנטטקע חטאת הקהל היושב אתך לא יוכל לפי דבריך ולפי שתיקתו של ה' לונץ למצוא בריגא לנפשו את אשר הוא מבקש, ואנכי פניתי בבקשתי [ב]עבורו לאחד ממכירי בלבוי ומלאתי יד אשתי ובתי להשתדל [ב]עבורו, וענוני כי בראשית ימי אוגוסט יש תקוה למצוא לו עבודה, ואנכי ידעתי כי אם אהיה פנים בפנים עמם אדפוק בם למהר הדבר.

ראיתיך במכתבך תמה ושוחק עלי על כי פוסח אנכי על הסעפים ואומר ואיני עושה, גוזר היום ואיני מקים מחר. אודה ולא אבוש כי גם אנכי רואה חוב זה לעצמי, ורפיוני זה נתגבר בי בימים האחרונים ולדעתי גם הוא מתולדות מחלתי. גם בפועל בעניני החיים גם במחשבה בעניני סופרים אין עוד כח בי לגמור איזה דבר ולהכריע הענין לכאן ולכאן, מה שלא היה בנפשי עד כה. האף אין זה רפיון המח וחלי רע? גם עתה אינני יודע מה תלד השעה הבאה, אבל לפי שעה גמרתי כי בסוף השבוע הזה או בשבוע הבא יחבקך וישקך ויאמיצך אל לבו ידידך כנפשך

יל"ג.

יום ב' 28 יולי 1880 [תר"מ ב' אלול].


 

אגרת מאה ושבעים ותשע

ידידי ח' ש"ב.

נזכתי כי ביום 15 אוגוסט הוא זמן פרעון של ג. וחבריו. ועל כן אם לא אשוב עד היום ההוא מדרכי ידוע תדע כי הנחתי את השט“ח בידי אחי AбpamЬ OcиlloввичЬЬ гopдoнЪ ואמרתי לו כי אם תבא או תשלח לקחת את השט”ח שיתננו לך. וליתר בטחון הנני מסגיר בזה הקארטע שלי וכתובים עליה דברים אחדים לאחי. ובלכת ההולך לקבל את השט"ח ימסור הקארטע לאחי. בביתו תמצאנו בכל יום עד חצות.

היה שלום ידידך יל"ג.

ר“ח אוגוסט תר”מ [ו' אלול].


 

אגרת מאה ושמונים

יום ה' 14 אוגוסט 1880 [תר“מ י”ט אלול].

[להזק"ן]

ידידי אחי!

כפי שאתה רואה לא נסעתי אתמול לביתי כאשר דמיתי, כי עצרתני אשתי עד היום, והיום בעוד שלש שעות אנכי הולך לשוב לדרכי. אשתי ובתי טובות ובריאות, ובדעתן להשאר בזה עד אחר ראש השנה ואחרי כן תלך אשתי דרך שאַוועל ותשאר שמה יום אחד, ובכן יצאנו וחשבנו שא"א להן לבקרך ואת ביתך בריגא, ואתך הסליחה למען תאָהב.

תאָהב ותבֹרך על כל הענג אשר הרויתני אתה ובנותיך הנעימות כל ימי שבתי אתכם במנוחתכם השאננה. הימים הטובים האלה יהיו שמורים בלבי ימים רבים, כי זה לי רבות בשנים מעת אשר לא שבעתי מעדנות כאלה.

שאלה קטנה לי אליך לטובת אחד ממיודעי היושב בזה. בתו היושבת בזה העלתה בחכּה לב אחד מתלמידי האוניווערזיטאט בדורפאט והוא לומד רפואת־הבהמות, וועטערינאַר, ק. שמו. ועתה אולי תוכל לשאול את פי מי ממכיריך בדורפאַט את משפט האיש ומעשהו, תכונת נפשו ומזגו ויחש משפחתו. ובטובך תודיע לי את אשר תדע לפ"ב.

ע“ד האיש ש. הבטיחוני להמציא לו מקום בשכר 30 עד 40 רו”כ לחדש; ואם יבוא הדבר לידי גמר אז יכתבו אליך, על שמך, לשלחו לליבוי. מאליו מובן כי לכתו לליבוי בשנה הזאת לא תהיה בעל כרחו כלכתו בשנה העברה. אם לא יאבה ללכת אלהים אתו, ואני ואתה נקיים. אבל אם לא יקום הדבר ולא יהיה פה בלבוי בקשתי במקומה עומדת לפניך ולפני מכרינו היושבים אתך לעשות את אשר בכחכם לטובת האובד הזה אשר נשא עליו גם הוא את עונות בני ישראל בימי ענן וערפל (ע"כ נמצא בלי חתימה).

[יל"ג].


 

אגרת מאה ושמונים ואחת

[להנ"ל]

ידידי!

במכתבי האחרון שכחתי ללאוט עמך דבר על אדות ש. בן־אני ובן אוֹני זה שב וכתב אלי פעמים ואנכי לא עניתיו. חמסי על בניו חסרי הלב כי לא יתחזקו בעד אביהם הנוהה אחריהם, והדבר תלוי רק בהם לפי שלהם שעות פנויות ורגלים ממהרות לרוץ ועליהם הדבר לגמור. בתו (אשר מקום משכנה רשוּם על מכתב הבקשה) הלכה אל בית הפקידות ואמרו לה כי צריך לשלם א' רו"כ וכ' קאָפ' בעד שני מאַרקען מכס המלך, ולא שלמה וכשעברו ימים אחרים ושלמו אחרים אמרו לה כי בקרוב ישלחו התשובה החרוצה או לה או לש. בדרך ישר; וגם אז לא עמדה לה רוח בינתה לשאול אנה ישלחו לריגא או להאַזינפוט ולחלות ולהתחנן אליהם שימהרו מעשיהם (כי רק הסופרים הקטנים מתמהמהים ונרפים). ואני אף כי יש בידי אל פקיד הסופרים (דעפארטאַמענטס־דירעקטאָר) מכתב עדות מאחד ממכריו, אבל אין לי בר סמכא את מי אשלח. ברגע הזה שלחתי לשאול את פי בתו אם לא קבלה עוד דבר ואם לא קבלה ולא אמצא את מי לשלוח אהיה מוכרח ללכת בעצמי בעת פנויה, ביום השני או ביום השלישי הבא אל הדעפארטאמענט ולדפוק אותם…

מאמרך האחרון יבוא במליץ בנו' הבא שהוא השני. אתמול ראיתי כי לא רשמו את שמך בספר החתומים לשנה הזאת וגערתי בם והוסיפו את שמך ועתה תקבל את המליץ כסדרו. גם את “הקהלת” תקבל עם הנו' הג'. כן דרך האנשים האלה וכן מעשיהם.

חמסי על בן בנך כי פגע בכבודי ואתמול בבואי אליו. “דיערדוּשקאַ – אמר אלי בלעגי שפה – או טעביאַ נאַ נאָסוּ קאָלבאַסַאַ!”. העתיקה נא את המלות האלה לכתב רוסיא ותראה כמה מן העלבון יש בהם. אמת כי לא התאפקתי ואשיב חרפתו אל חיקו באמרי: “טיסאַס ניעמעץ קאָלבאַסניק!” אבל הוא בוש לא יבוש והכלם לא ידע, בי רקד מעגל ויתהלל בחרפתי אשר חרפתיו. ועתה האב הזק"ן שפוט נא ביני ובין בכור השטן זה הקטן.

מיננה הולכת וטובה! ובלי ספק יודיעך על אדותה בפרטמאַקס בננו אשר במכתבו אנכי מסגיר את מכתבי זה הקטן.

שלום לך ולבנותיך מאת ידידכם ואוהבכם יל"ג.

P.C. אתמול שב איש אחד ואמר לי כי קרא מכתבים רבים על אדותינו ועל גלותנו בשנת 1879 בכה“ע ני”ע פרייע פרעססע ובמ“ע אד היוצא בק”ב, כמדומה לי שאמר נאָרדדייטשע צט“ג והוסיף שראוים הדברים שאקראם ואשמרם לזכרון. אבל אין נפשי לקנות את מה”ע ההם בכסף מלא פן אוציא עוד הפעם כספי לבטלה. אולי יש בריגא איש אשר לו כה"ע ההם?



  1. דה“י ב' ל”ו י"ב.  ↩

  2. השם חפץ שתי הוראות לו: חפץ מפשט (בעגעהר, וואונש) בכתבי הקודש, וחפץ חמרי (זאַכע, דינג) ביחוד בל' חז“ל [כמו מטלטלין חפץ]; וכשתשלב שני המושגים האלה במובן אחד יצא לך שם חדש להוראת המושג ”אידעאַל", דוק ותשכח. והיה זה לך אגב אורחא לתשובה על פליאתך על אָמרי במקום מן המקומות:

    “חפצך חפצי ובחפץ אשלימנו”.  ↩

  3. “לא אזכור למי נכתב. כפי הנראה לבענדעטזאהן” (רשום ממעל בכ"י) העורך.  ↩

המלצות קוראים
תגיות