רקע
נורית גוברין
ראשיתו של שופמן (תרס"ב–תרע"ג)
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: רמת גן: מסדה; 1975

 

א

שופמן נתגלה לראשונה לקורא העברי ללא חבלי צמיחה וגידול, בבגרותו, בצביונו ובשיעור קומתו. לא טיפין טיפין, סיפור פה וסיפור שם בכתב־עת זה או זה, אלא בספר הכולל שבעה סיפורים. שושבינו הראשון היה בן⁻אביגדור, שהוציא בהוצאת “תושיה”, שיסד בווארשה, את ספרו הראשון ‘סיפורים וציורים’, בשנת תרס"ב. שופמן היה אז בן 22 שנה.

למען הדיוק מן הראוי להזכיר שני פירסומים קודמים שלו, שיותר משהם בעלי חשיבות ספרותית הם בגדר קוריוז ספרותי, והועילו בעיקר לחיזוק בטחונו ולקירובו ל’חבורת⁻הסופרים' בווארשה. שניהם קשורים בסופר אברהם רייזין. הדבר הראשון היה – הקדמה ביידיש לקובץ שיריו הראשון “צייט ליעדער” של אברהם רייזין בתחילת שנת תרס"ב והשני – תרגום סיפור של רייזין “מעלה עשן כל שהוא. (ציור מחיי הישיבה)”, מיידיש לעברית בשביל ‘הצפירה’.1 בשני המקומות לא נזכר שמו של שופמן כלל, לא כמחבר ההקדמה ולא כמתרגם הסיפור.2

באותה שנה גרו אברהם רייזין ושופמן בוארשה והתידדו מאד. רייזין עמד אז להוציא את קובץ שיריו הראשון והמו"ל יעקב לידסקי עמד בתוקף על כך שתיכתב הקדמה, ושי. ל. פרץ יכתוב אותה.

פרץ הסכים בתנאי שרייזין יתקן כמה חרוזים בשיריו, שלא נראו בעיניו. רייזין היה מוכן לכך, אלא שכבר היה מאוחר. הקובץ היה מסודר בדפוס. שופמן, שהיה עד לכל זה הציע שהוא יכתוב את ההקדמה בעילום שמו ולידסקי הסכים. רייזין, שהתלהב מאד מסיפורי שופמן שקרא אותם עוד בכתב⁻יד הסכים אף הוא. ההקדמה שכתב שופמן נשאה חן בעיניו, ולאחר מכן תרגם שופמן סיפור שלו לעברית.3

חמשת סיפוריו הראשונים (“הערדל”, “רפאל”, “הקרדום”, “בבית זר”, “מחיצה”, נכתבו בהיותו בן י“ט, כנראה, בעיר מולדתו אורשה אשר בפלך מוהילוב ברוסיה הלבנה, לאחר שהמשטרה גרשה אותו יחד עם בחורי ישיבה אחרים מן הישיבה בויטבסק, שבה למד החל משנתו הי”ד, חזרה אליה.4

השפעה מכרעת השפיע עליו, בתקופת הילדות וההתבגרות, אחיו משה, שמילא תפקיד חשוב בהתפתחותו הרוחנית והכניסו לעולם הספרות העברית והכללית. באחד מדפי האוטוביוגראפיה שלו הוא מתאר כיצד קרא יחד עם אחיו משה בכתביו של ראובן בריינין, ששניהם אהבו מאד את סגנונו, וביותר את המונוגראפיה שלו על פרץ סמולנסקין, ש“כל שורה יפה בה היה אחי קורא לפני בניגון מיוחד”, וביחוד את השורה האחרונה שלה.

חליפת המכתבים בינו לבין אחיו משה, שהיה גדול ממנו בשש שנים והיה מורה בכפרים בסביבה, הכילה, כנראה, את נסיונותיו הספרותיים הראשונים, שבעקבותיהם ניסה כוחו בכתיבת סיפוריו הראשונים.5 דמותו של אח זה הונצחה ע"י שופמן בכמה מסיפוריו בשמו האמיתי ובתיאור התפקיד החשוב שמילא בחייו: “והוא הוא היה הראשון שהכניס לביתנו ספרים חיצוניים כעבריים כרוסיים” (“לפנים בישראל”). “הנושא העיקרי של שיחותינו היוו הספרים שקראנו בעת האחרונה” (“ימים נוראים בנערותי”) ועוד הרבה.

השפעתו של אח זה וחליפת המכתבים עמו, יש בה כדי לתת הסבר⁻מה לעובדה, שמיד עם סיפוריו הראשונים הופיע שופמן כאמן בעל סימני היכר בולטים ומיוחדים, ללא גישושי⁻נוער, ללא היסוסים וללא תעיות בשבילים צדדיים.

זו היא אולי תשובת⁻מה לשאלתו של יעקב פיכמן: “איך יוולד אמן שלם יום אחד?”6 נסיונות הבוסר הספרותיים נשארו במקרה זה גנוזים במכתבים הפרטיים לאח ולא נתגלגלו לרשות הרבים לפני זמנם. האח היה לו מעין עורך ספרותי מעולה, שסייע בידו לחזק את הכרת עצמו ולהבליט את ייחודו.7


 

ב

ההחלטה של בן העשרים לנסוע לוארשה ולהסתופף בצל חבורת הסופרים שבה, נבעה לא רק ממניעים חיצוניים, כמו השפעתו של ח. ד. הורביץ, הכלכלן ואיש הספרות, ומדיניות ההוצאה לאור של בן⁻אביגדור, אלא היה בה גם משום קביעת עמדה ויחס לאוירה הספרותית ששררה בוארשה, ומשום הסתייגות מזו שבאודיסה. השפעתו של מנדלי, שהביאה עמה את “שבירת הנוסח” שלו ואת הרצון שלא לעשות כמתכונתו, היא בודאי אחד הטעמים הכמוסים שבהליכה זו לוארשה.

ח. ד. הורביץ (1865–1933),8 שהיה בן עיירה הסמוכה לעיירתו של שופמן (הורי⁻הורקי בפלך מוהילוב אשר ברוסיה הלבנה) וגדול ממנו בשנים, כבר היה בעל ‘עבר ספרותי’ באותם הימים, (החל לכתוב ב“המליץ” בשנת 1882). עוד בתקופת לימודי הכלכלה שלו, השתתף הורביץ בכתבי עת רוסיים ובהיותו בברלין התקרב לאחד⁻העם ולברדיצ’בסקי, שהשפיעו עליו השפעה מכרעת. הורביץ הירבה לכתוב בכתבי העת העבריים של התקופה, היה בקי בספרות העברית, וביחוד בזו הצעירה, ופירסם בעברית ובאידיש סיפורים, מסות ספרותיות ומאמרים בשאלות כלכלה. באותה שנה (תר"ס) הדפיס ב’הצפירה' מאמר ארוך בהמשכים רבים על ברדיצ’בסקי, שהיה קרוב מאד ללבו. קרוב לודאי שהורביץ השפיע לא במעט על שופמן המתחיל, ויתכן כי האחרון נתן לו לקרוא את חמשת סיפוריו וביקש עצתו. יש לשער, כי הללו מצאו חן בעיניו, ואולי הוא שעודדו לפרסמם. בכל אופן באותה שנה הוציא הורביץ בוארשה את ספרו “הממון (פרק בכלכלה הציבורית)” ב“ביבליותיקה עברית” של הוצאת “תושיה” בוארשה, ו’כבעל נסיון' בודאי צייד את ידידו הסופר הצעיר והמתחיל בכמה עצות מעשיות והיפנה אותו אל בן⁻אביגדור מייסד ההוצאה.

בוארשה התרכזה באותן שנים פעילות מו“לית אינטנסיבית ביותר, שחלקה רב בעידוד סופרים צעירים, שראשוני סיפוריהם ושיריהם יצאו לאור באותו זמן, ורבים מהם נעשו אח”כ לעמודי התווך של הספרות העברית. עיר זו נעשתה למרכזו של הדור הצעיר בספרות, שאווירת הבוהימה הספרותית⁻טרקלינית שבה, דמויותיהם של י. ל. פרץ ודוד פרישמן ומציאותם של עתונים והוצאות הספרים, משכו אותו אליה, אף על פי שלא פעם הסתייג ממה שמצא בה.9

בכמה וכמה מרשימותיו חזר שופמן ותיאר את האווירה שמצא בוארשה בבואו אליה בשנת תרס“א, בשעה ש”כוכב הספרות העברית היה בעלייתו" (“וארשה בשנת תרס”א"), ואת אורחם ונוהגם של הסופרים שבה: אברהם רייזין, בן⁻אביגדור, י. ל. פרץ, דינזון, נומברג, דוד פרישמן:10 “פרחי הסופרים המתחילים, בעברית ובאידיש, עולי⁻הימים הללו, הרעבים למחצה והבלתי⁻לבושים כהוגן, אשר התלקטו ובאו מאוקראינה ומרוסיה הלבנה וכו', נמשכו אל מעון פרץ זה כפרפרי לילה אל האור”. (“י. ל. פרץ”). ועל בן⁻אביגדור: "אפילו בן⁻אביגדור בשעתו, עם כל ‘צלליו’, גישה של סופר ואוהב ספרות מונחת היתה ביסודה של ‘תושיה’, ‘ביבליותיקה עברית’ וכו' ".11

תקופה זו הטביעה חותמה על שופמן לכל חייו וההיכרות עם האישים שבוארשה, וההשפעות האירופיות שספג שם תוך לקיחת חלק בפעילות הספרותית העברית המגוונת, היו לו, כמו לסופרים אחרים, חלק מהמטען הרוחני שנשא עמו לכל מקום וממנו שאב כל ימיו.

ההחלטה לבוא לוארשה היתה גם פרי תפיסה ספרותית, שראתה צורך בשינויים בספרות העברית, בהשתחררות מן הנוסח הקבוע ומן השיגרה, בחיפוש אחרי צורות הבעה חדשות וריתמוס חדש של השפה. כבודם של הסופרים הגדולים ובראשם מנדלי במקומם מונח, ואין מקום לערער על כך,12 אולם הפחד מפני ההשתעבדות להם ולדרך כתיבתם, וההכרה, שכעת יש הכרח לכתוב אחרת, לשבור את הנוסח, היו מן הסיבות האמיתיות שדחפו סופרים מחדשים כשופמן להסתופף בוארשה דוקא. דברים שניסח מקץ שנים לא מעטות שלמה צמח, במאמרו “בעבודות ההווי” (‘ארץ’ תרע"ט) בדבר השיעבוד של הפרוזה העברית למנדלי וכנגד “סבל⁻ירושה זה”, שנהפך ל“צור מכשול ליצירה העברית”, כוחם יפה להסביר את הסיבה האמיתית המסתתרת מאחורי העדפתה של וארשה על אודיסה, ביחס לסופרים כשופמן, שכבר עם הופעתו המקובצת הראשונה נתגלה כאחד מיוצרי הנוסח החדש בפרוזה העברית, שעמו הוכנסו הערכות וטעמים חדשים לספרות העברית.


 

ג

קבלת הפנים הראשונה לשופמן היתה מעודדת ומאכזבת כאחד. בן⁻אביגדור קיבל מיד עם קריאתו את חמשת הסיפורים לדפוס, וכנראה אף ביקש ממנו להוסיף עליהם עוד סיפורים, כדי שהספר לא ייצא צנום מדי. כתוצאה מפנייתו זו נכתבו בוארשה שני סיפורים נוספים: “כחום היום”, ו“יונה”, והספר הראשון יצא כשהוא כולל בתוכו 7 סיפורים (63 עמודים). נלהב פחות, אך עדיין אוהד, היה גם ש. ל. גורדון, שהיה באותו זמן עורך עתון הילדים “עולם קטן” (הוא היה גיסו של בן⁻אביגדור), שמתח ביקורת על הסיפורים בגלל “מיעוט העלילה” שבהם. לאוהדיו של שופמן הצעיר והמתחיל שייך, כאמור, גם אברהם רייזין. מן הסופרים הצעירים המתחילים שידידותם חיזקה הרבה את רוחו של שופמן היה גם ה. ד. נומברג, ששיחותיהם המשותפות ברחובות וארשה ודעותיו בזכות סיפוריו היה להם חלק רב בהחזרת הבטחון העצמי: “דעתו בנוגע לדבר כתוב בידי אחד מחבריו הצעירים היתה קריטריון”. (“ה. ד. נומברג”).

בקיץ תרס“א שהה ברדיצ’בסקי במעון⁻קיץ ליד וארשה עם אשתו (ולא כפי שכותב שופמן עם ארושתו, שהיתה אחר כך לאשתו) ושופמן הביא אליו את סיפוריו הראשונים, שעמדו להופיע בהוצאת “תושיה”, לעיון. שופמן, כצעירים רבים אחרים, העריץ את ברדיצ’בסקי וחוות דעתו על כתיבתו היתה חשובה לו מאד. חוויית הפגישה עמו היתה כבירה וברדיצ’בסקי מצידו, לאחר השיחה פא”פ ולאחר הקריאה בסיפוריו, נעשה מתומכיו וממעודדיו הגדולים של שופמן, (“פגישתי עם מ. י. ברדיצ’בסקי”) ואף כתב עליו שתי רשימות ביקורת נלהבות (בשנת תרס“ד ותרס”ט). שופמן היה זה שקישר לראשונה בין ברנר לבין ברדיצ’בסקי.

לעומת קבוצה זו של חסידי כתיבתו, לא מצאו סיפוריו הראשונים חן בעיני ‘האריות’ שבחבורת סופרי וארשה כגון דוד פרישמן וי. ל. פרץ. כפי שהיה מקובל, ‘עלה שופמן לרגל’ לביתו של י. ל. פרץ, ושם, במחיצת סופרים נוספים (נומברג, דינזון) קרא לפניו מתוך סיפורו הראשון “הערדל”.13 ה. ד. נומברג העיר ברוסית, כי מורגשת בסיפור זה השפעתו של צ’כוב, ואילו פרץ, שראה גם בהערה זו מחמאה בלתי מוצדקת, העיר ברוסית אף הוא: “אין כאן דבר מעין צ’כוב”. פרץ, כפי שמתאר שופמן, “הביע את אי רצונו” בנימוק, ש“זהו תרגום מרוסית – אין זה עברית לחלוטין. אילו הייתי אני במקום בן⁻אביגדור, לא הייתי מקבל את זה לדפוס”. למותר לתאר את הרגשתו של הסופר המתחיל לשמע דברים אלה, וכפי שהוא מעיד על עצמו: “יצאתי מלפניו על מנת שלא לשוב אליו עוד” (“וארשה בשנת תרס”א). בשעת פגישתו עם ברדיצ’בסקי אף פלט “על חשבונו אי⁻אלה דברי זלזול”, דברים, שהביאו את ברדיצ’בסקי ללמד סניגוריה על פרץ וללמד הלכות דרך⁻ארץ את הסופר הצעיר והמאוכזב, ביחסו לסופרים גדולים וחשובים.

לימים, במלאות מאה שנה להולדתו של פרץ, הקדיש לו שופמן רשימה ובה ‘החליק’ על אותו מאורע ראשון, שבו החליט שלא לשוב אליו עוד. הוא תיאר את התה הרענן והריחני שחלט פרץ בעצמו לנומברג, לדינזון ולו, כאשר ביקרו במעונו בוארשה באביב תרס"א, את צורתו החיצונית הרעננה ושופעת החמימות, שבגללה נמשכו אליו הנערות ופרחי⁻הסופרים כאחד, וכתב בנימה של שוויון נפש מוחלט על אותו מאורע שהוציאו מרשות היחיד ועשאו ענין לרבים: “קרא את כתבי⁻היד שלנו, קרא בהתענינות, העיר מה שהעיר”. הביקורת היחידה הנשמעת בקטע זה, אף היא נרשמת לזכותו של פרץ: “אבל למצבנו החמרי, מהיכן אנו חיים כאן, בבירה פולנית זרה זו, לא חקר ולא דרש, ודוקא זה היה נהיר לנו ועודד את רוחנו”. (“י. ל. פרץ”).

עוינת לא פחות היתה תגובתו של פרישמן על שני הסיפורים “כחום היום” ו“יונה”, שנכתבו בוארשה, שכן הפטיר מבין שפיו ברוסית: "לא מתאים בשביל ‘הדור’ ". בחוות דעתו החיובית של פרישמן היה כדי להביא לשופמן סכום כסף כמקדמה, ובהערתו זו ביטל גם את תקוותו זו.

ברשימת הזכרון, שכתב שופמן לאחר מותו של פרישמן, מורגשת הערצה לסופר גדול זה ולכוח המבקר שבו, על אף האכזבה הראשונה ממנו: “לצעירים לא ידע חיבה יתרה, אבל בכל מה שיצא מפיו ומעטו עורר את החשק לכתיבה”. (“דוד פרישמן”).


 

ד

קובץ הסיפורים הראשון ‘סיפורים וציורים’, שכלל, כאמור, שבעה סיפורים, הורגש בו מיד החידוש שבצורת הכתיבה וההתבוננות, והבליט את יחודו של הכותב. נראה, שבלי הגזמה אפשר לומר, כי בקובץ סיפוריו זה הגיע שופמן לשיא יכולתו כמסַפר, וסיפוריו האחרים שנכתבו בתחנוניה השונות של תקופה ראשונה זו, עד שנת תרע“ג עם נסיעתו לוינה ופרוץ מלחמת העולם הראשונה – היו כהמשך לאותה מדרגה אמנותית גבוהה (אחד פחות ואחד יותר), שגובהה וטיבה כבר נסתמנו בספר ראשון זה. כתיבתו בשנים שלאחר מכן על שתי תקופותיה העיקריות, המקבילות לשני מקומות מושבו העיקריים, אוסטריה (עד 1938) וא”י (מאז ועד יום מותו), עם שיש בה לא מעט סיפורים מעולים וחשובים וביניהם כאלה שהם מפסגת יצירתו, הרי בעיקרה שוב לא הגיעה לאותה מדרגה של התקופה הראשונה, והשינוי שהלך והסתמן בה, עד שנעשה כסימן היכר בלעדי לכתיבתו של שופמן כולה, לא תמיד היה לטובה. הכוונה לצמצום אחר צמצום שנהג שופמן בכתיבתו (שמעולם לא הצטיינה באריכות יתירה), אשר גרם לכך, שמספר ניכר מרשימותיו יוצאות מגבול הסיפור ונכנסות לתחום ההגות והחכמה, והיסוד הבלטריסטי שבהם, האטמוספרה המיוחדת שציינה את סיפוריו הראשונים ופיתוח הדמויות המיוחד לו, נעלמים והולכים. רשימותיו אלה נראות לא פעם כתגובות של אישיות חכמה מאד ובעלת נסיון חיים רב, המתבוננת בעולם בדרכה המיוחדת ומסיקה את מוסר⁻ההשכל שלה ממה שהיא רואה, אולם כל אלה הם קטעי⁻חיים בלבד, פרקי נסיון מזוככים, שהמרחק ביניהם לבין אמנות הסיפור כסיפור אינו קטן. תהליך ההתפרדות ליסודות ולמוטיבים ‘טהורים’ בולט ביותר בשעה שמשווים את היצירות מהתקופה הראשונה לשל התקופות הבאות.

אין להבין מדברים אלה זלזול ברשימותיו הקצרות של שופמן והמעטת ערכן, ואולם יש להצטער על מיפנה זה ביצירתו. בודאי שיש רקע לכך, ואפשר אף להסביר זאת בסיבות ביוגראפיות חיצוניות ופנימיות, אולם נדמה, שלמרות ההערכה הגבוהה ליצירתו של שופמן בכלל, הרי מקומו בספרות העברית שמור לו בעיקר בגלל סיפוריו מן התקופה הראשונה, והרושם שעשה על קהל הקוראים בשעתו נוצר בזכות ספר הסיפורים הראשון הזה והשלושה שבאו אחריו, ועל קהל הקוראים שאינו בן דורו – בזכות סיפוריו שכונסו בכרך הראשון של כתביו במהדורת “עם⁻עובד” (תש"ו).

בשבעת סיפורי הקובץ מקופל למעשה כמעט כל המשכו של שופמן, וגם התפתחותו העתידה, זו שהביאתו לפרישה מן הסיפור מסוג זה ולהתרכזות ברשימות קצרצרות בלבד, כבר נרמזת כאן. הסיפורים האחרים, שנוספו עוד בתקופה ראשונה זו, העשירו את נסיון החיים, אולם בעיקרו גם הם אינם אלא הרחבה ופיתוח של מה שכבר נרמז, נתגשם והסתמן בשבעת הסיפורים הראשונים.

אחת התכונות המהותיות, שכבר זכתה לציון ולהבלטה בביקורת היא, ריכוז המציאות בפרט אחד, שהוא חסר⁻חשיבות לכאורה, שבאמצעותו מתגלה הווייה כולה. פרט זה יכול להיות חפץ כל שהוא כגון קרדום או ערדל, והוא יכול להיות מעשה כל שהוא כמו בקשת הלוואה, וביקור בבית חבר. לימים, נשאר השלד העירום בלבד – החפץ או האביזר ובדל⁻העלילה, המעידים על המציאות והטבע האנושי.

מיעוט התיאור הפנימי הישיר של הנעשה בנפשו של האדם פנימה והסטתו לעבר הסביבה החיצונית המקיפה את האדם, שתמחיש את המתחולל בנפשו פנימה, בסיפורים הראשונים נעלם כמעט לחלוטין, ואת מקומו תופסים תחליפים המשמשים כאנלוגיות בין העולם החיצוני שהגיבורים נתונים בתוכו לבין הנעשה בתוכם. תהליך זה, היה לא פעם לרועץ לסיפורים, שכן יש בו מן המלאכותי והמאולץ.

גיבוריו של שופמן שייכים לסוג סיפורי “התלושים”, שהיה רווח מאד באותו דור, אולם בעת ובעונה אחת, יש לגיבוריו אלה יחוד משלהם, בחולניותם המרובה, ובאירוטיות היתירה שהם מגלים הגובלים לפעמים בסטיה מן הנחשב כנורמאלי. דמות כ“יונה” היא דמות של סוטה, הנמשך לנעים ולנערות קטנים ובעיקר לנערים. כמיהתו למשהו שאין הוא יודע פישרו, שרק אהבת דוד ויהונתן משמשות לו מוקד הזדהות והשראה, אינה מאפשרת לו להתקיים בעולם. החמדה הגופנית הגדולה, שלא יכלה לבוא על סיפוקה, היא שהביאה למותו. כמוהו גם גיבור “כחום היום”, נתניה המורה, אשר משיכתו לתלמידו רק נרמזת בסיפור ואינה מתוארת תיאור ישיר, ורק תמונת הסיום של אחת הפרות, העולה ומטפסת על גבי חברתה, מגלה במה דברים אמורים.

גם שאול, גיבור “בבית זר” מגלה נטיות דומות וכמֵהַ למגע ידו של חברו ראובן: עצביו המגורים גורמים להגברת הרגשת בדידותו וליבותו ואפסות העולם הפנימי שיצר לו בעקבות הספרים שקרא, המתנפץ לנגד עיניו.

נטייתו זו של שופמן לתאר את הסוטה, את החולני, את המצבים הקיצוניים שאליהם מגיע האדם, מתגלית הרבה בהמשך יצירתו, וגם היא מסימני ההיכר שלה.

האכזריות שבחיים, אדישותם של בני⁻האדם לסבלו של הזולת, ההנאה ששואבים הבריות מיסוריהם של האחרים, כל אלה וכיוצא בהם, שנעשו, לימים, מסימניה המובהקים של כתיבתו והופיעו כמוטיבים טהורים ללא תוספת של סממני תיאור ועלילה – מצויים כבר בסיפורים ראשונים אלה, כשהם משובצים בתיאורי הגיבורים ועולמם, כך, למשל, מתוארת תגובתה האדישה של נערה אחת בסיפור “בבית זר” על מות “עלם מוכה שחפת הגר באותו הרחוב”, ותוך כדי דיבור על נושא זה היא מעוררת יצרו של אחד הצעירים המתהולל עמה. הגיבורים “התלושים” של הסיפורים הראשונים מְפַנים את מקומם לגיבורים החלשים, שמולם עומדים חזקים מהם, אם בקסרקטין, אם בבית⁻הסוהר, אם בעיר ואם בכפר. ההירארכיה, המחלקת את בני האדם לחזקים ולחלשים, קיימת תמיד, ורק המקומות והמסיבות משתנים.

מיעוט היסוד העלילתי בסיפורים, והעתקת נקודת הכובד שבהם אל יצירת האווירה המיוחדת, האופפת את הגיבורים, גם היא אופיינית לסיפורים אלה. ההתפתחות שחלה בסיפוריו, החל בתקופה השניה – היא בכיוון הצטמצמות העלילה החיצונית עד למינימום ולעיתים ויתור גמור עליה. האווירה המיוחדת השרויה על הגיבורים ובנפשם, זו הנוצרת מתוך עיצוב בלתי⁻שיגרתי של חפצים ומראות, נעלמת כמעט לחלוטין, ופעמים לא נשאר לה זכר.

דימויים כגון “העששית על השולחן [– – –] ומראיה הזכיר את העוויית פני האיש המתאווה להתעטש…” או “ממבוא הבית, מחדר המבשלות, הגיעו לאזניו קול נפילות נטפי מים, נפילות רכות, ירקרקות⁻קודרות, עצובות” “מחיצה” – נעלמו כמעט לגמרי מסיפוריו בתקופות הבאות. במקומם באו תיאורי מספר⁻מתבונן הלומד מן החיצוני והגלוי על הפנימי והסמוי. ודאי, שינוי זה באופים של הדימויים מתחייב מהשינוי שחל בגיבורים, בעלילה, במקום המעשה ובאוירה, ואין הכוונה כאן להעריכו כנופל מן הראשונים במדרגתו האמנותית, אלא להצביע על תהליך שהתחולל. תהליך זה פירושו, שחלה החצנה דראסטית למדי, היינו: התיאורים צמודים לעיניו של מספר⁻מתבונן, שאינו לוקח חלק במתרחש, או לוקח בו חלק מועט בלבד, ושוב אין הם פרי הסתכלותו המיוחדת של הגיבור השרוי במצב זה או זה.

תהליך זה מוצא את ביטויו גם בהצטמצמות המונולוג הפנימי של הגיבורים בסיפורים המאוחרים עד למינימום, ולמעשה – להיעלמותו המוחלטת כמעט ברבים מהם.

כמיהת הגיבורים אל ילדותם, ונסיונם להיאחז בה, כמשהו הנותן ביטחון וכוח להמשיך ולשאת את החיים העלובים, אך גם כמקור לצער ולסבל של ההווה, הנרמז פה ושם בסיפורים הראשונים – יש לה המשך נכבד בסיפורים הבאים. הילדות נעשית יסוד קבוע בסיפורי שופמן והוא מופיע אם כאחד המרכיבים בסיפורים או כמרכיבם העיקרי והיחיד.

תיאורי⁻הנוף בסיפוריו של שופמן היו תמיד בבואה למתרחש בנפשו של האדם, אולם גם הם הצטמצמו למינימום ההכרחי, הדרוש למתיחת קווי ההשוואה, ביניהם לבין העלילה הנפשית או ל’מוסר⁻ההשכל' בדבר העולם ותפקיד האדם בתוכו.

אין ספק, שיש מקום להצביע על סימני⁻היכר נוספים, המגלים את ייחודו של המספר, בקובץ ראשון זה, ואף ניתן לסמן את מהלכם בסיפוריו של שופמן בתקופות הבאות בכיוון של התחדדות והתבלטות, או הצטמצמות והיעלמות. אולם נראה, שדי באלה ששורטטו כאן, כדי להדגים את חשיבותו של ספר⁻ביכורים זה.


 

ה

קובץ הסיפורים הראשון ‘סיפורים וציורים’ הופיע בקיץ תרס“ב, ובחורף תרס”ג נלקח שופמן לשרת בצבא הצארי בעיר הומל. במכתב למנחם פוזזנסקי מיום 6.8.1924 (גנזים) מספר שופמן כיצד הגיע לידיו לראשונה ספרו זה: “קובץ ‘תושיה’ שלי קבלתי בקסרקט, בעצם הצרות הגדולות של חייל בשנתו הראשונה. ומובן, שלא יכולתי ליהנות אז מזה הנאה כל שהיא. התעללות הגורל”.14

תקופת הומל של שופמן (תרס“ג–תרס”ד) שרויה במזל של שתי חוויות מרכזיות המנוגדות זו לזו ומשלימות זו את זו, שהיקנו לה את חשיבותה המכרעת בחייו ושהשפעתה ניכרת בכל יצירתו. הכוונה לשירות בצבא הרוסי מזה ולחופשות הקצרות, שבהן נפגש עם משכילים וסופרים, בעיקר בבית משפחת הופנשטיין בהומל – מזה.15

ידידותו עם בני משפחת הופנשטיין, משה, אליעזר, רבקה ואמם, שבביתם היה מרכז ספרותי למשכילים ולפרחי⁻סופרים, הקלה עליו את תקופת הצבא, הרחיבה את חוג ידידיו והיתה לה השפעה מרובה גם על התקופות הבאות בחייו.

בבית משפחת הופנשטיין הכיר את אורי ניסן גנסין ואת ז. י. אנכי, ומאותו זמן נקשרה ידידות עמוקה ביניהם. דמויותיהם של בני משפחה זו ושל באי ביתה הונצחו בכמה וכמה מסיפוריו של שופמן, ששינה, כדרכו, אך מעט את חמרי המציאות.

בתקופת השירות בצבא נפגש שופמן לראשונה גם עם דוד שמעוני (אז שמעונוביץ) שהיה כבן שש⁻עשרה, אולם שיריו העבריים כבר נדפסו בכתבי העת. שמעוני היה יליד בוברויסק ברוסיה הלבנה, ולמקום זה הגיע הלגיון, ששופמן שירת בו, בעונת הקיץ. באמצעות קבלן⁻צבא יהודי, שהפגישו עם בחור משכיל יהודי, שמע אז את שמעו של הנער⁻המשורר שמעונוביץ.16

הפגישה עם גנסין בשנת תרס“ג בהומל נתקיימה עם צאת ספרו הראשון של שופמן, והשיחה ביניהם נסבה על ספר זה, ששופמן מכנה אותו ברשימה זו “קובץ כתבי הקלוקל” (“אורי ניסן גנסין”). קרוב לודאי, שדעתו של גנסין עליו היתה קרובה לדעותיהם של ברנר ושל ז. י. אנכי, שאף⁻על⁻פי ש”עוד הרבה חסר לו" הרי גם “הרבה יש בו”.17 ההרגשה, ש“הכותב הוא אחד מאתנו”, נתאשרה על ידי שני הצדדים לאחר הפגישות והשיחות ברחובות הומל. שופמן ברשימתו זו מציג את הפגישה עם גנסין כ“הונוראר” האמיתי שלו, שכן בזכות ספר⁻סיפוריו הבין, “שכל עיקרו של ענין הכתיבה בכלל אינו אלא מין החלפת מכתבים בין אנשים⁻אחים מעטים מפוזרים ומפורדים על פני תבל, שרובם אינם מכירים זה את זה”. את חוויית השיחה עם החבר החדש והנפלא הזה, שהבנה הדדית מלאה שררה ביניהם עוד לפני הפגישה הראשונה, הוא מתאר במילים נרגשות ביותר: “כל כגון דא טועמים אך סופרים מתחילים, סופרים⁻נערים, בשעה שהם מוצאים מין את מינו בנכר, בנדודים, בתחילת הסתו… כן, כן. יש אושר שמור רק לנו המשוררים”.

ההרגשה של “אנשים⁻אחים” היתה אחת מחוויות היסוד של הסופרים הצעירים באותה תקופה, והיא מצאה את ביטויה בעיקר בחליפת המכתבים ביניהם ומעט בפגישות ובשיחות, שכן רובם נדדו ממקום למקום ונפגשו לעיתים נדירות בלבד, לזמן⁻מה. הידיעה, כי אי⁻שם באחד המקומות מצויים אנשים קרובים בלב ובנפש, שאליהם בעיקר כותבים והם הקוראים הנבחרים, סייעה להם הרבה להתעודד בשעת משבר ולהתגבר על אכזבות.

חליפת המכתבים בין “אנשים⁻אחים” אלה, שמקצתה פורסמה ברבים וברובה עדיין טמונה בארכיונים, יש בה מעין המשך לסיפורים, שנתפרסמו, שכן היו אלה מכתבים המבטאים מצב⁻רוח, תחושות והרגשות, כיסופים וגעגועים לידיד קרוב, למשהו בלתי⁻נתפס, בתוספת תיאורים הומוריים⁻ביקורתיים על תנאי החיים ומצבי הרוח, שהכותבים וחבריהם האחרים נתונים בהם. כמה מן המכתבים נראים כאילו נלקחו מאחד מסיפוריו של שופמן, ז. י. אנכי או גנסין, ללא שינוי ועיבוד.

גם הפגישה עם ז. י. אנכי, (“ז. י. אנכי”) בהומל בשנת תרס"ג, באה לאחר שאנכי קרא בסיפורי שופמן והתעורר בו הצורך לפגוש את הכותב ולהכירו. היכרות זו, כפי שמספר שופמן,18 נעשתה במחנה הצבא, שלשם באו גנסין ואנכי לפגוש את “החייל במדים בעל הסיפור הנפלא ‘יונה’”.

הפגישות בין גנסין ואנכי לבין שופמן נמשכו, בעיקר בבית משפחת הופנשטיין, שלשם היו באים כל אחד ממקומו, וכפי שמתאר זאת שופמן “באוירה זו גם ריחפה רוחו של י. ח. ברנר, שעשה בהומל זמן מועט לפני זה, ואשר גם הוא שירת אז בצבא בעיר אוריול”. (“הומל”).

באותו זמן, ימים מספר אחרי הפוגרום בעיר הומל בסוף קיץ 1903,19 נפגש גם עם הלל צייטלין.20 הוא תיאר כיצד עמד ציטלין “חיוור ומזועזע, אבל יחד עם זה קורן בשאר⁻רוחו”, תהה על פשר המאורעות הללו ודיקלם בע"פ מדברי ברדיצ’בסקי שהיו כעין נבואה לעתיד⁻לעתידו שלו. (“הלל צייטלין ומ. י. ברדיצ’בסקי”; “הומל”).

מקום נכבד תופסת בסיפוריו של שופמן משפחת הופנשטיין, (שתוארה גם בסיפורו של גנסין “בטרם”); אֵם המשפחה, שני האחים אליעזר ומשה ואחותם הצעירה רבקה, שמילאו תפקיד גדול בחייו “עליו אני צריך להיות אסיר⁻תודה להם עד היום”. (“הומל”).

בביתה של משפחה זו שהה שופמן בזמן החופשה שלו מן הצבא, וביקר בו בכל הזדמנות שניתנה לו בשעה שנשלח בשליחויות שונות מן הקסרקטין אל העיר. ברשימה “עזר למשטרה” (נקראה בגירסה הקודמת: “עזר לבולשת”) מן הסידרה “מעתות בצבא”, הוא מתאר מה היה בית זה בשבילו באותה תקופה קשה ומרה: “בית זה היה בבחינת ‘אואזה’ בכל אותה תקופת⁻החיים החמורה שלי. [– – –] נפלא בשבילי היה המעבר מאוירו של הקסרקטין אל זה של אותה משפחה קטנה ונאצלה: שני האחים ואחותם סוניה [שמה האמיתי: רבקה]”. יש בסיפור זה רמזים לאהבה החשאית, שהחלה צומחת בין החייל לבין האחות הצעירה, והזעזוע שהיה עֵד לו כאשר נלכדו האחים והאחות בידי המשטרה והושמו במאסר, והחיילים הרוסיים הציצו דרך חור המנעול למקום “תפיסת⁻הנשים”, שבו היתה גם סוניה…

תיאור אחר של אותה משפחה והתפקיד שמילאה בחייו באותה תקופה נמצא בסיפורו: “סיוט”. הפגישה הראשונה ביניהם נערכה בשעת⁻שריפה בעיר, כשפלוגתו של החייל מנחם סמוּטני [עצוּב], גיבור הסיפור, אחד מבני⁻דמותו המרובים של שופמן עצמו בסיפוריו, נשלחה העירה בתורת עזר למשטרה בשעת השריפה. (אגב, רבים מן המאורעות המכריעים בסיפוריו של שופמן מתרחשים בשעת שריפה, כמו, למשל, בפתיחת הסיפור “לפנים בישראל”.) כאן שמה של האחות הוא “ליבקה” [אהובה] והיא בת שש⁻עשרה, (גם זה גיל כמעט קובע בסיפורי שופמן, שאמנם היתה לו גם אחיזה בביוגראפיה שלו), ורמזים על כך שאינה אדישה כלפי החייל הצעיר, מובלעים בין השורות: “בשעת שריפה שכזו, בחצי ליל⁻קיץ, בין צעירים וצעירות, לבושים למחצה, מיושבי העיר, נפלה היכרות ביני ובין שני האחים השחרחרים, המשוררים הצעירים, שלום ומשה לוין ואחותם בת השש⁻עשרה ליבקה. ביתם לא היה רחוק מכאן. לאור לשונות⁻האש ליבבוני שלשתם ביותר. [– – –] מאז התחלתי רץ אל אותו בית עם כל הזדמנות. [– – –] רק בתוך חצר, לִפְנִים משורת בתי הרחוב יכול היה להימצא בית, כבית הלוינים הזה, כה נאצל, כה לבבי. [– – –] ההתעלסות בשיחה היתה בעיקר עם האחים, אבל היא, הקטנה, ריחפה כאן אילך ואילך – מבטים, הסתמקות (מונדיר⁻החיילים לא הועיל כלום), שיכרות עליונה”.

קרוב לודאי, שגם נאטאשה שבסיפור “הפליט”, המוזגת לו כוס תה, בשעה שהוא משוחח עם אחיה, ושוברת בהתרגשותה את הכוס, עוצבה בדמותה של רבקה לבית הופנשטיין, והסיפור על העזרה שהגישו לו אחיה בשעת בריחתו למקום אחר ונשיקתה במעמד זה, יש לו אחיזה במציאות.

בארכיונו של שופמן ב“גנזים” מצויה חליפת המכתבים עם משה ואליעזר הופנשטיין והיא בעלת חשיבות מרובה להבנת האווירה, שבה היה נתון באותה תקופה. אליעזר הופנשטיין עצמו פירסם שני שירים ב“השילוח” (תרס“ג, תרס”ו) ודמותו ‘הונצחה’ בסיפור “סיוט” בשם הגיבור: “שלום”, שהוא ‘האח הגדול’ “מי שכבר נדד הרבה בנכר, בחוץ לארץ” ומעיד על עצמו: “אני אוהב לשוט במרחקים איזה זמן, אבל לאורך ימים – לא”.

את סיפורו “טיול” הקדיש שופמן לאליעזר הופנשטיין וכן רצה לעשות גם בסיפורו “ליד הדרך”, שנשלח לביאליק עורך “השילוח”, אלא שביאליק כתב לו במכתבו מאודיסה מיום 4.11.1904:21 “את האקדשה להופנשטיין אשמיט, כדרכי עם כל האקדשות. אין דרך להכניס לתוך ‘השילוח’ הקדשות פרטיות. מנהג הוא – ואין לשנותו”.22 במכתבו לברנר [מתחילת דצמבר 1906] (גנזים 40874) דואג שופמן: “הנשתיירה האקדשה להופנשטיין?” ומבקש: “שלא לחטוא לההיסטוריה הואילה לרשום תחת ה’טיול' פברואר 1905”.

סיפורים אלה, שנכתבו על רקע אווירת הומל והחבורה שנמצאה בה, תיארו אנשים מסויימים, מקומות מסויימים ומאורעות שהתרחשו במציאות, והיה בהם משהו מחליפת מכתבים בין אנשים⁻אחים שנתגלגלה לרשות הרבים, ש’זר' לא יוכל לרדת לסוף משמעותה.

ברוח זו כותב משה הופנשטיין לשופמן בתגובה על סיפורו “קטנוּת” (גנזים 40838) [ללא תאריך. כנראה תרס"ה] “הכרתי את הגיבור…”

וכך כותב שופמן לביילין בלונדון [חותמת הדאר 26.9.1910] (גנזים 43128) על סיפורו של גנסין: “ב’בטרם' בכל זאת ישנם מקומות יפים, אעפ”י שיש להם אופי פרטי, מובן רק בחוג ידוע של הנפשות הביתיות". דברים שכוחם יפה גם לכמה וכמה מסיפוריו של שופמן עצמו.

חווייתו של שופמן בצבא היתה אחת המרכזיות בחייו ונעשתה לאחד מחומרי⁻הבנין היסודיים של יצירתו. תקופה זו מצאה את ביטויה הישיר בסיפורי⁻הקסרקטין שלו שנכתבו סמוך מאד לאותה תקופה, ובכמה סיפורי⁻צבא שנכתבו מאוחר יותר, ואת ביטויה העקיף ברשימותיו המאוחרות. לשירות בצבא היתה השפעה מרובה על תפיסת העולם הכוללת שלו, ועל ראייתו המקיפה את האדם באולם בכלל ואת היהודי בפרט.23

ההפסקה שחלה בכתיבתו ובפירסום סיפוריו בגלל שירותו בצבא, היתה קצרה ביותר. לאחר שנתיים של שירות,24 מיד כשעבר את הגבול לגליציה עם פרוץ מלחמת יפאן⁻רוסיה בשנת 1904/1905, ‘השתחרר’ הכל מתוכו ו’סיפורי⁻המלחמה' שלו החלו להתפרסם מעל דפי העיתונות. נראה, שהסיפור הראשון היה “בין החומות”, הנזכר במכתבו של ביאליק אליו מיום 21.4.190425 ונכתב זמן מה קודם לכן. מכתבו זה של ביאליק נשלח כתשובה למכתבו של שופמן אליו מלבוב, המודיע לו ששלח לו בשביל “השילוח” “ציור” זה. במכתב רומז ביאליק להברחת הגבול של שופמן: “שמענו את כל ההרפתקאות שעברו עליך ועל חבריך – ונרגז”.

בכמה מסיפורי הקסרקטין של שופמן מצוי גיבור, שהוא בן⁻דמותו של המספר עצמו, ולו סימני⁻היכר מיוחדים החוזרים ונשנים. באחרים – מצויה לא פעם דמותו של חייל יהודי אחד לפחות. ב“בין החומות” זהו ניסן לוין “החייל מן הרוטה הששית”, המתיירא “שמא יפגע בכידונו של ההולך לפניו”, חולם על ביתו בעיר מולדתו ועל פייגיל בת צמחון שהיתה בת ארבע⁻עשרה בלכתו ממנה. עליו אומרים חבריו: “זהו לוין שלנו. הוא צוחק תמיד. [– – –] ‘עלם’ טוב הוא; ‘מלומד’, כמוהו, אחי, מעטים המה גם בין ‘שלנו’. אותו הכל אוהבים. גם מפקד⁻הרוטה, גם הפלדפבל. הוא גם בצורתו אינו דומה ליהודי!” ‘בן⁻דמות’ אחרת לשופמן הוא המספר ב“בעתות בצבא”, המתואר כפזור⁻נפש; מנחם סמוטני בסיפור “סיוט”, שאינו יכול להסתגל לחיי הקסרקטין ואף מחוצה לו, בעיר הזרה, מתלבט בחוסר כל.

בסיפור “כל הימים” זהו נחום בונדי, שאינו יודע כיצד מטפסים על ‘הגדר’ או כיצד דוקרים בכידון, אבל לעומת זה יודע הוא את שמו של טורגנייב ואת הנערות.

בכמה מסיפורי הצבא, שנכתבו מקץ שנים, מוותר שופמן לחלוטין על אמצעי ההסוואה של הגיבור בן⁻דמותו ומופיע כמות שהוא עם כל סימני ההיכר שלו במציאות, כסופר שספרו מגיע אליו לקסרקטין. (“ביום אביב” בסידרה “מימי צבא”).

דמות קבועה אחרת בסיפורים אלה היא דמותו של “הפלדפבל חריטונוב” שהיה חייל בכל רמ"ח אבריו אולם בשעה שהוצא מחוץ למסגרת הצבאית, שלח יד בנפשו. דמות זו, שהוקדשה לה רשימה מיוחדת, נזכרת גם ברשימות נוספות, שנכתבו ממרחק הזמנים, המתארות את זכרונות תקופת הצבא (“מירוץ”, “הרובה”).

לתקופת הצבא שלוש חוויות יסוד: האחת – עצם השירות בצבא הצארי והמעבר מחיים אזרחיים למשמעת קסרקטנית. השניה – היות יהודי יחיד, או כמעט יחיד, בין חיילים רוסיים בני פלכים שונים מכל רחבי רוסיה. והשלישית – אולי המזעזעת ביותר, חווייתו כחייל יהודי בצבא, שהיה עֵד לפרעות שנעשו ביהודי העיר, שבה חנה הצבא, והשתתפותם של ‘חבריו’ החיילים במעשים אלה. (“מעתות בצבא”).

הערצת הכוח הגופני כדבר היחיד שאפשר לסמוך עליו בעת משבר, הניכרת הרבה בסיפוריו של שופמן, היא אחת התוצאות החשובות מתקופת שירותו בצבא. הרגשת חוסר האונים של הגיבורים התלושים בסיפורים הראשונים בגלל מוצאם העלוב מול אלה החזקים, השבעים, העשירים הבטוחים בעצמם, נתגלגלה בהרגשת חוסר האונים של החייל בצבא מול מפקדיו ונתחזקה בשל יהדותו של אותו חייל, המגבירה ביתר שאת הרגשה זו ומעצימה את כמיהתו לכוח. (“כח”, “סרגי ממוטוב”, “ויחל שער ראשו לצמח”,“אמנים”, “הפטיש הקטן והפטיש הגדול” ועוד הרבה).


 

ו

באביב תרס"ד עם פרוץ מלחמת רוסיה⁻יפאן, ערק שופמן מן הצבא הרוסי, הבריח את הגבול לגליציה והתיישב בלבוב (למברג), שבה גר כתשע שנים עד קיץ 1913. אחר⁻כך, כשעבר לוינה, פרצה מלחמת העולם הראשונה והחלה תקופה חדשה גם בחייו של שופמן.

תשע השנים שעשה בלבוב, תחנתו הארוכה ביותר בתקופתו הראשונה, הטביעו חותם מיוחד על יצירתו, והן שביססו את מעמדו כסופר מן השורה הראשונה בספרות העברית. סיפוריו מתקופה זו כונסו כולם בכרך הראשון מארבעת הכרכים בהוצאת “עם⁻עובד” תש"ו, ואילו רשימות הביקורת המעטות שלו מתקופה זו, נשארו בכתבי⁻העת, כזכרון גנוז לפולמוסים שניהלה הביקורת עם הסופרים הצעירים, ובכללם שופמן.

הפגישה הראשונה עם ‘החופש’ בגליציה עמדה בסימן מאסרו של שופמן, באשמת חוסר⁻תעודות. על מאורע זה חזר שופמן וסיפר פעמים אחדות, אם בגוף ראשון ובמפורש כאחד מסיפורי זכרונותיו המאוחרים ואם צורה מוסווית, כסיטואציה מרכזית או צדדית בכמה מסיפוריו מאותה תקופה או מתקופה מאוחרת יותר. גם בסיפור על דרך ההסוואה אפשר לזהות על נקלה את סימני ההיכר של שופמן כאחד הגיבורים הבדויים הללו, המעוצב בצלמו ובדמותו.

באחת הרשימות מסידרת “פרקי לבוב”. המוקדשת לגרשום באדר, הוא מספר: “[– – –] בלילה הראשון שלי בבירת גליציה, כאשר נאסרתי שם, בהוטל, כאחד מפליטי רוסיה, שתעודות אין להם. לפני לכתי לבית הסוהר בלוית השוטר, ביקשתי את בעל האכסניה היהודי, שיודיע זאת לגרשום באדר. בבוקר למחרתו נקראתי מתא⁻מאסרי אל לשכת הקומיסר, ושם כבר מצאתי את באדר, כשהוא משתדל למעני לשם שחרורי. בעד ‘פדיון שבויים’ זה אני מחזיק טובה לו עד היום” (וכן גם ברשימתו “גרשום באדד” וברשימה “פגישתנו הראשונה” שהוקדשה ליעקב פיכמן).

תיאור מוסווה של אותו ליל מאסר, ששינוי המסיבות היקנה לו עוצמה דראמטית⁻אירונית, נמצא בסיפור “אורות מאופל”. שבו בלשי המשטרה תופסים את המהגר חסר⁻התעודות בבית הזונות, והם מחכים לו עד שיתלבש כדי להובילו אל בית⁻הסוהר.

בסיפור “סיוט” – “קושמר” בנוסח הראשון שלו – נזכרת אותה אפיזודה של הברחת הגבול, והימים הראשונים הקשים “בחוסר כל לרבות גג ממעל לקדקוד”, שהם מנת חלקו של הגיבור מנחם סמוטני העשוי בדמותו של שופמן, אלא שבו ההדגשה היא על הגיבור השני ניגודו של מנחם “הנער הטוב”, שיש בו “איזו חיוניות בהמית”, שבכוחה הוא מצליח ‘להסתדר’ בכל מקרה ובכל מצב.

אלה הם סיפורים וזכרונות שנכתבו ממרחק השנים, אולם מרבית הסיפורים, על המאסר ובית הסוהר, נכתבו זמן קצר לאחר המאורע, היינו בתקופת לבוב. פחד הגירוש והמאסר הוא אחת ההרגשות הקבועות של גיבורי הסיפורים, ולמעשה, מעשיהם מכוונים להפיג פחד זה (“בגולה”). גיבור הסיפור “טיול”, גדליה שור, מופיע בראשונה לפני הקורא, לאחר שיצא מבית האסורים, ויש לו הרגשה, שהישיבה שם הוסיפה לו משהו “מעניין”, שיש בו כדי למשוך את לב הנערות.

תיאור מפורט של הברחת הגבול בעזרת מבריחים מקצועיים, נמצא בסיפור “הפליט”, שבו מתוארת בהרחבה ההליכה הלילית, הפחדים המלווים אותה והרגשת הרווחה לאחר המעבר: “רק מי שנמלט מחצר⁻הגרדום יכול לטעום כראוי את אויר הנשימה הפשוט”, ובן⁻דמותו של שופמן הפעם, דניאל קוראן, אמנם טועם בכל ישותו את הרגשת השחרור והחופש. אולם הרגשה זו באה אל קיצה לאחר שקוראן נתפס ע"י סוכני הבולשת והושם בבית⁻הסוהר באשמת חוסר תעודות. הווי בית⁻הסוהר הקודר מתואר בהרחבה כניגודו של חלקו הראשון של הסיפור, שבו תוארה הרגשת החופש, ובסופו של הסיפור שם הגיבור קץ לחייו בתלייה בתא הסוהר. נושא זה חוזר גם בסיפור “במאסר”, השייך כולו לסוג ‘סיפורי⁻בית⁻הסוהר’, ומתאר את האווירה במקום זה, ואת היחסים בין הכלואים. גם כאן נוצרת הירארכיה כמו ‘בחוץ’ בהתאם למוצא, לדעות ולתכונות: חזקים וחלשים, יהודים וגויים, בעלי סוגי עבירות שונות, ‘פליליים’ ו’פוליטיים'.


 

ז

נושא המאסר, הישיבה בבית⁻הסוהר וההרגשות המתלוות לפרשה זו – תופסים, אמנם, מקום נכבד בסיפורים מתקופה זו או אלה המתארים תקופה זו ממרחק השנים, אולם אינם הנושא העיקרי והאופייני ל’סיפורי גליציה' של שופמן. במרכזם של ‘סיפורי גליציה’ עומדת האשה בהופעה כמעט קבועה החוזרת בואריאציות רבות מאד ובגיוונים עשירים ומפתיעים. הילדה⁻הנערה האהובה של ימי הילדות, והנערה⁻האשה בת המשפחה המיטיבה של תקופת הצבא, פינו את מקומן לאשה⁻הזונה בבית הקלון שהיא עתים צעירה ועתים זקנה, יפה ובלה לסירוגין, מבינה ואדישה חליפות. בצד הזונה מופיעות גם דמויותיהן של נערות ונשים אחרות, שהגיבור הפליט חסר⁻הבית נפגש בהן בכל מקום, אך אינו מצליח ליצור עמהן קשר כל⁻שהוא אלא לעתים רחוקות. סדרת ‘סיפורי גליציה’ מעבירה לפני הקורא גאלריה רחבה ועשירה של דמויות נשים יהודיות ונכריות, ובכולן מחפש הגיבור את הכוח להתגבר על הסיאוב והכיעור שמסביב ואת היכולת להמשיך ולחיות. “בין בנות ההפקר יש כאן תמיד אחת, שבשבילה כדאי לסבול את הסיאוב הקשה מסביב; ולא עוד אלא שלפעמים אפשר למצוא ביניהן אפילו אותו היופי, היופי⁻האושר, שעד עתה ליבב רק ממרחקים בלתי⁻מושגים” (“הפליט”). בתקופה זו נכתבה סדרת הסיפורים על בתי⁻הזונות (“בקצווי הכרך”, “הניה”), על ‘הביקורים’ בבתים אלה (“הפליט”, “קטנות”), על ‘המשולש הנצחי’, היינו על בגידת האשה בבעלה בדרך כלל עם ידידו, (“שלג נפל”, “גלידה”, “אהבה”, “נקמה של תיבת זמרה”) או סיפורים שבהם חוויית הפגישה עם אשה, בדרך כלל בביטויה הגופני, עומדת במרכזם. (“אם”26 “כאב”).

בהכללה זו יש בעצם משום המעטת דמותם של סיפורים אלה. על אף הנושא הנועז באופן יחסי, שעם זאת הוא מקובל ומצוי, הרי צורת הכתיבה המיוחדת של שופמן, ותפיסתו את המצבים השונים שבהם שרויים הגיבורים, נותנת בהם טעם מיוחד והרגשה חריפה של ראייה מקורית. באמצעים מיוחדים הצליח שופמן להימנע מלגלוש אל הזול והמגרה מזה ואל הפאתיטי ומעורר הרחמים מזה. נימת ההומור הצינית במקצת, שהוגנבה אל בין השורות, משאירה את המתואר ללא פרשנות כביכול, וללא התייחסות רגשית מצד הכותב. כך הדבר, למשל, בסיפור “מלחמה ושלום”, שבו מתוארות על דרך ההכללה ‘הפגישות’ עם הנערות הזרות ב“הוטלים” השונים על רקע שנות מלחמת העולם הראשונה, כשהסיום הופך את המתואר למשהו גרוטסקי: “איום הדבר, כשאתה שוכח שם אחר⁻כך את המאנז’טים והנך מוכרח לשוב ולקחתם”.

דמות האשה, שסביבה מתרחשת העלילה, שהתבלטה במיוחד בסיפורים שנכתבו בתקופת לבוב או בסיפורים שנכתבו לאחר שנים על תקופה זו, נעשתה אחד הנושאים והמוטיבים המרכזיים בסיפוריו של שופמן בכל התקופות, אף⁻על⁻פי שבמרוצת השנים חלו שינויי הדגשה וחשיבות. מתמעטת והולכת וכמעט נעלמת לחלוטין דמותה של האשה הזונה. בית הזונות כממלא תפקיד מרכזי בחייו של הגיבור, יורד מגדולתו. את מקומו תופסת אשה, בדרך כלל זרה ומקרית, שהגיבור מתבונן בה מן הצד ובנפשו נרקם איזה קשר אליה, המשפיע עליו מאד ותופש חלק גדול בעולמו הפנימי. אולם גם ממרחק השנים, בסיפורי זכרונות על אותה תקופה, מצטיירת תקופת לבוב קודם כל בדמויות הנשים שלה. על דרך זו מופיעה, למשל, בסיפור “עתה ידענו” מלכה’לה האלמנה הצעירה “דקת הגו, שאנחנו בחורים אכסטרנים, דייריה, היינו בפנסיון הקטן אשר לה ואוכלי שולחנה. כולנו חיזרנו אחריה בחשאי”. וכזאת היא גם בת⁻דמותה פסיה, ברשימה “לבוב”, אשה צעירה, רעננה ועליזה, שבין כתלי דירתה, שבה השכירה חדרים לאמיגראנטים הרוסיים, התחוללו דראמות וטראגדיות רבות.

למקום המרכזי שתופסת האשה בסיפורי⁻שופמן וברשימות⁻הזכרון שלו יש אחיזה ביוגראפית. כפי שמתברר מחליפת המכתבים בין שופמן ורעיו וממקורות אחרים, נראה, כי לשופמן הצעיר היתה הצלחה רבה אצל הנשים, ומקורות אחרים (זכרונותיו של מ. חיוג). נראה, כי לשופמן הצעיר היתה הצלחה רבה אצל הנשים, ובכמה ממכתביו לחבריו וממכתביהם אליו נזכרות נערות, בדרך כלל ברמז, שתפסו מקום בחייו באותה תקופה. איזכור זה נעשה בנעימה של הומור וקלות⁻ראש, והנערות אינן נקראות בשמן המפורש, אלא על⁻פי איזה שהוא סימן היכר חיצוני “הצהובה”, “הבלונדינקה” וכד‘. וכן הדבר במכתב לביילין [ללא תאריך] כנראה מאוגוסט 1906 (גנזים 43129): “כאן נפלה לי מן השמים ‘נפש’ חדשה שכל הפיינקעס תהיינה כפרתה. עוד כדאי לחיות אני אומר לך! –”. במכתב אחר לביילין מיום 7 לספטמבר [לפי חותמת הדואר משנת 1906] (גנזים 43122) הוא כותב בשולי הגלויה: "’הצהובה' בקיוב". אותה “צהובה” נזכרת במכתבו של ביילין לשופמן מיום 24.9.1906 מלונדון (גנזים 3583): “ואם גם פה גם שם אין מאומה והשעמום מחניק והרגשות מתחילים קהים אז פוגשים ב’צהובה' לא חכימא ולא טפשית, נופחים בה רוח ונשמה וקוראים ‘הינו הך’ –”.

ובמכתב הבא של ביילין מיום 19.11.1906 (גנזים 3587) “ושנית דע נא, כי במקום ‘הצהובה’ כבר ישנה ‘ערמונית’ – אהא! התפקע מקנאה”.

ובמכתב אחר לביילין מיום 16.10.1906 (גנזים 43012) “כך היא ההויה כאן. אילך ואילך. הלילות לפעמים לא רעים. לא מכוער הוא הסתו. [– – –] הולכין לכאן, הולכין לשם. מקבלים מכתב מכאן, מקבלים מכתב משם. מופיעות יפהפיות חדשות גם כאן גם שם”.

ובמכתב אחר לביליין [גם הוא ללא תאריך] (גנזים 43124) הוא שמח על תכניתו של ביילין לבוא ללמברג בגפו “(זה! הלא דבר נפלא)” ומוסיף: “‘הפרה השחורה’ שלך, כמדומני כבר מתרגשת כאן”.

מכתב אחר של ביילין מיום 26.4.1907 (גנזים 11999) רומז על שמו של שופמן שהלך לפניו כבעל⁻הצלחה אצל נשים: “מה אתך שופמן? סח לי הבחור הזצר שבא מלמברג, כי אוכל אתה בבית אשה יפה ומשלם גולדן ליום, גולדן ליום, הלואי שתחנק. רבש”ע!"27 אשה זו, תוארה, כאמור בכמה מרשימותיו המאוחרות של שופמן.

בקיץ 1908 כותב שופמן לברנר מן הקיטנה אליה יצא לנוח [8.9.1908] (גנזים 48094): "רוזה מתהלכת בנעלים. עיניה מתהוות רציניות ביותר. ניכר, שהיא מתחילה כבר להרגיש את מקור האושר והאסון שהיא נושאת בחובה… על כגון דא מרשרש לפעמים כל ‘הַהַרַי’ ברוחות הסתיו הראשונות.

כותב אני לך כל זאת אצל האחיות. הרבה ספרתי להן אודותיך ואודות אותה ‘הפראית’. ספרתי, שאתה כבר טובע באהבה עד צואר. את הכל ספרתי. –"

במכתב אחר לביילין, [ללא תאריך, כנראה תרס"ט] (גנזים 43114) שנכתב כנראה, זמן קצר לאחר שעזב ברנר את לבוב בדרכו לארץ ישראל הוא כותב: “עם ברנר היה הסוף לא טוב. נפטר ב’ברוגז'”.

והמכתב הבא לביילין, [גם הוא ללא תאריך, כנראה משנת תרס“ט] (גנזים 43118) מסביר פשרו של “ברוגז” זה: “ו’הסכסוך' עם ברנר היה דוקא בגלל נערה. המענין שבדבר הוא, שאותה נערה כמעט שאינה ראויה לשם זה. זוהי סמל הכיעור, נערה⁻מפלצת, ועל דא צריך להתאדם [המלה האחרונה בספק]. גדלותו של האיש בודאי שבמקומה מונחת, אלא שהכל מתבאר באותה הרעבתנות וכו' שאין כדאי להאריך בזה”. באותו מכתב נזכרת “היפיפיה הקטנה”, שאחיה היה תלמידו של ביילין ואח”כ תלמידו של שופמן, ובהערת שוליים באה תוספת: “הלא עודנה קטנה ויפה כמו שהיתה, אלא שיחד עם גידולה, כמדומני, היא מאבדת דבר⁻מה”.

מ. חיוג בזכרונותיו, מצטט את שופמן המתאר את ההבדל בינו לבין ברנר ביחסם לנשים: “ברנר וחיים [הוא הסופר חיים שלום בן⁻אברהם אחיו של מ. חיוג] שלו – כבדי שעל, אני ומשה [חיוג] – כנפיים. מעולם לא נתקשר אל אשה אחת. נרים את הכנפיים ונעבור לאחרות…”

מזכרונותיו של מ. חיוג מסתבר, שהנערה שבגללה היה ‘הברוגז’ היא אסתרקה למפרט, שנחשבה לכלתו של ברנר ואילו “לדעתו של שופמן לא היתה אסתרקה כלה ראויה בשבילו, ו”היה כל הזמן מדבר על לבו שהוא מפריז ביפיה".

פרשה נוספת בחיי שופמן של אותם ימים, שזכרה נשאר בכמה מודעות בעיתונות של התקופה ההיא והדיה נמצאים בחליפת המכתבים של שופמן ואליו, היא פרשת אירוסיו וכנראה גם נישואיו, שלא עלתה יפה והיתה קצרת ימים ביותר.

ב’הפועל הצעיר' שנה רביעית, גל' 7 ט“ו טבת תרע”א (15.1.11) נתפרסמה מודעה המכריזה על אירושיהם של ג. שופמן ושפרה פליגלמאן. המקום: לבוב והתאריך: טבת תרע"א. מודעה דומה נתפרסמה גם ב’הצפירה' ויתכן כי גם בעיתונים אחרים. כשנה קודם לפירסומה של מודעה זו, כתב שופמן לברנר, במכתבו מיום 27.12.1910 (גנזים 40875): “ס – קה פ – ן סבינקה פליגלמן זוהי בלונדינקה קטנה כבת שש⁻עשרה שהכרתי לא כבר”. יתכן, שהכוונה לאותה נערה שפרה, שעל אירושיו עמה הוכרז בפומבי.

ברנר, שקרא את המודעה ב’הפועל הצעיר' כותב לו במכתב מיום 7.3.1911 מיפו (כרך ג' מס' 492, עמ' 362): “ועל אירושיך שמעתי. לא צריך היה להכריז על זה. אבל אם היא נערה טובה – אז גם ההכרזה הבל. מדוע לא להכריז? אם תצטלם אתה, תשלח לי את התמונה. רוצה הייתי, שאוהב אותה גם אני”. ותגובתו של שופמן בהמכתבו לברנר מיום 18.3.1911 (גנזים 65622): “האכרזה על ארוסי נעשתה בעטיו של אבי הנערה דלא חכים. מה לעשות? הפרוצדורה נדחתה לע”ע לאחר שבועות".

גם ביילין, שקרא את המודעה ב’הצפירה' ושמע את השמועות מסביב לפרשה זו כותב לו לאחר זמן במכתבו מיום 30.1.1912 (גנזים 3589): “ומה אתך? קראתי פעם ב”הצפירה" ששופמן היה ל’חתן'. שמעתי אח“כ שהחתן היה לרווק, שוב: מוטב. אל תבנה לך בית, שופמן. בְנֵה לך היכל”. ובהמשך בתגובה על דבריו של שופמן שהוא מתכונן לעזוב את לבוב ואולי לבוא ללונדון: “הבאמת רוצה אתה לבוא? חושד אני בך שכתבת לי ע”ד יציאה מלמברג בשביל להכעיס איזו מטרוניתא ותיכף אחרי זה נתפייסת והחלטת להשאר שוב".

ותשובתו של שופמן [ללא תאריך] (גנזים 43110): "לנסוע הייתי רוצה ולא בשביל להכעיס איזו ‘מטרוניתא’, כפי שאתה סבור. יחוסי למטרוניתות בכלל אחר הוא עכשיו [המלה האחרונה אינה ברורה] לגמרי, ומצב הדברים איננו [מלה לא ברורה] טרגי כל כך, כדי שצריך יהיה לברוח…

ענין ה’חתנות' אצלי זה היה באמת ענין שאני מתבייש בו פורתא. אני – שכל כך שנאתי את ה’חתן‘! אבל סהדי במרומים שהכל נעשה אז למרות רצוני. היה פשוט הכרח זמני בדבר, היתה מעין לחיצה אל הקיר ולא יותר. אולם ה’סטיכיה’ שלי גברה סוף סוף – ואני שבתי לאיתני".

קרוב לודאי שהסיפורים: “האושר”, “המשורר והנערה המתוקה”, געית השור", נכתבו על רקע פרשה זו, שכן המוטיב המשותף להם הוא הכמיהה לאושר שיבוא עם כיבושה של הנערה, והרגשת האכזבה שבאה לאחר שהמטרה הושגה.


 

ח

באותן שנים נתרכזו בלבוב פליטים רבים, שברחו מן הצבא, כדי שלא לקחת חלק במלחמת רוסיה⁻יפאן וביניהם היו יהודים רבים. כך נוצר בעיר זו ‘מרכז ספרותי’ ניכר, שבו ישבו במשך כמה שנים סופרים עברים, ורבים אחרים שהו תקופות זמן קצרות וארוכות בעיר זו. האווירה בלבוב באותן שנים נזכרת הרבה בזכרונותיהם ובמכתביהם של הסופרים שעשו בעיר זמן⁻מה, ואף זכתה לכמה תיאורים מפורטים בדפוס.28 אולי הדבר האופייני ביותר לאווירה הבוהמית הספרותית, שנוצרה בעיר זו, היתה הישיבה בבתי⁻קפה קבועים, שכל אחד מהם שימש מקום מיפגש קבוע לבני חבורה זו או אחרת, הקרובים ברוח ובדעה. בתקופה זו התרחב חוג ידידיו של שופמן ונוצרו קשרים הדוקים ביותר עם סופרים רבים, שחלקם ישב בלבוב שנים אחדות וחלקם שהה בה זמן⁻מה. חליפת המכתבים, שניהל שופמן בשנות שהייתו בלבוב, היא ענפה ביותר, וביחוד רב בה מספר המכתבים שהחליף עם חבורת הסופרים שהתרכזה באותו זמן בלונדון, כגון ברנר, ביילין, ר' בנימין, לרגל הופעת “המעורר” והשתתפותו הערה של שופמן בו. סימן⁻ההיכר הראשון של מרכז ‘ספרותי⁻עברי’ הוא ביסוד עיתונים וכתבי⁻עת, שאכן ירכזו וינצלו את הכחות הספרותיים הנמצאים במקום ויתנו פורקן לכשרונם וליצירתם.

גם לשופמן היה חלק נכבד בפעילות ספרותית⁻עיתונאית ענפה זו, אם בהשתתפותו בכתבי⁻עת שונים מקומיים (“היום”) ולא⁻מקומיים (“השילוח”, “רשפים”, “הזמן”, “המעורר”), אם בסיוע פעיל לעריכת כתבי⁻עת מקומיים (“סנונית”, “רביבים”) ואם ביסוד מאסף ספרותי עצמאי בעריכתו (“שלכת”).

באותן שנים התחולל גם פולמוס חריף מאד בביקורת נגד ‘הצעירים’ ובעדם, ושופמן, שהיה אחד הסופרים המושמצים ביותר, לא טמן ידו בצלחתו, והשיב למבקריו ולמחרפיו מנה אחת אפים. רשימות הביקורת שלו מאותה תקופה לא כונסו בכתביו וידועות רק למעטים בלבד.29 פעילות ענפה זו של כתיבה, ביקורת ופולמוס, עריכה ותכניות ספרותיות אחרות, המוצאת את ביטויה הגלוי בסיפורים ובמאמרים שפורסמו ואת ביטויה הסמוי – בחליפת המכתבים עם ידידיו, שרובה עדיין לא זכתה להתפרסם ברבים, תידון כאן בחלקה בלבד, הנוגע לחוג ידידיו וליצירתו.

באחד ממכתביו לביילין [ללא תאריך. כנראה 1906] (גנזים 43131) מעיר שופמן: “זה עתה קבלתי גם את הכרטיס. [היינו, את הגלויה] אלו הם כתבים. הכרטיסים יקרים מכל. כדאי, אני אומר לך, בשבילם לבד, לחיות בפירוד. חי נפשי!”

בתקופת לבוב חזר ונפגש עם ה. ד. נומברג (“ה. ד. נומברג”), הכיר את צבי דיזנדרוק, שהיה באותו זמן “עלם חסידי רענן עם פיאות בסטרי⁻לבוב” (“צבי דיזנדרוק”. סטרי – עיר בגליציה מדרום ללבוב) שהקשרים עמו נתהדקו בתקופת וינה, שבה ישבו שניהם והגיעו לידי הוצאת כתב⁻עת במשותף “גבולות” וחליפת מכתבים ביניהם גם לאחר שנפרדו דרכיהם בין אמריקה וא“י. ידידות רבת שנים, שתחילתה בלבוב, היתה גם עם המשורר אברהם בן⁻יצחק (“אברהם בן⁻יצחק”) וגם היא נמשכה בתקופת וינה ואחרי כן בא”י, ועם אשר ברש שהיה אז “עלם כבן עשרים, שחרות כולו”, שבא לאגודת “תקות ציון” בלבוב מעיירתו לופטין⁻ברודי (“אשר ברש”) וגם עמו נמשכו יחסי הידידות במשך שנים רבות בארץ ישראל. באחד ממכתביו לביילין, בתשובה על שאלה מי הוא אשר ברש שדבריו נדפסו ב“שלכת”, כותב שופמן: “אשר ברש הוא עלם גליצאי לא רע” (גנזים 43121) 26.11 [כנראה 1911].

בלבוב נפגש גם עם נחום סוקולוב (“ישראל סבא”) ועם שלום⁻עליכם וי. ד. ברקוביץ, ששהו בה כעוברי אורח בדרכם לארה“ב לאחר הפרעות (“שלום עליכם בלבוב”, “פרקי לבוב”, “בימי שלום⁻עליכם”, ‘דבר’, 14.5.1948).30 בשנת תרס”ז או תרס"ח ביקר גם י. ל. פרץ בלבוב, הופיע בנשף שנערך לכבודו וקרא מיצירותיו באידיש (“י.ל.פרץ בלבוב”).

את אווירת הבוהימה של הפליטים המסתופפים בבתי הקפה בלבוב תיאר שופמן כמה וכמה פעמים, כרקע לפגישותיו עם כמה מן הסופרים והאישים של התקופה. לכל קבוצה היה בית⁻קפה שלה, או השולחן הקבוע שלה בבית⁻הקפה, וסביב אישיות זו או זו נתלקטו האחרים. שני מקומות חוזרים ונזכרים בשמותיהם ברשימות אלה: המסעדה של באכחוס בסימטת בּוֹז’ניצה (“לבוב”) וקפה “אוֹבאציה” (“פרקי לבוב”). בקפה זה נפגש עם שלמה שילר, שהיה בא לשם בוקר בוקר וקורא עיתונים, וכך הוא מופיע גם בתיאורו של קליינמן, אלא שלפי גירסתו שם בית⁻הקפה הוא “אדיסון”… הוא מתאר את הפסנתרן העיוור ארליך ומנהגיו – תיאור, שאולי הוא גרעינו של הסיפור: “נקמה של תיבת זמרה” בהיפוך המסיבות – את הסופרים בני הדור הקודם “משיירי ההשכלה” וביניהם המשכיל שור, ואת אווירת הפעלתנות הספרותית שהתרכזה סביב גרשום באדר. מספר הסופרים, העיתונאים, האמנים והמשכילים, שנמצאו באותה תקופה בלבוב היה, כמובן, רב מאוד ורק מקצתם נזכר ברשימות שפירסם שופמן בדפוס. רבים אחרים נזכרים בזכרונותיו של קליינמן, ועוד אחרים נזכרים במכתביו של שופמן לידידיו בלונדון, ומהם שכתבו עצמם זכרונות ותיארו את תקופת לבוב שלהם ואת פגישותיהם עם שופמן.

שופמן ‘הרוסי’, שישב בלבוב וכבר יצא שמעו בעולם הספרות העברית, היה מוקד משיכה נוסף לביקורם של כמה מן הסופרים בעיר זו, ומציאותו בה הועילה להם להתגבר על הדעות הקדומות ששררו אז בקשר ל“בטלנות” הגליצאית. כך, למשל, תכנן גנסין לבוא אליו בקיץ 1908 והתכנית לא יצאה אל הפועל, וכך הגיעו ללבוב סופרים נוספים במטרה מוצהרת להיות במחיצתו. משה קליינמן מתאר בזכרונותיו את הקושי שהיה לו להשתחרר מן המשפט הקדום על הסופרים הגליצאים, שהם חסרי⁻טעם ופטפטנים ועל ההפתעה הגדולה שהיתה לו לגלות, “שגם ג. שופמן נמצא במקום הזה”.31

נדמה, ש’גולת הכותרת' בתקופת לבוב של שופמן היא בואו של ברנר אליו ללבוב ועשייתם יחד במשך כשנה. (תחילת 1908 – תחילת 1909).

בתקופת “המעורר” היתה חליפת המכתבים בין ברנר לשופמן תכופה ביותר. שופמן הירבה להשתתף בו והרגיש עצמו כשייך מרחוק לחבורה זו. ברנר מרבה להלל בפה מלא את סיפורי שופמן שנשלחו אליו, ואילו שופמן מתאר את הנעשה אצלו ומבקר לא פעם את סיפוריו של ברנר. שיאה של הידידות בתקופה זו היה בהוצאת כתבי שופמן כתחליף לקבצי “המעורר” שנפסק. מדי פעם חוזרת ועולה ההזמנה לברנר ולביילין לבוא ולהשתקע בלבוב וההצעה לעזור להם במציאת פרנסה בדרך זו או אחרת. התכנית המקורית היתה, שביילין וברנר יבואו שניהם אל שופמן ללבוב, אלא שלאחר התלבטויות רבות, ובעיקר בשל כך, שביילין היה בעל משפחה, הגיע לבסוף רק ברנר. שופמן מנסה לבטל את פחדם של חבריו מפני בטלנות גליציה ומתאר מדי פעם את הסופרים המבקרים בלבוב, את האווירה המאפשרת פעילות תרבותית וספרותית ומדגיש את מציאותו של קהל⁻קוראים ער. כך, למשל, מתרעם שופמן על המספר הקטן של העותקים שהקובץ שלו נדפס וכותב [ללא תאריך,כנראה 1907]32 (גנזים 43123): “הכל יש, הכל – יש צורך בספרות, יש קוראים, יש קוראות, יש מבינים וכו'. [– – –] וגליציה עצמה היא ספוג לגבי ספרות!”

וכך הוא כותב באחד ממכתביו לביילין [ללא תאריך] (גנזים 43019): “העת האחרונה היתה אצלי עשירה ברשמים. – מבריינין נהניתי. לא פללתי כי כ”כ סימפתי האיש. היה אצלי פה גם אברהם רייזען. אחלום אויר ספרותי כאן ברבות הימים. דוקא כאן!"

במכתב לביילין מיום 11.8.1906 (?) (גנזים 43129) הוא כותב: “כאן נזדעזע קצת האויר הספרותי. היה פה פרץ, עכשיו שוהה פה בריינין”.

מכתבי ההפצרות לברנר ולביילין לבוא לחיות עמו בלבוב הם רבים. כך במכתב לביילין מיום 7.9.1906 (גנזים 43122): “אם אין הדבר תלוי אלא באפשרות משרת מורה כאן, הרי שוטה גמור הנך אם עודך יושב שם ו’טובע‘. [– – –] בנוגע לפרובינציה אין כל ספק, אלא כשתהיה כבר כאן, לא אתן לך אני לבלי היות עמי. [– – –] בחדא מחתא אצלך:’קחני מזה' ו’טוב היה לו באת הנה'”.

במכתב אחר, כנראה מסוף 1907, הוא מפרט לפני ביילין, דברים המכוונים גם לרנר, בדבר אפשרויות הפרנסה בגליציה וביחוד בלבוב וטוען, שמישרת מורה בבית⁻ספר בודאי תימצא ומסיים: “השליכו את לונדון עם האויר המחניק שלה – מוכרחים אתם לבוא, והכרח שאני!” ובשולי הגלויה תוספת: “בואו שניכם ודי להתישב –” [היינו – להתלבט בדבר].

ובמכתב אחר לביילין [חותמת הדואר מיום 22.2.1907] (גנזים 43130): “בוא כבר, וסוף – והיית שב לתחיה!” ובמכתב נוסף [17.1.1908] (גנזים 43127), שיתכן, כי כבר לא מצא את ברנר בלונדון, הוא כותב לביילין: “ובדבר בואכם לכאן – מדוע נשתנה פתאם הטון מברי לשמא? – זהו כבר לא טוב. לפספורט, ברנר, אין מה לחשוש. הלא גם אני כך! שאלתך ביילין מופרכת מעיקרא. אם לבוא אז דוקא שניכם בבת⁻אחת. אחרת אי אפשר.”

את תקופת שהייתם יחד בלבוב תיאר שופמן כמה וכמה פעמים, ובמיוחד ברשימתו “ברנר בלבוב”: “עודני זוכר היטב את הרגע בו נפתחה הדלת בקפה ‘מוזיאום’ וצעיר זר, מסורבל, ב’קסקט‘, נכנס ושאל לי. [– – –] מלונדון בא. לא הכרנו אישית זה את זה קודם לכן, ורק החלפנו מכתבים וגלויות בקשר עם השתתפותי ב’המעורר’. והתידדנו מרחוק. [– – –] תקופה של חיים חדשים התחילה בשבילנו, כי שנינו בודדים היינו קודם איש במקומו”.

על יחסו החם של ברנר לשופמן מעיד ביילין במכתב לשופמן מיום 19.11.1906 (גנזים 3587): “שלום לך מברנר. אַי, מה סובל הוא גם עתה ‘מעבר לסוף’! ישנם רגעים שירא אני לשבת אתו בחדר אחד. – אותך הוא אוהב מאד מאד”.

מנחם פוזננסקי תיאר את נסיעתו לברנר ללבוב בקיץ 1908, את שהייתו במחיצתם של ברנר ושופמן שגרו יחד באותו זמן ואת השיחות שהיו לו עמהם.33

את ברנר במחיצתו של שופמן בלבוב תיאר גם ש"י עגנון בזיכרונותיו:34 “נכנסתי ללמברג [– – –] מצאני סופרנו הגדול שופמן שיחי' וביקש לעשות לי נחת⁻רוח והביאני אצל ברנר. באנו לחדר אחד וראיתי שם אדם מסורבל ושחוי, לבוש בגדים מהוהים, שתמהתי עליו שהוא מדבר עם שופמן כאדם שמדבר עם חברו, ותמיהתי על שופמן שהוא מדבר עמו כאדם שמדבר עם חברו. [– – –[”.

עגנון מוסר גם את דבריו של ברנר על שופמן: “כשהיה ברנר מזכיר את גנסין או את שופמן רואים היינו בו שיש לו געגועים עליהם. [– – –] ולגבי שופמן משתומם היה ברנר על חריפותו ועל בטחונו בעצמו ואין צריך לומר על סגנון ראייתו”.

שופמן היה ידידו היחיד של ברנר בלבוב, כפי שהוא כותב באגרותיו מעיר זו, בעיקר לאשר ביילין, והוצאת קובצי “רביבים” היתה אחד הביטויים לשיתוף⁻הפעולה ההדוק ביניהם.35


 

ט

עבודתו הספרותית של שופמן בשנות שבתו בלבוב היתה אינטנסיבית ומגוונת ביותר: ביקורת, שירה, תרגום ועריכה.

רשימות הביקורת הפולמוסיות שלו, שנכתבו בתקופה זו לא כונסו בכתביו וידועות למעטים בלבד. חלקן נחתמו בפסיבדונים: ה. סנפיר או הלל סנפיר.36

אפשר לראותן כמבשרות את ראשית כתיבתו של שופמן בתחום הביקורת והמסה, אף⁻על⁻פי שאין כאן המשך ישיר אלא שינוי הטון, הצורה ודרכי הכתיבה. השוני הזה מתבטא בעיקר בסילוק הגורם הפולמוסי האקטואלי, בריכוך הנימה התוקפנית והמעליבה, במתן תוקף של אמת אובייקטיבית לגישה הסובייקטיבית. תיאור רשימות פולמוסיות מוקדמות אלה וניתוחן מקומם בפרק העוסק בביקורת על יצירתו בתקופה הראשונה.

קרוב לודאי, שפרשת ‘שירתו’ של שופמן, שייכת אף היא לתקופה זו.

באחד הראיונות עמו ענה שופמן לשאלתה של המראיינת: “האם נסית את כוחך בצורה ספרותית אחרת? – בעבר בימי נעורי, כתבתי שירים. אבל עד מהרה נוכחתי לדעת, כי פרוזה הולמת אותי יותר. שירה בפרוזה”.37

קשה לדעת כמה שירים כתב שופמן ומתי, אולם זכר ל’שירתו' נמצא בארכיונו של מנחם פוזננסקי ב“גנזים”, שבו נמצאו חמישה שירים של שופמן בכתב⁻ידו,38 מהם שיר אחד שהוא תרגום.39 ארבעת השירים המקוריים הם שירי⁻אהבה, הכתובים בגוף ראשון, שבהם מתוודה הדובר על אהבתו ומתאר את המיפנה שקיבלה: כשאהבת הסתר נעשתה גלויה היא נהפכה לטינה (“לפנים ועתה”), האהובה נעלמה (“בשדה”), האהובה שהיתה אשת⁻איש נהייתה לאם ויופיה והאהבה אליה לבשו צורה חדשה (“אֵם”), האהובה השייכת לאחר כמהה בלבה לדובר (“שלשתנו”). השיר המתורגם “בטרם בוקר” ענינו בפרידה של העולם מן הלילה בשעה שה“נערות שנפלו – פרחים נרמסים – הולכות הביתה…”

נראה, ששירים אלו, מקורם בחוויה ביוגראפית ממשית, ויתכן שנכתבו באותו זמן. יש קירבה רבה ביניהם לבין כמה מסיפורי שופמן, שנתפרסמו בין השנים תרס“ט–תרע”ב: "אם, “כאב”, “האושר”, וביחוד הסיפור “אהבה”, שבו הסיטואציה היסודית זהה לזו שבשיר “שלשתנו”.

ובמכתב אחר לביילין [גם הוא ללא תאריך] (גנזים 43124) הוא שמח

עד עתה ידוע לי על שניים משירים אלה שפורסמו ברבים, שניהם בפסיבדונים: “בשדה” ב’הפועל הצעיר' (תרס"ט)40 בחתימת ג. ש. ו“שלשתנו” ב’סנונית' (תרע"ב)41 בחתימת ג⁻ן. בשניהם הנוסח שונה במקצת מאשר בכה"י. וכן נדפס השיר המתורגם (‘הפועל הצעיר’ תרפ"א). [נספח ג' לפרק הבא].

אפשר שפירסומו של “בשדה” ב’הפועל הצעיר' באותה שנה קשור בעלייתו של ברנר לא"י, ופירסומו של “שלשתנו” קשור הן בהשתתפותו של שופמן בעריכת ‘סנונית’ והן בסיפור “אהבה” שנדפס כשנה לפניו ב’שלכת'.

בכל אופן, שירתו של שופמן מקורה באותה חוויה ביוגראפית, שהולידה גם כמה מסיפוריו, והיא בגדר אפיזודה חולפת, שכנראה לא היה לה המשך.

עבודות התרגום של שופמן שתחילתן בתקופה זו, היה להן, אמנם, המשך גם בשנים הבאות, אולם אלו מספרן קטן, וגם הן אינן אלא אפיזודה בפעילותו הספרותית, אם כי חשיבותה אינה מבוטלת.42

על המסיבות לתרגום סיפורו של מ. גורקי “קין וארטם”, כותב מ, קליינמן בזיכרונותיו, כשהוא מתאר את העיתון ‘היום’ שיסד בגליציה יחד עם יונה קרפל, ואת סיועו של שופמן: “שופמן התחיל לתרגם בשבילו את הסיפור ‘ארטם’ של גורקי, שניתן בהוספה מיוחדת. התרגום, כפי שאני זוכר, היה מעשה אמן, ואיני יודע אם נשאר בידי שופמן ואם השלימו”. תרגום זה הושלם, ויצא לאור לאחר מכן בנפרד בלבוב, בשנת תרס"ה.

כפי שמספר קליינמן, לקח שופמן חלק פעיל בעיתון “היום”, שלא האריך ימים. לאחר מכן סייע בידי ברנר בהוצאת קבצי “רביבים” (תרס“ה–תרס”ט) ונתן את שמו לכתב⁻העת ‘סנונית’, שיצא לאור ע“י “צעירי ציון”.43 אולם ‘גולת הכותרת’ של פעילותו כעורך היתה בהוצאת המאסף “שלכת”, שיצא בהוצאת “רביבים” בלבוב בתרע”א.44

ב’שלכת' הצליח שופמן לרכז את מיטב סופרי התקופה הצעירים והוא הוקדש כולו לסיפורת ולשירה ונעדרו בו לגמרי מאמרי פובליציסטיקה וביקורת. לעבודתו של שופמן כעורך היה המשך גם בתקופות הבאות בחייו: בתקופת⁻וינה שלו ערך עם צבי דיזנדרוק את המאסף ‘גבולות’ (תרע"ט), שבו החל דוד פוגל לפרסם את ראשוני שיריו, ואחרי כן ערך את המאסף ‘פרט’ (תרפ"ד). בארץ⁻ישראל ערך את מאסף סופרי א"י ‘מעט מהרבה’ (תש"ז), ומדורי ספורת בכמה שבועונים ועיתונים יומיים.


 

י

פעילות מגוונת זו, שנסקרה בקצרה, עם כל חשיבותה, אינה אלא כנספח לעיקר – לסיפורים. סיפורים אלה נתפרסמו בכתבי⁻העת של התקופה, שבהם היה שופמן משתתף רצוי ומבוקש מאד [ראה נספח ב'].

כחמישים סיפורים כתב שופמן בשנות שהייתו בלבוב. ראשון שבהם הוא “בין החומות”, הנזכר במכתבו של ביאליק מיום 3.4.1904–21, ונשלח אליו זמן⁻מה קודם לכן, והאחרון הוא “בקצווי הכרך”, הנזכר במכתבו של ברנר מסוף יולי 1913 (כרך ג' מס' 578, עמ' 388). שופמן יצא מלבוב לוינה, כנראה, ביולי 1913.45 את הרשימה: “א. נ. גנסין”, שנכתבה בשביל קובץ הזכרון “הצדה”, התחיל לכתוב עוד בלבוב והביאה לידי סיום בוינה.46

בחליפת המכתבים עם עורכי כתבי⁻העת לפני פירסום הסיפורים בדפוס ועם חבריו שקראו אותם לאחר פירסומם, יש הערות רבות וחשובות, המעידות על התהוותם של הסיפורים ועל גלגוליהם השונים עד שקיבלו את נוסחם האחרון בדפוס, כמו גם על ההערכה שזכו לה מפי חבריו הקרובים.

נביא כאן מבחר דברים מן הסוג הראשון של ההערות, היינו אלה, המעידות על תהליך התהוותו של הסיפור עד לצורתו המוגמרת בדפוס, ואילו ההערות מן הסוג השני, היינו, הערות⁻ההערכה, מקומן בפרק הבא הדן בראשית הביקורת על יצירתו. אף אל פי שכתבי⁻היד לא נשתמרו, הרי המסקנה העולה מהערות הביקורת והעריכה המצויות בחליפת המכתבים של העורכים ושל שופמן עצמו היא, כי השינויים בין כתב⁻היד שהוגש לבין הנוסח שנדפס אינם מרובים ואינם מהותיים. גם חריגה אחת בסיפור “קטנוּת” מחזקת דעה זו.

הסיפור “קטנוּת”, שהיה כנראה, הסיפור השני שנכתב בלבוב, נשלח לביאליק בשביל ‘השילוח’ ועליו היה דין ודברים בין הסופר לבין עורכו.

ממכתבו של אליעזר הופנשטיין מהומל לשופמן, שהוא כנראה, מיום 29.3.1906 (גנזים 40832) מסתבר, ששופמן התלבט אם לקרוא לסיפורו זה: “קטנות” או “לא הָא”.

הוויכוח סביב סיפור זה היה יוצא דופן ב’קאריירה' של שופמן, שבדרך כלל נתקבלו סיפוריו ע"י העורכים ללא הערות או לכל היותר תוך הערות קלות בלבד. שופמן הבליג, כנראה, משום כבודו של ביאליק, על כעסו, הוסיף לשלוח אליו סיפורים בשביל ‘השילוח’, אולם כשבא לכנס את הסיפור במהדורות השונות של קבציו, החזיר את הנוסח הראשון לתוקפו, השמיט את התוספת של ביאליק והוסיף את ההשמטה שעשה בו, כפי ש’יעץ' לו ביאליק במכתב ההתנצלות שלו.

במכתבו מיום 29.5.1904 (נדפס ב’דבר' 9.4.1952) כותב ביאליק: “רוצה אני לשנות מעט בסופו, היינו, מקום זה שהוא ‘מגולה’ ביותר (פתיחת החזה). אין צורך ב’גלוי' זה אפשר גם בלעדיו.” בשולי המכתב הוסיף ביאליק הערת ביקורת, בודאי כדי לרכך מעט את דבריו אלו: “קליטת הרשמים של הרחוב ב’קטנות' – יפה ומצוין. ההבנה הפסיכולוגית של ‘הנושא’ טובה מאד. אבל הסוף רפה וקצר יותר מדי”.

כשראה שופמן את הנוסח, כפי שנדפס ב’השילוח', ‘חשכו עיניו’, ושיגר מכתב חריף לביאליק:

“[– – –] איני זוכר אצלי כאב חד כל כך כזה שגרמו לי השינויים שבציור זה וביחוד ‘ההכנסה’ הגדולה שבסופו. האם זהו ה’מעט' שאמרת לשנות? [– – –]. אם עורכים לא יוצרים עושים עם יצירה זרה כטוב בעיניהם הם, אז הדבר מובן. אבל אתה היוצר, היודע את נפש אחיך. לא אסלח זאת לעולם! דווקא במקום זה, שנולד אצלי במחשבה תחילה, ואשר אך לשמו כתבתי את הציור כולו [– – –] הכנסת הוספה ארוכה, הנותנת הערה זרה לכל הציור והשחיתה לפי זה את טעמו באופן מבהיל. [– – –]”. (מ. אונגרפלד, ‘ביאליק וסופרי דורו’, הוצ' עם הספר, 1974, עמ' 298–299). [לא נרשם תאריכו של מכתב זה].

ותשובתו המצטדקת של ביאליק מיום 29.8.1904–16 (‘דבר’ 9.4.1952):

"מכתבך האחרון גרם לי צער מרובה – ובחנם. איני מודה לך שאין העורך רשאי לתקן כגון זה, אבל מודה אני שהגדשתי קצת את הסאה בתיקון רשימתך – ואלהי היצירה יסלח לי הפעם. היו סיבות שונות שגרמו לכך ושמספיקות ללמד זכות על מעשה זה שעשיתי, שלא מדעתך. איני רוצה ואיני יכול הפעם להצטדק בדברים יותר ברורים ויותר מפורטים, אבל, בבקשה ממך, האמן לי הפעם.

אגב, אומר לך, שבעיני אין ערך ציורך הקטן הזה גדול כל כך כמו שהוא בעיניך; אבל עם זה קפדנותך מובנת לי היטב ואני מבקש את סליחתך, אעפ“י שהפרזת הרבה בצערך על הדבר. אין זאת כ”א מתחטא אתה גם הפעם!

אבל מה שאין אני מסכים לך כל עיקר – זוהי דרישתך להדפיס הערת המערכת ע"ד התוספת בציורך. הערה זו תיראה בעיני כל כמעשה ילדות וכעין חוכא ואיטלולי. הכנסת שורות אחדות בציור קטן, אפילו כשהן פוגמות אותו הציור, אינה סוף סוף מעשה רב כזה שצריכים להרעיש בשבילו את העולם ולמשוך עלינו עיני מלגלגים וליצנים.

סוף סוף אין זה ‘מעות לא יוכל לתקון’ ואין זה דומה למוליד ‘ממזר’. כשתזכה – ובודאי תזכה – להוציא ציור זה במהדורא שניה בכרך אחד עם מעשי ידיך – תוכל להסיר משם את ‘התועבה’.

‘קטנות’! הייתי אומר גם לך הפעם אלמלא האמנתי כל כך בכשרונך.

שלך אפילו כשתכעס עלי

ח. נ. ביאליק".

הפיסקה שצונזרה ע"י ביאליק והושבה אחר כך למקומה הראשון היתה: נוסח ‘השילוח’:

“מבלי הביט אל פניה הושיבה אצלו על המטה והרגיש בתוך כך את הבל פיה”.

נוסח שופמן:

“מבלי הבט אל פניה פיתח את פי כתנתה והרגיש בתוך⁻כך את הבל⁻פיה”.

הקטע שנכתב ע"י ביאליק ונוסף לנוסח הסיפור ב’השילוח' לקראת סופו, אומר במפורש, כדרכו של ביאליק ובניגוד לדרכו של שופמן, את ה’מוסר⁻השכל' של הסיפור, והוא קטע של מעין הרהור⁻פנימי ששופמן לא הירבה בשכמותו, אפילו בסיפוריו הראשונים, ונשמט כמעט לגמרי בסיפוריו המאוחרים. אפשר לומר שזהו קטע “ביאליקי” טיפוסי, וזרותו בסיפורו של שופמן בולטת לעין:

לאחר המשפט: “אחרי כן התפרקד, שם ידו תחת מפרקתו, כדי להתרכז מעט”, באה התוספת:

“לבו הולך ומתרוקן וקל הוא בעיני עצמו מסובין, קל ונקלה. את הפירות הרקובים והקהים שקנה בפרוטות זכר – וידיו רפו. לא טעם ולא ריח. כך הוא וכך יהיה לעולם. הוא לא יכבוש דבר לעולם אלא יקנה – ובפרוטות. הוא לא ילך ויטול, כזה שבא ואומר: ‘שלי אני נוטל, מן המוכן לי’, אלא הוא צריך לשלם קודם – ובפרוטות. גזרה נגזרה על תאוותיו הקטנות שתתמלאנה בשוה פרוטה. אין כבוש לו בעולם ואפילו כמלוא אצבע קטנה ואין ממשלה לו בעולם – אפילו על הקטנה שבתאוותיו הקטנות”. עד כאן התוספת. מכאן – שינוי:

נוסח ‘השילוח’:

" – נו, נו – זרזתהו הנקבה,47 ותסטור לו על חוטמו סטירה קלה אבל עולבנית.

– הלהכותני את אומרת, הא?"

נוסח שופמן:

´–מהר⁻נא! אין פנאי!

– טססס!…

והוא הושיט למעלה את אצבע שמאלו.

– שוטה! – קראה בקול רם וסטרה על לחיו סטירה צלילית ותצחק.

– מה, הלהכותני את אומרת, הא⁻א?!"

לימים הזכיר ביאליק במכתבו לדניאל פרסקי מיום ח' שבט תרפ"ב (אגרות ב' עמ' רמ“ח, מס' שס”ה) פרט נוסף הקשור בסיפור זה, אם כי לא הזכיר במפורש את שמו: “הנה הפועל ‘רשרש’, למשל, שאני אני הפושע הוא שחדשתיו [– – –] והבלעתיו ראשונה באחד מסיפורי שופמן שנערכו על ידי ב’השילוח' בוארשה. ומה תמהתי בראותי מקץ שבועיים לצאת המחברת והנה פשט שימושה של מלה זו כמעט בכל כתבי הסופרים של הזמן ההוא: ברנר, שופמן עצמו, [– – –]”.

שיעורו של המשפט ב’קטנות' הוא: “כשחלוקו החדש מבעבע ומרשרש על כתפיו המלאות [– – –]”. והוא בא בכל המהדורות. (א' 90).

ומקץ שבועיים שופמן עצמו בסיפור: ‘אחרי הרעש’: “חרקו דלתות ושערים חריקות קטועות ורשרשו גדרי⁻הזמורות” (א' 99) ומקץ זמן קצר בסיפור “ליד הדרך”: “עלים רחבים, צהובים, מתגלגלים ומרשרשים ברוח הקל” (א' 109) ובסיפור: “לא”: “על העיקר שאיננו רשרשה השלכת” (א' 157) ועוד הרבה.

כאמור, המשיך שופמן לשלוח לביאליק מפרי⁻עטו והפעם את הסיפור “ליד הדרך” וביאליק כתב לו ביום 4.11.1904:48 “שמח אני שלא הפריד בינינו ענין של ‘קטנות’. סוף סוף אין זה אלא קטנות ואתה גדול מזה”.

על סיפורו “ליד הדרך” מעיר ביאליק במכתבו הנ“ל: “הרשני לתקן פה ושם את הלשון. לשונך, עם כל דקותה ודייקנותה – ריח זר נודף ממנה שאיני יודע מה הוא. מובן מאליו שלא אגע בעיקרים, אלא בנוגע ל”דקדוק'”. [כאן באה הפיסקה על דבר השמטת האקדשה להופנשטיין, שכבר נזכרה לעיל] והצעת תיקון נוספת של ביאליק שלא נתקבלה ע“י שופמן: “שם⁻התואר ‘כחולות’ המוסב על שריקות הלוקומוטיב בלילה – אם כי הוא נאה למקומו כאן – אבל כבר היו שה”ת [שמות התואר] אלו ללעג. אפשר להשמיטו בלא הפסד”. בכל נוסחי הסיפור בקובצי סיפוריו של שופמן נשאר שם⁻תואר זה, אלא שהלוקומוטיב שונה תחילה ל“מסע⁻הברזל” (מהדורת תרס“ח, תרע”ט, תרפ"ז) ולאחר מכן ל“רכבת” (תש"ו).

כמה מן השינויים שנעשו בסיפורים שנשלחו לברנר בעיקר בשביל ‘המעורר’, אם ביוזמתו של ברנר ואם ביוזמתו של שופמן, נזכרים בחליפת המכתבים ביניהם וביחוד בולטת תשומת הלב המיוחדת שהקדיש שופמן לסיומי סיפוריו. כך, למשל, כותב שופמן לברנר מיום 13.3.1906: (גנזים 94466) על הסיפור “טיול” שהוא הראשון שנדפס ב’המעורר‘: "עם הטיול’ עשה כטוב בעיניך. אע“פ שהייתי רוצה לסלקו – וסוף. מתגלגל הוא כבר כשנתיים. ‘חולף כברק את’ [– – –] צריך לתקן: ‘בוקע וחולף’”. ואמנם זה הנוסח בכל המהדורות.

יש רגלים לסברה, שהערתו זו של שופמן על הסיפור המתגלגל כבר כשנתיים ובקשתו לרשום בשוליו למען הדיוק ההיסטורי את התאריך: פברואר 1905, מקורה בכך, שהסיפור היה צריך להישלח לביאליק תחילה בשביל ‘השילוח’, בסוף 1904 ולא נשלח, כיון ששופמן דרש שישלמו לו דמי קדימה.49 במכתבו של ביאליק לשופמן מיום 7.8.1904 (נדפס ב’דבר' הנ"ל) נאמר: “גמור את סיפורך ‘בלב ים’ ושלחו אלי”. אין ספק שהכוונה לסיפור “טיול”, שכן קרוב לסופו מתוארים שני הגיבורים כך: “שניהם הרגישו את עצמם רגע אחד כנאבקים על כפיס⁻עץ בלב⁻ים”. [ההדגשה שלי. נ.ג.].

הערת תיקון נוספת נמצאת במכתבו של שופמן לברנר מתחילת דצמבר 1906 (גנזים 40874): "סוף אשמורת התיכונה' יהי בלי ה’שריקה הידועה' “. וכן הוסיף כמה מילים, לאחד המשפטים בסיפור אחר שנשלח ל’המעורר‘: "ב’בליל תשעה באב’ אני רוצה להכניס אחרי, ‘הפחד העתיק, הישראלי ממלא את האויר’ משתטח על הערבות המשופעות!' ו’משחיר בלילות' וכו'. (בדפוס, כמובן, שלא יבוא זה משורטט) [– – –]”.

על הסיפור “באשמורת התיכונה” מעיר גם ברנר במכתבו מתחילת ינואר 1907 (כרך ג‘, עמ’ 293 מס' 244): “הרשיתי לעצמי לסדר במקום ‘חניכי צבא צעירים’ – ‘חניכי צבא טירונים’. במקום ‘ראש הרוטה’”. (בנוגע ל’רוטני קומאנדיר') –– ‘שר הרוטה’". שופמן קיבל תיקון זה שנשאר בכל המהדורות פרט לשינוי במהדורה האחרונה שהותאם להתפתחות השפה: “מפקד הרוטה” במקום “שר הרוטה”.

דוגמה להערה נוספת של ברנר על ביטוי בסיפור “בקצווי הכרך” שנשלח אליו ליפו בשביל “רביבים” נמצא במכתבו מאב תרע"ג (כרך ג' מס' 583 עמ' 390): “‘ואחרי הצהרים נפה את פניה בשרק’. מה זאת ‘נפה’?” שופמן השאיר ביטוי זה בכל מהדורות ספריו פרט לאחרונה שבה כתב: “ואחרי הצהרים בזקה פודרה על פניה” (א' 313).

רמז לשינוי בסופו של הסיפור “לא”, שאף הוא נשלח ל’המעורר‘, נזכר במכתבו של שופמן לאשר ביילין [כנראה מסוף 1906] (גנזים 43131): "את ה’לא’ קרא נא עם השינוי המצורף בזה, ובמטותא להתעכב על רשימה זו קצת יותר". יש בכך עדות חותכת לחשיבות הרבה שנודעת לסיומי הסיפורים אצל שופמן ואות ליגיעות הרבות שיגע לשכללם עד שישיגו את הצורה הסופית שתשביע את רצונו.

ממכתבו של אליעזר הופנשטיין לשופמן מיום 29.3.1906 (גנזים 40832) מתברר, שהסיפור “למלחמה”, שנדפס ב’השילוח' תרס"ט, נכתב כשלוש שנים קודם לכן, ונקרא לראשונה בשם: “למזרח הרחוק”.

על “המשורר והנערה המתוקה” כותב אשר ברש לשופמן מיום 17.11.1911 (גנזים 1365/14): “קיבלתי את ה’סקציה' [צ”ל כנראה: סקיצה‘] מן רשימתך הקצרה ונהיניתי הנאה מרובה. נפלא הדבר. כותב אתה תמיד מה שחבריך היו רוצים לכתוב ובדיעבד יש הנאה שהדבר נכתב בידי ‘בעל יכולת’ שכמותך. רק ‘הנקודה השחורה המהבהבת’ היא מיותרת. סוף סוף מפורט הדבר ביותר. [– – –]". גם כאן לא שמע שופמן לעצת חברו והשאיר את ה’נקודה הכהה המהבהבת’ בכל המהדורות.

עצה שלאחר מעשה משמיע צבי דיזנדרוק במכתבו מוינה מיום 28.9.1912 (גנזים 1989/8): “סקיצותיך יפות. שתיהן. [הכוונה ל’בשרב” ו“בשביל⁻מי” ב’השילוח' 1912] אעפ“י שלדעתי צריך היית אולי להמשיך בראשונה יותר את הדיאלוג בין לאף ודורה בכדי להבליט יותר את מצב רוחה אחרי הפגישה. פגישה זו היא המצאה מוצלחת”.


 

יא

מעניין במיוחד הרקע לסיפור “אהבה”, המתגלה מחליפת המכתבים בין שופמן לרעיו. הסיפור נדפס ב’שלכת', המאסף הספרותי ששופמן ערכוֹ ועליו כתב לברנר במכתבו מיום 10.1.1910 (גנזים 65617): “אולי כדאי כבר שיהא הספר בעל ספרות טהורה, כלומר, בלי ביקורת כלל. ובאמת – יהא פעם מה בלי [מלה לא ברורה]”. ובאותו מכתב הוא מזכיר את כתיבתו של סיפור זה: “אני עסוק עכשיו בכתיבת איזה דבר שעתיד להיות לא רע ולא קטן בשם ‘אהבה’ או ‘אחרית הימים’ או ‘בחשאי’ או בשם אחר”.

במכתבו של אליעזר הופנשטיין מהומל מיום 29.3.1906 (גנזים 50832) נזכר סיפור בשם “הרֵעים”, שכתב⁻היד שלו אבד ואיננו. השערתו של הכותב היא, “שפחד החיפוש אז גרם שאבדו את הכת”י בידים50 – קרובה לאמת". והוא מייעץ לשופמן: “כתוב אתה בעצמך אליו [אל ה. הצעיר, הנזכר לעיל. איני יודעת למי הכוונה] ואולי עוד ימצאם וימציאם אלי או ישר אליך. את הפרקים הראשונים השמורים אצלי – אוכל לשלוח לך אם תרצה”. ובהמשך הוא מביע דעתו על סיפור זה: “לפי דעתי, צריך אתה להדפיס את ‘הרעים’ ומכל שכן עתה שאפשר לך לעשות ממנו, כמו שתבטיח, 'דבר הגון –”. יתכן, שסיפור זה הוא הנוסח הראשון של “אהבה”, שהשם הראשון הולמו אף הוא ואשר שופמן חזר וכתבו מחדש בתחילת 1910,51 וכלל בו גם את מותו של ניבילוב.

לסיפור “אהבה” נכנסו קטעים ממכתבי משה ואליעזר הופנשטיין כמעט ללא שינוי תוך שמירה קפדנית על האווירה האופפת את דבריהם במכתבים אלה.

בסיפור מופיעים שני רעים: יוסף שמיד ומשה אובסקורוב, המעוצבים בדמותם של גרשם שופמן ושל משה הופנשטיין, וכן ‘הונצח’ בסיפור חברם ניבילוב ששמו ודרכיו כפי שהיו במציאות, נשארו בסיפור ללא הסתר, לרבות הידיעה על מותו.

אהרן שאול ניבילוב היה חברם של גנסין, ברנר, שופמן ומשפחת הופנשטיין מהומל. היה בן⁻פוצ’פ ומת ממחלת השחפת בתחילת אוגוסט 1907.52

כך, למשל, מתאר משה הופנשטיין במכתבו לשופמן [ללא תאריך] את האווירה שבה הוא נתון, במשפטים הנראים כאילו נלקחו הישר מאחד מסיפורי שופמן מתקופה זו: "החיים אצלנו פנימה שוטפים בעצבות שוקטה. מפהקים ישנים ביום, ובלילה שוחקים, שותים וקוראים ומשום העצב כותבים שירים אחדים ובז’רגון עוד. [– – –] וחש אני שחיי הם רק שלשלת של רגעים שונים, של מצבי רוח שונים, של כך וכך. לפעמים הנך מרגיש את התהום תחתיך ואין מפלט הכל שקוע בעצב הכל שרוי בדאגה ופעם הנך מלא שמחה [– – –] וזוהי שנובעת ממך ומשתפכת על כל וכל, ולבסוף: אין ולא כלום.

[– – –] וכשהיה היום⁻טוב הגדול של הידים השחורות והאיתנות בכל המרחב – והיום גם פה אצלנו – קראתי מתוך לבי: יחיו הידים האמיצות והחזקות ההן שיקרבו את הלבבות הרחוקים והנפרדים, ותשובנה לב רֵע אל רעו ולב אח אל אחיו ואחותו… והלחש הנבואי שלך, האם דבר קטן הוא? כבר אני חש את חום הידים הרכות, הקטנות והנפוחות, את צלצול השפתים, הנשימות החמות…"

על מחלתו של ניבילוב הוא כותב: [חותמת הדואר מיום 13.3.1907. צילום המכתב ברשות מכון כ"ץ ומספרו 5727] "ראה: ניבילוב זה כמה בא לידי הכרה גמורה – שוכב הוא כל היום במטה – כשהוא בא מ’הקנטורה' – בלי מכנסים – בחדר אָפל.

ועתה הוא חולה. חולה שמדבר כבר ומתגעגע – ל’צד' השני: החיים אצלו כאותו האור הכהה – שמציץ בחלונו של ‘ליד הדרך’ – השירה: ימים שאין לי חפץ בהם, ושכלום לא יהיה בהם – שגורה בפיו. נוסע הוא הביתה".

וכך מתואר ניבילוב ב“אהבה”: “ניבילוב היה מקדם את פניהם, כדרכו, בהעויותיו המשונות ובמנהגיו השגעוניים⁻ציניים, בהראותו להם אגב⁻כך את שיריו הקצרים, התאותניים, השותתים⁻דם, שכתב בלילה האחרון. זה היה צעיר חולני עם לסתות נופלות, חוטם עקום, דק וחד כסכין, ועם שער⁻ראש שחור⁻שחור ויבש⁻יבש, שמעל לאש⁻העינים עשה רושם של פיח ואבק⁻פחמים מצוננים על גבי משואות⁻שרפה. כאן בין הכתלים העצובים, שרו, התפלספו, התגלגלו על הדרגשים והספות”. (א' 215–216).

מכתבו של משה הופנשטיין לשופמן מסנובסק מיום 7.9.1907 (גנזים 40834) הוא הרקע הממשי לסיפור “אהבה”. גם הכתוב מודע לדמיון שבין הסיטואציות בסיפור “הרעים” לבין יחסו עם שופמן על רקע הקשרים עם האשה. בסיפור זה מתוארים מותו של ניבילוב והרגשתו של הכותב בעקבותיו:

"[– – –] בא לילה אחד שהזכיר שהקיץ בא. באותו הערב יכול הייתי לשוטט בחוצות, כי כל הערבים הלא הלכו להם בהחדר הצר עם חלונותיו הסגורות וריח המנורה, ריח של נפט עם הקירות המשועממים – ובערב ההוא כבר נפתחו החלונות והשמים היו כל כך טהורים, נקיים ווילונים של אורות חתיכות, חתיכות היו מוזרקים, נקרעים לאט לאט ממעלה – ובודד הייתי. ביקשתי את ניבילוב ולא מצאתיו. ואמרתי לך שראיתיו מתגלגל מתוך העננים כי כשאחד מאתנו מת גם מצבה אין לו!

בחורף הזה כשהייתי בא אליו והוא שוכב כל היום במטה בחדר אפל וכשהוא שומע צעדי ושואל: משק’ה דאס ביזטו או⁻או – אז אמרתי לך – הבנתי שמתלחש הוא עם המות, קובץ בכנפיו את החושך שואף אותו וזורק צל על נשמת כל אחד מאתנו.

[– – –] האם לא בשביל אכזריותך חפצתי לישא אשה. תמוה היה לך הדבר: ‘אתה משק’ה תשא א⁻ש⁻ה’ אבל לוּ ראית אותי עתה: בחור שמעט פראות ישנו בצורתו מגודל מעט זקן שחור ושערות נושרות עד העינים העמוקות, חוטם ארוך מעוקל מעט, לסתות עמוקות – בקיצור ‘חטיבה’ לא כל כך יפה. (ובפרט מאותו שהיה בא בחטיפה ב’החדר הקטן' בלחיים אדומות והיה רועש – מהאותו כבר אין ולא כלום!…)

ובכן בחור כזה מדוע לו לא להשיג איזה עזר כנגדו ובפרט כשהוא משעמם בכל עת ואיננו מוצא רצון בכל – והתאוה התאוה!… מי זה אמר: עמוקה היא התאוה, עמוקה מכל?

[– – –] ובזה שלך [הכוונה למכתבו של שופמן שמשה הופנשטיין נפגע ממנו] חסר ‘שווי המשקל’ לבי כואב. כבר פחדתי להסתכל בדברך: ‘הזוכר אתה ‘המעמד’ שב’הרעים’ שלך מעמד של ‘ימינו ספורות’?!… [אצל שופמן בשני הפרקים הראשונים חוזרת כמה פעמים ההזכרה שכל האוהבים הגדולים “מתו סוף סוף, כאחד האדם” וכי “חולפים חולפים החיים”.]

[– – –] קברו של ניבילוב עם כל השדה, שדה⁻הקברות, הונח על לבי, על חזי! לא גרשון, אתה לא צריך שאתה תהיה מן הזריזים: אח יקר, נתאחד יחד נתאגד יותר ונשיר שירים על חברנו שהלך לו – שירים שייהפכו לפרחים, לעצים גדולים על קברו וימתק לו עפרו! אח – מה מעיק עלי כל כך חזי!!"

ב“אהבה” כותב שופמן: “בנחת⁻רוח נקראים השירים של המשוררים העיפים, הקובלים, שבורי⁻הכנפים. אבל עוד עולים על אלה הם מכתביו האחרונים של אובסקורוב. היאוש התהומי שלהם כמו בולע, מבטל את זה של אחר”. (א' 218) ועל מותו של ניבילוב:

" – וניבילוב שלנו מת. אותו ניבילוב.

– כך, יוספ’קה. ניבילוב מת, ואנו חיים, ואנו חיים!…" (א' 219).

במכתבו לביילין בלונדון כותב שופמן [חותמת הדואר: 14.9.1907 ] (גנזים 43137): “מת ניבילוב. אותו הניבילוב, ביילין, בעל אותם המכתבים הנפלאים. מת, ותו לא!” יתכן ש’הנצחת' דמותו של ניבילוב בסיפור “אהבה” ברוח מכתבו של משה הופנשטיין, היא הפירוש לדברי שופמן במכתבו לגנסין, שנכתב לאחר מותו של ניבילוב, כפי שצוטטו במכתבו של גנסין לשופמן מלונדון מיום 11.9.1907: “אתה כתבת לי: גנסין, ניבילוב לא מת”. (כתבי גנסין, כרך ג' מס' 107 עמ' 140).

סיפור⁻המעשה שב“אהבה” עניינו: שני רעים האוהבים אשה אחת הנישאת לבסוף לאחד מהם ומפרידה ביניהם. לאחר מכן כשהם נפגשים שנית, מְתַנים החבר והאשה אהבים מתחת לחוטמו של הבעל⁻הידיד, ולבסוף, עם מותה, בוכים שניהם על קברה כשהחבר שמח שנפלה המחיצה שהפרידה בינו לבין חבר⁻נעוריו, ועם זאת מתאבל על מות האשה כעל מות אהבת⁻נעוריו ומות אשת ידידו האהוב. קרוב לודאי שסיפור המעשה יש לו איזו אחיזה ממשית⁻ביוגראפית בחייו של שופמן עצמו, ובחייהם של חבריו, ויעידו על כך סיפורים בעלי מוטיב דומה שנתפרסמו באותה תקופה, וביחוד השיר “שלשתנו” שנדפס כמה חדשים לאחר מכן ב’סנונית' (סיון תרע"ב). אולם אין ספק שהאווירה, שבה נתונים הגיבורים, סבך הרגשות שהם מתפתלים בתוכם, העליות והירידות ביחסיהם והדקויות של המוּדעוּת העצמית של מצבם הנפשי – כל אלה משקפים מציאות שהיתה.


 

יב

חמש פעמים כינס שופמן את כל סיפוריו ועוד מיספר פעמים כינס חלק מהם.53 שלושה מן הכינוסים הללו – שניים שלמים ואחד חלקי – שייכים לתקופת לבוב: הכינוס הראשון בשם “רשימות”, שבו נכללו 17 סיפורים, ובו 117 עמודים יצא לאור ע“י ברנר בלונדון בדצמבר תרס”ח, וניתן כתמורה לחותמי “המעורר”, במקום הקונטרסים י', י“א, י”ב, שברנר לא יכול היה להוצאים.

שנה לאחר מכן כינס שופמן חמישה מסיפוריו (“מאידך גיסא”, “באמצע”, “דניה”, “אם”, “כאב”) בקובץ מיוחד בשם “מאידך גיסא” שיצא לאור בלבוב בתרס"ט בהוצאת ש. ז. סירוטה ובו 23 עמודים. סיפורים אלה נדפסו באותה עת (תרס“ח–תרס”ט) בקבצים ספרותיים שונים (רביבים', ‘ספרות’, 'רשפים") להוציא את הסיפור שעל שמו נקרא הקובץ, שנתפרסם פה לראשונה. כפי שמעיד מכתבו של שופמן לברנר [חותמת הדואר כנראה מ⁻13.8.1908] (גנזים 65615) נכתבו הסיפורים הללו בהעלם אחד, בשעה ששופמן נמצא במקום נופש מחוץ ללבוב ומפאת הגשמים לא יכול היה לצאת מביתו. שופמן היה מאוד מרוצה מהם, כדבריו באותו מכתב, שנאמרו ספק בלצון ספק ברצינות: “ברשימה אחת, ששמה ‘כאב’, לא גדולה מ’שלג נפל‘, השיג ה’גאון’ שלי את נקודת⁻זהבו. אחרי יצירה זו איני יודע כבר מה יש לסופרים לכתוב!”

הכינוס השלישי שיך אף הוא לתקופת לבוב. הקובץ “סיפורים וציורים”, יצא לאור ע“י ביאליק בהוצאת “מוריה” באודיסה בשנת תרע”ד והוא כולל 41 סיפורים, (228 עמודים) שנכתבו בתקופת לבוב.54 ספר זה, שיצא לאור עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, חזר ונדפס פעם נוספת ללא כל שינויים, פרט להשמטת תמונתו של המחבר, באודיסה בשנת תרע“ט. נראה, שהמהדורה השניה שלו, ידועה יותר, והיא שהביאה לדעה המוטעית, שמהדורת תרע”ד לא הופיעה כלל.55

בדיקת היחס בין מספר הסיפורים, שהופיעו לראשונה בכתבי⁻העת עד שנת 1913, לבין הסיפורים שכונסו בספרים, מגלה, כי מספר הסיפורים שלא כונסוּ אינו גדול וגם הללו חזרו ונכללו (פרט לשניים) בכרך הראשון של מהדורת “עם⁻עובד” (תש"ו).56

עד שנת תרס“ח כתב שופמן 23 ספורים ומהם 6 לא נכללו במהדורת לונדון.57 בין השנים תרס”ט–תרע"ג נכתבו 31 סיפורים נוספים מהם 6 לא נכללו במהדורת אודיסה.58

מספרים אלה מעידים, שמרבית הדברים, שיצאו באותה תקופה מעטו של שופמן, הניחו את דעתו לאחר מכן, ולא ראה צורך לשנותם, קל וחומר לגונזם. דברים שאמר בראיון עמו מחזקים הנחה זו: “אני קורא דברים שלי שנכתבו לפני ארבעים שנה והם בעיני יפים מאד”.59

נוכח מגמה זו תמוה הדבר, ששלושת סיפוריו הראשונים: “הערדל”, “רפאל”, ו“הקרדום”, שהופיעו לראשונה במהדורת “תושיה” (וארשה, תרס"ב) נשמטו מהספרים בהוצאת “המעורר”, “מוריה” ו“שטיבל”60 וחזרו ונכללו רק במהדורת “עם⁻עובד”. מחמת⁻כך, לא נזכרו שלושה סיפורים אלה במשך שנים רבות על ידי הביקורת, שנכתבה על יצירת שופמן, ואילו הסיפור “בבית זר” צויין כסיפורו הראשון.

הסבר פורתא לאי הכללתם של שלושת הסיפורים הראשונים ואחרים בקובצי הסיפורים, נמצא בחליפת המכתבים שבין שופמן לברנר ולביילין, שהיו עורכי הקובץ “רשימות” ונראה ששלושת הסיפורים הללו וכן הסיפור “שלג נפל” לא מצאו חן בעיניהם, ושופמן היה צעיר ועדיין לא היה בטוח בעצמו וביכולתו קיבל את דעתם של חבריו. וכך הוא כותב לביאליק מלבוב ביום 9.6.1913 בענין זה: “[– – –] את שלושת ציורי הראשונים שבאו בקובץ ‘תושיה’, אני חושב לבוסר ולבלתי ראויים להיכנס במהדורה החדשה ולפיכך לא שלחתים. [– – –]”. (‘ביאליק וסופרי דורו’, עמ' 300).

רק בשלב מאוחר (עם הכינוס ב’עם⁻עובד' תש"ו שינה דעתו, ונתן מקום לראשוני סיפוריו כיאה להם.

רמז להערכתו הנמוכה של ברנר את סיפורי שופמן הראשונים נמצא במכתבו לז. י. אנכי מסוף 1902 (כרך ג' עמ' 226 מס' 29). במכתב זה החלה התעניינותו בשופמן והרושם מספרו הראשון לא היה טוב: “‘הערדל’, הקרדום‘, בבית⁻זר’, ‘רפאל’ – זהו ציור אחד במלים שונות (האחרון חלש ביותר). [– – –] הטוב שבקובץ הוא הסיפור ‘מחיצה’. פה אנו רואים את כשרונו של המחבר, אף שבסיפורים הנ”ל יש מקומות רציניים ומגלים את לבב הכותב, שהוא אחד מאתנו, במובן ידוע". לאחר מכן, חל מיפנה בהערכת סיפוריו של שופמן, אולם נראה, שהגישה השלילית לשלושת הסיפורים הראשונים לא נשתנתה.

יש לציין, שגם מיכה יוסף ברדיצ’בסקי ברשימתו הראשונה על שופמן61 מזכיר אך ורק את הסיפורים “מחיצה” ו“כחום היום” ועובר בשתיקה על ארבעת האחרים. וידידי שופמן, הסופרים ז. י. אנכי וגנסין, מדברים אליו כעל מחבר הסיפור “יונה”.

בחליפת המכתבים בין שופמן לבין ברנר ואשר ביילין, יש דין ודברים בענין צורת הקובץ והסיפורים שיכללו בו. במכתבו של שופמן לברנר [חותמת הדואר כנראה 26.7.1907] (גנזים 48003) הוא כותב: “בדבר ה’פלאן' שלך,62 ברנר, איני רוצה לכתוב לך כלום, מאחר שבודאי לא יהיה לאל ידך. [– – –] מצדי – מדוע לא? ע”י מי יצא הדבר מתוקן כל כך כמו על ידך? הייתי רוצה שקובץ זה יכיל את כל דברי (גם את הראשונים מלבד “הערדל” ו“רפאל”) מוגהים ממני ושיהא יפה בחיצוניותו וכמובן, בלי שום חרקטריסטיקה ומכש“כ [ומכל שכן] ‘ביוגרפיה!’ (תמונה – נו! אפשר לסבול). [– – –]”.

במכתב לביילין [ללא תאריך. כנראה מאוגוסט 1906] (גנזים 43129) יש הד לוויכוח על סיפורו “שלג נפל”, שלא מצא חן בעיני ‘חבורת המעורר’ ולא רצו להכניסו לקובץ וגם על הסיפורים הראשונים, וביחוד “הערדל”. שופמן, חזר בו ממה שכתב במכתבו לברנר: “[– – –] ועל ‘השלג נפל’ עודכם מתעקשים? אַ? נו. לא אתעקש – השמיטוהו (אלא שאולי לא כדאי?) אבל מתעקש אני בנוגע ל’הערדל'. זאת לחלוטין לא! [– – –]”. אחרי כן חזר בו שופמן גם מוויתורו על “שלג נפל” וכתב לביילין מיום 16.10.1906 (גנזים 43102): “ה’שלג נפל' הוא אולי הדבר היותר טוב שלי. – כך חשבתי ברגעים ידועים. ולפתע אין הוא מתקבל אפילו”.

ברנר לא חזר בו מדעתו וביילין מנסה לפשר במכתבו מיום 10.10.1906 (גנזים 3584): “קראתי את ‘השלג נפל’ שלך ולפי דעתי צריך הוא לבוא ב’המעורר', אני מביט עליו כעל יצירה ספרותית הגונה. כמובן יש בו הרבה מה שאין עין אדם פשוט יכולה לראות ובטוח אני כי הקורא העברי יעקם את חטמו, אולם בכל אופן צריך הוא לבוא. זאת היא גם דעת ברנר, אלא שהוא בתור מו”ל מתחשב עם קוראיו ולכן כתב לך מה שכתב".

קרוב לודאי, שהסיבה לכך, ששתי הרשימות “בכפיפה אחת” ו“שיחת חולים”63 לא נכללו בכל המהדורות של כתבי שופמן, נעוצה ביחסו הביקורתי של שופמן עצמו אליהן, שראה בהן אנקדוטות, שהשיחות שמנהלים הדוברים בהן, וביחוד סיומיהן, אין להן ערך רב.

עם זאת, למרות חולשתן, טבוע בהן חותמו המיוחד של שופמן, ששילב מצבים ותיאורים משתי רשימות אלה בסיפוריו האחרים. תיאור הלינה באכסניה זרה בגליציה בכפיפה אחת עם שכן לחדר, תואר קודם לכן בסיפור “ליד הדרך”, ואילו את הרשימה “שיחת חולים” אפשר לראות כפותחת את סידרת סיפורי ‘בית החולים’ של שופמן, שנכתבה מאוחר יותר (1913), ושמה: “באגף הכירורגי”.


 

יג

השינויים שחלו בסיפורים, כפי שנדפסו בכתבי⁻העת ובמהדורות השונות, אינם מהותיים בדרך כלל אולם מספרם גדול. וזאת בניגוד למה שכתב שופמן באחד ממכתביו למנחם פוזננסקי, על ‘עצלותו’: “חולשה יש לי: איני אוהב לטפל בדברי הראשונים, וע”כ לא עברתי עליהם בקולמוסי כהוגן בטרם מסרתים לדפוס". (ארכיון פוזננסקי ב“גנזים”, מכתבו מיום 6.8.1924).

העיקרון המנחה בעשייתם היה: התאמת הכתוב להתפתחותה של השפה, היינו, החלפתן של מילים, ששוב אינן מקובלות בלשון, במילים הנהוגות בה, או החלפתן של מילים, שבאותה תקופה טרם היה להן מונח עברי משלהן, או שמשמעותן בעברית לא נתייחדה לענין זה או אחר, במילים עבריות שקנו להן בינתיים זכות⁻אזרח בלשון. חלק מן השינויים נעשה בשעת התקנת מהדורת “שטיבל” לדפוס, בשנות העשרים ובשנות השלושים, בחו“ל ובא”י, וחלק – מאוחר יותר, בשעת התקנת מהדורת “עם עובד” לדפוס בא"י בתחילת שנות הארבעים. עם זאת יש גם שינויים, שמקורם במניעים אמנותיים טהורים, כתוצאה מהשינוי שחל בטעם הספרותי ובדרכי הכתיבה.

דוגמה לסוג הראשון נמצא, למשל, בשם הסיפור: “גלידה”, שהיה קודם (ב’רשפים' ובמהדורת אודיסה) “נופת⁻קרח”. דוגמה נוספת מן הסיפור: “כוח”, שבו החליף “הכעך” את מקומה של “העוגה החלולה” ו“מפקד הרוטה” את “שר הרוטה”. וכן בסיפור “הניה”, שבו “טיול” בית⁻הספר מחליף את המלה המוזרה: “תעופת” בית⁻הספר, “הערסל” את “עריסת הקלע” או “העריסה” והפועל “מתערסלת” – את “מתקלעת”. אם כי נשאר גם “מקלע את הערסל”. באותו סיפור החליפו “חיפושיות⁻שדה כחלחלות” את “חסילי⁻שדה כחלחלים”.

דוגמה לשינוי מן הסוג השני נמצא באותו סיפור “הניה”, שבו הנוסח האחרון, רומז רמיזה מפורשת יותר לעתידה של הניה: בעוד שקודם נאמר על חסילי⁻השדה “ברגע שהם פורשים כנפיהם לעוף”, הרי לאחר השינוי נכתב: “ברגע שהן מפשקות גפיהן לעוף…”

אין ספק, כי מחקר מפורט יגלה בשינויי הנוסח בסיפורים לא רק את הצד הנוגע להתפתחות הלשון, אלא גם את התמורה בגישה האמנותית, שחלה במשך השנים, כפי שהיא משתקפת ביצירתו של שופמן. אולם נראה, שבגלל צביונה המיוחד של לשונו, חלשות תנודות אלה יותר מאשר ביצירתם של סופרים אחרים, והעדר המליצה בסיפוריו של שופמן מראשיתו יש לה חלק נכבד בכך, ששופמן היה והווה סופר ‘מודרני’ ואקטואלי, שמחיצות של לשון מיושנת אינן קיימות בינו לבין הקורא בן⁻הדור.


 

נספחות

א

רשימת הסיפורים (לפי סדר א–ב) שנזכרו במאמר בציון מקום פירסומם הראשון (אם ידוע) בכתבי⁻העת ומקום פירסומם האחרון. ציון מראה המקום האחרון הוא לפי מהדורת “עם⁻עובד” (תש“ו–תשי”ב) בארבעת הכרכים הראשונים, ומהדורת “דביר” ו“עם⁻עובד” (תש"ך) בכרך ה'.

  1. אברהם בן⁻יצחק. ד' 281–282, ‘ידיעות אחרונות’, 2.6.1950.

  2. אהבה. א' 214–229. ‘שלכת’, לבוב, הרע"א, עמ' 149–160.

  3. אורות באופל. ב' 138–142. ‘התקופה’. י“ז, תרפ”ג, עמ' 125–128.

  4. אורי ניסן גנסין. ד' 259–260. ‘הצדה’, תרע"ד, עמ' 113.

  5. אחרי הרעש. ‘מאזנים’, א' חוב' ו' תרצ"ד, עמ' 75.

  6. אל אברהם רייזין. ה' 187. ‘דבר’ 19.9.1952.

  7. אם. א' 183. ‘רשפים’, כרך א' קובץ א', וארשה, תרס"ט.

  8. אמנים ה' 49. ‘ידיעות אחרונות’, 26.8.1955.

  9. אשר ברש. ד' 186–187. ‘דבר’ 18.3.1949

  10. באמצע. א' 172–175. ‘רביבים’ קובץ א‘, לבוב תרס"ח, עמ’ 23–24.

  11. באשמורת התיכונה, א' 154–155. ‘המעורר’, שנה ב' קונטרס א‘, ינואר 1907, עמ’ 17 – 18.

  12. בבית זר.א' 32–39. ‘סיפורים וציורים’, הוצ' “תושיה”, וארשה, תרס"ב. עמ' 27–34.

  13. בגולה. א' 115. ‘הבקר’ (עתון יומי) שנה א‘, גל’ 51, כא' אדר תרס"ט, עמ' 2.

  14. בוברויסק. ‘ידיעות אחרונות’ 28.12.56.

  15. באגף הכירוגי. ב' 21–37. ‘העולם’, שנה ח' גל' י‘, יד’, טו‘, יז’, תרע"ד.

  16. בין החומות. א' 69–88. ‘השילוח’ כרך י“ג תרס”ד, עמ' 492–504.

  17. בכפיפה אחת. ‘הבקר’ (עתון יומי), שנה א‘, גל’ 39, ורשה, כו' שבט תרס"ט, עמ' 1.

  18. במאסר. א' 137–144. ‘הזמן’, (ירחון), שנה א‘, חוב’ ז‘, יולי 1905, עמ’ 102–108.

  19. בקצווי הכרך, א' 307–325. ‘רביבים’, קובץ ה‘, יפו, תרע"ד, עמ’ 32–43.

  20. ברנר בלבוב. ד' 189–191. תש“ד. ‘י.ח. ברנר מבחר דברי זכרונות’ הוצ' הקיבוץ המאוחד תש”ד עמ' 114–116.

  21. בשרב. א' 261–267. ‘השילוח’, כרך כז‘, תרע"ב⁻ג, עמ’ 151–156.

  22. בשביל מי? א' 472–274. שם, שם.

  23. גבור. א' 182. ‘רשפים’, כרך א' קובץ א', וארשה תרס"ט.

  24. גלידה. א' 195–204. ‘רשפים’, כרך א' קובץ כ“ג, וארשה תרס”ט. הכותרת: “גופת⁻קרח”.

  25. געיית השור, א' 245–246. ‘סנונית’, שנה ב' חוב' א‘, לבוב, שבט תרע"ב, עמ’ 4–3.

  26. גרשום באדר. ‘ידיעות אחרונות’ 19.3.1954.

  27. דוד פרישמן. ד' 265–267. ‘התקופה’, כרך ט“ז, תרפ”ב, עמ' 22–23.

  28. ה. ד. נומברג. ד' 268–269. ‘התקופה’, כרך כ“ד תרפ”ח, עמ' 548.

  29. האושר, א' 240–244.

  30. הומל. ד' 197–198. ‘מאזנים’, כרך י“ח, חוב' ד', סיון תש”ד, עמ' 245.

  31. הלל צייטלין ומ. י. ברדיצ’בסקי. ‘ידיעות האחרונות’, 29.9.1950.

  32. המשורר והנערה המתוקה. א' 243–244. ‘סנונית’, שנה א' חוב' ו–ז, לבוב, חשון תרע"ב, עמ' 81–82.

  33. הניה. א' 176–179. ‘ספרות’, כרך א' קובץ א‘, וארשה, תרס"ט⁻ע, עמ’ 65–68.

  34. הערדל. א' 7–14. ‘סיפורים וציורים’, עמ' 3–9.

  35. הפטיש הגדול והפטיש הקטן. ג' 267–268. ‘דבר’, 28.10.1949.

  36. הפלדפבל חריטונוב. ג' 142–144. ‘דבר’ 4.7.1941.

  37. הפליט. א' 275–294. ‘השילוח’, כרך כ“ח, תרע”ג, עמ' 58–70.

  38. הקרדום. א' 25–31. ‘סיפורים וציורים’, עמ' 20–26.

  39. הרובה. ‘דבר’, 26.1.1951.

  40. ויחל שער ראשו לצמח. ה' 39. ‘פרקים’, שבט תש“ך, חוב' י”ז עמ' 251.

  41. ויטבסק. ג' 313–316. ‘דברי⁻סופרים’, תש"ד.

  42. ורשה בשנת תרס"א. ד' 99–100. ‘העולם’ כרך יט' גל' א' 6.1.1931, עמ' 2–3.

  43. ז.י. אנכי. ד' 278–279. ‘דבר’ 24.10.1947.

  44. טיול. א' 131–136. ‘המעורר’, שנה א' קונטרס י"ב, דצמבר 1906, עמ' 8–14.

  45. י. ל. פרץ. ד' 159–160. ‘דבר’ 24.8.1951.

  46. י. ל. פרץ בלבוב. ‘ידיעות אחרונות’, 22.6.1951.

  47. יונה. א' 56–68. ‘סיפורים וציורים’, עמ' 51–53.

  48. “ימים נוראים” בנערותי. ג' 251–252. ‘ידיעות אחרונות’, 11.9.1950.

  49. ישראל סבא. ד' 88–89. ‘העולם’, כרך יט' גל' ד' 27.1.31, עמ' 71.

  50. כאב. א' 185. ‘רשפים’, כרך א' קובץ א', וארשה תרס"ט.

  51. כוח. א' 180–181. שם, שם.

  52. כחום היום. א' 47–55. ‘סיפורים וציורים’, עמ' 42–50.

  53. לא. א' 156–157. ‘המעורר’ שנה ב' קונטרס א‘, ינואר 1907. עמ’ 18 – 19.

  54. לבוב. ג' 321–322. ‘דבר’ 23.4.1948.

  55. ליד הדרך. א' 101–110. ‘השילוח’, כרך ט“ו, תרס”ה, עמ' 10.

  56. למלחמה. א' 186–194. ‘השילוח’, כרך כ“א, תרס”ט⁻ע, עמ' 47–51.

  57. לפנים בישראל. ב' 329–346. ‘התקופה’, כרך י“ט, תרפ”ג, עמ' 11–22.

  58. מאידך גיסא. א' 160–171. ‘מאידך גיסא’, לבוב, תרס"ט.

  59. מחיצה. א' 40–46. ‘סיפורים וציורים’, עמ' 35–41.

  60. מימי צבא (“ביום אביב”). ‘כרמלית’, כרך י“ד–ט”ו, תשכ"ט, עמ' 15–16.

  61. מלחמה ושלום. ב' 113–119. ‘התקופה’, כרך י“ב, תרפ”א, עמ' 55–59.

  62. מנדלי בתיאורו של י. ד. ברקוביץ. ד' 229–230. ‘דבר’ 21.1.1949.

  63. מעתות בצבא (עזר למשטרה). הכותרת: עזר לבולשת. ב' 17–20. ‘העולם’, שנה ח‘, גל’ כ"ב, 18.6.1914, עמ' 5–6.

  64. מרוץ. ה' 219. ‘ידיעות אחרונות’ 30.12.1954.

  65. נטפי מטר גדולים. ד' 226–228. ‘מאזנים’ (דו⁻שבועון), כרך א' גל' ג‘, ט’ חשון תש"ח, עמ' 52.

  66. נקמה של תיבת זמרה. א' 230–239. ‘השילוח’, חוברת היובל, כרך כ“ה, תרע”ב, עמ' 52.

  67. נקרעה השלמות א' 268–271.

  68. סיוט. ב' 155–170. ‘התקופה’, כרך כ‘, תרפ"ג, עמ’ 106–116. הכותרת: קוֹשמַר.

  69. סרגי מוטוב. א' 295–306. ‘השילוח’, כרך כ“ט, תרע”ג⁻ד, עמ' 562–568.

  70. על הוצאות ספרים. ‘דבר’ 27.6.1947.

  71. על מנדלי. ד' 101–102. ‘כתבים’, י“ט, כ”ו טבת תרפ"ז (31.12.1926), עמ' 3.

  72. עתה ידענו. (מספורי חברי). ה' 56. ‘ידיעות אחרונות’, 30.8.1957.

  73. פגישתי עם מ. י. ברדיצ’בסקי. ד' 182–183. ‘דבר’ 14.11.1947.

  74. פגישתנו הראשונה. ה' 50. ‘דבר’, 14.8.1953.

  75. פרקי לבוב. ‘דבר’ 2.4.1948; 14.5.1948.

  76. צבי דיזנדרוק. ד' 274–275. ‘דבר’ 2.10.1940.

  77. קטנוּת. א' 89–95. ‘השילוח’, כרך י“ד, תרס”ד⁻ה, עמ' 46–50.

  78. רפאל. א' 15–24. ‘סיפורים וציורים’, עמ' 10–19.

  79. שיחת חולים. ‘הבוקר’ (עתון יומי), שנה א, גל' 108, ורשה, ג' סיון תרס"ט. עמ' 1.

  80. שלג נפל. א' 153. ‘המעורר’, שנה שניה, קונטרס א‘, ינואר 1907, עמ’ 17.

  81. שירי ‘הברודיים’. א' 119–122, ‘הבקר’, עתון יומי בעריכת דוד פרישמן, שנה א‘, גל’ 131, וארשה, ג' תמוז תרס“ט (9.6.1909), עמ' 1–2. הכותרת: ניגוני ה”ברודיים".

ב

כתבי שופמן: תרס“ב–תרע”ד (סיפורים, שירים, תרגומים ומאמרי ביקורת)64

הרשימה ערוכה בסדר כרוֹנוֹלוֹגי של זמן הפרסום, ולא לפי זמן הכתיבה. צוינו בה מקום הפרסום הראשון ומקומות הכינוס. כוכב (*) לפני השם מציין, שהיצירה לא כונסה אף פעם אחת. 2 כוכבים לפני השם (* *) מציינים שלא נודע לי מקום הפרסום הראשון. במקרה זה, הסדר שבו נכלל הסיפור ברשימה הוא משוער בלבד.

מקום הכינוס של הסיפור נזכר בציון סימן⁻הקיצור של הספר כפי שנקבע בנספח א לפרק הבא. בכל מקרה של חתימה בפּסבדוֹנים צוין הדבר במפורש.

*1. “פארווארט” לספר שיריו של אברהם רייזען “צייט ליעדער'. פערלאג “פראגרעסס”, ווארשא, תרס”ב, 1–3. בשולי ההקדמה: “ווארשוי דען 1⁻סטען אוקטאבער”. [ביידיש; לא נזכר שם כותב ההקדמה.]

*2 רייזען, אברהם. “מעלה עשן כל שהוא: (ציור מחיי הישיבה)”. ‘הצפירה’, כח, גיל' 243 (ג' בכסלו תרס"ב–14.11.1901), 974. [תרגום; לא נזכר שם המתרגם.]

3. “הערדל”. תרס"ב. וארשה; עם עובד, א.

4. “רפאל”. תרס"ב. וארשה; עם עובד, א.

5. “הקרדם”. תרס"ב. וארשה; עם עובד, א.

6. “בבית זר”. תרס"ב. וארשה; לונדון; אודסה; שטיבל, א; עם עובד, א; יחדיו.

7. “מחיצה”. תרס"ב. וארשה; לונדון; אודסה; שטיבל, עם עובד, א; יחדיו.

8. “כחם היום”. תרס"ב. וארשה; לונדון; אודסה; שטיבל, א; עם עובד, א.

9. “יונה”. תרס"ב. וארשה; לונדון; אודסה; שטיבל, א; עם עובד, א.

10. “בין החומות”. ‘השלח’, יג (סיון תרס"ד), 492–504. לונדון; אודסה; שטיבל, א; עם עובד, א.

11. “קטנות”, ‘השלח’,יד (תרס“ד–תרס”ה), 46–50. לונדון; אודסה; שטיבל, א; עם עובד, א.

12. “אחרי הרעש”. ‘הצפה’, ב. גל' 517 (כז בתשרי תרס"ה–23 בספטמבר / 6 באוקטובר 1904). לונדון; אודסה; שטיבל, א; עם עובד, א.

13. “ליד הדרך”. ‘השלח’, טו (תרס"ה), 10–15. לונדון; אודסה; שטיבל א; עם עובד, א; יחדיו.

*14. “ביילה”. ‘הצופה’, ב' גיל' 588 (כ בטבת תרס"ה–15/28 בדצמבר 1904).

* *15. "בין ‘אפטוס ואינפטוס’. לונדון; אודסה; שטיבל, א; עם עובד, א.

*16. “ואנו היכן?” [מאמר]. ‘היום’, בעריכת קליינמן, משה וקרפל, יונה. לבוב, חורף תרס"ה.65

17. גורקי, מ. “ארטם”, תרגם שופמן, ג. ‘היום’ הנ"ל [בהוספה מיוחדת]. חזר ונדפס בספר [ראה ברשימת תרגומיו של שופמן, נספח ג, מס' 2 לפרק הבא.]

18. “במאסר”. ‘הזמן’ (ירחון), א, חוב' ז (יולי 1905), 102–108. לונדון; אודסה; שטיבל, א; עם עובד, א.

19. “במלון”. ‘הזמן (עתון יומי), ג, גיל’ 256 (וילנה, ה בטבת תרס"ו–20.12.1905, 1–2. לונדון; אודסה; שטיבל, א; עם עובד; א.

20. “תלוי”. ‘המעורר’, א, קונטרס ג (לונדון, מרץ 1906), 1–2. לונדון; אודסה; שטיבל, א; עם עובד. א; יחדיו.

21. עיפים". שם, קונטרס ז–ח (יולי–אוגוסט 1906), 9–10. לונדון; אודסה; שטיבל, א; עם עובד, א.

22. “טיול”. שם, קונטרס יב (דצמבר 1906), 8–10. [בשולי הסיפור: פברואר 1905.] לונדון; אודסה; שטיבל, א; עם עובד, א.

23. “שלג נפל”. שם, ב, קונטרס א (ינואר 1907), 17. שטיבל, א; עדי; עם עובד, א.

24. “באשמורת התיכונה”. שם, שם, 17–18. לונדון; אודסה; שטיבל, א; עם עובד, א.

25. “לא”. שם, שם, 18–19. לונדון; אודסה; שטיבל, א; עם עובד, א.

26. “בליל תשעה⁻באב”. שם, 19. לונדון; אודסה; שטיבל, א; עם עובד, א. [23–26 נתפרסמו בכותרת המשותפת “רשימות”.]

*27. “תולעים ספרותיים” [מאמר]. ‘ספרות: מאסף לספרות היפה ובקורת’, א, קובץ ב' (וארשה תרס"ח), 127–130. [יולי 1908].

28. “באמצע”. ‘רביבים’, א (לבוב תרס"ח) [אוגוסט 1908], 23–24. לבוב; אודסה; שטיבל, א; עם עובד, א; יחדיו.

*29. “‘געגועים’ ו’נשמה'” [חתום: ג. ש.]; “ספרות” [חתום: B 66 ]. שם, שם. 87–96. [על דרכי ביקורתו של ניגר ועל ענינים שונים; על ‘ספרות’ ב].

30. “הניה”. ‘ספרות’, א, קובץ ג (תרס"ט [אוקטובר 1908], 65–68.לבוב; אודסה; שטיבל, א; עם עובד, א'; יחדיו.

*31. “על אודות ה’שכל המבאר'” [מאמר]. שם. שם, 145–150. חזר ונדפס (בהשמטת החלק האחרון): ‘יוסף חיים ברנר: מבחר מאמרים על יצירתו הסיפורית’, ערך בקון, יצחק. עם עובד, תשל"ב, 68–70.

שם, שם, 87–96. [על דרכי ביקורתו של ניגר ועל עניינים שונים; על

32. “כח”. ‘רשפים: מאסף ספרותי’, א, קובץ א (וארשה, תרס"ט [נובמבר 1908], 1–3. לבוב; אודסה; שטיבל, א; עדי; עם עובד, א.

33. “גבור”. שם, שם, 3 לבוב; שטיבל, א; עדי; עם עובד, א.

34. “אם”. שם, שם, 4–5. לבוב; אודסה; שטיבל, א; עם עובד, א.

35. “כאֵב”. שם, שם, 5. לבוב; אודסה; שטיבל, א; עם עובד, א. [32–35 נתפרסמו תחת הכותרת המשותפת “רשימות”.]

*36. “טרגדיה קטנה” [מחזה⁻ביקורת; חתום: הלל סנפיר]. ‘רביבים’, ב (לבוב תרס"ט [דצמבר 1908]), 79–83.

37. “מאידך גיסא”. לבוב, תרס"ט [ינואר 1909]; אודסה; שטיבל, א; עם עובד, א. [פורסם לראשונה בספר הנושא את שמו.]

*38. “בכפיפה אחת”. ‘הבקר’ (עתון יומי), א, גיל' 39 (וארשה, כו בשבט תרס"ט–4/17.2.1909), 1.

39. “על המשמר”. שם, גיל' 45 (יד באדר תרס"ט – 22.2/7.3.1909), 2. אודסה; שטיבל, א; עדי; עם עובד, א; יחדיו.

40. “בגולה”. שם, גיל' 51 (כא באדר תרס"ט–1/14.3.1909), 2. שטיבל, א; עם עובד, א.

*41. “בשדה” [שיר; חתום: ג. ש.]. ‘הפועל הצעיר’, ב, גיל' 12 (ל בניסן תרס"ט– 23.4.1909), 7.

*42. “מה אנו יוצרים?” [מאמר: חתום ה. סנפיר]. ‘הבקר’, גיל' 98 (כא באייר תרס"ט–29.4.1909), 1. [תגובה על מאמרו של מ. רבינזון על מי"ב באותו שם ב’הד הזמן‘, ב’גיל’ 185 (טז בטבת תרס"ט– 9/22.1.1909), 2–3.]

*43. “שיחת חולים”. שם, גיל' 108 (ג בסיון תרס"ט–11/24 במאי 1909), 1.

44. "נגוני ‘הברודיים’ " שם, גיל' 131 (ג בתמוז תרס"ט–9/22.6.1909), 1–2. בשם "שירי ה’ברודיים' ": שטיבל, א; עם עובד, א.

45. “למלחמה”. ‘השלח’, כא (תרס“ט–תר”ע), 47–51. אודסה; שטיבל א; עם עובד, א.

46. “נפת⁻קרח”. ‘רשפים’, א, קובץ כג (וארשה, תרס"ט), 1–12. אודסה; בשם “גלידה”; שטיבל, א; עם עובד, א.

47. “נקמה”. ‘רשפים’, ב (וארשה, תרס"ט), קובץ כח, 1–8. אודסה; שטיבל, א; עם עובד, א.

48. “אהבה”. ‘שלכת’, עורך שופמן, ג. לבוב, תרע"א, 149–160. אודסה; שטיבל, א; עם עובד, א; יחדיו.

49. “המשורר והנערה המתוקה”. ‘סנונית: ירחון לעניני החיים לספרות ומדע’, א, חוב' ו–ז (לבוב, חשון תרע"ב), 81–82. אודסה; שטיבל, א; עדי; עם עובד, א.

50. “נקמה של תבת⁻זמרה”. ‘השלח: חוברת היובל’, כה (תרע"ב), 516–521. אודסה; שטיבל, א; עם עובד, א; יחדיו.

51. “געית השור”. ‘סנונית’, ב, חוב' א (לבוב, שבט תרע"ב), 3–4. שטיבל, ב; עם⁻עובד, א.

52. “אח”. ‘סנונית’, ב, חוב' ג–ד (לבוב, ניסן תרע"ב), 65–68. אודסה; שטיבל ב; עם⁻עובד, א.

*53. * * * [“שלשתנו טילנו הערב”] [שיר; חתום: ג–ן]. ‘סנונית’, ב, חוב' ה–ו (לבוב, סיון תרע"ב), 125.

* *54. “האושר”. שטיבל, ב; עם עובד, א.

* *55. “הסבא והנכד”. אודסה; בכותרת: “סבא ונכדו”: שטיבל, ב; עם עובד, א.

56. “בשרב”. ‘השלח’, כז (תרע“ב–תרע”ג), 151–155 [במדור: “רשימות”]. אודסה; שטיבל, ב; עם עובד, א.

57. “בשביל מי?”. שם, 155–156. אודסה; שטיבל, ב; עם עובד, א. [56–57, בכותרת “רשימות”.]

* *58. “נקרעה השלמות” עם עובד,א.

59. “הפליט”. ‘השלח’, כח (תרע"ג), 58–70. אודסה; שטיבל, ב; עם עובד, א.

60. “סרגיי ממוטוב”. ‘השלח’, כט (תרע"ד), 562–568, אודסה; שטיבל, ב; עם עובד, א; יחדיו.

61. “בקצוי הכרך”. ‘רביבים’, קובץ ה (יפו תרע"ד [פבראר 1914], 32–43. אודסה; שטיבל, ב; עם⁻עובד, א.

62. “ידיד נפש”… ‘העולם’, ח, גיל' 5 (אודסה, כג' שבט תרע"ד – 19.2.1914), 10–11. אודסה; שטיבל ב; עם עובד, ב.

63. “שני התרנגולים”. שם, שם, גיל 7 (אודסה, ז' אדר תרע"ד–5.3.1914), 8–9. אודסה; שטיבל, ב; עם עובד, ב; יחדיו.

64. “באגף הכירורגי”. 1. “גרוע מגוי” 2. “שלי”. שם, שם, גיל' 22 (אודסה, כד' סיון תרע"ד – 17.6.1914), 5–6. 3. “אין לי נעלים”…

  1. “הצועני”. שם, גיל' 14 (כז ניסן תרע"ד – 23.4.1914), 11–12. 5. “רעי אַלפּ והאחות הצעירה”. שם, שם, גיל' 15 (ד' אייר תרע"ד – 30.4.1914), 9–11.
  2. “כחצות הלילה”. שם, שם, גיל' 17 (יח' אייר תרע"ד – 14.5.1914), 8. אודסה; שטיבל, ב; עם עובד ב.

65. “מעתות בצבא. 1. עזר למשטרה [נקרא קודם: עזר לבולשת]. 2. בנות הערלים”. שם, שם, גיל' 22 (כד' סיון תרע"ד – 18.6.1914), 5–6. אודסה; שטיבל, ב; עם עובד, ב.

66. “אורי ניסן גנסין”. ‘הצדה – קובץ⁻זכרון לא. נ. גנסין’, ירושלים, תרע"ד, עמ' 113. [בשוליים: וינא, 1913]. שטיבל, ד; עם עובד, ד. [השם: גנסין].


  1. אברהם רייזין, ‘צייט ליעדער’, [מיט א פארווארט], פערלאג “פראָגרעסס” וואָרשא, תרס"ב. התאריך: 1 באוקטובר רשום בשולי ההקדמה.

    ‘הצפירה’, שנת 28, גל‘ 243, ג’ כסלו תרס“ב (14.11.1901) עמ‘ 974. ענינו של הסיפור: מעשה בבן⁻ישיבה עני מרוד שהשתוקק לעשן, ולבסוף לאחר שאזר עוז בנפשו וביקש סיגריה מאחד האנשים ונידחה בבוז, חשך עליו עולמו בשל הרגשת העלבון וההשפלה. מעניין, שזהו מוטיב ’שופמני' טיפוסי בדומה ל”הערדל", למשל.  ↩

  2. המקורות לידיעה על ההקדמה הם: הלכסיקון של זלמן רייזין, ערך ‘אברהם רייזין’ (עמ' 355) וערך ‘שופמן’ (עמ' 484); תשובתו הלא⁻מדוייקת של שופמן עצמו לשאלון “גנזים” מיום 14.10.1952; רשימתו של דב סדן “במפולש” ב‘מבפנים’, כרך ל“ד, חוב' 4, סתיו תשל”ג, עמ‘ 421–424; וכן ידיעה ב’דבר‘ במדור “בספרות ובאמנות” מיום יח’ באייר תרפ“ז המביאה תמציתם של זכרונותיו של רייזין שנתפרסמו באותו זמן ב”פרייהייט" (ניו⁻יורק). תודתי לרפאל וייזר על השלמת פרט זה.

    המקור לידיעה על תרגום הסיפור הוא ברשימתו של שופמן; “ווארשה בשנת תרס”א“. [רשימת הסיפורים של שופמן שנזכרו במאמר, מסודרת לפי א”ב בצירוף מראה מקום שלהם בכתבים ובצירוף מקום הפרסום הראשון וזמנו, נמצאת בנספח למאמר].  ↩

  3. תודתי לידידי הד“ר יצחק בקון, שהעירני על פרט זה. אברהם רייזין מספר על כך בזיכרונותיו בספרו: ”עפיזאָדן פון מיין לעבן“, חלק ב‘, ווילנע, 1929 עמ’ 54–56. על יחסי אברהם רייזין ושופמן העיר דב סדן במאמרו הנ”ל וכן העיר שם על פליאה נוספת בעיניו, והיא: הימנעותו של שופמן מלכתוב לועזית בכלל ויידיש בפרט, להוציא פירורים אחדים. שופמן עצמו באותו שאלון מעיר: “לועזית לא כתבתי”.  ↩

  4. ברשימתו “ויטבסק”.  ↩

  5. לפי הערך ‘שופמן’ ב‘אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו’ של דוד תדהר, כרך ד‘ עמ’ 1892. הערך נכתב ע"י שופמן עצמו בגוף שלישי, והוא היסוד ל‘ערכים’ בלכסיקונים ובאנציקלופדיות ולרשימות השונות על תולדות חייו של שופמן.  ↩

  6. יעקב פיכמן, “גרשון שופמן”, ‘בני⁻דור’, הוצ‘ “עם עובד”, תשי"ב, עמ’ 129.  ↩

  7. אח זה, משה, נפטר כבן 40 במינסק. ראה דבריה של דבורה בארון עליו במכתבה לשופמן מיום 7.6.49, ‘אגב⁻אורחא’, עמ' 159: “ואחיך משה, זה האיש היפה שצחק לא כיהודי כלל. מין צחוק עסיסי ורב⁻קומות”.  ↩

  8. עליו: ד“ר ש. אורחוב, ד”ר ח. ד. הורביץ – כלכלן וסופר“, ‘העבר’, חוב‘ ה’, אלול תשי”ז, ת"א, עמ‘ 149–151. ג. קרסל, לכסיקון. בענין השפעתו על שופמן, בערך ’שופמן' באנציקלופדיה של תדהר. ראה לעיל הערה 5.  ↩

  9. דן מירון, “הספרות העברית בראשית המאה העשרים”, ‘מאסף’, ב‘ תשכ"א, עמ’ 451–454.  ↩

  10. ראה למשל, “ה. ד. נומברג”; “אל אברהם רייזין”; “פגישתי עם מ. י. ברדיצ'בסקי”; “י. ל. פרץ” ועוד.  ↩

  11. “על הוצאות ספרים”. תגובה על רשימה זו של שופמן המפחיתה לדעת הכותבת בערכו של בן⁻אביגדור פירסמה צפורה בן⁻אביגדור במדור: “מכתבים למערכת” ב‘דבר’ 30.7.1947.  ↩

  12. ויעידו על כך רשימותיו של שופמן על מנדלי הכתובות מתוך יחס הערצה וכבוד מרובים: “נטפי מטר גדולים”; “מנדלי בתיאורו של י. ד. ברקוביץ”; “על מנדלי” ועוד.  ↩

  13. נ.מייזל, ‘י. ל. פרץ וסופרי דורו’ הפרק: “השפעת פרץ על סופרים קשישים וצעירים”, הוצ‘ ספרית פועלים 1960. עמ’ 216–241. על שופמן: עמ' 224.  ↩

  14. לימים, חזר שופמן ותיאר מאורע זה ברשימת⁻זיכרון סיפורית “ביום אביב” מן הסידרה “מימי צבא”, בלא הריתחה שבמכתב.  ↩

  15. אראה גם בזכרונותיו של מ. חיוג “י. ח. ברנר”, ‘מאזנים’, כרך לט‘ חוב’ 3⁻4, אב⁻אלול תשל"ד, עמ' 187–199.  ↩

  16. “בוברויסק”, עד 1903 פירסם שמעוני 5 שירים, לפי רשימתו הביבליוגראפית של ברוך שוחטמן.  ↩

  17. דבריו של ז. י. אנכי שצוטטו במכתבו של ברנר, (‘כתבים’ כרך ג‘ עמ’ 226 מס' 29. מסוף 1902).  ↩

  18. שלמה רזניק, “ביקור אצל שופמן”, הפועל הצעיר‘, י“ח תשרי תש”ל (30.9.69). נכלל בספרו ’ברשות היחיד‘, הוצ’ אביבים, ת“א, תשל”ג, עמ' 23.  ↩

  19. תיאור הפרעות בהומל, ראה, למשל, רשימתו של ש. ביחובסקי ב‘הצופה’ (וארשה, עיתון יומי) שנה ראשונה, י“ג תשרי תרס”ד (4.10.1903) עמ' 931, שבה הוא מתאר את הנזקים ברכוש, את מראה הרחובות שבתוכם שברי כלים ונוצות ואת משמרות הצבא הסובבים בעיר. ועוד באותו עיתון (גל' 222). וביתר עתוני התקופה בהרחבה.  ↩

  20. טפח מיחסי הלל צייטלין ושופמן, אפשר למצוא במכתבו של ברנר לשופמן מלונדון מיום 9.6.1906, כרך ג‘ עמ’ 255 מס' 113.  ↩

  21. נדפס ב“דבר” 9.4.1952 בטעות נדפס שם החודש: מאי.  ↩

  22. ראה גם באגרות ביאליק, כרך א‘, עמ’ רע“ח, מס' קנ”ז, מיום כ“ח טבת תרס”ה.  ↩

  23. על סיפורי⁻הקסרקטין של שופמן, היוצרים חטיבה מיוחדת בתוך כלל סיפוריו לא נכתב הרבה. ראה, למשל, במאמרו של גרשון שקד “ארבעה מדורים והחוף השקט”, ‘כרמלית’ כרך ט“ז תש”ל, עמ‘ 16–17. נכלל בספרו ’ללא מוצא‘, הוצ’ הקיבוץ המאוחד, תשל"ג, עמ' 123–125.  ↩

  24. בביוגראפיה של שופמן מדובר על שלוש שנות שירות בצבא, אולם בשנת תרס"ד כבר נמצא שופמן בלבוב, ונראה שתקופת השירות לא עלתה על שנתיים. מסוף שנת 1902 עד ראשית 1904.  ↩

  25. נדפס ב‘דבר’ 9.4.1952. מכתבו של שופמן לביאליק ותשובתו של ביאליק אליו נדפסו בספרו של מ. אונגרפלד ‘ביאליק וסופרי דורו’, הוצ‘ עם הספר, תשל"ד, עמ’ 298–299.  ↩

  26. מ. חיוג בזיכרונותיו (ראה לעיל 14א) מזהה את גיבורת “אם” כפוליה הלפרין, אשתו של יחיאל הלפרין, ששופמן חיזר אחריה.  ↩

  27. למכתב זה נוסח נוסף בארכיון שבו חוזרת כלשונה פיסקה זו. (גנזים 3586).  ↩

  28. משה קליינמן, “גליציה מלפני שלושים וחמש שנים. פרקי זכרונות”. ‘מאזנים’, כרך י“א, אייר ת”ש – תשרי תש"א, עמ' 223–243.  ↩

  29. נושא זה יידון בפרק הבא.  ↩

  30. התקופה שעשה שלום⁻עליכם בלבוב, ומשהו על הפגישה בין ברקוביץ לשופמן מתוארת בזכרונותיו של ברקוביץ “הראשונים כבני אדם”, בהוצ‘ “דביר”, עמ’ פ“ט. על הפגישה עם שלום⁻עליכם בלבוב מספר שלמה רזניק מפיו של שופמן ב‘כרמלית’ כרך ט”ז תש"ל, עמ‘ 103. נכלל ב’רשות היחיד‘, עמ’ 23.  ↩

  31. על פרשת היחסים בין סופרי רוסיה לסופרי גליציה נכתב לא מעט, ונזכרה גם במבוא שלי ל‘מבחר כתבי ראובן פאהן’, הוצ‘ אגודת הסופרים ומסדה 1969, עמ’ 33–36.  ↩

  32. כתב⁻היד קשה מאוד לקריאה. ברוב המכתבים אין תאריכים. חותמות הדואר חסרות או מטושטשות וקביעת הזמן בכל מקרה, היא בספק.  ↩

  33. מנחם פוזננסקי, ‘דמויות מלווות’, הוצ‘ הקיבוץ המאוחד, תשי"ח, עמ’ 296–297.  ↩

  34. ‘מולד’, כרך י"ט יוני 1961. חזר ונדפס בקובץ ‘י. ח. ברנר – מבחר דברי זכרונות’, 1971, עמ' 119–120.  ↩

  35. אגרות ברנר מתקופת לבוב. אדיר כהן: ‘יצירתו הספרותית של ח. י. ברנר’, הפרק “ברנר בגליציה”, עמ' 50–54.  ↩

  36. ראה בפרק הבא.  ↩

  37. רות בונדי, “המקצר יאריך ימים”, ‘דבר השבוע’ 3.3.1960.  ↩

  38. צילום השירים ‘מאזנים’ כרך לז‘ חוב’ 2, תמוז תשל"ג עמ' 134–136.  ↩

  39. “בטרם בקר (תרגום מחמלניצקי)”. נדפס ב‘הפועל הצעיר’ כרך יד‘, טז’ תמוז תרפ“א, גל‘ 35, עמ’ 11. הכותרת: ”בעיר לפנות בקר".  ↩

  40. ‘הפועל הצעיר’, שנה ב‘, גל’ 12,ל‘ ניסן תרס"ט (23.4.1909) עמ’ 7.  ↩

  41. ‘סנונית’, סיון תרע"ב, שנה שניה, חוב‘ ה–ו, עמ’ 123.  ↩

  42. רשימת תרגומיו בנספח ג' לפרק הבא.  ↩

  43. ‘סנונית, ירחון לעניני חיים לספרות ומדע’, החל לצאת בדפוס בכסלו תרע“א. תחילה נרשם בשער: ”יו“ל ע”י ‘צעירי ציון’ בלבוב“. החל מחשון תרע”ב נרשם: “יו”ל ע“י ‘צעירי ציון’ נערך בהשתתפותו של ג. שופמן”. כתב⁻עת זה הופיע במשך שתי שנים (תרע“א–תרע”ב). בשנה א‘ הופיעו 9 חוברות ובשנה ב’–7. העיתון נדיר, ומצוי בחלקו בספריה הלאומית. שתי חוברות בשם זה הופיעו בלבוב בכתב⁻יד עוד בשנת תר“ע. בכתב⁻העת ”סנונית" החל אורי צבי גרינברג לפרסם את שיריו הראשונים.  ↩

  44. המאסף “שלכת” ניתן לחותמי “סנונית”.  ↩

  45. ראה מכתבו של ברנר מיום 11.7.1913 לפ. לחובר, כרך ג‘ עמ’ 386, מס' 571.  ↩

  46. ראה בענין זה במכתבו הראשון לברנר מוינה מיום 4.8.1913 (גנזים 48096), ותשובתו של ברנר במכתבו מאוגוסט 1913, כרך ג‘, מס’ 583, עמ' 390.  ↩

  47. שופמן אינו משתמש במילה זו, שאינה מדרכו.  ↩

  48. נדפס ב‘דבר’ 9.4.1952 ושם נרשם בטעות חודש מאי במקום נובמבר.  ↩

  49. א מ. אונגרפלד, ‘ביאליק וסופרי דורו’, עמ' 299. המכתב מיום 24 ליוני [1904].  ↩

  50. מאורע דומה ארע גם לברנר בסוף קיץ 1902, על רקע דומה.  ↩

  51. שלמה רזניק מספר מפיו של שופמן, כי כשנזדמנו פרישמן ושופמן ב“ביום כעברי” בוינה, בשנת 1913, אמר הראשון, שסיפורו “אהבה” הוא מן הדברים היפים ביותר שקרא אי⁻פעם (נדפס בספרו ‘ברשות היחיד’. עמ' 23).  ↩

  52. ‘כתבי אורי ניסן גנסין’ כרך ג‘ הוצ’ ספרית פועלים, 1946, עמ' 19.  ↩

  53. רשימה מלאה של כתבי שופמן למהדורותיהם השונות ראה בנספח א' לפרק הבא.  ↩

  54. ראה מכתבו של ביאליק לרבניצקי מוינה מכ“ד אב תרע”ג (אגרות ביאליק, ב מס‘ רצג’ עמ' קמ"ה). בענין זה יש עוד שני מכתבים של ביאליק לשופמן משנת תרע"ד, שנדפסו ב‘דבר’ 9.4.1952 ועניינם בנייר, במספר האכסמפלארים וכד'.  ↩

  55. ראה באגרות ביאליק שם, הערה 6. ב‘קרית ספר’ כ“ג עמ‘ 182 מס’ 1115 תש”ו–תש“ז, נרשם בטעות שמהדורת אודיסה יצאה לאור בתרע”ז.  ↩

  56. רשימה מלאה של סיפורי שופמן מתקופה זו, הכוללת את מקום הפירסום הראשון בכתב⁻העת, ראה בנספח ב' לפרק זה.  ↩

  57. הסיפורים הם: הערדל, רפאל, הקרדום, בגולה, שירי ‘הברודיים’, שלג נפל.  ↩

  58. הסיפורים הם: בכפיפה אחת, שיחת חולים, גבור, האושר, געית השור, נקרעה השלמות. שני הסיפורים הראשונים ברשימה זו, לא נכללו במהדורת “עם⁻עובד”.  ↩

  59. רות בונדי, “המקצר יאריך ימים”, ‘דבר השבוע’, 3.3.1960.  ↩

  60. במהדורת “שטיבל” (תרפ“ז, תרפ”ט, תרצ"ה) החלוקה בין הכרכים שונה מזו שבמהדורת “עם⁻עובד”: הסיפורים עד תקות⁻וינה כלולים בכרך הראשון (תרפ"ז) ובשליש הראשון של הכרך השני (תרפ"ט). במהדורה זו חזרו וכונסו כמה סיפורים שנשמטו ממהדורת “המעורר” ו“מוריה”, אולם עדיין נעדרו ממנה שלושת הסיפורים הראשונים, הסיפור: “נקרעה השלמות” ושני הסיפורים “בכפיפה אחת” ו“שיחת⁻החולים”, שלא כונסו מעולם.  ↩

  61. מ. י. ברדיצ‘בסקי “שירה חדשה”, ’היום' (לבוב) תרס"ד [לא נכלל בכתביו].  ↩

  62. התכנית להוציא את כתבי שופמן. ראה בפתח ‘רשימות’ ובאגרות ברנר, כרך ג‘ מס’ 322, 323, 331, 332, 333, 334, 337, 338.  ↩

  63. “בכפיפה אחת”, ‘הבוקר’, עיתון יומי בעריכת דוד פרישמן, וארשה, שנה ראשונה, גל‘ 30, כ“ו שבט תרס”ט (4/17.2.1909), עמ’ 1. “שיחת חולים”, שם, גל‘ 108, ג’ סיון תרס"ט (11.5.1909) עמ' 1.  ↩

  64. נתפרסם לראשונה כנספח למאמר “ראשית הביקורת על יצירתו של ג. שופמן”.  ↩

  65. לפי קליינמן, משה. “גליציה מלפני שלשים וחמש שנים: פרקי זכרונות”. ‘מאזנים’, יא (אייר ת“ש–תשרי תש”א), 229–231. העיתון ‘היום’ נדיר, ולא עלה בידי להשיגו.  ↩

  66. פענוח הפּסבדוֹנימים ג. ש. ו⁻B– על פי מכתביו של ברנר לשופמן מלבוב מיום 18.7.1908–25 (‘כתבי י. ח. ברנר’, ג, מס‘ 386, עמ’ 331), מכתבו מטארנופיל מיום 3.8.1908 (שם, מס' 388), וכן על פי הערה מס‘ 5 למכתבו של ברנר ללחובר מלבוב מיום 13.8.1908 (שם, עמ‘ 332, מס’ 390). על כך גם במכתבו של שופמן לפוזננסקי מיום 3.3.1930 (גנזים 15598). הרשימה “ספרות” החתומה: B נדפסה בטעות במהדורה הראשונה של כתבי ברנר בהוצאת שטיבל תר"ץ, כרך ח’ 1, 108–115, והושמטה לאחר מכן מן המהדורות הבאות. בשאר שלוש הרשימות, שנכתבו ע"י ברנר, יש, כנראה, גם קטעים של שופמן.  ↩

המלצות קוראים
תגיות