א

שופמן נתגלה לראשונה לקורא העברי ללא חבלי צמיחה וגידול, בבגרותו, בצביונו ובשיעור קומתו. לא טיפין טיפין, סיפור פה וסיפור שם בכתב־עת זה או זה, אלא בספר הכולל שבעה סיפורים. שושבינו הראשון היה בן⁻אביגדור, שהוציא בהוצאת “תושיה”, שיסד בווארשה, את ספרו הראשון ‘סיפורים וציורים’, בשנת תרס"ב. שופמן היה אז בן 22 שנה.

למען הדיוק מן הראוי להזכיר שני פירסומים קודמים שלו, שיותר משהם בעלי חשיבות ספרותית הם בגדר קוריוז ספרותי, והועילו בעיקר לחיזוק בטחונו ולקירובו ל’חבורת⁻הסופרים' בווארשה. שניהם קשורים בסופר אברהם רייזין. הדבר הראשון היה – הקדמה ביידיש לקובץ שיריו הראשון “צייט ליעדער” של אברהם רייזין בתחילת שנת תרס"ב והשני – תרגום סיפור של רייזין “מעלה עשן כל שהוא. (ציור מחיי הישיבה)”, מיידיש לעברית בשביל ‘הצפירה’.¹ בשני המקומות לא נזכר שמו של שופמן כלל, לא כמחבר ההקדמה ולא כמתרגם הסיפור.²

באותה שנה גרו אברהם רייזין ושופמן בוארשה והתידדו מאד. רייזין עמד אז להוציא את קובץ שיריו הראשון והמו"ל יעקב לידסקי עמד בתוקף על כך שתיכתב הקדמה, ושי. ל. פרץ יכתוב אותה.

פרץ הסכים בתנאי שרייזין יתקן כמה חרוזים בשיריו, שלא נראו בעיניו. רייזין היה מוכן לכך, אלא שכבר היה מאוחר. הקובץ היה מסודר בדפוס. שופמן, שהיה עד לכל זה הציע שהוא יכתוב את ההקדמה בעילום שמו ולידסקי הסכים. רייזין, שהתלהב מאד מסיפורי שופמן שקרא אותם עוד בכתב⁻יד הסכים אף הוא. ההקדמה שכתב שופמן נשאה חן בעיניו, ולאחר מכן תרגם שופמן סיפור שלו לעברית.³

חמשת סיפוריו הראשונים (“הערדל”, “רפאל”, “הקרדום”, “בבית זר”, “מחיצה”, נכתבו בהיותו בן י“ט, כנראה, בעיר מולדתו אורשה אשר בפלך מוהילוב ברוסיה הלבנה, לאחר שהמשטרה גרשה אותו יחד עם בחורי ישיבה אחרים מן הישיבה בויטבסק, שבה למד החל משנתו הי”ד, חזרה אליה.⁴

השפעה מכרעת השפיע עליו, בתקופת הילדות וההתבגרות, אחיו משה, שמילא תפקיד חשוב בהתפתחותו הרוחנית והכניסו לעולם הספרות העברית והכללית. באחד מדפי האוטוביוגראפיה שלו הוא מתאר כיצד קרא יחד עם אחיו משה בכתביו של ראובן בריינין, ששניהם אהבו מאד את סגנונו, וביותר את המונוגראפיה שלו על פרץ סמולנסקין, ש“כל שורה יפה בה היה אחי קורא לפני בניגון מיוחד”, וביחוד את השורה האחרונה שלה.

חליפת המכתבים בינו לבין אחיו משה, שהיה גדול ממנו בשש שנים והיה מורה בכפרים בסביבה, הכילה, כנראה, את נסיונותיו הספרותיים הראשונים, שבעקבותיהם ניסה כוחו בכתיבת סיפוריו הראשונים.⁵ דמותו של אח זה הונצחה ע"י שופמן בכמה מסיפוריו בשמו האמיתי ובתיאור התפקיד החשוב שמילא בחייו: “והוא הוא היה הראשון שהכניס לביתנו ספרים חיצוניים כעבריים כרוסיים” (“לפנים בישראל”). “הנושא העיקרי של שיחותינו היוו הספרים שקראנו בעת האחרונה” (“ימים נוראים בנערותי”) ועוד הרבה.

השפעתו של אח זה וחליפת המכתבים עמו, יש בה כדי לתת הסבר⁻מה לעובדה, שמיד עם סיפוריו הראשונים הופיע שופמן כאמן בעל סימני היכר בולטים ומיוחדים, ללא גישושי⁻נוער, ללא היסוסים וללא תעיות בשבילים צדדיים.

זו היא אולי תשובת⁻מה לשאלתו של יעקב פיכמן: “איך יוולד אמן שלם יום אחד?”⁶ נסיונות הבוסר הספרותיים נשארו במקרה זה גנוזים במכתבים הפרטיים לאח ולא נתגלגלו לרשות הרבים לפני זמנם. האח היה לו מעין עורך ספרותי מעולה, שסייע בידו לחזק את הכרת עצמו ולהבליט את ייחודו.⁷

ב

ההחלטה של בן העשרים לנסוע לוארשה ולהסתופף בצל חבורת הסופרים שבה, נבעה לא רק ממניעים חיצוניים, כמו השפעתו של ח. ד. הורביץ, הכלכלן ואיש הספרות, ומדיניות ההוצאה לאור של בן⁻אביגדור, אלא היה בה גם משום קביעת עמדה ויחס לאוירה הספרותית ששררה בוארשה, ומשום הסתייגות מזו שבאודיסה. השפעתו של מנדלי, שהביאה עמה את “שבירת הנוסח” שלו ואת הרצון שלא לעשות כמתכונתו, היא בודאי אחד הטעמים הכמוסים שבהליכה זו לוארשה.

ח. ד. הורביץ (1865–1933),⁸ שהיה בן עיירה הסמוכה לעיירתו של שופמן (הורי⁻הורקי בפלך מוהילוב אשר ברוסיה הלבנה) וגדול ממנו בשנים, כבר היה בעל ‘עבר ספרותי’ באותם הימים, (החל לכתוב ב“המליץ” בשנת 1882). עוד בתקופת לימודי הכלכלה שלו, השתתף הורביץ בכתבי עת רוסיים ובהיותו בברלין התקרב לאחד⁻העם ולברדיצ’בסקי, שהשפיעו עליו השפעה מכרעת. הורביץ הירבה לכתוב בכתבי העת העבריים של התקופה, היה בקי בספרות העברית, וביחוד בזו הצעירה, ופירסם בעברית ובאידיש סיפורים, מסות ספרותיות ומאמרים בשאלות כלכלה. באותה שנה (תר"ס) הדפיס ב’הצפירה' מאמר ארוך בהמשכים רבים על ברדיצ’בסקי, שהיה קרוב מאד ללבו. קרוב לודאי שהורביץ השפיע לא במעט על שופמן המתחיל, ויתכן כי האחרון נתן לו לקרוא את חמשת סיפוריו וביקש עצתו. יש לשער, כי הללו מצאו חן בעיניו, ואולי הוא שעודדו לפרסמם. בכל אופן באותה שנה הוציא הורביץ בוארשה את ספרו “הממון (פרק בכלכלה הציבורית)” ב“ביבליותיקה עברית” של הוצאת “תושיה” בוארשה, ו’כבעל נסיון' בודאי צייד את ידידו הסופר הצעיר והמתחיל בכמה עצות מעשיות והיפנה אותו אל בן⁻אביגדור מייסד ההוצאה.

בוארשה התרכזה באותן שנים פעילות מו“לית אינטנסיבית ביותר, שחלקה רב בעידוד סופרים צעירים, שראשוני סיפוריהם ושיריהם יצאו לאור באותו זמן, ורבים מהם נעשו אח”כ לעמודי התווך של הספרות העברית. עיר זו נעשתה למרכזו של הדור הצעיר בספרות, שאווירת הבוהימה הספרותית⁻טרקלינית שבה, דמויותיהם של י. ל. פרץ ודוד פרישמן ומציאותם של עתונים והוצאות הספרים, משכו אותו אליה, אף על פי שלא פעם הסתייג ממה שמצא בה.⁹

בכמה וכמה מרשימותיו חזר שופמן ותיאר את האווירה שמצא בוארשה בבואו אליה בשנת תרס“א, בשעה ש”כוכב הספרות העברית היה בעלייתו" (“וארשה בשנת תרס”א"), ואת אורחם ונוהגם של הסופרים שבה: אברהם רייזין, בן⁻אביגדור, י. ל. פרץ, דינזון, נומברג, דוד פרישמן:¹⁰ “פרחי הסופרים המתחילים, בעברית ובאידיש, עולי⁻הימים הללו, הרעבים למחצה והבלתי⁻לבושים כהוגן, אשר התלקטו ובאו מאוקראינה ומרוסיה הלבנה וכו', נמשכו אל מעון פרץ זה כפרפרי לילה אל האור”. (“י. ל. פרץ”). ועל בן⁻אביגדור: "אפילו בן⁻אביגדור בשעתו, עם כל ‘צלליו’, גישה של סופר ואוהב ספרות מונחת היתה ביסודה של ‘תושיה’, ‘ביבליותיקה עברית’ וכו' ".¹¹

תקופה זו הטביעה חותמה על שופמן לכל חייו וההיכרות עם האישים שבוארשה, וההשפעות האירופיות שספג שם תוך לקיחת חלק בפעילות הספרותית העברית המגוונת, היו לו, כמו לסופרים אחרים, חלק מהמטען הרוחני שנשא עמו לכל מקום וממנו שאב כל ימיו.

ההחלטה לבוא לוארשה היתה גם פרי תפיסה ספרותית, שראתה צורך בשינויים בספרות העברית, בהשתחררות מן הנוסח הקבוע ומן השיגרה, בחיפוש אחרי צורות הבעה חדשות וריתמוס חדש של השפה. כבודם של הסופרים הגדולים ובראשם מנדלי במקומם מונח, ואין מקום לערער על כך,¹² אולם הפחד מפני ההשתעבדות להם ולדרך כתיבתם, וההכרה, שכעת יש הכרח לכתוב אחרת, לשבור את הנוסח, היו מן הסיבות האמיתיות שדחפו סופרים מחדשים כשופמן להסתופף בוארשה דוקא. דברים שניסח מקץ שנים לא מעטות שלמה צמח, במאמרו “בעבודות ההווי” (‘ארץ’ תרע"ט) בדבר השיעבוד של הפרוזה העברית למנדלי וכנגד “סבל⁻ירושה זה”, שנהפך ל“צור מכשול ליצירה העברית”, כוחם יפה להסביר את הסיבה האמיתית המסתתרת מאחורי העדפתה של וארשה על אודיסה, ביחס לסופרים כשופמן, שכבר עם הופעתו המקובצת הראשונה נתגלה כאחד מיוצרי הנוסח החדש בפרוזה העברית, שעמו הוכנסו הערכות וטעמים חדשים לספרות העברית.

ג

קבלת הפנים הראשונה לשופמן היתה מעודדת ומאכזבת כאחד. בן⁻אביגדור קיבל מיד עם קריאתו את חמשת הסיפורים לדפוס, וכנראה אף ביקש ממנו להוסיף עליהם עוד סיפורים, כדי שהספר לא ייצא צנום מדי. כתוצאה מפנייתו זו נכתבו בוארשה שני סיפורים נוספים: “כחום היום”, ו“יונה”, והספר הראשון יצא כשהוא כולל בתוכו 7 סיפורים (63 עמודים). נלהב פחות, אך עדיין אוהד, היה גם ש. ל. גורדון, שהיה באותו זמן עורך עתון הילדים “עולם קטן” (הוא היה גיסו של בן⁻אביגדור), שמתח ביקורת על הסיפורים בגלל “מיעוט העלילה” שבהם. לאוהדיו של שופמן הצעיר והמתחיל שייך, כאמור, גם אברהם רייזין. מן הסופרים הצעירים המתחילים שידידותם חיזקה הרבה את רוחו של שופמן היה גם ה. ד. נומברג, ששיחותיהם המשותפות ברחובות וארשה ודעותיו בזכות סיפוריו היה להם חלק רב בהחזרת הבטחון העצמי: “דעתו בנוגע לדבר כתוב בידי אחד מחבריו הצעירים היתה קריטריון”. (“ה. ד. נומברג”).

בקיץ תרס“א שהה ברדיצ’בסקי במעון⁻קיץ ליד וארשה עם אשתו (ולא כפי שכותב שופמן עם ארושתו, שהיתה אחר כך לאשתו) ושופמן הביא אליו את סיפוריו הראשונים, שעמדו להופיע בהוצאת “תושיה”, לעיון. שופמן, כצעירים רבים אחרים, העריץ את ברדיצ’בסקי וחוות דעתו על כתיבתו היתה חשובה לו מאד. חוויית הפגישה עמו היתה כבירה וברדיצ’בסקי מצידו, לאחר השיחה פא”פ ולאחר הקריאה בסיפוריו, נעשה מתומכיו וממעודדיו הגדולים של שופמן, (“פגישתי עם מ. י. ברדיצ’בסקי”) ואף כתב עליו שתי רשימות ביקורת נלהבות (בשנת תרס“ד ותרס”ט). שופמן היה זה שקישר לראשונה בין ברנר לבין ברדיצ’בסקי.

לעומת קבוצה זו של חסידי כתיבתו, לא מצאו סיפוריו הראשונים חן בעיני ‘האריות’ שבחבורת סופרי וארשה כגון דוד פרישמן וי. ל. פרץ. כפי שהיה מקובל, ‘עלה שופמן לרגל’ לביתו של י. ל. פרץ, ושם, במחיצת סופרים נוספים (נומברג, דינזון) קרא לפניו מתוך סיפורו הראשון “הערדל”.¹³ ה. ד. נומברג העיר ברוסית, כי מורגשת בסיפור זה השפעתו של צ’כוב, ואילו פרץ, שראה גם בהערה זו מחמאה בלתי מוצדקת, העיר ברוסית אף הוא: “אין כאן דבר מעין צ’כוב”. פרץ, כפי שמתאר שופמן, “הביע את אי רצונו” בנימוק, ש“זהו תרגום מרוסית – אין זה עברית לחלוטין. אילו הייתי אני במקום בן⁻אביגדור, לא הייתי מקבל את זה לדפוס”. למותר לתאר את הרגשתו של הסופר המתחיל לשמע דברים אלה, וכפי שהוא מעיד על עצמו: “יצאתי מלפניו על מנת שלא לשוב אליו עוד” (“וארשה בשנת תרס”א). בשעת פגישתו עם ברדיצ’בסקי אף פלט “על חשבונו אי⁻אלה דברי זלזול”, דברים, שהביאו את ברדיצ’בסקי ללמד סניגוריה על פרץ וללמד הלכות דרך⁻ארץ את הסופר הצעיר והמאוכזב, ביחסו לסופרים גדולים וחשובים.

לימים, במלאות מאה שנה להולדתו של פרץ, הקדיש לו שופמן רשימה ובה ‘החליק’ על אותו מאורע ראשון, שבו החליט שלא לשוב אליו עוד. הוא תיאר את התה הרענן והריחני שחלט פרץ בעצמו לנומברג, לדינזון ולו, כאשר ביקרו במעונו בוארשה באביב תרס"א, את צורתו החיצונית הרעננה ושופעת החמימות, שבגללה נמשכו אליו הנערות ופרחי⁻הסופרים כאחד, וכתב בנימה של שוויון נפש מוחלט על אותו מאורע שהוציאו מרשות היחיד ועשאו ענין לרבים: “קרא את כתבי⁻היד שלנו, קרא בהתענינות, העיר מה שהעיר”. הביקורת היחידה הנשמעת בקטע זה, אף היא נרשמת לזכותו של פרץ: “אבל למצבנו החמרי, מהיכן אנו חיים כאן, בבירה פולנית זרה זו, לא חקר ולא דרש, ודוקא זה היה נהיר לנו ועודד את רוחנו”. (“י. ל. פרץ”).

עוינת לא פחות היתה תגובתו של פרישמן על שני הסיפורים “כחום היום” ו“יונה”, שנכתבו בוארשה, שכן הפטיר מבין שפתיו ברוסית: "לא מתאים בשביל ‘הדור’ ". בחוות דעתו החיובית של פרישמן היה כדי להביא לשופמן סכום כסף כמקדמה, ובהערתו זו ביטל גם את תקוותו זו.

ברשימת הזכרון, שכתב שופמן לאחר מותו של פרישמן, מורגשת הערצה לסופר גדול זה ולכוח המבקר שבו, על אף האכזבה הראשונה ממנו: “לצעירים לא ידע חיבה יתרה, אבל בכל מה שיצא מפיו ומעטו עורר את החשק לכתיבה”. (“דוד פרישמן”).

ד

קובץ הסיפורים הראשון ‘סיפורים וציורים’, שכלל, כאמור, שבעה סיפורים, הורגש בו מיד החידוש שבצורת הכתיבה וההתבוננות, והבליט את יחודו של הכותב. נראה, שבלי הגזמה אפשר לומר, כי בקובץ סיפוריו זה הגיע שופמן לשיא יכולתו כמסַפר, וסיפוריו האחרים שנכתבו בתחנוניה השונות של תקופה ראשונה זו, עד שנת תרע“ג עם נסיעתו לוינה ופרוץ מלחמת העולם הראשונה – היו כהמשך לאותה מדרגה אמנותית גבוהה (אחד פחות ואחד יותר), שגובהה וטיבה כבר נסתמנו בספר ראשון זה. כתיבתו בשנים שלאחר מכן על שתי תקופותיה העיקריות, המקבילות לשני מקומות מושבו העיקריים, אוסטריה (עד 1938) וא”י (מאז ועד יום מותו), עם שיש בה לא מעט סיפורים מעולים וחשובים וביניהם כאלה שהם מפסגת יצירתו, הרי בעיקרה שוב לא הגיעה לאותה מדרגה של התקופה הראשונה, והשינוי שהלך והסתמן בה, עד שנעשה כסימן היכר בלעדי לכתיבתו של שופמן כולה, לא תמיד היה לטובה. הכוונה לצמצום אחר צמצום שנהג שופמן בכתיבתו (שמעולם לא הצטיינה באריכות יתירה), אשר גרם לכך, שמספר ניכר מרשימותיו יוצאות מגבול הסיפור ונכנסות לתחום ההגות והחכמה, והיסוד הבלטריסטי שבהם, האטמוספרה המיוחדת שציינה את סיפוריו הראשונים ופיתוח הדמויות המיוחד לו, נעלמים והולכים. רשימותיו אלה נראות לא פעם כתגובות של אישיות חכמה מאד ובעלת נסיון חיים רב, המתבוננת בעולם בדרכה המיוחדת ומסיקה את מוסר⁻ההשכל שלה ממה שהיא רואה, אולם כל אלה הם קטעי⁻חיים בלבד, פרקי נסיון מזוככים, שהמרחק ביניהם לבין אמנות הסיפור כסיפור אינו קטן. תהליך ההתפרדות ליסודות ולמוטיבים ‘טהורים’ בולט ביותר בשעה שמשווים את היצירות מהתקופה הראשונה לשל התקופות הבאות.

אין להבין מדברים אלה זלזול ברשימותיו הקצרות של שופמן והמעטת ערכן, ואולם יש להצטער על מיפנה זה ביצירתו. בודאי שיש רקע לכך, ואפשר אף להסביר זאת בסיבות ביוגראפיות חיצוניות ופנימיות, אולם נדמה, שלמרות ההערכה הגבוהה ליצירתו של שופמן בכלל, הרי מקומו בספרות העברית שמור לו בעיקר בגלל סיפוריו מן התקופה הראשונה, והרושם שעשה על קהל הקוראים בשעתו נוצר בזכות ספר הסיפורים הראשון הזה והשלושה שבאו אחריו, ועל קהל הקוראים שאינו בן דורו – בזכות סיפוריו שכונסו בכרך הראשון של כתביו במהדורת “עם⁻עובד” (תש"ו).

בשבעת סיפורי הקובץ מקופל למעשה כמעט כל המשכו של שופמן, וגם התפתחותו העתידה, זו שהביאתו לפרישה מן הסיפור מסוג זה ולהתרכזות ברשימות קצרצרות בלבד, כבר נרמזת כאן. הסיפורים האחרים, שנוספו עוד בתקופה ראשונה זו, העשירו את נסיון החיים, אולם בעיקרו גם הם אינם אלא הרחבה ופיתוח של מה שכבר נרמז, נתגשם והסתמן בשבעת הסיפורים הראשונים.

אחת התכונות המהותיות, שכבר זכתה לציון ולהבלטה בביקורת היא, ריכוז המציאות בפרט אחד, שהוא חסר⁻חשיבות לכאורה, שבאמצעותו מתגלה הווייה כולה. פרט זה יכול להיות חפץ כל שהוא כגון קרדום או ערדל, והוא יכול להיות מעשה כל שהוא כמו בקשת הלוואה, וביקור בבית חבר. לימים, נשאר השלד העירום בלבד – החפץ או האביזר ובדל⁻העלילה, המעידים על המציאות והטבע האנושי.

מיעוט התיאור הפנימי הישיר של הנעשה בנפשו של האדם פנימה והסטתו לעבר הסביבה החיצונית המקיפה את האדם, שתמחיש את המתחולל בנפשו פנימה, בסיפורים הראשונים נעלם כמעט לחלוטין, ואת מקומו תופסים תחליפים המשמשים כאנלוגיות בין העולם החיצוני שהגיבורים נתונים בתוכו לבין הנעשה בתוכם. תהליך זה, היה לא פעם לרועץ לסיפורים, שכן יש בו מן המלאכותי והמאולץ.

גיבוריו של שופמן שייכים לסוג סיפורי “התלושים”, שהיה רווח מאד באותו דור, אולם בעת ובעונה אחת, יש לגיבוריו אלה יחוד משלהם, בחולניותם המרובה, ובאירוטיות היתירה שהם מגלים הגובלים לפעמים בסטיה מן הנחשב כנורמאלי. דמות כ“יונה” היא דמות של סוטה, הנמשך לנערים ולנערות קטנים ובעיקר לנערים. כמיהתו למשהו שאין הוא יודע פישרו, שרק אהבת דוד ויהונתן משמשות לו מוקד הזדהות והשראה, אינה מאפשרת לו להתקיים בעולם. החמדה הגופנית הגדולה, שלא יכלה לבוא על סיפוקה, היא שהביאה למותו. כמוהו גם גיבור “כחום היום”, נתניה המורה, אשר משיכתו לתלמידו רק נרמזת בסיפור ואינה מתוארת תיאור ישיר, ורק תמונת הסיום של אחת הפרות, העולה ומטפסת על גבי חברתה, מגלה במה דברים אמורים.

גם שאול, גיבור “בבית זר” מגלה נטיות דומות וכמֵהַ למגע ידו של חברו ראובן: עצביו המגורים גורמים להגברת הרגשת בדידותו וליבותו ואפסות העולם הפנימי שיצר לו בעקבות הספרים שקרא, המתנפץ לנגד עיניו.

נטייתו זו של שופמן לתאר את הסוטה, את החולני, את המצבים הקיצוניים שאליהם מגיע האדם, מתגלית הרבה בהמשך יצירתו, וגם היא מסימני ההיכר שלה.

האכזריות שבחיים, אדישותם של בני⁻האדם לסבלו של הזולת, ההנאה ששואבים הבריות מיסוריהם של האחרים, כל אלה וכיוצא בהם, שנעשו, לימים, מסימניה המובהקים של כתיבתו והופיעו כמוטיבים טהורים ללא תוספת של סממני תיאור ועלילה – מצויים כבר בסיפורים ראשונים אלה, כשהם משובצים בתיאורי הגיבורים ועולמם, כך, למשל, מתוארת תגובתה האדישה של נערה אחת בסיפור “בבית זר” על מות “עלם מוכה שחפת הגר באותו הרחוב”, ותוך כדי דיבור על נושא זה היא מעוררת יצרו של אחד הצעירים המתהולל עמה. הגיבורים “התלושים” של הסיפורים הראשונים מְפַנים את מקומם לגיבורים החלשים, שמולם עומדים חזקים מהם, אם בקסרקטין, אם בבית⁻הסוהר, אם בעיר ואם בכפר. ההירארכיה, המחלקת את בני האדם לחזקים ולחלשים, קיימת תמיד, ורק המקומות והמסיבות משתנים.

מיעוט היסוד העלילתי בסיפורים, והעתקת נקודת הכובד שבהם אל יצירת האווירה המיוחדת, האופפת את הגיבורים, גם היא אופיינית לסיפורים אלה. ההתפתחות שחלה בסיפוריו, החל בתקופה השניה – היא בכיוון הצטמצמות העלילה החיצונית עד למינימום ולעיתים ויתור גמור עליה. האווירה המיוחדת השרויה על הגיבורים ובנפשם, זו הנוצרת מתוך עיצוב בלתי⁻שיגרתי של חפצים ומראות, נעלמת כמעט לחלוטין, ופעמים לא נשאר לה זכר.

דימויים כגון “העששית על השולחן [– – –] ומראיה הזכיר את העוויית פני האיש המתאווה להתעטש…” או “ממבוא הבית, מחדר המבשלות, הגיעו לאזניו קול נפילות נטפי מים, נפילות רכות, ירקרקות⁻קודרות, עצובות” “מחיצה” – נעלמו כמעט לגמרי מסיפוריו בתקופות הבאות. במקומם באו תיאורי מספר⁻מתבונן הלומד מן החיצוני והגלוי על הפנימי והסמוי. ודאי, שינוי זה באופים של הדימויים מתחייב מהשינוי שחל בגיבורים, בעלילה, במקום המעשה ובאוירה, ואין הכוונה כאן להעריכו כנופל מן הראשונים במדרגתו האמנותית, אלא להצביע על תהליך שהתחולל. תהליך זה פירושו, שחלה החצנה דראסטית למדי, היינו: התיאורים צמודים לעיניו של מספר⁻מתבונן, שאינו לוקח חלק במתרחש, או לוקח בו חלק מועט בלבד, ושוב אין הם פרי הסתכלותו המיוחדת של הגיבור השרוי במצב זה או זה.

תהליך זה מוצא את ביטויו גם בהצטמצמות המונולוג הפנימי של הגיבורים בסיפורים המאוחרים עד למינימום, ולמעשה – להיעלמותו המוחלטת כמעט ברבים מהם.

כמיהת הגיבורים אל ילדותם, ונסיונם להיאחז בה, כמשהו הנותן ביטחון וכוח להמשיך ולשאת את החיים העלובים, אך גם כמקור לצער ולסבל של ההווה, הנרמז פה ושם בסיפורים הראשונים – יש לה המשך נכבד בסיפורים הבאים. הילדות נעשית יסוד קבוע בסיפורי שופמן והוא מופיע אם כאחד המרכיבים בסיפורים או כמרכיבם העיקרי והיחיד.

תיאורי⁻הנוף בסיפוריו של שופמן היו תמיד בבואה למתרחש בנפשו של האדם, אולם גם הם הצטמצמו למינימום ההכרחי, הדרוש למתיחת קווי ההשוואה, ביניהם לבין העלילה הנפשית או ל’מוסר⁻ההשכל' בדבר העולם ותפקיד האדם בתוכו.

אין ספק, שיש מקום להצביע על סימני⁻היכר נוספים, המגלים את ייחודו של המספר, בקובץ ראשון זה, ואף ניתן לסמן את מהלכם בסיפוריו של שופמן בתקופות הבאות בכיוון של התחדדות והתבלטות, או הצטמצמות והיעלמות. אולם נראה, שדי באלה ששורטטו כאן, כדי להדגים את חשיבותו של ספר⁻ביכורים זה.

ה

קובץ הסיפורים הראשון ‘סיפורים וציורים’ הופיע בקיץ תרס“ב, ובחורף תרס”ג נלקח שופמן לשרת בצבא הצארי בעיר הומל. במכתב למנחם פוזזנסקי מיום 6.8.1924 (גנזים) מספר שופמן כיצד הגיע לידיו לראשונה ספרו זה: “קובץ ‘תושיה’ שלי קבלתי בקסרקט, בעצם הצרות הגדולות של חייל בשנתו הראשונה. ומובן, שלא יכולתי ליהנות אז מזה הנאה כל שהיא. התעללות הגורל”.¹⁴

תקופת הומל של שופמן (תרס“ג–תרס”ד) שרויה במזל של שתי חוויות מרכזיות המנוגדות זו לזו ומשלימות זו את זו, שהיקנו לה את חשיבותה המכרעת בחייו ושהשפעתה ניכרת בכל יצירתו. הכוונה לשירות בצבא הרוסי מזה ולחופשות הקצרות, שבהן נפגש עם משכילים וסופרים, בעיקר בבית משפחת הופנשטיין בהומל – מזה.¹⁵

ידידותו עם בני משפחת הופנשטיין, משה, אליעזר, רבקה ואמם, שבביתם היה מרכז ספרותי למשכילים ולפרחי⁻סופרים, הקלה עליו את תקופת הצבא, הרחיבה את חוג ידידיו והיתה לה השפעה מרובה גם על התקופות הבאות בחייו.

בבית משפחת הופנשטיין הכיר את אורי ניסן גנסין ואת ז. י. אנכי, ומאותו זמן נקשרה ידידות עמוקה ביניהם. דמויותיהם של בני משפחה זו ושל באי ביתה הונצחו בכמה וכמה מסיפוריו של שופמן, ששינה, כדרכו, אך מעט את חמרי המציאות.

בתקופת השירות בצבא נפגש שופמן לראשונה גם עם דוד שמעוני (אז שמעונוביץ) שהיה כבן שש⁻עשרה, אולם שיריו העבריים כבר נדפסו בכתבי העת. שמעוני היה יליד בוברויסק ברוסיה הלבנה, ולמקום זה הגיע הלגיון, ששופמן שירת בו, בעונת הקיץ. באמצעות קבלן⁻צבא יהודי, שהפגישו עם בחור משכיל יהודי, שמע אז את שמעו של הנער⁻המשורר שמעונוביץ.¹⁶

הפגישה עם גנסין בשנת תרס“ג בהומל נתקיימה עם צאת ספרו הראשון של שופמן, והשיחה ביניהם נסבה על ספר זה, ששופמן מכנה אותו ברשימה זו “קובץ כתבי הקלוקל” (“אורי ניסן גנסין”). קרוב לודאי, שדעתו של גנסין עליו היתה קרובה לדעותיהם של ברנר ושל ז. י. אנכי, שאף⁻על⁻פי ש”עוד הרבה חסר לו" הרי גם “הרבה יש בו”.¹⁷ ההרגשה, ש“הכותב הוא אחד מאתנו”, נתאשרה על ידי שני הצדדים לאחר הפגישות והשיחות ברחובות הומל. שופמן ברשימתו זו מציג את הפגישה עם גנסין כ“הונוראר” האמיתי שלו, שכן בזכות ספר⁻סיפוריו הבין, “שכל עיקרו של ענין הכתיבה בכלל אינו אלא מין החלפת מכתבים בין אנשים⁻אחים מעטים מפוזרים ומפורדים על פני תבל, שרובם אינם מכירים זה את זה”. את חוויית השיחה עם החבר החדש והנפלא הזה, שהבנה הדדית מלאה שררה ביניהם עוד לפני הפגישה הראשונה, הוא מתאר במילים נרגשות ביותר: “כל כגון דא טועמים אך סופרים מתחילים, סופרים⁻נערים, בשעה שהם מוצאים מין את מינו בנכר, בנדודים, בתחילת הסתו… כן, כן. יש אושר שמור רק לנו המשוררים”.

ההרגשה של “אנשים⁻אחים” היתה אחת מחוויות היסוד של הסופרים הצעירים באותה תקופה, והיא מצאה את ביטויה בעיקר בחליפת המכתבים ביניהם ומעט בפגישות ובשיחות, שכן רובם נדדו ממקום למקום ונפגשו לעיתים נדירות בלבד, לזמן⁻מה. הידיעה, כי אי⁻שם באחד המקומות מצויים אנשים קרובים בלב ובנפש, שאליהם בעיקר כותבים והם הקוראים הנבחרים, סייעה להם הרבה להתעודד בשעת משבר ולהתגבר על אכזבות.

חליפת המכתבים בין “אנשים⁻אחים” אלה, שמקצתה פורסמה ברבים וברובה עדיין טמונה בארכיונים, יש בה מעין המשך לסיפורים, שנתפרסמו, שכן היו אלה מכתבים המבטאים מצב⁻רוח, תחושות והרגשות, כיסופים וגעגועים לידיד קרוב, למשהו בלתי⁻נתפס, בתוספת תיאורים הומוריים⁻ביקורתיים על תנאי החיים ומצבי הרוח, שהכותבים וחבריהם האחרים נתונים בהם. כמה מן המכתבים נראים כאילו נלקחו מאחד מסיפוריו של שופמן, ז. י. אנכי או גנסין, ללא שינוי ועיבוד.

גם הפגישה עם ז. י. אנכי, (“ז. י. אנכי”) בהומל בשנת תרס"ג, באה לאחר שאנכי קרא בסיפורי שופמן והתעורר בו הצורך לפגוש את הכותב ולהכירו. היכרות זו, כפי שמספר שופמן,¹⁸ נעשתה במחנה הצבא, שלשם באו גנסין ואנכי לפגוש את “החייל במדים בעל הסיפור הנפלא ‘יונה’”.

הפגישות בין גנסין ואנכי לבין שופמן נמשכו, בעיקר בבית משפחת הופנשטיין, שלשם היו באים כל אחד ממקומו, וכפי שמתאר זאת שופמן “באוירה זו גם ריחפה רוחו של י. ח. ברנר, שעשה בהומל זמן מועט לפני זה, ואשר גם הוא שירת אז בצבא בעיר אוריול”. (“הומל”).

באותו זמן, ימים מספר אחרי הפוגרום בעיר הומל בסוף קיץ 1903,¹⁹ נפגש גם עם הלל צייטלין.²⁰ הוא תיאר כיצד עמד ציטלין “חיוור ומזועזע, אבל יחד עם זה קורן בשאר⁻רוחו”, תהה על פשר המאורעות הללו ודיקלם בע"פ מדברי ברדיצ’בסקי שהיו כעין נבואה לעתיד⁻לעתידו שלו. (“הלל צייטלין ומ. י. ברדיצ’בסקי”; “הומל”).

מקום נכבד תופסת בסיפוריו של שופמן משפחת הופנשטיין, (שתוארה גם בסיפורו של גנסין “בטרם”); אֵם המשפחה, שני האחים אליעזר ומשה ואחותם הצעירה רבקה, שמילאו תפקיד גדול בחייו “עליו אני צריך להיות אסיר⁻תודה להם עד היום”. (“הומל”).

בביתה של משפחה זו שהה שופמן בזמן החופשה שלו מן הצבא, וביקר בו בכל הזדמנות שניתנה לו בשעה שנשלח בשליחויות שונות מן הקסרקטין אל העיר. ברשימה “עזר למשטרה” (נקראה בגירסה הקודמת: “עזר לבולשת”) מן הסידרה “מעתות בצבא”, הוא מתאר מה היה בית זה בשבילו באותה תקופה קשה ומרה: “בית זה היה בבחינת ‘אואזה’ בכל אותה תקופת⁻החיים החמורה שלי. [– – –] נפלא בשבילי היה המעבר מאוירו של הקסרקטין אל זה של אותה משפחה קטנה ונאצלה: שני האחים ואחותם סוניה [שמה האמיתי: רבקה]”. יש בסיפור זה רמזים לאהבה החשאית, שהחלה צומחת בין החייל לבין האחות הצעירה, והזעזוע שהיה עֵד לו כאשר נלכדו האחים והאחות בידי המשטרה והושמו במאסר, והחיילים הרוסיים הציצו דרך חור המנעול למקום “תפיסת⁻הנשים”, שבו היתה גם סוניה…

תיאור אחר של אותה משפחה והתפקיד שמילאה בחייו באותה תקופה נמצא בסיפורו: “סיוט”. הפגישה הראשונה ביניהם נערכה בשעת⁻שריפה בעיר, כשפלוגתו של החייל מנחם סמוּטני [עצוּב], גיבור הסיפור, אחד מבני⁻דמותו המרובים של שופמן עצמו בסיפוריו, נשלחה העירה בתורת עזר למשטרה בשעת השריפה. (אגב, רבים מן המאורעות המכריעים בסיפוריו של שופמן מתרחשים בשעת שריפה, כמו, למשל, בפתיחת הסיפור “לפנים בישראל”.) כאן שמה של האחות הוא “ליבקה” [אהובה] והיא בת שש⁻עשרה, (גם זה גיל כמעט קובע בסיפורי שופמן, שאמנם היתה לו גם אחיזה בביוגראפיה שלו), ורמזים על כך שאינה אדישה כלפי החייל הצעיר, מובלעים בין השורות: “בשעת שריפה שכזו, בחצי ליל⁻קיץ, בין צעירים וצעירות, לבושים למחצה, מיושבי העיר, נפלה היכרות ביני ובין שני האחים השחרחרים, המשוררים הצעירים, שלום ומשה לוין ואחותם בת השש⁻עשרה ליבקה. ביתם לא היה רחוק מכאן. לאור לשונות⁻האש ליבבוני שלשתם ביותר. [– – –] מאז התחלתי רץ אל אותו בית עם כל הזדמנות. [– – –] רק בתוך חצר, לִפְנִים משורת בתי הרחוב יכול היה להימצא בית, כבית הלוינים הזה, כה נאצל, כה לבבי. [– – –] ההתעלסות בשיחה היתה בעיקר עם האחים, אבל היא, הקטנה, ריחפה כאן אילך ואילך – מבטים, הסתמקות (מונדיר⁻החיילים לא הועיל כלום), שיכרות עליונה”.

קרוב לודאי, שגם נאטאשה שבסיפור “הפליט”, המוזגת לו כוס תה, בשעה שהוא משוחח עם אחיה, ושוברת בהתרגשותה את הכוס, עוצבה בדמותה של רבקה לבית הופנשטיין, והסיפור על העזרה שהגישו לו אחיה בשעת בריחתו למקום אחר ונשיקתה במעמד זה, יש לו אחיזה במציאות.

בארכיונו של שופמן ב“גנזים” מצויה חליפת המכתבים עם משה ואליעזר הופנשטיין והיא בעלת חשיבות מרובה להבנת האווירה, שבה היה נתון באותה תקופה. אליעזר הופנשטיין עצמו פירסם שני שירים ב“השילוח” (תרס“ג, תרס”ו) ודמותו ‘הונצחה’ בסיפור “סיוט” בשם הגיבור: “שלום”, שהוא ‘האח הגדול’ “מי שכבר נדד הרבה בנכר, בחוץ לארץ” ומעיד על עצמו: “אני אוהב לשוט במרחקים איזה זמן, אבל לאורך ימים – לא”.

את סיפורו “טיול” הקדיש שופמן לאליעזר הופנשטיין וכן רצה לעשות גם בסיפורו “ליד הדרך”, שנשלח לביאליק עורך “השילוח”, אלא שביאליק כתב לו במכתבו מאודיסה מיום 4.11.1904:²¹ “את האקדשה להופנשטיין אשמיט, כדרכי עם כל האקדשות. אין דרך להכניס לתוך ‘השילוח’ הקדשות פרטיות. מנהג הוא – ואין לשנותו”.²² במכתבו לברנר [מתחילת דצמבר 1906] (גנזים 40874) דואג שופמן: “הנשתיירה האקדשה להופנשטיין?” ומבקש: “שלא לחטוא לההיסטוריה הואילה לרשום תחת ה’טיול' פברואר 1905”.

סיפורים אלה, שנכתבו על רקע אווירת הומל והחבורה שנמצאה בה, תיארו אנשים מסויימים, מקומות מסויימים ומאורעות שהתרחשו במציאות, והיה בהם משהו מחליפת מכתבים בין אנשים⁻אחים שנתגלגלה לרשות הרבים, ש’זר' לא יוכל לרדת לסוף משמעותה.

ברוח זו כותב משה הופנשטיין לשופמן בתגובה על סיפורו “קטנוּת” (גנזים 40838) [ללא תאריך. כנראה תרס"ה] “הכרתי את הגיבור…”

וכך כותב שופמן לביילין בלונדון [חותמת הדאר 26.9.1910] (גנזים 43128) על סיפורו של גנסין: “ב’בטרם' בכל זאת ישנם מקומות יפים, אעפ”י שיש להם אופי פרטי, מובן רק בחוג ידוע של הנפשות הביתיות". דברים שכוחם יפה גם לכמה וכמה מסיפוריו של שופמן עצמו.

חווייתו של שופמן בצבא היתה אחת המרכזיות בחייו ונעשתה לאחד מחומרי⁻הבנין היסודיים של יצירתו. תקופה זו מצאה את ביטויה הישיר בסיפורי⁻הקסרקטין שלו שנכתבו סמוך מאד לאותה תקופה, ובכמה סיפורי⁻צבא שנכתבו מאוחר יותר, ואת ביטויה העקיף ברשימותיו המאוחרות. לשירות בצבא היתה השפעה מרובה על תפיסת העולם הכוללת שלו, ועל ראייתו המקיפה את האדם באולם בכלל ואת היהודי בפרט.²³

ההפסקה שחלה בכתיבתו ובפירסום סיפוריו בגלל שירותו בצבא, היתה קצרה ביותר. לאחר שנתיים של שירות,²⁴ מיד כשעבר את הגבול לגליציה עם פרוץ מלחמת יפאן⁻רוסיה בשנת 1904/1905, ‘השתחרר’ הכל מתוכו ו’סיפורי⁻המלחמה' שלו החלו להתפרסם מעל דפי העיתונות. נראה, שהסיפור הראשון היה “בין החומות”, הנזכר במכתבו של ביאליק אליו מיום 21.4.1904²⁵ ונכתב זמן מה קודם לכן. מכתבו זה של ביאליק נשלח כתשובה למכתבו של שופמן אליו מלבוב, המודיע לו ששלח לו בשביל “השילוח” “ציור” זה. במכתב רומז ביאליק להברחת הגבול של שופמן: “שמענו את כל ההרפתקאות שעברו עליך ועל חבריך – ונרגז”.

בכמה מסיפורי הקסרקטין של שופמן מצוי גיבור, שהוא בן⁻דמותו של המספר עצמו, ולו סימני⁻היכר מיוחדים החוזרים ונשנים. באחרים – מצויה לא פעם דמותו של חייל יהודי אחד לפחות. ב“בין החומות” זהו ניסן לוין “החייל מן הרוטה הששית”, המתיירא “שמא יפגע בכידונו של ההולך לפניו”, חולם על ביתו בעיר מולדתו ועל פייגיל בת צמחון שהיתה בת ארבע⁻עשרה בלכתו ממנה. עליו אומרים חבריו: “זהו לוין שלנו. הוא צוחק תמיד. [– – –] ‘עלם’ טוב הוא; ‘מלומד’, כמוהו, אחי, מעטים המה גם בין ‘שלנו’. אותו הכל אוהבים. גם מפקד⁻הרוטה, גם הפלדפבל. הוא גם בצורתו אינו דומה ליהודי!” ‘בן⁻דמות’ אחרת לשופמן הוא המספר ב“בעתות בצבא”, המתואר כפזור⁻נפש; מנחם סמוטני בסיפור “סיוט”, שאינו יכול להסתגל לחיי הקסרקטין ואף מחוצה לו, בעיר הזרה, מתלבט בחוסר כל.

בסיפור “כל הימים” זהו נחום בונדי, שאינו יודע כיצד מטפסים על ‘הגדר’ או כיצד דוקרים בכידון, אבל לעומת זה יודע הוא את שמו של טורגנייב ואת הנערות.

בכמה מסיפורי הצבא, שנכתבו מקץ שנים, מוותר שופמן לחלוטין על אמצעי ההסוואה של הגיבור בן⁻דמותו ומופיע כמות שהוא עם כל סימני ההיכר שלו במציאות, כסופר שספרו מגיע אליו לקסרקטין. (“ביום אביב” בסידרה “מימי צבא”).

דמות קבועה אחרת בסיפורים אלה היא דמותו של “הפלדפבל חריטונוב” שהיה חייל בכל רמ"ח אבריו אולם בשעה שהוצא מחוץ למסגרת הצבאית, שלח יד בנפשו. דמות זו, שהוקדשה לה רשימה מיוחדת, נזכרת גם ברשימות נוספות, שנכתבו ממרחק הזמנים, המתארות את זכרונות תקופת הצבא (“מירוץ”, “הרובה”).

לתקופת הצבא שלוש חוויות יסוד: האחת – עצם השירות בצבא הצארי והמעבר מחיים אזרחיים למשמעת קסרקטנית. השניה – היות יהודי יחיד, או כמעט יחיד, בין חיילים רוסיים בני פלכים שונים מכל רחבי רוסיה. והשלישית – אולי המזעזעת ביותר, חווייתו כחייל יהודי בצבא, שהיה עֵד לפרעות שנעשו ביהודי העיר, שבה חנה הצבא, והשתתפותם של ‘חבריו’ החיילים במעשים אלה. (“מעתות בצבא”).

הערצת הכוח הגופני כדבר היחיד שאפשר לסמוך עליו בעת משבר, הניכרת הרבה בסיפוריו של שופמן, היא אחת התוצאות החשובות מתקופת שירותו בצבא. הרגשת חוסר האונים של הגיבורים התלושים בסיפורים הראשונים בגלל מוצאם העלוב מול אלה החזקים, השבעים, העשירים הבטוחים בעצמם, נתגלגלה בהרגשת חוסר האונים של החייל בצבא מול מפקדיו ונתחזקה בשל יהדותו של אותו חייל, המגבירה ביתר שאת הרגשה זו ומעצימה את כמיהתו לכוח. (“כח”, “סרגי ממוטוב”, “ויחל שער ראשו לצמח”,“אמנים”, “הפטיש הקטן והפטיש הגדול” ועוד הרבה).

ו

באביב תרס"ד עם פרוץ מלחמת רוסיה⁻יפאן, ערק שופמן מן הצבא הרוסי, הבריח את הגבול לגליציה והתיישב בלבוב (למברג), שבה גר כתשע שנים עד קיץ 1913. אחר⁻כך, כשעבר לוינה, פרצה מלחמת העולם הראשונה והחלה תקופה חדשה גם בחייו של שופמן.

תשע השנים שעשה בלבוב, תחנתו הארוכה ביותר בתקופתו הראשונה, הטביעו חותם מיוחד על יצירתו, והן שביססו את מעמדו כסופר מן השורה הראשונה בספרות העברית. סיפוריו מתקופה זו כונסו כולם בכרך הראשון מארבעת הכרכים בהוצאת “עם⁻עובד” תש"ו, ואילו רשימות הביקורת המעטות שלו מתקופה זו, נשארו בכתבי⁻העת, כזכרון גנוז לפולמוסים שניהלה הביקורת עם הסופרים הצעירים, ובכללם שופמן.

הפגישה הראשונה עם ‘החופש’ בגליציה עמדה בסימן מאסרו של שופמן, באשמת חוסר⁻תעודות. על מאורע זה חזר שופמן וסיפר פעמים אחדות, אם בגוף ראשון ובמפורש כאחד מסיפורי זכרונותיו המאוחרים ואם צורה מוסווית, כסיטואציה מרכזית או צדדית בכמה מסיפוריו מאותה תקופה או מתקופה מאוחרת יותר. גם בסיפור על דרך ההסוואה אפשר לזהות על נקלה את סימני ההיכר של שופמן כאחד הגיבורים הבדויים הללו, המעוצב בצלמו ובדמותו.

באחת הרשימות מסידרת “פרקי לבוב”. המוקדשת לגרשום באדר, הוא מספר: “[– – –] בלילה הראשון שלי בבירת גליציה, כאשר נאסרתי שם, בהוטל, כאחד מפליטי רוסיה, שתעודות אין להם. לפני לכתי לבית הסוהר בלוית השוטר, ביקשתי את בעל האכסניה היהודי, שיודיע זאת לגרשום באדר. בבוקר למחרתו נקראתי מתא⁻מאסרי אל לשכת הקומיסר, ושם כבר מצאתי את באדר, כשהוא משתדל למעני לשם שחרורי. בעד ‘פדיון שבויים’ זה אני מחזיק טובה לו עד היום” (וכן גם ברשימתו “גרשום באדד” וברשימה “פגישתנו הראשונה” שהוקדשה ליעקב פיכמן).

תיאור מוסווה של אותו ליל מאסר, ששינוי המסיבות היקנה לו עוצמה דראמטית⁻אירונית, נמצא בסיפור “אורות מאופל”. שבו בלשי המשטרה תופסים את המהגר חסר⁻התעודות בבית הזונות, והם מחכים לו עד שיתלבש כדי להובילו אל בית⁻הסוהר.

בסיפור “סיוט” – “קושמר” בנוסח הראשון שלו – נזכרת אותה אפיזודה של הברחת הגבול, והימים הראשונים הקשים “בחוסר כל לרבות גג ממעל לקדקוד”, שהם מנת חלקו של הגיבור מנחם סמוטני העשוי בדמותו של שופמן, אלא שבו ההדגשה היא על הגיבור השני ניגודו של מנחם “הנער הטוב”, שיש בו “איזו חיוניות בהמית”, שבכוחה הוא מצליח ‘להסתדר’ בכל מקרה ובכל מצב.

אלה הם סיפורים וזכרונות שנכתבו ממרחק השנים, אולם מרבית הסיפורים, על המאסר ובית הסוהר, נכתבו זמן קצר לאחר המאורע, היינו בתקופת לבוב. פחד הגירוש והמאסר הוא אחת ההרגשות הקבועות של גיבורי הסיפורים, ולמעשה, מעשיהם מכוונים להפיג פחד זה (“בגולה”). גיבור הסיפור “טיול”, גדליה שור, מופיע בראשונה לפני הקורא, לאחר שיצא מבית האסורים, ויש לו הרגשה, שהישיבה שם הוסיפה לו משהו “מעניין”, שיש בו כדי למשוך את לב הנערות.

תיאור מפורט של הברחת הגבול בעזרת מבריחים מקצועיים, נמצא בסיפור “הפליט”, שבו מתוארת בהרחבה ההליכה הלילית, הפחדים המלווים אותה והרגשת הרווחה לאחר המעבר: “רק מי שנמלט מחצר⁻הגרדום יכול לטעום כראוי את אויר הנשימה הפשוט”, ובן⁻דמותו של שופמן הפעם, דניאל קוראן, אמנם טועם בכל ישותו את הרגשת השחרור והחופש. אולם הרגשה זו באה אל קיצה לאחר שקוראן נתפס ע"י סוכני הבולשת והושם בבית⁻הסוהר באשמת חוסר תעודות. הווי בית⁻הסוהר הקודר מתואר בהרחבה כניגודו של חלקו הראשון של הסיפור, שבו תוארה הרגשת החופש, ובסופו של הסיפור שם הגיבור קץ לחייו בתלייה בתא הסוהר. נושא זה חוזר גם בסיפור “במאסר”, השייך כולו לסוג ‘סיפורי⁻בית⁻הסוהר’, ומתאר את האווירה במקום זה, ואת היחסים בין הכלואים. גם כאן נוצרת הירארכיה כמו ‘בחוץ’ בהתאם למוצא, לדעות ולתכונות: חזקים וחלשים, יהודים וגויים, בעלי סוגי עבירות שונות, ‘פליליים’ ו’פוליטיים'.

ז

נושא המאסר, הישיבה בבית⁻הסוהר וההרגשות המתלוות לפרשה זו – תופסים, אמנם, מקום נכבד בסיפורים מתקופה זו או אלה המתארים תקופה זו ממרחק השנים, אולם אינם הנושא העיקרי והאופייני ל’סיפורי גליציה' של שופמן. במרכזם של ‘סיפורי גליציה’ עומדת האשה בהופעה כמעט קבועה החוזרת בואריאציות רבות מאד ובגיוונים עשירים ומפתיעים. הילדה⁻הנערה האהובה של ימי הילדות, והנערה⁻האשה בת המשפחה המיטיבה של תקופת הצבא, פינו את מקומן לאשה⁻הזונה בבית הקלון שהיא עתים צעירה ועתים זקנה, יפה ובלה לסירוגין, מבינה ואדישה חליפות. בצד הזונה מופיעות גם דמויותיהן של נערות ונשים אחרות, שהגיבור הפליט חסר⁻הבית נפגש בהן בכל מקום, אך אינו מצליח ליצור עמהן קשר כל⁻שהוא אלא לעתים רחוקות. סדרת ‘סיפורי גליציה’ מעבירה לפני הקורא גאלריה רחבה ועשירה של דמויות נשים יהודיות ונכריות, ובכולן מחפש הגיבור את הכוח להתגבר על הסיאוב והכיעור שמסביב ואת היכולת להמשיך ולחיות. “בין בנות ההפקר יש כאן תמיד אחת, שבשבילה כדאי לסבול את הסיאוב הקשה מסביב; ולא עוד אלא שלפעמים אפשר למצוא ביניהן אפילו אותו היופי, היופי⁻האושר, שעד עתה ליבב רק ממרחקים בלתי⁻מושגים” (“הפליט”). בתקופה זו נכתבה סדרת הסיפורים על בתי⁻הזונות (“בקצווי הכרך”, “הניה”), על ‘הביקורים’ בבתים אלה (“הפליט”, “קטנות”), על ‘המשולש הנצחי’, היינו על בגידת האשה בבעלה בדרך כלל עם ידידו, (“שלג נפל”, “גלידה”, “אהבה”, “נקמה של תיבת זמרה”) או סיפורים שבהם חוויית הפגישה עם אשה, בדרך כלל בביטויה הגופני, עומדת במרכזם. (“אם”²⁶ “כאב”).

בהכללה זו יש בעצם משום המעטת דמותם של סיפורים אלה. על אף הנושא הנועז באופן יחסי, שעם זאת הוא מקובל ומצוי, הרי צורת הכתיבה המיוחדת של שופמן, ותפיסתו את המצבים השונים שבהם שרויים הגיבורים, נותנת בהם טעם מיוחד והרגשה חריפה של ראייה מקורית. באמצעים מיוחדים הצליח שופמן להימנע מלגלוש אל הזול והמגרה מזה ואל הפאתיטי ומעורר הרחמים מזה. נימת ההומור הצינית במקצת, שהוגנבה אל בין השורות, משאירה את המתואר ללא פרשנות כביכול, וללא התייחסות רגשית מצד הכותב. כך הדבר, למשל, בסיפור “מלחמה ושלום”, שבו מתוארות על דרך ההכללה ‘הפגישות’ עם הנערות הזרות ב“הוטלים” השונים על רקע שנות מלחמת העולם הראשונה, כשהסיום הופך את המתואר למשהו גרוטסקי: “איום הדבר, כשאתה שוכח שם אחר⁻כך את המאנז’טים והנך מוכרח לשוב ולקחתם”.

דמות האשה, שסביבה מתרחשת העלילה, שהתבלטה במיוחד בסיפורים שנכתבו בתקופת לבוב או בסיפורים שנכתבו לאחר שנים על תקופה זו, נעשתה אחד הנושאים והמוטיבים המרכזיים בסיפוריו של שופמן בכל התקופות, אף⁻על⁻פי שבמרוצת השנים חלו שינויי הדגשה וחשיבות. מתמעטת והולכת וכמעט נעלמת לחלוטין דמותה של האשה הזונה. בית הזונות כממלא תפקיד מרכזי בחייו של הגיבור, יורד מגדולתו. את מקומו תופסת אשה, בדרך כלל זרה ומקרית, שהגיבור מתבונן בה מן הצד ובנפשו נרקם איזה קשר אליה, המשפיע עליו מאד ותופש חלק גדול בעולמו הפנימי. אולם גם ממרחק השנים, בסיפורי זכרונות על אותה תקופה, מצטיירת תקופת לבוב קודם כל בדמויות הנשים שלה. על דרך זו מופיעה, למשל, בסיפור “עתה ידענו” מלכה’לה האלמנה הצעירה “דקת הגו, שאנחנו בחורים אכסטרנים, דייריה, היינו בפנסיון הקטן אשר לה ואוכלי שולחנה. כולנו חיזרנו אחריה בחשאי”. וכזאת היא גם בת⁻דמותה פסיה, ברשימה “לבוב”, אשה צעירה, רעננה ועליזה, שבין כתלי דירתה, שבה השכירה חדרים לאמיגראנטים הרוסיים, התחוללו דראמות וטראגדיות רבות.

למקום המרכזי שתופסת האשה בסיפורי⁻שופמן וברשימות⁻הזכרון שלו יש אחיזה ביוגראפית. כפי שמתברר מחליפת המכתבים בין שופמן ורעיו וממקורות אחרים, נראה, כי לשופמן הצעיר היתה הצלחה רבה אצל הנשים, ומקורות אחרים (זכרונותיו של מ. חיוג). נראה, כי לשופמן הצעיר היתה הצלחה רבה אצל הנשים, ובכמה ממכתביו לחבריו וממכתביהם אליו נזכרות נערות, בדרך כלל ברמז, שתפסו מקום בחייו באותה תקופה. איזכור זה נעשה בנעימה של הומור וקלות⁻ראש, והנערות אינן נקראות בשמן המפורש, אלא על⁻פי איזה שהוא סימן היכר חיצוני “הצהובה”, “הבלונדינקה” וכד‘. וכן הדבר במכתב לביילין [ללא תאריך] כנראה מאוגוסט 1906 (גנזים 43129): “כאן נפלה לי מן השמים ‘נפש’ חדשה שכל הפיינקעס תהיינה כפרתה. עוד כדאי לחיות אני אומר לך! –”. במכתב אחר לביילין מיום 7 לספטמבר [לפי חותמת הדואר משנת 1906] (גנזים 43122) הוא כותב בשולי הגלויה: "’הצהובה' בקיוב". אותה “צהובה” נזכרת במכתבו של ביילין לשופמן מיום 24.9.1906 מלונדון (גנזים 3583): “ואם גם פה גם שם אין מאומה והשעמום מחניק והרגשות מתחילים קהים אז פוגשים ב’צהובה' לא חכימא ולא טפשית, נופחים בה רוח ונשמה וקוראים ‘הינו הך’ –”.

ובמכתב הבא של ביילין מיום 19.11.1906 (גנזים 3587) “ושנית דע נא, כי במקום ‘הצהובה’ כבר ישנה ‘ערמונית’ – אהא! התפקע מקנאה”.

ובמכתב אחר לביילין מיום 16.10.1906 (גנזים 43012) “כך היא ההויה כאן. אילך ואילך. הלילות לפעמים לא רעים. לא מכוער הוא הסתו. [– – –] הולכין לכאן, הולכין לשם. מקבלים מכתב מכאן, מקבלים מכתב משם. מופיעות יפהפיות חדשות גם כאן גם שם”.

ובמכתב אחר לביליין [גם הוא ללא תאריך] (גנזים 43124) הוא שמח על תכניתו של ביילין לבוא ללמברג בגפו “(זה! הלא דבר נפלא)” ומוסיף: “‘הפרה השחורה’ שלך, כמדומני כבר מתרגשת כאן”.

מכתב אחר של ביילין מיום 26.4.1907 (גנזים 11999) רומז על שמו של שופמן שהלך לפניו כבעל⁻הצלחה אצל נשים: “מה אתך שופמן? סח לי הבחור הזצר שבא מלמברג, כי אוכל אתה בבית אשה יפה ומשלם גולדן ליום, גולדן ליום, הלואי שתחנק. רבש”ע!"²⁷ אשה זו, תוארה, כאמור בכמה מרשימותיו המאוחרות של שופמן.

בקיץ 1908 כותב שופמן לברנר מן הקיטנה אליה יצא לנוח [8.9.1908] (גנזים 48094): "רוזה מתהלכת בנעלים. עיניה מתהוות רציניות ביותר. ניכר, שהיא מתחילה כבר להרגיש את מקור האושר והאסון שהיא נושאת בחובה… על כגון דא מרשרש לפעמים כל ‘הַהַרַי’ ברוחות הסתיו הראשונות.

כותב אני לך כל זאת אצל האחיות. הרבה ספרתי להן אודותיך ואודות אותה ‘הפראית’. ספרתי, שאתה כבר טובע באהבה עד צואר. את הכל ספרתי. –"

במכתב אחר לביילין, [ללא תאריך, כנראה תרס"ט] (גנזים 43114) שנכתב כנראה, זמן קצר לאחר שעזב ברנר את לבוב בדרכו לארץ ישראל הוא כותב: “עם ברנר היה הסוף לא טוב. נפטר ב’ברוגז'”.

והמכתב הבא לביילין, [גם הוא ללא תאריך, כנראה משנת תרס“ט] (גנזים 43118) מסביר פשרו של “ברוגז” זה: “ו’הסכסוך' עם ברנר היה דוקא בגלל נערה. המענין שבדבר הוא, שאותה נערה כמעט שאינה ראויה לשם זה. זוהי סמל הכיעור, נערה⁻מפלצת, ועל דא צריך להתאדם [המלה האחרונה בספק]. גדלותו של האיש בודאי שבמקומה מונחת, אלא שהכל מתבאר באותה הרעבתנות וכו' שאין כדאי להאריך בזה”. באותו מכתב נזכרת “היפיפיה הקטנה”, שאחיה היה תלמידו של ביילין ואח”כ תלמידו של שופמן, ובהערת שוליים באה תוספת: “הלא עודנה קטנה ויפה כמו שהיתה, אלא שיחד עם גידולה, כמדומני, היא מאבדת דבר⁻מה”.

מ. חיוג בזכרונותיו, מצטט את שופמן המתאר את ההבדל בינו לבין ברנר ביחסם לנשים: “ברנר וחיים [הוא הסופר חיים שלום בן⁻אברהם אחיו של מ. חיוג] שלו – כבדי שעל, אני ומשה [חיוג] – כנפיים. מעולם לא נתקשר אל אשה אחת. נרים את הכנפיים ונעבור לאחרות…”

מזכרונותיו של מ. חיוג מסתבר, שהנערה שבגללה היה ‘הברוגז’ היא אסתרקה למפרט, שנחשבה לכלתו של ברנר ואילו “לדעתו של שופמן לא היתה אסתרקה כלה ראויה בשבילו, ו”היה כל הזמן מדבר על לבו שהוא מפריז ביפיה".

פרשה נוספת בחיי שופמן של אותם ימים, שזכרה נשאר בכמה מודעות בעיתונות של התקופה ההיא והדיה נמצאים בחליפת המכתבים של שופמן ואליו, היא פרשת אירוסיו וכנראה גם נישואיו, שלא עלתה יפה והיתה קצרת ימים ביותר.

ב’הפועל הצעיר' שנה רביעית, גל' 7 ט“ו טבת תרע”א (15.1.11) נתפרסמה מודעה המכריזה על אירושיהם של ג. שופמן ושפרה פליגלמאן. המקום: לבוב והתאריך: טבת תרע"א. מודעה דומה נתפרסמה גם ב’הצפירה' ויתכן כי גם בעיתונים אחרים. כשנה קודם לפירסומה של מודעה זו, כתב שופמן לברנר, במכתבו מיום 27.12.1910 (גנזים 40875): “ס – קה פ – ן סבינקה פליגלמן זוהי בלונדינקה קטנה כבת שש⁻עשרה שהכרתי לא כבר”. יתכן, שהכוונה לאותה נערה שפרה, שעל אירושיו עמה הוכרז בפומבי.

ברנר, שקרא את המודעה ב’הפועל הצעיר' כותב לו במכתב מיום 7.3.1911 מיפו (כרך ג' מס' 492, עמ' 362): “ועל אירושיך שמעתי. לא צריך היה להכריז על זה. אבל אם היא נערה טובה – אז גם ההכרזה הבל. מדוע לא להכריז? אם תצטלם אתה, תשלח לי את התמונה. רוצה הייתי, שאוהב אותה גם אני”. ותגובתו של שופמן במכתבו לברנר מיום 18.3.1911 (גנזים 65622): “האכרזה על ארוסי נעשתה בעטיו של אבי הנערה דלא חכים. מה לעשות? הפרוצדורה נדחתה לע”ע לאחר שבועות".

גם ביילין, שקרא את המודעה ב’הצפירה' ושמע את השמועות מסביב לפרשה זו כותב לו לאחר זמן במכתבו מיום 30.1.1912 (גנזים 3589): “ומה אתך? קראתי פעם ב”הצפירה" ששופמן היה ל’חתן'. שמעתי אח“כ שהחתן היה לרווק, שוב: מוטב. אל תבנה לך בית, שופמן. בְנֵה לך היכל”. ובהמשך בתגובה על דבריו של שופמן שהוא מתכונן לעזוב את לבוב ואולי לבוא ללונדון: “הבאמת רוצה אתה לבוא? חושד אני בך שכתבת לי ע”ד יציאה מלמברג בשביל להכעיס איזו מטרוניתא ותיכף אחרי זה נתפייסת והחלטת להשאר שוב".

ותשובתו של שופמן [ללא תאריך] (גנזים 43110): "לנסוע הייתי רוצה ולא בשביל להכעיס איזו ‘מטרוניתא’, כפי שאתה סבור. יחוסי למטרוניתות בכלל אחר הוא עכשיו [המלה האחרונה אינה ברורה] לגמרי, ומצב הדברים איננו [מלה לא ברורה] טרגי כל כך, כדי שצריך יהיה לברוח…

ענין ה’חתנות' אצלי זה היה באמת ענין שאני מתבייש בו פורתא. אני – שכל כך שנאתי את ה’חתן‘! אבל סהדי במרומים שהכל נעשה אז למרות רצוני. היה פשוט הכרח זמני בדבר, היתה מעין לחיצה אל הקיר ולא יותר. אולם ה’סטיכיה’ שלי גברה סוף סוף – ואני שבתי לאיתני".

קרוב לודאי שהסיפורים: “האושר”, “המשורר והנערה המתוקה”, געית השור", נכתבו על רקע פרשה זו, שכן המוטיב המשותף להם הוא הכמיהה לאושר שיבוא עם כיבושה של הנערה, והרגשת האכזבה שבאה לאחר שהמטרה הושגה.

ח

באותן שנים נתרכזו בלבוב פליטים רבים, שברחו מן הצבא, כדי שלא לקחת חלק במלחמת רוסיה⁻יפאן וביניהם היו יהודים רבים. כך נוצר בעיר זו ‘מרכז ספרותי’ ניכר, שבו ישבו במשך כמה שנים סופרים עברים, ורבים אחרים שהו תקופות זמן קצרות וארוכות בעיר זו. האווירה בלבוב באותן שנים נזכרת הרבה בזכרונותיהם ובמכתביהם של הסופרים שעשו בעיר זמן⁻מה, ואף זכתה לכמה תיאורים מפורטים בדפוס.²⁸ אולי הדבר האופייני ביותר לאווירה הבוהמית הספרותית, שנוצרה בעיר זו, היתה הישיבה בבתי⁻קפה קבועים, שכל אחד מהם שימש מקום מיפגש קבוע לבני חבורה זו או אחרת, הקרובים ברוח ובדעה. בתקופה זו התרחב חוג ידידיו של שופמן ונוצרו קשרים הדוקים ביותר עם סופרים רבים, שחלקם ישב בלבוב שנים אחדות וחלקם שהה בה זמן⁻מה. חליפת המכתבים, שניהל שופמן בשנות שהייתו בלבוב, היא ענפה ביותר, וביחוד רב בה מספר המכתבים שהחליף עם חבורת הסופרים שהתרכזה באותו זמן בלונדון, כגון ברנר, ביילין, ר' בנימין, לרגל הופעת “המעורר” והשתתפותו הערה של שופמן בו. סימן⁻ההיכר הראשון של מרכז ‘ספרותי⁻עברי’ הוא ביסוד עיתונים וכתבי⁻עת, שאכן ירכזו וינצלו את הכחות הספרותיים הנמצאים במקום ויתנו פורקן לכשרונם וליצירתם.

גם לשופמן היה חלק נכבד בפעילות ספרותית⁻עיתונאית ענפה זו, אם בהשתתפותו בכתבי⁻עת שונים מקומיים (“היום”) ולא⁻מקומיים (“השילוח”, “רשפים”, “הזמן”, “המעורר”), אם בסיוע פעיל לעריכת כתבי⁻עת מקומיים (“סנונית”, “רביבים”) ואם ביסוד מאסף ספרותי עצמאי בעריכתו (“שלכת”).

באותן שנים התחולל גם פולמוס חריף מאד בביקורת נגד ‘הצעירים’ ובעדם, ושופמן, שהיה אחד הסופרים המושמצים ביותר, לא טמן ידו בצלחתו, והשיב למבקריו ולמחרפיו מנה אחת אפים. רשימות הביקורת שלו מאותה תקופה לא כונסו בכתביו וידועות רק למעטים בלבד.²⁹ פעילות ענפה זו של כתיבה, ביקורת ופולמוס, עריכה ותכניות ספרותיות אחרות, המוצאת את ביטויה הגלוי בסיפורים ובמאמרים שפורסמו ואת ביטויה הסמוי – בחליפת המכתבים עם ידידיו, שרובה עדיין לא זכתה להתפרסם ברבים, תידון כאן בחלקה בלבד, הנוגע לחוג ידידיו וליצירתו.

באחד ממכתביו לביילין [ללא תאריך. כנראה 1906] (גנזים 43131) מעיר שופמן: “זה עתה קבלתי גם את הכרטיס. [היינו, את הגלויה] אלו הם כתבים. הכרטיסים יקרים מכל. כדאי, אני אומר לך, בשבילם לבד, לחיות בפירוד. חי נפשי!”

בתקופת לבוב חזר ונפגש עם ה. ד. נומברג (“ה. ד. נומברג”), הכיר את צבי דיזנדרוק, שהיה באותו זמן “עלם חסידי רענן עם פיאות בסטרי⁻לבוב” (“צבי דיזנדרוק”. סטרי – עיר בגליציה מדרום ללבוב) שהקשרים עמו נתהדקו בתקופת וינה, שבה ישבו שניהם והגיעו לידי הוצאת כתב⁻עת במשותף “גבולות” וחליפת מכתבים ביניהם גם לאחר שנפרדו דרכיהם בין אמריקה וא“י. ידידות רבת שנים, שתחילתה בלבוב, היתה גם עם המשורר אברהם בן⁻יצחק (“אברהם בן⁻יצחק”) וגם היא נמשכה בתקופת וינה ואחרי כן בא”י, ועם אשר ברש שהיה אז “עלם כבן עשרים, שחרות כולו”, שבא לאגודת “תקות ציון” בלבוב מעיירתו לופטין⁻ברודי (“אשר ברש”) וגם עמו נמשכו יחסי הידידות במשך שנים רבות בארץ ישראל. באחד ממכתביו לביילין, בתשובה על שאלה מי הוא אשר ברש שדבריו נדפסו ב“שלכת”, כותב שופמן: “אשר ברש הוא עלם גליצאי לא רע” (גנזים 43121) 26.11 [כנראה 1911].

בלבוב נפגש גם עם נחום סוקולוב (“ישראל סבא”) ועם שלום⁻עליכם וי. ד. ברקוביץ, ששהו בה כעוברי אורח בדרכם לארה“ב לאחר הפרעות (“שלום עליכם בלבוב”, “פרקי לבוב”, “בימי שלום⁻עליכם”, ‘דבר’, 14.5.1948).³⁰ בשנת תרס”ז או תרס"ח ביקר גם י. ל. פרץ בלבוב, הופיע בנשף שנערך לכבודו וקרא מיצירותיו באידיש (“י.ל.פרץ בלבוב”).

את אווירת הבוהימה של הפליטים המסתופפים בבתי הקפה בלבוב תיאר שופמן כמה וכמה פעמים, כרקע לפגישותיו עם כמה מן הסופרים והאישים של התקופה. לכל קבוצה היה בית⁻קפה שלה, או השולחן הקבוע שלה בבית⁻הקפה, וסביב אישיות זו או זו נתלקטו האחרים. שני מקומות חוזרים ונזכרים בשמותיהם ברשימות אלה: המסעדה של באכחוס בסימטת בּוֹז’ניצה (“לבוב”) וקפה “אוֹבאציה” (“פרקי לבוב”). בקפה זה נפגש עם שלמה שילר, שהיה בא לשם בוקר בוקר וקורא עיתונים, וכך הוא מופיע גם בתיאורו של קליינמן, אלא שלפי גירסתו שם בית⁻הקפה הוא “אדיסון”… הוא מתאר את הפסנתרן העיוור ארליך ומנהגיו – תיאור, שאולי הוא גרעינו של הסיפור: “נקמה של תיבת זמרה” בהיפוך המסיבות – את הסופרים בני הדור הקודם “משיירי ההשכלה” וביניהם המשכיל שור, ואת אווירת הפעלתנות הספרותית שהתרכזה סביב גרשום באדר. מספר הסופרים, העיתונאים, האמנים והמשכילים, שנמצאו באותה תקופה בלבוב היה, כמובן, רב מאוד ורק מקצתם נזכר ברשימות שפירסם שופמן בדפוס. רבים אחרים נזכרים בזכרונותיו של קליינמן, ועוד אחרים נזכרים במכתביו של שופמן לידידיו בלונדון, ומהם שכתבו עצמם זכרונות ותיארו את תקופת לבוב שלהם ואת פגישותיהם עם שופמן.

שופמן ‘הרוסי’, שישב בלבוב וכבר יצא שמעו בעולם הספרות העברית, היה מוקד משיכה נוסף לביקורם של כמה מן הסופרים בעיר זו, ומציאותו בה הועילה להם להתגבר על הדעות הקדומות ששררו אז בקשר ל“בטלנות” הגליצאית. כך, למשל, תכנן גנסין לבוא אליו בקיץ 1908 והתכנית לא יצאה אל הפועל, וכך הגיעו ללבוב סופרים נוספים במטרה מוצהרת להיות במחיצתו. משה קליינמן מתאר בזכרונותיו את הקושי שהיה לו להשתחרר מן המשפט הקדום על הסופרים הגליצאים, שהם חסרי⁻טעם ופטפטנים ועל ההפתעה הגדולה שהיתה לו לגלות, “שגם ג. שופמן נמצא במקום הזה”.³¹

נדמה, ש’גולת הכותרת' בתקופת לבוב של שופמן היא בואו של ברנר אליו ללבוב ועשייתם יחד במשך כשנה. (תחילת 1908 – תחילת 1909).

בתקופת “המעורר” היתה חליפת המכתבים בין ברנר לשופמן תכופה ביותר. שופמן הירבה להשתתף בו והרגיש עצמו כשייך מרחוק לחבורה זו. ברנר מרבה להלל בפה מלא את סיפורי שופמן שנשלחו אליו, ואילו שופמן מתאר את הנעשה אצלו ומבקר לא פעם את סיפוריו של ברנר. שיאה של הידידות בתקופה זו היה בהוצאת כתבי שופמן כתחליף לקבצי “המעורר” שנפסק. מדי פעם חוזרת ועולה ההזמנה לברנר ולביילין לבוא ולהשתקע בלבוב וההצעה לעזור להם במציאת פרנסה בדרך זו או אחרת. התכנית המקורית היתה, שביילין וברנר יבואו שניהם אל שופמן ללבוב, אלא שלאחר התלבטויות רבות, ובעיקר בשל כך, שביילין היה בעל משפחה, הגיע לבסוף רק ברנר. שופמן מנסה לבטל את פחדם של חבריו מפני בטלנות גליציה ומתאר מדי פעם את הסופרים המבקרים בלבוב, את האווירה המאפשרת פעילות תרבותית וספרותית ומדגיש את מציאותו של קהל⁻קוראים ער. כך, למשל, מתרעם שופמן על המספר הקטן של העותקים שהקובץ שלו נדפס וכותב [ללא תאריך,כנראה 1907]³² (גנזים 43123): “הכל יש, הכל – יש צורך בספרות, יש קוראים, יש קוראות, יש מבינים וכו'. [– – –] וגליציה עצמה היא ספוג לגבי ספרות!”

וכך הוא כותב באחד ממכתביו לביילין [ללא תאריך] (גנזים 43019): “העת האחרונה היתה אצלי עשירה ברשמים. – מבריינין נהניתי. לא פללתי כי כ”כ סימפתי האיש. היה אצלי פה גם אברהם רייזען. אחלום אויר ספרותי כאן ברבות הימים. דוקא כאן!"

במכתב לביילין מיום 11.8.1906 (?) (גנזים 43129) הוא כותב: “כאן נזדעזע קצת האויר הספרותי. היה פה פרץ, עכשיו שוהה פה בריינין”.

מכתבי ההפצרות לברנר ולביילין לבוא לחיות עמו בלבוב הם רבים. כך במכתב לביילין מיום 7.9.1906 (גנזים 43122): “אם אין הדבר תלוי אלא באפשרות משרת מורה כאן, הרי שוטה גמור הנך אם עודך יושב שם ו’טובע‘. [– – –] בנוגע לפרובינציה אין כל ספק, אלא כשתהיה כבר כאן, לא אתן לך אני לבלי היות עמי. [– – –] בחדא מחתא אצלך:’קחני מזה' ו’טוב היה לו באת הנה'”.

במכתב אחר, כנראה מסוף 1907, הוא מפרט לפני ביילין, דברים המכוונים גם לברנר, בדבר אפשרויות הפרנסה בגליציה וביחוד בלבוב וטוען, שמישרת מורה בבית⁻ספר בודאי תימצא ומסיים: “השליכו את לונדון עם האויר המחניק שלה – מוכרחים אתם לבוא, והכרח שאני!” ובשולי הגלויה תוספת: “בואו שניכם ודי להתישב –” [היינו – להתלבט בדבר].

ובמכתב אחר לביילין [חותמת הדואר מיום 22.2.1907] (גנזים 43130): “בוא כבר, וסוף – והיית שב לתחיה!” ובמכתב נוסף [17.1.1908] (גנזים 43127), שיתכן, כי כבר לא מצא את ברנר בלונדון, הוא כותב לביילין: “ובדבר בואכם לכאן – מדוע נשתנה פתאם הטון מברי לשמא? – זהו כבר לא טוב. לפספורט, ברנר, אין מה לחשוש. הלא גם אני כך! שאלתך ביילין מופרכת מעיקרא. אם לבוא אז דוקא שניכם בבת⁻אחת. אחרת אי אפשר.”

את תקופת שהייתם יחד בלבוב תיאר שופמן כמה וכמה פעמים, ובמיוחד ברשימתו “ברנר בלבוב”: “עודני זוכר היטב את הרגע בו נפתחה הדלת בקפה ‘מוזיאום’ וצעיר זר, מסורבל, ב’קסקט‘, נכנס ושאל לי. [– – –] מלונדון בא. לא הכרנו אישית זה את זה קודם לכן, ורק החלפנו מכתבים וגלויות בקשר עם השתתפותי ב’המעורר’. והתידדנו מרחוק. [– – –] תקופה של חיים חדשים התחילה בשבילנו, כי שנינו בודדים היינו קודם איש במקומו”.

על יחסו החם של ברנר לשופמן מעיד ביילין במכתב לשופמן מיום 19.11.1906 (גנזים 3587): “שלום לך מברנר. אַי, מה סובל הוא גם עתה ‘מעבר לסוף’! ישנם רגעים שירא אני לשבת אתו בחדר אחד. – אותך הוא אוהב מאד מאד”.

מנחם פוזננסקי תיאר את נסיעתו לברנר ללבוב בקיץ 1908, את שהייתו במחיצתם של ברנר ושופמן שגרו יחד באותו זמן ואת השיחות שהיו לו עמהם.³³

את ברנר במחיצתו של שופמן בלבוב תיאר גם ש"י עגנון בזיכרונותיו:³⁴ "נכנסתי ללמברג [– – –] מצאני סופרנו הגדול שופמן שיחי' וביקש לעשות לי נחת⁻רוח והביאני אצל ברנר. באנו לחדר אחד וראיתי שם אדם מסורבל ושחוי, לבוש בגדים מהוהים, שתמהתי עליו שהוא מדבר עם שופמן כאדם שמדבר עם חברו, ותמיהתי על שופמן שהוא מדבר עמו כאדם שמדבר עם חברו. [– – –]".

עגנון מוסר גם את דבריו של ברנר על שופמן: “כשהיה ברנר מזכיר את גנסין או את שופמן רואים היינו בו שיש לו געגועים עליהם. [– – –] ולגבי שופמן משתומם היה ברנר על חריפותו ועל בטחונו בעצמו ואין צריך לומר על סגנון ראייתו”.

שופמן היה ידידו היחיד של ברנר בלבוב, כפי שהוא כותב באגרותיו מעיר זו, בעיקר לאשר ביילין, והוצאת קובצי “רביבים” היתה אחד הביטויים לשיתוף⁻הפעולה ההדוק ביניהם.³⁵

ט

עבודתו הספרותית של שופמן בשנות שבתו בלבוב היתה אינטנסיבית ומגוונת ביותר: ביקורת, שירה, תרגום ועריכה.

רשימות הביקורת הפולמוסיות שלו, שנכתבו בתקופה זו לא כונסו בכתביו וידועות למעטים בלבד. חלקן נחתמו בפסיבדונים: ה. סנפיר או הלל סנפיר.³⁶

אפשר לראותן כמבשרות את ראשית כתיבתו של שופמן בתחום הביקורת והמסה, אף⁻על⁻פי שאין כאן המשך ישיר אלא שינוי הטון, הצורה ודרכי הכתיבה. השוני הזה מתבטא בעיקר בסילוק הגורם הפולמוסי האקטואלי, בריכוך הנימה התוקפנית והמעליבה, במתן תוקף של אמת אובייקטיבית לגישה הסובייקטיבית. תיאור רשימות פולמוסיות מוקדמות אלה וניתוחן מקומם בפרק העוסק בביקורת על יצירתו בתקופה הראשונה.

קרוב לודאי, שפרשת ‘שירתו’ של שופמן, שייכת אף היא לתקופה זו.

באחד הראיונות עמו ענה שופמן לשאלתה של המראיינת: “האם נסית את כוחך בצורה ספרותית אחרת? – בעבר בימי נעורי, כתבתי שירים. אבל עד מהרה נוכחתי לדעת, כי פרוזה הולמת אותי יותר. שירה בפרוזה”.³⁷

קשה לדעת כמה שירים כתב שופמן ומתי, אולם זכר ל’שירתו' נמצא בארכיונו של מנחם פוזננסקי ב“גנזים”, שבו נמצאו חמישה שירים של שופמן בכתב⁻ידו,³⁸ מהם שיר אחד שהוא תרגום.³⁹ ארבעת השירים המקוריים הם שירי⁻אהבה, הכתובים בגוף ראשון, שבהם מתוודה הדובר על אהבתו ומתאר את המיפנה שקיבלה: כשאהבת הסתר נעשתה גלויה היא נהפכה לטינה (“לפנים ועתה”), האהובה נעלמה (“בשדה”), האהובה שהיתה אשת⁻איש נהייתה לאם ויופיה והאהבה אליה לבשו צורה חדשה (“אֵם”), האהובה השייכת לאחר כמהה בלבה לדובר (“שלשתנו”). השיר המתורגם “בטרם בוקר” ענינו בפרידה של העולם מן הלילה בשעה שה“נערות שנפלו – פרחים נרמסים – הולכות הביתה…”

נראה, ששירים אלו, מקורם בחוויה ביוגראפית ממשית, ויתכן שנכתבו באותו זמן. יש קירבה רבה ביניהם לבין כמה מסיפורי שופמן, שנתפרסמו בין השנים תרס“ט–תרע”ב: “אם”, “כאב”, “האושר”, וביחוד הסיפור “אהבה”, שבו הסיטואציה היסודית זהה לזו שבשיר “שלשתנו”.

ובמכתב אחר לביילין [גם הוא ללא תאריך] (גנזים 43124) הוא שמח

עד עתה ידוע לי על שניים משירים אלה שפורסמו ברבים, שניהם בפסיבדונים: “בשדה” ב’הפועל הצעיר' (תרס"ט)⁴⁰ בחתימת ג. ש. ו“שלשתנו” ב’סנונית' (תרע"ב)⁴¹ בחתימת ג⁻ן. בשניהם הנוסח שונה במקצת מאשר בכה"י. וכן נדפס השיר המתורגם (‘הפועל הצעיר’ תרפ"א). [נספח ג' לפרק הבא].

אפשר שפירסומו של “בשדה” ב’הפועל הצעיר' באותה שנה קשור בעלייתו של ברנר לא"י, ופירסומו של “שלשתנו” קשור הן בהשתתפותו של שופמן בעריכת ‘סנונית’ והן בסיפור “אהבה” שנדפס כשנה לפניו ב’שלכת'.

בכל אופן, שירתו של שופמן מקורה באותה חוויה ביוגראפית, שהולידה גם כמה מסיפוריו, והיא בגדר אפיזודה חולפת, שכנראה לא היה לה המשך.

עבודות התרגום של שופמן שתחילתן בתקופה זו, היה להן, אמנם, המשך גם בשנים הבאות, אולם אלו מספרן קטן, וגם הן אינן אלא אפיזודה בפעילותו הספרותית, אם כי חשיבותה אינה מבוטלת.⁴²

על המסיבות לתרגום סיפורו של מ. גורקי “קין וארטם”, כותב מ, קליינמן בזיכרונותיו, כשהוא מתאר את העיתון ‘היום’ שיסד בגליציה יחד עם יונה קרפל, ואת סיועו של שופמן: “שופמן התחיל לתרגם בשבילו את הסיפור ‘ארטם’ של גורקי, שניתן בהוספה מיוחדת. התרגום, כפי שאני זוכר, היה מעשה אמן, ואיני יודע אם נשאר בידי שופמן ואם השלימו”. תרגום זה הושלם, ויצא לאור לאחר מכן בנפרד בלבוב, בשנת תרס"ה.

כפי שמספר קליינמן, לקח שופמן חלק פעיל בעיתון “היום”, שלא האריך ימים. לאחר מכן סייע בידי ברנר בהוצאת קבצי “רביבים” (תרס“ה–תרס”ט) ונתן את שמו לכתב⁻העת ‘סנונית’, שיצא לאור ע“י “צעירי ציון”.⁴³ אולם ‘גולת הכותרת’ של פעילותו כעורך היתה בהוצאת המאסף “שלכת”, שיצא בהוצאת “רביבים” בלבוב בתרע”א.⁴⁴

ב’שלכת' הצליח שופמן לרכז את מיטב סופרי התקופה הצעירים והוא הוקדש כולו לסיפורת ולשירה ונעדרו בו לגמרי מאמרי פובליציסטיקה וביקורת. לעבודתו של שופמן כעורך היה המשך גם בתקופות הבאות בחייו: בתקופת⁻וינה שלו ערך עם צבי דיזנדרוק את המאסף ‘גבולות’ (תרע"ט), שבו החל דוד פוגל לפרסם את ראשוני שיריו, ואחרי כן ערך את המאסף ‘פרט’ (תרפ"ד). בארץ⁻ישראל ערך את מאסף סופרי א"י ‘מעט מהרבה’ (תש"ז), ומדורי ספורת בכמה שבועונים ועיתונים יומיים.

י

פעילות מגוונת זו, שנסקרה בקצרה, עם כל חשיבותה, אינה אלא כנספח לעיקר – לסיפורים. סיפורים אלה נתפרסמו בכתבי⁻העת של התקופה, שבהם היה שופמן משתתף רצוי ומבוקש מאד [ראה נספח ב'].

כחמישים סיפורים כתב שופמן בשנות שהייתו בלבוב. ראשון שבהם הוא “בין החומות”, הנזכר במכתבו של ביאליק מיום 3.4.1904–21, ונשלח אליו זמן⁻מה קודם לכן, והאחרון הוא “בקצווי הכרך”, הנזכר במכתבו של ברנר מסוף יולי 1913 (כרך ג' מס' 578, עמ' 388). שופמן יצא מלבוב לוינה, כנראה, ביולי 1913.⁴⁵ את הרשימה: “א. נ. גנסין”, שנכתבה בשביל קובץ הזכרון “הצדה”, התחיל לכתוב עוד בלבוב והביאה לידי סיום בוינה.⁴⁶

בחליפת המכתבים עם עורכי כתבי⁻העת לפני פירסום הסיפורים בדפוס ועם חבריו שקראו אותם לאחר פירסומם, יש הערות רבות וחשובות, המעידות על התהוותם של הסיפורים ועל גלגוליהם השונים עד שקיבלו את נוסחם האחרון בדפוס, כמו גם על ההערכה שזכו לה מפי חבריו הקרובים.

נביא כאן מבחר דברים מן הסוג הראשון של ההערות, היינו אלה, המעידות על תהליך התהוותו של הסיפור עד לצורתו המוגמרת בדפוס, ואילו ההערות מן הסוג השני, היינו, הערות⁻ההערכה, מקומן בפרק הבא הדן בראשית הביקורת על יצירתו. אף אל פי שכתבי⁻היד לא נשתמרו, הרי המסקנה העולה מהערות הביקורת והעריכה המצויות בחליפת המכתבים של העורכים ושל שופמן עצמו היא, כי השינויים בין כתב⁻היד שהוגש לבין הנוסח שנדפס אינם מרובים ואינם מהותיים. גם חריגה אחת בסיפור “קטנוּת” מחזקת דעה זו.

הסיפור “קטנוּת”, שהיה כנראה, הסיפור השני שנכתב בלבוב, נשלח לביאליק בשביל ‘השילוח’ ועליו היה דין ודברים בין הסופר לבין עורכו.

ממכתבו של אליעזר הופנשטיין מהומל לשופמן, שהוא כנראה, מיום 29.3.1906 (גנזים 40832) מסתבר, ששופמן התלבט אם לקרוא לסיפורו זה: “קטנות” או “לא הָא”.

הוויכוח סביב סיפור זה היה יוצא דופן ב’קאריירה' של שופמן, שבדרך כלל נתקבלו סיפוריו ע"י העורכים ללא הערות או לכל היותר תוך הערות קלות בלבד. שופמן הבליג, כנראה, משום כבודו של ביאליק, על כעסו, הוסיף לשלוח אליו סיפורים בשביל ‘השילוח’, אולם כשבא לכנס את הסיפור במהדורות השונות של קבציו, החזיר את הנוסח הראשון לתוקפו, השמיט את התוספת של ביאליק והוסיף את ההשמטה שעשה בו, כפי ש’יעץ' לו ביאליק במכתב ההתנצלות שלו.

במכתבו מיום 29.5.1904 (נדפס ב’דבר' 9.4.1952) כותב ביאליק: “רוצה אני לשנות מעט בסופו, היינו, מקום זה שהוא ‘מגולה’ ביותר (פתיחת החזה). אין צורך ב’גלוי' זה אפשר גם בלעדיו.” בשולי המכתב הוסיף ביאליק הערת ביקורת, בודאי כדי לרכך מעט את דבריו אלו: “קליטת הרשמים של הרחוב ב’קטנות' – יפה ומצוין. ההבנה הפסיכולוגית של ‘הנושא’ טובה מאד. אבל הסוף רפה וקצר יותר מדי”.

כשראה שופמן את הנוסח, כפי שנדפס ב’השילוח', ‘חשכו עיניו’, ושיגר מכתב חריף לביאליק:

“[– – –] איני זוכר אצלי כאב חד כל כך כזה שגרמו לי השינויים שבציור זה וביחוד ‘ההכנסה’ הגדולה שבסופו. האם זהו ה’מעט' שאמרת לשנות? [– – –]. אם עורכים לא יוצרים עושים עם יצירה זרה כטוב בעיניהם הם, אז הדבר מובן. אבל אתה היוצר, היודע את נפש אחיך. לא אסלח זאת לעולם! דווקא במקום זה, שנולד אצלי במחשבה תחילה, ואשר אך לשמו כתבתי את הציור כולו [– – –] הכנסת הוספה ארוכה, הנותנת הערה זרה לכל הציור והשחיתה לפי זה את טעמו באופן מבהיל. [– – –]”. (מ. אונגרפלד, ‘ביאליק וסופרי דורו’, הוצ' עם הספר, 1974, עמ' 298–299). [לא נרשם תאריכו של מכתב זה].

ותשובתו המצטדקת של ביאליק מיום 29.8.1904–16 (‘דבר’ 9.4.1952):

"מכתבך האחרון גרם לי צער מרובה – ובחנם. איני מודה לך שאין העורך רשאי לתקן כגון זה, אבל מודה אני שהגדשתי קצת את הסאה בתיקון רשימתך – ואלהי היצירה יסלח לי הפעם. היו סיבות שונות שגרמו לכך ושמספיקות ללמד זכות על מעשה זה שעשיתי, שלא מדעתך. איני רוצה ואיני יכול הפעם להצטדק בדברים יותר ברורים ויותר מפורטים, אבל, בבקשה ממך, האמן לי הפעם.

אגב, אומר לך, שבעיני אין ערך ציורך הקטן הזה גדול כל כך כמו שהוא בעיניך; אבל עם זה קפדנותך מובנת לי היטב ואני מבקש את סליחתך, אעפ“י שהפרזת הרבה בצערך על הדבר. אין זאת כ”א מתחטא אתה גם הפעם!

אבל מה שאין אני מסכים לך כל עיקר – זוהי דרישתך להדפיס הערת המערכת ע"ד התוספת בציורך. הערה זו תיראה בעיני כל כמעשה ילדות וכעין חוכא ואיטלולי. הכנסת שורות אחדות בציור קטן, אפילו כשהן פוגמות אותו הציור, אינה סוף סוף מעשה רב כזה שצריכים להרעיש בשבילו את העולם ולמשוך עלינו עיני מלגלגים וליצנים.

סוף סוף אין זה ‘מעות לא יוכל לתקון’ ואין זה דומה למוליד ‘ממזר’. כשתזכה – ובודאי תזכה – להוציא ציור זה במהדורא שניה בכרך אחד עם מעשי ידיך – תוכל להסיר משם את ‘התועבה’.

‘קטנות’! הייתי אומר גם לך הפעם אלמלא האמנתי כל כך בכשרונך.

שלך אפילו כשתכעס עלי

ח. נ. ביאליק".

הפיסקה שצונזרה ע"י ביאליק והושבה אחר כך למקומה הראשון היתה: נוסח ‘השילוח’:

“מבלי הביט אל פניה הושיבה אצלו על המטה והרגיש בתוך כך את הבל פיה”.

נוסח שופמן:

“מבלי הבט אל פניה פיתח את פי כתנתה והרגיש בתוך⁻כך את הבל⁻פיה”.

הקטע שנכתב ע"י ביאליק ונוסף לנוסח הסיפור ב’השילוח' לקראת סופו, אומר במפורש, כדרכו של ביאליק ובניגוד לדרכו של שופמן, את ה’מוסר⁻השכל' של הסיפור, והוא קטע של מעין הרהור⁻פנימי ששופמן לא הירבה בשכמותו, אפילו בסיפוריו הראשונים, ונשמט כמעט לגמרי בסיפוריו המאוחרים. אפשר לומר שזהו קטע “ביאליקי” טיפוסי, וזרותו בסיפורו של שופמן בולטת לעין:

לאחר המשפט: “אחרי כן התפרקד, שם ידו תחת מפרקתו, כדי להתרכז מעט”, באה התוספת:

“לבו הולך ומתרוקן וקל הוא בעיני עצמו מסובין, קל ונקלה. את הפירות הרקובים והקהים שקנה בפרוטות זכר – וידיו רפו. לא טעם ולא ריח. כך הוא וכך יהיה לעולם. הוא לא יכבוש דבר לעולם אלא יקנה – ובפרוטות. הוא לא ילך ויטול, כזה שבא ואומר: ‘שלי אני נוטל, מן המוכן לי’, אלא הוא צריך לשלם קודם – ובפרוטות. גזרה נגזרה על תאוותיו הקטנות שתתמלאנה בשוה פרוטה. אין כבוש לו בעולם ואפילו כמלוא אצבע קטנה ואין ממשלה לו בעולם – אפילו על הקטנה שבתאוותיו הקטנות”. עד כאן התוספת. מכאן – שינוי:

נוסח ‘השילוח’:

" – נו, נו – זרזתהו הנקבה,⁴⁷ ותסטור לו על חוטמו סטירה קלה אבל עולבנית.

– הלהכותני את אומרת, הא?"

נוסח שופמן:

´–מהר⁻נא! אין פנאי!

– טססס!…

והוא הושיט למעלה את אצבע שמאלו.

– שוטה! – קראה בקול רם וסטרה על לחיו סטירה צלילית ותצחק.

– מה, הלהכותני את אומרת, הא⁻א?!"

לימים הזכיר ביאליק במכתבו לדניאל פרסקי מיום ח' שבט תרפ"ב (אגרות ב' עמ' רמ“ח, מס' שס”ה) פרט נוסף הקשור בסיפור זה, אם כי לא הזכיר במפורש את שמו: “הנה הפועל ‘רשרש’, למשל, שאני אני הפושע הוא שחדשתיו [– – –] והבלעתיו ראשונה באחד מסיפורי שופמן שנערכו על ידי ב’השילוח' בוארשה. ומה תמהתי בראותי מקץ שבועיים לצאת המחברת והנה פשט שימושה של מלה זו כמעט בכל כתבי הסופרים של הזמן ההוא: ברנר, שופמן עצמו, [– – –]”.

שיעורו של המשפט ב’קטנות' הוא: “כשחלוקו החדש מבעבע ומרשרש על כתפיו המלאות [– – –]”. והוא בא בכל המהדורות. (א' 90).

ומקץ שבועיים שופמן עצמו בסיפור: ‘אחרי הרעש’: “חרקו דלתות ושערים חריקות קטועות ורשרשו גדרי⁻הזמורות” (א' 99) ומקץ זמן קצר בסיפור “ליד הדרך”: “עלים רחבים, צהובים, מתגלגלים ומרשרשים ברוח הקל” (א' 109) ובסיפור: “לא”: “על העיקר שאיננו רשרשה השלכת” (א' 157) ועוד הרבה.

כאמור, המשיך שופמן לשלוח לביאליק מפרי⁻עטו והפעם את הסיפור “ליד הדרך” וביאליק כתב לו ביום 4.11.1904:⁴⁸ “שמח אני שלא הפריד בינינו ענין של ‘קטנות’. סוף סוף אין זה אלא קטנות ואתה גדול מזה”.

על סיפורו “ליד הדרך” מעיר ביאליק במכתבו הנ“ל: “הרשני לתקן פה ושם את הלשון. לשונך, עם כל דקותה ודייקנותה – ריח זר נודף ממנה שאיני יודע מה הוא. מובן מאליו שלא אגע בעיקרים, אלא בנוגע ל”דקדוק'”. [כאן באה הפיסקה על דבר השמטת האקדשה להופנשטיין, שכבר נזכרה לעיל] והצעת תיקון נוספת של ביאליק שלא נתקבלה ע“י שופמן: “שם⁻התואר ‘כחולות’ המוסב על שריקות הלוקומוטיב בלילה – אם כי הוא נאה למקומו כאן – אבל כבר היו שה”ת [שמות התואר] אלו ללעג. אפשר להשמיטו בלא הפסד”. בכל נוסחי הסיפור בקובצי סיפוריו של שופמן נשאר שם⁻תואר זה, אלא שהלוקומוטיב שונה תחילה ל“מסע⁻הברזל” (מהדורת תרס“ח, תרע”ט, תרפ"ז) ולאחר מכן ל“רכבת” (תש"ו).

כמה מן השינויים שנעשו בסיפורים שנשלחו לברנר בעיקר בשביל ‘המעורר’, אם ביוזמתו של ברנר ואם ביוזמתו של שופמן, נזכרים בחליפת המכתבים ביניהם וביחוד בולטת תשומת הלב המיוחדת שהקדיש שופמן לסיומי סיפוריו. כך, למשל, כותב שופמן לברנר מיום 13.3.1906: (גנזים 94466) על הסיפור “טיול” שהוא הראשון שנדפס ב’המעורר‘: "עם הטיול’ עשה כטוב בעיניך. אע“פ שהייתי רוצה לסלקו – וסוף. מתגלגל הוא כבר כשנתיים. ‘חולף כברק את’ [– – –] צריך לתקן: ‘בוקע וחולף’”. ואמנם זה הנוסח בכל המהדורות.

יש רגלים לסברה, שהערתו זו של שופמן על הסיפור המתגלגל כבר כשנתיים ובקשתו לרשום בשוליו למען הדיוק ההיסטורי את התאריך: פברואר 1905, מקורה בכך, שהסיפור היה צריך להישלח לביאליק תחילה בשביל ‘השילוח’, בסוף 1904 ולא נשלח, כיון ששופמן דרש שישלמו לו דמי קדימה.⁴⁹ במכתבו של ביאליק לשופמן מיום 7.8.1904 (נדפס ב’דבר' הנ"ל) נאמר: “גמור את סיפורך ‘בלב ים’ ושלחו אלי”. אין ספק שהכוונה לסיפור “טיול”, שכן קרוב לסופו מתוארים שני הגיבורים כך: “שניהם הרגישו את עצמם רגע אחד כנאבקים על כפיס⁻עץ בלב⁻ים”. [ההדגשה שלי. נ.ג.].

הערת תיקון נוספת נמצאת במכתבו של שופמן לברנר מתחילת דצמבר 1906 (גנזים 40874): "סוף אשמורת התיכונה' יהי בלי ה’שריקה הידועה' “. וכן הוסיף כמה מילים, לאחד המשפטים בסיפור אחר שנשלח ל’המעורר‘: "ב’בליל תשעה באב’ אני רוצה להכניס אחרי, ‘הפחד העתיק, הישראלי ממלא את האויר’ משתטח על הערבות המשופעות!' ו’משחיר בלילות' וכו'. (בדפוס, כמובן, שלא יבוא זה משורטט) [– – –]”.

על הסיפור “באשמורת התיכונה” מעיר גם ברנר במכתבו מתחילת ינואר 1907 (כרך ג‘, עמ’ 293 מס' 244): “הרשיתי לעצמי לסדר במקום ‘חניכי צבא צעירים’ – ‘חניכי צבא טירונים’. במקום ‘ראש הרוטה’”. (בנוגע ל’רוטני קומאנדיר') –– ‘שר הרוטה’". שופמן קיבל תיקון זה שנשאר בכל המהדורות פרט לשינוי במהדורה האחרונה שהותאם להתפתחות השפה: “מפקד הרוטה” במקום “שר הרוטה”.

דוגמה להערה נוספת של ברנר על ביטוי בסיפור “בקצווי הכרך” שנשלח אליו ליפו בשביל “רביבים” נמצא במכתבו מאב תרע"ג (כרך ג' מס' 583 עמ' 390): “‘ואחרי הצהרים נפה את פניה בשרק’. מה זאת ‘נפה’?” שופמן השאיר ביטוי זה בכל מהדורות ספריו פרט לאחרונה שבה כתב: “ואחרי הצהרים בזקה פודרה על פניה” (א' 313).

רמז לשינוי בסופו של הסיפור “לא”, שאף הוא נשלח ל’המעורר‘, נזכר במכתבו של שופמן לאשר ביילין [כנראה מסוף 1906] (גנזים 43131): "את ה’לא’ קרא נא עם השינוי המצורף בזה, ובמטותא להתעכב על רשימה זו קצת יותר". יש בכך עדות חותכת לחשיבות הרבה שנודעת לסיומי הסיפורים אצל שופמן ואות ליגיעות הרבות שיגע לשכללם עד שישיגו את הצורה הסופית שתשביע את רצונו.

ממכתבו של אליעזר הופנשטיין לשופמן מיום 29.3.1906 (גנזים 40832) מתברר, שהסיפור “למלחמה”, שנדפס ב’השילוח' תרס"ט, נכתב כשלוש שנים קודם לכן, ונקרא לראשונה בשם: “למזרח הרחוק”.

על “המשורר והנערה המתוקה” כותב אשר ברש לשופמן מיום 17.11.1911 (גנזים 1365/14): “קיבלתי את ה’סקציה' [צ”ל כנראה: סקיצה‘] מן רשימתך הקצרה ונהיניתי הנאה מרובה. נפלא הדבר. כותב אתה תמיד מה שחבריך היו רוצים לכתוב ובדיעבד יש הנאה שהדבר נכתב בידי ‘בעל יכולת’ שכמותך. רק ‘הנקודה השחורה המהבהבת’ היא מיותרת. סוף סוף מפורט הדבר ביותר. [– – –]". גם כאן לא שמע שופמן לעצת חברו והשאיר את ה’נקודה הכהה המהבהבת’ בכל המהדורות.

עצה שלאחר מעשה משמיע צבי דיזנדרוק במכתבו מוינה מיום 28.9.1912 (גנזים 1989/8): “סקיצותיך יפות. שתיהן. [הכוונה ל’בשרב” ו“בשביל⁻מי” ב’השילוח' 1912] אעפ“י שלדעתי צריך היית אולי להמשיך בראשונה יותר את הדיאלוג בין לאף ודורה בכדי להבליט יותר את מצב רוחה אחרי הפגישה. פגישה זו היא המצאה מוצלחת”.

יא

מעניין במיוחד הרקע לסיפור “אהבה”, המתגלה מחליפת המכתבים בין שופמן לרעיו. הסיפור נדפס ב’שלכת', המאסף הספרותי ששופמן ערכוֹ ועליו כתב לברנר במכתבו מיום 10.1.1910 (גנזים 65617): “אולי כדאי כבר שיהא הספר בעל ספרות טהורה, כלומר, בלי ביקורת כלל. ובאמת – יהא פעם מה בלי [מלה לא ברורה]”. ובאותו מכתב הוא מזכיר את כתיבתו של סיפור זה: “אני עסוק עכשיו בכתיבת איזה דבר שעתיד להיות לא רע ולא קטן בשם ‘אהבה’ או ‘אחרית הימים’ או ‘בחשאי’ או בשם אחר”.

במכתבו של אליעזר הופנשטיין מהומל מיום 29.3.1906 (גנזים 50832) נזכר סיפור בשם “הרֵעים”, שכתב⁻היד שלו אבד ואיננו. השערתו של הכותב היא, “שפחד החיפוש אז גרם שאבדו את הכת”י בידים⁵⁰ – קרובה לאמת". והוא מייעץ לשופמן: “כתוב אתה בעצמך אליו [אל ה. הצעיר, הנזכר לעיל. איני יודעת למי הכוונה] ואולי עוד ימצאם וימציאם אלי או ישר אליך. את הפרקים הראשונים השמורים אצלי – אוכל לשלוח לך אם תרצה”. ובהמשך הוא מביע דעתו על סיפור זה: “לפי דעתי, צריך אתה להדפיס את ‘הרעים’ ומכל שכן עתה שאפשר לך לעשות ממנו, כמו שתבטיח, 'דבר הגון –”. יתכן, שסיפור זה הוא הנוסח הראשון של “אהבה”, שהשם הראשון הולמו אף הוא ואשר שופמן חזר וכתבו מחדש בתחילת 1910,⁵¹ וכלל בו גם את מותו של ניבילוב.

לסיפור “אהבה” נכנסו קטעים ממכתבי משה ואליעזר הופנשטיין כמעט ללא שינוי תוך שמירה קפדנית על האווירה האופפת את דבריהם במכתבים אלה.

בסיפור מופיעים שני רעים: יוסף שמיד ומשה אובסקורוב, המעוצבים בדמותם של גרשם שופמן ושל משה הופנשטיין, וכן ‘הונצח’ בסיפור חברם ניבילוב ששמו ודרכיו כפי שהיו במציאות, נשארו בסיפור ללא הסתר, לרבות הידיעה על מותו.

אהרן שאול ניבילוב היה חברם של גנסין, ברנר, שופמן ומשפחת הופנשטיין מהומל. היה בן⁻פוצ’פ ומת ממחלת השחפת בתחילת אוגוסט 1907.⁵²

כך, למשל, מתאר משה הופנשטיין במכתבו לשופמן [ללא תאריך] את האווירה שבה הוא נתון, במשפטים הנראים כאילו נלקחו הישר מאחד מסיפורי שופמן מתקופה זו: "החיים אצלנו פנימה שוטפים בעצבות שוקטה. מפהקים ישנים ביום, ובלילה שוחקים, שותים וקוראים ומשום העצב כותבים שירים אחדים ובז’רגון עוד. [– – –] וחש אני שחיי הם רק שלשלת של רגעים שונים, של מצבי רוח שונים, של כך וכך. לפעמים הנך מרגיש את התהום תחתיך ואין מפלט הכל שקוע בעצב הכל שרוי בדאגה ופעם הנך מלא שמחה [– – –] וזוהי שנובעת ממך ומשתפכת על כל וכל, ולבסוף: אין ולא כלום.

[– – –] וכשהיה היום⁻טוב הגדול של הידים השחורות והאיתנות בכל המרחב – והיום גם פה אצלנו – קראתי מתוך לבי: יחיו הידים האמיצות והחזקות ההן שיקרבו את הלבבות הרחוקים והנפרדים, ותשובנה לב רֵע אל רעו ולב אח אל אחיו ואחותו… והלחש הנבואי שלך, האם דבר קטן הוא? כבר אני חש את חום הידים הרכות, הקטנות והנפוחות, את צלצול השפתים, הנשימות החמות…"

על מחלתו של ניבילוב הוא כותב: [חותמת הדואר מיום 13.3.1907. צילום המכתב ברשות מכון כ"ץ ומספרו 5727] "ראה: ניבילוב זה כמה בא לידי הכרה גמורה – שוכב הוא כל היום במטה – כשהוא בא מ’הקנטורה' – בלי מכנסים – בחדר אָפל.

ועתה הוא חולה. חולה שמדבר כבר ומתגעגע – ל’צד' השני: החיים אצלו כאותו האור הכהה – שמציץ בחלונו של ‘ליד הדרך’ – השירה: ימים שאין לי חפץ בהם, ושכלום לא יהיה בהם – שגורה בפיו. נוסע הוא הביתה".

וכך מתואר ניבילוב ב“אהבה”: “ניבילוב היה מקדם את פניהם, כדרכו, בהעויותיו המשונות ובמנהגיו השגעוניים⁻ציניים, בהראותו להם אגב⁻כך את שיריו הקצרים, התאותניים, השותתים⁻דם, שכתב בלילה האחרון. זה היה צעיר חולני עם לסתות נופלות, חוטם עקום, דק וחד כסכין, ועם שער⁻ראש שחור⁻שחור ויבש⁻יבש, שמעל לאש⁻העינים עשה רושם של פיח ואבק⁻פחמים מצוננים על גבי משואות⁻שרפה. כאן בין הכתלים העצובים, שרו, התפלספו, התגלגלו על הדרגשים והספות”. (א' 215–216).

מכתבו של משה הופנשטיין לשופמן מסנובסק מיום 7.9.1907 (גנזים 40834) הוא הרקע הממשי לסיפור “אהבה”. גם הכתוב מודע לדמיון שבין הסיטואציות בסיפור “הרעים” לבין יחסו עם שופמן על רקע הקשרים עם האשה. בסיפור זה מתוארים מותו של ניבילוב והרגשתו של הכותב בעקבותיו:

"[– – –] בא לילה אחד שהזכיר שהקיץ בא. באותו הערב יכול הייתי לשוטט בחוצות, כי כל הערבים הלא הלכו להם בהחדר הצר עם חלונותיו הסגורות וריח המנורה, ריח של נפט עם הקירות המשועממים – ובערב ההוא כבר נפתחו החלונות והשמים היו כל כך טהורים, נקיים ווילונים של אורות חתיכות, חתיכות היו מוזרקים, נקרעים לאט לאט ממעלה – ובודד הייתי. ביקשתי את ניבילוב ולא מצאתיו. ואמרתי לך שראיתיו מתגלגל מתוך העננים כי כשאחד מאתנו מת גם מצבה אין לו!

בחורף הזה כשהייתי בא אליו והוא שוכב כל היום במטה בחדר אפל וכשהוא שומע צעדי ושואל: משק’ה דאס ביזטו או⁻או – אז אמרתי לך – הבנתי שמתלחש הוא עם המות, קובץ בכנפיו את החושך שואף אותו וזורק צל על נשמת כל אחד מאתנו.

[– – –] האם לא בשביל אכזריותך חפצתי לישא אשה. תמוה היה לך הדבר: ‘אתה משק’ה תשא א⁻ש⁻ה’ אבל לוּ ראית אותי עתה: בחור שמעט פראות ישנו בצורתו מגודל מעט זקן שחור ושערות נושרות עד העינים העמוקות, חוטם ארוך מעוקל מעט, לסתות עמוקות – בקיצור ‘חטיבה’ לא כל כך יפה. (ובפרט מאותו שהיה בא בחטיפה ב’החדר הקטן' בלחיים אדומות והיה רועש – מהאותו כבר אין ולא כלום!…)

ובכן בחור כזה מדוע לו לא להשיג איזה עזר כנגדו ובפרט כשהוא משעמם בכל עת ואיננו מוצא רצון בכל – והתאוה התאוה!… מי זה אמר: עמוקה היא התאוה, עמוקה מכל?

[– – –] ובזה שלך [הכוונה למכתבו של שופמן שמשה הופנשטיין נפגע ממנו] חסר ‘שווי המשקל’ לבי כואב. כבר פחדתי להסתכל בדברך: ‘הזוכר אתה ‘המעמד’ שב’הרעים’ שלך מעמד של ‘ימינו ספורות’?!… [אצל שופמן בשני הפרקים הראשונים חוזרת כמה פעמים ההזכרה שכל האוהבים הגדולים “מתו סוף סוף, כאחד האדם” וכי “חולפים חולפים החיים”.]

[– – –] קברו של ניבילוב עם כל השדה, שדה⁻הקברות, הונח על לבי, על חזי! לא גרשון, אתה לא צריך שאתה תהיה מן הזריזים: אח יקר, נתאחד יחד נתאגד יותר ונשיר שירים על חברנו שהלך לו – שירים שייהפכו לפרחים, לעצים גדולים על קברו וימתק לו עפרו! אח – מה מעיק עלי כל כך חזי!!"

ב“אהבה” כותב שופמן: “בנחת⁻רוח נקראים השירים של המשוררים העיפים, הקובלים, שבורי⁻הכנפים. אבל עוד עולים על אלה הם מכתביו האחרונים של אובסקורוב. היאוש התהומי שלהם כמו בולע, מבטל את זה של אחר”. (א' 218) ועל מותו של ניבילוב:

" – וניבילוב שלנו מת. אותו ניבילוב.

– כך, יוספ’קה. ניבילוב מת, ואנו חיים, ואנו חיים!…" (א' 219).

במכתבו לביילין בלונדון כותב שופמן [חותמת הדואר: 14.9.1907 ] (גנזים 43137): “מת ניבילוב. אותו הניבילוב, ביילין, בעל אותם המכתבים הנפלאים. מת, ותו לא!” יתכן ש’הנצחת' דמותו של ניבילוב בסיפור “אהבה” ברוח מכתבו של משה הופנשטיין, היא הפירוש לדברי שופמן במכתבו לגנסין, שנכתב לאחר מותו של ניבילוב, כפי שצוטטו במכתבו של גנסין לשופמן מלונדון מיום 11.9.1907: “אתה כתבת לי: גנסין, ניבילוב לא מת”. (כתבי גנסין, כרך ג' מס' 107 עמ' 140).

סיפור⁻המעשה שב“אהבה” עניינו: שני רעים האוהבים אשה אחת הנישאת לבסוף לאחד מהם ומפרידה ביניהם. לאחר מכן כשהם נפגשים שנית, מְתַנים החבר והאשה אהבים מתחת לחוטמו של הבעל⁻הידיד, ולבסוף, עם מותה, בוכים שניהם על קברה כשהחבר שמח שנפלה המחיצה שהפרידה בינו לבין חבר⁻נעוריו, ועם זאת מתאבל על מות האשה כעל מות אהבת⁻נעוריו ומות אשת ידידו האהוב. קרוב לודאי שסיפור המעשה יש לו איזו אחיזה ממשית⁻ביוגראפית בחייו של שופמן עצמו, ובחייהם של חבריו, ויעידו על כך סיפורים בעלי מוטיב דומה שנתפרסמו באותה תקופה, וביחוד השיר “שלשתנו” שנדפס כמה חדשים לאחר מכן ב’סנונית' (סיון תרע"ב). אולם אין ספק שהאווירה, שבה נתונים הגיבורים, סבך הרגשות שהם מתפתלים בתוכם, העליות והירידות ביחסיהם והדקויות של המוּדעוּת העצמית של מצבם הנפשי – כל אלה משקפים מציאות שהיתה.

יב

חמש פעמים כינס שופמן את כל סיפוריו ועוד מיספר פעמים כינס חלק מהם.⁵³ שלושה מן הכינוסים הללו – שניים שלמים ואחד חלקי – שייכים לתקופת לבוב: הכינוס הראשון בשם “רשימות”, שבו נכללו 17 סיפורים, ובו 117 עמודים יצא לאור ע“י ברנר בלונדון בדצמבר תרס”ח, וניתן כתמורה לחותמי “המעורר”, במקום הקונטרסים י', י“א, י”ב, שברנר לא יכול היה להוצאים.

שנה לאחר מכן כינס שופמן חמישה מסיפוריו (“מאידך גיסא”, “באמצע”, “דניה”, “אם”, “כאב”) בקובץ מיוחד בשם “מאידך גיסא” שיצא לאור בלבוב בתרס"ט בהוצאת ש. ז. סירוטה ובו 23 עמודים. סיפורים אלה נדפסו באותה עת (תרס“ח–תרס”ט) בקבצים ספרותיים שונים (רביבים', ‘ספרות’, 'רשפים") להוציא את הסיפור שעל שמו נקרא הקובץ, שנתפרסם פה לראשונה. כפי שמעיד מכתבו של שופמן לברנר [חותמת הדואר כנראה מ⁻13.8.1908] (גנזים 65615) נכתבו הסיפורים הללו בהעלם אחד, בשעה ששופמן נמצא במקום נופש מחוץ ללבוב ומפאת הגשמים לא יכול היה לצאת מביתו. שופמן היה מאוד מרוצה מהם, כדבריו באותו מכתב, שנאמרו ספק בלצון ספק ברצינות: “ברשימה אחת, ששמה ‘כאב’, לא גדולה מ’שלג נפל‘, השיג ה’גאון’ שלי את נקודת⁻זהבו. אחרי יצירה זו איני יודע כבר מה יש לסופרים לכתוב!”

הכינוס השלישי שיך אף הוא לתקופת לבוב. הקובץ “סיפורים וציורים”, יצא לאור ע“י ביאליק בהוצאת “מוריה” באודיסה בשנת תרע”ד והוא כולל 41 סיפורים, (228 עמודים) שנכתבו בתקופת לבוב.⁵⁴ ספר זה, שיצא לאור עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, חזר ונדפס פעם נוספת ללא כל שינויים, פרט להשמטת תמונתו של המחבר, באודיסה בשנת תרע“ט. נראה, שהמהדורה השניה שלו, ידועה יותר, והיא שהביאה לדעה המוטעית, שמהדורת תרע”ד לא הופיעה כלל.⁵⁵

בדיקת היחס בין מספר הסיפורים, שהופיעו לראשונה בכתבי⁻העת עד שנת 1913, לבין הסיפורים שכונסו בספרים, מגלה, כי מספר הסיפורים שלא כונסוּ אינו גדול וגם הללו חזרו ונכללו (פרט לשניים) בכרך הראשון של מהדורת “עם⁻עובד” (תש"ו).⁵⁶

עד שנת תרס“ח כתב שופמן 23 ספורים ומהם 6 לא נכללו במהדורת לונדון.⁵⁷ בין השנים תרס”ט–תרע"ג נכתבו 31 סיפורים נוספים מהם 6 לא נכללו במהדורת אודיסה.⁵⁸

מספרים אלה מעידים, שמרבית הדברים, שיצאו באותה תקופה מעטו של שופמן, הניחו את דעתו לאחר מכן, ולא ראה צורך לשנותם, קל וחומר לגונזם. דברים שאמר בראיון עמו מחזקים הנחה זו: “אני קורא דברים שלי שנכתבו לפני ארבעים שנה והם בעיני יפים מאד”.⁵⁹

נוכח מגמה זו תמוה הדבר, ששלושת סיפוריו הראשונים: “הערדל”, “רפאל”, ו“הקרדום”, שהופיעו לראשונה במהדורת “תושיה” (וארשה, תרס"ב) נשמטו מהספרים בהוצאת “המעורר”, “מוריה” ו“שטיבל”⁶⁰ וחזרו ונכללו רק במהדורת “עם⁻עובד”. מחמת⁻כך, לא נזכרו שלושה סיפורים אלה במשך שנים רבות על ידי הביקורת, שנכתבה על יצירת שופמן, ואילו הסיפור “בבית זר” צויין כסיפורו הראשון.

הסבר פורתא לאי הכללתם של שלושת הסיפורים הראשונים ואחרים בקובצי הסיפורים, נמצא בחליפת המכתבים שבין שופמן לברנר ולביילין, שהיו עורכי הקובץ “רשימות” ונראה ששלושת הסיפורים הללו וכן הסיפור “שלג נפל” לא מצאו חן בעיניהם, ושופמן היה צעיר ועדיין לא היה בטוח בעצמו וביכולתו קיבל את דעתם של חבריו. וכך הוא כותב לביאליק מלבוב ביום 9.6.1913 בענין זה: “[– – –] את שלושת ציורי הראשונים שבאו בקובץ ‘תושיה’, אני חושב לבוסר ולבלתי ראויים להיכנס במהדורה החדשה ולפיכך לא שלחתים. [– – –]”. (‘ביאליק וסופרי דורו’, עמ' 300).

רק בשלב מאוחר (עם הכינוס ב’עם⁻עובד' תש"ו שינה דעתו, ונתן מקום לראשוני סיפוריו כיאה להם.

רמז להערכתו הנמוכה של ברנר את סיפורי שופמן הראשונים נמצא במכתבו לז. י. אנכי מסוף 1902 (כרך ג' עמ' 226 מס' 29). במכתב זה החלה התעניינותו בשופמן והרושם מספרו הראשון לא היה טוב: “‘הערדל’, הקרדום‘, בבית⁻זר’, ‘רפאל’ – זהו ציור אחד במלים שונות (האחרון חלש ביותר). [– – –] הטוב שבקובץ הוא הסיפור ‘מחיצה’. פה אנו רואים את כשרונו של המחבר, אף שבסיפורים הנ”ל יש מקומות רציניים ומגלים את לבב הכותב, שהוא אחד מאתנו, במובן ידוע". לאחר מכן, חל מיפנה בהערכת סיפוריו של שופמן, אולם נראה, שהגישה השלילית לשלושת הסיפורים הראשונים לא נשתנתה.

יש לציין, שגם מיכה יוסף ברדיצ’בסקי ברשימתו הראשונה על שופמן⁶¹ מזכיר אך ורק את הסיפורים “מחיצה” ו“כחום היום” ועובר בשתיקה על ארבעת האחרים. וידידי שופמן, הסופרים ז. י. אנכי וגנסין, מדברים אליו כעל מחבר הסיפור “יונה”.

בחליפת המכתבים בין שופמן לבין ברנר ואשר ביילין, יש דין ודברים בענין צורת הקובץ והסיפורים שיכללו בו. במכתבו של שופמן לברנר [חותמת הדואר כנראה 26.7.1907] (גנזים 48003) הוא כותב: “בדבר ה’פלאן' שלך,⁶² ברנר, איני רוצה לכתוב לך כלום, מאחר שבודאי לא יהיה לאל ידך. [– – –] מצדי – מדוע לא? ע”י מי יצא הדבר מתוקן כל כך כמו על ידך? הייתי רוצה שקובץ זה יכיל את כל דברי (גם את הראשונים מלבד “הערדל” ו“רפאל”) מוגהים ממני ושיהא יפה בחיצוניותו וכמובן, בלי שום חרקטריסטיקה ומכש“כ [ומכל שכן] ‘ביוגרפיה!’ (תמונה – נו! אפשר לסבול). [– – –]”.

במכתב לביילין [ללא תאריך. כנראה מאוגוסט 1906] (גנזים 43129) יש הד לוויכוח על סיפורו “שלג נפל”, שלא מצא חן בעיני ‘חבורת המעורר’ ולא רצו להכניסו לקובץ וגם על הסיפורים הראשונים, וביחוד “הערדל”. שופמן, חזר בו ממה שכתב במכתבו לברנר: “[– – –] ועל ‘השלג נפל’ עודכם מתעקשים? אַ? נו. לא אתעקש – השמיטוהו (אלא שאולי לא כדאי?) אבל מתעקש אני בנוגע ל’הערדל'. זאת לחלוטין לא! [– – –]”. אחרי כן חזר בו שופמן גם מוויתורו על “שלג נפל” וכתב לביילין מיום 16.10.1906 (גנזים 43102): “ה’שלג נפל' הוא אולי הדבר היותר טוב שלי. – כך חשבתי ברגעים ידועים. ולפתע אין הוא מתקבל אפילו”.

ברנר לא חזר בו מדעתו וביילין מנסה לפשר במכתבו מיום 10.10.1906 (גנזים 3584): “קראתי את ‘השלג נפל’ שלך ולפי דעתי צריך הוא לבוא ב’המעורר', אני מביט עליו כעל יצירה ספרותית הגונה. כמובן יש בו הרבה מה שאין עין אדם פשוט יכולה לראות ובטוח אני כי הקורא העברי יעקם את חטמו, אולם בכל אופן צריך הוא לבוא. זאת היא גם דעת ברנר, אלא שהוא בתור מו”ל מתחשב עם קוראיו ולכן כתב לך מה שכתב".

קרוב לודאי, שהסיבה לכך, ששתי הרשימות “בכפיפה אחת” ו“שיחת חולים”⁶³ לא נכללו בכל המהדורות של כתבי שופמן, נעוצה ביחסו הביקורתי של שופמן עצמו אליהן, שראה בהן אנקדוטות, שהשיחות שמנהלים הדוברים בהן, וביחוד סיומיהן, אין להן ערך רב.

עם זאת, למרות חולשתן, טבוע בהן חותמו המיוחד של שופמן, ששילב מצבים ותיאורים משתי רשימות אלה בסיפוריו האחרים. תיאור הלינה באכסניה זרה בגליציה בכפיפה אחת עם שכן לחדר, תואר קודם לכן בסיפור “ליד הדרך”, ואילו את הרשימה “שיחת חולים” אפשר לראות כפותחת את סידרת סיפורי ‘בית החולים’ של שופמן, שנכתבה מאוחר יותר (1913), ושמה: “באגף הכירורגי”.

יג

השינויים שחלו בסיפורים, כפי שנדפסו בכתבי⁻העת ובמהדורות השונות, אינם מהותיים בדרך כלל אולם מספרם גדול. וזאת בניגוד למה שכתב שופמן באחד ממכתביו למנחם פוזננסקי, על ‘עצלותו’: “חולשה יש לי: איני אוהב לטפל בדברי הראשונים, וע”כ לא עברתי עליהם בקולמוסי כהוגן בטרם מסרתים לדפוס". (ארכיון פוזננסקי ב“גנזים”, מכתבו מיום 6.8.1924).

העיקרון המנחה בעשייתם היה: התאמת הכתוב להתפתחותה של השפה, היינו, החלפתן של מילים, ששוב אינן מקובלות בלשון, במילים הנהוגות בה, או החלפתן של מילים, שבאותה תקופה טרם היה להן מונח עברי משלהן, או שמשמעותן בעברית לא נתייחדה לענין זה או אחר, במילים עבריות שקנו להן בינתיים זכות⁻אזרח בלשון. חלק מן השינויים נעשה בשעת התקנת מהדורת “שטיבל” לדפוס, בשנות העשרים ובשנות השלושים, בחו“ל ובא”י, וחלק – מאוחר יותר, בשעת התקנת מהדורת “עם עובד” לדפוס בא"י בתחילת שנות הארבעים. עם זאת יש גם שינויים, שמקורם במניעים אמנותיים טהורים, כתוצאה מהשינוי שחל בטעם הספרותי ובדרכי הכתיבה.

דוגמה לסוג הראשון נמצא, למשל, בשם הסיפור: “גלידה”, שהיה קודם (ב’רשפים' ובמהדורת אודיסה) “נופת⁻קרח”. דוגמה נוספת מן הסיפור: “כוח”, שבו החליף “הכעך” את מקומה של “העוגה החלולה” ו“מפקד הרוטה” את “שר הרוטה”. וכן בסיפור “הניה”, שבו “טיול” בית⁻הספר מחליף את המלה המוזרה: “תעופת” בית⁻הספר, “הערסל” את “עריסת הקלע” או “העריסה” והפועל “מתערסלת” – את “מתקלעת”. אם כי נשאר גם “מקלע את הערסל”. באותו סיפור החליפו “חיפושיות⁻שדה כחלחלות” את “חסילי⁻שדה כחלחלים”.

דוגמה לשינוי מן הסוג השני נמצא באותו סיפור “הניה”, שבו הנוסח האחרון, רומז רמיזה מפורשת יותר לעתידה של הניה: בעוד שקודם נאמר על חסילי⁻השדה “ברגע שהם פורשים כנפיהם לעוף”, הרי לאחר השינוי נכתב: “ברגע שהן מפשקות גפיהן לעוף…”

אין ספק, כי מחקר מפורט יגלה בשינויי הנוסח בסיפורים לא רק את הצד הנוגע להתפתחות הלשון, אלא גם את התמורה בגישה האמנותית, שחלה במשך השנים, כפי שהיא משתקפת ביצירתו של שופמן. אולם נראה, שבגלל צביונה המיוחד של לשונו, חלשות תנודות אלה יותר מאשר ביצירתם של סופרים אחרים, והעדר המליצה בסיפוריו של שופמן מראשיתו יש לה חלק נכבד בכך, ששופמן היה והווה סופר ‘מודרני’ ואקטואלי, שמחיצות של לשון מיושנת אינן קיימות בינו לבין הקורא בן⁻הדור.

נספחות

א

רשימת הסיפורים (לפי סדר א–ב) שנזכרו במאמר בציון מקום פירסומם הראשון (אם ידוע) בכתבי⁻העת ומקום פירסומם האחרון. ציון מראה המקום האחרון הוא לפי מהדורת “עם⁻עובד” (תש“ו–תשי”ב) בארבעת הכרכים הראשונים, ומהדורת “דביר” ו“עם⁻עובד” (תש"ך) בכרך ה'.

1. אברהם בן⁻יצחק. ד' 281–282, ‘ידיעות אחרונות’, 2.6.1950.

2. אהבה. א' 214–229. ‘שלכת’, לבוב, הרע"א, עמ' 149–160.

3. אורות באופל. ב' 138–142. ‘התקופה’. י“ז, תרפ”ג, עמ' 125–128.

4. אורי ניסן גנסין. ד' 259–260. ‘הצדה’, תרע"ד, עמ' 113.

5. אחרי הרעש. ‘מאזנים’, א' חוב' ו' תרצ"ד, עמ' 75.

6. אל אברהם רייזין. ה' 187. ‘דבר’ 19.9.1952.

7. אם. א' 183. ‘רשפים’, כרך א' קובץ א', וארשה, תרס"ט.

8. אמנים ה' 49. ‘ידיעות אחרונות’, 26.8.1955.

9. אשר ברש. ד' 186–187. ‘דבר’ 18.3.1949

10. באמצע. א' 172–175. ‘רביבים’ קובץ א‘, לבוב תרס"ח, עמ’ 23–24.

11. באשמורת התיכונה, א' 154–155. ‘המעורר’, שנה ב' קונטרס א‘, ינואר 1907, עמ’ 17 – 18.

12. בבית זר.א' 32–39. ‘סיפורים וציורים’, הוצ' “תושיה”, וארשה, תרס"ב. עמ' 27–34.

13. בגולה. א' 115. ‘הבקר’ (עתון יומי) שנה א‘, גל’ 51, כא' אדר תרס"ט, עמ' 2.

14. בוברויסק. ‘ידיעות אחרונות’ 28.12.56.

15. באגף הכירוגי. ב' 21–37. ‘העולם’, שנה ח' גל' י‘, יד’, טו‘, יז’, תרע"ד.

16. בין החומות. א' 69–88. ‘השילוח’ כרך י“ג תרס”ד, עמ' 492–504.

17. בכפיפה אחת. ‘הבקר’ (עתון יומי), שנה א‘, גל’ 39, ורשה, כו' שבט תרס"ט, עמ' 1.

18. במאסר. א' 137–144. ‘הזמן’, (ירחון), שנה א‘, חוב’ ז‘, יולי 1905, עמ’ 102–108.

19. בקצווי הכרך, א' 307–325. ‘רביבים’, קובץ ה‘, יפו, תרע"ד, עמ’ 32–43.

20. ברנר בלבוב. ד' 189–191. תש“ד. ‘י.ח. ברנר מבחר דברי זכרונות’ הוצ' הקיבוץ המאוחד תש”ד עמ' 114–116.

21. בשרב. א' 261–267. ‘השילוח’, כרך כז‘, תרע"ב⁻ג, עמ’ 151–156.

22. בשביל מי? א' 472–274. שם, שם.

23. גבור. א' 182. ‘רשפים’, כרך א' קובץ א', וארשה תרס"ט.

24. גלידה. א' 195–204. ‘רשפים’, כרך א' קובץ כ“ג, וארשה תרס”ט. הכותרת: “גופת⁻קרח”.

25. געיית השור, א' 245–246. ‘סנונית’, שנה ב' חוב' א‘, לבוב, שבט תרע"ב, עמ’ 4–3.

26. גרשום באדר. ‘ידיעות אחרונות’ 19.3.1954.

27. דוד פרישמן. ד' 265–267. ‘התקופה’, כרך ט“ז, תרפ”ב, עמ' 22–23.

28. ה. ד. נומברג. ד' 268–269. ‘התקופה’, כרך כ“ד תרפ”ח, עמ' 548.

29. האושר, א' 240–244.

30. הומל. ד' 197–198. ‘מאזנים’, כרך י“ח, חוב' ד', סיון תש”ד, עמ' 245.

31. הלל צייטלין ומ. י. ברדיצ’בסקי. ‘ידיעות האחרונות’, 29.9.1950.

32. המשורר והנערה המתוקה. א' 243–244. ‘סנונית’, שנה א' חוב' ו–ז, לבוב, חשון תרע"ב, עמ' 81–82.

33. הניה. א' 176–179. ‘ספרות’, כרך א' קובץ א‘, וארשה, תרס"ט⁻ע, עמ’ 65–68.

34. הערדל. א' 7–14. ‘סיפורים וציורים’, עמ' 3–9.

35. הפטיש הגדול והפטיש הקטן. ג' 267–268. ‘דבר’, 28.10.1949.

36. הפלדפבל חריטונוב. ג' 142–144. ‘דבר’ 4.7.1941.

37. הפליט. א' 275–294. ‘השילוח’, כרך כ“ח, תרע”ג, עמ' 58–70.

38. הקרדום. א' 25–31. ‘סיפורים וציורים’, עמ' 20–26.

39. הרובה. ‘דבר’, 26.1.1951.

40. ויחל שער ראשו לצמח. ה' 39. ‘פרקים’, שבט תש“ך, חוב' י”ז עמ' 251.

41. ויטבסק. ג' 313–316. ‘דברי⁻סופרים’, תש"ד.

42. ורשה בשנת תרס"א. ד' 99–100. ‘העולם’ כרך יט' גל' א' 6.1.1931, עמ' 2–3.

43. ז.י. אנכי. ד' 278–279. ‘דבר’ 24.10.1947.

44. טיול. א' 131–136. ‘המעורר’, שנה א' קונטרס י"ב, דצמבר 1906, עמ' 8–14.

45. י. ל. פרץ. ד' 159–160. ‘דבר’ 24.8.1951.

46. י. ל. פרץ בלבוב. ‘ידיעות אחרונות’, 22.6.1951.

47. יונה. א' 56–68. ‘סיפורים וציורים’, עמ' 51–53.

48. “ימים נוראים” בנערותי. ג' 251–252. ‘ידיעות אחרונות’, 11.9.1950.

49. ישראל סבא. ד' 88–89. ‘העולם’, כרך יט' גל' ד' 27.1.31, עמ' 71.

50. כאב. א' 185. ‘רשפים’, כרך א' קובץ א', וארשה תרס"ט.

51. כוח. א' 180–181. שם, שם.

52. כחום היום. א' 47–55. ‘סיפורים וציורים’, עמ' 42–50.

53. לא. א' 156–157. ‘המעורר’ שנה ב' קונטרס א‘, ינואר 1907. עמ’ 18 – 19.

54. לבוב. ג' 321–322. ‘דבר’ 23.4.1948.

55. ליד הדרך. א' 101–110. ‘השילוח’, כרך ט“ו, תרס”ה, עמ' 10.

56. למלחמה. א' 186–194. ‘השילוח’, כרך כ“א, תרס”ט⁻ע, עמ' 47–51.

57. לפנים בישראל. ב' 329–346. ‘התקופה’, כרך י“ט, תרפ”ג, עמ' 11–22.

58. מאידך גיסא. א' 160–171. ‘מאידך גיסא’, לבוב, תרס"ט.

59. מחיצה. א' 40–46. ‘סיפורים וציורים’, עמ' 35–41.

60. מימי צבא (“ביום אביב”). ‘כרמלית’, כרך י“ד–ט”ו, תשכ"ט, עמ' 15–16.

61. מלחמה ושלום. ב' 113–119. ‘התקופה’, כרך י“ב, תרפ”א, עמ' 55–59.

62. מנדלי בתיאורו של י. ד. ברקוביץ. ד' 229–230. ‘דבר’ 21.1.1949.

63. מעתות בצבא (עזר למשטרה). הכותרת: עזר לבולשת. ב' 17–20. ‘העולם’, שנה ח‘, גל’ כ"ב, 18.6.1914, עמ' 5–6.

64. מרוץ. ה' 219. ‘ידיעות אחרונות’ 30.12.1954.

65. נטפי מטר גדולים. ד' 226–228. ‘מאזנים’ (דו⁻שבועון), כרך א' גל' ג‘, ט’ חשון תש"ח, עמ' 52.

66. נקמה של תיבת זמרה. א' 230–239. ‘השילוח’, חוברת היובל, כרך כ“ה, תרע”ב, עמ' 52.

67. נקרעה השלמות א' 268–271.

68. סיוט. ב' 155–170. ‘התקופה’, כרך כ‘, תרפ"ג, עמ’ 106–116. הכותרת: קוֹשמַר.

69. סרגי מוטוב. א' 295–306. ‘השילוח’, כרך כ“ט, תרע”ג⁻ד, עמ' 562–568.

70. על הוצאות ספרים. ‘דבר’ 27.6.1947.

71. על מנדלי. ד' 101–102. ‘כתבים’, י“ט, כ”ו טבת תרפ"ז (31.12.1926), עמ' 3.

72. עתה ידענו. (מספורי חברי). ה' 56. ‘ידיעות אחרונות’, 30.8.1957.

73. פגישתי עם מ. י. ברדיצ’בסקי. ד' 182–183. ‘דבר’ 14.11.1947.

74. פגישתנו הראשונה. ה' 50. ‘דבר’, 14.8.1953.

75. פרקי לבוב. ‘דבר’ 2.4.1948; 14.5.1948.

76. צבי דיזנדרוק. ד' 274–275. ‘דבר’ 2.10.1940.

77. קטנוּת. א' 89–95. ‘השילוח’, כרך י“ד, תרס”ד⁻ה, עמ' 46–50.

78. רפאל. א' 15–24. ‘סיפורים וציורים’, עמ' 10–19.

79. שיחת חולים. ‘הבוקר’ (עתון יומי), שנה א, גל' 108, ורשה, ג' סיון תרס"ט. עמ' 1.

80. שלג נפל. א' 153. ‘המעורר’, שנה שניה, קונטרס א‘, ינואר 1907, עמ’ 17.

81. שירי ‘הברודיים’. א' 119–122, ‘הבקר’, עתון יומי בעריכת דוד פרישמן, שנה א‘, גל’ 131, וארשה, ג' תמוז תרס“ט (9.6.1909), עמ' 1–2. הכותרת: ניגוני ה”ברודיים".

ב

כתבי שופמן: תרס“ב–תרע”ד (סיפורים, שירים, תרגומים ומאמרי ביקורת)⁶⁴

הרשימה ערוכה בסדר כרוֹנוֹלוֹגי של זמן הפרסום, ולא לפי זמן הכתיבה. צוינו בה מקום הפרסום הראשון ומקומות הכינוס. כוכב (*) לפני השם מציין, שהיצירה לא כונסה אף פעם אחת. 2 כוכבים לפני השם (* *) מציינים שלא נודע לי מקום הפרסום הראשון. במקרה זה, הסדר שבו נכלל הסיפור ברשימה הוא משוער בלבד.

מקום הכינוס של הסיפור נזכר בציון סימן⁻הקיצור של הספר כפי שנקבע בנספח א לפרק הבא. בכל מקרה של חתימה בפּסבדוֹנים צוין הדבר במפורש.

*1. “פארווארט” לספר שיריו של אברהם רייזען “צייט ליעדער'. פערלאג “פראגרעסס”, ווארשא, תרס”ב, 1–3. בשולי ההקדמה: “ווארשוי דען 1⁻סטען אוקטאבער”. [ביידיש; לא נזכר שם כותב ההקדמה.]

*2 רייזען, אברהם. “מעלה עשן כל שהוא: (ציור מחיי הישיבה)”. ‘הצפירה’, כח, גיל' 243 (ג' בכסלו תרס"ב–14.11.1901), 974. [תרגום; לא נזכר שם המתרגם.]

3. “הערדל”. תרס"ב. וארשה; עם עובד, א.

4. “רפאל”. תרס"ב. וארשה; עם עובד, א.

5. “הקרדם”. תרס"ב. וארשה; עם עובד, א.

6. “בבית זר”. תרס"ב. וארשה; לונדון; אודסה; שטיבל, א; עם עובד, א; יחדיו.

7. “מחיצה”. תרס"ב. וארשה; לונדון; אודסה; שטיבל, עם עובד, א; יחדיו.

8. “כחם היום”. תרס"ב. וארשה; לונדון; אודסה; שטיבל, א; עם עובד, א.

9. “יונה”. תרס"ב. וארשה; לונדון; אודסה; שטיבל, א; עם עובד, א.

10. “בין החומות”. ‘השלח’, יג (סיון תרס"ד), 492–504. לונדון; אודסה; שטיבל, א; עם עובד, א.

11. “קטנות”, ‘השלח’,יד (תרס“ד–תרס”ה), 46–50. לונדון; אודסה; שטיבל, א; עם עובד, א.

12. “אחרי הרעש”. ‘הצפה’, ב. גל' 517 (כז בתשרי תרס"ה–23 בספטמבר / 6 באוקטובר 1904). לונדון; אודסה; שטיבל, א; עם עובד, א.

13. “ליד הדרך”. ‘השלח’, טו (תרס"ה), 10–15. לונדון; אודסה; שטיבל א; עם עובד, א; יחדיו.

*14. “ביילה”. ‘הצופה’, ב' גיל' 588 (כ בטבת תרס"ה–15/28 בדצמבר 1904).

* *15. "בין ‘אפטוס ואינפטוס’. לונדון; אודסה; שטיבל, א; עם עובד, א.

*16. “ואנו היכן?” [מאמר]. ‘היום’, בעריכת קליינמן, משה וקרפל, יונה. לבוב, חורף תרס"ה.⁶⁵

17. גורקי, מ. “ארטם”, תרגם שופמן, ג. ‘היום’ הנ"ל [בהוספה מיוחדת]. חזר ונדפס בספר [ראה ברשימת תרגומיו של שופמן, נספח ג, מס' 2 לפרק הבא.]

18. “במאסר”. ‘הזמן’ (ירחון), א, חוב' ז (יולי 1905), 102–108. לונדון; אודסה; שטיבל, א; עם עובד, א.

19. “במלון”. ‘הזמן (עתון יומי), ג, גיל’ 256 (וילנה, ה בטבת תרס"ו–20.12.1905, 1–2. לונדון; אודסה; שטיבל, א; עם עובד; א.

20. “תלוי”. ‘המעורר’, א, קונטרס ג (לונדון, מרץ 1906), 1–2. לונדון; אודסה; שטיבל, א; עם עובד. א; יחדיו.

21. עיפים". שם, קונטרס ז–ח (יולי–אוגוסט 1906), 9–10. לונדון; אודסה; שטיבל, א; עם עובד, א.

22. “טיול”. שם, קונטרס יב (דצמבר 1906), 8–10. [בשולי הסיפור: פברואר 1905.] לונדון; אודסה; שטיבל, א; עם עובד, א.

23. “שלג נפל”. שם, ב, קונטרס א (ינואר 1907), 17. שטיבל, א; עדי; עם עובד, א.

24. “באשמורת התיכונה”. שם, שם, 17–18. לונדון; אודסה; שטיבל, א; עם עובד, א.

25. “לא”. שם, שם, 18–19. לונדון; אודסה; שטיבל, א; עם עובד, א.

26. “בליל תשעה⁻באב”. שם, 19. לונדון; אודסה; שטיבל, א; עם עובד, א. [23–26 נתפרסמו בכותרת המשותפת “רשימות”.]

*27. “תולעים ספרותיים” [מאמר]. ‘ספרות: מאסף לספרות היפה ובקורת’, א, קובץ ב' (וארשה תרס"ח), 127–130. [יולי 1908].

28. “באמצע”. ‘רביבים’, א (לבוב תרס"ח) [אוגוסט 1908], 23–24. לבוב; אודסה; שטיבל, א; עם עובד, א; יחדיו.

*29. “‘געגועים’ ו’נשמה'” [חתום: ג. ש.]; “ספרות” [חתום: B ⁶⁶ ]. שם, שם. 87–96. [על דרכי ביקורתו של ניגר ועל ענינים שונים; על ‘ספרות’ ב].

30. “הניה”. ‘ספרות’, א, קובץ ג (תרס"ט [אוקטובר 1908], 65–68.לבוב; אודסה; שטיבל, א; עם עובד, א'; יחדיו.

*31. “על אודות ה’שכל המבאר'” [מאמר]. שם. שם, 145–150. חזר ונדפס (בהשמטת החלק האחרון): ‘יוסף חיים ברנר: מבחר מאמרים על יצירתו הסיפורית’, ערך בקון, יצחק. עם עובד, תשל"ב, 68–70.

שם, שם, 87–96. [על דרכי ביקורתו של ניגר ועל עניינים שונים; על

32. “כח”. ‘רשפים: מאסף ספרותי’, א, קובץ א (וארשה, תרס"ט [נובמבר 1908], 1–3. לבוב; אודסה; שטיבל, א; עדי; עם עובד, א.

33. “גבור”. שם, שם, 3 לבוב; שטיבל, א; עדי; עם עובד, א.

34. “אם”. שם, שם, 4–5. לבוב; אודסה; שטיבל, א; עם עובד, א.

35. “כאֵב”. שם, שם, 5. לבוב; אודסה; שטיבל, א; עם עובד, א. [32–35 נתפרסמו תחת הכותרת המשותפת “רשימות”.]

*36. “טרגדיה קטנה” [מחזה⁻ביקורת; חתום: הלל סנפיר]. ‘רביבים’, ב (לבוב תרס"ט [דצמבר 1908]), 79–83.

37. “מאידך גיסא”. לבוב, תרס"ט [ינואר 1909]; אודסה; שטיבל, א; עם עובד, א. [פורסם לראשונה בספר הנושא את שמו.]

*38. “בכפיפה אחת”. ‘הבקר’ (עתון יומי), א, גיל' 39 (וארשה, כו בשבט תרס"ט–4/17.2.1909), 1.

39. “על המשמר”. שם, גיל' 45 (יד באדר תרס"ט – 22.2/7.3.1909), 2. אודסה; שטיבל, א; עדי; עם עובד, א; יחדיו.

40. “בגולה”. שם, גיל' 51 (כא באדר תרס"ט–1/14.3.1909), 2. שטיבל, א; עם עובד, א.

*41. “בשדה” [שיר; חתום: ג. ש.]. ‘הפועל הצעיר’, ב, גיל' 12 (ל בניסן תרס"ט– 23.4.1909), 7.

*42. “מה אנו יוצרים?” [מאמר: חתום ה. סנפיר]. ‘הבקר’, גיל' 98 (כא באייר תרס"ט–29.4.1909), 1. [תגובה על מאמרו של מ. רבינזון על מי"ב באותו שם ב’הד הזמן‘, ב’גיל’ 185 (טז בטבת תרס"ט– 9/22.1.1909), 2–3.]

*43. “שיחת חולים”. שם, גיל' 108 (ג בסיון תרס"ט–11/24 במאי 1909), 1.

44. "נגוני ‘הברודיים’ " שם, גיל' 131 (ג בתמוז תרס"ט–9/22.6.1909), 1–2. בשם "שירי ה’ברודיים' ": שטיבל, א; עם עובד, א.

45. “למלחמה”. ‘השלח’, כא (תרס“ט–תר”ע), 47–51. אודסה; שטיבל א; עם עובד, א.

46. “נפת⁻קרח”. ‘רשפים’, א, קובץ כג (וארשה, תרס"ט), 1–12. אודסה; בשם “גלידה”; שטיבל, א; עם עובד, א.

47. “נקמה”. ‘רשפים’, ב (וארשה, תרס"ט), קובץ כח, 1–8. אודסה; שטיבל, א; עם עובד, א.

48. “אהבה”. ‘שלכת’, עורך שופמן, ג. לבוב, תרע"א, 149–160. אודסה; שטיבל, א; עם עובד, א; יחדיו.

49. “המשורר והנערה המתוקה”. ‘סנונית: ירחון לעניני החיים לספרות ומדע’, א, חוב' ו–ז (לבוב, חשון תרע"ב), 81–82. אודסה; שטיבל, א; עדי; עם עובד, א.

50. “נקמה של תבת⁻זמרה”. ‘השלח: חוברת היובל’, כה (תרע"ב), 516–521. אודסה; שטיבל, א; עם עובד, א; יחדיו.

51. “געית השור”. ‘סנונית’, ב, חוב' א (לבוב, שבט תרע"ב), 3–4. שטיבל, ב; עם⁻עובד, א.

52. “אח”. ‘סנונית’, ב, חוב' ג–ד (לבוב, ניסן תרע"ב), 65–68. אודסה; שטיבל ב; עם⁻עובד, א.

*53. * * * [“שלשתנו טילנו הערב”] [שיר; חתום: ג–ן]. ‘סנונית’, ב, חוב' ה–ו (לבוב, סיון תרע"ב), 125.

* *54. “האושר”. שטיבל, ב; עם עובד, א.

* *55. “הסבא והנכד”. אודסה; בכותרת: “סבא ונכדו”: שטיבל, ב; עם עובד, א.

56. “בשרב”. ‘השלח’, כז (תרע“ב–תרע”ג), 151–155 [במדור: “רשימות”]. אודסה; שטיבל, ב; עם עובד, א.

57. “בשביל מי?”. שם, 155–156. אודסה; שטיבל, ב; עם עובד, א. [56–57, בכותרת “רשימות”.]

* *58. “נקרעה השלמות” עם עובד,א.

59. “הפליט”. ‘השלח’, כח (תרע"ג), 58–70. אודסה; שטיבל, ב; עם עובד, א.

60. “סרגיי ממוטוב”. ‘השלח’, כט (תרע"ד), 562–568, אודסה; שטיבל, ב; עם עובד, א; יחדיו.

61. “בקצוי הכרך”. ‘רביבים’, קובץ ה (יפו תרע"ד [פבראר 1914], 32–43. אודסה; שטיבל, ב; עם⁻עובד, א.

62. “ידיד נפש”… ‘העולם’, ח, גיל' 5 (אודסה, כג' שבט תרע"ד – 19.2.1914), 10–11. אודסה; שטיבל ב; עם עובד, ב.

63. “שני התרנגולים”. שם, שם, גיל 7 (אודסה, ז' אדר תרע"ד–5.3.1914), 8–9. אודסה; שטיבל, ב; עם עובד, ב; יחדיו.

64. “באגף הכירורגי”. 1. “גרוע מגוי” 2. “שלי”. שם, שם, גיל' 22 (אודסה, כד' סיון תרע"ד – 17.6.1914), 5–6. 3. “אין לי נעלים”…

1. “הצועני”. שם, גיל' 14 (כז ניסן תרע"ד – 23.4.1914), 11–12. 5. “רעי אַלפּ והאחות הצעירה”. שם, שם, גיל' 15 (ד' אייר תרע"ד – 30.4.1914), 9–11.
2. “כחצות הלילה”. שם, שם, גיל' 17 (יח' אייר תרע"ד – 14.5.1914), 8. אודסה; שטיבל, ב; עם עובד ב.

65. “מעתות בצבא. 1. עזר למשטרה [נקרא קודם: עזר לבולשת]. 2. בנות הערלים”. שם, שם, גיל' 22 (כד' סיון תרע"ד – 18.6.1914), 5–6. אודסה; שטיבל, ב; עם עובד, ב.

66. “אורי ניסן גנסין”. ‘הצדה – קובץ⁻זכרון לא. נ. גנסין’, ירושלים, תרע"ד, עמ' 113. [בשוליים: וינא, 1913]. שטיבל, ד; עם עובד, ד. [השם: גנסין].

א

הביקורת נתנה דעתה על אמנות הסיפור של ג. שופמן, ואף ניסחה את הקווים האופייניים לדרך כתיבתו הסיפורית ועמדה על כמה מן האמצעים והטכניקות הספרותיות ביצירתו. סגנונו המיוחד של שופמן, יחסו למלה, מיבנה סיפוריו, קשת נושאיו, מקומו בשורת היוצרים החשובים, – כל אלה ואחרים הם מן הנושאים שהביקורת טיפלה בהם.

אולם, הבחנות וסימני⁻היכר, שניתנו ביצירתו של שופמן, כמעט שלא התייחסו לאותן רשימות מרובות בכתביו, המרוכזות בעיקר בשני הכרכים האחרונים של חמשת ספריו,¹ שבהן נותן שופמן עצמו ביטוי להשקפתו על מהותה של הספרות, לצורות שעליה לקבל, לנושאים הצריכים להעסיק אותה, וכיוצא בהן בעיות תיאורטיות מתחום תורת⁻הספרות, המגלות מישנה מקיפה ומסויימת ביותר, שאינה חוששת לדחות דעות מקובלות ולקרב דעות בלתי⁻שיגרתיות, בחינת “דין הנין לי, יתהון לא הנין לי”. אמנם, לא תמיד מגיעים הדברים לכלל מסכת מונחים ומושגים על דרך המופשט, אלא נתונים במסגרת עלילתית כל⁻שהיא, ולוא גם מצומצמת ביותר. מלבד זה, יש שהם מנוסחים כקטעי הרהורים, התרשמויות ומסקנות, ואף⁻על⁻פי⁻כן, בהצטרפם יחד, הם עולים לכדי מישנה סדורה, להשקפת⁻עולם ספרותית, מקורית ועקבית.

תהייה זו של ג. שופמן על כיבשונה של היצירה הספרותית, שתי צורות יסודיות לה בכתביו. האחת מתגלה ברשימות המוקדשות לעיון בשאלות ספרותיות טהורות, שבהן בא לידי ביטוי הרהור או מחשבה, הנוגעים למהות⁻היצירה כתופעה אנושית, בלי להיזקק לדוגמה מסויימת. השנייה מתגלה ברשימות, שלכאורה שייכות לביקורת יצירותיהם של יוצרים אחרים, אבל למעשה, יותר משיש בהן כדי ללמד על האישיות הנידונה בה ועל ערך יצירתה, יש בהן כדי לגלות את דרכו של הכותב⁻המבקר עצמו ביצירתו שלו. שכן, הכתיבה על אחרים, אינה אלא אמצעי בידי שופמן לגלות את עצמו לעצמו ולקוראיו. וכך יש גם להתייחס לרבות מדעותיו על טיבן של יצירות פרי סופרים אחרים, שכוחן יפה בראש ובראשונה להבליט את טיב יצירתו שלו. לכן מתעכב הסופר המבקר, לעיתים, בדונו בכתביהם של אחרים, על עניינים, שאינם מרכזיים אצל אותם סופרים, ולא בהם ייחודם ונקודת מרכזם, אבל הם קרובים ביותר לרוחו של הכותב, ומשגילה אותם נתחבבה עליו, בזכותם, כל היצירה כולה וכותבה, שכל כך יפה היטיב לראות ולתאר, כשופמן עצמו…²

לקורא, הבקי ביצירתו הסיפורית של שופמן, יש עניין מיוחד להכיר את “דברי העיון” שלו, לא רק לגופם בשל מקוריותם ורעננותם, אלא גם כדי להיווכח אם הסופר עצמו עומד בסיפוריו באותן דרישות, שהציב לספרות ולנושאיה, אגב ביקורת יצירתם של האחרים, או במסות⁻ביקורת, שהלכה הספרותית עומדת במרכזן. כלומר, האם ההלכה והמעשה עולים בכתביו בקנה אחד? שאלה זו תעסיק אותנו בבדיקת דברי⁻העיון של שופמן משתי בחינותיה, אך כבר בשלב זה ניתן להקדים את המסקנה להוכחות ולומר, שסיפוריו של שופמן מקיימים באמת את מישנתו האסתיטית של כותבם ועומדים בדרישות שהוא דורש מן הספרות ויוצריה, באופן שהם מהווים דוגמה לאחדות ההלכה והביצוע. אמנם ניכר, שהמספר קדם לבעל⁻ההלכה, והעשייה הספרותית השפיעה על תפיסת הספרות שעוצבה בבית היוצר, אף⁻על⁻פי⁻כן אין כאן הצטמצמות בדל"ת אמות של ראייה פרטית צרה וחד⁻צדדית, אלא תורת⁻נוי כוללת ומקיפה, שחותמה של האישיות היוצרת המקורית טבוע בה.

ב. “הכתיבה כשהיא לעצמה” ³

שופמן כופר ביכולתו של המבקר המקצועי להתרשם התרשמות של אמת מן היצירה שלפניו, שכן, לדעתו, אין ניתוח ביקורתי חריף בא, אלא כדי להסביר את הרושם של המבקר “ומי יערוב לנו בעד טיבו של החומר המתרשם? מהיכן ניקח את האמון בו בזה?” “במקרים כאלה על כרחנו אנו נזקקים לדעתו של אבטוריטט⁻משורר.” “האמיתי מכיר את האמיתי בעד כל האסכולות והמרחקים…”⁴ “אבל גם המשוררים, המשוררים הגדולים, שגם מוח להם, בבואם לדבר על עניני שירה ויצירה, אינם אומרים את הטעון אמירה.”⁵ הכתיבה אינה “עשיה בידים” אלא היא פרי הרגשה, אינטואיציה, הארה, רוח הקודש, ולכן “האינטלקט גרידא אינו מספיק בשביל הבנה בעניני שירה ויצירה.”⁶ מכאן ברורה התנגדותו ל“ביקורת של ‘דרך⁻המלך’, הביקורת הרשמית, הביקורת הבנאלית, הפרשנות הדוקטורית⁻פרופסורית, זו, שהכל מחוור לה, שהכל כה פשוט אצלה.”⁷ בכתיבה יש מסתורין, סוד, שאינו ניתן להיגלות, ורק אלה מקנים את הזכות לכותב להיקרא בשם “משורר”, תואר, ששופמן מייחס לו חשיבות רבה ומבדילו מן “אמן”⁸: “המשורר מותח את השעון מבפנים, והאמן מושך במחוגיו”. (שם), כשם שהוא מבדילו מן התואר, “פייטן” ש“כתיבתו” עבודה, עבודת⁻פרך אמנם, ולא יצירה".⁹ היצירה הספרותית צריכה להשאיר בצל דברים לדמיונו של הקורא, עליה לרמוז, לא לגלות הכול: “יצירה פיוטית אינה עבודה מדעית, שתפקידה להפיץ אור על כל הצדדים.” אם מפרשים גם את הצד שכנגד, ומראים מה שחייב להישאר סמוי, “כי על ידי כך אנו מפסידים את כל הסודי, את כל… המיסטי שבדבר, אם אתם רוצים דוקא במלה זו, שאני שונא אותה כל כך”.¹⁰

ואמנם אחד מסימני⁻ההיכר המובהקים ביצירתו הסיפורית של שופמן, הוא הרמז הניתן בהם, שכוחו בכך, שאינו חד⁻משמעי, שניתן להתפרש לכמה פנים, המשאיר את הקורא תוהה על הנאמר, המתאווה לחזור ולקרוא בדברים, וכל קריאה חוזרת מביאה עמה גילוי נוסף במשמעות הדברים. אחד האמצעים המכוון להכריח את הקורא לחזור ולקרוא לשם הבנה אחרת, ואולי אף בניגוד למה שהבין עם קריאה ראשונה, הוא הסיום ע“י הפואינטה המשחיזה את המסופר ומאירה אותו באור חד.¹¹ דרך אחרת של רמז המוותרת על האמירה המפורשת, היא זו המתארת גיבור בשלב מסויים של חייו, ולאחר מכן, בשלב מאוחר יותר, שלכאורה הוא מפתיע, בלתי⁻צפוי וללא קשר לשלב הראשון. ברם, בקריאה חוזרת מסתבר לקורא, כי אותו שלב מאוחר אכן נרמז כבר בתחילה, אם כי בעקיפין, ואין לו אלא להתפלא על עצמו, שלא עמד כבר מבראשית על מהלך⁻הדברים הצפוי. כך, למשל, בסיפור “הניה”,¹² פותח הסיפור בתיאור אידילי של נערת⁻כפר בת שתים⁻עשרה, ילדת⁻הטבע, “שאין כמוה בבנות ליופי ולחן” ומסתיים במותה של נערה זו בבית הזונות עוד לפני שמלאו לה 20 שנה. סוף זה, הנראה כבלתי צפוי, מתגלה כ”טבעי" לאחר קריאה חוזרת בחלקו הראשון של הסיפור, כאשר הקורא נותן דעתו על תיאורה של הניה והימשכותה לנערים ולעיר הגדולה; על אביה הדואג לחצרו ולמשקו אבל אינו שומר על בתו; על הבית הנאה והמסוייד שחלונותיו פרוצים; על הרפש הנדבק לרגליה של הניה ועל חוסר מנוחתה המתמיד ואהבתה להתכנס ולהסתתר בחיקו של חפץ כלשהו.¹³ למעשה כמעט כל סיפוריו של שופמן, עיקר כוחם במרומז שבהם, במסקנה שהקורא צריך להגיע אליה בכוחות עצמו, על סמך פרטים שונים הנמסרים לו בצורה אובייקטיבית, שהוא צריך לארגן אותם במחשבתו מחדש, ולהשלים את החסר, בבחינת וד"ל. עם זה, צריכה היצירה להיות מובנת, ולא להוליך שולל את הקורא, המבקר והכותב גם יחד. “מישהו הטיל לתוך חללו של עולם להג מנוקד – ‘וילדו כל הצאן נקודים’ בדמותו⁻כצלמו.” “ורבים, בכל זאת, קוראים את כל אלה, אינם מבינים כלום לחלוטין, מושכים בכתפיהם – ומתפעלים. מין פסיכוזה כזו – ואנשי המדע, שאומנותם בכך, יתנו אל לבם…”¹⁴

ג

“מה בעצם אנו דורשים מהמשורר?”¹⁵ שאלה זו חוזר שופמן ומציג לעצמו אם במישרין, אם בעקיפין, ותשובתו עמו: “אנו דורשים ממנו אותו דבר, שנבוכדנאצר דרש מדניאל, היינו, שיזכיר לנו את חלומנו הנשכח, כלומר, אשר הרגשנו והירהרנו במעומעם, אותו עליו לומר במפורש.”¹⁶ כדי שהיוצר יהיה מחונן בסגולה זו, עליו להיות מצוייד בכוח⁻ראייה מיוחד, השונה מזה של האדם שאיננו יוצר. כאן חורג שופמן מן התפיסה המקובלת על המבקרים, המשבחים סופר בשל עינו החדה. סופר כזה, לדעתו של שופמן, רואה את הכול, הינו, אינו מבדיל בין העיקר לבין הטפל, “אינו מבחין בין הפרטי ובין המשותף לרבים”, חסר לו, למספר, במקרה כזה, חוש⁻ההבחנה – להבחין בין הפרטי, שהוא פרטי ממש, אך ורק שלו, ובין אותו הפרטי שהוא משותף לרבים, לכל."¹⁷ לא “בעין חדה” צריך היוצר להיות מחונן, אלא “מעורפלת צריכה להיות העין, הוזה, רואה ואינה רואה. כלפי רובם של הדברים על היוצר להיות עיוור לגמרי. וזהו סוד עוורונו של הומירוס וסוד חרשותו של בטהובן. הראשון לא ראה מה שלא כדאי לראות, והשני לא שמע מה שלא כדאי לשמוע. לא בראיה כבשונה של יצירה אלא… באי⁻ראייה.”¹⁸ אבל אין להבין ראייה זו שלא כהלכה. יש במושג זה משום משמעות קדמונית, מקראית: “כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה”.¹⁹ ראייה זו היא בבחינת “התגלות”, זוהי ראייתם של “הבלטריסטים הגדולים, שכתבו דברים נצחיים, לא הביטו ועל כן ראו.”²⁰ מבחינה זו, שופמן הוא אחד הרואים הגדולים שבספרות העברית, ולא לחינם הדגישו רבים מן הכותבים עליו תכונה זו שבו.²¹ שופמן עצמו מכתיר את ברנר באחת מרשימותיו עליו, בתואר נכבד זה “הרואה”.²²

ראייתו של שופמן עצמה, יש בה מן התכונות הללו, היינו, יכולת הבחירה של הפרט המסויים שבכוחו לייצג את המציאות כולה, מתוך שפע הפרטים האחרים המאכלסים את המציאות האחרת, זו שמחוץ לספרות. למעשה, כל סיפוריו מדגימים כוח⁻ראייה זה, המבליט פרטים ואפיזודות קלי⁻ערך לכאורה, שעינו של אדם רגיל פוסחת עליהם, ואילו ביד היוצר הם מתעצמים עד כדי יכולת לשאת על גבם את המציאות כולה ולהמחיש את דרכי התנהגותו של האדם בעולם. שופמן מגלה תכונה יסודית זו בכתיבתו שלו בדרך עקיפין, אגב כתיבה על אחד מסיפורי טולסטוי, בהביעו את דעתו נגד הכתיבה רבת⁻הכמות, הגוררת אחריה גיבוב דברים שאינו משיג את העיקר. על דעתו זו חזר לא⁻אחת בדברו על יצירותיהם של אחרים ואף קיים אותה ביצירתו. אצל טולסטוי מושג “עיקר” זה ע“י” הסירפד“, המתואר בשעה שהגיבור רץ לפגישה עם בת⁻הכפר. “ע”י סירפד זה מוסר לנו טולסטוי את כל נשמת הסיטואציה: הלהיטות, המבוכה, וגם עצם שייכותו לכאן, לספירה האירוטית, של עשב רענן ועוקץ זה…”²³ פרט זה משך את תשומת לבו של שופמן, משום שזו דרך התיאור, שהוא עצמו נקט, היינו בעקיפין, במרומז, ע“י הסטת המבט לעניין צדדי, כביכול, החוזר ומאיר את הסיטואציה המרכזית או את הגיבורים באור חזק יותר, נאמן יותר.²⁴ כך, למשל, מתרכזת כל האכזריות והחייתיות של ה”טבטונים" באופן שבו הם טובחים עגל רך, “אצלי הדבר, כאילו אני חותך לחם”²⁵, או “דוקרים” שפן,²⁶ או גודעים עץ.²⁷

ד

תכונת⁻שתייה אצל שופמן, היא, כידוע, אהבת הקיצור. שופמן עושה את הקיצור כאחד מאבני⁻הבוחן לגבי ערכה של כל יצירה ספרותית. יצירה ארוכה חשודה עליו מראש, וברשימותיו העיוניות הוא חוזר כמה פעמים לעניין זה.

ספרו של ריימונט “האיכרים” דוחה אותו בשל כמה תכונות שבו, ובראש⁻ובראשונה בשל אריכותו: “על פני ארבעה כרכים, כרכים עבים”, אין שופמן יכול לתפוס כיצד יכול אדם לכתוב כל⁻כך הרבה, מדוע אין הוא מסתפק בדיבור הקצר, “הרי הכל משעמם כאן מאוד”, ומסקנתו, שלמרות כמה תכונות שליליות ומגרעות בדרך הכתיבה ובאופן הראייה שלו, הרי “זה יהיה בדרך כלל סיפור⁻אידילה טוב, אילו היה ספר אחד. אבל ארבעה ספרים? ארבעה ספרים עבים? ברם, בחוגים ידועים יש התבטלות בפני הכמות, ‘אפוס!’ – אומרים לזה בדחילו ורחימו – ‘אפוס!’…²⁸ ברשימה עוקצנית בולטת ובכותרת המתגלית כאירונית מובהקת, כותב שופמן כנגד “אנשי העבודה”, אלה שבמקום אחר קרא להם פייטנים, ה”מציפים את העולם ברומנים ארוכים, שאין להם סוף, בטרילוגיות, בדרמות, בחזיונות, בטרגדיות, שמטמטמים את המוחות והלבבות וחומסים את הזמן היקר כל כך." סופרים אלו “אנשי העבודה” הם, לועג להם הכותב, ומסיים בקריאה נוקבת: “אבל – הלואי והיו עצלים!”²⁹ בבעלי ה’יריעות הרחבות' מטפל שופמן עוד פעם, ושוב לא ביד רכה, אלא בהבעת דעה מפורשת כנגדם: “השאלה היא אם הם נותנים לנו משהו, אם הם מעשירים את עולמנו במשהו”. ומסקנתו: “בשליטה בטכניקה ובכח תיאור בלבד לא סגי. הם יודעים לכתוב, אבל זה עוד לא הכל. שאר⁻רוח אין. התוכן לא מעלה ולא מוריד ופעמים גם מוריד ומוריד. אנו סוגרים את הספר ויוצאים עניים משהיינו”.³⁰ שופמן מנסה להבין את ‘הפסיכולוגיה’ של סופר⁻ארכן מסוג זה, “האוהב את עצם הכתיבה. כתיבה לשם כתיבה.” “מכאן כל הטרילוגיות והרומאנים הארוכים מטיפוס מסויים וכו', המכניסים מהומה לתוך בתינו והמטמטמים את המוחות והלבבות. כל אלה אינם אלא פרי התאווה לעצם הכתיבה. כתיבה לשם כתיבה”.³¹ דברים בוטים אלה בגנות הרומאנים הארוכים, יש לראותם, בראש ובראשונה, כהסבר שנותן שופמן לכתיבתו שלו, כהעמדת דרך כתיבתו המיוחדת מופת לרבים ועשיית שביל⁻היחיד שלו כדרך⁻המלך היחידה. ודאי, אין לקבל קריטריון זה של כמות הכתיבה ואורך הספר כמודד אחד ויחיד בהערכתה של יצירה, ולמעשה אף שופמן עצמו אינו עושה כך. בכל אופן הוא שמח מאד כשמצא ברשימות הביקורת של ברנר, הנערץ עליו, דעה דומה לשלו בענין אריכות וקיצור ביצירה, דעה, שהיא בגדר אפיזודה אצל ברנר, וספק אם אמנם נתכוון למה ששופמן מייחס לו: “הנה כי כן הביע פעם ספקות בנוגע לרומן, בנוגע לערכו האבסולוטי של הדבר הגדול, אף על פי שהוא עמו היה חניך הרומאנים הרוסיים הגדולים וכתב בעצמו דברים גדולים ואהב לקרוא דברים גדולים.” וכאן באה הציטאטה מדברי ברנר, שיש בה בעיקר מהרהורי⁻ליבו של הכותב, שמצא בהם מה שביקש למצוא: “וכי אמת המציאות היותר עצמית, היותר חיונית, היא דוקא בתמונות קטנות הניתנות קרעים קרעים, נטפים נטפים, מן החיים”…³² לי נראה, שאין ברנר מדבר דווקא על אריכות וקיצור, אלא על הדרכים לתפיסה נאמנה של המציאות, בכל אופן, פירוש כזה של ברנר המבקר, ששופמן נמשך אליו ומאמין בו, נותן הצדקה ליחסו אליו, כשם שביצירות ארוכות, שבכל זאת מוצאות חן בעיניו, הוא מחפש אותם דברים המתאימים לדרכו שלו ביצירה. יצירתו של טולסטוי נתכשרה בעיניו בזכות משפטים “שופמניים” טיפוסיים שהוא מצטט אותם, והם נראים כאילו נלקחו מאחד מסיפוריו: “ה’כותונת שהתבלטה נואשות בשרווליה' (באותה סופת⁻שלג ב’אדון ועבדו') או את ‘הירח הפגום, שהאיר דבר⁻מה שחור ואיום’ (אחרי כיבוש קאטיושה ב’התחיה')”.³³

שופמן, שהוא ממעריציו הנלהבים של מנדלי, ואף הקדיש לו כמה וכמה רשימות ביקורת, מבליט ביצירת מנדלי אותם פרטים, שיותר משיש בהם גילוי מנדלי לקורא, יש בהם כדי להכיר את דרכו של שופמן. מכל יצירתו הוא מבליט את סיפורו הקצר “ליום השבת”, זה שלפי צימצומו וצלילותו אינו אלא מין שיר בפרוזה“. מכל תיאורי הילדוּת שמתאר מנדלי מבליט שופמן אותו פרט, שגם הוא בחר לתאר אותו בכמה מסיפורי “לפנים בישראל” שלו, את הילד המתבונן במעשי הנפח; ומתיאורי הטבע מציין הוא את “פרצוף האדם”, שראה מנדלי בסוס, תיאור המזדהה עם התפיסה העקרונית שלו על נוף וטבע בספרות, שעוד נייחד עליה את הדיבור. אבל את השיא ביצירתו של מנדלי, רואה שופמן באחד התיאורים, שיותר מכל הוא מבטא את תפיסת העולם של שופמן, הרואה את החיים והמוות, האור והחושך פתוכים זה בזה ומתעצמים זה מכוחו של זה. ברם, אצל מנדלי אין תיאור זה אלא בגדר אפיזודה בלבד, ששופמן תולה בה הרבה יותר משיש בה, ומשעשה כך, נתקבלה בזכות זו על דעתו גם שאר יצירתו הארוכה של מנדלי. הקטע שהוא מצטט לקוח מן “הפתיחתא” ל”בימים ההם" והוא תיאור סערת הגשם שהיתה באביב, הקשורה אצל הילד המספר בראשית הכרת עצמו.³⁴ מסקנתו של שופמן מתיאור זה, שהוא מצטט ממנו רק פסוקים נבחרים בלבד, אינה נובעת בהכרח מתוך תיאורו של מנדלי, אבל היא הולמת יפה את ראייתו היסודית של שופמן: “האם לא היינו כולנו בילדותנו שותפים לו בחווייה אדירה זו – שם בפרברי הגויים? האם אין נטפי המטר הגדולים ההם, אשר תופפו בזעף על טרפי הירקות, מהדהדים באזנינו עד היום? כי אנו ילדי ישראל, שמענום אחרת, בגיל שמענום וברעדה – כנטפי ברכה וכמבשרי מבול גם יחד – –.”³⁵

ה

אם ליצירתם של סופרים⁻ארכנים, צריך שופמן למצוא “הכשר” לעצמו באהבתו אותם, בדמות קטע תיאור הקרוב לרוחו, הרי ביחס לאותם סופרים, שדרך הסיפור הקצר דרכם, אין הוא זקוק לכל הצדקה, ומגלה את יחסו הנלהב אליהם בכל ליבו. אולם גם כאן, התכונות העיקריות שהוא מציין בדרך כתיבתם, הן, למעשה, בבואה לאופיה של כתיבתו. הקרוב ביותר לרוחו הוא פטר אלטנברג, שאת מבחר כתביו תירגם לעברית, וברשימות שכתב עליו היתווה את תכונות כתיבתו ואופן ראייתו את העולם, והדגיש את “קרבת⁻הרוח” ואת יחס האהבה המיוחד שלו אליו. תכונות שמנה שופמן באלטנברג, יש בהן הרבה מן האופייני לעצמו, כמו: היסוד האירוטי בכתביו, מקומו של היופי הגופני, החיים הפעוטים, היושר, האווירה האינטימית, יסוד הווידוי שבהם ועוד.³⁶

כך, למשל, ברשימתו על “ש. שלום, רפרוף על טיב שירתו למלאות לה כ”ה שנים",³⁷ הוא מצטט משיריו אותם טורי⁻שיר, שבהם מתמצה ראייתו היסודית של שופמן עצמו ביצירתו: “צהל לקראת חיים / וצהל לקראת המות”. או: “אֵי הכיעור ואֵי הפאר?”, והוא מציין את “האחדות השרשית שבהווייה” בתפיסתו של ש. שלום, ואת דרך טיפולו “בדברים שבצינעה”, אשר “מזדככים אלה תחת קולמוסו ואינם מעוררים בלב הקורא סלידה כלשהי.” ציונים אלה הולמים ביותר את סיפורי שופמן על “קצווי הכרך” ועל נערות⁻הסימטאות, והמובאות משיריו של ש. שלום יכולות להתנוסס כמוטו בראש רבות מיצירותיו, שבהן תאוות החיים מתגברת לנוכח פני המוות, והיופי קורן דווקא מתוך הרישעות והניוול.³⁸

גם ברשימתו על זכרונותיו של היינה, מבליט שופמן פרט, המשקף את עצמו: “היינה ובת התליין”³⁹, זהו תיאור אהבתו הראשונה של היינה לבתו של תליין, אשר מקצועו של אביה הוא שמשך את דמיונו של היינה והשפיע על אופן הסתכלותו בה בצל חרב התליין. גם הנשיקה הראשונה שנשק לה נתרחשה תחת להט החרב, שהחזיקה בת התליין בידיה. דמותו של התליין תוארה לא⁻אחת בסיפורי שופמן, ובדרך כלל בדמות אנושית אהודה. דמותו של “לנג”⁴⁰ התליין, למשל, מתעלה לדרגת סמל אנושי כללי לכל הווייתו של האדם בעולם: “הרי זה יסוד האור, שנאבק עם יסוד החושך.” “היום היה זה, נלחם עם הלילה. הפנס החשמלי בעבי היער.” ולא לחינם, בחר דב סדן, במסתו על ג. שופמן, משפט זה ככותרת המבטאת את תמצית השקפתו של שופמן על החיים.⁴¹ ברשימתו “תליינינו – ידידינו”⁴² אין המדובר בתליין של ממש, אלא במעקל⁻רכוש המגלה יחס אנושי ומשוחח עם הנדון לעיקול שיחת⁻ריעים אינטימית ונרגשת, כביכול. כך משוחח הרוצח עם קרבנו לפני שהוא מבצע בו את גזר⁻הדין, ולשיחה מעין זו יש טעם מסוג מסויים: “והיכן, היכן יחוש לב⁻אדם מפרפר לעומתו, אם לא אצל קרבנותיו?” למרות השיחה הידידותית, אין איש משלה את עצמו, הוא יחזור. לאהבה מול החרב השלופה יש טעם מיוחד. אצל היינה, חרב זו היא ממשית, בסיפורי שופמן, חרב זו היא לעיתים מיטאפורית, אהבה על עברי פי פחת, אהבה על פי התהום, לנוכח פני המוות.⁴³

ברשימתו על “אמיל זולא”, לרגל הופעת ‘אני מאשים’ שלו ב“מוסד ביאליק”⁴⁴, מבליט שופמן אפיזודה אחת מתוך “ז’רמינאל”, שבה הוא רואה “מציאות – סמל”. זוהי “הפגישה בבטן האדמה בין שני הסוסים: בין הסוס הצעיר שהורידוהו זה עתה, ובין הסוס הזקן העובד כאן, בחושך, זה שנים הרבה”. פגישה זו, לדעתו של שופמן, היא סמל למצבו של האדם בעולם: “כי כלום אנו כולנו בסדר⁻עולם זה, אנו כולנו, מסובלי דאגות פרנסה של ימינו, רואים את השמש?…” משמצא פרט סמלי כזה אצל זולא, נתכשרה בזכותו יצירתו כולה, ומה עוד שקיימת ביניהם גם קירבה שבנושא, שכן שופמן, כזולא, “סקר בחוש את כל מחשכינו הפנימיים ויצרינו האפלים.” ונושאים אלה, “התיאורים הדראסטיים, מזוקקים בראייה עליונה, אינם פוגעים. עם הכורים חצב בגלמי החומר השחור”. ברשימתו “איש המרתף”⁴⁵ מתאר שופמן איש זה העובד במחצבה הסמוכה “וכעבודתו כן הוא: כבד, קודר, עינים פוזלות לו, עיני אדם שלא מן הישוב, עיני ליסטים.”

אולם רק האדם יראה לעיניים. למרות עבודתו הקשה, ולמרות עייפותו התמידית, רך ועדין הוא בפנימיותו: “אביהם עוד לא הרים ידו עליהם מעולם. איני יכול, הוא אומר, להכות ילד. אינו יכול!…” כך גם בסיפור “האחד”⁴⁶ מתגלה הפושע הגדול כאב מסור ודואג ועיניו טובות כעיני מנקה⁻ארובות, ובסיפור: “שְחור”⁴⁷ ילדיו של מנקה⁻הארובות נאים ויפים ונמשכים למרות רצון הוריהם למקצוע אביהם, “משְחור יצא מבהיק ונאה”.

ו

בסיפוריו של שופמן, מופיע ההמון בדרך כלל כגוש אכזרי, אטום, חסר⁻רגש, בעל⁻יצרים, אשר ייסורי הזולת משמשים לו חומר לסיפוק סקרנותו ולהעשרת עניינו בחיים. הביטוי: “ההמונים הסקרנים” חוזר בסיפורים רבים שלו. בביקורתו על יוצרים אחרים, מחפש שופמן בכתביהם תפיסה דומה לשלו ודרכי עיצוב דומים, ורק בדרך זו יכול הוא לחוש קירבה אליהם ושיתוף שבלב. כך, למשל, הוא מבליט אצל פושקין את הנקודה המרכזית, שלדעתו, רוב הכותבים עליו הלכו סחור ואליה לא הגיעו: “פושקין ידע רק פילוג אחד בלבד, והוא: המשורר מזה וה’צ’רן' (ההמון) מזה. הוא חילק את המין האנושי למשוררים, אם בכוח ואם בפועל, ולנעדרי ה”חוש" השירי, שבהם ראה את אויביו בנפש. כי רק המשורר יודע להעריך את המשורר.“⁴⁸ קל להטות את ההמון מקיצוניות אחת לחברתה, וגם בכך חשיבותה של היצירה האמנותית הטובה, שבכוחה ליצור הזדהות בינה לבין ההמון.⁴⁹ גם ברשימתו על “אנדרסון”⁵⁰ בעל האגדה, הרחוק לכאורה מן המציאות ומן החיים הממשיים, ורחוק עד מאוד משופמן, מדרך הסתכלותו בעולם ומכתיבתו, הוא מצליח לגלות מתחת למעטה האגדות שלו, את “תמציתה של המציאות העירומה”, ומכל יצירתו מבליט הוא קטע, שנדמה כאילו צוּטט מתוך יצירתו של שופמן עצמו: “באחד מדבריו הפאנטסטיים ביותר, הוא מתאר דרך אגב, כיצד הנידון לתלייה, רגעים אחדים לפני עלותו לגרדום, רואה בעד הסורג את ההמונים הסקרנים ברוצם לכאן בהולים ולהוטים לראות, לראות!!… ב’מומנט' מחריד זה הוא מעמיד בצל את כל הריאליסטים הגדולים למיניהם”. תיאור דומה נמצא אצל שופמן עצמו ברשימותיו:”השנים",⁵¹ “תלוי”,⁵² “גיבור”,⁵³ “פחד וסקרנות”,⁵⁴ “אין מה לראות”⁵⁵ ועוד. כך הוא מסביר, למשל, את אחת התופעות ההיסטוריות ביחס שבין ישראל לאומות העולם: “יש בטבע האנושי משהו, המתקשה לוותר על ראית פרפורי הזולת…”לכן אין הגויים שמחים על תקומת מדינת ישראל.⁵⁶

ז

אחד הקריטריונים המשמשים בידי שופמן להערכתה של יצירה ספרותית, הוא היחס בין החווייה לבדייה, כאשר היסוד הראשון עדיף מחברו. “בכל יצירה ספרותית אנו מבחינים בין חווייה ובדייה.”⁵⁷ הנחתו היא, כי היוצר חייב להתנסות במה שהוא כותב עליו, וכי ביצירת⁻אמת ניכרת החווייה האישית של הכותב. לכן הוא תוהה על “החטא וענשו”, יצירה “שחותם המציאות טבוע בה”, אולם אינו מוצא נקודת⁻אחיזה לכך, שאמנם מונחת ביסודה חווייה אישית ממשית, ולא נותר לו אלא לייחס הצלחתה על חשבון גאונותו בלבד של דוסטוייבסקי. אבל זהו יוצא מן הכלל, ואילו לגבי יצירות ויוצרים אחרים פוסק שופמן, כי “ספרות הסבל ויסורים צריכה להיווצר רק על ידי אלה שנתנסו בכך. רק הם רשאים!”⁵⁸ אחרת פסול הדבר כמעשה⁻יצירה, שכן זוהי מלאכה, שהעיקר, החווייה, חסר בה.

מתוך השקפה זו הוא מטיל ספק באפשרות לתאר את המוות בספרות,⁵⁹ ומסביר את הצלחתו של אנטוקולסקי היהודי בפיסול דמותו של “איוואן האיום”, שכן “דוקא אמן יהודי מסוגל לחזות את ‘האיום’ ההוא כהלכה.”⁶⁰ שופמן מבין לנפשו של טולסטוי, המספר בזכרונותיו “כיצד פנה פעם אל הרשות והתחנן: השליכוני אל התפיסה או שׂימו חבל בצוארי! יחד עם קול הצדיק אנו שומעים כאן את קול הצייר⁻הסקרן.”⁶¹ שופמן מסביר את המניעים של סופרים גדולים העוזבים את שולחן הכתיבה ומתייצבים בראש תנועות לוחמות, בעיקר בכך, שהסופר רוצה לחזות מבשרו את שהוא כותב. מתוך תפיסה זו מחשיב שופמן ביותר את “המימוארים”, מרבה להתעמק בזכרונותיהם של סופרים ושל הקרובים אליהם, עד כדי כך, שלעיתים הוא מבכר את ה“זכרונות” על פני ה“יצירות”, כיוון שבהם מתגלית המציאות בעירטולה.⁶² אחת הסיבות להערצתו את פטר אלטנברג היא בכך ש“הקו היסודי של שירת אלטנברג, זה שאוצל לה מעין נשימת קודש, הוא הווידוי.”⁶³ אבל גם ה“זכרונות” אינם נקיים מפיוט, ולכן הצורה שבה משתקפת המציאות כמות⁻שהיא יותר מכל היא – היוֹמן, שאדם כותב בינו לבין עצמו, בלי כוונה לפרסמו ברבים באחד הימים. שופמן מסביר את התעניינותו בסוג זה ברצונו להציץ “דוקא אל אותו אפור חסר⁻צורה”, היינו החווייה האישית, שממנה צמחה היצירה, שאחד ממניעיה הראשיים, לדעתו, הוא “בריחת הפייטן מחיי יום⁻יום שלו”.⁶⁴ מנקודת⁻השקפה זו מובנת גם רגישותו לסוג מסויים של נושאים, שאסור לכתוב עליהם: “יש חויות נוראות שלא ניתנו להיות חומר ליצירה, מפני שהן כואבות יותר מדי, מפני שקשה לגעת בהן, מפני שקשה להרהר בהן, מפני שההרהור הראשון ממית תיכף את כוח היצירה גופא…”⁶⁵ אחרי השוֹאה, שוב אין לכתוב כדרך שכתבו פעם, ואף לא כדוגמת הסופרים הלועזיים: “שוב אין אנו יכולים ואין אנו רשאים לתאר באהבה פינה נכרית, על נופה ואנשיה, תהיה אשר תהיה.”⁶⁶

השקפה זו על הצורך בהתנסות אישית בחווייה, כתנאי ליצירת⁻אמת, בניגוד ל“אילוזיה”,⁶⁷ מתממשת הלכה למעשה בכל יצירתו של שופמן, וכל הנושאים, המקומות, האנשים והחוויות, שעליהם הוא כותב, יש להם אחיזה בתחנות⁻חייו ובנסיונות שהתנסה בהם. אין למצוא אצלו נושא שלא חזה מבשרו בזמן מן הזמנים, ולא תיאר מקום שלא חי בו. ידועות, כמובן, בספרות דוגמאות אחרות, ואף מוצלחות ומעולות, שבהן כתבו סופרים על מקומות, שלא היו בהם ועל חוויות, שלא נתנסו בהם בפעל ממש, אבל כאמור, גם בעניין זה יש להתייחס לדעות אלו של שופמן, לא בבחינת “כזה ראה וקדש”, אלא כאל דרך⁻עקיפין להסברת דרכו שלו ביצירה.

ח

סימן⁻ייחוד נוסף לסיפורי שופמן, הוא דרך הצגתו את הנוף, שבתוכו פועלים גיבוריו. ברוב סיפורי שופמן, וביחוד בקצרים שבהם, תיאורי הטבע הם מצומצמים ביותר, אינם עומדים ברשות עצמם, אלא פונקציונאליים הם במהותם. אין הם באים לשמש רקע סתמי למתרחש ואף לא לבטא משמעות משל עצמם, אלא לבטא את אופיו של הגיבור בצורה עקיפה. הנוף אינו תפאורה, אלא מעין הרחבה של דמויות הגיבורים. תיאורי⁻הטבע, כשהם מסופרים ע“י מספר, שאינו בעל תפקיד בסיפור, יש בהם כדי לרמוז על מה שעתיד להתרחש במהלך העלילה, וכשהם נראים מעיניו של אחד מגיבורי הסיפור, יש בהם כדי לבטא את הנעשה בקרבו פנימה. פתיחתו של הסיפור “תלוי”,⁶⁸ למשל, מתארת יום שרב בכרך, אבל יש בתיאור זה רמזים לאווירת המוות השלטת בסיפור כולו, הפותח בלוויה ומסתיים בלוויה. עיקרו של התיאור מיועד להמחיש את השינויים החלים בחומר ממוצק לנוזל, מהרענן לקָמֵל, והרמזים למוות, השוכן בקירבת מקום, מוּבעים ע”י הכינוי הבלתי⁻רגיל לפסלים המתנוססים בצלעי החומה, וכן ע"י תיאור האדמה החפורה, המעוררת אסוציאציה של הכנת קבר למת: “גגות⁻הפחים, אבני⁻הכביש וגויות⁻השיש העירומות, שבצלעי החומות, הבהבו כמו עופרת נמסה, ונעים היה להביט אל העפר השחור שהחל נחפר מבטן⁻האדמה, מקום שם תוקנו צינורות⁻המים”. בסיפור “בשרב”⁶⁹ מתאבדת הגיבורה שנסעה לחפש את נעוריה ולא מצאה אותם, בטביעה, בהתנפלה אל הנהר. סיום זה נרמז כבר בפתיחתו של הסיפור, בתיאור העיר, שאליה משתוקקת הגיבורה דוֹרה לנסוע “ראשית, מפני שיש שם נהר (היא תלך רק להתרחץ ושם…)” ואחר כך, כשהיא נוסעת ברכבת, היא חושבת על העיר שבה היא גרה ועל העיר שאליה היא נוסעת, ולאחר שהקורא כבר יודע את סופה, מקבלות מחשבותיה אלה נימה של אירוניה טראגית: “שנה ומחצה התענתה תחת ידי הגבר האהוב והאכזרי הזה בעירו הזרה, היבשה, חסרת⁻הנהר. מה מתוקים הם מימי⁻הויסלה בעיר ק־ב! רק להתרחץ תלך, ושם…”.

דוגמאות כאלה רבות הן מאוד בכל יצירתו של שופמן ונובעות מתפיסה מסויימת ומיוחדת של תפקיד הנוף ודרך תיאורו ביצירה הספרותית, כפי שנוסח כמה פעמים בדברי⁻העיון שלו, בין בדונו על יצירותיהם של האחרים ובין במסות העיוניות. במסתו “נוף ואדם”,⁷⁰ אגב התפעלות מדרך תיאור הנוף הרוסי אצל טולסטוי, קובע שופמן את “האני מאמין” שלו בענין זה, שהוא מקפיד לקיימו בכל כתביו: “הנוף, כשהוא לעצמו, כל כמה שיהא משוכלל, ‘אמנותי’, אינו אומר ללב הרבה. ורק בהרכב עם נפש חיה, עם מאורע, רק אז הוא עושה את הרושם הדרוש.” “מצויים בלטריסטים, ציירים וכו', הנוטים להסתפק בנוף בלבד, נוף לשם נוף. לא ירחיקו לכת. נוף ערטילאי, ללא אדם בצדו, עלול להשרות עלינו את הרע מכל רע – את השעמום”. שעמום כזה מוצא שופמן ב“האכרים” של ריימונט: “מה, מה יכול להביאנו כאן לידי התפעלות? שירת הטבע החוזרת ונשנית לבלי שיעור ולבלי קצב, עד לבלי ראות ולבלי זכור כלום?”⁷¹ ולעומת זה מוצא שופמן, שלא כמקובל, “רגישות כלפי הטבע על כל גילוייו, על החי והצומח שבו” דווקא “בספרותנו הרבה יותר מאשר אצל סופרי אומות העולם.”⁷² הסיבה היא, לדעתו, הכנסת האדם לתוך תיאורי הטבע, ולכן: “שם תיאור חיצוני, ואילו כאן – התגלות!” כדוגמת⁻מופת לתיאורי טבע כאלה מביא שופמן את מנדלי,⁷³ תפיסה זו של הנוף בספרות, משפיעה גם על דרך ראייתו את הנוף במציאות, שגם אז הוא נתפס כסמל לאדם השרוי בתוכו. כך הוא מתאר את ביקורו ב“מקום מגוריו האחרון של ברנר”,⁷⁴ רואה את הבית, החצר ואביזריה, את האדמה, את העצים המעטים ומסיים: “ומאחורי כל אלה – הכנסיה הרוסית על צלילי פעמוניה, סמלי הדבר לגבי ברנר, שלכל מקום שהלך עברו הרחוק הלך עמו”.

על דרך זו רואה שופמן את עיקר גדלותו של צ’כוב בכך, ש“האהבה, הנוף והמוות התלכדו אצלו להרמוניה עליונה.”⁷⁵ כך הוא מצטט קטע תיאורי מתוך סיפורי מופאסאן, על יער קודר, שבו נאנסה ונרצחה ילדה בת שתים⁻עשרה, “הוא (הפושע) רץ על פני האזוב הלח והרך, ושפעת עורבים, שבאה ללון בראשי האילנות הגדולים, המריאה לשמים כצעיף אבל ענקי המתלבט ברוח…”⁷⁶ מעניין להשוות קטע זה לתיאור אחר של שופמן. בסיפרו “האושר”⁷⁷ רוצה ‘הוא’ לכבוש את הנערה שאליה הוא נמשך, ובעיני רוחו הוא רואה את עצמו עושה זאת “מחוץ לעיר, בתוך חורשה רטובה, בין איזוב, כמהין ופטריות רעננות!…” לאחר שהצליח לכבוש את הנערה חוזר תיאור דומה, המזכיר חלומות אירוטיים מובהקים שבהם יער, איזוב ולחוּת מהווים סמלים מיניים בולטים. בדרך עקיפין מתוארת כאן גם אבדן תמימותה של הנערה: “רשת⁻הכשפים, רשת⁻המגן, פקעה ונסתלקה בבת אחת, ופעם מאחרי העיר, בחורשה רטובה, בין איזוב, כמהין ופטריות רעננות, גחן ונשק את ידיה, [– – –].”

זוהי דרכו המיוחדת של שופמן להכניס את “הפסיכולוגיה” ליצירה, להתבסס על התגליות שלה בתורת הנפש ובחלומותיה, אבל ללא גזמה, לא בצורה ישירה, אלא בזהירות רבה, כפי שהוא עצמו דורש בכמה ממסותיו,⁷⁸ ולא עוד אלא שלדעתו קדם היוצר לפרויד, האחרון הוא הלומד מן הראשון ולא להיפך. בדברים אלה נותן שופמן הסבר לקוראיו על ‘הפסיכולוגיה’ המצוייה בסיפוריו. אין הוא מושפע מפרויד, אלא “יוצרם דלה אותם מנבכי עצמותו, בלי הביט ימין ושמאל, בלי הסתייע בשום מקור זר, איזה שהוא; היוצר שחוץ מהאני שלו אינו יודע ואינו רוצה לדעת.” (ההדגשה שלי נ.ג.) מתרעם הוא בעקיפין על הביקורת, התולה בדבריו את השפעת פרויד, “בעוד שבעל דברים אלה דוקא אינו אוהב את פרויד כל עיקר.”⁷⁹

ט

בכל עניין ההשפעות בתחום הרוח, ובייחוד בספרות מעסיק את שופמן הרבה, והוא נותן עליו את דעתו בכמה ממסותיו. “הפסיכיקה של הסופר מותנית במה שהוא קרא באקראי בגיל הנוער הראשון שלו, בגיל שש⁻עשרה – שבע⁻עשרה”⁸⁰ קובע שופמן באחת המסות שלו, ומשייך עצמו בעקיפין לסופרים ה“ליטאיים”, חניכי הספרות הרוסית. ובהמשך לאותה הערה על כתיבה “פסיכולוגית”, בלא להיזקק להשפעת פרויד, הוא אומר: “האמיתות המוחלטות הן מחוצה לנו, ובתור שכאלה עלולות הן לעלות על דעת רבים, ולא על דעת אחד דוקא.” “כוכב חדש, למשל, כי יופיע בשמים, יכולים ‘לגלותו’ תוכנים רבים, איש איש ממקומו, ולא יתחייב דוקא שאחד ראשון ‘יגלהו’ לאחרים.”⁸¹ בתחום הרוח לא תיתכן בעלות מוחלטת על מחשבות ורעיונות, על נושאים וסיטואציות: “בענין ‘שלי שלי ושלך שלך’ אין מדקדקים גם בתורת ממלכת הרוח.”⁸² ומה עוד שידועים מקרים, שבהם הבינוני דווקא משפיע על בעל⁻הכשרון, והאחרון מצליח להפוך את מה שנטל מן הפחות ממנו ליצירה גדולה.⁸³ מצד שני תיתכן גם התופעה ההפוכה, כאשר הסופר הגדול, המוקף בינוניים, מושפע מהם בעל⁻כורחו “בזה מתבאר החזיון, שסופרים באנליים מתחילים לכתוב לפעמים בחינת לא רע, בעוד שהסופר הגדול מתקלקל באחרית ימיו ומתחיל לכתוב דברים קלושים.”⁸⁴

סוג אחר של השפעה, שעליו מדבר שופמן, מגלה גם הוא משהו מאחורי הפרגוד של דרכו שלו ביצירה. חשיבותו של שופמן במהלך התפתחותה של הספרות העברית היא ב“מרידה על הנוסח, והכוונה, כמובן לנוסח מנדלי. [– – –] כך התלמיד, שבא לתאר הווייה אישית יותר, יחידית יותר, וויתר על נוסח רבו והעלה צירופים ושווה⁻צירופים וברא את סגנונו.”⁸⁵ שופמן עצמו מתאר את דרכו זו בניסוח כללי בר⁻תוקף לרבים: “אמת, כל המשוררים הגדולים התחילו מתוך ‘השפעה’, אבל אלה אישיותם בגרה⁻גברה ברוב הימים והתיצבה ברשות עצמה, ואילו הקטנים נשארו כפופים לרבם עד יומם האחרון.”⁸⁶ הדוגמה במסתו זו היא: התעלמות מנושא חיי המשפחה, משום ש’רבם' היה רווק או חשוך⁻ילדים ולא שר על ילדיו, ואף מחקיו עושים כמותו.⁸⁷

רשימה זו מסתיימת בקריאה נרגשת: “הניחו את הנערות לבניכם, ועליהם, על בניכם אלה, דַברו שיר.” וגם בעניין זה הוא בבחינת נאה מקיים. רשימות וסיפורים רבים מוקדשים לבנים, אם בגוף ראשון ואם כמספר המתעלם מאחורי גיבוריו. אחת הדוגמאות הבולטות לקיום דרישה זו הוא הסיפור “תוכן”⁸⁸ המסופר בגוף ראשון, שבו המספר מתהלך לעת ערב, זמן הזהה גם עם זמנו של המסתכל, שגם הוא כבר בערב⁻חייו, ושוב “אין עמו האהבה, האהבה.” הנוף מאבד לגביו את חריפותו הראשונה, מאחר שהמתבונן בו אינו נושא עמו “כמיהה חשאית אל מישהו”, וכדי להחזיר לעצמו את רחשי הלב, שפירנסו אותו בעבר, הוא מנסה להיזכר: “העברתי בדמיוני את כל הנערות שאהבתי בחיי”, אבל ללא הועיל, “שוב אינן אומרות ללב כלום, כלום.” וכאן בא המיפנה. לכאורה, היה נדמה, שהעולם ריק לולא אהבת אשה, אבל לא כן הדבר. בערבו של אדם יש תחליף לכך, אהבת⁻הבת, הממלאה את היקום תוכן חדש, שבכוחה חוזר ונגלה הדרו לאדם ההולך בו. תיאור זה אופייני ביותר גם לתפיסה יסודית אחרת של שופמן הבאה לידי ביטוי בסיפוריו ובניסוחה בדברי⁻העיון שלו, שלפיה קליטת העולם וקליטת האמנות, והיצירה הספרותית בכלל זה, היא קליטה חושנית, אירוטית, כשם שכתיבת היצירה נעשית רק במצב נפשי מסויים, כאשר הסופר מאוהב. זו גם אחת הסיבות לכך, שאין שופמן מאמין בכוחה של הביקורת המקצועית המדעית, העושה מלאכתה בכוחה של המחשבה וההגיון, מכיוון שהספרות שייכת לאותם דברים, “ששרשם נקנה לנו תחילה באמצעות החושים”, “ואם ‘חוש’ זה פגום אצל מישהו, או חסר לו לגמרי, שוב לא יועיל לו לחדור לנבכיה שום כוח מחשבה שבעולם.”⁸⁹

לכן עדיף, לדעתו, כוחו של סופר בביקורתו על סופר אחר מכוחו של המבקר שאיננו סופר או משורר בעצמו. לדוגמא, הוא מביא את ביקורתו של “גוגול על פושקין ועל המבקרים”⁹⁰: “רק משורר גדול בעצמו יכול לתפוס כך את פושקין.” ושמח הוא על דבריו של גוגול העולים בקנה אחד עם דבריו בעניין “חוסר ההבנה של המבקרים שמלאכתם בכך”, מסקנה, שכל אחד מהם הגיע אליה בכוחות עצמו ללא השפעה ישירה: “יותר שהמשורר נעשה משורר, יותר שהוא מתאר רגשות הידועים רק למשוררים בלבד, כך פוחת והולך חוג ההמון האופף אותו, ולבסוף, זה נעשה צר כל כך, עד שהמשורר יכול לספור על פי אצבעותיו את כל מעריכיו האמיתיים.” דעה זו כוחה יפה ביחסים שבין היצירה המוגמרת לבין קוראיה⁻מבקריה, אבל בכך לא די, שכן, שופמן בוחן את תהליך היצירה עצמה, מתבונן במצבו של היוצר בשעת יצירתו. כוחם של גילויים אלה יפה, אולי, יותר מאחרים להעניק לקורא מושג נכון על תהליך היצירה אצל שופמן עצמו, והם מאפשרים היכרות קרובה ביותר, כמעט אינטימית, בין הסופר לקוראו, כשהוא משתף את האחרון במשהו מבית⁻היוצר שלו.

י

כאמור, יכול המשורר לגשת לכתיבה רק אם הוא מאוהב, רק מצב נפשי זה, יש בכוחו להראות את העולם ראייה חדשה, רבת⁻עניין, ואין חשיבות לדבר אם אהבה זו נענית או נתקלת בסירוב, אם היא הדדית, או שלא בידיעת הצד השני, אם היא בת⁻הישג, או שמלכתחילה היא בלתי⁻אפשרית; עצם הרגשת ההתאהבות היא הקובעת והיא המקור העיקרי ליצירה, ובלעדיה מוטב לעסוק בדברים אחרים ולא לכתוב: “כמעט שניתן להבחין ביצירה, אם יוצרה כתב אותה בהיותו מאוהב או לא. או שיש כאן הרטט המיוחד או אינו. אם אינכם שכורי⁻אהבה, פייטנים, טוב אשר לא תגעו בקולמוס.”⁹¹ שופמן אף מרחיק לכת בתפיסתו זו את תהליך היצירה, ומנסה לתת הסבר משלו לתופעה, שאין קומפוזיטורים⁻נשים: “מוסיקה, ראשיתה, אם בקול ואם בכלי⁻נגינה, ניתן לשער, לא היתה אלא קריאת הגבר אל האשה. כשם שאנו רואים תופעה זו בבעלי כנף מסוימים. מכאן פשר⁻מה לעובדה, שאין קומפוזיטורים⁻נשים.”⁹²

באחד מן האפוריזמים שלו מנסח שופמן רעיון זה במפורש: “האהבה מתווכת בינינו ובין הבריאה כולה. כלומר, על⁻ידי האהבה אנו באים במגע אינטימי עם השמים וצבאם, עם השדות והאפרים, עם הים.”⁹³ למשוררים הגדולים של אומות העולם, ששירתם ינקה מאהבתם לעמם, יש רקע אירוטי, “הם אהבו קודם כל את בנות עמם.” לכן, מודאג שופמן ביחס למשוררים העבריים, שרקע אירוטי זה, שהוא תנאי בלעדי ליצירה, פגום אצלם מאוד, ומביא בעקבותיו גם העדר “לאומיות” בספרותנו היפה. אחת התקוות, ששופמן תולה בתחייה הלאומית של העם בארצו, הוא תיקון פגם טראגי זה, צמיחתה של הנערה הארצישראלית הטבעית, שיהיה בכוחה למשוך את לב המשורר ולעורר אותו לאהבת עמו.⁹⁴ אהבה זו, שהיא תנאי ליצירה, כוחה בראש ובראשונה בריגוש שהיא מעוררת אצל המשורר המתאהב, ולכן כוחה המניע חזק יותר כשאין היא באה על סיפוקה, כאשר יסוד הציפיה חזק בה ביותר, בחינת “אשרי המחכה”⁹⁵, כאשר הנערה מכבידה את ליבה, כדי שיצירתו תוסיף לבטא נאמנה “אהבה ויסורי אהבה”, כדי שע"י התרצותה לפייטן לא “תבדה את כל יצירתו הכואבת.”⁹⁶ אופיו של מצב ההתאהבות, שיסוד “הערגון” חזק בו, שמצבי “הריחוק” והכמיהה הם העיקר בו, אינו מתייחד לבני גיל מסוים, אינו נחלתם של הצעירים בלבד, אלא אף להיפך: “כי על כן חזקה השירה האירוטית של המשוררים הזקנים לא פחות מזו של המשוררים עוּלי⁻הימים, ולפעמים עוד יותר.”⁹⁷ שופמן עצמו, כפי שהוא מתוודה באחת מרשימותיו בגוף ראשון, שרוי כל ימיו בהתאהבות מתמדת, וגם בשנותיו המאוחרות, עדיין איכפת לו והוא מקנא בכל בחור שנערה נאה מתעלסת עמו.⁹⁸

ההנאה מן היצירה, דומה לזו שבספירה האירוטית. לכן, “ליהנות ולהתפעל מדברי שירה אנו יכולים רק מאלה של אחרים ולא מאלה שלנו.”⁹⁹ גם פעולת הביקורת המדעית על השירה, שהיא סוד שלא ניתן להיגלות, תוצאותיה דומות לתוצאות הבדיקה המעבדתית של היצר המיני, כאן וכאן “ענין ענוג זה אינו סובל הסתכלות יתירה…”כיוון “שנחשף לאור המדע – תש כוחו.”¹⁰⁰

שופמן המרבה לקרוא בתולדות חייהם של היוצרים הגדולים, בין שנכתבו בידי עצמם ובין בידי מקורביהם או מעריציהם, שמח בשעה שהוא מוצא בהם השקפות ותפיסות הדומות לשלו, וכשהוא מוצא כאלה נעשה הסופר, שמדובר בו, וכן גם הכותב עליו, קרובים וחביבים עליו ביותר. כך נעשים טוּרגנייב וכותב תולדותיו, בוריס זייצב, שותפים לתפיסתו בדבר כוחה המכריע של האהבה כמניע ראשי ליצירה, ואימרתו של טורגנייב בעניין זה, יכולה להתנוסס כמוטו בראש יצירתו של שופמן: “אני יכול לכתוב רק כשאני מאוהב.”¹⁰¹

I. מגמות

א

אחד הסימנים שנתן ביאליק במסתו “שירתנו הצעירה” באבות ספרותנו המודרנית הוא כוח שליטתם בלשון, המתגלה בדרך שימושם בפסוקי המקרא: “בימיהם נתמעטה ממשלת המליצה. הפסוק לא היה מהלך לפניהם כמקל לפני הסומא, אלא רץ ומכשכש אחריהם.”¹ הריסון והצימצום בשימוש ב“פסוק” המקראי, שהחלו נוהגים סופרי “דור התחיה” בכתיבתם, היה תגובה⁻שכנגד לאחר ההפרזה שנהגו “המשכילים” בתקופת ההשכלה במליצה המקראית. “זו היתה ‘המליצה’ של תקופת ההשכלה. התאמצות יתרה להביע כל רעיון ברמזים ובעקיפים, גדישת ציורים והשאלות ללא צורך, עקירת פסוקים ושגרות⁻לשון ממקורותיהם העתיקים, כדי להשתמש בהם ובשכניהם הנגררים אחריהם, בלא כל צורך לגוף הענין. הסגנון נעשה מרושל, מלאכותי, מגובב ומנופח, בלא בהירות ודיוק וגם חנו העברי האמיתי פג וטושטש.”²

בין הלוחמים הקיצוניים כנגד “שלטון המליצה” בספרות העברית היה גם ג. שופמן. הוא שנמנה עם אלה, שביקשו לאסור על השימוש במליצה בכלל בכתביהם של הסופרים בני דורו, ביקר חריפות את קודמיו שכתבו “במליצות” והוא עצמו, כך מקובל, נמנע בסיפוריו ובדברי⁻העיון שלו בכל כוחו מן השימוש במטבעות⁻לשון מוכנים מן המקורות הראשונים (מקרא) והמאוחרים יותר (משנה, תלמוד, מדרשים). קיצוניות זו, שנודע בה בראשית דרכו, מצאה את ביטויה “בהלצה הנתלית בו, שישב בגנה של וינה ועיין במקרא, וכשנשאל לעיון מה זה עושה, השיב, כי הוא מעיין שמא נשתרבבה מליצת⁻מקרא לתוך סיפוריו וישמטנה.”³

התנגדות זו, שהיתה נחלת רבים מבני דורו, חוזקה ע"י כמה תכונות מהותיות הטבועות באישיותו של שופמן, ובראש ובראשונה אהבת הקיצור שלו, שנהפכה לאחת הדרישות הבסיסיות בתורת הספרות שלו.⁴ כבר הורה צבי דיזנדרוק באחת ממסותיו המקוריות “מליצה ואטמוספירה”⁵, כי “שתי מידות הן, שנוהגים לראות בהן סימנים מובהקים למליצה – ההרחבה וההפלגה”. לדעתו של דיזנדרוק, שתי מידות אלה הן נכונות, אלא שהסיבות לכך אינן במבנה⁻הלשון ואף לא בחומר הלשוני, אלא “ביחס שבין הלשון והמבוטא”, “היחס אל הריאלי הוא המכריע – החפיפה והקשר המהודק עם המבוטא”.

כל המצוי אצל כתביו של שופמן והמכיר את השקפת עולמו ואת ביטויה בספרות, לא יתמה על רתיעתו מן “הפסוק”, מן “המליצה”, מה“נוסח” המוכן מראש, העלול להוליך סחור סחור, ולא בדרך קצרה, אל העיקר, להביא לידי שיגרה ולמנוע ראייה מקורית.

על דרך זו ציינו רבים מן הכותבים על שופמן ויצירתו את יחוד סגנונו, המתבטא בסילוק כמעט מוחלט של “זכרי⁻לשון וזכרי⁻סגנון שאינם טבועים בידי יוצרם.”⁶ מבקריו מדגישים את עמדתו הקיצונית בענין זה, לא רק ביחס ליצירת עצמו, אלא גם ביחסו ליצירתם של אחרים. ונאמנה עלינו עדותו של פיכמן המתאר את ביקורתו של שופמן על ביטוי אחד אצל ביאליק: "הציור ‘כבד⁻צל’ של ביאליק – אמר לי בשיחה אחת – הוא קולע מאד, כל עוד אינך נזכר, שלוּקח מן הביטוי המקראי ‘צל סלע כבד’. עכשיו שאתה יודע את מקורו אבדה לו חריפותה של תפיסה ראשונה, של חריתה ראשונה –.⁷ בין שאר ההערות, שמוסיף פיכמן לשיחה זו מפיו, מעניינת ביותר ההערה – שתעמוד במרכז הדיון ברשימתי זו – המובאת בסוגרים, והיא עדות נוספת לחושו האינטואיטיבי של פיכמן בביקורת: “איני בטוח, שאין למצוא צירופים כאלה גם ביצירת שופמן עצמו…”.⁸

להלן, נשתדל להראות, כי אמנם צדק פיכמן, וניתן למצוא צירופים רבים כאלה ביצירת שופמן עצמו, הרבה יותר מכפי שאפשר היה לשער בתחילה עם קריאת סיפוריו הראשונים ולאחר קריאת דברי ביקורת שונים על יצירתו.⁹

ב

בכמה מרשימותיו העיוניות נתן שופמן עצמו ביטוי, במישרין ובעקיפין, ליחסו ל“נושא התנכי” או לשימוש בפסוקי⁻תנ"ך בספרות.

באחת מרשימותיו על “אבות ספרותנו” הוא מצביע על ההבדל שבין כתיבתם בעברית לבין כתיבתם בשפה אחרת. יל“ג כיהושע שטיינברג וכרמב”ם שקדם להם בהרבה, “מכיוון שכתבו לועזית, מיד נהפכו לאנשים אחרים ולא נפלו מהסופרים הלועזיים בני זמנם.” ואילו כשכתבו עברית “לא רק שהמליצה פגמה את הרצאת דבריהם, אלא שהרתיעה וחינקה את רעיונותיהם והסתכלויותיהם מעיקרם. [– – –] העברית החזיקה אותם בתחומים מסוימים והטילה מין אטרופיה ברוחם כלפי כל אנושי⁻כללי.” דבר זה כוחו יפה גם לגבי הרמב“ם” “בבואו לכתוב עברית חדל להיות פילוסוף…”¹⁰

לרעיון זה, בדבר כוחם הכובל והמשעבד של הפסוקים, שצימצם את חופש המחשבה אפילו של גדולי ההוגים אצלנו, חוזר שופמן ברשימתו “הגות⁻כבולה והגות⁻דרור”:¹¹ “המוחות הגדולים של חכמינו לא היו חפשיים כאלה של חכמי אומות העולם. משועבדים לכּתוּב היו. אפילו אישי מחשבה כהרמב”ם והרנ“ק התלבטו בכבלי הפסוקים, ולולא כן, כי אז היו הישגיהם הרעיוניים גדולים הרבה יותר. [– – –] שלא לדבר כלל על הדרשנים והמגידים וספרותם. בספירה זו הכל יוצא מן הפסוק והכל שב אל הפסוק.” בהשוואה אל הפילוסופים והפייטנים של אומות העולם, הרי יוצאים אנו וידינו על התחתונה, שכן אצלם ניכר “כוחו של מוח חפשי, עצמאי, שאין ה’שנאמר' שולט בו”.

אופייני הדבר לשופמן, כי בשעה שהוא בא להעריך את דרך כתיבתו של סופר החביב עליו – דוד זכאי, בעל ה“קצרות”– אין הוא מוצא שבח גדול יותר מזה ש“כל משפט, כל ניב חצוב מהמקורות וברוחם ויחד עם זאת ללא אבק⁻מליצה. [– – –] דרך הפסוק החדש, רב הרושם, אשר בתנ"ך איננו [־– – –].”¹²

בין שאר ה“נצנוצים” שלו, נמצא גם הרהור בענין זה: “הייתי תמיד מחסידי הלשון הפשוטה והברורה, נוסח טולסטוי, ולא גרסתי את הסגנון המצועצע, סגנון לשם סגנון, [– – –].”¹³

לא כאן המקום להוכיח, כי התנגדות מוחלטת זו לשימוש ב“פסוק” היתה צורך השעה ובאה, כתגובה⁻שכנגד על ספרות “ההשכלה”, שמקובל לכנותה בשם מליצית“; אבל ככלל לדורות ולא כהוראת⁻שעה, אין כוחה יפה. ברור, שאין לשון בלא מליצה, וכל סגנון נזקק ל”פסוקים". “אוי לה ללשון שאין לה פסוקים. [– – –] מאחורי כל לשון אמיתית, של סופר או משורר, עומדת לשון האבות ועומדים פסוקים נעלמים מן העין. ‘הקונץ’ הוא להעלים את הפסוקים מן העין שלא להרגיש בהם. אילו לא עמדו הפסוקים מאחורי צירוף⁻המלים הזה, לא היה כוח במלים אלה, היה זה רק צירוף מקרי של מלים שאין בו אותה האתמוספירה התרבותית השוררת בתוך פסוקים נעלמים, השופכת רוח חן וחסד על החדש ונותנת לו צבע ואור.” דברים אלה שאמרם ביאליק¹⁴ כוחם יפה תמיד, והם נכונים גם ביחס ליצירתו של שופמן עצמו, המרבה להשתמש בפסוקים ובחלקי⁻פסוקים, אם כצורתם אם תוך הטלת שינוי⁻מה בדרכים רבות ומגוונות.

ג

במאמר זה לא נוכל להביא את כל המקומות, שבהם משתמש שופמן במקרא כמקור ללשונו, ואף לא לתאר את כל הצורות והתפקידים שמקבל “הפסוק” ביצירתו. אך עיון קל בנושא זה יגלה מיד שפע גדול מאוד של חומר בנושא זה, הרבה למעלה מן המצופה ומן המקובל. כאן ננסה להצביע רק על כמה מן הדרכים, שבהם משמש “הפסוק” המקראי את שופמן בסיפוריו וברשימותיו.

אפשר לסמן כמה מגמות בולטות ביצירתו של שופמן, אם נתבונן בה מאספקט זה של היחס למקרא:

1) לא נמצא אצלו עיסוק תימאטי בנושאים מקראיים. וזאת מכמה סיבות, שנמנה אותן בקצרה בלבד. יחסו הביקורתי אל “הרומן ההיסטורי.”¹⁵ “תארו לכם, שפתאום נתגלה כי כל סיפורי התנ”ך אינם אלא מין ‘רומן היסטורי’ של איזה בלטריסט קדמון. האם לא היו מפסידים בעינינו בבת אחת את עיקר ערכם?“¹⁶ לדעתו, “סיפורי התנ”ך טובים כאשר הם” והכלל “כל המוסיף גורע” – כוחו יפה במיוחד לענין זה.¹⁷ כדי לשמור על היחס המיוחד שיש לנו אל התנ“ך, חייבים לשמור מרחק מסויים מן הדברים והמקומות המסופרים בו. אמנם, “להביט אל הגלבוע, אל הכרמל [– – –] הרי זה אחרת לגמרי מאשר להביט אל הרים ונחלים בחוץ⁻לארץ. התנ”ך אוצל להם לראשונים פיקנטיות מיוחדת. [– – –] אבל מאידך, פועלים מקומות אלה מצדם על התנ”ך ועושים אותו חול. כי מכיון שראית את תוכו עין בעין, ניטלה רחקותו⁻עתיקותו והריהו נראה כספר חילוני, אשר חובר ונדפס בימינו ממש."¹⁸

2) מבחינה כרונולוגית¹⁹ מסתמנת מגמה של התגברות היסוד המקראי בכתיבתו, שכן בסיפורים וברשימות המאוחרים יותר, שהם גם הקצרים יותר, אפשר למצוא יותר ויותר פסוקים כצורתם וכלשונם, בעוד שבסיפוריו הראשונים, הארוכים וגם הקצרים, יסוד זה נדיר יותר, חבוי יותר. במידה שהיסוד המקראי מצוי בסיפוריו הראשונים, בכרך א' של כתביו, למשל, הרי הוא כמעט בלתי⁻מורגש, כיוון שהפסוק מפורק לחלקים, ורק זֵכר עמום לו, מלה אחת או שתיים ממנו, שבדרך כלל אינן מזדקרות לעין בשל שכיחותן בלשון. בכרכים הבאים שלו, וביחוד בג' ובה', מופיעים פסוקים רבים בצורות שונות, ולעיתים במקומות בולטים ביותר, כמו בכותרת או בפואנטה. (הדוגמאות יובאו בחלקה השני של הרשימה.)

3) אפשר להבחין יחס מיוחד לכמה מספרי התנ“ך, לכמה דמויות מבין גיבורי התנ”ך ולכמה סיטואציות מבין אלה המסופרות בתנ"ך. יחס מיוחד זה מתבטא בהיזקקות הרבה לאותם ספרים, דמויות ומאורעות החביבים עליו, בין במישרין ובין בעקיפין, בדימוי, בבניית סיטואציה מקבילה בקוויה הכלליים לזו המקראית וכד'.

4) החלק הגדול ביותר של השימוש בפסוקים מקראיים כצורתם, בזכרי⁻לשון מקראיים, בגיבורים, בסיטואציות ובמקומות מקראיים, נמצא באותם סיפורים ורשימות שנכתבו בארץ, שנוף הארץ הוא נופם, ילידי הארץ הם גיבוריהם, והמאורעות הקורים בארץ – עניינם. מסקנה זו ברורה ונובעת ישירות מן המגמות שנסתמנו בשני הסעיפים האחרונים שנוסחו כאן, ולמעשה אפשר לראותה כגורם ראשון⁻במעלה ולהתגברות היסוד המקראי בכתביו: הפגישה עם הארץ, עם נופה ועם הדיבור החי השגור על פי אנשיה, פגישה, שחלה בתאריך מאוחר ביחס.²⁰ עם השתחררות מן המליצה, “מורשת ההשכלה”, נתהווה איזון מסויים ביחסו של “הפסוק” ביצירה. אבל זניחת העמדה הקיצונית מסתמנת כבר קודם לכן, עוד לפני העלייה לארץ, בסיפורים, שמקומם וגיבוריהם הם עדיין מחוץ לארץ ישראל.

5) בכל מקרה, שבולטת זיקה למקור המקראי – בין בשימוש בפסוק על כל צורותיו, בין בהיזקקות לספר מסויים – או זיקה לגיבור או למאורע, הגישה משוחררת מכל דעה קדומה ביחס לפירושם של מאורעות, מעשים ואישים, ותפיסת הדברים נעשית מתוך ראייה ראשונית, רעננה, תוך קבלת הכתוב כנתינתו, ללא הסתייעות במסורת המקובלת ובפרשנות הדורות. לכן נעשה שימוש חפשי ביותר באלמנטים השונים, וסיטואציות קדומות מועתקות לזמן החדש ויוצרות הקבלה וסמיכות⁻פרשיות מפתיעות ומקוריות. נראה, שאין כאן – ביצירות עצמן, בניגוד לכמה התבטאויות קיצוניות ברוח הזמן ב“דברי⁻העיון” – הסתייגות מהיזקקות למקרא עצמו, אלא פחד מפני “עבותות⁻התנ”ך", כלשונו של יעקב שטיינברג, ובמידה שיש ליוצר כוח להשתחרר מן השעבוד ולחזור ולהיזקק למקרא לאחר שעבר את כור⁻ההיתוך האישי שלו, הרי כוחו המפרה חשוב להגברת אונה של היצירה.

השתנות היחס למקרא באה לידי ביטוי מפורש באחת הרשימות האחרונות, שבהן כאילו מגלה הכותב מחדש את הכוח האצור בפסוקי ספר הספרים. גילוי מחודש זה מתרחש בשעה שהוא שומע את קריאת הפסוקים הראשונים של ספר בראשית מפיו של גר⁻צדק יפאני, ויחד עמו הוא יכול לראות את הדברים מחדש, לשם כך נבחרו דווקא הפסוקים המפורסמים והידועים לכל, כדי להדגיש, שלעיתים נחוץ אדם זר, הבא מן החוץ, למען יגלה לנו חשיבותם של דברים שהורגלנו להם: “אכן, אוצר כזה, פסוקים ראשונים אלה, יש לנו ואנחנו לא ידענו!”²¹

ll. דוגמאות נבחרות

א

הדוגמאות הנבחרות הבאות, שלוקטו מכל כתבי שופמן, יסייעו להבלטת המגמות שנסתמנו ביצירתו ביחסו אל המקרא ובדרך ההיזקקות שלו לפרשיותיו ולפסוקיו. היחס המיוחד לספרים מסויימים, לגיבורים נבחרים ובעיקר למאורעות ולמעשים במקרא איננו מקבל ביטוי ישיר, ולא תמיד הוא גלוי לעין ממבט ראשון. בדרך כלל אין הקבלות מדוייקות למקור, ואין כמעט שימוש בפסוקים כצורתם, אלא רמזים בלבד, בדרך של מלים וציורים המזכירים את המקור. הדגש הוא באווירה הדומה, בהישנותו של אותו מאורע גם בימינו, או בצורה ההפוכה שהוא לובש היום, בניגוד ל“מודל” המקראי.

נראה, שאחד הספרים החביבים על שופמן מבין כ“ד ספרי התנ”ך, אם לא החביב ביותר, הוא ספר דניאל. עובדה זו בולטת קודם כל בגלל המספר הרב של הרשימות המוקדשות במישרין לספר זה, מצטטות מתוכו, או רומזות אליו בעקיפין.

אולי אין זה מקרה, ששמו של גיבור הסיפור הראשון “הערדל” הוא דניאל, אם כי מלבד השם אין הוא מגלה כל זיקה לדניאל שבמקרא.

אפשר לשער כמה סיבות לכך, ששופמן מעדיף ספר זה. דניאל הפותר את חלומותיו של נבוכדנאצר הוא הטופס הקדום של המשורר האמיתי, כפי שתופס אותו שופמן. נבוכדנאצר ביקש מעבדיו לא רק פתרון חלומו, אלא גם שיחזור חלומו, הואיל והוא נשכח ממנו. דבר זה עולה בידי דניאל, החוזר ומספר למלך מה שראה בחלומו וגם מפרשו לפניו. וזהו מה שנדרש מן המשורר: “אנו דורשים ממנו אותו דבר, שנבוכדנאצר דרש מדניאל, היינו, שיזכיר לנו את חלומנו הנשכח. כלומר, אשר הרגשנו והירהרנו במעומעם, אותו עליו לומר במפורש.”²²

דניאל מוצא חן בעיני שופמן, גם בשל מראהו החיצוני היפה, ומשיכה זו אליו מקורה עוד בימי הילדות הרחוקים. אהבתו הראשונה של הילד, המספר על ימי ילדותו ב“לפנים בישראל”, היתה לנער אחד, “שַׁכנא היה שמו, שֵם לא רגיל במקומותינו, ועור⁻פניו חלק⁻שחרחר והבטה לו אחרת לגמרי. זו היתה אהבתי הראשונה.” בסמיכות פרשיות לווידוי⁻אהבה זה חוזר המספר לתאר את לימודיו ב“חדר” של סבו, כאשר נושא הלימוד הוא ספר “דניאל”, ותיאור הילדים שבו הולם להפליא את דמותו של הנער נושא⁻אהבתו. נראה, שזהו אחד התיאורים הבודדים בספרות העברית מהווי “החדר” המזכיר לימוד בספר זה:" – נלמד ‘דניאל’, – אמר סבא והוציא ספר ישן, ירוק⁻דפים, מירכתי⁻המדף. ‘ילדים אשר אין בהם כל מום וטובי⁻ מראה’… ומה⁻יפו, מה⁻נפלאו חלומות⁻נבוכדנאצר!"²³ וכן, “לימים כשהגעתי ב’חדר' לחזיונות דניאל המופלאים”.²⁴ משיכה ארוטית כזו חוזרת כמה וכמה פעמים בין בסיפוריו בגוף ראשון ובין בסיפורים, שבהם מתעלם המספר מאחורי גיבוריו²⁵, ויש הרואים בהכנסת נימה זו לספרות העברית אחת מתרומותיו החשובות ביותר: “לגבי היסוד האירוטי הוא מכניס בתפיסה המיוחדת שלו נימה חדשה בהחלט לתוך ספרותנו, [– – –] איש לפניו בפרוזה העברית לא ידע כך את גיל⁻הנעורים, ובייחוד את העלומים של הגבר, כמו שהוא יודע אותם בכל חביונותיהם המיוחדים. איש לפניו לא ידע לטפל בהבנת⁻נפש כזאת ביחסי⁻הרעוּת הנפתלים שבין הגבר לחברו, [– – –].”²⁶

ברשימה מיוחדת, המוקדשת ל“דניאל”,²⁷ והיא מרשימותיו המאוחרות, שכונסו בכרך החמישי של כתביו, חוזר שופמן על תכונות אלה של דניאל – יופי גופני, שמצא בוודאי חן בעיניו של המלך, ויכולתו לא רק לפתור חלומות, “אלא גם להזכיר לו את חלומו הנשכח” – ומוצא בו תכונה נוספת המסייעת לו להמשיך לאהוב את גיבור ילדותו זה גם מקץ שנים רבות. דניאל, עם שנשא חן בעיני המלך, לא שכח את מולדתו (“בכל זאת, נהה בלבו אחר אויר מולדתו”) וחלונותיו היו פתוחים כלפי ירושלים. הערה צדדית זו של בעל ספר “דניאל” עשויה לפי רוחו של שופמן, ויש בה, לדעתו, “כדי לרענן את התודעה הציונית ואת הדביקות בארץ.”²⁸

לעתים משמשים גיבורי ספר דניאל גם כאב⁻טיפוס לגיבורים אחרים, שמצבם מקביל; למשל, יש מי שמצבו דומה לזה של נבוכדנאצר “לאחר שראה בחלומו בתוך כבשן האש את הרביעי”;²⁹ או שהם משמשים כדימוי להמחשת אחד הפרטים המתוארים בסיפור, כמו, למשל, הפרה היפה באחד מסיפורי זכרונות הילדות “קרן אחת”,³⁰ שהיא בעלת קרן אחת והיא כמין צאצא לפרתו של דניאל בחזיונותיו. וכן גם במשמעות אקטואלית: “עד מתי קץ הפלאות?” – שאלה שהיא “השאלה הדניאלית” של כל הזמנים.³¹

מקום מיוחד מבין ספרי המקרא, תופסות גם “חמש⁻המגילות”, שגם הן אינן מן הספרים המרכזיים שבמקרא. ומבין אלה הקרוב ביותר לרוחו הוא ספר “קוהלת”. חיבה יתרה זו באה לידי ביטוי באחת מרשימותיו, והיא ניכרת במיוחד בכך, שאפשר למצוא ביצירות רבות שלו פסוקים שלמים מספר “קוהלת”, או משפטים שמפעֵם בהם הריתמוס המיוחד לספר זה.

ברשימתו על “חמש המגילות”³² מבליט שופמן לגבי כל אחת מהן את המוטיב העיקרי הקרוב ללבו, תוך התעלמות משאר האספקטים שבספר: “חמש המגילות – ספרות מודרנית מהמין המשובח הן. ממגילת אסתר מדמדם בנפשנו הסירוב הקפריזי של ושתי: ‘ותמאן’… הרי זה המיאון הנצחי של היופי היהיר –הבו גודל לו!” כמה מסיפוריו של שופמן עצמו נותנים ביטוי למיאון הנצחי של האשה מול הפצרותיו של הגבר, ביניהם: “לא”,³³ “בין לילה ויום”³⁴ ואחרים.

גם האנטישמיות המודרנית, ששופמן מרבה לתארה ולתהות על מקורותיה, מתלבשת בדמות “פסוק” ממגילת אסתר: העתון של התנועה הנאצית הוא "העתון הקורא להשמיד להרוג ולאבד וכו' ".³⁵

אהבת ספר “רות” – אחד ממקורותיה הוא חוויית הקריאה בספר זה מימי הילדות ב“חדר”.³⁶ אחוזה בספר זה דמות האשה הזרה בת העם האחר, הצועניה⁻המנחשת, ומגע⁻ידה המושך. דמות זו של הצועניה ושל בני⁻שבטה, חייהם הפנימיים ויחסם לזרים, מתוארים ברבים מסיפוריו של שופמן. אבל מגילת רות היא, בעיקר, בבחינת בניין⁻אב לכל הנשים הזרות, שנספחו על ישראל וקשרו את גורלן עמו לחיים ולמוות. גם דמות זו של הגיורת שיש לה אחיזה ביוגרפית בחיי שופמן, חוזרת בסיפורים רבים, בין בסיפורים הכתובים בגוף ראשון ובין באלה הכתובים מנקודת תצפית שונה. ביניהם: “קול הדמים”,³⁷ “אדם בארץ”,³⁸ “נכרים”,³⁹ “Vater”,⁴⁰ “כבקרת רועה…”⁴¹ ועוד.

“בשיר⁻השירים” רואה שופמן “את ביטויי האהבה הדקים מן הדקים וה’מודרניים' כל כך”, שאחדים מהם גם משוקעים בסיפוריו, כמו למשל: “על משכבי בלילות אני מסב פני אל הקיר ונלחץ אליו עד כמה שאפשר. מאחורי בוכה אשתי כבושות.”⁴² וזהו, כמובן, היפוך הסיטואציה של שיר⁻השירים עד כדי הקבלה ניגודית מכוונת.

מגילת “איכה” היא תמצית הבכי, וגם פסוקי הסבל שבה מבצבצים פה ושם בכתבי שופמן: “אני הגבר ראה ענות ילדינו במשך הרבה שנים בנכר”,⁴³ וגם כאן ניגוד ל“איכה”, אלא שזהו ניגוד, שהמציאות הארץ⁻ישראלית החדשה יצרה אותו: “כאן הם האדונים.” אין להתפלא על פרץ כזה של פאתוס, שבדרך כלל שופמן סולד בו ונמנע מלתת לו ביטוי, שכן היחס אל הילד הוא מיוחד במינו, והוא משמש כמודד לטיבו של אדם, לטיבו של עם, לטיבה של הרגשת זרות או הרגשת מולדת. בהרבה מסיפוריו מצויה הסתכלות באדם מנקודת מבט זו. באחת הרשימות האינטימיות “אמי”⁴⁴ נמצא שימוש בפסוק מספר זה, אם כי לא כצורתו אלא תוך שילובו בזכר⁻פסוק מספר אחר, ולפי שהפסוק נמצא במקום מרכזי ברשימה ומהווה סיום לחלקה הראשון, הוא בולט ביותר. המספר חשב, שאמו כבר איננה בחיים, והנה נתבשר שהיא עדיין חיה. הנחתו היתה: “והמות הגדול הלא בילע שם בינתים ולא חמל!” וזה במתכונת הכתוב: “בילע המות לנצח”;⁴⁵ וכן: “בילע ה' לא חמל”.⁴⁶

לא רק שימוש פאתטי נעשה בפסוקי ספר הבכי, אלא לעיתים גם שימוש על דרך הפארודיה, כך הדבר ברשימה ששמה וסיומה הם פסוק ממגילת איכה: “ודמעתה על לחיה…”⁴⁷ כמו שנאמר: “בכו תבכה בלילה ודמעתה על לחיה אין⁻לה מנחם מכל אוהביה וגו'”.⁴⁸ נראה, שכאן קדם הפסוק לסיפור הבא להמחיש ולפתור תמיהה אחת שמעורר הפסוק: מדוע נאמר “לֶחיה” בלשון יחיד, הלא הדמעות זולגת, כרגיל, על שתי הלחיים. והסיפור אמנם מתאר מקרה, שבו הולם הפסוק את המאורע, אבל עסקי האהבים המתוארים בו עומדים בניגוד גמור למקור שממנו נלקח הפסוק.

“ושיא השיאים בקוהלת, לדעתי הוא: ‘ויזכור את ימי החושך, כי הרבה יהיו’… ימי החושך הרבים⁻רבים, בהם נשכב בקברנו. את יגון המות לא תינה איש כמשורר⁻ההוגה הקדמון בפסוק קצר זה!” פסוק זה חוזר גם באחת מרשימותיו המאוחרות של שופמן: “בין קברים ומצבות”.⁴⁹ שופמן עצמו, הירבה לתת דעתו על המות, על ימי⁻הזיקנה, וברשימות רבות הוא תוהה על עניין זה ובוחנו מכל צדדיו. זהו נושא בפני עצמו בכתביו, שניכרת בו גם השפעת ספר “קוהלת” בצידה של ראייה אישית מקורית. אבל ספר “קוהלת” ניכר במקומות רבים בסיפוריו בלשונו המיוחדת, ששופמן נזקק לריתמוס שלה, לאווירתה, ובמיוחד לעמדתה הספקנית והמפוכחת מול פני תופעות החיים.

השפעה זו ניכרת כבר בסיפורו הראשון, למרות ההתאמצות להכחיד בו כל זכר של “פסוק”: “וכי יש בכוח התועלת המסופרת הזאת, שאני מביא לעולם בכל עמלי הרב, למצוא בה ניחומים של צרת⁻הנפש וענות⁻הרוח שאני סובל במידה כזו?”⁵⁰ אלה הן מחשבותיו של דניאל, המהרהר בחוסר המוצא ומפלט של מצבו.

כמה רשימות או פיסקאות פותחות בפסוקי ספר קוהלת בשינוי קל, כדי להימלט מן “הפסוק כצורתו”, ופתיחות אלה מעידות גם על העמדה הנפשית של המדבר, שממנה הוא מביט על העולם ומוציא מסקנותיו. למשל, “שבתי וראיתי, כי האמנים הגדולים ברובם עיניהם ריקות.”⁵¹ ובמקור: "ושבתי אני ואראה את כל⁻העשוקים וגו' "⁵² נוסח זה – “שבתי וראיתי…”⁵³ – חוזר ונשנה ככותרת וכפתיחה לאחת הרשימות הדנה בענייני ‘מוסר’ בדברים שבינו לבינה. או: “ושבח אני את המת צ’מברליין על שקרא את המנוול בשמו: ‘כלב שוטה’.”⁵⁴ ובמקור: "ושבח אני את החיים שכבר מתו וגו' ".⁵⁵ וכאן גם אסוציאציה לפסוק נוסף בספר זה: “כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת.”⁵⁶ גם סיפורו של שופמן “השנים” מגלה זיקה הדוקה ביותר לאחד הקטעים בספר קוהלת,⁵⁷ ואפשר להביא דוגמאות נוספות ליחס המיוחד לספר זה הבא לידי ביטוי בכתביו.

ב. יחס מיוחד לדמויות

מבין גיבורי המקרא, הזוכים אצל שופמן ליחס מיוחד, נמצאות כמה דמויות נשים: “אבישג”,⁵⁸ שהיא אחת מדמויות ילדותו, אסנה בת⁻הנפח, שחזר ומצא אותה שנית בארץ, בכפר מולדתה בשונם. “דבורה”,⁵⁹ איזבל,⁶⁰ מיכל בת⁻שאול,⁶¹ ועוד. מבין הגברים – דמותו של יהונתן, “זה העלם העדין, חולה⁻האהבה, שהנאהב לא הבין לו ולאהבתו”;⁶² דמותו של משה, יחסו לעם הזר שבתוכו חי ולעמו אשר אהב, תלאותיו עם ההמון במדבר, והווית “מנגד” שלו,⁶³ ועוד דמויות תנ“כיות נוספות המתוארות במישרין, ובעיקר – דרך רמז תוך השוואה לדמויות בהווה. כמעט כל הגיבורים המקראיים, בין הגברים ובין הנשים, מופיעים בכרכים המאוחרים של כתביו (החל מכרך ג'), שנכללו בהם בעיקר אותם דברים שנכתבו בארץ. על דרך זו אפשר לקבוע כי בארץ חל מיפנה בכיוון חידוש הזיקה לגיבורים התנ”כיים, בעוד שקודם לכן היה נסיון מכוון להמעיט בכך ככל האפשר ולא להזכירם אלא בעקיפין. רשימה מוקדמת כגון “זכור את יום השבת”,⁶⁴ שבה ניתן ביטוי חריף לדעה שלתורה אין מה לומר לאדם הסובל הנתון בשבי, שונה מאוד מאותה רשימה של חזרה בתשובה, כביכול, המגלה מחדש, יחד עם “הַגֵר”, את הכוח האצוּר בפסוקי התנ"ך.⁶⁵

ג. יחס מיוחד למאורעות וחזונות

כמה מן המעשים בתנ"ך תופסים מקום מיוחד בעולמו של שופמן ומשמשים כעין אב⁻טיפוס ומופת להתנהגותו של האדם בעולם. ראייה כזו של הסיטואציות המקראיות מצויה בכל כתבי שופמן, ושמא היא מורגשת ביתר עוצמה דוקא בשני הכרכים הראשונים שקדמו לעלייתו לארץ.

הרצח הראשון, רצח הבל על⁻ידי קין אחיו, חוזר ונרמז בדרכים שונות בכמה מסיפוריו. מעניינת אותו עצם התופעה של רצח אח,⁶⁶ ולא פחות מזה הסביבה שבה אירע הדבר – “ויהי בהיותם בשדה”;⁶⁷ לא הועיל הנוף הפסטוראלי שמסביב, ‘הוד⁻הטבע’, לשכך את חמת⁻זעמו של האח, אלא להיפך, כיוון שניתנה לו רשות להרוג את החי ולאכול מבשרו, נשא קל⁻וחומר את היתר גם לגבי האדם. אולי אפשר למצוא כאן את שורש הראייה האנטי⁻אידילית של הטבע, של הכפר, השולטת בסיפורי שופמן, שכן דוקא בכפר, בכפר האוסטרי, ששהה בו והכירו היטב, הוא מוצא את החייתיות שבאדם, המפעיל את יצרי האלימות שלו כלפי בעלי⁻החיים, כלפי הצומח וכלפי האדם הזר, היהודי. אבל במישרין מעצב שופמן את הוויית “בשדה”, שהוא לגביו מקום הרצח הראשון, ולא מקום,משכנות⁻שאננים": “אד בראשית עולה מן האדמה, הנה הנו השדה בו קם קין על הבל אחיו.”⁶⁸ תפיסה כזו גורמת לקורא ‘לחשוד’ מלכתחילה בכל כותרת כמו “בחיק הטבע”,⁶⁹ שמא משמעותה אירונית והיא ההיפך מן התפיסה האידילית המקובלת של צירוף⁻לשון זה. ואמנם פתיחתו של סיפור זה מנצלת מיד את המשמעות הנוספת של ‘השדה’ שיש בשפה העברית, הלא הוא שדה⁻הקטל, שדה⁻ההריגה, והגיבור שעזב את שדה⁻הקרב בתום המלחמה וברח אל הכפר, אל בית קטן העומד לבדד “באמצע השדה”, החליף, למעשה, שדה⁻קטל אחד בחברו, שכן גם הכפר נתגלה ככזה. התרנגול היפה, שהזכיר לו את ילדותו, “נדקר” בשדה: “מאורע זה, שנתרחש בהיותו בשדה, העיב את רוחו, נתיתמה החצר.” ועמו יחד נסתלקה התיקווה למצוא מקום, שבו אפשר לברוח מן ההריגה. זוהי גם הסיבה, שביתה של הדודה בסיפור “אדם בארץ”,⁷⁰ עומד דוקא “באמצע השדה”, ציון מקום שיש בו כדי להחשיד מלכתחילה אותה אשה על הקורא, המכיר את יחסו של המספר ל’שדה' זה. ואמנם מתברר, שאשה זו יקרים לה חזיריה מבני אדם, אפילו הם בני משפחה: “קודם בהמותי, ואחר⁻כך אתם!” ולדידה, היתה מלחמת העולם יכולה להימשך עוד חמש⁻עשרה שנה. “כן, האדם ניוול כאן את הטבע”. וכן: “דוקא כאן, בחיק הטבע והדרו, מתחילה להשתולל האכזריות האנושית.”⁷¹

שינוי⁻מה ביחס אל ‘השדה’ ניתן לראות רק בארץ, שבשדותיה יש תיקווה לאדם להלך אי⁻פעם בשלווה,⁷² אם כי הפחד מפני האידיליה שבנוף היפה, שהיא אשליה בלבד ועתידה להתפוגג, קיים גם בארץ, כיוון שטבע האדם לא השתנה בהרבה. כך, למשל, הבית המתנוסס בתוך הנוף המרהיב של הכרמל אינו “ביתה של כת העורכת בסביבה נפלאה זו את פולחנה, פולחן הנוף והמרחב והדרור”, אלא “בית⁻הסוהר” דווקא.⁷³

חזון אחרית⁻הימים, במטבע שטבע לו ישעיהו (בפרק י"א, ולא בפרק ב'), היינו חזון היחסים האידיאליים שישררוּ בין אדם לאדם, בין אדם לחיה ובין חיה לחברתה, חוזר אצל שופמן פעמים רבות, עד כי אפשר לראותו כאחד מן המוטיבים המנחים ביצירתו. חזון זה מעסיק את שופמן ביותר, מכיוון שאינו מאמין באפשרות שיתגשם אי⁻פעם, הואיל והוא מצריך שינוי מהותי בטבע האדם והחי, שאינו נראה לו מציאותי, ואולי אף אינו רוצה בהתגשמותו. מסיבה זו מופיע תיאור אחרית⁻הימים בצורה אירונית ולעיתים גם גרוטסקית. ולא זו בלבד, אלא שבהתבוננותו בטבע האדם משמשים לו פעמים רבות גן⁻החיות או הקירקס מקור להסתכלותו בהתנהגות האנושית דווקא, ומסקנותיו עומדות בניגוּד גמור לחזור אחרית⁻הימים של ישעיהו.

כך, למשל, התבוננות בחיות בשעת אכילתן ממחישה למתבונן “את כל סטיכיותו של ענין האכילה – והנך מבין וסולח לכל הפשעים⁻הנפתולים על פת⁻לחם”. בהחבא מציץ כאן הפסוק: “ועל פת⁻לחם יפשע גבר”.⁷⁴ ובהמשך משמשים דברי חזונו של ישעיהו לתיאור פארודי במקצת של הנמרה, ללמדך כי רק במצב כזה יכולים תבן, גור, חיק ויונק לשכון בכפיפה אחת: “קול פעיה עולה מסוגר אחר: שם, בערימת תבן, מוטלת נמרה יולדת, ובחיקה הגור היונק. פעיתו–צעקתו של זה מושכת אליה את כל האנשים המסתכלים.” הילד הנזכר בחזונו של ישעיהו כמה פעמים (נער, ילד, יונק, גָמול), אות לבטחון הגמוּר שישרור לעתיד לבוא, נזכר גם כאן, אולם הזכרה זו היא גרוטסקית ביחס למקור. כך קוראות הנשים והנערות המתבוננות בנמרה ובגור שבחיקה; והמספר מעיר: “זהו, זהו האידיאל שלהן: נמר וילד בבת⁻אחת. – כילד!…”⁷⁵

בהזדמנות אחרת של התבוננות “בגן⁻החיות”⁷⁶ נרמז מה יהיה גורל האריה אם אמנם יתגשם חזון אחרית הימים, כיצד ייראה “זוג אריות נהדר, הוא עטור⁻הרעמה, והיא הלביאה היפהפיה, חלקת השוקים”, בשעה שאוכלם יהיה קש ותבן, בשעה שמזונם יוּגש להם ולא יצטרכו עוד לשחר לטרף. אז, יתקוף אותם השעמום, אז יישאר לאריה מכל כוחו הקודם רק כוח⁻גברא שלו, והוא יבוא על הלביאה מתוך הפיהוק ומתוך השעמום.

תיאור דומה נמצא גם ברשימה “ימות המשיח”,⁷⁷ שגם בו מתבונן המספר בגן⁻החיות בשעה שהפועלים עוסקים בו במלאכת בניה ותיקון. החיות נראות “כבהמות⁻בית שקטות ונוחות. האריות והדובים בסוגריהם מתפרקדים על מערומי⁻האבן, ללא כר וכסת (צער בעלי⁻חיים!), כבחורי הישיבה על ספסלי בית⁻המדרש לפנים בישראל.” חיות עלובות אלה הן הגשמתו הגרוטסקית של חזון אחרית⁻הימים: “כל החיות והעופות כאן נעשו פתאום קרובים כל כך, שכיחים, יומיומיים, בחינת ‘לא ירעו ולא ישחיתו – ואריה כבקר יאכל תבן’. אכן, ימות המשיח!”

יש בתפיסה זו המשך למסורת ‘חזון אחרית הימים’, שמצייר יל"ג בפואימה “צדקיהו בבית הפקודות”, המדמה לעצמו כיצד ייראה העולם, אם יתקיימו דברי ירמיהו,⁷⁸ וממשיכו ז. שניאור בחזון הפארודי שלו, “והיה באחרית”:⁷⁹ “ואריה ילעס תבן, כבקר יעלה גרה / ושבע והותיר וגהק בהבל⁻תבן; / לא יזעזע עוד את הסלעים בשאגתו/ ולא יתמר את החול במכת כפתור⁻זנבו. / ועבר נער⁻איכר ובעט ברעמתו: / ‘עצל, עצל, תבן⁻חנם אתה אוכל!’ – / ולקקו הארי בלשונו. [– – –] ובחיק בתולות זקנות ינמנמו נמרים, כנמנם כלבים וחתולים מפונקים, – והיו צפרניהם רכות כאצבעות.”

דרך אירונית אחרת של התייחסות לחזון אחרית⁻הימים נמצא בכמה רשימות אחרות. ב“השלימו!”…⁸⁰ היהודי והנוצרי צועדים יחד, זה לשמאלו של זה “כחברים, כידידים, כאחים”, רק כשהם “כבולי⁻יד” “בין השוטרים המזויינים”. “כקטע חזון נראה הדבר, כקטע חזון מאחרית הימים.” וכן גם ב“אורח”.⁸¹

ב“חיבוק”⁸² האחווה שוררת בין הילד היהודי והעוזרת הערביה, כאשר הראשון נלחץ אליה ביום של סופת גשם ורוחות, “בשתי זרועותיו לפת את צוארה וכבש בו את ראשו מתוך כלות⁻הנפש. לחיבוק כזה ממנו עוד לא זכתה אפילו אמו⁻יולדתו – וחבל שישעיהו בן⁻אמוץ לא ראהו!” וכיוצא בזה ברשימה “שלום!”.⁸³

דרך כזו של ראיית דברים אופיינית לשופמן, הרואה בסכנות ובצרות צד חיובי, צרה משותפת הופכת אנשים זרים לאחים, סכנה משותפת מקרבת רחוקים, בשעת אסון מתאחדים הבריות כדי שיוכלו לעמוד יחד בפני הרעה. בדרך זו יכול הוּא לסיים את אחת מרשימותיו בקריאה: “הסרטן [הכוונה למחלה] הוא דבר נפלא!”⁸⁴ כיוון שנוכח המחלה נופלות המחיצות בין בני אדם, האפליה הגזעית נעלמת ונוצר שויון בין בני האדם לנוכח פני המחלה.

אחת הסיטואציות המקראיות, שאף היא משמשת לשופמן דגם יסודי להתנהגות אנושית, הוא מעשה דוד ובת⁻שבע. אחד מסיפוריו שעוּצב במתכונת מעשה זה, הוא “בבית⁻הרחצה”,⁸⁵ ועניינו במיניסטר הזקן לענייני⁻חוץ, שנשא לו לאשה נערה בת תשע⁻עשרה, וראה בכל צעיר את מתחרהו, לכן הוא מצביע בישיבת הממשלה בעד מלחמה כדי לסלק את מתחריו הפוטנציאליים מן הדרך, וסופו שהוא מת משבץ⁻לב בבית⁻המרחץ. לכאורה, אין כל מגע בין מעשה דוד ובת⁻שבע לבין סיפור זה, אבל עיון מדוקדק יגלה כמה וכמה רמזים לכך, שהסיפור המקראי השפיע על חברו בבחירת היסודות המרכיבים אותו, אבל תוך שינויים רבים. דוד ראה את בת⁻שבע רוחצת וחמדהּ, והמיניסטר רואה את עצמו רוחץ ולבו נופל עליו למראה גופו הערום. כדי להיפטר ממתחרה שלח דוד את אוריה החיתי אל מול פני המלחמה הכבדה למען ימות בה, והמיניסטר שולח את כל מתחריו, היינו כל בני⁻הנעורים, למלחמה. אוריה אינו חוזר, ולדוד אין מתחרה; ואלה מבני⁻הנעורים, שזכו לחזור מן המלחמה, חזרו בעלי⁻מום. נתן השמיע לפני דוד את קול המצפון, ובחטאו מת הילד; ואילו המיניסטר באותו בית⁻רחצה, שבו הישווה את גופו לגופות הצעירים ומצא את עצמו חסר, פוגש את מצפונו בדמות צעיר שגופו מנוון, הוא רואה בו את כל מוראות המלחמה שהוא גרם להם. כאשר הוא מנסה להימלט ממנו, הוא “חש בלבו פתאום נקיפה⁻גויעה, נבעת וברגע זה התחכך בו מאחוריו הגוף הרטוב הזר – ואחוז⁻שבץ נפל המיניסטר הערום ולא הוסיף קום.” הסיום בפסוק, שהוא מן הפסוקים הבולטים במקרא ומכוון במקור כנגד האומה כולה – “נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל”⁸⁶ – גם הוא מוסיף לחומרה הרבה, שבה רואה המספר את הדברים, ומצטרף להשקפתו הקבועה, שהובעה לא אחת, בדבר הגורם האמיתי למלחמות בעולם.⁸⁷

במקום אחר נרמז מעשה דוד ע“י הזכרת הגג, שכל מי שעולה עליו נהנה מאווירוֹ של דרור, דרור גם ליצרים למוסכמות, גג שהמצוי עליו קל לו יותר לחמוד, ועם זה מזכיר הוא תמיד את החטא הקשור בכך. “אויר מרומים, אויר דרור על הגג, מעין אוירו של גג דויד.”⁸⁸ שיר הלל לגג, שהעלייה אליו היא “בבחינת⁻מה עליה למרום”, משמיע המספר באחת מרשימותיו המוקדשת לגג,⁸⁹ וכוונתו לגג המשופע של ימי הילדות, שהעלייה אליו קשה, בניגוד לגגות השטוחים כאן בארץ, “עליהם מטיילים האנשים, דרך חולין, כבחדר משכבם.” מעל הגג המשופע, שעליו היה מוטל תדיר הילד המספר על זכרונות ילדותו ב”לפנים בישראל",⁹⁰ הוא לומד⁹¹ לדעת את עובדות החיים ומהרהר לו את הרהוריו על חשיבות הכוח הגופני, על יצרי האנשים המתלהטים על⁻נקלה, ואף מגלה את האשה ביחסיה עם בעלה, בעבודתה ובשעת כעסה. מכאן ואילך נעשה הגג חלק מזכרונות הילדות של גיבורי שופמן, שילדותם מנצנצת לפניהם בשעותיהם הקשות: הבית “על גגו הישן והמעשנה הגבוהה והאדומה שלו.”⁹²

נסיים נושא זה של יחס מיוחד לספרים, לגיבורים ולפרשיות שונות במקרא, בהבאת עוד דוגמה אחת מני רבות, שלא נזכרו כאן.

דמותו של הנביא הקדמון, המתהלך לו ברחובות, כשהוא לבוש באופן אחר ומתנהג שלא כשאר האדם ברחוב ומזעזע את שלוות נפשם של הבריות, משמשת גם היא אב⁻טיפוס לכמה מן הדמויות שהוא מתאר, אלא שבדרך⁻כלל אין הילת הקדושה חופפת עליהן. להיפך, הן מתגלות כ’נביאי⁻שקר', לעיתים כפושעים, או כקבצנים רגילים.

“איש התלתלים”,⁹³ הוא אחת הדמויות המאכלסות כיום את העולם המודרני, דמות ‘הביטניק’ או ה’היפי' או ‘הצועני’ בגירסה הקודמת, הבז למוסכמות החברה ועושה כל מה שלבו חפץ. הסיפור בנוי משני חלקים המתייחסים זה לזה יחס של ניגוד: תיאור האיש בשנתו ולאחר שהקיץ. בראשונה הוא דומה לנביא קדום, לנביא⁻אמת, לאליהו, אבל לאחר שפקח את עיניו ופתח את פיו, נתלה בארציותו: נביא⁻האמת נהפך לנביא⁻שקר, והוא רוצה לנחש עתידות תמורת תשלום. מענין תיאורו של האיש, שנלקח כאילו מן התמונה בעתון שנדפס היום: “תלתלים צהובים, ארוכים ומדובללים וזקן צהוב מגודל ומדובלל אף הוא. צקלונו למראשותיו וכלי⁻פחים לשתיה מהודק לו באזורו.” מלה אחרונה זו, בתוספת התיאור המקביל לתיאור המקראי: “איש בעל שער ואזור עור אזור במתניו”⁹⁴ מוליכים היְשר אל אליהו נקודת דמיון נוספת ביניהם היא חוסר הדאגה למחייתו והבטחון שלא ימות ברעב, פניית עורף למוסכמות החברה וחוסר יחס לנכסים החומריים שבחיים. דמות זו, שהמתבונן מצייר לו בדמיונו, מוצאת מאוד חן בעיניו והוא מהרהר בה מתוך קורת⁻רוח: “נמצא בכל זאת אחד בן⁻חורין, פורק עול, שפנה עורף לעיר ומְתים, שניתק את כל המוסרות עם עולם העשיה, וכתשבי לפנים, הרי הוא מוטל כאן, בשדה, לנפשו, בחינת: ‘והעורבים מביאים לו לחם’…” אלא שלמרבית האירוניה לא העורבים הם המביאים לו לחם, אלא בעד סכום פעוט מוכן האיש לנחש בקלפים למתבונן בו – פעולה מודרנית המקבילה לפעולת נביא השקר הקדמון.

כשם שאיש⁻התלתלים לא היה התשבי, כך אין לעורבים של ימינו חלק עם “אבותיהם המאושרים שהביאו לחם ובשר לאיש האלהים.” אלה של ימינו הם עצמם כחושים, עזוּתם רבה, ואינם יראים כלל מפני האדם. אדרבא, האדם הוא שצריך להתיירא מפניהם. כיון שהם מביטים בו, כפי שהמוות כבר קנה שביתה בגופו; הם עתידים לעשות סעודה מבשרו, ולא להיפך, להחיות נשמתו של ההולך למות. והיפוּך דברים זה נעשה בימי המלחמה, כאשר האנשים יושבים במקלטים והרגשת זרות שולטת בין אדם לאדם.⁹⁵

“נביא⁻שקר” אחר, הוא דמות הסופר, אשר בבוא המקרה לידו לקיים את מה שהוא דורש בנאומיו ובספריו, תש כוחו, והוא נסוג. “כנביא קדמון, בזקנו המגודל פרע ובאש עיניו, קרא תגר כל ימיו בכתב ובעל⁻פה, על כבלי הברזל, בהם כובלים את ידי הפושעים החמורים.” אולם בשעה שנסע ברכבת עם פושעים כבולי⁻יד ונדמה היה לו, שהשוטרים מתירים אותם, “נבעת וחוור כמת”, “ברם תיכף נרגע כראותו, שאינם אלא בודקים את הכבלים, אם אלה נעולים כהלכה.”⁹⁶ מוטיב זה חוזר גם בסיפור “ילד זר”.⁹⁷ ‘נביא’ אחר, המרעים בקולו על ההמון “כנביא קדמון”, הוא למעשה פושע, שהרג את אשתו בסכין, וכעת מנסה להתפרנס מרוכלות, ממכירת סכינים, ואינו מצליח – והוא המכנה את ההמון “רוצחים!”⁹⁸

‘נביא אחר, שגם הוא הכזיב – ויש בו לא רק מדמותו של אליהו (“פרוע ראש וזקן, בחלוק לבן”, “מוכיח בשער וצועק חמס”) אלא גם מדמותו של ישו – נהפך והיה “כאחד האדם”, כשמשון שגולחו מחלפותיו כך גם הוא: "לבוש חליפה פשוטה, שער ראשו וזקנו עשויים וכו’" המספר המתבונן מצטער על השגעון שעזב את האיש, שנעשה שפוי כאחד האדם, ולכן “האש, השלטון, דמות הנביא – הכל גז ונעלם.” ובניגוד לו מתואר “הנביא”⁹⁹ החוזה שחורות בעת המלחמה, והשנאה אל הנביא בימי קדם נעשית מובנת, אבל בשעת צרה ממשית הוא מגיב כנביא⁻נחמה טיפוסי.

כאמור, אפשר להביא עוד דוגמאות, כגון, תיאור דמות של נערה סהרורית, לפי המתכונת של שמואל הנער השוכב בהיכל ושומע את קריאת האלוהים אליו,¹⁰⁰ או דמותה של האשה המצפינה את אהובה הפליט הנרדף ע"י השלטון, שמאחוריה מנצנצת רחב המקראית,¹⁰¹ או שאלתו הקדומה של יהושע לזהותו של הזר: “הלנו אתה אם לצרינו”,¹⁰² שהיא השאלה הנצחית של הלוחם, של הנרדף, של האדם המוקף אויבים, החוזרת במיוחד כשאלה יהודית ‘טיפוסית’ של הפרט ביחס לשכניו¹⁰³ ושל העם כולו ביחסו לעולם שמסביבו.¹⁰⁴

דוגמאות אלה ואחרות, שברובן, הן חד⁻פעמיות ונשארות בגבולות הרשימה הבודדת, הרי בהצטרפן יחד מתברר, שמספרן רב מאד. שפע זה מגלה זיקה הדוקה ורבת⁻פנים למקור המקראי, ללשונו, לנושאיו, ובעיקר, לרוחו המיוחדת; ועם זה משוחררת היא וחפשית מכל שעבוד ומכל כבלי היסטוריה, העלולים לפגום במקוריות הראייה וביחודה. כניסוחו: “הגות⁻דרור” ולא “הגות כבולה”.¹⁰⁵

ד. “ראיות מפסוקים” ¹⁰⁶

מתוך שפע גדול של “פסוקים”, המשובצים בכתבי שופמן, בין כלשונם וכרוחם במקור ובין בשינויי גירסה, שתפקידים רבים ומגוונים להם, נצביע, כמעט ללא הערות⁻לוואי, על דוגמאות נבחרות בלבד. בשני הכרכים הראשונים כלולה היצירה לפני בואו לארץ, ובשאר – יצירותיו שלאחר מכן (להוציא כרך ד' שבו יש רשימות מתקופות שונות). כבר נאמר לעיל, שגידול חלקו של “הפסוק” מורגש לאחר העלייה לארץ, אבל אין להסיק מכך, שקודם לכן לא היה מצוי. בכתביו הראשונים ניכר מיעוט של פסוקים כלשונם וניכרת מגמה לתת להם הסתר⁻פנים ולטשטש קצת את עקבות מקורם הראשון, ואילו באחרונים הפסוק בולט ביותר, גם מבחינה גראפית, בהיותו נתון במרכאות, המצביעות על שייכותו לתנ“ך, וכן בולט הוא במקום הצבתו: בכותרת, בסיום⁻פואנטה, המשאיר את הרושם האחרון על הקורא, או באמצע, בחלקים מכריעים. גם כשמצוי ריבוי יחסי של שימוש בפסוקים אין הסגנון נעשה מליצי כלל וכלל. וכבר עמד צ. דיזנדרוק על תופעה זו “וכיון שמותנה היא המליצה ביחס, לפיכך היא אף חזיון יחסי. אמת לגבי אחד יכולתה להיעשות מליצה לגבי אחר. שאם לא כן, כיצד נישב את העובדה, שאותם הביטויים עצמם, שבמקומם, בתנ”ך, אנו חשים בהם כי כבושים הם, מהוקצעים ומרוכזים – נעשים במקום אחר, אצל מליץ מבעלי ה’השכלה', רפים וקלושים ומחוסרי און⁻הצמצום?”¹⁰⁷

קו ההתפתחות ביצירתו של שופמן מוליך להתקצרות היריעה הסיפורית, וכמעט שניתן להבחין בקו⁻התפתחות מקביל: התגברות השימוש ב“פסוק” צועדת בד בבד עם התקצרותה של היריעה הסיפורית, כאילו ההיאחזות ב“פסוק” חוסכת מלים ויש בו כדי למצות את הענין בכוחו בלבד.

ה. דוגמאות לפסוקים ‘מוצפנים’

כבר בסיפור הראשון “הערדל”,¹⁰⁸ ניתן לגלות שיכבה צפופה למדי של פסוקים נחבאים, שאינם בולטים בקריאה ראשונה. על הרהורי הגיבור ב’נוסח קוהלת' כבר דובר לעיל,¹⁰⁹ אבל מלבדם נמצא אף מעֵין ‘חידודים’ ברוח ‘ההשכלה’. למשל, לגיבור דניאל נדמה, שמכריו משתמטים מלדרוש בשלומו, והוא “תולה את הדבר רק במראה הערדל הקרוע: ‘בשלו גלה כבודו בעיני הלז’.” ויש בכך שימוש בפסוק מתחום הקדושה העליונה, דבריה האחרונים של כלתו של עלי לפני לידתה ומותה בשעה שהגיעה אליה השמועה על ארון⁻האלוהים שנשבה: “גלה כבוד מישראל, כי נלקח ארון האלהים.”¹¹⁰

דרך דומה של שימוש בפסוק, הנמצאת גם היא באותו סיפור ראשון, נראית בשעה שהגיבור עושה במחשבותיו קריקטורה מאחד הפסוקים: “וכשהגיע בלימודו אל הפסוק: ‘מה נאוו על ההרים רגלי מבשר’, חלפה במוחו כעין מחשבת⁻הזיה: כמה צר וקשה היה לו, לוּ ניתנה על שכמו הוא מישׂרת אותו מבשר; אך עכשיו, כשהוא איש פרטי, הלא הוא יכול להלך בצלע ההר, במסתרים…”. מכיוון שהרהוריו מתרכזים בערדלו הקרוע שלרגלו, הרי כל פסוק מעוררו לאסוציאציה אישית מוגשמת.

המגמה להימנע עד כמה שאפשר מסגנון המקרא מורגשת ביותר בהשוואה בין נוסח הסיפור, כפי שנדפס לראשונה בשנת תרס"ב,¹¹¹ לבין נוסח זה, אלא שאי⁻אפשר לעמוד כאן על פרטי הדברים.¹¹²

בסיפור “רפאל” נמצא שימוש בצירוף “ים⁻הנחושת”¹¹³ המופיע במקרא במשמעות מיטאפורית מובהקת, ואילו בסיפור מוחזרת לו משמעותו הקונקרטית, המענקת לו גם משמעות מיטאפורית חדשה. הנחושת אינה זו המפוארת של בית המקדש, אלא זו של חיי יום⁻יום קטנים: מטבעות נחושת. הוא מרגיש כאילו הוא שוחה בים⁻הנחושת הזה בלי כל תכלית…". דוגמה נוספת לדרך שימוש כזו במטבע⁻לשון מקובל נמצאת בסיפור⁻הזכרונות “ויטבסק”,¹¹⁴ כאשר ראש הישיבה עוזב את תלמודו והולך למשטרה לשחרר את הנערים שנעצרו: “ים התלמוד פלט אותו לרגע אל החוף, אל המציאות.”

אחת הפתיחות, שיש בה מעין פארודיה על “שירת הכרם” בישעיהו ה' יחד עם זכרי ספר קוהלת, היא הפתיחה לרשימה “ספל⁻הקפה”:¹¹⁵ “אשירה נא לספל⁻הקפה שירת בודהא גוטמה לנירוַנה, ואל שותיו העייפים ‘בהדר ארנין’. הכל עובר ובטל, וספל⁻הקפה קיים לעד.” וגם בהמשכה של רשימה זו טון רם מהלך בה וריתמוס המקרא נותן בה אותותיו: “הזיקנה תבוא ותחמוס הרבה, תחמוס את הכל, אבל אל נא ניראנה, כי הן את האחת לא תוכל קחת ממנו […]”. אין כאן אף פסוק כצורתו, אבל הד זכרם וניגונם עולה מן הלשון.

דוגמה אחרת לזכרי⁻פסוקים היא בסיפור “בחיק הטבע”, כאשר המספר מתבונן בתרנגול ובמינהגו בתרנגולות, והלשון יוצרת עימות עם הפסוקים המתארים את הנעשה בחצר⁻המלך בשעת חילופי שלטון: “הנה מנסה האחד לכבוש תרנגולת מנשי אביו, וזו מסרבת ודוחתו בחמת⁻כוח.”¹¹⁶

דוגמה אחרת לפסוק ‘מסתתר’ נביא מן הכרך החמישי של הכתבים. להשלמת תמונתו של אדם “מסודר” ונטול דאגות מתואר הפרט הבא: “המסמרים בפיו, כמשפט הסנדלרים מאז ומעולם, והאשה יושבת אצלו.¹¹⁷זה כמובן זכר כפול למלכות, ל”משפט המלך"¹¹⁸ ולאותו מעמד המתואר בספר נחמיה, כאשר הוא בא לפני המלך “והשגל יושבת אצלו.”¹¹⁹ אותו סנדלר יושב כמין מלך במסיבו ומקבל פני לקוחותיו. מעניין לציין שאותו פסוק עצמו מופיע במפורש גם ברשימה “הכובע”,¹²⁰ ואז תפקידו שונה, שכן, הוא מכוון להשלים את תמונת המתעשר החדש כתוצאה מן המלחמה, אשר רכש לו גם אשה צעירה – “השגל אצלו” – יחד עם שאר אביזרי המותרות: בגדים נאים, מכונית, דירה.

ו. דוגמאות לפסוק ככותרת או כפואנטה

מכיוון שהמספר רב מאד, נסתפק כאן רק בהזכרת חלק מהן ללא הערות, הן מצויות הרבה החל בכרך ג' של הכתבים, אבל ניתן לגלותן גם בראשונים. למשל, שמו של אחד הסיפורים בכרך א' הוא “כחום היום”,¹²¹ וזהו אחד מסיפוריו המוקדמים, שנדפס עוד בתרס"ב, והוא חלק מפסוק ידוע.¹²² שמות מסוג זה שכיחים יותר בכרך השני, כגון: “זכור את יום השבת”; “בעד החלון”; “והיה כי ישאלך בנך…”; “כאחד האדם”; “בנות הערלים” (בתוך: “מעתות הצבא”); “בשדה” ועוד.

בכרכים אחרים ראוי למנות את השמות הבאים של הרשימות, שהן פסוק כצורתו, או בשינוי: “הנה הנו”*¹²³ “על צד”;* “העצמות היבשות”; “למה תכה אחיך?!!”; “סוכתנו הנופלת”; “מנגד”;* “בלילה ההוא”; “אֵם בישראל”; “שלו נעליכם…”;* “ביד לשון”; “אשר לא ידע את יוסף”; “דור הולך ודור בא”; “ויחל שער ראשו לצמוח”;* “אחיות לנו קטנות”;* “כבקרת רועה”;* בזיעת אפיהם";* “ליל שימורים”; “אוד מוצל” ועוד.

הפסוק כפואנטה:¹²⁴ “בין גלבוע וגלעד”: “כמו אל הרי הגלבוע שמאחרינו, נמשכות העינים; מחפשות הן שם בערפלי חריציהם, את… בת יפתח.”¹²⁵ הסיום של “קיבוץ בעמק”: "אותה נערה⁻שוליה שוב לא נמצאה במסגריה, אלא עברה משום⁻מה לעבודה במטבח, והרי היא עכשיו, בשמלתה ובסינרה, כאחת הבחורות,.¹²⁶ ויש כאן, כמובן, זכר לשמשון שחזר והיה “כאחד האדם”, צירוף, ששופמן השתמש בו לא אחת. “ההיסטוריון הישיש” סיומו: “– ובצעם אין היסורים נוראים כל כך. הנה אני חש אפילו מעין קורת רוח… הלא גם אתה הרגשת כזאת. אתה זוכר? ‘ובכל נפשך’…”¹²⁷

סיום ב“פסוק” ששוּנה על דרך ההומור: “אל ה’צביטה' הזאת התפללתי”¹²⁸ או בדומה לכך, על משקל “הלא לאלהים פתרונים”,¹²⁹ מסתיימת אחת הרשימות שעניינה תיאור אניית קרב העוגנת בנמל, והמלחים המחפשים פינות⁻אפלות להם ולבנות⁻לוויתן, המעוררת שאלות על טיבה של האנייה ואנשיה, והתשובה: “להם, לזוגות⁻אהבים אלה, פתרונים.”

אפשר לצטט עוד רשימות רבות מאוד, המסתיימות בפסוק המשמש להן כפואנטה, אבל התבוננות בתפקידים השונים של אותו פסוק ובצורות הניתנות לו מחייבת עיון מפורט לגופו.

ז.

להשלמת התמונה, נמנה כמה דוגמאות של שימוש בפסוק באמצע הרשימה, שבה הפסוק כצורתו בולט ביותר בניגוד לנסיונות הקודמים להצפינו. הבלטה זו מושגת בעזרת כמה אמצעים: ע“י העמדתו בתוך מרכאות או ע”י כתיבתו בצורה בולטת לעין, בשורה נפרדת או באותיות מפוזרות; ע“י הצבתו כבודד בפיסקה, בעוד ששאר המשפטים שונים ממנו באופיים; ע”י כך שהוא ממלא תפקיד מרכזי מבחינת ערכו הריגשי או התוכני, ולעיתים אף נעוצה בו נקודת⁻הכובד של הענין כולו. לכן, אין השימוש בפסוק גורם להרגשת ‘לשון מליצית’, אלא להיפך, להרגשה של חסכנות, צימצום וקיצור מכסימאליים בלשון, שכן מילות הפסוק הידוע, ולעיתים חלקו בלבד, דיין לבטא בבת⁻אחת את התוכן, את האווירה ואת המיטען הריגשי, הקשורים לגיבור המסויים או לעניין הנדון, למשל, התופעה של אנשי⁻רוח, המתקרבים לקיצם, ודווקא עכשיו נדמה להם שעומדים הם לפני תגליתם הגדולה; ה“פסוק” ההולם פסיכולוגיה אנושית זו הוא: “מנגד תראה את הארץ”, ובו – ובהמשכו שלא צוטט – נרמזות התופעה ודעתו של המתבונן בה כאחת. לאחר פסוק זה נעשות הדוגמאות, שהובאו כדי להוכיח הנחה זו, מובנות יותר.¹³⁰ או הפסוק “פן יחדל אבי מן האתונות ודאג לנו”, הוא המחשה ציורית למצב, שבו התוצאות מדאיגות יותר מן העילה הראשונה.¹³¹ ודוגמה אחרונה: הפסוק וחָרָש לא ימצא בכל ארץ⁻ישראל“¹³² מנוצל ע”י המספר כדי להביע את חרדתו ביחס לאחד המקצועות האהובים עליו, שהדור החדש אין לבו הולך אחריו, ויש סכנה, כי “בעוד עשרים שנה לא יהיה שען בארץ.”¹³³ שם – גורם חיצוני, הפלישתים; ואילו בהווה התהליך הוא רצוני – מבפנים.

ולבסוף אציין, שהשימוש ב“פסוק” אינו מוגבל אך ורק לתחום המקרא, אלא שואב גם מן המקורות המאוחרים יותר, ובשפע רב, אבל על כך יש לייחד עיון נפרד.

א

רשימותיו הקצרות של ג. שופמן, שחכמת החיים שבהן מקופלת באפיזודה קטנה מחיי יום⁻יום ונעשית סמל לאופן התנהגות האדם בעולם, מעוררת את הקורא לחזור ולקראן, כדי לעמוד על טיבה המיוחד של אמנות הסיפור המרוכזת הזאת. לכאורה, מועט הוא אוצר המלים המשמש ברשימות אלה, הלשון פשטנית ודלת אסוציאציות מקראיות ואחרות, ופעמים שקירבתה גדולה ללשון חיי המעשה. אולם תכונות אלה, העלולות להיות לרועץ למספרים אחרים, נעשו אצל שופמן לאחד מסימני⁻ההיכר המובהקים של דרך כתיבתו ונהפכו תחת ידו למועט המחזיק את המרובה, בבחינת התנזרות לשם התעלוּת. החסכון הקפדני שנוהג שופמן באוצר המלים, עד כדי חזרה על אותם צירופים ודימויים עצמם, הוא גם שמחייב אותו למצות מלוא כוונתו ותוכנו של כל ביטוי וביטוי וניצול כל אפשרויות ההבעה הטמונות בו¹.

ב

אחת מרשימותיו הידועות של שופמן היא: “השנים”². לכאורה, היא פשוטה ובהירה. אבל עיון מדוקדק יגלה, עד כמה כפופה רשימה זו למרותה של חוקיות אמנותית חמורה ומדוייקת. העיקרון המבני השולט בה הוא עקרון ההדרגתיות, וזה אינו מתגלה לקורא אלא קימעה קימעה, עד שבסופו של העיון הוא עומד תמיה על עצמו, כיצד לא חש מלכתחילה במערכת מורכבת ועדינה זו, של הדרגתיות עולה ויורדת, הפועלת בבת⁻אחת בכמה וכמה כיוונים³.

על אף הימנעותו של שופמן מלהכניס זכרי מקרא ומליצותו לרשימותיו⁴, מגלה רשימה זו, כרבות אחרות, זיקה הדוקה למקרא, אבל משתמשת בפסוקיו מתוך חירות גמורה ומשעבדת אותם לחוקיות האמנותית של כתיבתו ולדרך ראייתו את העולם. חוקיות זו תתגלה בבירור מתוך השוואת הרשימה לאותם פסוקי מקרא, ששימשו לה כנקודת מוצא.

שמה של הרשימה “השנים”, וסיטואצית הנפילה החוזרת, שבה שניים מקימים את הנופל, מקשרים אותה למה שנאמר בכמה מפסוקי ספר קוהלת פרק ד':

טובים השניים מן האחד, אשר יש להם שכר טוב בעמלם (פסוק ט').

כי אם יִפּוֹלוּ, האחד יקים את חברו, ואילו האחד שיפול ואין שני להקימו (פס' י').

גם אם ישכבו שנים וחם להם, ולאחד איך יחם (פס' י"א).

ואם יתקפוֹ האחד, השנים יעמדו נגדו. (פס' י"ב).

השווה שבין פסוקים אלה לרשימתו של שופמן הוא משולש: המספר שניים, הסיטואציה של הנפילה ובחירת שלושה מקרים להדגמת האמירה הכללית של: “טובים השנים מן האחד”.

אבל בסימני⁻היכר חיצוניים אלה מסתיים הדמיון, בעוד שהשונה המהותי בדרכי העיצוב ובתפיסת העולם, הוא שמכריע. השניים שבמקרא אינם אותם הפועלים אצל שופמן. במקרא, אין להבדיל בין המאורע לבין התגובה עליו, המאורע קורה לאחד מן השניים, והללו פועלים יחד ומתגברים עליו. כלומר, הם נפעלים ופועלים כאחד, הם צד נוגע⁻בדבר וצד מגיב בעת ובעונה אחת. ואילו אצל שופמן, המאורע קורה לצד אחד, ואילו השניים הם צד נוסף בענין, וקיים גם צד שלישי – ההמון.

הנימה בפסוקי המקרא היא אופטימית, אמונה בכוחה של החברות, של התקשרות אדם לחברו, שביכולתן להתגבר על סכנות ותקלות. ואילו הנימה ברשימתו של שופמן היא פסימית, שאולי אינה נתפסת בקריאה ראשונה⁵.

המשפט המסיים את הרשימה: “כי על כן אל נא תירא, בן⁻אדם, בצאתך: באשר תפול – להקימך יחושו… השנים” – כשהוא בא לאחר שלוש דוגמאות של נפילה והתגובות עליה, ובצורה שהוא כתוב, אין לתפסו אלא כאמירה אירונית ופסימית, הנוקטת דרך⁻תגובה עקיפה. במקום לומר ישירות, שרוב הציבור אינו בא לעזרה, שהעזרה היא נדירה, בבחינת נס, מנסח המספר מסקנה עגומה זו בצורה אירונית, שמשמעותה בקונטקסט הפוכה ממשמעותה בנפרד. שלוש הנקודות הבאות לאחר המלה “יחושו” ולפני ציון מספר האנשים שיחושו, מאשרות מסקנה זו. שכן, אם לנימת בטחון ואמונה בטוב שבאדם היתה המסקנה מכוונת, היה הניסוח צריך להסתיים במלה “יחושו” ואחריו נקודה לסיום המשפט, והתוספת של “השנים” הבאה לאחר שלוש הנקודות, באה למעט, ללמדך, ש“רק” שנים יבואו ואילו ההמון ברובו יעמוד מנגד שווה⁻נפש. בחינה מדוקדקת של שלושת המקרים המובאים בסיפור עוד תחזק הרגשה זו, עד שתיהפך לודאית.

הבדל נוסף בין פסוקי המקרא והרשימה המדוברת הוא בדרך השימוש בלשון. במקרא ניתנות שלוש סיטואציות ולכל אחת מתייחד פועל משלה: יפלו, ישכבו, יתקפו. ואילו שלוש הדוגמאות אצל שופמן מקושרות ביניהן ע"י השימוש באותו שורש עצמו לצורותיו השונות. שורש זה, משמש כמלת⁻מפתח לרשימה ומדגים את מידת החסכון שנוהג המספר באוצר המלים ובמיצוי אפשרויות הביטוי שלהם. במקרה הראשון אדם: נופל, בשני – “נכפה כי יפול”, ויש לשים לב לבחירת המלה “נכפה”, ששנים מעיצוריה משותפים לשורש “נפל”, ופירושה אדם חולה במחלת הנפילה. באותו קטע חוזרת מלה זו פעם נוספת: “נוטלים את הנופל”, ובקטע השלישי בא שורש זה בבנין התפעל, לתיאור אדם המנסה להתאבד בקפיצה למים: “מישהו התנפל ביאושו אל הנהר הגדול”. וגם במשפט החותם את הרשימה מופיעה מלת⁻מפתח זו פעם נוספת: “באשר תיפול”. ברור, כי ברשימה כה קצרה, שהיא בת 18 שורות בלבד, בולטת החזרה על צורותיו השונות של שורש אחד שש פעמים, ויש בה כדי ללמד על הקשר שבין שלוש הדוגמאות וההרהור הבא לאחריהן.

אבל ההבדל החשוב ביותר בין הדוגמאות, המובאות בפסוקי ספר קוהלת, לבין הדוגמאות ברשימתו של שופמן, הבדל, שיש בו כדי לגלות את החוקיות המיוחדת של כתיבה זו, הוא בסדר, שבו מובאים המקרים בשני המקומות. במקרא אין חשיבות לסדרם של המקרים, שנבחרו להדגמת העקרון של “טובים השנים”. אין לראות בהם הדרגתיות עולה או יורדת מן המקרה הקל אל החמור, או להיפך. לא כן אצל שופמן. הסדר חשוב. הסדר, שבו מסופרים המקרים השונים, הוא מן הקל אל החמור, עליה בחשיבות המעשה: נופל מתעלף, חולה נכפה, מתאבד. ממקרה פתאומי של הרגשה רעה, עד לסכנת חיים. לאחר שמתגלה הדרגתיות זו של המקרים השונים, מתברר, שהיא קשורה במערכות נוספות של הדרגתיות, השולטות ברשימה. בעוד שהמקרים מובאים בסדר עולה מן הקל אל החמור, הרי תגובת הקהל היא הפוכה: ככל שהמקרה קשה יותר, כן סקרנותם רבה יותר, וככל שיסורי האדם קשים יותר, כן התרחקותם רבה יותר, והם נכונים פחות להושיט עזרה; בראשונה הם “סוטים מעליו, מתרחקים משתמטים”. במקרה השני: " סמרמורת זועה תוקפת את העוברים והשבים, והרי הם אצים איש לעברו ועוצמים עיניהם מראות בפרפורי האדם“. מכיון שאין המראה נעים, אין הוא יכול לשמש מקור לסיפוק יצר הסקרנות מיסוריהם של אחרים, והתגובה היא של התרחקות. ובמקרה השלישי: “ההמונים הסקרנים צובאים צפופים עם הנערות על מעקה⁻הגשר, ומביטים, מביטים –” יסורי הזולת הם מקור לסיפוק הסקרנות, מעין מחזה שבאים אליו בצותא עם הנערות. תוספת זו, מגלה את יסוד השעשוע שבתגובת ההמון, ובכך אין שוני בין המינים. בסיפורי שופמן, אין האשה והילד מופיעים, כמקובל, כרחמנים ועדינים, אלא לעיתים מתגלמת דוקא בהם האכזריות האנושית. (“תלוי”, “אני רוצה לראות” ועוד). גם בחירת המילים, המתארות את ההמונים “צובאים צפופים”, מלבד האליטרציה שבהן, המפנה את תשומת לבו של הקורא אל המילים עצמן, מתלווה להן גוון שלילי של חטא, שכן הפועל “צובאים” זכור לנו מן המקרא (שמואל א' ב' 22) כאשר בני עלי החטיאו את הנשים הצובאות פתח אוהל⁻מועד. שתי המילים” “הנה הנם!” המסיימות את הקטע השלישי, הן קריאות האנשים הצופים “במחזה”, העוקבים מלמעלה בסקרנות, וקוראים זה לזה, לבל יפסידו חלילה שמץ מן המתרחש לעיניהם.

ההדרגתיות מתבטאת גם בדרך התיאור של הופעת השנים. ככל שחומרת המקרה גדולה יותר, הנס שבהופעת השנים גדול יותר. בתחילה: “רק שנים נמצאים תמיד”, וזה כשהמדובר הוא במקום סגור, כמו תיאטרון או אולם⁻זימרה, שבהם נעים פחות וקשה יותר לאדם, להסתלק ולהתרחק. בשניה: “אבל הנה כבר צצו השנים, כמו מן האדמה”. ברחוב, קל יותר לעצום את העינים, להתרחק, להשתמט, ולכן השנים מופיעים כבאורח פלא, באופן בלתי צפוי לחלוטין. ובשלישית, כאשר המדובר בהצלת חיים ובמאמץ גדול הדרוש לשם כך – יש לקפוץ למים שזרמם אדיר וקר – הרי השנים הם כבר יצורים שלא מן העולם הזה ומכוּנים: “מלאכי החיים”, והופעתם היא כבר בגדר נס ממש, מאורע נדיר כהופעתו של מלאך עלי אדמות.

גם ציון מידת ההצלחה של מעשי השנים היא הדרגתית בסדר יורד: ככל שחומרת המעשה גדולה יותר, כן מועטת מידת הצלחתם, אם כי גודל המאמץ שהם משקיעים בכך רב יותר. במקרה הראשון – המאמץ קטן: “נושאים ומוציאים אותו למרחב” ומידת ההצלחה שלמה: “עד שישיבוהו לאיתנו”.

במקרה השני, המאמץ מתגבר: “נוטלים את הנופל, זה בראשו וזה ברגליו, נושאים אותו אל פרוזדור בית [– – –]” ומידת ההצלחה היא מוגבלת: “ומתאמצים להקל לו ככל אשר יהיה לאל ידם”. ובמקרה השלישי, המאמץ הוא עצום, עד כדי סיכון חיי השנים: “כבר קפצו אחריו, שוחים ומפליגים בזרם האדיר והקר וחותרים למשותו ולהצילו”, ואילו על מידת ההצלחה עובר הפעם המספר בשתיקה, ואינו מציין אותה.

הדרגתיות מכוונת זו בולטת גם מבחינת מקום ההתרחשות: מן המקום הצפוף, הסגור והצר, אל המרחב: תיאטרון – מדרכת רחוב – נהר. ומבחינת הגובה, מן הנמוך אל הנמוך מאד: נופל מתעלף – על הכסא; נופל – על המדרכה; מתנפל – אל תוך הנהר, וההמונים העומדים על הגשר מביטים למטה, מעל המעקה. אין ספק, כי על מערכת הדרגתיות עולה ויורדת זו, אפשר להוסיף עוד פרטים, מבחינות אחרות, אבל גם בכך כבר יש כדי להראות על בנינה המדוקדק של הרשימה, על הזהירות הרבה בבחירת המלים, פרטי התיאור ואופן הצגתם.

ואם פתחנו את דברינו בהשוואת פסוקי קוהלת לרשימה, תוך הבלטת השונה, ההופך את הרשימה לחטיבה אמנותית בעלת חוקיות ומבנה קפדניים, נסיים את העיון בה, בהבאת ידיעה שנתפרסמה לפני שנים באחד העתונים, שמבחינת הנושא ו“מוסר ההשכל” שבה, קרובה מאד לרשימה זו, אך נבדלת, כמובן, ממנה בדרכי כתיבתה: “בניו⁻יורק החליק וואל מולרוני על קליפת בננה בתחנת רכבת תחתית, שמח לראות שני אנשים חשים לעזרתו, נדהם כאשר הראשון נטל את שעןו⁻היד שלו והשני ניסה לכייס אותו, אך הוברח, ברגע האחרון, על ידי עובר אורח שלישי, שהזמין סוף⁻סוף אמבולנס”.

ג

השקפת⁻עולם פסימית, כתיבה חסכנית, מתוכננת בקפדנות, מאורע שיגרתי הנעשה דגם להתנהגותו של האדם בעולם – כל אלה מצויים גם ברשימה אחרת מפרי עטו של שופמן הקשורה ל“השנים”. הכוונה לקטע קצר (7 שורות) בשם: “ילד זר”⁶.

עיקרה של רשימה זו הוא הצביעות האנושית השלטת בעולם, וכדרכו, אין שופמן מוכיח ואינו מתריע על קלקלה זו, אלא מדגים אותה במאורע קטן⁻ערך, לכאורה, שבאמצעותו חוזרת ומתאשרת תכונה אנושית זו. עיסוק בנושא ישן⁻נושן, באנאלי, שרבים עסקו בו במשך כל התקופות, יש בו קושי, שכן גדולה סכנת החזרה והשיגרה. שופמן הצליח לרענן נושא זה ע“י בחירת הפרט היום⁻יומי שנעשה מרכז, ע”י הימנעות מביקורת ישירה, מאחר שהתיאור מדבר בעדו והפואֶנטה משמשת כסיכום ומסקנה, וכך יכול המספר לומר דברו בעקיפין, לקצר בדיבורו, ועם זאת נשמעת יפה ההאשמה נגד ההתנהגות האנושית.

על דרכו של שופמן בסיום סיפוריו בצורות רבות של פוּאֶנטה כבר נכתב⁷, ואף על פי כן עדיין לא נחשפו כל הדרכים המגוונות וכל הדקויות שבסיפוריו. הפואֶנטה בסיפור זה בנויה כאחת הצורות השכיחות בסוג זה אצל שופמן, כאשר שתי המלים האחרונות חוזרות על המלים בשורה האחרונה, המסיימת את “העלילה” אלא שאותן מלים נאמרות ע"י דוברים שונים.

המלים: “ילד זר בוכה” הן חלק מן העלילה, ונאמרות ע“י “הגיבור”, ואילו בחתימת הסיפור, נאמרות המלים “ילד זר” ע”י המספר⁻המסתכל והן בבחינת מסקנה למה שתואר קודם לכן, ובהן טמונה האשמת החברה בצביעות.

רשימה קצרה זו בנויה שני חלקים, המתייחסים זה לזה יחס של ניגוד, וגם זהו אחד המבנים השכיחים בסיפוריו וברשימותיו של שופמן. הניגוד מתבלט בין “נאה דורש”, שהוא עיקרו של החלק הראשון, לבין “אינו נאה מקיים”, שהוא הדוגמה המובאת בחלק השני. בראשון משפט⁻המפתח הוא: “האדישות האנושית”, שעליה מתריע “גיבור” הרשימה “המשורר המוכיח”, ובשני – ה“שמחה גדולה” שתוקפת אותו כאשר הוא נוכח לדעת, כי לא ילדו הוא הבוכה. היפוך הרגשות בשני החלקים, בניגוד למצופה, או בהתאם למצופה, הכל לפי טיבו של הקורא, הוא הנותן ממד אירוני למסופר. אירוניה זו ברשימה באה לידי ביטוי בכל מלה ומלה, שנבחרה בקפדנות יתרה.

צירוף התואר “מוכיח” לשם “משורר”, מעלה מיד את נימת הלגלוג והביטול, שכן תואר זה טבעי הוא לנביאי ישראל, ואינו לשבחו של המשורר. אותו מתקן⁻עולם על גבי הנייר, יושב ספון בחדרו וכותב “קובלנה נמרצת על האדישות האנושית”, כביכול נמצאה לו כתובת להטיח האשמתו זו, וכאילו יש בכתיבה כגון זו כדי לתקן משהו. אין הוא אלה חוזר פעם נוספת על “הענין הישן⁻נושן”, וכדי להמחיש שאמנם אין הוא מחדש דבר לא מבחינת הנושא ולא מבחינת הצורה, משתמש אותו משורר במטבע, שכבר טבעו לפניו: “איש לבצעו”, וזהו, כידוע, פסוק כצורתו (ישעיהו נ"ו 11), שכבר הנביא השתמש בו, כדי להוכיח את מנהיגי העם, המועלים בתפקידם. גם הדוגמה, שאותו משורר⁻מוכיח מביא, כדי להמחיש טענתו זו, אף היא אינה מקורית, ושופמן מצטט את עצמו ברשימתו: “השנים”, ואומר במישרין, מה שאמר שם בעקיפין: “על שהנה נופל האחד באמצע הרחוב – ואין שם אליו לב!”. גם כאן מהדהד זכר של צירוף לשון מקראי, אף על פי שעל ידי הוספת מלה נשברה התבנית המקראית והופקעה המליצה, וגם זה מתאים לאותו משורר⁻מוכיח, הנוטל לעצמו פסוקים משכבר ומשתמש בסגנונם ובלשונם של הנביאים, שכן אין הוא מחדש דבר.

הצירוף: “ואין איש שם על לב”, מצוי במקרא פעמיים (ישעיהו נ“ז, 1; ירמיהו י”ב 11) בהקשר לשאלות הנצחיות המעסיקות את האדם ללא תשובה: “מדוע דרך רשעים צלחה”; “הצדיק אבד ואין איש שם על לב”.

מֵחלקה הראשון של הרשימה ברור, שאין ערך לכתיבה כזו, אבל חלקה השני מגלה, שאף הכותב עצמו אינו מסוגל לעמוד במבחן הקל ביותר של תביעתו. תוך כדי כתיבתו הוא מזדעזע. לרגע מצפה הקורא, כי כעת יהיה עד למעשה של המשורר⁻המוכיח, שיסתור את האדישות⁻האנושית ויהיה בהתאם לדרישותיו מהזולת, אבל ההערה: “קול בכי ילד עלה באזניו מן החוץ, ששם שיחקו ילדיו” (ההדגשה שלי – נ.ג.), מקדימה את המאוחר ורומזת על שעתיד להתרחש. הזדעזעותו וריצתו הבהולה באו רק מחמת היותו נוגע בדבר, ואילו לא היה כך, אין ספק שלא היה זז ממקומו. ואמנם ההמשך מאשר תחזית זו “שמחה גדולה תקפתו: ילד זר בוכה”. נוצר כאן ניגוד בין מה שהקורא מצפה מאדם כמותו, ולנוכח העובדה, שילד בוכה אינו עשוי לגרום שמחה גדולה בשום פנים. בכוונה נבחר בכי ילד⁸, כדי להדגים את הכשלון שבאהבת האדם אפילו בדבר שצריך היה לנגוע ללב, סמל חוסר הישע והצורך בהגנה. פרט נוסף, במשמעות אירונית, הוא ציון העובדה, שהמשורר⁻המוכיח רץ “עם הקולמוס ביד”, להראות לא רק על המהירות שבה הגיב, אלא בעיקר על חוסר הקשר המוחלט בין כתיבתו למעשיו: אותו מכשיר להבעת תוכחתו על ההתנהגות האנושית, הוא המעיד על טיבם האמיתי של רגשותיו ועל התנהגותו.

יש בשתי דוגמאות אלה, כדי להבליט את דרכו המיוחדת של שופמן בראיית העולם ובאופן עיצובו, כאשר התיאור מדבר בעדו, והפרט הנבחר, קטן⁻הערך לכאורה, מייצג את הדגם היסודי של היחסים בין אדם לאדם.