פְּרִי חָזוֹן / מיכה יוסף ברדיצ’בסקי

 

א    🔗

מַטָּעִים וּסְפִיחִים    🔗

כי יפקח נער עברי את עיניו ויבט למרחבי העולם, אמור יאמרו לו: בראשית היה המאמר והאלהים כונן את מוסדי ההויה בדבר־פּיו. הוא אמר ויהי אור. שוב דיבר ויהי רקיע, ונקווּ המים ותהי ארץ ואדמה. אז יברא הוא ומתי־סודו את בני־האדם. ויפוצו אלה לכל עבר, לרדות בעוף ובחיה ולהילחם גם איש ברעהו. נהרג הבל ראש הרועים, אף למך הרג איש לפצעו וילד לחבּורתו. קמו אנשים לוטשי ברזל ונחושת; קמו ראשונים לתופשי כנור ועוגב. הוחל לקרוא בשם ה'; ולאידך החלו רבים לסור מאחרי אדוני. אלהים נטע על כוכב אחד את גן־העדן ומסביבו – תפתה וילדי משחית. בני־האלהים זנו את בנות האדם; ויתעבר אל־שדי ויביא מבול על הארץ יצירת חמדתו להשחיתה. ואת קשתו נתן בענן לזכרון־ברית בינו ובין השרידים, שנותרו לחיות על פּני האדמה ולדעת את שמו. נח הוא ראש לשבטי הארץ; אברהם הוא ראש למוּלים ומשה הוא ראש למחוקקים. הלא מסורה רבה לנו, מבארת ומפרשת היא את כל המעשים והמאורעות ואת כל דברי התורות והמשפּטים שעליהם יחיה בן־האדם. לכל אות בחיים הנה מַנגינה דתית; לכל חזון מפולש ואף בלתי־מפולש עשו סימן והגבלה להכירו ולמשש בו ולבטאו בשם. ולימדו האבות את בניהם את אשר הנחילום הוריהם גם הם. אגדה קבועה לנו לדורות ופרחים נוקשים.

יעקב כהן הדפיס ב“העוגן” קובץ ראשון “משלי קדומים” משלו, לא ככתוב ולא כנאמר… הוא אמנם משתמש בשרידי המקרא, אבל אומר הוא להרים צעיף אחר מחידת־עולמים. לא חג הוא להבריאה, בצאתה מן האבנים; לא קול אדוני על המים, ואף לא חלום גדול מתרומם מעמקי התוהו לקרוא דרור למִקשה הנצח, כי אם ימי דכאון, רגשי יתמות ותמהון גם יחד ממלאים את אדם ואת חוה, את קין והבל ואת כל בני השבט, שאכלו מעץ־הדעת וכרתו גם ענפיו. האדם נושא את האור לו ולכל הקרובים אליו; אבל גם הצל רודף אחריו. ילדות לכהן. קין שלו אוהב לחפּור באדמה ולשבר ענפים וּלידוֹת אבנים בצפּרים המעופפות, – והבל גם הוא מדלג על כל מורד וגיא ונושא נפשו ושולח אותה על פּני מרחקי התכלת מלמעלה ועל פני הכוכבים. ילדוּת להמשורר, ואף זקנה ואימה לו. כי “תחלום חוה אחרי מות בנה ותיקץ ותקום ממשכבה, עוד החלום בין עיניה, ותלך הלוך וגשש, הלוך ותור בעינים כלות בין צללי ברושים אילמים, קופאים בזיו־ירח. אדם הראשון רואה את בניו ואת ניניו ונכדיו שמונה דורות, העובדים את האדמה ושופכים ממשלתם על עץ ואבן; – והוא הולך ומוסיף ללכת, שבילו מתרומם לאט־לאט, ויבוא אל בין ראשי הרים גבוהים, והם פרועים בשמש וענני ערפל שלג, כבדים וקלים בין כתפיהם”. בארץ שויציה מטייל רעוֹ של הנחש הקדמון, והוא מבורך ואינו מקולל. – הוא מודה לאלהים על אשר ברא אותו ו“על אשר נתן בו את החפץ ואת היכולת גם לעבור על דבריו” – אבל – “הוא בוחר טוב” – הוא “בא בסוד־קודש, להיות עומד ומשרת לפני אלהים הוא וזרעו עד עולם”. וכאלה קראנו, לכאורה, שוב גם בספרים…

במשא הראשון של המשלים החדשים האלה דנים “הנצח והרגע” יחד, למי מהם התוקף והחיים? – המשורר אומר להנחיל לנו דברים מעצמו, תמורת מטעי הציבור. הוא השואל, והוא במלאכתו – מלאכת־יחיד לא עלתה לו – הוא גם המשיב… על שפתו הקלושה באלה לא אדבר.

דרך אחרת במשלים קדומים היא למשורר אחר, לרעהו ח. נ. ביאליק, בפרק אחד מספיחיו (“מולדת”, כרך שביעי, חוברת ראשונה). חניכו של ביאליק אוהב את החדר הישן, לומד חומש עם רש"י; והדברים מאירים ושמחים.

הנה אחימן, ששי ותלמי, והנה גמליאל בן פדהצור, אף נחבי וגדי בן סוסי. הנה הזוזים והזמזומים, והנה אלופי אדום וכל גיבורי בראשית. מי נער קרא בספר־הישר או בספר־הפּקודים ולא ידע את כדרלעומר מלך המלכים, בהצותו מלכים אחרים או את עוג מלך הבשן? הולכים הם בני אברהם העברי במדבר עייפים ויגעים; והלז בא לנגדם, עוקר הר גבוה מאד בידו האחת ורוצה להשליכו על גוי כולו. – כמעט רגע ותמו יחד כל בחירי יה; והנה בא משה בן עמרם ויַפל את הענק הזה למדחפות. כה הולך ומספּר לנו נערו של ביאליק, מה שלמד בבית רבו: פסוק אחרי פסוק, ביאור אחרי ביאור; וכל צרורי האגדה משובצים הם במקומם, אף תג אחד לא יחסר. אין כאן חוזה, ישא עיניו הוא אל עברו של שבטו, ואף אין פּה נער לומד בפרחי אביבו דברי זכרונות מספר הברית ונפשו שואפת להד ירחי קדם. אין כאן יוצר אורג שוב כל ניצני קדם ומרוה אותם מרוך נפשו מחדש, כי אם מי שחוזר על משנתו… על יד ימינו של אותו הנער עומד מצד אחד הסבא הפּיקח ומלמד אותו להביט בעיניו הוא; ומצד שני עומד שוב חניכו של הסבא וקורא לו לאמור: הרחב פּיך ונמלאהו! נמלא אותך מן הכתוב ומן הנאמר…

הנער שב מבית רבו לבית אביו והוא נטפּל בדרך לארחות ישמעאלים או דודנים. באחד המקומות ילוו אותו גם הגבעונים. וכה חולפים ימים ושבועות, ימים ושבועות; הוא ונערי השבטים הקדמונים בוקעים מדבר צין וחוצים מדבר פּארן. הרגלים בצקו, השמלות והנעלות בלו. האח, הנה חצצון־תמר. מחצצון־תמר נוסעת מחנה ישראל למתקה, ממתקה לחור־הגדגד ומשם ליטבתה. הלא כן כתוב בפרשת מסעי, והלא כן קרה את אבותינו בלכתם במדבר. – –

“מבצבּצים ועולים – לפני המשורר המקדים – עולים לפניו בערבוביה ובצורה מסורסת דורות ויובלות, עמים וארצות, מעשים ועלילות, שכבר נמחו מספר החיים וזכר בעולם אין להם. בא הוא עם כל הקדמונים בדברים ושותף הוא לחייהם ולמעשיהם”. “לומד הוא סתום מן המפורש, ויותר ממה שכתוב – משלים כוח הדמיון”.

אבל אין כאן השלמה ואף לא סימני תחיה. מטיילים אנו במבוא פּתוח משני עבריו. אין ערב ואין בוקר…

 

ב    🔗

שִׁירַת הַמִּדְבָּר    🔗

כשתי עריבות מונחות זו על גבי זו המה שני חלקי דברי ימי התורה. סיפורי הימים מלפני רדת אלהים על הר סיני וסיפורי הימים שלאחר ימי כריתת הברית באש ובהזאַת הדם. הנה מעבר מזה ימי התחוללות אלהים, סיפורי הנחש ובן־האדם, חורבן עולם, התפּלגות שבטי העמים ודברי ימי משפּחת האבות, חיי היחיד בתור אב ופטרון, מצרי בית ואף אהבת נשים המה התוכן. אשה־אשה וצרתה בחייה, סיפור יהודה ותמר אף לא מתמול הוא, כי אם גם מהיום. – רוח אחרת נושבת בימים שלאחר ימי מתן־תורה. עזב העם את ימי המצור והעבדות במצרים וילך לו עם מושיעו בן עמרם בארץ המדבר. ומשה אינו רק מושיע וגואל, כי אם גם מיסר קשה. מתקוממים המה הרבים נגד היחיד, ממרים הם והולכים אחרי שרירות לבם. והיחיד – אומר הוא לתת את הברכה והוּא מקלל ונפשו עליו תאבל. מחוץ למחנה יתקע את אהלו; והעם שוכן באהליו למשפּחותיו, או גם בוכה הוא וקובל על עסקי משפּחותיו… לא תחמוד. לא תשא עיניך. אל תסג גבול. לא תשמע אל מאויי נפשך. ולמעלה בוער השמש ובקרב האדם אש בו תוקד תמיד. אֵל נעלם מדבּר אל עבדו ומשיחו. באוהל המשכן, ראוָה לעינים, מקריבים קרבנות לבני אלים. משרתים כוהנים לבוּשי אפוד; בראש העם עומדים נשיאים; חוגג העם את חגיו גם לעגל ולפעור. אור היום ומרחב, יופי ועוז החיים! חיים במלואם, לא היו כאלה גם בימי שפוט השופטים וגם בימי המלכים, המושלים מבוקר עד הערב ומערב עד הבוקר. כוח במתנים, תעצומות בעורקים, אוכל האדם מפּרי העץ ולא יגורש מן הגן.

אם חולם המשורר שירת החזון והדת, אם לוקח הוא מזרע האגדה ונוטע אילנות, אם ממשיכים הסופרים את דברי ימי המלחמות ומתארים את תעצומות נפשות גיבורי יהודה וישראל, הלא אך עושים יש מיש ומעלים בנין על גבי יסוד. באר תהיה לנחל, הנחל לנהר, וזה מתפּשט ומתרחב והיה לענף הים. אחרת היא, אם נכה באבנים ונוציא מים, אם גם בשדה החוקים והמשפּטים נחפּור ונגלה את רגבי הזמרה הצפוּנים בהם, אם בדור המדבר נשמע את התרועה לתאות נפשנו, אם שם נקים לנו משכן חדש לבת־שירה חדשה, לא ידענו אותה עד כה.

לספרות החדשה האחרונה נפלה בשעת חירות מנה זו לנחלה, ודויד פרישמן הוא הנותן. הוא קיים אותו נדר.

פסע יוצר שורת המעשיות הביבליות גם על הביבליה בעצמה בתור ספר דת ויפח באף בני עבר שחיו אז ויקימם על רגליהם. כמוץ הם דברי נביאים ואין שומע לדברי התוכחות והיעודים. לאדם קומה, יונק הוא מאור השמש והוא עובד את השמש, חום ושיח לכל חי, רוחב ופישוט.

ומצא המסַפּר את הפּתוֹס לחיים בלי מעצור ולתוּגה הכבירה של נפשות נפתחות כמעיינות וגם הן נאספות.

לא קול אלהים מתהלך, כי אם קול האדם. הסער שבלב ממלא את חלל העולם. חול בוער, מתאדמת כל עין וכל שׂער שבראש מתקשה. כי יבוא גבר אל אשה, כי יתאו החי תאוה, היה יהיה ככוכב עולה מן נהר די־נור וכמו לויתן עוזב את מעונו. חרדת האהבה לא ידעה מחוקק וחוזה, כי אם בני השבטים החונים לצבאותם ולדגליהם…

כי ישוב יהודה אל נוהו וישראל ישוב אל אדמתו, יפשוט עקמומית לבו, ישליך מעליו אדרתו, וירד אל הירדן לטהר את בשרו, ועלה יעלה והוא נער, אין לו תורה ולא חוּקים ולא מצבות, אף לא קברי מחשבה. וכי יספּר איש לרעהו איזה מאורע, אשה תשיח באזני רעותה או בתה על הימים שעברו ועל שנות־קדם – לא מימי עזרא וירמיה יספּרו, אף לא מימי דויד ויהושע, כי אם מימי המדבר וכל החירות והעוז שבחיי המדבר. סיפורי המדבר המה סיפורי העתיד. תהי אחריתי כמוהם!

 

ג    🔗

אוֹרוֹת    🔗

מספרים, שפּעם ביקר משורר צעיר סופר אחד ידוע ופתי. שאל הסופר את המשורר, אם כבר קרא את הומירוס? ולא ידע הלז לענותו. קפץ השואל מכסאו ויקרא לרעיתו היושבת בחדר השני לאמור: “בואי הנה, יונתי תמתי, וראית מין חית־אדם, שלשיר שירים תנסה ושירי הומירוס עוד זרים לה”.

ואני אודה ולא אבוש, כי עד היום את קולו של הומירוס רק מעט הקשבתי. שפת יוָנית לא לימדוני בבית אבי; ויד המעתיקים בשפת לועז אשר אדע לא הספּיקה למשכני בחבלי שירה רוממה זו. אילו אבדה התורה, אפשר היה להקשיב הדה מתרגומו של לוּתר; אבל מתרגם להומירוס כלוּתר עוד לא קם. ומי שאינו עושה שקר בנפשו יודה, כי לולא היה מקוּבל ומסור, שהומירוס הוא ראש המשוררים וכי חובת כל משכיל היא לקרוא בו, לא מצאוהו בדרך אשר כבשו לו מעתיקיו. – –

באוסף־שירים משירי אהרן בן זאב קמינקא, שירים מצוינים במינם, שיצאו לאור בפאריז בשנת תרמ“ח, הופיע הפּרק “נקמת אכילס” מאיליאס כ”א בתרגום עברי. ואני קראתי בו ימים רבים בלב הומה וגם מפחד. – אם מצא מין את מינו ובזרועות האהבה יבקשו להם זכר ונקבה מפלט מנשית התהום, אז יער שוקט לא ינוח. ואיך יסער הסער, אם אריה יקרב אל זאבה ונמר ילין במאורת דובה. התנגשות הכוחות! ענק מבני־יפת ירעם בקול בני עבר! אדם הראשון מבקש לו כסות למערומיו; והעלים, שהוא תופר לו מהם חגורה, גם כן מתנועעים, חיים הם ומבקשים את תפקידם. או משל אחר: בן־אדם חוגר חגורה לבשרו מנחש עקלתון, לזה עינים ולזה עינים, זה צועק וזה לוחש…

לדויד פרישמן עלתה לתת ב“התקופה” ספר א' את השיר הראשון מספר איליאס של הומירוס בזיווּג אחדוּתי, רק מפליא את לבנו. אין הומירוס מדבּר בכאן בשפת החוזים לפנינו, כי אם חוזה לא ידענו אותו עד כה, חודר אל המחנה העברי או קם מן הקברים. על יד השירה היחידה במינה בתנ"ך, שירת איוב, שירה שמעולם לא היה אומרה משה ואף לא אחד מלהקת בני־הנביאים, יש לנו בתרגום אותו פרק מהומירוס נסיון רב ממטע שירת אחד מבני השבטים הקדמונים בעברית. העברי מאחרי ימי השופטים ואילך יתרגש לכל חזון ולכל מראה, הוא “כותב בדמו” ואוכל את בשרו; להיוָני מין תום ומנוחה, גם כוח הפּירוט, לא נדע כאלה אך קציהם.

הומירוס בעברית לא רק מרחיב את החוּג הצר היהודי ומחדש את הרוח, כי אם גם פּותח פּתח להבנת שירה קדמונית שלנו… רגילים אנו, למשל, לערוך ספר ויקרא אך כספר פּרי הכוהנים, ספר מלא תורות, חוּקים ומשפּטים. ואחרי שידענו מתורת הנביאים, כי לא חפץ ה' בזבחים ובעולות, לא נשהה עוד כראוי ברשימות מעשי הקרבנות וכל דברי זריקת הדמים, לאות בין בני ישראל ובין יושב בשמים. והנה פּתאום יתגלה לנו לאורו של היוָני הוד שירת ויקרא בכל תקפה ועוזה. לא רק כוהן ובן־לוי לפנינו, כוהן מַרשם לנו דיני קרבן ומזבח ומפרט את ההלכות והמנהגים אז, כי אם איש משורר, חוזה בעין בהירה את התהלוכות באוהל־מועד ומתאר לנו אלה בשרד נאמן, בשרד כמעט לא נדעהו ביד עברי אחר.

לאור נוגה של שלוש שורות בשירי הומירוס מעתירת הזקן אל אלהיו: “אֵלי שמעני! אם־היכל בניתי לך לתפארה ואם־הביאותי אִשֶה לריח ניחוח פּדר כרעים לעז או לפר – שמעני הפּעם” – אנו רואים שרידנו אנו בעין אחרת מאשר היה עד כה. – אותו האדם העברי, הבא להקריב קרבן לה' מן הבקר או מן הצאן; ובא משרת המזבח וסמך ידו על הקרבן ושחט את החי במאכלת לפני ה' וזרק את דמו; והפשיט אחר זה את עור הנשחט ונתח את הגוּף לנתחיו, ובאו בני אהרן האחרים וערכו את הנתחים, את הראש ואת הפּדר, על העצים אשר על האש; ואִשוֹ של אלהים מתלקחת, אוכלת בחמדה כל נתח ונתח. עולה היא, אִשֶה ריח ניחוח לה'! והקורא עומד ורואה בתום כל המעשים האלו בירחי־קדם. ידו של המשורר עוקרת את מחיצת הדורות. – אנו בני־שם מתפּללים גם אנו לפני אַפּוֹלוֹ בן ליטו יפה התלתלים; בכל ניגודי הנביאים שנטעו בלבנו אנו עומדים רק שעל מפתח אוהל־מועד שבחזון ספר החומש ומביאים קרבן מנחה לאלהי המזבח…

 

ד    🔗

עֵין־דּוֹר    🔗

בכתבי־הקודש יורדים מלאכים עלי־אדמות ועולים. גם אֵל אלהים צבאות אוכל עם עבדו אשר בחר בו לחם, וילך מעליו כאשר כילה לדבּר אתו, כל זה נעשה גם בעצם היום. פּעם ישׂוֹר אדם אל מלאך ויוכל לו ופעם יירא פּן מות ימות אם אלהים ראה. בברית בין־הבתרים כבר מתגוששים שני עולמות יחד, מטה ומעלה, ואך בתרדמה ועלטה באים מזה אל זה. במעמד הר־חורב – ההר עשן והנה קולות וברקים. כי אל שדי עובר לפני החוזה התשבי, יוצאת לפניו רוח גדולה וחזקה, מפרקת הרים ומשברת סלעים. ראה ישעיהו את האדון יושב על כסא רם ונישא ושוליו מלאים את ההיכל. וכי היתה יד ה' על יחזקאל בן־בוזי, הנה ענן גדול ואש מתלקחת ונוגה לו סביב. לוקח אלהים את חנוך ספרא רבה אליו. אליה עולה ברכב אש וסוסי־אש השמימה. – אבל אדם כי ימות, ישאר טמון באוהל קברו; לא המתים ידברו ויאזינו, אחרי אופל המות אין אור.

משה מת ולא קם ולא חיה ולא נראה לבני־אדם. לא קמו הצדיקים נח, דניאל ואיוב, לא קם הושע אחרי מותו ולא קם עמוס. רק בבקעת־דורא היה יהיה המראה הגדול, כי תקרבנה עצמות יבשות עצם אל עצם ויקרם עליהן עור ותבוא בהן הרוח. גם שלום בן־תקוה, שנגעו עצמותיו בעצמות אלישע, קם, לפי האגדה, וחיה.

התפּלש העולם וניתק ממקומו. צירים אחזו את הבריאה ותחולל חדשות. ניעור מת משנתו והוא מדבר וּמוכיח בזעם לשונו. בעלת־אוב, שהיתה לפי האגדה אמו של אבנר בן נר, העלתה את הרואה שמת ויספדו לו כל העם ונקבר ברמה; והוא המת עוטה מעיל כבחייו. וידע שאול אביר ישראל, כי שמואל הוא, ויקוד אפּים ארצה וישחתו.

בבואו מן השדה התנשא גיבור זה בשמעו חרפּת עיר, להיות גואל לבני השבטים וילחם בכל אויביהם מסביב. והנה קם לו שטן בשמואל הרואה, אמר הלֵוי לקרוע את מלכוּת ישראל מעליו ולתתה לחתנו, אשר קנא יקנא בו. ניחר בו גם יהונתן בנו ויתחבר עם בן ישי. אין שלום בביתו! ריב־דמים לו גם עם בני הכוהנים. רוח רעה מבעתת את שאול. מי שלבו היה עשוי לבלי חת – נפחד ונרעש ממחנה פּלשתים ומהמונם. בצר לו יפנה אל אֵל קנא, אשר השליכהו מעל פּניו; והוא לא יענהו גם בחלומות גם באורים גם בנביאים. גדרו את הדרך בעדו וילחצוהו. אין מבוא ואין דרך…

ויתחפּש הנשיא הנזוף וילך הוא ושני אנשים עמו לילה לבית אשה בעלת־אוב, שנלחם עמה ועם בני־משפּחתה להכחידם, ויצו עליה לקסום לו קסם ולהעלות את שׂטנו. והלז, כי עלה מני שאוֹל, מדבּר רתת באזניו וינבא לו את אשר יהיה עמו יום מחר. – נביא אל־קנא הוא ולא ידע סלוח… חרדת־מות והכנעת שופט ומלך תמלא את פּני כל הככר. מפר ה' ברית עם מי שהיה עמו וכורת ברית חדשה עם רועה אחר. תוגת גיבור, עוד עולה על זו של שמשון, מבצבצת מבין גליונות הספר.

הנה במחזה של עליית שמואל אחרי מותו גם נבנה הגשר להתגלות ישוע בכפר עמאוס ולקחתו מן הלחם לעיני השנים. – סיפורי־עוז מתגלגלים גלגולי מחילות ונוצצים ועולים אחרי דורות רבים בתור סיפורי־דת עם כל הפּחד המיוחד שבסיפורים כמו אלה.

שאול טשרניחובסקי, אחד מהמשוררים העומדים בשורה, ערך לנו בּלדה זמרית בת שתים־שתים שורות מחזון עין־דור, בלדה לא נכתבה בימי “המאספים” ואף לא בימי “בכורי העתים”, כי אם בימינו אלה ונדפסה בקובץ־שיריו, שראה אור באודיסה.

בחשכת הליל בלי קשת ושֶלח, על סוס קל עין־דורה בא שאול המלך. “אַת בעלת האוב?” “כן, אדוני, הנני”. “נא קסמי באוב, צל הרואה הראיני”. זוכר המלך את גבע ועלומיו, ותמונות מרהיבות עיניו תחזינה. ועצבת נוראה סגור לבו לחצה, וכמו שפעת דמעה אל גרונו פרצה. ופתאום וירעם קול חזק – האיר הבזק: “אנכי הרואה למלך משחך, ממחילות רקבון על מה הרגזתני?” “מדוע”, ישיב שאול גם הוא, “מאחר הצאן לקחתני, ולנגיד על עמך כיום זה שמתני?” “איש האלהים!” – יוסיף המלך – “מה אֵל יענני? מה אעשה? ענני”. “על מריך – עונה הרואה – על מריך, גאון לבך אלהים יזעמך, מחר אתה עמי, גם אתה, גם עמך”. ו“באשמורת הבוקר, בלי קשת ושלח, על סוס קל המחנה שב שאול המלך. פּניו חורוּ, אך בלבו אין מורא ובעיניו מתנוצצות היאוש הנורא”.

תם החזון, תמה הבּלדה. אם על יד כתבי־הקודש גם שירות עבריות לביירון השפּיעו עליה, לא אדע. גם שירת שאול של ביירון אינה ניצבת על מרומי הפסגה.

 

ה    🔗

קִינוֹת וּמְגִלַּת עָם    🔗

בבית־דפוס של ח. נ. ביאליק וש. בּוֹרישקין יצאה לאור בשנה לא־מסוּמנה מאת המשורר ביאליק אגדה חזיונית מימי החורבן נקוּבה בשם “מגילת האש”, והיא תוצאה מקובץ שיריו.

יש לנו באוצרנו מימי החורבן מגילת קינות של ירמיהו הנביא, החוזה והמקונן, ומהרבה דורות מאוחרים – אגדות מורי התלמוד ודרשניו. זה לעומת זה! הנה קינת חוזה נשׂגב, בוכה וּמילל על שבר בת־עמו בשטף הלשון ובכל כובד הלשון. והנה חסידים מבני־התורה יושבים על משואת חרבות יהודה וּמסַפּרים בקיצור נמרץ לדורות הבאים מעשים מימי החורבן והדמים, מעשים נוגעים עד הנפש, נוקבים עד התהום. גלתה יהודה מעוני. – דרכי ציון אבלות. – ידו פרש צר על כל מחמדיה. – ממרום שלח אֵל זועם אש בעצמות עמו. – סלה כל אביריו. – בּלע אדוני ולא חמל. – הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי. – איכה ישבה בדד. – איכה יעיב באפּו אדוני את בת ציון. – איכה יועם זהב. – זכור ה' מה היה לנו. על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו… וה' לא לשוא כילה את חמתו. הלא רבה חטאת נביאי ירושלים. הלא גדל עוון כוהניה. “נעו עיורים בחוצות, נגואלו בדם. אֵל קנא לא יאבה סלוח, בעת קדוח יקדח אפו”…

יורד המסך והוא עולה. בית־האלהים, שבנהו שלמה בן דויד ושנחרב ביד צר, הוקם על ידי שבי יהודה, ושוב הוא נחרב על ידי בני החיה הרביעית, ועדיין לא נבנה. – מעשה שבא אחד מרבי המדרש למקום מגרש בית־המקדש וירא את הבית חרב עד המסד והכל דומם מסביב. זעק בקול מר ואמר: ריבון העולמים! החרבת את עירך, שרפת את היכלך – והנך שלו ושקט! מיד נתנמנם אותו חסיד וירא והנה אל אלהי ישראל עומד בהספּד ומלאכי השרת מספּידין עמו; וכוּלם קוראים ואומרים: הוי, אמנה ירושלים! – שוב בא מורה אחד למקום־המקדש, וירא את הבית חרב ונתוץ ואך כותל אחד על תלו עומד. שאל המורה: מה טיבו של כותל זה? מיד ניגש אליו איש שׂיבה אחד ואזוֹר עור אזוּר במתניו ויאמר אליו: אני אראך! נטל טבעת אחת ונעצה בכותל; והיתה הטבעת ההיא הולכת ובאה ממטה למעלה וממעלה למטה. הציץ המורה וירא אֵל עמו שוחה וזוקף ועומד וּמילל, שוחה וזוקף ועומד וּמילל… ויפּול על פּניו ויבך גם הוא.

שם המורה הראשון היה רבי צדוק, שמו של השני רבי נתן. גם לזה ולזה אני כורע ברך.

מאיזה מקור שאב משורר המגילה החדשה את אגדת החורבן שלו? מי ומי כתב בנפשו אגדות־האש? “חתת אלהים על ההרים הרחוקים וחיל אחז את צורי המדבר הזועפים”. “אֵל נקמות, הוא בכבודו ובעצמו, שלֵו ונורא יושב על כסא אש בלב ים הלהבה, מעטהו שלהבת ארגמן והדום רגליו גחלים בוערות. כתרוהו דהרות אשים, מחול אכזרי קודח סביבו, על ראשו להבה. – הוא מרחיב להבות במבט עיניו ומעמיק מדורות בניד עפעפיו. הבו לה‘, דוהרים דולקים! הבוּ לה’ מחול־להט ואש!”

לא בפרקי היכלות של בעלי־המסתורין אנו עומדים, כי אם במגילת האש של ימי החורבן, כתובה בידי אחד ממשוררי הזמן. אין לפנינו אנחה חרישית אחת, כי אם המון אנחות ונאקות, צעקות וזעקות. שופך עלינו המשורר את כל ים הלשון וכל משברי התוּגה שבכתב. – לא תמוּנה אחת אנו רואים, כי אם ריבוּי של תמוּנות מתפּרצות מכל עבר, כל אחת חזקה מרעותה וכל אחת מחרבת בשטף שפתה את רעותה. לא משורר ורואה פּה לפנינו, כי אם פּייטן מתלהב משאון לשונו ואיש מליץ – אמנם מליץ נשגב.

לא עלתה בידי ביאליק לתאר לנו את צרת הגוי וחורבן בית־עולמים. אין כאן תוגת הרבים ולא תוּגת אל־ברית ותוּגת שבטי עמו, אף לא תהום נפש ושממון־נצח. לא נאמין בזה, שעומד בוש ומחריש כל העולם ביגונו הגדול! לא נאמין – גם ליגון היחיד.

 

ו    🔗

שִׁירָה וְתוֹלָדָה    🔗

בימי־הביניים, בעת שהגוי הישראלי עמד על מפתן ימי־דמים חדשים, ומכל עבר החלו להתפּרץ גירושים ועינויים וּשחיטות לא־נושנות, ראו רבים מאנשי מעשה בחזון: איך מתים וּנשמות מעולם־האמת בוכים וּמיללים ברחובות וּבשוָקים על עקת העם הבאה. גם בבתי־כנסיות ובבתי־מדרשות ישבו עטוּפים על יד ארון־הקודש עוללים גוועים באִבּם וידיהם על ראשם, והם בוכים וּמיללים לפני קונם. כל לב מתרגז, כל עין תדמע, כל נפש שוקעת ביגון נורא. ומבחוץ עומד האויב מזוין בחנית או במאכלת. עוד רגע והוא חודר בזעם לבית־האלהים ונועץ את חץ המות בהרואים והנראים יחד… נפשות מתות נחנקות בחזקה עוד הפּעם. ואלהי ישראל לא ירחם!

יעקב כהן הנזכר כתב בקובץ השני ממאספו “העוגן” סימפוניה דרמתית בת עלילה אחת בשם “הקדושים”. לא מהימים ההם עלילה זו, כי אם מהזמן הזה. חללי יום־פרעות בהווה הן הנפשות הפּועלות: איש סוחר, קצב, מלמד לנערים, שמש זקן, תלמיד בית־ספר, בלשונו – סטודנט, נערה אחת, רחל אמנו, בת־קול ממש ומקהלות מלאכים. – בדרך עקלקלה, מסתעפת ועולה במרומי צורים, צועדים המתים בעינים סגוּרות והמה שחים, שחים איש את רעהו. – הסוחר המת שואל את המלמד הנרצח: “מי זה אתה?” והלז אומר: “לא ידעתי”. שוב קורא הסוחר: “לא ארץ ולא שמים אינו? אי העולם כולו?” הקצב לא יחוש בשרו, והמלמד הנה שואל לפי תומו: החיים אנו?" וקול יוצא מביניהם: “מתים אנו!” עייפים המה המתים, עייפים מאד, והם שוקעים לתוך עייפותם. תרדמת־מות מכסה את כל ההר. ואם צללים מתנועעים, אינם רק אלה מהיום, כי אם מעט מאלה שמתמול, מתמול הארוך גם ארוך. לוּ אני המשורר של אותה עלילה הייתי, כי אז לא קראתי לרחל, אֵם שני השבטים, לבוא לספוד לעולליה. אבל בדמיונו הוא נגלתה עטופה לבנים, יורדת מבין הסלעים, אור ירח בוקע את האופל הדומם – נשפּך עליה; והיא קוראת: “קול שבר יגיעני. יתומי נעלבים… היש עוד סבלי אם כסבלי אני?!” מתבוננת היא בהמתים ושוב היא קוראת: “חדש הוא הפּצע. – מי זה יעיז להפריע את השעה?” – התאמינו כי כך רחל מבכה על בניה? האם עין בעין ראה אותה המשורר צועדת על נקיקי הסלעים, ואחר־כך שבה ועלתה לאִטה מזה?

הברקה! המתים מזדעזעים! השמש הזקן יושב על אבן וראשו צונח על חזהו. קמים הישנים או הרצוּצים ומספרים אחד־אחד את אשר קרהו. לזה בפטיש רצצו רקתו; לזה פסקו חיתו באגרוף סתם, ניקרו את עיניו בעודנו בחיים במסמרות. מדוע רצחו אותם נפש? מדוע התעללו בנשיהם? ומדוע רמסו ושלחו יד בגוילי התורה? “הה, אלי, מדוע יסרתני ככה? כל הפּורעניות האלה למה? כל זה הדם, הדם השפוּך חינם – וכל העלבון, מר ממות, למה?” כל המתים, חוץ מהנערה הפּלאית, קוראים: “הוי, למה? למה?” ובת־קול ממרומים אף היא משיבה לתמהון המתים: “קדושים אתם !”

הביטו ושמעו: המתים מדברים ואף שומעים. אילמי־נצח פּתחו את פּיהם, ואשר לא יגיד מי בשפת החיים – הנה המתים יגידוה, האומנם, האם גם יגידו לנו כאלה? – האם יודעים הם את הפּתרון? – – –

אם כהן קדם לריינהולד גֶהרינג, משורר המתים, או הושפע מזה האחרון, לא אדע.

וידוי פּשוּט גם פּשוט נתן לנו ש. דובנוב ב“התקופה”, ספר ראשון, “וידוי של אחד מרבים”. נשרף הגוף בכל מדורי הגיהנום של “תחום המושב” ונשרפה גם הנשמה בלהבת מלחמת העמים, מלחמה אף את ראשיתה ואת אחריתה לנו לא נדע. חותכים עם לגזרים, ושוב הגזרים מתאחדים ונלחמים מלחמת החירות והדם ושותים את קובעת כוס התרעלה, עד אשר תשתרבב הלשון והבטן נפתחת ויצאו בני־המעים ויצעקו גם הם בקול מר צורח.

ראיתם יחידים בני אב אחד וּבלי שותף קיים… אך שבועות והבטחות נחלו אבותינו מאל חוגר עוז להוריד גויים ולהקים ממלכות: אנו נודדים בכל אפסי ארץ, נרצצים ונאנחים. נשתה יין, לא מסכו אותו לנו; נאכל לחם, לא הוצאנו אותו. ברכה בפינו על כל מתן מידי זר; והקללה סובבת אותנו, סובבת ומקפת אותנו בכל ארץ ובכל מדינה ממדינות העמים.

“רוסיה לחמה עם יהודיה זה חמש ושלושים שנה”. וההיסטוריון דובנוב יודע, כי הצרות מתחילות עוד הרבה קודם לזה… וכי לא אך ארץ זו בלבד הכתה אותנו על ראשנו מכה אנושה.

אילו לשיר ידע דובנוב, כי אז לא היה נצרך לכתבי־ערכאות ותעודות שונות, ואף לא ל“עדי־ראיה”…