שִׁירָה וּפְרוֹזָה / מיכה יוסף ברדיצ’בסקי

א    🔗

הנה בשני ספרי־הברית שני דברי־חזון מצוינים מאפילים על פּרי התורה ואִמרות הבּישׂור, הלא המה חזון דניאל איש־חמודות וחזון יוחנן. ניתנה התורה כדי להדריך את האדם במעגלי הטוב והישר. ניבאו הנביאים גם הם להרים את רוח האדם וליסרו על משובת־לבו, מזמרים בני התהילות, ממַשל המשיח בכתבי־הבּישׂור וגם מוכיח. יש עצם מוגבל לכל נושא ורצון מיוחד לכל משא. יש שובר לכל דבר וציור ותמונה לכל מאורע. והרי זרע והרי אוכל, הרי לקיחה והרי נתינה. אחרת היא אם מן האופל לא רק יצא האור, כי אם הוא גם מולידו ומחוללו; אחרת – אם גלמים לפנינו ולהם עיני ברקים; אם יפתח התנין את לועו ויקיא מבטנו עולם אחרי עולם. הַמְלֵך ימליך הטוב את הרע המוחלט ותמלא הארץ זרע נחשים ועקרבים. והם האֵלים, להם הכוח והגבורה, להם המעוף והשובבות ולהם השאגה! בדברי־חזון הנקוּבים לעיל ונושאי אמרתם לא זה בלבד שנראה עולמות בנויים במרחבי הדמיון, וגם לא רק זה שאנו מטפּסים מדרגה לדרגה ועולים לעילא, אלא שחוזר המעלה להיות מטה וחוזר השפל להתרומם. אין רוחות, משתרבב הגֵו, יד ביד נוגעת; דוחק הלילה את היום, וחזר העולם וניער ביוצרו, וחזר היוצר ונבלע בבן־האדם, “הוסר התמיד”, ישוטטו רבים. בוא יבוא הרעב והצמא, הישן והעֵר, כד כד בידי העשיר והעני. יוסיף החומס לחמוס והטמא להיטמא, יתגעש הטהור ויחטא אף הקדוש. יתחבר אלף ותו, ושוב ינתק הכל ויחובר הכל. אני ואפסי עוד.

לא קשה־עורף הוא שניאור בשיריו הליריים, אף לא עז־פּנים ואף לא נביא, צדקתו היא עוונו. לא זה הוא רב־כוח, הבוקע אבן וטוחן צור ברגליו, כי אם מי שרגבי אדמה יהיו למוצקים בידו ואף עפר תחוח לא יישן אצלו שנת המות. אין חוקה לנפש ואין תורה ואין פדות ואין נחלה ואין חירות וקדמות; אבל יש פּה ממלל ולב מכיל וממצה. הפּתרון רק מאכל רש הוא; עינו של המשורר לא תשבע ואף לא תסתמא.

יש דבר מחויב ויש דבר שכולו הוא מופת. לנו נוסח תורה, נוסח נביאים ודברי חכמים; לנו בעלי התהילות והתפילות, משוררי החרוז ויוצרי הפּזמון. ואחריהם – הנה השיבה לימי המקרא ולרוח הזמרי המקראי. מנפתלי הירץ וייזל לאדם הכוהן ובנו הדרך סלוּלה. נדע את הנתיב לשירי מהללאל ויהל“ל, לדוליצקי, ק. שפּירא, ליששכר בֶּר הורויץ ולמַנֶה, ואף נמצא את הגבעה לעלות ליל”ג וממנה לביאליק. לכל אופי של יצירה הנה פנים ואחור. נכנסים אנו לגני־פרחים ולפנינו שושני־חמד מרהיבי־עין. שדות זרועים לפנינו נושאי פרי למכביר; ולאידך, בבקעי האדמה טומנים את הלחם, לאמור: הוצא לנו דגן. הגשם מרוה את האדמה וגם מן הבורות חפרו אותם נמשכים המים להשקות. יֵצא המזמר לפעלו ולעבודתו, תוקע בחליל או בחצוצרה, עוברי דרך לא יתמהו ולא ילפתו ארחותם. שניאור לא מנפשו יָחוד לנו, כי אם יעמיד את נפשו, יצא למערכת חיים להכריז ולהכות ויהלום כהולם פעם. סוער הרוח והאדם לא ילמד בינה, לא יתנער ולא יכוף אזנו. אין סודות לפייטן ואין כיסוי לו. מורד הוא במסורה לא ידעה. קנין אבות לו למשחק. ארור הנימוס וכבליו!

יש חרוז ביטוי לנפש ויש שהוא מתנה לנפש. קול מוליד קול וקול יוצא מקול. מדלג הקורא בהרים ולא יביט ימין ושמאל. לא הוזה הוא המשורר הלירי ואינו מבקש חסד. נותן הוא לכם מלוא חפניו ומקבל את המס וגובה את המס. “הנשמה לאלהים היא והגויה לעזאזל”. אש אוכלת אש וצמאה לאש. יבער הלב ויתמוגג. שוטה הוא זה שאינו נדיב, ושוטה גם זה שאוכל משלו. כל מתמכר לאמת הוא משקר.

על הפּואימות, שגובה להן ואין אותו העוז להן, עוד יש לדבר.

ב    🔗

בשירים של יעקב כהן, הוצאת “העולם” בהשתתפוּת “יבנה”, ניקדתי לי את השורות האלה: “ואנכי אדם בודד, בסערות־עולם ובזיק אלהים אשר בי, על אי הפּליטה, עם ספקות נפשי, מושלך בים התוהו הגדול…” וכהן אינו אדם בודד בן התוּגה כי אם משורר בן הטבע, איש קדמה אזנו לפיו, איש מקשיב אל המית תבל, ושפתו היא אך המולה אחת זמרתית גדולה וגם חדשה. לוּ כתב את שיריו בשפת עם לועז, כי אז אולי לא שמתי לו לב; ואולי גם לא עצר כוחו אז להרעיש ולרנן באותה מידה, אשר נתנה לו לשון העברים. אבל הוא לא אך קיבל מן האוצר השמור: שפתו השירית גם יצירה היא, יצירה שלה סמל ודמות. לא “נגונות גנוזים במקדשי לבבו הן חתומים”, “אוזן זר עד עולם לא תשמעם”. אדרבה, אנו שומעים אותם. – “יש ניעור פּתאום הארי וינער גאון רעמתו, בכלובו פסע אחת הנה ואחת הנה – וּפתאום ינהם נהמה גדולה אל המרחקים… קשים, קשים הם החיים גם לעוף קל־הכנפים; ולאדם, לברוך־עליון, קשים המה שבעתים”.

מצוין בשירי כהן הוא לא השיר על ה“בריונים”, שאליהם ישׂא את נפשו, כי אם “פּילטוס”, השיר על־אודות “זה ההר היהיר, רחב־הכתפים וקשה־המצח. זה ההר שׂגא ישׂגא הודו והוא נורא ונהדר כאחד. וגדול ונערץ שמו בפי בני העמק. הלא שמו נקרא על שם נציב יהודה, בימיו נתפס ישו למלכות – והוא שמסרהו לקהל זועם, הרגיז הדם הנקי השפוך את משכב העריץ, חלתה נפשו מנוחם ויבקש מפלט בהרים, בין כפים קשים ואילמים, לשכך מבוכת לבו, עלה על ראש זה ההר; על ראש ההר, שם מצא יאור קטן, שוקט למימיו. אל מי היאור הטיל גופו הרצוץ וטבע בחטאו. – לילה בשנה ורוח המת בקברו יתחבט, ידדה על קדקוד ההר ועל חומת אבניו יטלטל. – גם היהודי הנצחי הנודד, פּרוע שׂער וזקן וסבל הנצח על שכמו, זה שיטעם טעם כל מיתה שבעולם ומות לא ימות; זה הנרדף, נענה מכל, יתע ללא בית וללא ארץ־מולדת ומנוחה לא ימצא, אך על הר זה פילטוס עליו ינפש, ושוב ישב על ראש ההר, נשען על מקלו ושאף רוח לרוָחה ולבבו נפתח לבכי ולזעקה”. כה מספּרים זקני העמק ודור לדור מוסר שמוּעות מבהילות על רוחות בני האבדון. בחגוי הצור שם קינן; דור לדור יספּר באמונת אומן את האגדות על־דבר הר פּלאי ושנים גיבוריו, מעבר מזה ומעבר מזה…

על ראש פּילטוס, קרוב לשמש ולשחקים, עמדו גם רגלי המשורר, שלבו נתון אל הנודד הנצחי, ותיאר ביתר עוז את פּונטיוס פּילטוס; נזכר במסורה המתהלכת מטה בעמק, וצחקה נפשו בקול רב עליהם ועל חלומותם… רגע ונפסק הצחוק, ועלבון גדול ונושן לחץ הלב כבצבת…

ג    🔗

בעולם אחר אנו נמצאים בקראנו את שירו של ד. פרישמן “מפיסטופל” ב“התקופה” ספר א'. “לא שתי נשמות שוכנות בו בהמשורר, בסתר לבו. רב לו, לוּ ידע אל־נכון, כי יש אחת! רק עייף, עייף הוא עד לזעוה”. פרישמן איננו פויסט, אך בן לדורו הוא, איננו דורש באשר מופלא, איננו חוקר באשר סתום, לא יזנה אחרי אבן עקרה; ואשר לא יחָקר – ישט ויעבור מנו. לא כובד־נשימה להמשורר הזה, לא משהו מן התגברות ואף לא גאות בו. במין קלות נעימה יעביר לפנינו חייו. “בלבו חושך, חושך, חושך, ולעומת פּניו ספרים, ספרים, ספרים”. מפיסטו בא, דופק על הדלת ורוצה לקנות בכסף מלא נשמת אדם. המשורר עומד ותוהה ומשיב בלעג מר: נשמה שואל זה מעִמדי? אי אקח לו נשמה? אי יש לבן דורי עוד נשמה? ופתאום ויאלם. מת הלעג על שפתיו, ישקע בימים של מחשבות. זכרון קדומים עתיק מטושטש מאד וכהה נתוק מן המחשך ובעמל יתפשנו. על מצע דשא רחב עומד ילד קטן, בן ארבע או בן חמש, וגומר וגומר וגומר. “האומנם – שואל הוא – ההיתה זאת הנשמה?”

ועוד גם פּעם שניה יזכור: תנו רבנן. ורבבות אבקות שמש, עמוד גרגרי זהב, כרותות טורי אורים ממפלי עולם נפלא, יורד בעד החלון ושוכן על הגמרא, וגומר. והנה התנפּלה על המשורר הנערה בת הרב ונשקתו בעוז, ונשקתו שוב, ואחר ברחה ותנס, ואחר נעלמה ואינה. והנשיקה על הלחי בוערת, בוערת על לחי של כל אחד מאתנו… זאת, אך זאת היא הנשמה, שאת שמה שמענו בראשונה בחדר ובחוץ, נשמה חיה וקיימה עוד מלפני אלף שנים ויותר, והיתה כמדומה, אף בימי יעקב ורחל…

ועוד לנו גם שלישיה: היה עלם תמים, והאמין העלם ובטח ולא חדל רגע מהאמין. וידבר העלם על אדם ולב בו. וידבר על קיץ ועל שמש אשר לא תשקע. – ופתאום והנה נחש בגלילי טבעותיו התעגל על לבו מסביב, התעקף התפּתל ויפרש. ותמת המלה על שפתיו – והוא חי. מתה בקרבו הנשמה – והוא חי; חי ושמח ומצטער, פּושט חלוק ולובש חלוק והכל בלי נשמה. לא יחפּוץ באתנן נעורים. השם נעורים היה לו לתועבה; יחפוץ, כי שוב יחיו ימי נוער לפניו וירצח ביד את שאריתם. – והוא נער וכל המית הנעורים בו. ואם מפיסטו יבוא וידפוק שוב על הדלת, והנערה מימי תום החדר לפניו, הנערה אשר תשק ושוב תשק ואחרי־כן תברח ותנוס, יקום וירדוף אחריה גם ירדוף.

“יצרתי לי תקוות, עשיתי לי תאוות, ואמונות בראתי ועליהן נלחמתי; אולי אהמם בהנה את רגזי”.

שירי פרישמן הקודמים הנה נקבצו כבר בהוצאת “ספרות” ורשה, תרע"ב. “שירים” – שם הכרך, ולנו באלה שירים ממש.

לא אלמן ישראל משירים נשגבים, ממהתלות נביאים והומריים על אדמת נכר. הכל גועש, הכל מדבר רמות. אין כאן בני־אדם עוד, כי אם כוכבים ממסילותם ניתקים. ראמים אומרים שירה, ליש ושחל נותנים קולם. על יד המהרש“א והמהר”ם, על יד הכרתי ופלתי ולבושי שרד נולדו לנו שוב ענקים ונפילים. אין שורות קצרות עוד, כי אם רחבות. אין אגלי־מטר וגשמי־ברכה, כי אם רעמים ומטרות עוז.

ואנו, שנפשנו לא בגדולות תתהלך, מבקשים לנו דברי שירה ליהודים, דברים של שיח לחש ותפילות הנפש. הסער מתחולל למדי בנו, כי צר לנו ואפס תקוה בחיינו, נוחם תנו לנו ורחשי לב.

“נפתחו השמים, ושטף אור גדול נבקע לי פּתאום, ושפעת נוגה קרנים השתפּכה כפרץ מים פּתאום מסביב על כל, ערב ארגמן ותכלת – ואני נופל ארצה ומשתחוה וכורע – הנה אלהים אלהי הצבאות!” תום ומגע נפש בנפש בכל הגה ומלה. מהאלהים לא נפחד, כי הוא אבינו!

“ואולם רוּתקת ולא תוכל, ואתה תפּול לאחור, והכל ישוב להיות כשהיה – וזה אלפי שנים ישמע בלילה הקול, בהתאמצך להינתק – ומן הדממה שמעתיו בלילה גם אני”. עצב חרישי של בר־נש. ואם שואל, הוא שואל לעצמו: למה נפחת? למה נטעת? למה ריבוא רבבות אלפי כל האומללים האלה מסביב יצרת, ולמה אילצתני לראות?

פרישמן אינו משורר לגדולים, כי אם משורר לילדים ותום נוער לו. שיריו אינם לקריאה, כי אם לזמר ניתנו. “ויאהב הקו את השושנה האחת, וירד ממרומיו יום־יום אליה, אז ישק יום־יום לה, אז ישק בנחת, אף ישק בעוז לה”.

“בשמים שבעת כרובים, דום כחלומות, חיש כזבובים עושים את המלאכה לפני כסא־הכבוד הם”. – הנה נפתחים השמים, והכל כאגדה. אנו חולמים בהקיץ. לא מכעס ידבר, כי אם הכל בא מרחשי חמלה… שירי אחרים נפגמים, כי נחזור עליהם ונשנה אותם – וזה בודאי סימן לא טוב לשירה; – אולם שירי פרישמן נקלטים בנו ביותר ונעשים לנו חביבים ביותר, אחרי שכבר נכירם ואחרי שכבר נקבעו בלבו…

ד    🔗

ה“ביבליותיקה הגדולה” של בן אביגדור הוציאה לאור בשנה הראשונה לקיומה ציורי־מסע, רשימות־מסע במדבר ארץ כוש מאת ג. זליקוביץ, מי שהיה פרופסור לכתב־החרטומים ולשפת מצרים העתיקה בהאוניברסיטה אשר בפילדלפיה. נספּחות להציורים תולדות המחבר כתוּבות בידי עצמו ותמוּנתו. על פּיהן נדע, כי נולד זה, הכותב את ציורי המסע, ביום א' שבועות שנת תרכ“ג בעיר הקטנה ריטיווה, ולנו, עדת בני ישראל, בעת כתבתי דברי אלה, שנת תרע”ג. ובכן יובל החמישים של אותו סופר. יובל לסופר עברי! בונים מגדל לבית בלי יסוד. וכל אלה קטני הנפש ותולעי הרצון, שבימי העבודה לתופש עט באים ומנשכים אותו ומעפרים בעפר לעומתו, מתעוררים בבוקר לא־עבות אחד וקוראים: לנו הנצחון, אנו מעטרים בתפארה משורר עברי!

ובזליקוביץ לנו דבר עם משורר עברי, אשר הרים לנס את השפה העבריה, ואנו ביחס אליו אך סופרים יהודיים אנו. השירה האחרונה אשר לנו, שרבות עמלנו בה לשכללה ולבנותה, אינה אלא שירה יהודית, שירה לא תתכן בלי שפת התלמוד ובלי הזיות הקבלה וחבלי הנפש של הארמית־היהודית. לה עומק ותאים, ועל הכל פּרושׂ צעיף. אולם שירתו של זליקוביץ – עוד תלך קוממיות, היא שירה חוזית, לה רב מהד העברית הקדומה, מהעברית הגלויה ולא בעלת צירופים…

“כך היא התבל! כמות האדם כן מות הלאום כולו, ואין יתרון לממלכה עצומה מן התולעת הקטנה, הנקראת אדם! על כולם יעבור שבט ההרס והכליון! כולנו נשכב דומם בחיק האפס והנשיה! נוף, פי־בסת ותחפּנחס – אַים היום? אַים סין, מעוז מצרים ופסיליה? אַיה פּתרוס ועצביה? איפה הם נא־אמון וחרטומיה, צוען ויושביה? איה איפה הם אליליהם אמון, בן השמש, פּי החירות, עשתרות ובעל צפון? ההרס לא יכבד גם את האלים וישלח חצי האבדון בבני האלהים ובבנות השמים כמו בבני־האדם ובנות הארץ”. – כך דוברת הנפש הזאת בעוז ואת אמריה תאמר. מלהט שמש המזרח, לא ככוכב מאיר, כי אם כגוּש אש. חום וקוי אור כחצים. מגִבעת עולם ירָאה העולם.

“הרוצה שתנוח עליו רוח השירה וההתפּעלות, ילין במדבר כוש! הררי־אל וגבעות־עולם שחים בים של חול לבן, אין קול ואין קשב, אין רועה ואין עדר”. – רוכב־רוכב המשורר על גמלו בנתיבות החול כתועה בישימון. תבל מתפּלשת בחוּמה ומיבשת כל לחלוחית שבמוח. האדם לא לחשוב נולד. למה קמתם נגדו לשים מעצור לרוחו, תקוה וכוח אֵלים לו!

“שלום ושקט כעיר וקדיש נחיתו מן שמיא על אי־הכבוד. מנוחה שאננה חופפת על קלבא ועל כל אשר בה. הכוכבים ממסילותם הפיצו את נגהם הכהה ממרומי השמים הטהורים ונתיב החלב התנוסס ברקיע השמים כרקמת כסף בטלית שכולה תכלת. בארצנו, ארץ־הצפון, לא יאירו הכוכבים באור־יקרות כזה, והרקיע איננו כולו תכלת כעין הרקיע הנטוּי עתה על ראשנו. ממרום הפסגה, אשר שם נטענו אהלינו, הבטנו על היאור המשתרע לרגלינו כראי מוצק, והנהו כולו שלאנן ושלו. מעבר היאור נגבה נראו תועפות הרים לבושי מכלול וירקרק חרוץ, בכל האי הגלמוד דממה נעימה שלטת, דממה – וקול אשמע”.

כה מסַפּר זליקוביץ. אין לו עינים שונות, כי אם עין אחת בהירה, ולו אוזן קשבת לרחבי העולם. ואיך מדברים אנשיו, איך בוכיות השפחות, בהילקח מהן האוהב. בנות כוש תאמרו – ולהן “שפת האהבה, האהבה הנאדרה בקודש”.

הנה האם ובתה, שהקרוב להן הלך שבי, והן הולכות אחרי האויב, הולכות הלוך ומקוננות. האם היא כבת חמישים, ערומה ויחפה ושערות ראשה מפוזרות לכל רוח; והיא הלכה הלוך וצעוק, בהתיפּחה ובפרשׂה כפּיה, כסופקת על ירך. והשניה היתה עלמה צעירה לימים, כבת שבע־עשרה שנה, ועל פּניה החוּמים היו שפוּכים חן וחסד. קומתה היתה גבוהה ושערותיה הפּרועות ירדו מתחת לאזור חלציה; מתניה הבריאים היו חגורים באזור־עור, ושני שדיה כשני עפרים הריקו רשפי אהבה. גם היא זעקה מרה, ספקה כפּים והגתה בקול יונים: "יאַ סעיד! יאַ סעיד! "

כעת חי כותב היצירות המעולות האלה והחוזה העברי על פּרי עטו היהודי. ויש אשר ישרה עליו רוח העבר – הוא הניח לנו את שירתו למשמרת עוד בימי יל"ג – ואז יתגבר בו החפץ לכתוב בשפתנו העברית. ולא יכחד, כי אז יש לו קצת תרעומות נגד הסופרים החדשים, החוטאים בזדון או בשגגה נגד הרוח המקורי של שפתנו. – ועד כמה חטאנו, עד כמה התרחקנו מבאר לא־אכזב זו. עד כמה התרחקנו מהטבע הערום…