גם זה קרה בשכונת “כרם” הקטנה הנושקת ל“שנלר”, מדרום.

שעת אחרי-צהריים אחת, בשבוע שלפני חג הסוכות,

כשהיה נוחמ’קה בן שמונה, פסקה אמו שצריך להביא סכך,

ועליו הוטלה איפוא המשימה להביא את הסכך.

הילד הצטייד בסכין-מטבח חדה ויצא עם שלושה ילדים מהשכונה,

לעבר חורשת “שנלר” לכרות ענפי אורן לסכך.

רשעים מרושעים היו הסורים הצעירים, חניכי בית-היתומים הגרמני ב“שנלר”. כשהיו תופסים ילד יהודי, היו חובטים בו, ואף שוברים עצמותיו לעיתים. לכן הזדחלו הילדים בחשאי, כפופים, מסתתרים בין העצים

ודבוקים – קטנים ודקים ככל שהיו – אל גזעי העצים.

לבסוף לחש נוחמ’קה: – זהו העץ! – הוא היה ה“מפקד”.

שני ילדים נשארו למטה, לשמירה ול“הבטחה”,

וה“מפקד” טיפס על העץ, והתחיל לקצץ בסכינו בענפי האורן.

כשנערמה ערימת ענפים מספקת, נערכו לתזוזה.

לפתע נשמעו קולות ערביים מדברים.

קבוצת נערים ערביים התקרבה אליהם במהירות ובקולניות.

שני הילדים לחשו באימה: – הם באים! לברוח!

ונשאו רגליהם לברוח, נוטשים את הערימה.

הנערים הערביים רצו בעקבותיהם והפליאו בהם מכותיהם.

והוא?

הלא “לא יברח איש כמוהו”… דבק במשימה,

חיבק את גזע האורן וטיפס עליו, חבוי היטב בין הענפים…

נוחמ’קה לא זז ממקומו, במרומי האורן, עד ששקעה השמש.

בדמדומי הערב קצץ מספר ענפים נוספים, השתלשל למטה,

והעמיס על גבו את כל הערימה וצעד הביתה.

הוא היגיע עם הסכך הביתה בלילה, לאור הירח הכמעט מלא.

אמו, שכמעט ופרחה נשמתה מדאגה כל שעות העדרו, נשמה לרווחה

וסכך לסוכה היה!