רקע
ברל כצנלסון
ערכים גנוזים: שיחות על בעיות החינוך לסוציאליזם

 

שיחה ראשונה    🔗

נושא ההרצאה ודרכה    🔗

נושא שיחתנו לא היה מוגדר, הוא הקיף עולם ומלואו. אשתדל ללכת בעקבות הבירור ולנגוע בבעיות העיקריות של החינוך הפוליטי שלנו. כבסיפורי מנדלי מוכר ספרים יהיה כאן מעשה בתוך מעשה, ומה שלפני המעשה ומה שלאחריו. ובודאי יהיה לי רצון לסור הצדה לפרקים.

אפתח בהערה על דרך הרצאתי. אחד החברים קבל עלי שאני בוחר לי לפעמים קרובות “שיחה פולמוסית” במקים הרצאה שיש בה קביעת הנחות יסודיות והשקפות. אני מבין היטב ללב השומע, המבקש שיינתן לפניו דבר מעובד ומסודר. אך לפעמים מרשה אני לעצמי לערער על המשאלה הזאת. במחשבת האדם אין להפריד בין יחס החיוב ובין יחס השלילה. כשאתה מחייב דבר מסויים, ממילא אתה שולל משהו אחר הסותרו. השאלה שאלה פדגוגית: הרצאה על דרך החיוב, והרצאה על דרך השלילה – מה עדיף? בדרך כלל זה טבוע בטבע האנושי. מטבענו הננו עצלים. שום אדם אינו רוצה לעבוד עבודה מיותרת. שׂכלנו, לא פחות מן הידים, רוצה בחסכון של עבודה. למה הדבר דומה: לילד הלומד בבית־הספר, שהוטל עליו לפתור בעיה של חשבון, והוא, כיון שהוא יודע את המספר הסופי, חושב הוא כי השיג את מטרתו. יש מורה השם עין רק על המספר האחרון ולפיו הוא דן בפתרון כולו, ויש מורה המבקש לראות דוקא איך פתר הילד את הבעיה. שמא אירע לו “נס”, ומצא את הפתרון שלא בדרך הנכונה. והלא ייתכן לפעמים ששתי שגיאות תכסינה זו את זו ויתקבל המספר הנכון… ואני שייך לסוג מורים זה המעונין גם בדרך הפתרון. לדעתי, תפקידו של מרצה ומורה הוא לא רק להתוות לפני האנשים את הדרך הקצרה, בחינת “בבקשה, הרי הפתרון לפניך”, אלא לתת בידם את המכשירים והשיטות כדי שיוכלו להגיע לפתרון הנכון וימנעו מפתרונות מוטעים. אם נמנעת מפתרונות מוטעים, בזה בלבד כבר עשית כברת־דרך גדולה.

ועוד יש הבדל בין שמיעה בסמינר ובין שמיעה באסיפה או ועידה פוליטית. כשאנחנו הולכים לאסיפה, שאלתנו הראשונה היא: מי הוא האיש המדבר – הלנו או לצרינו? קפיטליסט או סוציאליסט וכו'. אולי שמתם לב לכך שאדם השומע דברים שאינו רוצה בהם, מעווה את פניו. בדרך כלל, אדם בא לשמוע דברים שהוא רוצה לשמוע, ומפי אדם שהוא נאמן עליו ומקובל עליו. לא כן בסמינר; שם יושבים כדי ללמוד ולבחון עובדות. משום כך איני יכול לקבל את העצה, שלא לדבר בצורת ויכוח. אף איני יכול לקבל את האזהרה ששמעתי כמה פעמים, שיש סוג בירורים שיש בהם משום עלבון. אם יש לאנשים רגישות כלפי דעה חדשה, שלא שמעו אותה קודם, או שאינה נוחה להם, או שהם מתנגדים לה, – הרי אין מקום לבירור כלל! כשהכריז קופרניקוס שכדור־הארץ מסתובב, נעלבו רבים. כי אל נוח לחיות, לפתע פתאום, על כדור־ארץ שהוא מתנועע… לפיכך אני מסלק במסיבתנו, מראש, טענות של רגישות ועלבון. יש לשקול את הדברים אם נכונים הם אם לאו, ולא יותר.

כל רעיון ניתן להסבר או להבעה בצורות שונות. ממה מורכבת תורת הסוציאליזם, למשל? בחלקה היא עוסקת בהתווית אידיאל חברתי מסוים, שמגדירים אותו לפעמים בדיוק, ולפעמים לא כל כך בדיוק – כל הוגה־דעות כרוחק הראיה שלו – אבל בחלקה הגדול עוסקת תורה זו בבקורת המשטר הקיים. וכוחם הגדול של כל הוגי הסוציאליזם הוא בבקורת המשטר הקיים דוקא. כן גם דברי הנביאים. ודאי שמכילים הם דברי חזון לעתיד לבוא, אך אלה אינם מרובים. מרבית הנבואה היא דברי הוקעה וקיטרוג על חזיונות שליליים. כיצד נגיע לאידיאלים של ישעיהו בן אמוץ, אם לא נדע איך להתיחס למה שהיה שנוא עליו?


בזכות המבוכה – ולא בשבחה    🔗

בזמן האחרון אני עוסק אולי בעיקר בבקורת הקיים, ולאו דוקא בבקורת הקיים בעולם הקפיטליסטי – כי זאת עשו גדולים וטובים ממני – אלא בבקורת הקיים במחננו, גם בעולם המעשה וגם בעולם המחשבה. והנה שמעתי מפי הרבה חברים שיש בזה משום סכנה וזריעת מבוכה. אחד החברים אמר כך: “היה זמן שזרענו מבוכה, וזה היה טוב בשבילנו. כך דיברנו אל נער גימנזיסט, בן משפחה אמידה, אשר לא עבד. זה היה כוחה של התנועה שלנו. אבל הלעולם אפשר לזרוע מבוכה? הן צריך לומר פעם משהו לחיוב?” אינני סבור כי יש בתוכנו אנשים הרוצים לזרוע מבוכה לשם הנאה, או שיש בתוכנו המדברים בשבח המבוכה. כתבתי “בזכות המבוכה” ולא ב“שבח המבוכה”. בין שבח לזכות ההבדל גדול. ברנר לא כתב בשבח היאוש, אלא מתוך הכרח היאוש. הוא היה מיואש מן החיים, ממצבים מסוימים בחיים, וכולו זעק יאוש. אבל אין זה “בשבח”. קשה להניח, כי בברירה בין דרך ברורה, הפותרת את כל השאלות, ובין מבוכה, יבחר האדם, מרצונו, במבוכה. אבל הויכוח אינו בין מבוכה לאי־מבוכה, אף אינו בין אמת לשקר. הויכוח הוא בין חיפוש האמת ובין הונאה עצמית. ואם שומע אני אנשים מדברים על עוּבדות, מבלי לדעת את העובדות עצמן, או מסיקים מסקנות, ואינם יודעים עדיין חוקי־הגיון פשוטים, הרי הדברים שאומר לא יהיו בשבח המבוכה, אלא מתוך ההכרה, שחוסר־מבוכה כזה גרוע ממבוכה, ואף חוסר אומץ־לב לראות את הדברים כמו שהם גרוע הוא ממבוכה. כי הדברים סופם שיתגלו, ואז יקשה יותר לתקנם.

וכשאני שומע את דברי הפחד מפני ערעור ומבוכה, אנוס אני לשאול את עצמי: מאימתי התחיל פחד זה? הדור הצעיר שלנו מתחנך במידת־מה על ברנר וברדיצ’בסקי. לפעמים אני מפקפק אם יודעים אנו לקרוא בברנר ובברדיצ’בסקי – לעומקם, לתוכנם האמיתי. אילו קראנו בהם כך, אפשר שהרבה דברים היו שונים אצלנו. ברדיצ’בסקי אמר: “שמא וברי – שמא עדיף!” – וזה בניגוד לכלל הידוע במסורתנו. ברדיצ’בסקי הצעיר, המבוהל והמסוער, בא וערער על אחד־העם, על חיבת ציון ועל הספרות העברית, – וזו היתה סיסמת כל עבודתו הספרותית. ממנה למדנו שהאיתן איננו איתן. זה היה כוחו שהוא התחיל לזעזע את הדברים שהיו מוסכמים, כביכול. וכי היה שונא ציון? או מתבולל? – הלא יש חושבים כי ברדיצ’בסקי היה הסופר היהודי ביותר. ובכל זאת ראה צורך לזעזע את העמודים. והוא בא על כל ההיסטוריה העברית בסימן־שאלה גדול, ולא חשש שמא נגיע לשמד משום כך. כך נעשה למחנך, והעליה השניה התחנכה עליו.

ומה היה טיבה של כתיבת ברנר? הוא לא יצא במצלתיים ובקול תרועה ולא קרא “חזקו ואמצו”. אין זכר לזה ביצירותיו. אדרבה, היא גילה שלילה. הוא גילה את השלילה לא רק בעמק הבכא, לא רק בבעלי־הבתים היהודים, שלא האמין להם ולגלג עליהם, אלא גילה אותה בכל פינה שפנה.

“לחיימוביץ הכל ברור ומחוור. שתי המלות “בורג’ואַזיה” ו”פרולטריאט" בולעות אותו כולו. כל שאלות החיים נכללות אצלו בשאלת העבודה והרכוש, או, יותר נכון, לו אין שאלת חיים אחרת. הכל נכלל בעיניו בשאלה זו, שבלעה את כל חייו, אני, אוי, איני יכול לבאר לי כך את הכל. אמנם, גם בחיי היו עתים, שנשתקעתי כולי בשאלה עולמית זו ונגררתי בזה אחרי החיימוביצים, ואז חזיתי בה ובפתרונה חזות הכל: מלחמת היושר והצדק, עוז אידיאלי, תיקון העולם, מחאת האדם והתגלמות רוחו. ואולם יחד עם המתפעל שבי התקוממו בי גם המבקר והמנתח ומילאוני ספק וכפירה, והראוני הרבה דון־קישוטיות, בלבול המושגים, המוניות, כיעור וגיחוך, שטחיות, סכלות, אי־אמונה מסתתרת, יחס בלתי יוצא מן הלב, הכנעה משונה ומוזרה לפני בני החברה שאינם־יהודים, יחס לא־טוב לכל בן חברה אחרת – – " (כל כתבי י. ח. ברנר. כרך ראשון, עמוד 63).

הדברים נכתבו לפני ארבעים שנה בערך.

ועוד קטע אחד משל ברנר על פגישה בתוך ה“אֶטאפה”, כלומר בתוך ההליכה במאסר עם בני מפלגות שונות, אשר נזדמנו שם. שם היה יחס של ביטול גמור ל“פועלי ציון” שגם הם נקלעו למאסר:

" – וגם הפועלי־ציוניסטיים יושבים פה? – שאלו המוזיריים.

– יושבים – ענה שמעיה, ויוסף בצחוק, כשהוא נושא עיניו אל קבר – אבל התיאוריה שלהם צולעת על ירכה. מתביישים הם להרים את עיניהם, כשמתחילים לפעמים לדבר אתם על הציונות.

ואמנם שמעיה לא שקר לגמרי. כי הנה גם חברי פועלי־ציון, אבותיהם הרוחניים של הציונים־הסוציאליסטים דהאידנא, שרובם היו אסורים כאן בעד עוון הגנתם על עצמם, היו בני עמם, עם חלוש העצבים, ששאריתו הולכת ותמה לגווע ושכבר לא נשאר לו שום דבר חוץ מקצת דיסקוסיה (המלה “דיסקוסיה” – היה לה ערך רב מאוד בימים ההם – ב. כ.). ההכרה הציונית הפשוטה, שאם לא תצא היה לפעולה, אז כבר בכלל אין לבני ישראל על מה לדבר ואל מה לחכות ובמה להתפלפל, ההבנה של הציונות בתור שאלת ההויה והחדלון לעם־היהודים – היתה רפויה גם בידם, עד כדי שישאבו מתוכה די אומץ להעריך כראוי את ה“קאמפף” וה“קעמפפער” שלנו ואת העובדות הממשיות שב“חיינו”, אותן העובדות המספרות על מנוסות שאין דוגמתן, ועל שערים נעולים, ועל מצולות־ים ועל מעשי־רבולוציה נובעים מזה שאין לעשות אחרת ועל קריאות־מרד מפי אלה שחייהם הם עליהם למעמסה, ועל יחס מזוהם של אונס וכפיה נגד יהודים אביונים, שנושאים עליהם, להוותם, שם “בעלי־בתים”, ועל דרשות ונאומים ע“ד העבודה ועתידותיה מצד דלי־מעש שאין להם לא כח ולא חפץ ולא מקום לעבודה, ועל תפקיד קולני ופחות־הערך בתוך עם אחר, פרא ורחוק מחופש, ועל פרוקלמציות כתובות בדם יהודים שהוקאו, ועל הבטחות שלא נתקיימו, ועל התלהבות גדולה בשעת ביעור־יהודים ועינוי־בנותיהם ועל כל אותם הדברים, שעם המוכשר לשכחם בזמן מן הזמנים, הרי כבר נסתם עליו הגולל – – – להיפך! כל מה שטרחו הפועלים הציונים הללו וכל כוחם לא נתבזבז, אלא בשביל להראות ולהוכיח להם, למתנגדים, שגם הם, פועלי־ציון למרות היותם פועלי־ציון, אינם, בכל זאת נסוגים־אחור, אינם בורג’ואים! ולא עוד אלא שבסתר לבבם נשאר, סוף סוף, מעין רגש אשמה והתבטלות לפני אלה הסוציאליסטים השלמים, אשר הפוזיציה המרכסיסטית שלהם אינה מתנודדת מכל הרוחות שבעולם, בשעה שהם, הנאמנים ג”כ לתורה התמימה הזאת, צריכים להוציא ממנה עוד פרינציפּ אחד ובמובן ידוע גם להוסיף עליה…" (כל כתבי י. ח. ברנר, כרך ראשון עמוד 294 – 293).

ומה נתן ב“מסביב לנקודה”? – לעג מר לתנועה שבתוכה חי, ל“בונד”, לציונים, לפועלי־ציון וליהודים בכלל. לפעמים, כשאתה קורא בספריו, אינך יודע: מה הוא רוצה? משום מה הוא משאיר אותנו באמצע הדרך, במבוכה? ומה טיבו של הסיפור “מא. עד מ.”? – זה סיפור על ה“אֶטאפה” ברוסיה, שם היו הנדונים לגלות, אנשים שפשעו או שנמצאו בלי פספורטים מחוץ למקומות־מגוריהם, נשלחים ברגל, בלוית משמר צבאי, וכך היו עוברים מעיר לעיר. ברנר מספר איך הובל כאסיר, עם גנבים מכל המינים, ועם מהפכנים יהודים. סיפור זה על מהפכנים יהודים ברוסיה של שנת 1903 אינו מתיישב עם כל הרומאנטיקה המצויה בסיפורים על מהפכנים. והנה אנו מוצאים באנשים אלה פחדנות, והרבה עבדות, וקודם כל קוֹפיוּת רבה מאוד: כל אחד מהם מבקש להיות דומה למישהו חשוב יותר, וכל אחד רוצה להתנשא על חברו.

וכך היה ברנר, המהפכן המעמיק, מגלה את חיי המהפכה כמו שהם. ב“מעבר לגבולין”, דרמה מחיי ווייטצ’פל, אנו נפגשים עם בעלי־תיאוריה יהודים וסוציאליסטים יהודים, כפי שהם מצויים בסיפור אחר, “מן המיצר”, והאנשים האלה אינם מזהירים כלל כזוהר הרקיע! אמנם יש שם איזה ניצוץ – והוא חשוב מאוד – אך לא בגיבור הראשי. הגיבורים החיוביים – אם ב“מסביב לנקודה” ואם ב“מן המיצר” או ב“מעבר לגבולין” – הם דוקא לא אותם האנשים, שמראים עליהם כנושאי הדגל, אלא אנשים אחרים לגמרי.

שנים רבות התחנכה תנועתנו על ספרות כזאת, שמהותה היתה: קרוא את הדברים בשמם, הילחם נגד צביעות, גלוֹת באכזריות גדולה מאוד את מדוי־החיים, ואמור לאנשים: “בקשו עצה”! “קהלת”, הספר המלא ביקורת ופסימיות, מסיים ב“את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור”, ויש רבים האוהבים דוקא את הפסוק הזה, המוכיח להם, שאין בו בספר הזה כל כוונה רעה… אולם ברנר וברדיצ’בסקי קראו: “אדם, עמוד מול מצפונך וחפש את דרכך!”.


על חובת החיפוש    🔗

אנחנו תנועה שנולדה במבוכה. העליה השניה התחילה במבוכה גדולה: מבוכת אוגנדה1, מבוכת המהפכה הרוסית שנכשלה – זו שנכשלה לא רק מפני שצבא ניקולאי דיכאה אלא גם מפני שהיה כשלון ויאוש רב מבפנים. ממבוכה זו צמחה וניזונה, במידה מרובה, תנועת־הפועלים בארץ־ישראל, והיא מצאה בתוכה את הכוח ללכת שלא בדרך הנדושה.

בתוך התנועה הסוציאליסטית – ולענין זה לא היה הבדל בין רוזה לוכסמבורג2 ובין קאוטסקי3 ופליכאנוב4, בין אלה הקרויים ריפורמיסטים ובין אלה הקרויים מהפכנים – שררה הדעה, שאם בא אדם ונלחם בתוך תחומי החברה הקיימת על יצירת קואופרציה או על בנין קבוצה בארץ־ישראל, הרי דברים אלו אין להם שום שייכות לתנועת הפועלים… בעיניהם היה זה ענין פסול לחלוטין. ואילו אנחנו, שלא נרתענו מפני המבוכה, גילינו את הקבוצה. ומפני שחיינו ונאבקנו, והעזנו לשלול דרכים שונות – זכינו לחדש דבר גדול בהיסטוריה העברית, ולפי הכרתי: גם בהיסטוריה הכללית.

ודאי שאיני אומר כי המבוכה היא חובה. יכול אדם לעבור תקופת חיפושים, ולהגיע לתקופת מציאה. ומי שתקופת החיפושים כבר עברה עליו והוא נכנס לגן־עדן של מציאה, חבל על הזמן שהוא מבלה בסמינרים… האמנם חינוך פירושו כי נחרות לנו מונחים מספּר על אבן ונאמר כי מצאנו את אשר ביקשנו, וחסל? ודאי, מדריך בנוער אסור לו שלא ידע איזה דבר. הוא חייב לדעת הכל… כל אחד מאתנו התנסה בזה. ואולם רש“י, למשל שנחשב למדריכה הגדול של האומה, לא התבייש לכתוב: “ולא ידעתי פירושו”. הרמב”ם אמר שתכלית הידיעה היא שידע האדם כי אינו יודע. כל מדע־אמת אומר: עד כאן אפשר לדעת, ומכאן והלאה – תעלומה. מדע, שאינו ידוע גבולותיו, שוב אינו מדע. גדולי־המדע, שעמלו חמשים או ששים שנה במדעים המדויקים וראו צורך לסכם את עבודת חייהם במפעל מדעי מיוחד, היו אומרים בו, קודם כל, מה המדע יודע ומה אינו ידוע, ומה אפשר אולי לדעת בזמן מן הזמנים. הפיסיוֹלוג דיבוא די ריימוֹן, ממאורי המדע, כיון שעמד לפני כיובל שנים לסכם את כל פעלו המדעי, קרא להרצאתו היסודית בשם “חידות עולם”, היינו חידות שאינן ניתנות לפתרון.

וכשם שמחנך ראוי לשמו מחובתו לומר: זאת אני יודע וזאת איני יודע, אף היסטוריון רציני חייב לומר: לתקופה זאת נמצאו לנו מקורות, וסבורני שאני יודע אותם, ותקופה אחרת היא לנו תקופה אפלה. כל היסטוריון רציני יודה, כי תולדות ישראל מתקופת עזרא ונחמיה ועד החשמונאים, היא תקופה סתומה, אף שדוקא אז סודר התנ"ך. והיסטוריון רציני לא יבנה תיאוריה, בלי שיהיו לו מקורות לכך, אלא יאמר שתקופה זו אינה נהירה לו. יטען הטוען: אבל דרך כזו תהיה לה השפעה חינוכית מזיקה, כי האנשים לא ירצו ללמוד. ובכל זאת צריך להאמין, כי שׂכל האדם אינו מחשיב את הלימוד רק לשם סוף־פסוק מסוים: אנחנו לומדים משום שיש יצר הדעת, וחתירה לידיעה. איש המדע אינו בא לדכא את חפץ־הדעת של האדם, אלא להבהירו ולהבהיר עמו את אפשרות הידיעה.

ועוד: אין, לדעתי, כל קשר בין המבוכה שאנו מדברים עליה ובין הטענות של התערפלות דרכנו. בחרנו בדרך העבודה, בבנין הארץ, בחיי שיתוף, בעבודה עברית, בקרקע לאומי, בסולידאריות של פועלים בהסתדרות. והמבוכה התיארטית, שאנו נתונים בה, אין לה כל נגיעה לערכי היסוד האלה שאנחנו מגשימים. איני מקבל את העירעור על אילו ערכים תיארטיים כעירעור על כל מעשינו. תנועת פועלי ארץ־ישראל פתחה במעשה ללא קביעת שמות. לא התחלנו בדברים מופשטים, אלא בערכים אלמנטאריים, יסודיים, שבהם חפצנו ובהם דבקנו. אינו רואה שום בירור רעיוני, ויהא האפיקורסי ביותר, כסכנה לערכינו היסודיים, ואיני מבין את הפחד מפני ריבוי בירורים וערעורים, שאני מוצא בכמה מחברינו. כל ענין “אחדות העבודה”5 נתהווה בשיחות של חברים בכנרת בימי מלחמת 1914־1918 ושיחות אלו באו לערער את כל המקובל והמוסכם בסוציאליזם בימים ההם. איני יכול לראות בנסיון לבחון מחדש דברים מוסכמים סכנה לערכים החברתיים של תנועתנו.


כל הכופר בעבודה זרה…    🔗

מישהו אמר כאן דבר מענין מאוד: “נוח לי שחברי לא יחשוב כמוני ובלבד שיאמין בדבריו.” אם תפסתי נכונה את כוונתו, הרי נאמר בזה דבר ליבראלי: מוטב ששני אנשים יאמינו בשני דברים שונים לגמרי ובלבד שיאמינו. לכך אני מצטרף בלב שלם! אולם השקפה כזאת אפשר שתהא מצויה במשורר, אבל לא בחבר תנועה. היה זמן ובעולם היהודי, וביחוד לפני תקומת הציונות ותנועת־הפועלים היהודית, היה מצוי טיפוס של יהודי משכיל, בעל השכלה אירופית, אשר ידע לעשות עושר על־ידי קריירה ועל־ידי מסחר, והוא ראה את עצמו מוּרם מן הדור הישן. הוא הביט בביטול על הצעירים המסוערים המתיימרים להיות מתקני־עולם. האנשים האלה לא האמינו בשום דבר. הסופרים העברים בתקופה ההיא, פרץ ואחרים, לעגו להם. בסיפורו “ארבעה דורות – ארבע מיתות” מראה פרץ מהו הדור השנוא עליו – הדור החסר אמונה. פרץ לא התענין לדעת אם נכונה דעתו של החסיד הבלזי או דעתו של הפועל, אלא הוא שנא את הציניקן. ואולם כשאנחנו עומדים על בסיס חברתי־מדיני, אנו מעונינים לא רק בטיפוס אדם שיש לו צורך נפשי להאמין, כי אם בזה שהאדם יאמין בדבר שהוא נכון. אמנם, אנחנו אנשים ליבראליים, אבל כל אחד מאתנו רוצה להשפיע על חברו, שיקבל את אמיתו שלו. ולפיכך אני מביט בדאגה כלשהיא על הפחד הזה מפני מגמות בקרתיות שונות שאני מוצא בכם. אינו אומר, שכל רחש בקורת הבא לו לאדם צודק הוא. בדבר הזה כרוכות אפשרויות של טעויות. לא ארחיק לכת לספרויות אחרות: אטול לי, למשל, את הבקורת שהביאה ה“השכלה” לעולם היהודי. איני חושב כי המשכילים צדקו בכל מושגיהם על המסורת והתרבות היהודית. אבל הם חידשו את החיים, הם ריעננו אותם. האמת היא, שנתנו בהופעתם דחיפה להתחדשות עמוקה יותר גם למעמיקים בקרב אנשי הדת היהודית. אלמלא תסיסתה של ה“השכלה”, היו בגדר הנמנע לא רק הלאומיות של סמולנסקין, פינסקר ואחד־העם, אלא גם הזרם הדתי החדש של יעבץ6 או של הרב קוק. הוא הדין בבקורת של ברנר או ברדיצ’בסקי, שחידשה את פני הספרות העברית.

מן הסתם יש בכם אשר קראו את דברי אחד־העם “עם כי יחרב”, או את ה“פירורים” שלו או את “תורה שבלב”. נגד מה בעיקר נלחם אחד־האם את מלחמתו החשובה? – נגד הדעות החנוטות של המוח היהודי! ומה היה תפקידה החי של הספרות העברית? – היא רצתה להוציא את החיים היהודיים מהגיטו הפנימי שלהם. במובן מסוים אפשר לומר: היא שיחררה את המוח והלב מן הגוילים. המוח היהודי היה מקופל בגוילים, והלב היה קשור בהם קשר עמוק מאוד. אבל הנה בא רגע אשר הלב צריך היה להתפרץ לגוילים אלה. כל זאת ראינו כדבר חיוני, מפרה. ואם תנועת־הפועלים בעולם הגיעה למשבר גדול זה שבו היא נתונה – משבר העולם, משבר האדם, משבר התרבות האנושית – הרי טבעי הדבר שתבוא התפרצות גדולה מאוד לחיפושי דרך. יתכן, כי המחפשים יהיו טועים מאוד. אבל התיתכן עמידה זו של שמירת החומות האומרת: “לא! כל החיפוש הזה סכנה יש בו!” ממש כמנהג זקנינו… אני מתקומם נגד גישה כזאת. עתידה הגדול של תנועתנו תלוי בכשרונה לעבור דרך (מי ידוע, אולי קצרה ואולי ארוכה) של חיפוש מחודש ובקורת מחודשת. אין זו בקורת של שונא, או של מי שמבקש לנער חצנו מכל העבודה, אלא בקורת וחיפוש דרך של אדם המוכרח לשבור את הקיר ולמצוא מוצא. יש מאמר עברי קדמון, שהוא יסוד חשוב בעיני, ביחוד לתקופה זאת: “כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי”7. רגילים לקרוא מאמרי האגדה בלי שימת־לב. אבל כשושנת יריחו זו שנתקפלה, וכיון שנותנים עליה מים הריהי מתפתחת מחדש, כן גם המאמר הזה. היהדות היתה מיוסדת על אמונה באחדות הבורא. והנה קם חכם שאמר כי די לה ליהדות בדבר אחד בלבד: כפירה בעבודה זרה! – אני רואה בזה אחד הגילויים הגאוניים של המחשבה ושל האופי היהודי. אין התרבות היהודית מתחילה ב“אני מאמין” גדול, אלא במלחמה בעבודה זרה. יש מקום לתרגם “עבודה זרה” ב“פטישיזם”. תחילתה של היהדות היא מלחמה בפטישיזם. ומה פירושו של פטישיזם? – שמש וירח וכוכבים יש בעולם, והם עושים תפקידם, והיהדות אינה מתנגדת להם. מאימתי מתחילה האבקותה של היהדות עם כוכבים ומזלות? – בו ברגע שהם נעשים עבודה זרה. שם־נרדף לעבודה זרה הוא עבודת כוכבים ומזלות. אין אנטי־כוכביזם. כיון שענין חיפוש האמת פותח במלחמה עם עבודה זרה, הרי לא זה העיקר מה דעתך על אלוהים, אם כדעת הרמב"ם ואם כדעת שפינוזה. העיקר הוא ההתנגדות לעצם הפיכתו לעבודה זרה.

מה עשו גדולי הסוציולוגים ואבות הסוציאליזם במאה הי"ט? – קודם כל, נלחמו בפטישיזם של העולם הקפיטליסטי. נטלו משגים, שבימיהם היו קבועים וקיימים, והתחילו מבקרים אותם. אֶמנע מלדוּש את השם מארכס או מארכסיזם. ולא אדבר על זכותו הגדולה של מארכס במלחמה עם אותו פטישיזם של הקפיטליזם בימיו. כך דרכה של כל אידיאה שהיא סופגת קצת אבק בדרך־החיים הארוכה, ומאבדת את הלחלוחית שבה. ואז מן ההכרח שתבוא תקופה של בדיקת כל האידיאה מחדש; כוחותיה מתחדשים והיא סופגת לשד חדש. דור של תנועה אינו חדל להיות נאמן לתנועה, אם הוא רואה צורך להעביר תחת שבט הביקורת כמה וכמה מושגים מקובלים בתוכה. הרי מושגים “כהן ונביא”. בכל תנועה חברתית יש תקופה של חוזים ומבשרים, אבל כעבור זמן התנועה מתגלגלת ומתלבשת בצורת כנסיה מסוימת או משטר מסוים, ותמיד יש “שומרי החומות” הנלחמים בכל נסיון של ביקרות וחידוש. כדבר הזה קרה גם לנצרות. הכמורה זיהתה את הדת עם הכנסיה. עד שבאו אנשים כמו הוּס וקאלוין, (או בוּדה במקום אחר), אנשי בדק התנועה, אנשי ביקורת, והם חידשו את פני הדת. שומרי החומות רואים בהם כופרים. אבל הם אינם כופרים, אלא הם נושאי האמונה.

תנועתנו צעירה מאוד. אני מקוה שמקורותיה הנפשיים לא הספיקו עדיין להתאבן – לא עד כדי כך שנצטרך למרוד בה, כשם שמרד לוּתר בקתוליות. לא הכל בה רקוב. אין כל ספק, שיש צורך להוציא את המטלטלים לאור השמש: אם צבעם טוב, הוא לא ידהה, ואם ידהה משהו – הן ידהה קר דבר־מה חיצוני.


דיון פוליטי וחיים פוליטיים – מה טיבם    🔗

דברים אחדים על תוכן החינוך הפוליטי של תנועתנו. “דיון פוליטי” פירושו שאני מבקש לקבוע מה עלי לעשות בשדה החיים הציבוריים והמדיניים. אבל לא כל שאלה שאנו דנים בה, וקוראים לה “שאלה פוליטית”, נמנית עם הסוג הזה. למשל, עוד לפני כשלוש מאות שנה יכלו אנשים לצרף יחד דברים שונים כמדע ואסטרולוגיה. אנשי הרנסאנס האמינו בהשפעת המזלות על גורל האדם ועל ההיסטוריה האנושית, ואפילו אחד מראשוני הסוציאליסטים, קאמפאנילה,8 אסטרולוג היה. איני יודע אם קראתם את האוטופיה שלו “עיר השמש”, שערכה רב בתולדות הסוציאליזם. כמעט כל בעיות ימינו, וכן הנסיונות לפתרונן, מצויים בחיבורו. איש אמיץ־לב היה, שבילה עשרות שנים בבית־הסוהר שבו הושב על־ידי האפיפיור, איש־מחתרת אשר גם את ספרו כתב במחתרת. והנה האיש הזה האמין בהשפעת הכוכבים והמזלות על גורל הפרט והכלל. בספרו הוא מקשר דברים, שלדעתנו כיום אין כל קשר ביניהם. כשהוא בא לנמק, למשל, מדוע יש לבחור את נשיא הרפובליקה בדרך זו ולא אחרת, ומדוע צריך לכלכל את הענינים בדרך זו, הריהו כולל בין נימוקיו גם נימוקים אסטרולוגיים… ואם בבירורים פוליטיים לפני שלוש מאות שנה השתמשו בנימוקים ובשיטות אסטרולוגיות, הרי לא הייתי קורא לזה ויכוח פוליטי, אף על פי שהאנשים באותה שעה כרכו דברים אלה יחד. וכן לא נקרא לויכוח ההיסטורי בשאלות דת ופילוסופיה, בנוגע לצדקתו או אי־צדקתו של האפיפיור, בשם ויכוח פוליטי. כמובן, אני מודה, שמבחינה היסטורית אפשר לקשור כל ויכוח דתי וכל ויכוח פילוסופי בענינים פוליטיים. יתר על כן: אותו ויכוח על מעברות הירדן על שׁיבולת או שׂיבולת – ההיה זה ויכוח פוליטי? לאמתו של דבר, היה זה ויכוח פוֹנטי. ואולם האנשים בימים ההן הצליחו לעשות את הויכוח על שׁיבולת או שׂיבולת לסמל שייכות ליהודה ואפרים והפכו אותו לויכוח פוליטי. אבל, לדעתי, יש מקום לויכוח פוליטי בין “מחנות העולים” ו“השומר הצעיר”. לצערי, אינו קיים, כי אין לנו ויכוחים טהורים על ערכים ועל רעיונות־יסוד. אילו היו “השומר הצעיר” ו“מחנות העולים” מתוכחים על צבע העניבה, היה זה למעשה, אף כי לא מצד התוכן, ויכוח פוליטי.

הייתי מתברך אילו ראיתי בתנועתנו בכלל, ובתנועות־הנוער בפרט, ויכוח פוליטי יסודי על תפקידנו היום הזה. לפני ימים אחדים קראתי בספרו של רופין, שעדיין לא יצא לאור. ד"ר אַרתור רופין, ראשון לחוקרי הסוציולוגיה היהודית בדורנו, סיכם עתה את עבודת חייו בספר חדש, ובפרק האחרון שבספר מצאתי פסוק זה: "הדור הזה של יהודים – עליו הטיל הגורל את המעמסה הגדולה להכריע בשאלה: “להיות או לחדול”. רופין לא אמר את הדברים כמליצה פאתיטית. האיש רחוק מפאתוס, אבל לאחר שניתח נתונים שונים הנוגעים למצב היהודים לפזוריהם, הגיע רופין למסקנה שדורנו הוא אולי הדור האחרון שהוטל עליו להכריע בשאלה הגדולה הזאת: להיות או לחדול. הבירור בנושא זה: מה דורנו ומה תפקידו האקטואלי בהיסטוריה העברית – הוא הוא הויכוח הפוליטי. וזה יהיה החינוך הפוליטי אשר יקבע מה עלינו לעשות.

אספר לכם דבר מרשמי בימים האחרונים. תמול־שלשום נזדמנתי בירושלים עם אשה העובדת בשכונה של עדה מזרחית בירושלים והיא סיפרה לי על אלף וחמש מאות ילדים עברים בעיר הזאת שאינם יודעים קרוא וכתוב, אף לא ראו כתלי בית־ספר מימיהם. לפעמים צריך להלחם גם עם הוריהם שישלחו אותם לשיעורי עבר הניתנים חינם. האשה גוללה לפני בעיות הקשורות בהיגיינה סוציאלית, ביחסי עדות, מושגי משפחה וחיים פרולטאריים (לא זו הפרולטאריות הספרותית, כי אם הפרולטאריות האמיתית, הארץ־ישראלית). היא סיפרה לי כי בטיולי הכיתה מסרבות הילדות התימניות להתחבר לילדה קורדית, כי הן רואות את עצמן כאריסטוקרטיה מעמדית. ומובן מאליו, שילד אשכנזי לא ייזכר ולא ייפקד שם. ובין הורי הילדים האלה יש חברי ההסתדרות. חבר אחד הקיבוצים, בן עדות המזרח, העובד עתה בעיר בקרב העדות הללו, כתב לי, בין השאר, על השנאה האיומה של אותן העדות לאשכנזים. הגזע כאן עדיף מן המעמד. כל פועל אשכנזי, ויהא נאמן ביותר ושמאלי בהשקפותיו, הוא בעיניהם אדם השייך למעמד עליון. הם לא למדו סוציולוגיה, אבל מרגישים הם שאנחנו האשכנזים הננו לא רק בני שבטים אחרים, אלא גם בני מעמדות אחרים. ומציאות זו היא בקרבתנו ממש, מהלך חמישה רגעים משכונת רחביה בירושלים. והרי זו גם מציאות פוליטית ממדרגה ראשונה. היא תהיה הקובעת. ובמה ויכוח בשאלה כזאת פוליטי פחות מויכוח על פאשיזם?

חוגים אלה הם החומר הקל ביותר להיכבש לפאשיזם ולהיות נושאיו בארץ. אילו ראיתי בני תנועת־נוער חלוצית יושבים על המדוכה, מה עלינו לפעול בתוך המציאות הזאת, ואפילו לא היו מזכירים בשעת מעשה שום מונח לועזי ושום בר־סמכא מפורסם, הייתי חושב שדיון פוליטי הוא, ושיש בזה משום חינוך פוליטי לתנועה. אבל בתוכנו הרי אפשר לחיות שנים רבות בתוך נרתיק רוחני זה שאנחנו מתקפלים בו, ולהרגיש את עצמנו יפה מאוד. שהרי ככה אנו חיים “חיים פוליטיים” אינטנסיביים, – בלי כל קשר עם המציאות שלנו.

יש לאנשים, וליהודים בפרט, כשרון יוצא מן הכלל להפריד בין המלה והמחשבה. אין המלה מחייבת דוקא את המחשבה המסוימת; ואפשר גם להפריד בין המחשבה ובין העצם. שהרי ביסוד הדברים הוא העצם. סביב לעצם יש מחשבה, וסביב למחשבה יש מלה המגדירה אותה. ואולם אנחנו הפכנו את הדברים באופן שהמלה היא לחוד, המחשבה לחוד, ואף העצם לחוד.


 

שיחה שניה    🔗

השקפה פרוליטארית – ומהותה    🔗

כפי שאתם רואים, איני נותן לכם הגדרה נוחה לחינוך פוליטי. אפשר אין לי הגדרה כזאת; ואפשר אין בי רצון להקל עליכם בענין זה. יש דברים שאין איש קורא להם פוליטיים, והם בגדר חינוך פוליטי; ומאידך גיסא, יש דברים אולטרא־פוליטיים ובכל זאת אין הם בגדר חינוך פוליטי. איני טוען, שדיקטאטורה פרולטארית אינה ענין פוליטי, אבל איני בטוח כל כך, אם הויכוח בשאלה זאת, בתוך תחומי תנועת הנוער בארץ, הוא ויכוח פוליטי. אילו, למשל, עמדנו עתה בארץ־ישראל לפני אפשרות של כיבוש השלטון בידי הפועלים, או לפני אפשרות של הנהגת משטר הרצוי לנו, הרי, אף על פי שאין לכם עדיין זכות־בחירה, היתה אולי ממשות פוליטית בויכוח זה. אבל כיון שאנחנו, מבחינה אוביקטיבית, איננו נתונים בדברים האלה, הרי זה ויכוח חשוב “לשם יגדיל תורה ויאדיר”, אך לא מבחינה מעשית. על משקל הפתגם: “הרוצה לשקר – ירחיק עדותו” נאמר: הרוצה להיות חגרם – ירחיק עדותו. המכיר תנועות־נוער יהודיות בזמנים שונים יודע שהיה זה מן הדברים החביבים עליהם ביותר לעסוק בחקרנות. איני מזלזל בערך הדבר מבחינת חידוד השכל וההידבקות בשאלות עולמיות. אבל לא אוכל לקרוא לזה ויכוח או בירור פוליטי.

אף אין אני רואה כבירור פוליטי או כחינוך פוליטי את הדיבורים על הצורך בהשקפה פרולטארית. אני מיעץ לכל, ולתנועות הנוער ביחוד, לא להשתמש במושגים המשתמעים לכמה פנים. הלא הדבר החשוב ביותר בחינוך הוא בהירות המחשבה! מה פירוש הדבר “לחנך את הנוער להשקפה פרוליטארית”? דומה הדבר כאילו אמרנו: “לחנך את הנוער להשקפה יהודית”. אבל למה הדבר מחייב? איני יודע. כשם שהשקפה יהודית כוללת כל מושג בעולם, כי היהדות מקיפה כל מושג שבעולם, – כך גם “השקפה פרולטארית” כוללת כל דבר בעולם. רק כשנדע מהוה הדבר – אפשר יהיה לנו לחתום גם על שטר זה. וכי מה טיבה של “השקפה פרולטארית”? האם א. ד. גורדון היתה לו השקפה פרולטארית או לא? הפועל הבודד יש לו השקפה פרוליטארית או לא? ואותם האנשים מעדות המזרח שתיארתי קודם, ושהם פרוליטארים ממש, היש להם השקפה פרוליטארית או לא? וחבר הקיבוץ מה הוא – היש לו השקפה פרוליטארית או לא? בעבודה החינוכית אני דורש קודם כל יחס רציני, מצפוּניות ואחריות בשימוש המונחים. ואם ננחיל כאן למדריך את המונח “השקפה פרוליטארית”, דומני שיצא מכאן מחר נבוך לא פחות משהוא נבוך היום, אם לא יותר מזה. “פרוליטארי”, מלה רומית היא שפירושה מולידי־ילדים. המאה הי“ט קיבלה אותה להגדרת אדם חסר־כל. הפועל היה חסר כל רכוש וחסר תרבות. לכן הדביקו לו את השם הזה. לגבי דידו קובעים לא אידיאלים פוליטיים שלו, לא רמתו המוסרית, לא יחסו לעבודה ולא כשרונו לעבודה, אלא העובדה של היותו מחוסר כל. הוגי־הדעות הסוציאליסטיים, שבעצמם לא היו פרוליטארים מבחינה חברתית, קבעו שנושא הסוציאליזם יהיה האדם שאין לו מאומה: הוא נושא ההרס והחורבן, הוא עבד להון ועבד לתעשיה, הוא אינו בורג במכונה הגדולה. בזאת עשו “אבן מאסו הבונים” ל”ראש פינה". היצור המיסכן הזה יהיה נושא המהפכה בעולם.

זה היה רעיון גדול מאוד. אבל כשאני בא לחניך הגימנסיה ואומר לו: “עליך לקנות לך השקפה פרולטארית על החיים”, חייב אני לשאול תחילה: האמנם חבר הקיבוץ הוא אותו “פרוליטארי” חסר־כל? ולא אכנס בניתוח, אם המושג הסוציאלי “פרוליטארי” הולם את הפועל באירופה ב־1940 כשם שהיה הולמו ב־1840. אבל, הפועל בארץ־ישראל אין הוא, קודם כל, חסר־כל מבחינה אנושית כללית. הוא אינו חסר תרבות, אינו חסר מולדת, ואף אינו מחוסר רכוש. יש לו רכוש הסתדרותי וקיבוצי גדול, וכל אחד מאתנו שוקד להגדיל את הרכוש המעמדי והקיבוצי שלנו. האמנם רשאי אני לקרוא לעולם רוחני זה של האדם שלנו בשם “השקפה פרוליטארית”? אבל כשבאים ואומרים בדחילו ורחימו: זה נשקך בצאתך לדרך – הרי אין זו אמת מדעית. כולנו שייכים למעמד אחד, אך יש בתוכנו השקפות שונות. הנה פועלי־ציון־שמאל אומרים, מן הסתם, שלמפלגת פועלי־ארץ־ישראל אין השקפה פרוליטארית. במשך שלושים שנה הם טענו שחלוציות היא דבר אנטי־פרוליטארי וגם קיבוץ הוא דבר אנטי־פרוליטארי… הפועל בעולם, אמרו, לא יבין ביותר את הקשר בין פרוליטאריות וקיבוציות. ולכן אל נא נשתמש במושגים, שאינם ניתנים להגדרה ברורה.

עלינו לברר מה הם ערכי היסוד של תנועתנו. בירור פוליטי בתנועת־נוער אין פירושו החלטה איך ללכת לבחירות מחר, ואיך להעריך את הידיעה האחרונה בעתון. ואם המדריך יחשוב, כי הספר האחרון שקרא הוא הוא הנושא ללימוד, אין הוא מורה טוב. חינוך של נוער פירושו: הנחלת ערכים, שחייתי אותם ולבלתי בגללם, והם נתגבשו בידי בבהירות מספקת והגעתי אליהם, בחינת קנין מקובל על התנועה. חבר אחד אמר על דרך חינוכו בתנועת הנוער: “אנחנו מקבלים את קיצור התורות ומוסרים אותו בקיצור גדול עוד יותר, ועל־ידי כך אנו מקפחים את הנוער ומטמטמים את דעתו”. אשיב לו: יש דברים, שאיני חושש להם מבחינה זאת. אין העולם חי על גבי לוח חלק. איננו נולדים מחוץ להיסטוריה. כל דור וכל תנועה יש להם ערכים מסוכמים, וסיכומם אינו בנוסחאות של החלטות באיזו מועצה, אלא באופי התנועה ודמותה. על יסוד אלה – אנחנו רשאים לחנך. אבל כל דור וכל תנועה ואף כל מדריך כשהוא לעצמו, יש להם, נוסף לזה, חידושים הרבה. אלא שהמדריך אינו צריך לחשוב שכל חידוש וחידוש שלו, שהוא עודנו בהיתוכו ונמצא עדיין במעבדה רוחנית, צריך להנחילו כמושׂכל ראשון לדור הבא.

ומבחינה זו רצוני לדבר על חינוך פוליטי, שפירושו, לדעתי, ערכים מסוימים, מדיניים ורוחניים, שאנו רוצים להנחילם לדור.


סוציאליזם – יניקתו ואמתו    🔗

איני מקבל על עצמי להציע לפניכם פרוגרמה, אלא רק הערות לדוגמה. איני בטוח אם תנועות־הנוער החינוכיות עמדו על המזיגה של ציונות וסוציאליזם לאשורה. בעיני זו נקודה יסודות בחינוך כל תנועת נוער חלוצית. לא אכנס בהגדרות הציוניות והסוציאליזם. אגיד רק זאת: זוהי מזיגה כימית אורגנית, ולא תעבורת בלבד. יכול חבר לשמוע היום על ציונות סוציאליסטית – ומחר להגיד שדבר זה או אחר הוא בניגוד לציונות או לסוציאליזם. ואכן, כל זמן שענין הציונות הסוציאליסטית נתפס כתערובת מיכנית – ההפרדות הן בגדר האפשר. אבל לדעתי, אין כאן תערובת ואין הדברים ניתנים להפרדה כלל וכלל. אסביר דברי. הן ביום מן הימים חייב אדם לשאול את עצמו: מדוע אני סוציאליסט – בלי כל קשר לשאלה מדוע הסוציאליזם קיים כתנועה ובלי קשר לתהליכים ההיסטוריים שהביאו לידי כך שתקום תנועת־פועלים. הן כל אדם בוחר פעם דרך לעצמו. יתכן שיש הכרח היסטורי בזה, שיבחר דוקא בדרך הזאת. ואפשר, תאמרו, הוא מרמה את עצמו, בחשבו כי הוא אשר בחר. אבל כך הוא מקבל את הדבר. יתכן שיש הכרח היסטורי בדבר ששני אחים, למשל, יהיו זה ב“השומר הצעיר” דוקא וזה ב“מחנות העולים” דוקא. אבל נער זה חושב, שהוא בחר בעצמו, מרצונו, כי על כן אפשר היה לו ללכת גם ל“גורדוניה” או לתנועת נוער אחרת. מבחינה זו אני אומר: הנער הבוחר בסוציאליזם בוחר מתוך הכרה. ואם כן הדבר הריהו חייב לשאול את עצמו: מדוע נעשה לסוציאליסט – האמנם משום שאינו יכול לסבול שבלונדון אין הפועל מקבל שכר הוגן, ועודף־הערך יורד לכיסו של בעל־הבית? בעיני יהיה הדבר תמוה במקצת. סוף סוף, כשם שאותו פועל בלונדון אינו נעשה סוציאליסט משום שמגרשים יהודים מגרמניה – כן אנחנו כאן אין אנו נעשים סוציאליסטים משום שפועל באמריקה או באנגליה לא בא על שכרו. ממילא יש כאן גורמים החודרים ועוברים דרך נפשנו ומחשבתנו. ומה המה? סבורני שרוב האנשים – בין הם הוגי־דעה ובין הם ממעמדות אחרים, בין הם נוער יהודי משכבות סוציאליסטיות שונות, ואפילו הם פועלי חרושת – באו אל הסוציאליזם, קודם כל, מתוך התנגדות לעולם הקיים, ומשום שהעולם הסוציאליסטי הבטיח להם את סיפוקו של אותו דבר שהיה חשוב להם ביותר. והנה, הרשאי אדם לקוות לסיפוק פרטי בסוציאליזם? – מסופקני. הפועל נכנס לאגודה מקצועית לשם הרמת שכרו, לשם הגנה מפני ניצולו של המעביד, בשל העזרה ההדדית הנהוגה בה. ואני מכיר המוני פועלים שבאו לתנועת־הפועלים לשם מטרות אלו. אבל, בדרך כלל, המוני אדם, אשר באו לתנועה הסוציאליסטית – לא כל אחד ואחד בא בשביל להשביח את מצבו הפרטי. מן התם יש בודדים, המקווים לעלות בשלבים על־ידי הצטרפותם. אבל, בדרך כלל, איש צעיר המצטרף לרעיון, מחפש פתרון למשהו.

יש הבדל גדול בהשקפות על סוציאליזם בקרב עמים שונים. אבל סבורני, שבנקודת־המוצא אין ניגודים מרובים בין רוב בני־האדם. אני סבור שלנין וקאוטסקי ומקדונלד9 וטרוצקי כולם הגיעו לסוציאליזם מנקודה אחת, והיא הרצון לתקן עוול. איש הדת יגדיר זאת כך: העולם שרוי בחטא, ויש לגאול את העולם מן החטא. איש המחשבה המוסרית יטען: קיים שקר וצריך לשאוף לאמת. אמר יאמר: יש עוול סוציאלי או דיכוי ומן הראוי להילחם לחירות, שוויון או אמת. אלו הן צורות שונות של אידיאל המתגלה עלינו מצד זה או אחר. איני מעלה על הדעת, שאיזה הוגה־דעות סוציאליסטי הפריד בין אמת ולחירות, או בין שוויון לחירות. על כל פנים, קשה לי לזכור דבר כזה. איני מדבר על בודדים מחוץ לתנועה, שהיו להם מחשבות אחרות. אבל, בדרך כלל, אדם בא לתנועה סוציאליסטית משום שיש לו מושגים על חטא ועוול, והוא רוצה לתקן את הטעון תיקון. יכול אני לתאר לעצמו כי פועל בבית־חרושת מגיע למחשבה סוציאליסטית משום שהוא רואה קודם כל את ההון המנצל אותו, או, דבר חשוב יותר בשבילי – את המשגיח הרודה בו. (כאדם שהתנסה בצורות שונות של עבודה פרוליטארית – קשה היה לי יותר שלטונו של בעל־הבית על זמני, ולפעמים על דעותי, מן הניצול, העניות והמצוקה). אין פירוש הדבר שאין הוא רואה דברים אחרים. אשה יכולה להגיע לסוציאליזם, גם כשאינה שייכת למעמד מנוצל, מבחינת מעמדה כאשה. כך אירע ללילי בראון10 בגרמניה. המושגים החברתיים על האשה, הדיכוי במשפחה, הם שהביאו אותה לסוציאליזם, כשם שהרבה אנשים, בנים לעמים מדוכאים, הגיעו לסוציאליזם מחמת הדיכוי הלאומי בחברה הקיימת. היו, למשל, שהסבירו את שרשי ה“בונד” בדיכוי הלאומי. אילו אמרו ל“בונד” שהוא סוציאליסטי משום שיהודים נרדפים, היה רואה בזה פגם, שהרי ראה את עצמו כתנועה אינטרנציונליסטית!… ואולם הוגי־דעות סוציאליסטיים באירופה אמרו: הפועל היהודי הזה, עבד העבדים, המדוכא שבמדוכאים, הוא יוצק את המרידה הלאומית שלו לתוך תנועתו של מעמד הפועלים הרוסי.

וכשאני חוזר לנושא שלנו ושואל: כיצד הגענו אנחנו לסוציאליזם? – הרי זו התשובה: משום שהסוציאליזם שואף להרים את מעמד הפועלים מדלותו, להוציא את השלטון מידי המעמד הקפיטליסטי ולמסרו לעם. איני יודע אם אדם צעיר המצטרף לתנועה הסוציאליסטית בארצות אחרות – איני מדבר על אנשים המצטרפים לסוציאליזם לשנתיים – עושה זאת כמונו. בגרמניה היו אומרים, כי מי שלא היה סוציאליסט בגיל שלמטה משלושים אינו אדם הגון. אבל מי שעדיין הוא סוציאליסט אחרי שנתו השלושים – הוא שוטה… אני מתכוון לאותם המיליונים בעולם שדבקו בסוציאליזם באמת ובתמים. הם דבקו בו לא משום שהיה לעיניהם עוול מסוים, שלדעתם יכול הסוציאליזם לתקנו; הם ראו בו בסוציאליזם תיקון כולל, דבר־מה סינתיטי ומקיף. ואילו היו רואים מראש כי לאחר בוא הסוציאליזם עוד ישאר עוול – לא היה הסוציאליזם מענין רבים מהם.

אזכיר ביטוי שהיה אופיני מאוד לסוציאליזם הרוסי. מחנך אשר מילא תפקיד גדול מאוד במשך כמה וכמה דורות של המהפכנות הרוסית, אשר השפיע על באקונין11 ועל הרצן12 ועל לנין, אמר דבר שנעשה סמל למחשבת הסוציאליזם ביסודה: “אילו גם עלה בידי לטפס ולעלות לשלב העליון של ההתפתחות, גם משם הייתי תובע מכם חשבון על כל קרבנות תנאי־החיים וההיסטוריה”…13 זה לא היה דיבור סתם. אלה היו דברי אנשים שהיו רגילים “לפתור” את כל השאלות. ואם באת אל אחד מהם לאחר לילה של חוסר שינה ואמרת לו שהגיעה שעת אכילת פת שחרית, היה משיב לך – כך היו מספרים – שעדיין לא פתר את שאלת מציאות האלוהים… והרי איש שכזה היה אומר, שהקמת גן־עדן עלי אדמות עדיין אין בה משום פתרון לגבי דידו, כשם שאותו אמן רוסי אמר: אני אתבע חשבון על דמעת כל ילד, ואם לאו – הריני מוסר את כרטיס־חיי לרבונו של עולם. סוציאליזם אינו ענין לדת, ואינו ענין להשקפה פילוסופית, או להסברת עולם. הסוציאליזם הוא אידיאל האומר: אנחנו מאמינים, שאפשר להגשים בחיי אדם צדק, חירות, שוויון. הדברים ניתנים להגשמה ואנחנו רוצים להגשימם. אמת שאינה אמת שלימה היא שקר; חירות שאיננה חירות מלאה אינה חירות.

זוהי בשבילי גם נקודת־המוצא במחשבת הציונות. אמרו לנו שההשקפה הציונית אינה השקפה פרוליטארית. כי הסוציאליזם, אמרו, פירושו רק זה, שצריך להפיל את ניקולאי רומאנוב14 מכסאו, ושהפועלים יטלו את השלטון לידיהם, והנה אתם מדברים על ענין אחר… אבל אנחנו, אשר נוכח עולם אויב הגענו אל המחשבה הציונית, אמרנו: לא רק סוציאליזם המניח ילד אחד בוכה אינו סוציאליזם, אלא סוציאליזם זה המניח אומה אחת לא נגאלת – אינו סוציאליזם.

בחליפת־המכתבים בין מארכס לאנגלס יש פסוק, אשר הסוציאליזם לא שמר אותו. במכתבים דובר, בין שאר הדברים, על אירלנד. שניהם היו ידידי אירלנד, כמובן, והם דאגו לא רק למצוקתה, אלא גם להשפעת יחסי אנגליה־אירלנד על ההיסטוריה האנגלית. מארכס כתב: “עם המשעבד את זולתו מנגד את כבליו שלו.”

בתנועת־הפועלים בעולם יש הרבה חזיונות מופלאים. יכול אדם באמריקה להיות סוציאליסט או קומוניסט, אלא שעם זאת תהיה שאלת הכושים ענין פרטי לדידו. אמנם יש בקרב הכושים מעמדות שונים, ויש מיליונרים ביניהם, אבל קיימת “שאלה כושית”, איומה ומרה מאוד. ויש התבוללות כושית, ויש נחיתות כושית. ונתאר לנו משכיל כושי אשר יאמר: “אין הדבר מענין אותי. אני מעונין במהפכה הסוציאליסטית. מה איכפת לי אם נתבולל באיזה מקום בעולם”? – לא יצויר כמעט כושי כזה, אבל סוציאליסטים יהודים כאלה יש הרבה בעולם, והם בטוחים שאני – ואפילו אתם – הננו סוציאליסטים רעים. אבל הציונות הסוציאליסטית אינה יכולה להתקיים אם אינה תובעת, כחלק בלתי נפרד מן הסוציאליזם, את תיקונו המלא של העוול לאומה הישראלית. הנער העברי בארץ צריך שיהיה לו האומץ לומר, כי הוא סוציאליסט עברי. בעיני זוהי ראשית חינוך לתנועת נוער. בלעדי זאת אין שום הצדקה לחלוציות ולעליה לארץ, ואי־אפשר, לדעתי, גם לגשת לשאלה הערבית מבלעדי זאת. אינני נכנס בשאלה זו כאן. אזכיר רק דבר אחד. ימים אחדים לפני כניעת פאריס יצא לאור ספר יהודי מענין, מלא רגש לאומי וחרדה לאומית, ובו נאמר כי מותר גם להעביר אוכלוסים מארץ לארץ, אף עלפי שגם היטלר עשה זאת, אם הדבר נחוץ לישובם של יהודים באיזו ארץ. רק דבר אחד בלבד לא יתכן: שהיהודים יתבעו את זכותם לארץ־ישראל. והמסקנה היא, כמובן, שהסוציאליזם העולמי והיהודי חייבים להקים ליהודים חיים עצמאיים, כי בלעדי זאת אין פתרון לשאלת היהודים, אבל לא בארץ־ישראל, שהיא מגיעה לעברים… זהו בעיני סוציאליזם פסול. בעיני ההודיה ברעיון הציוני הוא יסוד בלתי נפרד מן הסוציאליזם. הסוציאליזם אין פירושו השבחת מצב הפועלים על־ידי האגודות המקצועיות. הרי אנו פוסלים חלקים מתנועת־הפועלים בעולם, המסיחים דעתם מעניני הודו ומשאלת הכושים וכדומה, ואין לפניהם אלא הטבת מצבו של הפועל באירופה. אנחנו אומרים שהם טרייד־יוניוניסטים צרים, כי הסוציאליזם חדל להיות להם אידיאל הפותר שאלות העולם, ואינו אלא שומר על אינטרסים חמריים צרים של מעמד הפועלים. זאת הבינו רבים לגבי כל העמים, אך לא לגבי היהודים.

אציין כאן שיחה אחת, מתוך הספר “להבות”, בין ז’ליאבוב ובין פועל פולני. ז’ליאבוב היה אחד האישים הבולטים בתנועת “נרודנאיא ווליא” (“רצון העם”) ברוסיה, ובכמה מובנים האישיות המשפּיעה ביותר, והוא ניתלה עם עוד ארבעה אנשים בגלל רצח אלכסנדר השני. שמו היה אחד השמות הסמליים הגדולים בתולדות המהפכה הרוסית. בספר הזה, שנכתב בידי פולני, תוארה התנגשותו של הפועל הפולני, הקשור בעמו, עם המהפכן הרוסי, שסיבתה אי־יכלתו של בן העם הגדול, השליט, להבין לנפש חברו, בן העם המשועבד, ולהרגשתו, כי יש דברים שאסור לנגוע בהם.

" – עבודתי שלי תהיה כאן, אמרתי. (אומר הפועל לז’ליאבוב. – ב. כ.) הוא (ז’ליאבוב) משך בכתפיו: – כשננחל שם נצחון, יהא הכל נעשה מעליו. (במובן היסטורי זוהי כמעט גישה קלאסית לכל הצרכים הפנימיים, לעצמאות הפנימית שהיתה לפולנים. – ב. כ.) – – – טור שוחח עם ז’ליאבוב. דיברו על האוניאטים. ז’ליאבוב העוה את פניו ודיבר באי־רצון: תמיד מלכת פולניה, האם הקדושה הצ’נסטוכובית. נשמע קול־נפץ – טור הוא שריסק בידו את משען הכסא. הוא ניצב מול ז’ליאבוב, כשהוא מביט בו בעינים בוערות. נחיריו היו מנופחים, כולו נטוי היה קדימה, כמובן ומזומן לקפיצה.

– אל תגע, בן־חם! – הוציא קול חרחור מפיו.

ז’ליאבוב זז ממקומו. נדמה היה, כי יתנפלו איש על רעהו. על פניו של ז’ליאבוב חלפה בת צחוק מופלאה, נוגה ולגלגנית.

– מבין הנני – אמר – יש לסלוח.

טור תפסני בידי: אתה הגד לו למוסקאל הזה שלך, כי אל־נא ידבר הוא אלי על סליחה. באזני שמורה עוד חריקת התליות ההן. הלאה מזה! זהו שלי! השמעת? שלי. אני אינני מתפעל, אך היא הנה שלי"?

להבות בז’וזובסקי, הוצ' ספרית הפועלים)

מענין הדבר, איך ברומן שנכתב בידי מהפכן פולני, שהיה נתון כולו למהפכה הרוסית, מתבלטת ההתנגשות בין הפועל הפולני ובין המהפכן הרוסי. חוסר יכלתו של בן העם השליט להבין לנפש חברו בן העם המדוכא מתואר כאן תיאור היסטורי נכון.


הסוציאליזם – עילוי האדם    🔗

היה מי שאמר: הסוציאליזם פירושו עילוי האדם, יצירת תנאים שמעלים את האדם. אני מצטרף לכך בכל ליבי. נניח, שמחר יקום משטר סוציאליסטי בעולם. המשק יתוּכן ולא יהיה בו ניצול חמרי. והנה, נניח, יתברר, שהאדם לא עלה, אלא ירד. הושיבו את האדם בגן־עדן, והוא אכל לא מעץ־הדעת, אלא מעץ־הפתיות. איך יתפרש הדבר? – או שהיתה טעות באידיאה, או שתוך כדי הליכה סרנו מהדרך. והנה, בקשתי מכם היא, שכאותו אדם במבוך שבאגדה היונית, תחזיקו גם אתם בקצה החוט למצוא את הדרך. גדולה הסכנה. יש ואנשים קובעים להם דברים מסוימים, ובדרך חייהם, עם הגשמת האידיאלים שלהם, הם מתכחשים לנקודת־המוצא שלהם… החזיקו, איפוא, בחוט.

נבקש איפוא את עילוי האדם. ועתה נשאל את עצמנו: סוציאליזם זה שאנו מגשימים, או שביכלתנו להגשימו, המקיים הוא ערכים מסוימים או לא? – לתנועה הסוציאליסטית היתה, בראשיתה, המלחמה בבערות מעיקרי הדברים. ראו את צרת העולם בשלטון הבערות, בשלטון הכנסיה ובמכשירי המדינה המטמטמים את שכל האדם. התעמולה של האנארכיסטים היתה מכוונת כנגדם. והנה, מבחינה זו, ראוי לנו שנבחן כמה דברים. אם, למשל, ניטול את הפועל האירופי ואת התרבות האירופית בשנת 1840 – ונשוה אותה עם אירופה של 1900, נמצא הישגים כבירים שבאו, במובן־מה, תחת דגל הסוציאליזם. הפועל באירופה ב־1840 היה חסר זכויות לגמרי (לא רק זכות בחירה), ובכלל לא היתה לו שום השפעה על חיי המדינה, על חוקיה, על תרבותה. מחוץ לאיזה מרד־נפל או התפרצות ספונטאנית לשבירת מכונות וכיוצא בזה, ומחוץ להשתתפות במהפכות שלא הוא ניהל אותן, לא הורגש כוחו. מובן מאליו שהיתה עניות מנוולת ובערות איומה. והנה בא הסוציאליזם והפך את ההמון הזה, שהיה בדרגת עבדים, ואף גרוע מזה, ומטע בו הכרת ערכו האנושי – עוד בטרם ניתן לו חופש ובטרם הוטב מצבו הכלכלי. הסוציאליזם נתן לפועל הכרת עצמו, ורגש חברות, ואידיאה. וקודם כל – חוצפה – כלפי האדון, כלפי המושל, הפריץ, הכומר וכלפי המלך. זה בלבד כבר היה קנין גדול מאוד. אחר כך עמד על הפועל הזה, חסר־ההשכלה והארגון, ואירגן אותו. מי שיקרא דברים מאותה תקופה, יראה מה מקום תפס בהם ענין עילוי האדם. בסקירה כוללת, בלי להעמיק בפרטים, אפשר היה לו לאדם לומר בלב בוטח שתנועת הפועלים הולכת מחיל אל חיל. הן היו הישגים לפועלים, שבמשך הרבה דורות לא חלמו עליהם. באה דימוקרטיזאציה עצומה של המדע, של הטכניקה, של האמנות; התיאטרון נעשה קנין עממי; ההיגיינה התפשטה בשדרות רחבות בעם. איני יודע עוד תקופה בהיסטוריה האנושית, שבה ניצח במידה כזו שׂכל האדם. היה זה נצחון השאיפה לחירות ולעילוי האדם, נצחון הסולידאריות של המונים עצומים ולאומים ושבטים מסוימים. כל זה בא במשך שנים־שלושה דורות, ונעשה בעיקר בשם החזון הסוציאליסטי.


האמנם הושגה הדימוקראטיה הפוליטית בידי הבורגנות?    🔗

וכאן ברצוני להעיר הערות אחדות על כמה מושגים שניטשטשו בתוכנו. רגילים אנו לומר: הבורגנות נתנה לנו את החופש הדימוקראטי, את הדימוקראטיה הפוליטית, ואילו הסוציאליזם שומה עליו ליצור דימוקראטיה סוציאלית. אך הרשוּני לשאול: מי פסק שהבורגנות נתנה לנו דימוקראטיה פוליטית? איני מדבר על תקופות מסוימות כשהיא שברה את המשטר הפיאודלי – והיא שברה אותו באנגליה עוד כמאה שנה לפני המהפכה הצרפתית. היא יסדה אמנם משטר שהיתה בו חירות מסוימת, אך זאת לא היתה דימוקראטיה פוליטית. באנגליה היתה זאת אוליגארכיה, אך לא דימוקראטיה פוליטית. לא עלה כלל על דעתם של הסוציאליסטים והליבראלים באנגליה ליצור דימוקראטיה פוליטית, כשם שאין להגיד על צרפת של 1840 שהיתה בה דימוקראטיה פוליטית. את הדומוקראטיה הפוליטית כבש הפועל. ודבר זה חשוב מאוד לדעת. הנה שמעתי ביטוי: “דימוקראטיה רקובה”. זהו ביטוי רווח בימינו. כמובן, יש פירושים שונים לדבר, אבל הכינוי עצמו קיים… לדימוקראטיה הבורגנית היה מושג של “צנז”, היה לה מושג על מונארכיה קונסטיטוציונית, ומושגים של זכויות מוגבלות לעם. יכול אדם למלוק ראשו של חברו רק באופן חוקי. אבל השלטון הליבראלי לא רצה להתערב במהלך החיים הכלכליים; אין זה מענינה של המדינה אם יש עניוּת. היא כאן שלטון מסוים עם זכויות מסוימות, והיה צורך לשמור על שלטון הרכוש, שלא יצמצמו אותו. הרחבת האימפורט של החיטה או הגבלתו נקבעו מתוך חשבון מסוים. אבל משעלה הפועל על הבימה והטביע את חותמו על התנועה הצ’ארטיסטית15 באנגליה, למשל, נשתנתה התמונה. והדברים הקרויים “שוויון זכויות פוליטיות”, “התערבות בחיים הכלכליים”, דברים חשובים הם, אשר קבעו יחס חדש למדינה.

בשעה שהגדיר פרדיננד לאסאל16, בצורה בולטת ביותר – ואולי בפעם הראשונה – את חובת המדינה כלפי השכבות הנמוכות, נחשב הדבר ל“ריאקציוני” מאוד. הליבראליזם טוען: הנה הגענו לחופש ושיחררנו את עצמנו מעול המדינה, ואתה בא להכניס את המדינה בענינים שאינם נוגעים לה, אלא לאזרח, הזכאי ליהנות מחופש היזמה. שנים רבות היה הליבראליזם הגרמני רואה בתנועת־הפועלים, בצורתה שניתנה לה ביבי לאסאל, תופעה ריאקציונית ביותר, המוותרת על ערכי הליבראליזם. גם בתנועת־הפועלים היו במשך שנים רבות אנשים, שראו בחוקים להגנת העובד, להגבלת שעות העבודה וכו', דבר הסותר את ענין הפועל. הם טענו: הפועל רוצה רק בחופש ולא בתיקונים. ובודאי תשתוממו לשמוע שלא רק בימי יסוד האינטרנציונל הראשון צריך היה מארכס להגן על כך, שחוק עשר שעות העבודה באנגליה הוא הישג גדול לפועל – והוא דיבר בענין זה כרפורמיסט ממש – אלא שגם לפני עשר שנים, כאשר דובר בקיצור שעות העבודה של נשים וילדים, ראו בזה רבים בגידה במסורת התנועה… ראיית הפועל והאזרח כאובייקט לדאגת המדינה, שהיא אחראית לו – דבר זה לא תפס כל מקום בחיים. הגשמת המושגים הכלולים במה שקרוי בפינו “דימוקראטיה פוליטית” – וזו הגיעה לרמה גבוהה במדינות אירופה לפני מלחמת־העולם הראשונה – היא כיבוש עצום של תנועת הפועלים.

כל זה היה קשור, כמובן, בתהליכים כבירים, כגון תגליות במדע והנחלתן להמונים, ובגילויי הקרבה עצמית רבה. אחרי שראינו את הפאשיזם והנאציזם, הרי המכשולים שתנועת הפועלים נתקלה בהם לפני מאה שנה באנגליה, גרמניה ואמריקה, נראים לנו כמשחקי ילדוּת. אבל המכשולים האלה עוררו, בשעתם, שאיפת־הקרבה ואומץ־לב רב מאוד. והנה אנחנו עומדים עכשיו, לאחר מאה שנה, ואנו מנסים לבדוק את מצב תנועת הפועלים ושואלים: מה השגנו מאז? האם המשכנו בקו זה של פיתוח הדימוקראטיה הפוליטית? ואיני שואל אם כך נהגו בבל17, קאוטסקי ואחרים, אלא, האם בדרך זו הלכה ההיסטוריה של תנועת־הפועלים, או שמא נשבר משהו באמצע?


שויון האדם – ושויון עמים    🔗

הסוציאליזם חינך – ולפחות, דגל – כל ימיו בשם הרעיון של שויון האדם. זה היה היסוד. אין לדבר על סוציאליזם בלי ההנחה היסודית של שויון האנשים. הראשונים אשר הרימו את דגל השויון הפוליטי של כל אדם, כאידיאל מוחלט וערך עצמי, היו הסוציאליסטים. לא דימוקראטים בורגניים היו אלה. ואם פלט מי מהוגי הדעות הסוציאליסטיים לפני מלחמת־העולם הראשונה דיבור מעין זה: יש לשקול אם זכות הבחירה הכללית באיזו מדינה עשויה למסור חלק גדול מקולות הפועלים למפלגה שאינה של פועלים, ואם כן, מן הראוי להגביל את זכות הבחירה – הרי היה זה ביטוי של אדם קנאי ולא של תנועה. בבלגיה לא היתה זכות בחירה לנשים, ובתנועת פועלים הבלגית נדונה השאלה, אם מתן זכות בחירה לנשים הוא לטובת הסוציאליזם. הסוציאליסטים עמדו בקשרי מלחמה עם הקתוליוּת, וסוציאליסטים רבים טענו כי מתן זכות בחירה לנשים, שהיו נתונות יותר להשפעת הכמרים, פירושו הגברת הכנסיה – והפסד ברור לסוציאליזם. אבל כנגד זה התקומם העולם הסוציאליסטי ואמר: היתכן כדבר הזה? השויון הפוליטי לאשה, כיון שאתה בא לפגוע בו לשם ריוח קולות, אתה מפסיד דבר גדול מזה – את העקרון. האם יכול הסוציאליסט לוותר, לשם אינטרס זמני, על ערך יסודי?

ביחס אלינו, היהודים, היה דבר־מה קשה יותר בעולם הסוציאליסטי. בקונגרס השני של האינטרנציונל השני, שהיה בבריסל בשנת 1891, הציע אב. כהן18 בשם שולחיו, הפועלים היהודים באמריקה, להעמיד בסדר היום את הסעיף “כיצד צריכים הפועלים המאורגנים שבכל הארצות להתיחס לשאלה היהודית”. ההצעה נתקבלה באי־רצין, וצירים חשובים, כפאול זינגר19 וּויקטור אדלר20, השתדלו להשפיע עליו שיסיר את השאלה מהפרק. אב. כהן נתעקש וסירב, ובנאומו הקצר הציע הצעת החלטה: “הקונגרס מברך ברכה חמה את תנועת־הפועלים היהודית המאורגנת באמריקה, ומוקיע את האנטישמיות בכל העולם”. ואולם הוא לא זכה אלא להחלטה זו שנתקבלה: “הקונגרס מוקיע את ההסתה נגד היהודים כתחבולת ערמה, שבה משתמשות ממשלות קפיטליסטיות וריאקציוניות כדי להביא לידי פילוג בין הפועלים ולהטות את התנועה הסוציאליסטית ממטרתה הנכונה, והוא מוקיע באותה מידה גם את הפילושמיות”. סיבת הדבר לא היתה, חלילה, שמשתתפי הקונגרס היו אנטישמיים; הסיבה היתה בשיקול, שהחלטה מעין זו שהציע אב. כהן לא תקל על האינטרנציונל. גם בלאו הכי היו שונאי־ישראל בעולם מפיצים את הדעה שהאינטרנציונל מכוּר ליהודים… וכך היו דוחים על פי רוב את ההחלטות נגד אנטישמיות. כביכול, היו שני חזיונות שליליים בעולם, אנטישמיות ופילושמיות, ואם באים בהצעת החלטה נגד האנטישמיות, הרי יש להחליט גם החלטה נגד פילושמיות. והרי, למשל, התנועה הסוציאליסטית המפוארת שבאוסטריה נתונה היתה בענין היהודי במצב בלתי־נוח ביותר. כמעט כל מנהיגיה היו יהודים משומדים או מתבוללים. מנהיג ממוצא גרמני ממש צריך היה לחפש בנרות. יש שהיה מופיע ב“ארבייטער צייטונג” הוינאי מאמר שהיה נודף ממנו רוח אנטישמיות, וכשהיו מעירים על כך למנהיגי התנועה, היו הם טוענים שהסוציאל־דימוקראטים אינם גדוד להגנה על היהודים…

אני מזכיר זאת לא משום שאני שמח לגלות קלון אנשים כויקטור אדלר ואוטו באואֶר21, אלא כדי לומר כי בחיים כל אידיאה גדולה נתקלת קודם כל בחולשת נושאיה. צריך להתחקות על אידיאה לא רק בגילוייה הנפרדים, אלא בכל מהלהה. בנכונותה של מפלגה סוציאליסטית לבגוד בזכות הבחירה של האשה, או להתעלם מיסורי היהודים – בזה אני רואה ראשית חטאת. אבל העונש על החטא בא רק לאחר זמן, בנסיבות אחרות.

והריני שואל בנקודה אחת מסוימת: ערך סוציאליסטי ראשון זה, שכל אדם זכאי בזכויות פוליטיות בחברה, בין שהוא בעל רכוש ובין לא, בין שהוא נוטה לדעה זאת או אחרת – האם הוא בתוכנו ערך מקובל בהחלט או לא? – סבורני שלא! ואין בדעתי להתוכח על כך, אלא רק לציין את הדבר כמו שהוא. זכורני, כשנעשיתי סוציאליסט בילדותי, הרי ענין זה, שאני, יהודי רוסי, וכמותי אחרים, נקבל זכות־בחירה ונילחם, בכוח הזכות הזאת, להשפעה על מהלך החיים ברוסיה, היה לנו ענין של זכות אנושית קדושה. והנה אני יושב כאן ורואה, שהזכות הזאת מפוקפקת: אולי לא כדאי יהיה לי לתת למישהו זכות בחירה… והן בימי נבוכדנצר לא היתה זכות בחירה, ולא בימי פרעה, וגם לא בימי טיטוס. זהו כיבוש אנושי אשר כבשו במאה הי"ט. אנחנו בתמימותנו חשבנו, כי זהו ערך המעלה את האדם, וכל בני האדם, ללא הבדל במצבם הסוציאלי והתרבותי, שוים בזכויותיהם. ועתה, מה היה על הערך הזה? הקיים הוא או אינו קיים?


חופש המחשבה    🔗

דוּגמה אחרת: חירות המחשבה והדיבור. איני יודע, אם האדם נולד בחירות המחשבה והדיבור, והוא איבדה אחר־כך. אבל במשך דורות רבים חשבנו, כי חירות המחשבה והדיבור אינה רק לחכמים, אלא גם לטיפשים, ואינה רק לצדיקים, אלא גם לרשעים. שהרי אם היא ניתנת רק לחכמים – אפשר שהדבר היה מועיל ונוח מאוד, אך אין זו חירות הדיבור… ימים רבים לא ידע העולם חירות הדיבור מהי. אני נזכר מקרה ראשון של שלילת חירות הדיבור, שריפת־ספר ראשונה הידועה בהיסטוריה: מלך יהודה יושב על כסאו, קוראים לפניו את חיבורו של הנביא ירמיהו, והוא גוזר את המגילה בתער ומשליכה אל האָח22. זוהי הפגישה הראשונה של איש הדיבור החפשי עם השלטון, ותגובתו של השלטון על הדבר הזה. איני ידוע, אם נשארו לנו שרידים מאותן הדלתות השרופות של ירמיהו או לא. לפני זמן מה נתגלה כי היה לנו עוד נביא אחד, שנמצא לו זכר במכתבי לכיש, והוא ברח למצרים, והשיגוהו שם והרגוהו…

כשאנו חושבים על עילוי האדם ועל חירות הדיבור, נשמה לי, שהמכוּון הוא לאדם שהציקתהו רוחו, האומר “נלאיתי הכיל”, ו“נלאיתי כלכל ולא אוכל”, והוא מוכרח להשמיע קולו. יתכן מאוד שטוב היה כי אנשים טיפשים לא ידברו כלל. אבל אין קריטריון לחכמה ולטיפשות. ובסגרו פיו של מישהו – איננו יודעים מה אבד לנו. אין אנו ידועים מה אבד לנו, למשל, בחורבנו של העולם היווני. למעשה הרי הגיעו עלינו רק פירורים של המחשבה היוונית והרומאית. כשכבש עומר את אלכסנדריה, נתן פקודה לשרוף את הספריה הגדולה שהיתה שם (ואני משער כי לנו היהודים היה חלק נכבד בספריה הזאת), וכך, אומרים, נימק את מעשהו: “אם יש שם מה שנכתב בקוראן, הרי זה מיותר: ואם יש שם מה שאין בקוראן – הרי זה מזיק!”…23


 

שיחה שלישית    🔗

הסוציאליזם ושלטון האדם באדם    🔗

כשאנו באים לדבר על חינוך פוליטי, עלינו לקבוע מה צריך להיות תפקידנו אנו. כל תנועה צריכה לשווֹת נגדה תמיד את הערכים שגילתה וירשה, ולבדוק אותם פעם בפעם. והנה אני בא לעמוד על ערכי היסוד שהונחו ביסוד הסוציאליזם ולשאול: הנשמרו בתומתם בתוכנו או לא? הקיימים הם או לא?

דיברתי על עקרון הבחירות על זכותו של כל אדם להשפיע על גורל המדינה. היו בזה שני צדדים: זכות מסוימת של האדם ושויון מסוים של בני האדם. האידיאה הסוציאליסטית אינה סובלת אי־שויון, ולא רק אי־שויון כלכלי, אלא גם מדיני. אין האידיאה הסוציאליסטית סובלת שהאדם יהיה משועבד, היא אומרת לצמצם גם את שלטונם של הנבחרים עד למדרגה מינימלית, להקטין את האפשרות של שלטון אדם באדם, אפילו בתוך צורת ממשל דימוקראטי, ולהשאיר למדינה רק אותו מינימום של מרוּת הדרוש לקיום המדינה. כי אי אפשר להגשים את הסוציאליזם, את חברת השיתוף והשויון, שלא על דרך ההרחבה הבלתי פוסקת של זכויות האדם. ואני בתמימות שאלתי: המחזיקים אנחנו עדיין בהשקפה הזאת? דברים אלה, אשר נחשבו לערכים איתנים בתוכנו, הנשמרו או לא?

כאשר הייתי בגילכם, הייתי שייך בהלך־מחשבתי לזרם סוציאליסטי שחשבתי אותו לשמאלי ביותר. אבל לא היה לה לשמאליות הזאת אותו הביטוי כבימינו. אותו ויכוח גדול על “רפורמיזם” וכו' היה לו תוכן מסוים, ותוכן זה ברצוני להדגיש. השאלה היתה זו: האם מפלגת־פועלים דומה היא לכל המפלגות הפוליטיות או שונה מהן ביסודה? פירוש הדבר: המפלגות הפוליטיות שאינן סוציאליסטיות אין להן, בדרך כלל, אידיאלים, ואולי אין להן גם עקרונות. אין להן אלא הצורך להגיע לשלטון. הן רוצות לשלוט ולקיים את המשטר (איני מתכוון לאנשים המבקשים להשליט את האינטרסים הפרטיים שלהם), וכמפלגות אינן קשורות בעקרונות מסוימים על־פי עצם קיומן. שום אדם לא הצליח להסביר לי, למשל, מה הם עקרונות הדימוקרטים והרפובליקנים בארצות־הברית. יש מסורת, יש אינטרסים, יש חשבונות, אבל אין עקרונות. יש אשר גם באנגליה קשה לברר מה ההבדל בן השמרנים ובין המפלגות האחרות. אבל הסוציאליזם שונה הוא לגמרי ממפלגות פוליטיות אחרות – באשר אין לו שום זכות־קיום בלי האידיאה ובלי העקרונות. והנה החיים הפוליטיים דורשים לפעמים פשרות פוליטיות, הסתגלות וּויתורים, ויש בזה חשבונות שונים. ומבחינה זאת עמדה השאלה: המותר לסוציאליזם להביא את עקרונותיו קרבן לשם הצלחות זמניות שונות? – בעצם, בזה היו חילוקי־הדעות. כבר הזכרתי את שאלת זכות הבחירה לאשה בבלגיה24. אני מעריך את ההישגים הפוליטיים, הנקנים על־ידי עקרונות, כדבר שהפסדו מרובה משכרו. בשעת הויכוח על משפט דרייפוס בצרפת אמרו “אנשי־מעשה” בתנועה הסוציאליסטית שלא כדאי להתערב בענין פרטי של יהודי שנעשה לו עוול. דבר זה – טענו – ינוצל נגדנו. ואולם ז’ורס25 טען שאי־אפשר לקיים מדינה על שקר ולא יתכן לקיים מפלגה סוציאליסטית על התכחשות ליהודים.


חירות הרוח    🔗

נגעתי קודם במושגים חופש הדעה, חירות הדיבור, חופש הכתיבה, העתונות וכדומה, שהיו מתנוססים בכל הפרוגראמות של המפלגות הסוציאליסטיות הגדולות, ובשבילנו, הסוציאליסטים מלפני “דור המבול”, היו מושגי־יסוד באידיאל הסוצאילסיטי. במידה שאני מכיר את הספרות הסוציאליסטית של הימים ההם, מכל האגפים, לא אוכל לזכור כי מישהו העלה על הדעת, שהאידיאל הסוציאלסיטי אפשר שיהא גורס בצד השוויון הכלכלי – חוסר שוויון פוליטי, וחוסר שוויון זכויות בשטח הרוחני, או שאפשר להקים חברה סוציאליסטית אשר בה בטל הקנין הפרטי, אבל רק במחיר ויתורם של האנשים על זכות הדיבור שלהם…

כשם שענין זכות הבחירה הכללית לא נולד בראשית ההיסטוריה האנושית ולא היה קיים במשטרים קודמים – גם לא במשטר הליברליזם הבורגני – ומעמד פועלים רשאי לראות, מבחינה היסטורית, את זכות־הבחירה הכללית כהישג שלו, שלמענו שפך מדמו, כן הוא גם ענין חירות הרוח (בשתי מלים אלה אני כולל את כל ענפי הפעולה הרוחנית האנושית). העולם ההיסטורי לא ידע הרבה מחירות הרוח, אם כי נתנסה בהרבה מלחמות לחירות הרוח. לא היתה כמעט תנועה גדולה אחת בעולם, שבבואה לא נלחמה לחירות הרוח. לא אפליג עכשיו לתולדותיהן של דתות, כמו הנצרוּת בראשיתה, על כל הרדיפות שעברו עליה, וכן לא לתופעת הנבואה. אבל גם במאות האחרונות של ההיסטריה האנושית ראינו מלחמות גדולות לזקיפות הקומה הרוחנית, ליכולת האדם לחשוב גם בניגוד לחברה. אם נשאל מי היו הוגי־הדעות, אשר השפּיעו ביותר במאה הי“ח והי”ט, הלא הם האנשים אשר יצרו מסורת זו של עוז במלחמה לחירות הרוח של האדם ושמסרו את חייהם על כך. איני יודע בהיסטוריה האנושית מומנטים נשגבים יותר מחירוף־הנפש שבהטחת־דברים בפניו של השליט – למן ה“רצחת וגם ירשת” של אליהו הנביא ועד “החרש לא אוכל” לטולסטוי. זוהי שלשלת של גילויי גבורה ואנו מתגאים בה.

בכוח מה צמח הסוציאליזם? – בכוח ראייתו, מרגע הופעתו, את הזכות הזאת של חירות האדם כזכותו היסודית. לאחר המהפכה הצרפתית נשמעה בחוגים רדיקאליים בקורת קשה על תוצאות המהפכה. אמרו כי הכל נשאר כשהיה: העוול שולט, והאנשים מקולקלים וגרועים. ואולם זאת הוסיפו: יש הישג חשוב, והוא, כי עכשיו, לפחות, אפשר להילחם על דברים, ולבקר, מה שאי־אפשר היה לעשות קודם.

ואני רוצה לשאול: האם אנחנו – הדור הצעיר היושב כאן באולם הזה – מקדשים בלבנו את חירות הרוח במידה כזו, כפי שהדבר היה מקובל במחשבה הסוציאליסטית בעשרות שנותיה הראשונות? האם זה הדבר הקובע את רמת החברה, את השכלת החברה, את ההישגים הסוציאליסטיים? כמה חכמה וחריפות וסאטירה הפיצה הספרות הסוציאליסטית בענין הצנזורה! הלא דברים מזהירים נכתבו בפרשה זו. ואני שואל: האם בתוכנו עדיין נחשבת חירות הדיבור כערך יקר בחיי אדם, שבלעדיו החברה נופלת?

מישהו מן החברים ביקש להוכיח כי גם אצלנו אין חופש דיבור, והראיה: “דבר” פוסל לפעמים מאמרים לפירסום. אבל האם פסילת מאמר מעידה שאין חופש דעות בציבורנו? איני אוהב לדבר בדרך הכללה: “ציבור הפועלים”. אבל רואה אני במאמרים ובספרים מה שבני אדם חושבים. וכשאני בא ומנתח את לבו ומוחו של חבר אלמוני בתוכנו, אני שואל: האם זכות האדם להשמיע את ה“אני מאמין” שלו קדושה לו כעת כפי שהיתה לפני עשרות שנים בתוך המחשבה הסוציאליסטית? ואני אומר כי משהו נשתנה, אולי בשיעור אחוז אחד או חמשה או מאה, אבל נשתנה. איני דורש ממוסוליני, למשל, שהוא יקבל מאמר ממאתיאוטי לעתון שלו. אני רק שואל, מדוע צריך לרצוח את מאתיאוטי בשל מאמר? והייתי רוצה, שתהיה לנו משמעת בדיבור שלנו, שלא נשמיע ביטויים בעלמא. רב ההבדל בין מפלגה הקובעת, בתוכה, כי דעה מסוימת רצויה או אינה רצויה, ובין שיטה מדינית האומרת כי לשם נצחונה של אידיאה אין טוב מהשתקתו הגמורה של האדם המתנגד לה. אלה הם שני דברים השונים לגמרי זה מזה! מישטר המאפשר לכל קיבוץ אנשים שבו לארגן לו עתונות משלו ולהביע את דעתו, אין לומר שאין בו חופש דיבור. אבל אם מושיבים בבית־הסוהר על הבעת דעה – הרי שאין בו חופש הדיבור. יכול אדם או ציבור לסדר אסיפה ולנוע בה את רשות הדיבור מאדם, ואין בזה משום שלילת חופש הדיבור. אבל אם מונע ממנו המישטר את האפשרות לכנס אסיפה משלו, – הרי זו נטילת חופש הדיבור.

אחד מכן הודה כי אמנם נשתנה משהו בנוגע לחופש הבעת הדעה, אלא שהוא רואה בזה רק משום גזירת שעה קלה: אחר כך אפשר יהיה לחזור ולהגשים את חופש הדעה. ועוד אמרו, כי במידה שנתברר כי אין להגשים את הסוציאליזם בלי מהפכה ובלי דיקטאטורה, מן ההכרח היה להגיע לשלילת זכות הבעת הדעה ממתנגדי הדיקטאטורה. אך היוכל מי לערוב כי אמנם יביא איסור על חופש הדיבור לתקופה מסוימת לידי חופש מוחלט לאחר־כך? אני אין בי אמונה יתרה, כי את אשר ימיתו היום – יקום לתחיה אחר־כך. ולא הוכח לי, שחבר אשר עשה היום כך – יקום למחר ויעשה אחרת. עדיין הדבר צריך הוכחה. ועוד יש להוכיח, מהו גבולה של “שעה קלה” זו? האם פירושה עד שיוגשם הסוציאליזם, או עד שיחליטו השליטים כי מותר להחזיר את החופש לאחרים? רוזה לוקסמבורג ביטאה פעם דעת חוגים סוציאליסטיים רבים באָמרה: “עקרון החופש הוא לא שתדבר מה שרצוי לי, אלא מה שרצוי לך”. ולאסאל אמר: “עם האמת אין עומדים על המקח, כשם שאין עומדים על המקח עם עמוד־האש שהלך לפני ישראל במדבר. כך או אחרת”. ואולם במקים חירות המצפון, שהיא בבחינת קודש־הקדשים לסוציאליסט, יש עתה לרבים מהסוציאליסטים משהו חשוב יותר, וחירות המצפון שוב אינה אלא אמצעי; רק אם הדבר מסייע למטרה הרצויה להם – מוכנים הם לתת לאחרים חופש. להם הדיבור החפשי יש בו משום סכנה נוראה. כל דיבור חפשי יכול להיות נגדם; הוא עלול להעלות כוחות חדשים שאין הם רוצים בהם. וצריך אדם לברר לעצמו, אם דיבור חפשי הוא ערך שבלעדיו אין עולם סוציאליסטי, או שמא אפשר להגיע לסוציאליזם בלי דיבור חפשי. אזכיר עובדה היסטורית קטנה. בין הנימוקים השונים כנגד חופש הדיבור יש נימוק אחד האומר כי הבורגנות יש לה חופש־הדיבור בשפע, משום שיש לה אמצעים והיא מדפּיסה עתונים. הנוסחה בימי אוקטובר היתה איפוא “ביטול המונופולין של הבורגנות על העתונות”. וטרוצקי היתה בידו נוסחה מענינת מאד: כל קבוצת אזרחים יהיה לה מכבש־דפוס משלה, והיא תדפיס מה שתרצה. אך כאשר כתב לנין על ערש־דוי מאמר חריף שערער על המצב הקיים ברוסיה, לא נדפּס המאמר אלא לאחר משא־ומתן ארוך בין אשתו ובין הפוליטביורו. (היה גם מי שהציע להדפיס טופס אחד ויחיד של “פראוודא” ובו המאמר, למען ה“זקן”). ולאיזה חופש־דיבור הגיע טרוצקי – הן ידועים אנו…

אלו הן שתי השקפות עולם שונות: או שרוצה אתה בחופש המצפּון ומוכן אתה לקבל גם דינן של מסקנות שהן לא נוחות לפעמים; או שאתה מסתלק מן העקרון הזה, ואז אין לדעת מראש מי יהיה הפּוסק האחרון בהלכות מצפּון ומי יהיה קרבן הפּסק. על כל פּנים חייב כל אחד ואחד לדעת זאת.


קדושת חיי האדם    🔗

והרי ענין משפּט המוות, שגם בו כרוך אחד מערכי הסוציאליזם. מאימתי קיימת בעולם התפיסה השוללת משפּט־מות? אם איני טועה, מת רק לפני כמאה וחמשים שנה ביגארוֹ, הוגה־דעות איטלקי, שכתב את ספרו נגד משפּטי המוות. המחשבה הסוציאליסטית היא שעשתה את ביטול משפּט המוות לענין עקרוני, מיסודי הפרוגרמה; היא שהרימה על נס את “קדושת חיי האדם”. ב“מבחר הפּנינים” – ספר קטן של משלים ופתגמים, המיוחס למחבר ערבי, ותורגם לעברית לפני חמש מאות שנה, ובו, אגב, פּתגמים נהדרים לפעולה במחתרת – אתה מוצא התנגדות למשפּט־מוות מתוך נימוק שהוא, לדעתי, יסודי מאד: “ונאמר, כי מלך ציוה להרוג אדם אחד. ואמר לו אחד היושבים לפניו: אדוני המלך, אתה יכול לעשות מה שלא עשית מלהחליף מה שעשית!” בודאי, כל אחד מאתנו היו בלבו רגעים של התקוממות על משפּט־מוות. הנה נדפּס ב“מבפנים” מכתב מאת חבר, המתאר איך עבר עליו מאורע של משפּט מוות בין כתלי בית הסוהר בעכו26. אילו קראנו את הרשימה הזאת לפני עשרות שנים, היינו מתרשמים ממנה ונרעשים עד היסוד, וכל אחד מאתנו היה אומר: “ידי לא תהיה בדבר הזה”. ואני שואל את עצמי ואת חברי: האמנם כולנו כל כך בטוחים בעצמנו, שאין חלקנו עם אותו תליין העומד ועושה שם את מעשיו?… היה זמן שטולסטוי כתב: “החרש לא אוכל”, היו ימים שכל תליה היתה מזעזעת את העולם התרבותי והסוציאליסטי, שהיה מתגייס להציל איזה מהפכן או אנארכיסט, ואפילו הרג מתוך השקפות אנרכיסטיות. איני יודע, אם כל אנו נוהגים גם עכשיו. אם באמת חיי האדם יקרים כל כך – איך יכולנו במשך שנים רבות לראות בשקט רציחות המוניות, יום יום, בלי משפּט ועם “משפּט” ולשתוק? הייתכן שהיו גם רבים בתוכנו שאמרו כי הדבר הכרחי… ידענו להשתמט בצורות שונות של השתמטות גם מרגשותינו גם מהשקפותינו העקרוניות, שבעדן הצבענו בקונגרסים אינטרנציונאליים ובועידות סוציאליסטיות. יש לי הרושם כי אלה שנרגשו כל כך בשעתו מדין־המוות המשפּט סאקו־ואנצטי – והמשפּט הזה העסיק את העולם התרבותי במשך שנים – לא נתרגשו כלל נוכח רצח טרוצקי. מה נשתנה?

היו אשר חשבו כי תנועת הפועלים תהיה שונה במהותה ממעמדות אחרים, ושכל ענין הנקמה יהיה זר לה. והנה רואה אני שגם דבר אנושי אלמנטרי זה – קדושת חיי האדם – שוב אינו ממלא את נפשנו. אין אנו מתקוממים על משפּטי־מות. והרי אין זה ענין של תקנות בית־סוהר או איסור הוצאת עתונות. הרי זה ענין של דיני נפשות, כלומר עונש שאין לו תקנה לאחר ביצועו.

מישהו הזכיר כאן את “דור־המדבר”. “דור המדבר” הוא סמל היסטורי קלאסי. ברור, כל תנועה רואה את הדור האשון שלה כדור־מעבר: היא שואפת ליותר ממה שיש לה כיום. אמנם המחר הוא בבחינת תעלומה, וההיסטוריה עדיין לא פתרה את החידה, אם יש לדור השני, השלישי, כוחות יותר מאשר לדור הראשון. אבל עצם השאיפה, הקיימת בדור הראשון – הוא דור המעבר – לתלות תקוותיו בדור שני, הוא ענין מובן למדי. אלא השאלה היא: כיצד מגיעים לדור השני. אילו היה משה רבנו מחליט לשחוט את כל בני הדור, דור המדבר, כדי להשיג את מטרתו, להעלות את היהודים ממצרים לארץ־ישראל, איני ידוע מי היה נכנס לארץ. מה שעשה הקדוש ברוך הוא עשה – אתו אין אנו עומדים בויכוחים על מותר ואסור… אגב, הפתרון הזה אינו חדש, ולא הסוציאליסטים המציאוהו. גם באינקויזיציה היה מקופל רעיון גדול. גם האינקויזיציה באה מתוך אהבה לאדם, מתוך הנחה כי האדם חוטא והוא עתיד לסבול בעולם הבא בשל חטאיו, ועל־ידי האש הקדושה תיטהר נשמתו ועוונותיו ימורקו. מוחו של אדם הוא נפתל, דק ומחוכם, והוא מוצא לו הרבה דרכים להפיק זממו. ודאי, יש תנועות הפותרות שאלות עולמיות על־ידי השמדת המין האנושי, או חלק מן המין האנושי. אחד מאבות המהפכה הרוסית והוגי־דעותיה כתב: “כדי לבער מן השורש את העריצות ברוסיה, יש להשמיד את כל האוכלוסים שהם למעלה מבני עשרים וחמש”. האיש מסר נפשו על המהפכה, והעמיד תלמידים27. הדברים נראים לכם מוזרים, אך מסופקני אם אנו, היושבים כאן, רחוקים מהם כל־כך. בצורה גסה כל־כך אולי לא נקבלם. אך עצם הרעיון יש לו מקום רב בהלך־רוחנו. אבל, בדרך כלל, מחוץ למקרים הללו, וכמה גילויים בתולדות המהפכה הרוסית, אשר ידעה הרבה דברים מוזרים, לא העלינו על הדעת, כי בדור של הנחת יסודות הסוציאליזם, יהיה זה מכשיר היסטורי מכריע בקביעת דמותם האנושית של הדורות הבאים – כי יתכן פתרון של תיקון האדם על־ידי השמדתו.

“המהפכה”, כתב מארכס, “תגלה פחות שפיכת־דמים, פחות נקמנות ואכזריות, בשיעור מדויק למידה שיוגבר הפרולטריון על־ידי אלמנטים סוציאליסטיים וקומוניסטיים”. ובפרוגרמה של “אספרטקוס”, שנכתבה בימי רוזה לוקסמבורג, נאמר: “המהפכה הפרולטארית אינה צריכה לשום טירור להגשמת מטרתה. היא שונאת, היא מתעברת כל רצח אדם”. כאלה היו המושגים במחשבה הסוציאליסטית לא לפני ששים שנה, אלא אפילו לפני עשרים שנה.

וכדי לציין את השקר הפנימי שיש ביחסנו אנו לשאלות גדולות כאלו, ברצוני להביא שתי עובדות היסטוריות.

הימים ימי הצאר. כמה עשרות אסירים פוליטיים, שהיו מושלכים בין היאקוטים הפראיים, החליטו למרוד במשטר הזה שכלאָם. הם ידעו מה יהא סופם. אבל הם חשבו שאי־אפשר לשתוק עוד. כל רוסיה נרדמת, אילמת, אין משמיע קול מחאָה. התנועה כמו מתה. עליהם לזעזע בדמם את רוסיה, ויהי מה. הם ידועים כי להם לא תצמח ישועה מזה. ובלבד שלא יחשוב העולם כי אין תנועה! מבחינה ציורית הרי היה בזה מעין מצדה שלנו. רבים מהמתמרדים נהרגו או נשארו בעלי־מום לכל ימי חייהם. בין ההרוגים היה גם אחד כהן־ברנשטיין28, שהיה שם עם אשתו ועם בן קטן29, שנולד לו בסיביר. והנה הילד הזה גדל, והלך בעקבות אביו, ונלחם אף הוא על סוציאליזם וחירות. אף הוא, כאביו, היה חבר למפלגת ס. ר., ואף הוא נהרג – בידי הבולשביקים. איני עוסק כאן בהיסטוריה של הבולשביזם, ואיני פוסק אם צריך היה להרגו או לא. איני אלא מציין עובדה: כיצד אנחנו מגיבים. ובעוד שהספרות הסוציאליסטית בשעתו מלאה תיאורי אותו מעשה ודברי־מחאָה על רצח כהן־ברנשטיין האב, הרי בימינו, כשנהרג הבן, עבר הדבר ללא תשומת־לב. גם בענין קידוש המוות איננו ישרים עם מצפּוננו!…

והרי דוגמה אחרת. בימי המהפכה בגרמניה נהרגו חמשה אנשים ידועים־לשם במשך תקופה קצרה מאד. אבל משום־מה נודעו לעולם רק שנים מהם: רוזה לוקסמבורג וקרל ליבקנכט30. והרי בידי אותם בריוני־הפּוטש ממש נהרג גם גוסטאב לנדאואר31. אמנם, האיש היה אנארכיסט בדעותיו והרבה לבקר את דרכה של תנועת־הפועלים. אבל כאשר פרצה המהפכה, והוא כמהפכן מעמיק ביקש להציל את המהפכה משגיאות, נצטרף למהפכה הקומוניסטית במינכן, ונהרג שם: הוא אשר עשה הכל, כדי למנוע שפיכת דמים. מלבדם נהרג גם הוגו האאזה32, אף הוא יהודי, ממנהיגי הס. ד. הגרמנית, מאלה שהתנגדו למלחמה והצביעו נגד תקציבי המלחמה. נהרג גם קומוניסט יהודי, לוינה.33 העובדה הזאת, שתנועת הפועלים שכחה והשכיחה שמות, ובחרה בקדושים לפי קו פוליטי מסוים, מוכיחה באיזו מידה בוררים גם לגבי קדושים: אחד נוח לעשותו קדוש, ואחר לא… מי יודע אם היתה רוזה לוקסמבורג מקובלת כל־כך, אילו האריכה ימים עוד שנה־שנתיים והיתה ממשיכה בבקורת שלה על המהפכה הרוסית…


 

שיחה רביעית    🔗

סייגי החירות    🔗

איני רוצה לדבר על מונחים ושמות שכבר נקבע יחס אליהם, כי אם על גופו של הענין. כשמפשיטים דברים, קל יותר לקבוע את העקרון. לא כן כשדנים בשאלה באופן מוחשי. כאן עשוי יחס אישי, או פטריוטיזם, לקלקל את השורה. אמנם כל עקרון יש לו פירושים, ולפעמים איזו הגבלה. אבל השאלה היא אם עקרון יסודי הוא, או לא. אין חירות בלתי־מוגבלת. חופש־דעה אין פירושו חופש הסתה לרצח וחופש הסתה לשנאת עמים. גבול החופש הוא – עד שאינך פוגע בחופש הזולת. על חשבון עצמך – מכסימום של חופש. אך חופש ההטפה אין פירושו חופש הטפה לרצח. חברה חברה ודמות החופש שלה. חברה השוללת את הרצח אינה נותנת היתר להטיף לרצח. הוא הדין בחברה שהיא בעד שוויון זכויות לאדם: היא לא תרשה הטפה נגד שוויון זכויות לאדם. וכן הדבר גם בחברה הבנויה על דימוקרטיה: היא אינה יכולה לתת חופש להפּיל את הדימוקרטיה. ועל השאלה: מי יקבע את גבולות המותר והאסור, אשיב: ישים גבול זה הקובע את עקרונות החברה. אם רוב החברה הם רוצחים – הם יקבעו את הרצח כאידיאל של החברה.

אגב: כאשר אנשים קובעים להם עקרונות מוסריים או חברתיים, הרי אין פירוש הדבר שכל פגיעת אדם בעקרונות אלו מערערת את יסודות המשטר. נניח שנמנו וגמרנו כי הכעס מידה מגונה היא. והנה אם אדם המתחנך בחברה כזאת מתפּרץ, הרי אין זו פגיעה במשטר. הוא לא נתכוון לשנות את סדרי החברה, הוא לא נתכוון אלא לבטא משהו רגעי. אם, למשל, החלטנו ששום סכסוך בינינו לא ייפתר על־ידי מכת לחי, ובכל זאת יקרה דבר, ומישהו יפגע בי, ואני אתרגז ואסטור על לחיו – הרי אפשר לשפוט אותי על כך. אבל יש הבדל בין חברה, שאדם מתפרץ בה, ובין חברה הקובעת סטירת־לחי כנימוס חברתי. על זאת הויכוח. אני רואה בחברה הרבה יצרים אפלים, ואני יודע שתנועה היסטורית לא תמיד היא פועלת כמו שעלה במחשבה תחילה. אך יש לשאול תמיד, אם יש לפנינו יוצא־מן־הכלל מבחינת האידיאלים שנקבעו, או זהו עצם הקו שנקבע. אם בשעה שצרפת עומדת על עברי פי־פחת, מופיע כרוז נגד המלחמה – האין זה מעשה ראוי לגינוי?34 אמנם גם בענין זה יש מסורות שונות. האנגלים הצליחו, כידוע, לשמור במידה גדולה מאוד על חופש בבירור ובבקורת הממשלה, וסבורים הם שבקורת הממשלה היא לא לרעת הממשלה, אלא לתועלת האומה. הרואה אילו מאמרים נדפסים באנגליה בעצם המלחמה יודע להעריך מהי תרבות של אומה, אשר הצורך שלה בחופש־דעות גדול כל כך עד שאין היא מאמינה בנצחון בלי חופש־דעות! יש הסבורים, שלולא דיכאו בצרפת את חופש הביטוי, לא היה פּטן מגיע לשלטון. אבל היו שחשבו, כי בשביל טובת האומה צריך לסתום את הפּה. יודע אני: “אל תצדק הרבה”, בשעה שאתה בא לדון תנועה פּוליטית. יש התפרצויות המוניות, ויש שגיאות של מנהיגים. ואם יקרה והציבור שגאנדי מנהיגו עושה משהו בניגוד לתורתו, הן לא נאמר כי זו שיטת גאנדי. אם קבעת את חירות המצפון כעקרונו של ארגון פוליטי, ויש רגעים שבהם העקרון הזה הוּפר, והמפר אותו יודע שחטא ועשה זאת מאונס, הלא זה דבר שונה לגמרי מקביעת האונס לשיטה פוליטית. וכאשר אני שומע אתכם אומרים כי העקרון עצמו התמוטט – הריני אומר כי זוהי נסיגה ממה שחשבנו לדבר יסודי בסוציאליזם.

אינני מאמין כי יקום ויהיה פעם סוציאליזם בעולם בלי חירות הרוח. איני מאמין כי המונים שאינם חפשיים ברוחם ובהתארגנותם יוכלו להגשים את הסוציאליזם – אפילו יהיו להם מושגים סוציאליים ומוסריים מסוימים, ואפילו תהא לפניהם תכנית סוציאליסטית ערוכה בכל פרטיה.


חופש המחקר    🔗

שוחחנו על חירות ההשקפות הפוליטיות וכדומה. והרי יש גם חירות המחקר המדעי וחיפוש האמת בשטחים שונים. כולנו מבינים, שאם אמנם התגבר גליליאו על הקשיים וגילה את תגליתו לעולם, ואם שפינוזה לא חת מפּני החרם, הרי היו רבים שלא עמדה בהם רוחם מפּני הרדיפות, ולא כל גאון יש לו אומץ־לב להביע את דעותיו. אף גליליאו הסתלק לעתים קרובות מדעותיו. לצערנו הרב, אין הגאוניות האנושית הרמונית. ובכלל אין האדם הרמוני בכל. יש והאדם הוא גאון בכשרונותיו, ובהליכות־חייו אינו מוסרי. יש אדם והוא הוגה־דעות גדול, ובחייו הפרטיים הוא פחדן ומסתגל. בדורנו ראינו דוגמאות למכביר בבחינה זו. ברור, אילמלא היתה האפשרות של חירות המחקר, לא היה קם דארוין. כל הישגי המדע שקמו לנגד עינינו הם פרי חירות המחקר, שלא היתה בימי שלטון הקתוליות בעולם. ואני שואל: האם הדבר הזה הוא בשבילנו בבחינת ערך יסודי או לא? לכאורה, כולנו דורשים את חירות המחקר. אבל לפעמים מתברר לנו, שיש בזה משום פסול… בימי הביניים נעשו מחקרים במנזרים – והיו שם אסטרונומים, למשל, שהוכרחו להתאים את מחקרם לרוח השלטת. אחרת לא היה איש המדע יכול להגיע לעבודה מדעית. ואני שואל: מה היה בשביל הסוציאליזם המדע החפשי, ומה הוא עתה המצב לאמיתו?

יש בעולם הרבה ארצות שבהן המחקר החפשי מדוכא עד היסוד, וכל מחקר צריך שיהא מותאם לדעה הפוליטית השלטת. בימי הביניים היה לכל נסיך משורר משלו – משורר החצר. באה התפתחות המשק והחברה שהרסה את כל החצרנות הזאת. והנה החצרנות לא נעלמה ממציאותנו עד היום. יש חזיון כביר של חצרנות בעולם. גם המדע, כמעט לכל ענפיו – הפילוסופיה, ההיסטוריה ואף מדע הטבע – משועבד למשטר מסוים, והחזיון הזה אינו מוגבל במשרתי הקפיטליסטים. הלא תיתכן השקפה שאם חירות־המחקר אינה לטובת הסוציאליזם, הרי אפשר לוותר עליה. אם מחקר חפשי דוחה את הסוציאליזם – מה חפץ בו? ואם כך, הרי הסוציאליזם נעשה לדבר־מה העומד מחוץ לחירות האדם.

הרבה דנו בשאלה מדוע הצליחה המהפכה ברוסיה ולא במערב אירופּה. קלרה צטקין35, סוציאליסטית גרמנית מפורסמת, שבהיותה בת שמונים נלהבה מאוד לקומאינטרן, סבורה היתה כי הבערות היא שהקלה מאוד על המהפּכה על־ידי ששמרה את המוחות מהידבק בדעות הבורגנות. לאמור שהאנשים אשר לא קראו ולא שמעו דעות מתנגדות, ולא קיבלו אלא סיסמאות כגון “לחם ושלום”, או “כל השלטון לסובייטים”, בזכותם הוקלה העברת השלטון לסובייטים. איני אומר, כי זו מסקנתה, שכולנו צריכים להיות אנאלפבתים. אבל הלא יתכן, שמשיהו יגיע בדרך זו גם למסקנה שביטול חופש המחקר המדעי הוא לטבת הסוציאליזם…

יש היסטוריון גדול של המרכסיזם וחוקר הקומוניזם והוא יהודי תלמיד־חכם ושמו ריאזאנוב. הוא מקובל בעולם כבר־סמכא גדול ביותר במקצוע זה. מנעוריו התמסר לתנועת־הפועלים. הוא לא היה מרוצה בפילוג בין המנשביקים והבולשביקים, ונכנס ראשו ורובו עבודת המחקר ההיסטורי. הוא עמד בראש מכון מארכס־אנגלס במוסקבה. כשמלאו לו ששים שנה, חגג כל העולם הקומוניסטי את יום הולדתו. אחרי חדשים אחדים בוטל המכון הזה, והאיש נתחייב גלות, ומפעל־חייו נהרס. והן למכון זה נזקק כל מי שעסק בתולדות המארכסיזם ותולדות תנועת־הפועלים העולמית. אך לא שמעתי שנתחמץ לב מישהו משום שניטלה מריאזאנוב האפשרות להמשיך את עבודתו המדעית.

אולי היה זה חטאו ששמר אמונים למצפונו ההיסטורי. בועידת הסובייטים שבה הוחלט לבטל את החוק נגד משפט־מות, היה ריאזאנוב היחידי שהצביע נגד ההחלטה. ומספרים עליו שבאחת הועידות האחרונות של המפלגה הקומוניסטית אמר: “אומרים על הפרלמנט הבריטי, שיש בידו הסמכות לעשות הכל, חוץ מדבר אחד: להפוך גבר לאשה. אבל המפלגה שלנו בכוחה לעשות גם את הדבר הזה. אני מכיר פה הרבה גברים שנעשו נשים…”

בימי וילהלם השני היו בגרמניה נסיונות שונים לשים יד על הפרופסורים באוניברסיטאות ולהגביל את חופש חקירתם המדעית. המדע באירופּה נלחם במשך מאות השנים האחרונות מלחמה כבירה לחופש המחקר. ברוסיה היו הרבה מלומדים שעזבו את מולדתם למען יוכלו לעסוק בפעולה מדעית חפשית. מצ’ניקוב, תלמיד גדול של פאסטיר, היגר ועזב את רוסיה. כן עשו מכסים קובאלסקי36 ווינוֹגראדוב37 ורבים אחרים. גם בדברי ימי גרמניה ידוע מקרה שבעת הפרופסורים בגטינגן38 שפרשו מן האוניברסיטה, משום שלא חפצו לקבל דרישת המלך. ובמלחמה נגד חוקי־הגבלה בגרמניה הגיעו הדברים לידי כך שמיניסטר פרוסי39 נאלץ להודיע, בלחצם של הסוציאלדמוקראטים, כי “בתותחים אי אפשר להרוג אידיאות מדעיות”. במובן־מה הביע המיניסטר הזה דעה ששלטה במאה הי"ט. אבל המאה העשרים באה והוכיחה, שתותח יודע גם להמית אידיאות, על כל פּנים, את נושאי האידיאות.


דמותו של איש־תנועה    🔗

אנחנו מדברים על עילוי האדם, פירוש הדבר, אנחנו רוצים לראות את האדם כיצור גאה, חפשי, בעל ערך, אשר יש לפניו לא רק הדאגה לשמירת עמדתו, כבודו, מנוחתו. הן הדבר שמשך אותנו לסוציאליזם הוא לא רק המושג על חברה מתוקנת אלא גם טיפוס המהפכן. המהפכן, הסוציאליסט, הצטייר בדמיוננו כטיפוס אנושי יפה, אמיץ, מובחר. היו לנו דרישות מסוימות כלפי האיש הדוגל בסוציאליזם. העומדים אנו גם היום על דרישותינו אלו או לא? אביא דוגמה אחת קטנה. יש סיפור של סופר רוסי גדול, ובו מתואר טיפוס הנערה אשר בשנות המאה הקודמת הלכה לקראת המהפכה. קראתי את הספר בעודי נער. וכך נאמר שם: “חולשה היתה מקוממת אותה, טיפשות הרגיזתה, שקר לא סלחה לעולם”.40 יש במלים מעטות אלו ביטוי ממַצה לטיפוס האשה המהפכנית ברוסיה, כפי שהכרנוה מתוך קריאה. הטיפוס הזה אינו סובל שקר וטכסיסים, אהבתי גלויה כשם ששנאתו גלויה. זהו אדם שתיפלות החיים לא דבקה בו. אלכסנדר הרצן טבע מלה אחת, שאין לה תרגום בשום לשון: “מאֶשצ’אנסטווֹ”, “בעל־ביתיות” בערך. הגרמנים קוראים לזה “פיליסטריוּת”. אבל גם בעברית וגם בגרמנית אין מיצוי לצירוף זה של אדם של חולין, קטנוּת־מוח וצרות־מושגים. כל צעיר וצעירה שהלכו לקראת המהפכה השתדלו לנער מעליהם את כל אלה. אין פירוש הדבר שכל חבר בתנועות המהפכניות ההמוניות היה נקי מזה. אבל היה זוך נפש! אם גם שגו ועשו דברים רעים, עשו זאת מתוך אומץ־רוח וטוהר נפשי, לא מתוך קנאה ולא מתוך תקוות לנצח מישהו או להתנקם במישהו במעשיהם. והנה באו ימים לתנועת־הפּועלים, והדמות הרוחנית הזאת של איש־התנועה, של סוציאליסט, כמעט נעלמה. היא נעלמה בדרכים שונות. היא נעלמה בשאונן והמונן של תנועות־הפּועלים הגדולות, בתוך היוניונים הגדולים בארצות הדמוקרטיה, היא נעלמה מפּני משטר מדיני מסוים, מפני קרייריזם, מפני שלטון המזכירים, מפני שלטון ה“בּוֹסים”. תנועה אשר היתה חפשית ורעננה מאוד, תנועה של חברים שוים, הפכה למין משק מאורגן מאוד, המגן על פועלים, המסדר שביתית ועושה כל מיני דברים אחרים, מין ביורוקרטיה של תנועת הפועלים, המדכאה לאו דוקא בדיכוי ממש, אלא על־ידי עצם הרוח שנשתלטה, על ידי חילוף איש התנועה המהפכנית בפקיד, ולו גם פקיד של תנועה מהפכנית.

לפני שנתים נזדמנתי עם אחד מגדולי הסוציאליסטים באירופּה, ומן החוקרים הראשונים במעלה של התנועה הסוציאליסטית בערב המלחמה41 מצאתיו ישוב כפליט בבית־מלון קטן, והוא הרצה לפני את מחשבותיו בכמה ענינים, והיה בדבריו הרבה חכמה והרבה מן הריזיגנציה. הוא אמר כך: “עכשיו, כאשר אתה בא לקונגרס פועלים, אתה רואה שהמשתתפים בו יושבים ורושמים בפנקסיהם. אבל אני נזכר קונגרסים של האינטרנציונל השני לפני המלחמה, בהם השתתפו פליכאנוב, אדוארד ברנשטיין42, ז’ורס ועוד. אז ישבו אישים, עכשיו יושבים מזכירי־אגודות. הללו רושמים, והכל אצלם בסדר. הראשונים אולי לא הצטיינו בסדר, אבל הם לא הוצרכו לרשום. הם חשבו”. – קרה משהו, שאיני יודע לציינו אלא בפועל שיהא גזור מהמילה “פעוט” או “זעיר”: נתפּעטה ונזדערה הדמות הרוחנית של הסוציאליסט. זוהי פרובלימה אנושית גדולה.

ויש ארצות אחרות, שבהן השתנתה דמותו של איש התנועה באופן אחר לגמרי. איש התנועה שם כבר הגיע לכך שדעה עצמית ומקורית אינה דבר המבטא את ישותו ומבליט את שיעור קומתו, כי אם ענין העלול לסכן אותו, ולא כל אדם מוכן להסתכן בהבעת דעה. אם אדם שואף לאמת ולמחשבה עצמית הריהו מתאמץ ולומד ואינו קובע את מחשבתו בקרבו. לא כן כשהאדם יודע שכל זה כרוך בסכנה בשבילו ואינו אלא מרחיק מעליו את חבריו: האם לא מוטב לו לכוון לדעת השליט, ולהיעשות מקורב? במשך עשרים השנה האחרונות נפלו שכבות־שכבות של מנהיגים והוגי־דעות קומוניסטיים אשר תמול־שלשום היה פרסומם עצום. היכן הם? (איני שואל על אלה ששולחו לעולם האמת). האם בגדו או נשארו נאמנים? כך נוצר בתנועת־פועלים כבירה טיפוס חדש שאין בו שמץ מאותה דמות של אדם אמיץ וגאה אשר אליו שאפנו כולנו. אנו הולכים ומתרגלים לרעיון שהאדם הנכסף הוא פקיד היודע לחיות בשלום עם כל משטר. לפנים ברוסיה היו רגילים ללגלג על אנשים הנמנים, כביכול, עם מפלגת ק. וו. ד., לאמור מפלגת “לאשר תשוֹב הרוח”. עכשיו הגענו לכך, שלא בודדים, כי אם ציבור עצום של תנועת־פועלים גדולה מתנהל על פי פקודה בלבד, והוא צריך לדעת מראש מה מותר ומה אסור לחשוב. הייתי אומר, שהוא מקבל גם את הפּחד כחלק אורגני מן החברה. כשחזרו חברינו בראשית המלחמה משליחותם בחוץ־לארץ וסיפרו לנו נפלאות על פגישותיהם עם קצין סובייטי זה או אחר, היו מוסיפים אגב אורחא כי בשביל להגיד להם משהו, קרא להם אותו קצין הצידה. עינינו הרואות, שבמקום אותה דמות שעליה קראנו והגינו בדברי שירה ורומנים מהפכניים, נוצר יצור אחר לגמרי, שיש לו שׂכל מעשי והוא מקיים מצוה מהפכנית, אלא הוא מקיים אותה כפחדן… והאמנם לא יתמוטט היסוד החשוב ביותר ביסודות תנועתנו, אם נקבל את התופעה הזאת כחלק מן ההגשמה הסוציאליסטית?

אחד הערכים הסוציאליסטיים היה גם רגש הסולידריות, רגש האחוה והידידות, שטופח בתנועה. אבל בין סולידריות ובין פּחד יש ניגוד יסודי. אם אני מפחד מפניך, איני יכול להיות ידידך. ואם המכשיר להגשמה סוציאליסטית הוא פּחד, ואנחנו מקבלים אותו כמכשיר הכרחי (אמנם איש לא יאמר בודאי כי זהו מכשיר רצוי, וברצון יוותר עליו, אבל בלית ברירה יש להגשים את האידיאה בהטלת פחד), הרי אין תקוה כי הגשם נגשים את הסוציאליזם.

אקרא מן התקנות של האינטרנציונל, שחיברן קרל מארכס. על התקנות האלו היה מארכס גאה מאוד, שהיה בהן, כך התברך, כדי לאחד סביבן את כל חלקי האינטרנציונל: “שחרורם של הפועלים צריך להיות מפעלם של הפועלים עצמם. בהילחמם על שחרורם, צריכים הפועלים לשאוף לא ליצירת פריבילגיות חדשות, כי אם להנהגת זכויות וחובות שוות לכל, ולביטול כל שלטון מעמדי. שאיפות הפועלים להשגת מטרה זאת לא עלו יפה עד כה בגלל חוסר אחדות בין הפועלים במקצועות־עבודה שונים בכל ארץ והעדר ברית־אחים בין פועלי הארצות השונות”. ובהכרזת האינטרנציונל נאמר: “כל החברות והאישים היחידים המצטרפים אליו (לאינטרנציונל – המ') קובעים את האמת, הצדק והמוסר ביסוד יחסיהם אל כל בני האדם, בלי תלות בגזעם, דתם ולאומיותם, אינו דין שתהיינה חובות בלי זכויות, וזכויות בלי חובות”. מסופקני מאוד, אם יש בימינו מפלגה סוציאליסטית שתהיה תמימה עד כדי לומר כי אמת וצדק ומוסר הם יסודות התנועה.


 

שיחה חמישית    🔗

סוציאליזם – ושלטון    🔗

יש נוסחה אחת שהיא מקובלת מאוד בעולם הסוציאליסטי: “קפיצה מעולם ההכרח לעולם החירות”. זוהי נוסחה מעורפלת, אלא היא מביעה מגמה ברורה. ויליאם מוריס43, אחד הסוציאליסטים האנגליים המקוריים ביותר, הוגה דעות ומשורר, שעשה הרבה להעלאת העובד, כתב אוטופיה על המשטר הסוציאליסטי ובה הסביר מדוע יש לדחות כל שלטון של אדם באדם. הוא הגדיר את הדבר בצורה פשוטה מאוד: “אין אדם נעלה כל כך עד שיהיה ראוי להיות אדון לזולתו”. אילו נמצא אדם שהוא סמל היושר והתבונה והצדק, אולי היינו צריכם להכיר בזכותו. אך כל זמן שאיננו מאמינים כי יש ילוד־אשה שהגיע לכך – איננו יכולים לקבל את שיטת האדנוּת… אני חושב שבזאת הביע מוריס את היחס הנפשי־המוסרי של הסוציאליזם אל השלטון.

הסוציאליזם שואף לבטל כל שלטון, אך עדיין לא התוה את הדרך לעשות זאת. אין אנו הולכים בדרכם של האנארכיסטים. ברור דבר אחד, שצריך לצמצם את השלטון, שתפקידו יהיה אולי רק לנהל את המשק ואת העבודה. במשך מאת השנים האחרונות שקעו הרבה כוחות בערעור האדנוּת, בין שהיא אדנות על יסוד אצילות ובין שהיא אדנות על יסוד הון. שללנו כל שררה ושלטון האדם באדם. ואני שואל: האמנם מחשבתנו שוקדת גם עכשיו על חיפוש פתרונות לשאלות החברה שמגמתם מכסימום חירות ומינימום שלטון אדם באדם? האם אנו חותרים לכך שלא לרכז את השלטון ביד אחת, כי אם לפורר אותו ככל האפשר על פני שטח רחב? – במחשבה הסוציאליסטית היו תיאוריות שונות כיצד יש לצמצם את השלטון. בדרך כלל נתבלטה בחוגים רחבים של הסוציאליזם התנגדות מרובה לכשל ריכוז של שלטון. האידיאה היתה: שלטון פדראליסטי, ככל האפשר, שלטון של קומונות, ערים, מחוזות, שעליהם לספּק את מכסימום צרי האזרח. השלטון הוא מלמטה. ואילו לצרכים כלליים יותר, המשותפים לעדות השונות, לקומונות ולמחוזות, לצרכים שהיחידה הנבדלת אינה מסוגלת לפתור אותם – לזה דרוש גם הכלל הגדול.

והיה עוד מושג אחד: מלחמה בביורוקרטיה. אדם שצריך לשמש כבא־כוח הכלל, צריך להיבחר על ידי הכלל, והוא זקוק לאמונו. באופן כזה לא יהיה מקום ליצר השלטון, וליצר ההתעמרות וניצול התפקיד לענינים פּרטיים או לא־פּרטיים – בניגוד לרצון הבוחרים. יש לעקור את הדבר הזה על־ידי הגבלת הביורוקרטיה: מינימום של פקידות ממונה. הנבחר אינו צריך להיות עליון על בוחריו, כנהוג במשטר הקיים. ואם מישהו נבחר – הוא נבחר לא לימי חייו, כי אם לתקופה מסוימת.

היתה דעה ראדיקלית עוד יותר בענין זה, היא דעתו של לנין, שדרש כי השלטון לא יהיה ענין של שכבה מיוחדת, מיוחסת, בעלת־יכולת, אלא של המוני נבחרים, שבוחריהם רשאים להחזירם מתפקידיהם. (אמנם זה היה רק עקרון ולא ראינו איך מגשימים אותו – אבל עצם העקרון הזה חשוב מאוד).

ואני שואל: מה נעשה אנחנו, כאשר נבוא לסדר מדינה? אם גם עכשיו, לאחר כל מה שעבר עלינו, נעמוד על ההשקפה הזאת של ביטול כל אדנות, היינו שהאדם המנהל את הענינים מנהלם כל זמן שהוא מכהן בתפקיד, אבל בשעה שהוא עוזב את התפקיד, תיכון המשק, למשל, הרי הוא חבר כמוני, ואין לו שליטה עלי; וכל אסיפה או מועצה רשאית להחליף את נבחריה פעם בשנתיים או שלוש? או שמא אנחנו אומרים, שבשביל הגשמת האידיאה יש אמצעים הרבה יותר בדוקים ומובהקים? מישהו אמר: “שמעתי שאלף וחמש מאות איש מאיזו תנועת־נוער עומדים להיכנס לתוך מפלגת פועלי ארץ־ישראל. האמנם זה כל כך טוב? ואולי יגיעו על־ידי כך לרוב באחד הימים?” למן האמון לטבחת שתוכל לנהל מדינה44– ועד החשד שבגלל כניסת חברים, שגדלו באיזה שבט אידיאולוגי אחר, תאבד תנועת הפועלים את טהרתה, רב המרחק. איזה חוסר־אמון להמונים!

נחלקו חכמים – מה קדם למה, תורה לישראל, או ישראל לתורה? או אם נוצרה השבת בשביל ישראל או ישראל בשביל השבת? וחכמינו אמרו: ישראל קודם לכל דבר אחר. אבל אנחנו חיים בתקופה שהתורה קודמת. ואם נשאל לגבי רוסיה, האם הפרולטריון או המוני־העם קודמים לשיטה זאת או אחרת? – הרי התשובה היא שהשיטה קודמת. איך אפשר להכריז, שמעמד הפועלים הוא נושא שליחות היסטורית, ויחד עם זה לא להאמין לו? איך מתישבות שתי התיאוריות האלו יחד, זאת איני מבין. אך אין זה מעניני עכשיו. בחזרי אחרי ערכים שאיבדנו בדרכנו, מראשית החזון הסוציאליסטי ועד היום הזה, רואה אני כי בתחום זה של הדימוקרטיה איבדנו גם איבדנו. ושוב, איני נודע בהסבר היסטורי, מדוע אירע כך. ואולם עובדה היא שמן ההנחה, כי אין אדם צריך לשלוט בזולתו, הגענו להנחה שאי אפשר להשליט דברים חשובים אלא על־ידי שלטון תקיף,שלטון שאינו נבחר לא על־ידי העם, לא על־ידי מעמד הפועלים וגם לא על־ישי המפלגה. שלטון שהוא בוחר את העם, את המפלגה ואת מעמד הפועלים, וכן את הדרך הנכונה להגשמת הסוציאליזם… אכן אפשר לומר שאנחנו חיים בתקופה שלא העם בוחר את שלטונו, כי אם השלטון בוחר בעם.


פולחן היחיד    🔗

עוד חזיון אחד, שאולי אין לו חשיבות רבה מבחינת גורלנו, אך יש בו ענין רב מבחינת עולמנו הרוחני. העשירים אינם מסתפּקים בעושר ורוצים גם בשלטון; והשליטים אינם מסתפּקים בשלטון ורוצים במשהו נוסף: כבוד או הערצה או חנופה; יתר על כן, אלמוות. רוצים הם בכבוד־אלים לשליט. “הערצה” אפשר מלשון עריץ נגזרה: את העריץ העריצו. כן היה ברומא, וכן היה בימי הדספוטיזם הנאוֹר באירופה. יש הרבה תעודות המעידות כיצד אנשי־רוח וגאונים השכירו עצמם לשירות השליטים. גדולי־עולם היו באים בחצרותיהם של פטר הראשון או יקטרינה השניה (בזמן האחרון העלתה אותה ההיסטוריה המרכסיסטית לגובה גדול). כידוע, היה ווֹלטר בחצרה של יקטרינה, אשר היתה מלקה את האכרים. והיא היתה מחליפה מכתבים עם דידרוֹ45, ומשוררים גדולים כתבו שירי־תהילה לכבודה. החצרנות והחנופה היו כרוכות יחד. ואולי היו שעשו זאת גם בתום לבב. כשם שהמוני העם האמינו כי הצאר ניקולאי רומאנוב הוא יצור אלוהי – כן האמינו אולי גם הם.

לואי הארבעה־עשר בצרפת היה תומך במוסדות מדעיים, קוצב פנסיות ומעניק הענקות לסופרים. הוא תמך גם במולייר, והיה סבור שסאטירה אשר אינה פוגעת בכבוד המלך אינה עשויה להזיק. אולם לאחר הצגה ראשונה של “טרטיף”, שינה את יחסו. וכששכב מולייר על ערש מותו לא ניאות שום כומר לבוא למעונו ולקבל את וידוּיוֹ. והוא נקבר מעבר לגדר…

את “אנשי החצר” תיאר אֶטיאֶן די בואֵטי, מהפכן אירופי במאה השש־עשרה, אשר מת בן שלושים ושלוש, והניח אחריו יצירה אחת, שנדפּסה אחרי מותו, “נאום עבדות מרצון”:

“הם חייבים לחשוב כרצונו ולעתים גם להקדים את מחשבותיו. לא די שיצייתו לו, הם חייבים גם להחניף לו. בשרתם אותו, הם אנוסים לשבור את עצמם ולהרוס את עצמם, ואחר כך לשמח את עצמם בשעשועיו, להסתלק למענו מאורח־חייהם, לשנות את טבעם – – הם חייבים לעקוב בשום־לב אחר דבריו, צליל קולו, אחר תנועותיו והעויותיו. העינים, הידים, הרגלים – הכל צריך להיות מוכן לתפוש את רצונו ולגלות אתת מחשבותיו – – כלום יש מצב שהוא עלוב מזה: במאומה לא להיות שייך לעצמו”.

וכמלחמה לחופש־הדעה כן ההתנגדות להעמדת מצבות, לפירמדיות, לכתיבת תולדות המושלים מימי פרעה וסנחריב ומימי הרומאים, לשם הנצחתם. העולם הסוציאליסטי היתה לו עמדה מסוימת כלפי אלה, ולנין ידע ללגלג יפה על אותם המנהיגים המהפכניים, אשר לאחר מותם מקדשים אותם ונוטשים את תורתם:

“לאחר מותם נעשה נסיון לעשותם איקונין שאינם מזיקים, לעשותם קנון, לעטר את שמם בהילה של כבוד, כדי לנחם ולהונות את המעמדות המדוכאים, בעוד שהמהות האמתית של תורתם המהפכנית מסתרסת, חריפותה ניטלת ושיטתה הופכת לסיגים”.

והנה גם בתקופה זו שאנו חיים בה נעשה הדבר לאחד הגילויים הבולטים בחייהם של אנשי־שם רבים. גם נפוליאון הגדול וכובש־העולם לא הסתפּק בהישגיו ובהערצתם של רבים, שראו בו כמעט משיח ונושא הקידמה, אלא נזקק לחנופּה. מספרים שבישוף אחד אמר לבנו של נפוליאון: “אל שדי יצר את נפוליאון – ושכב לנוח”. אבל אפילו דברים אלה פעוטי־ערך הם לעומת מושגי החנופּה, שחדרו לעם בן מאות מיליונים, ולמפלגת פעולים גדולה. קבלתי מעיר־הולדתי ברוסיה שיר ערש באידיש, שנדפס בעתון של היבסקציה. ושם נאמר: “נומה ילדי שנתך! סטאלין בעצמו דואג לך!”46 אין הבדל רב בין השיר העממי הזה ובין פסוקו של הבישוף.

מי שיעיין בתולדות האופוזיציה הרוסית ויקרא דינים־וחשבונות של ועידות וּויכוחים, יראה שאותם האנשים אשר ביום מסוים הוצאו להורג או שוּלחו לארץ גזירה לעשרים שנה או לכל ימי חייהם, נאמו רק זמן קצר לפני כן בהערצה יתרה לכבודו של השליט. לאחר כמה ימים או חדשים הוצאו להורג, והמשפט ודאי היה משפט־צדק, ובודאי לא יתכן שיש שם דברים בדויים. מבחינה סוציולוגית־היסטורית כלל לא חשוב אם ההורגים אשמים או הנהרגים; אם מה שאומרים על ההורגים הוא נכון או לא. האם חשוב הדבר הזה? נניח שהמשפט קבע שמכסים גורקי הורעל על־ידי הרופא שלו, ושהרופא עשה זאת, לדברי המשפּט, בפקודת יאגודה, ראש הצ’קא, והוא, יאגודה, הוצא אחר־כך להורג? איננו יכולים לבדוק, לפי החומר הזה, אם באמת הורעל גורקי על־ידי הרופא, כדברי השלטון וההיסטוריה הרשמית, בפקודת בא־כוחו של שלטון הזה, או אולי נהרג בפקודת בא־כוח שלטון אחר, אשר גם הוא עשה זאת בפקודת שלטון אחר; או שמא זו בכלל עלילה על הרופא הזה או על יאגודה. מבחינת עצם הענין אין הדבר חשוב בעינינו עתה. אין אני אלא דן בעובדה פסיכולוגית זו, שאנשים המכינים קשר, השייכים, כמסופר, לאופוזיציה, החושבים על כל מיני התנקשויות – הרי הם עצמם, בשעת המשפט, לפניו ואחריו, אומרים דברי שבח שאין למעלה מהם לשליט. “קיסר, היוצאים למות מברכים אותך”…

יש מושגי פוליטיקה שמלכתחילה אין להם דבר עם ציוויי מוסר. יש משטרים פוליטיים, המכריזים מלכתחילה שאינם קיימים בשביל איזו מטרה חברתית, אלא לשם עצמם. ואולם זו הצרה שהסוציאליזם קיבל על עצמו מראש את עול המוסר, את מלכותם של יסודות מוסריים מסוימים, והוא חייב לדור עמם בשלום. האם הפוליטיקה מקיימת או סותרת את המוסר? זו שאלה שכל אחד ואחד חייב למסור דין־וחשבון עליה: הפוליטיקה שלו מה היא – מכשיר למוסר או לא? מכאן אנו מגיעים לשאלה על הקשר שבין סוציאליזם ודימוקרטיה – ודמוקרטיה לא רק במובן זכות־בחירה בלבד. יש בדמוקרטיה יסודות חשובים יותר מזכות הבחירה. כשביקש נפוליאון השלישי להפוך את הרפובליקה של צרפת לדיקטטורה, הוא עשה את זאת באופן הדימוקרטי ביותר: הוא ערך “משאל־עם”, שאישר אותו ברוב עצום. מבחינה זאת היה נפוליאון השלישי דימוקרט גמור. וגם היטלר שולט ברוב כזה.


תנועת הפועלים ודימוקרטיה    🔗

דימוקרטיה מהי? זהו אחד הדברים בחינוכנו, המעורר ויכוחים מרובים. ודאי, יש מקום לדעות שונות על המשטר הדמוקרטי ועל ערך הפרלמנט. אפשר לו לאדם להיות דימוקרט בכל רמ"ח אבריו ולשלול עם זה את הפרלמנט, שיש בו בלי ספק הרבה פגמים. אבל, ביסודו של דבר, הדמוקרטיה, היא קודם־כל, זכות האדם. לא זכות האדם לבחירה, אלא זכות האדם לחיים. אנחנו מדברים על שוויון כלכלי או שוויון פוליטי, ואולם יש שוויון אחד שהוא קודם לכל אלה, הוא השווין המשפטי, שוויון הכל לפני השופט. בהיסטוריה העברית יש דוגמה אחת של הרס השוויון המשפּטי: הורדוס מוצא בדין, והריהו מופיע בתגא לפני השופטים, אבל דימוקרטיה הוה אומר, שיש משפט שווה לנשיא ולאדם הפשוט, ושאדם בטוח מפני מאסר שרירותי. ולפי מושגי דימוקרטיה אין לפתור במכת פטיש בגלגולת את הבעיה, אם המהפכה צריכה להיות בארץ אחת בלבד או בכל העולם כולו…

אביא לפניכם עוד מדבריה של רוצה לוקסמבורג, והיא בודאי אינה חשודה על שלילת רוסיה ושלילת המהפכה – לא לשם אסמכתא אידיאולוגית, כי כל אדם צריך להישען על עצמו, אלא לשם ציון עובדה היסטורית. וכך כותבת רוזה לוקסמבורג על מהותו של החופש הפוליטי:

“חופש רק בשביל תומכי הממשלה ובשביל חברי מפלגה אחת, ואפילו רבים הם מאוד, אינו חופש כלל. חופש פירושו תמיד חופש לחושבים אַחרת, וזה לא בשם איזו קנאה ל”צדק ויושר“, אלא שכל התוכנות המחנכות, המחלימות, המטהרות, שמתגלות בחופש הפוליטי, כרוכות הן במהות אמתית זו, והן נפסדות כשערכי החופש נעשים קנין לפריבילגיה של נבחרים”

כך מגדירה רוזה לוקסמבורג את ענין הדמוקרטיה הבורגנית והדמוקרטיה הסוציאליסטית:

“תפקידו ההיסטורי של הפרולטריון, בהגיעו לשלטון, אינו ביטול כל דימוקרטיה. תפקידו הוא להעמיד דימוקרטיה סוציאליסטית במקום הדמוקרטיה הבורגנית. ואולם הדימוקרטיה הסוציאליסטית אינה מתחילה רק ב”ארץ הבחירה", לאחר שכבר נבנה מסד המשק הסוציאליסטי. היא אינה ניתנת כדורון של חג־המולד לעם הטוב אשר תמך בינתים באמונה בקומץ דיקטטורים סוציאליסטיים. הדמוקרטיה הסוציאליסטית תחילתה עם חיסול השלטון המעמדי ועם ראשית הבנין של הסוציאליזם. תחילתה מרגע כיבוש השלטון בידי המפלגה הסוציאליסטית. זוהי הדיקטטורה האמיתית של הפרולטאריון.

כן, דיקטטורה! – אבל תכנה הוא לא ביטול הדומוקרטיה, אלא השימוש הנכון בה…"

באמת, אני מתבייש כמעט שעלי לקרוא דברים מתוך ספרים, כדי להוכיח שהרעיונות האלה שאני מביא לפניכם כשלעצמם אינם אנטיסוצאיליסטיים. ואולי תשתוממו לשמוע, שדברים כאלה נאמרו לא רק מפי רוזה לוכסמבורג, אלא גם מפי לנין, אשר כתב לפני מהפכת אוקטובר:

“מי שמבקש את הסוציאליזם בדרך אחרת זולת דרך הדמוקרטיה הפוליטית, יגיע במהרה למסקנות מופרכות וריאקציוניות ביותר, הן במדיניות והן בכלכלה”.

ובמקים אחר:

“באין דימוקרטיה – אין סוציאליזם”.

ובמאמר אחר מביא לנין באהבה ובהדגשה את דברי קאוטסקי:

“דימוקרטיה אינה בשום פנים חוסר שלטון; אין זו אנארכיה; זוהי עליונותם של המוני הבוחרים על נציגיהם, בעוד שבצורות שלטון אחרות, הללו הקרויים משרתי העם הם, לאמתו של דבר, אדוניו”,

כל חירות יש לה הגבלות. איך מקיימים חירות העתונות בדימוקרטיה? בעבור עלילה פרטית יכול אדם לתבוע את חברו למשפּט, והדבר כרוך בקנסות גדולים. ואפשר לתבוע למשפט על דברים המסכנים את החברה. אבל יש הבדל בין אי־האפשרות להדפּיס ובין האחריות המשפּטית על מה שמדפּיסים. אולי אין שום חירות אבסולוטית. אבל חילוק גדול הוא, אם אני עושה דבר, ולאחר מעשה בא חבר שופטים ודן אותי עליו, או אם רשאי אני לאחוז בגרונך ולכלוא אותך בבית־הסוהר, או לסגור את מכבש־הדפוס שהדפּיס את דבריך. והנה יש דברים שהחברה קובעת מראש כתריס בפני העריצות. היא נותנת ליחיד אמצעי־הגנה על עצמו. יסוד־היסודות הוא ערך האדם, ערך היחיד, שאסור לגעת בו.

כאשר עבדתי לפנים בחוות חקלאיות, למדתי שם שכל הצעה אשר אנחנו הפועלים היינו מציעים, מיד היו באים ומוכיחים לנו, שמצב המשק אנו מרשה לקבל אותה, שהפועל אינו יודע מה דרוש למשק, ושזאת יודע רק האגרונום והמנהל. עד שהגיע הפּועל לידי כך שהתחיל כופר בזה. דורות רבים אמרו על כל מיני צורות של שלטון, שהן דרושות “לטובת המדינה”, כד שבאה תרבות חדשה ואמרה: לאו כל דבר! ויש זכויות שבהן המדינה אינה רשאית לנגוע. מן הקנין הזה – זכויות היחיד, שבהן אסור לפגוע, החל בזכויות החופש שלו ועד גורל חייו – דומני שהסתלקנו. שוב אין אנו רגישים לדבר הזה.

תנועת־הפועלים דגלה מאז בדימוקרטיה. מדוע? – כי מעמד הפועלים זקוק היה לתנאים של דימוקרטיה כדי להשתחרר מן הפיאודליות ומן הקפיטליזם; עד גבול מסוים כדאי היה לו להיות נושא הדימוקרטיה. הוא השביח את חייו. אבל הגיעה שעה שאין היא נוחה לו, והוא מסתלק ממנה. וכאן באים ואומרים שעקרוני דימוקרטיה הנם אמצעים למטרה מסוימת. ואז חובה לשאול: ובכן, הרי שיש דבר שהוא גדול מן הדמוקרטיה, חשוב ממנה, שהוא העיקר ובשבילו כדאי להביא את כל הקרבנות האלה? מהוּ – שויון כלכלי? האם כל הקרבנות האלה מובאים בשביל שוויון כלכלי? והאמנם מקבלים תמורתם שוויון כלכלי? והאפשר לקבל שוויון כלכלי תמורת כל אלה?

היש שוויון כלכלי באיזה משטר חברתי בימינו? כולנו ידועים שאין בימינו משטר כלכלי כזה. ואיני יודע אפילו מדינה אחת, לרבות המדינה הסובייטית, שיש בה שוויון כלכלי. שהרי אילו היתה, לפחו המגמה לקראת שוויון מצויה במדינה הסוביטית, הלא היינו מוצאים שם את הנטיה לתמוך בכל דבר המגביר את השוויון, – בקומונה, למשל. אבל אם חושבים את הקומונה לדבר בטלני ומזיק למדינה; ואם מקימים שכבות שכבות של פקידים; ואם יש מלת־לגלוג מטעם השלטון על מגמת ההשואה – “אוּראוונילוֹבקה” – הרי אין מקום לדבר על השאיפה לשוויון כלכלי בימים אלה. במשך עשרים שנה ומעלה של קיום המדינה הסוביטית לא גדל השוויון בין דרגות של עובדים שונים. לא רק השכר – הרבה תנאים יוצרים את השוויון. בעולמה הרוחני של תנועת הפועלים שלנו תופס ענין השוויון הכלכלי מקום חשוב. וכיון שיש אנשים בתוכנו, הסבורים שיש מדינה אשר יצרה שוויון כלכלי – הרי זו חובת מצפּוננו לבדוק: הקיים הדבר ואם לא? האם קיימת מגמה זאת או לא? ואף על פי שיש משטר, אשר הכריז על שוויון, הרי בשעה שאני רואה את מציאותו ומגמתו – איני יכול לקרוא לו משטר של שוויון. רוזה לוכסמבורג התריעה עוד בזמנה, שיש בזה משום הסתלקות משוויון כלכלי.


 

שיחה ששית    🔗

היתכן שוויון בכלכלי באין שוויון מדיני?    🔗

היתכן שוויון כלכלי במקום שאין שוויון מדיני? הבה נשאל את השאלה לא לגבי מדינה גדולה שיש בה מאה ושבעים מיליון, כמו רוסיה, אלא לגבי קבוצה אחת קטנה, דגניה למשל. נניח שדגניה, הבנויה על יסוד שוויון כלכלי, אין בה שוויון מדיני: לא כל החברים הם שווי־זכויות, לא לגבי המשפּט ולא לגבי בחירת הנהלת הקבוצה. בתנאים כאלה לא יתקיים שוויון כלכלי! שוויון כלכלי מהו? כלום זוהי מכונה, שחותכת לחם בפרוסות שוות? הן זהו משק, זו הנהלת ענינים, סידור עבודה, סידור שהוא מותאם לכל חבר וחבר. אין כאן ענין מיכני המסתדר מאליו. כאן בני אדם חיים! וכל יום עשוי השוויון להיות מופרע אם תתגלה הפליה כלפי מישהו, לטובה או לרעה, במשק. כשאדם צריך לנסוע לאיזה מקום, עליו לשאול את מזכיר המשק. אבל המזכיר הוא חבר שלו. אין לו כוח מיוחד, הוא תלוי בקבוצה כולה. שערו בנפשכם שמתבטלת בחירת המזכיר, ואין בקורת, ובקורת אסור להשמיע. הרי למחר לא יהיה השוויון הכלכלי בקבוצה קיים. הלא נזכור את פחדו של אדם להיות מושלך מבית־החרושת שהוא עובד בו, באין לו הבטחון שלא ישאר מחוסר־עבודה לעולם. ודרך אגב: במדינה שאין בה שוויון זכויות, ושהאדם בה תלוי ביחסו של אדם אחר הממונה עליו, היתכן לשמור על כל השכבה הזאת של הממונים והמנהלים, שתחיה ממש באותה רמת חיים כאחרים, אפילו היה חוק כזה קיים?

ידועים דברי לאסאל, שחוקה אינה ענין המוסבר בספרים, אלא המשטר הקיים כמו שהוא. ומונטסקיה אמר, כי בשעה שהוא בא למדינה, אין הוא שואל על החוקה, אלא הוא רואה את הסדרים. בסדרים כאלה, במקום שאדם אינו מובטח בזכויותיו היסודיות, אינו מובטח בחייו, במקום שאינו יכול לבקר את מי שהוא למעלה ממנו (אלא אם כן יש לו זכויות מיוחדות), וגורלו תלוי בידי שכבה המנהלת את הענינים, האמנם יכול להיות שם מצב של שוויון כלכלי? שוויון כלכלי – אידיאל גדול הוא, אבל השאלה היא אם הוא בא בצירוף לחירות, לערך האדם ולזכויות מובטחות לאדם, או על חשבונן. ואם על חשבונן – הרי אין שום ערובות לשוויון הכלכלי, אפילו יונהג. גם במשק הקיבוצי שלנו הרי חינוך החבר לשימוש במלוא זכויותיו בתוך החברה השיתופית הוא התנאי אשר יבטיח את השוויון הכלכלי מכל מיני סטיות שלטוניות העלולות לפגוע בעקרונות החיים השיתופיים.

קודם הזכרתי את שאלת המוסר והפוליטיקה והסתירות שביניהם בחיים. תנועה הרוצה להגשים אידיאל שלה – באילו אמצעים יכולה היא להשיגו? האם האידיאל מחייב אמצעים מיוחדים להגשמתו, או שמא כל אמצעי עשוי להוליך אל המטרה? כדי שאדם יגיע לשלטון יש לפניו אמצעים כשרים ולא־כשרים. אבל כדי שאדם יגיע להגשמת אידיאה מסוימת – האם כל אותם האמצעים שמוליכים אל השלטון מוליכים גם להשלטת האידיאה?

לפנינו ויכוח סוציאליסטי גדול ויסודי, ובענין זה יתן נא כל אחד את ידו על לבו ויגיד את האמת שלו. במשך מאות שנים היתה הישועיות מלת־גנאי באירופה. מיסדר הישועים, שהיה משמר הנצרות הנאמן ביותר, כלל היה נקוט בידו: “המטרה מקדשת את האמצעים”. אמנם הישועים גילו הרבה גבורה בחייהם, אבל מטרתם היתה להשתלט על העולם באמצעים שונים, כדי להגן על הקתוליות ולהאדירה, ודבר זה הפך אותם למפלצת. בהרבה ארצות ליבראליות, שכתבו עקרונות של חירות על דגלן, היו דורשים גירוש הישועים, משום שהם חותרים תחת החירות. והנה הדבר האלמנטרי הזה, שמהפכנים רבים מאד האמינו בו, כי לא כל האמצעים כשרים ושבאמצעים פסולים אי־אפשר להגיע למטרה קדושה, – הדבר הזה התמוטט. אין זה ויכוח על דברים שבמליצה, אלא ענין יסודי. ומי שבענין זה חל שינוי בדעתו, צריך להסביר לנו כיצד אפשר להגיע על־ידי כעור ליופי, על־ידי פחדנות לגבורה, על־ידי שקר לאמת, וכיצד יתכן ללמד זכות על חזיונות של פחדנות ועל־ידי כך להגיע לגבורה.


ביטול הקנין הפרטי – ברכה בכל התנאים?    🔗

יש דבר שהוא תנאי לשוויון הכלכלי, והוא ביטול הקנין הפּרטי. והנה מן הסתם תראוני כאדם מוזר, אם אומַר ששוויון כלכלי הוא בעיני אידיאל, אבל ביטול הקנין הפרטי אינו אידיאל חיובי בעיני. אני מתאר לי משטרים שבטל בהם קנין הפרט, אבל אין בהם לא שוויון ולא חירות. האפשר להניח שהיטלר או מוסוליני יכריזו על ביטול הקנין הפּרטי? ודאי תאמרו שאין אתם מתארים לכם זאת. אבל דבר זה יתכן. מה דרוש לשם ביטול הקנין הפרטי? כוח. אמנם כוח הוא רצון העם, רוח העם, ואולם כוח הוא גם טאנקים, גיסטאפּו, צבא, מחנות־ריכוז. שלטון עריצות הוא כוח שאין לפניו חוק. חיי אדם אינם מכשול לפניו. בכוח העריצות אפשר לעשות גדולות. ההתפתחות הטכנית העצומה של המאה העשרים, ריכוז המונים וריכוז שלטון, כל אלה מרמזים מה אפשר לעשות בכוח העריצות. ומי יאמר לי, שהיטלר אינו יכול לבטל את הקנין הפּרטי? האם לא הפקיע הפקעות הון לרוב? האם לא העמיד את כל התעשיה לרשותו או לרשות המדינה? האם הוא רודף רק קומוניסטים או סוציאליסטים? במאה הזאת ראינו מעשי שלטון אשר לא ידענו כמותם. קראנו בדברי־הימים איך העביר סנחריב אוכלוסיה של כמה ערים ממקום למקום. אך זכרוננו קצר. לא ראינו זאת בעצמנו. והנה נוטלים אוכלוסיה שלמה שנלחמה בנפוליאון ובשריקה אחת עוקרים אותה ממקומה. אימתי אפשר היה לו לעולם לתאר לו דבר כזה? היו ימים שהיו לוקחים מעט קרשים וספסלים ועושים בריקדה ויורים ממנה. וכך נוצרו תיאוריות בלאנקיסטיות47 איך עושים מהפכה. אך בינתים נוספו לו לשלטון אמצעים שהעולם לא ידעם קודם. מסופקני אם היו להם לג’ינגיס־חאן או לטאמירלאן האמצעים שיש ברשותם של מוסוליני והיטלר.

ועוד למדנו שהפוליטיקה היא משרתת את הכוח הכלכלי, והכלכלה היא העיקר. זאת היתה תיאוריה מותאמת היטב לתקופה מסוימת. ידענו, שהמיניסטרים מונחים בכיסיהם של בעלי־ההון. והנה ראינו שיש בעולם שלטונות אשר הם בלתי תלויים. גם הבולשביקים הזמינו בעלי־הון מחוץ־לארץ בתקופת הנאֶ"פּ, וראינו שאפילו מוסוליני אשר הגיע לשלטון בזכותם של בעלי־ההון ונסתייע בהם הרבה, בכל זאת אינו תלוי בהם ביותר. איני יודע אם בעלי ההון באיטליה רצו במלחמה בחבש בשעתה, ובמלחמה הזאת48 מעונין ההון האיטלקי להיות נייטראלי. ובאמת, המשטרים הטוטליטאריים אינם תלויים במעמד אחד מסוים. כל המעמדות תלויים בהם. ואם יראה היטלר צורך לרכוש את אהדת הפועלים או לרכוש את עזרת רוסיה, כדי להציל את עצמו, הרי ברגע של יאוש, בראותו כי אנגליה מנצחת, והלא סיסמתו היא שגרמניה מדינה אנטי־קפיטליסטית היא, יעמוד ויבטל את הקנין הפּרטי. והנה אומר לי חבר, שדבר זה, בכל זאת, יהיה טוב. והריני שואל: מה לי אם יהיה שם קנין פרטי או לא? לדעתי ביטול קנין הפרט במשטר של עריצות רק מוסיף כוח לעריצות. כי ביטול קנין הפרט כשהוא לעצמו אינו מוסיף כוח לעם. נניח, שהפירמידות במצרים לא היו קנין פרטי, אלא קנין המדינה – במה נשתנה על ידי כך מצבו של העבד שבנה אותן? עוד לפני המלחמה ניבא לזאת איש־כלכלה מוכשר ומארכסיסט קנאי, יצחק איזיק הלוי איש הורביץ שמו. הוא האמין בכל מאודו, כי המשטר הסוציאליסטי יבוא מאליו, בתוקף ההתפתחות הכלכלית. אבל עם זה דגל האיש באידיאלים של חירות. הוא חזה שכל הקנין הפּרטי יבוטל, והרכוש יעבור לרשות המדינה, אבל אם תהליך זה לא יהיה מלווה בשלטון החירות, אמר, תהא זו סכנה גדולה מאד. “הכלל הסוציאליסטי יש לו יותר כוח לדכא את החופש, לדכא כל אופוזיציה שהיא, מן המדינה הרכושנית הקיימת. עריצותה של מדינה אסיאתית משחק־ילדים היא לעומת העריצות האפשרית בחברה סוציאליסטית. כי מדינה אסיאתית יכולה רק להוציא צו ולהעמיד שוטרים שישגיחו על שמירתו, ואילו הכלל הסוציאליסטי מחזיק בידיו את כל המכשירים, אשר בלעדיהם אי אפשר כלל לעבור על הצו. ובכן, כאשר מתבוננים בדבר מבחינה מטריאליסטית מתגלה כי הסוציאליזם נותן בידי הכלל את האמצעים לעריצות הגדולה ביותר”.

הוא היה חניך המהפכה הרוסית של שנות השמונים למאה שעברה, ואחד המארכסיסטים הראשונים ברחוב הרוסי והיהודי. בקורת קשה ביקר את מפלגות הפועלים הסוציאלדימוקראטיות. כפעם בפעם היה מגלה גילויי ביורוקרטיה מפלגתית ויוצא למלחמה בהם. האיש הזה ראה סכנה גדולה בביטול הקנין הפּרטי ובהעברתו לרשות המדינה. הוא חשב כי זהו תהליך היסטורי שאין להמנע ממנו, ולכן דרש מן הסוציאליסטים לעמוד על משמר החירות.


אחדות הפועלים    🔗

ויש עוד ערך אחד אשר התמוטט בתנועת הפּועלים, אמנם לא ערך עולמי־כללי, אך ערך פנימי בתנועה, והוא המושג על אחדות הפועלים, אחדותו של מעמד העובדים, כעקרון יסודי בל־ימוט, כתנאי להצלחת הפּועלים.

כולכם יודעים מן הסתם מי היה הראשון אשר ניסח את הנוסחה על אחדות הפועלים. קראנו בתקנות האינטרנציונל את ההנחה, שהפועלים לא הגיעו לנצחון משום שלא פיתחו בתוכם את כושר האחדות. ואכן היתה זו מגמה, אשר הוגשמה במקצת, והיו הישגים בדרך. והנה חיים אנו בתקופה שרעיון אחדות מעמד הפועלים ניטל ממנו ערכו וכוחו. קודם כל נתברר שעצם הענין קשה עד מאוד. קל לנאום נאום או לכתוב פרוגרמה. אבל הן אומרים, שאדם נמשל לחיה, ופועל לאדם, ואיחוד האדם הוא דבר קשה. ורבים הניגודים. ועובדה היא, שאף בתנאים כלכליים שוים לכאורה לא זו בלבד שיש שכבות שונות, וצומחות פעם בפעם שכבות חדשות, אלא שדוקא פירוד הפועלים אינו לפי השכבות הכלכליות, כי אם לפי שכבות קנוניתיות, שכבות אידיאולוגיות ושכבות פוליטיות, ושאר מיני ציוּנים.

ואם אחדות הפועלים הוא ענין קשה בדרך כלל, הרי במלחמת־העולם הראשונה, שאני רואה אותה כנקודת הקטסטרופה בהיסטוריה האנושית, הושברה תנועת־הפועלים לא רק מבחינה ארגונית ופוליטית, אלא מבחינה נפשית. אָבדו ערכיה, והפועל – זה החושב והלוחם דוקא – איבד את טעמה של אחדות הפועלים. אדרבה, שוב צמחה האמונה כי תנועת הפועלים אינה זקוקה דוקא לאחדות הפועלים בשביל הנצחון. אם קודם האמינו, כי לשם נצחון הפועלים חייבים הם להתאחד, וכאשר יתאחדו, ימצאו ממילא את הדרך הנכונה, צפה ועלתה עכשיו השקפה אחרת: את הדרך הנכונה יכולים לתפוס לא הפועלים כולם, אלא רק חלק קטן מן הפועלים. אם הללו ילכו יחד עם הציבור כולו, יאַבדו את הדינאמיות שלהם. ועל כן, מוטב – למען הנצחון – להישאר בפירוד, להעמיק פירוד, לבנות על פּירוד, כי – יבוא רגע גדול ואז הפירוד הזה הוא שיביא את הנצחון…

האם מגדיר אני אל נכון את ההשקפות השולטות סביבתנו? לפני כמה שנים ישבתי על פועלי־ציון־שמאל ואמרתי להם: “הנה אתם רואים: יש עליה, ויש קבוצות, ויש אגודות מקצועיות, ואתם נשארים בכמות שלכם. איך יעלה בידכם להשפיע על התנועה? אילו נכנסתם לתוך כלל צבור הפועלים – אולי היה חלק מדבריכם מתקבל. אולי הייתם לומדים מפינו משהו או מלמדים אותנו”. “פועלי־ציון־שמאל” קיימים, כידוע, למן הלילה שנוסדה “אחדות העבודה”. אז, בועידת פתח־תקוה, נתבדלה קבוצה זו, אשר לא ניאותה להתאחד עם י. טבנקין, ד. רמז וב. כצנלסון משום שאינם מארכסיסטים. יודעים אתם את המעשה בכלה שבכתה הרבה לפני חתונתה? שאלה אותה אמה בדאגה: למה תבכי בתי? גם אני נישאתי פעם לאיש. ותען הבת: אבל אַת נישאת לאבא, ואני – לאדם זר… הפחד מפני הנישואים ל“גבר זר” אופייני הוא לכמה תנועות. מן הקבוצה הזאת של “פועלי ציון שמאל” יש מי שנעשה מנהל חברה רכושנית גדולה, וחלק מהם נתגלגל במ. פ. ס. ואחר כך בפראקציה. כך גורלם של פילוגים ותיקים. וכאשר שאלתי אותם בויכוח: מה דרככם? אילו ראיתם זאת כתפקידכם לשבת בבית־המדרש ולהתפּלל ב“נוסח” אחר, הרי זו זכות־קיום. אולם אתם הנכם תנועה פוליטית, ואיך תאמרו להתקיים נוכח הכוח הזה של המוני הפועלים? והם השיבו: ולנין שישב בשוייצריה היו לו יותר אנשים?… ואז נזכרתי במעשיה של ביאליק “אלוף בצלות ואלוף שום”. פלוני זכה בזכיה גדולה – מיד כל הקבצנים קונים שטרות־הגרלה. מהפכת אוקטובר היתה ארוע יחידי־במינו בהיסטוריה האנושית. ובשביל להכשיר את בואָה היה צורך במלחמת־עולם ובחורבן רוסיה, ובמיליוני רוסים שלא היתה להם אדמה משלהם, ובשביל חלום־אדמה היו מוכנים לכל דבר. והנה משום דבר שאירע ללנין, והוא יחיד במינו בדברי ימי האנושות, צריך לשבת ב“פועלי ציון שמאל”, ולחכות לשעת הכושר, ולא להתאחד עם כל מעמד הפועלים, אלא להיות רק פּלג לחוד. אולם לא רק “פועלי ציון שמאל” חושבים כך. גם “השומר הצעיר” יש לו אמונה, שאותו הפלג בתנועת הפועלים אשר הוא שומר על דגלו ועל זכותו המיוחדת, יבוא לו הרגע הגדול הזה. הדברים האלה נאמרו בפירוש במאמרו של מ. יערי שבו הסביר, מדוע אין להתאחד עם מפלגת פועלי ארץ־ישראל. הדבר קשור בתוצאות המלחמה, שאז יצטרך החלק השמאלי להתאחד, ואם כן – למה להפסיד את השאנסה הזאת?

הנה כי כן, האמונה שאחדות הפועלים הוא תנאי לנצחון, ככתוב בתקנות האינטרנציונל, אמונה זו ירדה פּלאים כעקרון פוליטי וכיסוד מהפּכני.


החתירה לעצם השלטון    🔗

לאמיתו של דבר, האידיאל של הוגים סוציאליסטיים רבים בימינו הוא, דומני, לא שוויון כלכלי, אלא שלטון מעמד הפועלים, כלומר, הוצאת השלטון בחברה מידי הבורגנות והעברתו לידי מעמד הפועלים, אפילו לא נשיג בזה את החברה המתוקנת. מי יודע, אולי כדאי להביא קרבנות גדולים בשביל הדבר הזה. דומני שאם יבדקו אנשים בנפשם, אפשר יכירו בשלשלת הפנימית. יוכיחו להם, כי שוויון כלכלי אינו הכל; ושביטול קנין הפּרט אינו פותר את השאלה ואינו מונע רעב וילדים עזובים; – ואז, בסופו של דבר, יאמרו, שיש רק דבר אחד – כאשר אמר הלל הזקן: “אם אני כאן, הכל כאן” – והוא שלטון המעמד. אם יש שלטון למעמד הפועלים – יש תקוה; אין שלטון למעמד הפועלים – אין תקוה. לפעמים יש לי הרושם כי זוהי הנקודה המרכזית בבירורנו. יכול אני לצייר לעצמי אנשים, אשר נפשם יוצאת לכל האידיאלים החברתיים הטובים, ולא על נקלה יוותרו עליהם; אלא שהגיעו לידי הכרה שכל הדרכים הקיימות אינן מוליכות להגשמתם. והנה הדרך הזאת, דרך השלטון, יודעים הם כי קשה היא מאד, דרך דמים ויסורים שאין רואים עדיין סופה, אבל היא, כנראה, הדרך היחידה, הפותחת לנו אשנב לעולם אחר. ובשביל הדבר הזה יש להקריב את כל הדברים האחרים, ואת אחדות הפועלים בכללם – אם אחדות הפועלים אינה מביאה לשלטון מעמד הפועלים.


 

שיחה שביעית    🔗

חירות דתית    🔗

כיצד נשתנו מושגינו על חירות דתית ועל חירות לאומית? העקרון הקיים מימי נמרוד או נבוכדנצר או אנטיוכוס ועד המלחמות שלאחר הריפורמציה היה “מי אשר לו השלטון – לו האמונה”, לאמור, אם אתה כפוף לשלטונו של מישהו, הנך כפוף גם לדתו. ואילו המלחמה לחירות המצפּון מימי הרינסנס פסקה: יכול המלך להתפּלל כך, אך אני אין אני חייב להתפלל כמותו. איני יודע אם מלחמת האדם על זכותו להתפּלל כך או אחרת תחילתה באברהם אבינו אשר ניפץ את פסילי אביו, או בדניאל בגוב האריות, או בחנה ושבעת בניה, או במלחמות הנוצרים הראשונים על זכותם להיות נוצרים בתוך המדינה הרומאית. מכל מקום, רדיפות הדת היו אחד הגילויים האיומים ביותר בהיסטוריה. ולעומתם היו גילויים נשגבים ביותר במלחמת אנשים לדתם, לא לדת השלטת כי אם לדת הנרדפת. בדורות האחרונים עמד הדבר הזה בראש מלחמת התרבות. בני דורי עדיין זוכרים כיצד הוחרם טולסטוי על ידדי הסינוד הקדוש, כיצד נפסלו ספריו על תפיסתו את ענין ישו. והאמת ניתנה להאמר: גם אלה שנלחמו לחופש דתי – רבים מהם לא דרשו חופש דתי אלא לעצמם, לוּתר, למשל, אשר הקים תנועה דתית נגד הקתוליות, נלחם מצדו נגד הכיתות הריפורמיסטיות. גם אדם כקאלוין הלשין, הסגיר אנשים והעלה על הגרדום בני כתות דתיות אחרות. הוא מסר את סאֶרואֵטוס49 לשלטונות להוציאו להורג. לפני שעמדה האנושות על הגורם הסוציאלי כמקור ניגודים גדולים, חשבו אנשים רבים כי מקור הרעה הוא קנאה דתית. גם אנחנו היהודים חשבנו כך.

האנציקלופדיסטים במאה השמונה עשרה ראו את מקור הרע בדת, והיו ימים שהאנשים האמינו כי הקץ לקנאות הדתית יבוא עם שלטון הכפירה, אשר רק הוא יבטיח סובלנות דתית…

הרי ציטאטה מסוף המאה השבע־עשרה. פייר־בייל, הוגה חפשי פרוטסטנטי, במאה השבע־עשרה, שיצא למלחמה למען הסובלנות הדתית, כותב:

“רדיפות על עניני אמונה יש בהן לא רק משום אכזריות בלבד, אלא משום בערות פראית, פרי המושגים המצומצמים המתגלים ובטחונו המגוחך של אדם, כאילו הוא בעל האמת כולה. סקפטיציזם, הפקפוק בודאות הדעות האנושיות, הוא המלמדנו שנהיה דנים לכף זכות וסובלנים”.

הוא מתאר את כל הרע שגרמו בני האדם זה לזה עקב השקפות־הבאי משנצטרפה להם האמונה, כלומר ההתימרות כי רק דעות אלה שאדם מחזיק בהן הן הצודקות. הוא מגיע בספרו “עיונים על כוכב השביט” לידי מסקנה, שהאתיאיסטים, כלומר, אנשים אדישים לדת, היו מיטיבים לסדר את המדינה בתבונה, משום שהיו חסרים את הסיבה העיקרית להתקוטט זה עם זה ולאנוס זה את זה.

באירופה היה בטחון רב שבהשתחרר האנשים מן הדת יחדל הריב. והנה באה המאה העשרים – מאה שעל כל פּנים ראתה כל כך הרבה דתות בשקיעתן, והגורם הדתי חדל להיות הגורם העיקרי בחיי המדינה – ולא זו בלבד שהדת נעשתה נושא לויכוחים גדולים, אלא – דבר מוזר ביותר – גם לרדיפה. אכן, ההבדל בין כנסיה המאמינה באלוהים לכנסיה הכופרת באלוהים אינו רב. יש השקפה המתקראת “אמונה”, ויש השקפה המתקראת “כפירה”. אבל לא היה עולה על דעת הסוציאליסטים, שהסוציאליזם גוזר על הדת, שהוא מחייב את חבריו להיות כופרים. רבים מאנשי הסוציאליזם היו שייכים לכנסיות דתיות שונות, או שהיו מאמינים בצורות דת שונות שמחוץ לכנסיות. לפני המלחמה כתב לנין, שאם יבוא כומר למפלגה, יש לקבלו. העקרון הסוציאליסטי קבע, שהדת הוא ענין למצפונו של אדם. בכל מיני מניפסטים ופרוגרמות נקבע ש“הדת הוא ענין פּרטי”. ואפילו סוציאליסט שחשב כי הסוציאליזם הוא כפירה, לא העלה על דעתו שאפשר לענוש אדם על דתיותו או להוציאו ממפלגה סוציאליסטית, אף על פי שיודע אני בספרות הסוציאליסטית אשר ראו מכשול בדת, בכהונה, בכנסיה ומנהגיה. אבל אילו היה בא אדם ומציע, בכלל הנוהג הסוציאליסטי, לגרש או לאסור או לקנוס אנשים בעוון דתיות, היו חושבים זאת אולי כשיבה לתקופה של ברבריות. והנה הדבר נעשה לעינינו, ואף הוא אינו מדריך את מצפּוננו ביותר.


חירות לאומית    🔗

והענין השני הוא השאלה הלאומית. היה זמן, שהמושג “הגדרה עצמית חפשית לכל עם” היה עקרון לכל סוציאליסט. תנועת־הפועלים היתה קשורה מראשיתה במלחמות עמים נגד מדכאיהם. המרד הפולני של 1863 היה קשור באינטרנציונל; שחרור איטליה – היה קשור בו קשר אמיץ. בין מאציני50 ובין אישי האינטרנציונל היו ויכוחים גדולים, אבל רעיון השחרור הלאומי נחשב לדבר אבסולוטי.

אמנם כבר היו מי שאמרו לפני המלחמה שאין זה עקרון כולל. קאוטסקי ופליכאנוב ביקשו להוכיח כי היהודים אינם אומה. והנה היה ויכוח גדול בשאלת זכותה של פולין להשתחרר – ושם לא היה מקום לפקפק בדבר, שהפולנים הם אומה. ורוזה לוכסמבורג, שהיתה ספק פולניה ספק רוסיה ספק גרמניה (ודאי לא ראתה עצמה כיהודיה; יש אומרים, שהיתה מגזע רבנים, אבל אין שום גילוי של יהדות בחיי בגרותה, חוץ ממה שהיתה, כמובן, שונאת־ציון מובהקת), דוקא היא התנגדה לשחרור פולין. עצמאות פולין, טענה עלולה להזיק למשק הפולני, הקשור בשוק הרוסי; ועוד הרבה ראיות היו בידה. פקפוקה זה של רוזה לוכסמבורג בעצם המהות הלאומית התבטא גם בבקרתה כלפי המהפכה הרוסית. מהפכת אוקטובר רשמה על דגלה את זכות ההגדרה הלאומית, ועד זכות ההתבדלות. רבים התנגדו לכך. יש מי שהתנגד לכך מתוך פטריוטיות רוסית, ויש מתוך ההשקפה, שאין לוותר על שלטון שכבשה המהפכה. אבל בזמן ההוא היה אותו עקרון של מהפכת אוקטובר מוסכם להלכה. ויכוחים גדולים ניטשו אז בין לנין לתלמידיו בענין זה, והוא חשד בהם שאינם מקבלים את העקרון הזה, ומאוד מאוד לא האמין לסטאלין בענין זה.

לא אשאַל מה קרה בפרשה זו מאז ועד היום. אציין רק זאת שיש בתוכנו אשר אינם מזדעזעים מכיבוש פינלנד כיום. והנה בגיאורגיה הן היתה ריפובליקה, אשר בה תשעים וחמשה אחוז מבית המחוקקים היו חברי הסוציאלדימוקראטיה. איני דן עכשיו בשאלה, אם היתה זו ריפובליקה טובה או רעה. אין הדבר חשוב. העיקר הוא שמתוך חשבונות שונים של המהפכה הרוסית, או של השלטון הסובייטי, הוחלט שצריך לספח את הריפובליקה הזאת לרוסיה, והיא סופחה – לא על סמך הגדרה עצמית, כי אם בכל אותם האמצעים שבהם מספחים מדינות. הרי שמבחינה פוליטית כבר זועזע העקרון הזה באותם הימים. אבל במרוצת השנים הוא נזדעזע גם מבחינה עיונית. וכאשר שמעתי קצת בירורים לרגל מאורעות השנה האחרונה גם אצלנו – והלא אנחנו תנועה הנשענת על זכות ההגדרה הלאומית; בלעדי זו הן לא יכולנו לבוא הנה! – הרגשתי שגם אצלנו נתערער העקרון הזה.

והרי עוד ציטאטה:

“על כולנו, אזרחי רוסיה, לחשוב על החרפּה הנופלת עלינו. עדיין הננו עבדים במדה כזאת, שמשתמשים בנו לשיעבודם של עמים אחרים, כדי להחזיקם במצב של עבדות. עדיין אנו סובלים שלטון כזה, אשר לא זו בלבד שמדכא הוא באכזריות של תליין כל שאיפת חירות ברוסיה, אלא הוא משתמש בצבא הרוסי למעשה־אונס בחירותם של אחרים”.

(איסקרא, 20 בנובמבר 1901)

המדובר הוא בפינלנד. והכותב הוא לנין לפני ארבעים שנה.

רצונכם לדעת מה הדרך אשר עברה המחשבה הסוציאליסטית במשך הזמן הזה, עליכם להשוות את הפיסקה הזאת, שנכתבה לפני ארבעים שנה, עם דברים שונים אשר נכתבו ונדפסו אצלנו השנה.


שלטון פועלים – ותכנו    🔗

הריני חוזר לנושא שעמדתי בו קודם, ושואל: שמא עלינו להגיע לידי הכרה שאמנם אין בידינו להבטיח כי בדרך המלחמה והויתור על ערכים תקום ממלכת החירות ויבוא השויון הכלכלי, אולם תחת זאת יקום, בכל זאת, דבר אחר, שאנחנו קוראים לו “שלטון פועלים”? ואז יש לשאול: א) אפשרי הדבר הזה? ב) האם כדאי הדבר הזה?

קודם כל, מהו דבר זה שאנו קוראים לו בשם “ממשלת פועלים”? מלים פשוטות אלה הבה נבדוק אותן. האם ממשלת פועלים היא כשראש המדינה הוא פועל? – למעשה, הרבה ראשי מדינות כיום הם פועלים. סבורני כי הצבע51 בברלין הוא פועל, והיה פרוליטארי גמור; ומוסוליני הוא בן נפח ומורה עממי – פרוליטארי גמור. יתר על כן, אותה ריפובליקה גרמנית, שכל כך הרבינו לזלזל בה, בצדק או לא בצדק, הן האיש אשר עמד בראשה אחרי מהפכת 1918, אֶבּרט52, גם הוא היה פועל ממש, חבר אגודה מקצועית, שגידולו היה בתוך ציבור הפועלים.

או שמא “ממשלת פועלים” היא בשעה שהממשלה דוגלת בשייכותה למעמד הפועלים? אך מי יוכל להבחין בזאת? הן אנו צפויים לכל מיני ממשלות בעולם שתקראנה לעצמן “ממשלות פועלים”… יש מימרה אנגלית: “צדק הוא או עוול – זאת ארצי”. משמע, מדינה זו שלי היא, בין שהיא צודקת ובין שאינה צודקת. יש מין פטריוטיזם כזה. ואולם אנחנו, בדרך כלל, כסוציאליסטים או כבני־אדם בעלי עקרונות, אין אנו מקבלים זאת. לא אמרנו זאת בשעה שנעשו המעשים בימי המאורעות בשוק חיפה או בשוק ירושלים. יודע אני שיש אומרים, כי הואיל וממשלה פלונית היא ממשלת פועלים, הרי אני חייב ללמד עליה זכות מיד. ומענין הדבר, שהשקפה זאת, הרווחת אצלנו הרבה, מוגשת לנו כאילו היא השקפה ראדיקאלית, או השקפה סוציאליסטית נאמנה ביותר. לדעתי, זוהי טעות. אני חושב שכל האנשים הנאמנים לתנועה ולמעמד, הרוצים בטובתם, אינם צריכים לכסות על פשעיהם, אלא לתקן אותם במעשה ובחינוך, אם אין לנו כוח של שלטון. דברי הבקורת על המהפכה שכתבה רוזה לוכסמבורג בשנת 1918 הם בעיני ביטוי של אדם הרואה את עצמו קשור קשר סולידריות עם תנועה, אך היודע עם זאת חשיבותה של חובת הבקורת הפנימית. היא לא זלזלה בבקורת מתוך חשש שמא יימצא זר אשר ישתמש בה, והיא ראתה חובה לעצמה להעיר על הדברים הרעים בכל חריפות המחשבה שהיתה מסוגלת לה. ואם אקבל את ההנחה שאמנם יש ממשלת פועלים בימינו, הרי סבור אני שאין חובה עלי להתיחס אליה בסלחנות. כמובן, אם יבוא לפני מצב או ענין שעל־ידי הכרעתי אוכל לעזור לה – הרי זה דבר אחר. אך האם חייב אני, מבחינה רוחנית־רעיונית, להיות נתין בעל־משמעת, שמוחי יהיה מציית ותו לא? אם כן הוא, הרי תליין של ממשלת־פועלים שונה הוא מתליין של ממשלה בורגנית. אך אני סבור, בכל זאת, שתליין הוא תליין…

ואני חוזר לשאלה: במה ניכרת ממשלת פועלים? ובמה תיבחן? – יש עכשיו בעולם שלטונות רבים בעלי פרוגרמות רדיקליות. מי שסבור כי דיקטטורה היא תגלית מקורית של שנת 1917, ושהגשמת פרוגרמות סוציאליסטיות מרחיקות לכת תיתכן רק בכוח, ראוי לו שילמד את תולדות צ’ילי או מכסיקו. לפני עשרות שנים כבר היו שם אנשים שידעו, לפנינו, כיצד כובשים שלטון בעזרת פלוגת צבא. אבל אפילו בא הנשיא בצ’ילי או במכסיקו להגשים ריפורמות נוקבות, אין שם בכל זאת שלטון פועלים, כי שלטון זה אינו תלוי בפועלים. הוא תלוי במשמר־ראשו.

ממשלת פועלים אֶקרא לה לא על פי מוצאו של השליט: מאיזו מפלגה, מאיזה מצב סוציאלי יצא והגיע לשלטון. אופי השלטון נקבע על ידי השאלה, במי השלטון הזה תלוי. אם הוא תלוי בפועלים – יתכן שהוא שלטון של פועלים. ואכן יש בימינו שלטונות בעולם שהם תלויים בפועלים, לא לגמרי, אבל במידה רבה. לכולנו יש הרגל משונה לרכז את מחשבותינו בנקודה אחת דוקא תחת להסתכל ולראות דברים רבים ושונים המתרחשים ברחבי תבל. ואמנם מתרחשים מאורעות כבירים לעינינו. הנה רואים אנו שבאמריקה נעשית מהפכה מוזרה מאוד, אמריקנית, כמובן, לא ארץ־ישראלית ולא גרמנית. הנשיא רוזוולט, שהוא בא־כוח מפלגה בורגנית (ואיני יודע אם היא מפלגה טובה או רעה, כי מעולם לא יכולתי להבין מה בין המפלגה הדימוקראטית לריפובליקאנית; במלחמת בחירות בימי לינקולן היה מארכס מעונין בלינקולן), רוזוולט זה תלוי הוא בפועלים. מדיניותו של רוזוולט באמריקה – הריפורמות הגדולות, העבודות הציבוריות, המלחמה בטרוסטים ומלחמת הנשיא להקים את מפעלי החשמל כקנין לאומי כדי ליצור חשמל מטעם המדינה על־ידי ייבוש ביצות והקמת סכרים – מדיניות זו גורמת למלחמה גדולה של הטרוסטים נגד רוזוולט. תכניתו של רוזוולט נשענת גם על הפועלים גם על הפארמרים, וכו'. אבל אם יקום אצלנו שלטון, אשר יכריז על עצמו שהוא שלטון פועלים במאה אחוז, ועם זה הוא לא יהיה תלוי בנו, היושבים כאן ובהמוני פועלים מלבדנו ובאנשים אחרים בעלי אידיאות וקנאות ורצון להגשים דברים – אז לא אתן לו, מלכתחילה, סמיכה לשלטון פועלים.


 

שיחה שמינית    🔗

החזיון ההיסטורי של המהפכה הרוסית    🔗

הריני מגיע לנקודה המעסיקה רבים. יש אומרים לי: “כל מה שאתה אומר אינו בא אלא מתוך נקודה אחת: מתוך יחסך לרוסיה”. רצוני לומר איפוא דברים אחדים על החזיון ההיסטורי של המהפכה הרוסית ועל הנעשה ברוסיה.

כמובן, קל יותר לומר: יש אוהבי רוסיה ושונאי רוסיה – ואחרים יאמרו: אוהבי הפועלים ושונאי הפועלים – מאשר לברר מה יחסנו להגדרה לאומית או לשאלת חירות המצפון וכדומה. אך אין זו דרך טובה ביותר לבירור.

כל תופעה היסטורית גדולה, שכוחות עולמיים העלו אותה, והיא כחידה בעיניך, ממידת התרבות היא שתעמוד לפניה ביראת־כבוד, כי תשתדל ללמוד ולהבין אותה, לחפש את מקומה בעולם. אם מתיחס אתה ברצינות לעצמך ולהשקפתך – אי אפשר לך לגשת אליה מתוך שנאה. כשאני עומד לפני החזיון רוסיה, יכול אני להתבונן בו מכמה בחינות, ובלי התרגשות. מבחין אני היטב בין היחס למאורע עולמי זה לבין אידיאות מסוימות אשר הן פרי המהפכה הזאת, והן באות אלינו וחודרות למחשבתנו. הרי, למשל, החזיון גאנדי. איני יודע מה ידוע בתוכנו על זאת, ואם הדבר תופס מקום כלשהו אצלנו. איני יודע אם תנועת הנוער סבורה שכדאי לה להבין מה טיבה של תנועה לאומית וסוציאלית גדולה זו, בת מאות מיליונים איש – שפות שונות, מעמדות שונים וגזעים שונים – תרבות כבירה ובעלת כוח פוליטי עצום. אילו הוזמנתי להרצות על הודו ועל גאנדי, הייתי עושה זאת ברצון. אבל אם יבוא אלי אדם להטיל עלי את הגאנדיזם, שאני מעריצו, אתקומם לזה בכל כוחי! מי שיבוא ויאמר לי: “כזה ראה וקדש” – לא אקבל את דבריו בשום פנים. יש הגיון לדבּר על המהפכה הגדולה בצרפת לא מבחינה זו, אם אוהב אתה את רובספייר או שונאו; דבר זה אין לו ערך כלל. יש הגיון להבין את הרקע ההיסטורי של החזיון הזה, מה היו תוצאותיו, מה מזה היה פרי כוחות הכרחיים, ומה היה פרי יחסים אישיים. לדעתי, כל הבא אלינו ומדבר על רוסיה בסגנון “כזה ראה וקדש”, אינו מועיל לברר לנו את מקומנו בעולם.


פרק בהיסטוריה של רוסיה    🔗

אין להבין בשום פנים את המהפכה הרוסית בלי לראותה במסגרת לאומית, כפרק בהיסטוריה של העם הרוסי. פגם גדול בדיונינו הוא שאנו רואים את הבולשביזם ואת המהפכה הרוסית רק כשלב בהתפתחות הסוציאליזם, שהרי אז מן ההכרח לזקוף חזיונות שונים במהפכה הזאת על חשבון הסוציאליזם בכללו. ואמנם רבים מאוד עושים כן. מכאן – מאי־היכולת לראות את המהפכה הרוסית במסגרתה ההיסטורית של רוסיה – חוסר האפשרות להבין הרבה דברים.

לא אעסוק כאן בהיסטוריה של רוסיה על גלגוליה השונים. אקרא לכם הפעם קטע – לא מתוך ספר היסטוריה, אלא מתוך עתון, והכותב חלוץ אחד. הקטע הזה נראה לי כמעין מפתח להבנת המהפכה הרוסית. זהו קטע מזכרונותיו של איש “החלוץ” בקרים בימי טרומפלדור. בספּרו על בקורו אצל בעל אחוזה ליבראלי, שקיבל עבודה אצלו, הוא מתאר, אגב אורחא, תמונה זו:

“על איצטבה אחת היו מונחים בשורה ארוכה מיני שלש־שינים מעץ, כעין ענף המסתעף לשלושה ענפים באורך של חמשה סנטימטרים לערך. שאלתיו למשולשים הללו מה טיבם. ענה לי: לפני שלושים שנה, בחיי אבי, היו שמים לתוך פיו של כל פועל שעבד בקטיף־אפרסקים משולש כזה, לבל יאכל מהם. לא האמנתי למשמע אזני. “לא תחסום שור בדישו” – עברה במוחי גירסא דינקותא. ובבואך רעב אל כרם, נאמר: “ואל כליך לא תתן”, אבל לאכול מותר לך כאוות־נפשך. ופה, אחרי ארבעת אלפים שנה – משולשים לתוך הפה, והפועל היה אנוס לעבוד שש־עשרה שעה בפה פתוח למחצה. כן־ הוסיף בעל האחוזה כאילו בתשובה למחשבותי – מה שנעשה עכשיו ברוסיה תוצאה ישרה מדברים כאלו, וגרועים מאלו”.53

יש ששורה אחת בעתון מאלפת יותר ממאמר מדעי. אותו חלוץ כתב את הזכרונות הללו לפי תומו, אך בעיני נשקפת מכאן ההיסטוריה הרוסית. יש היסטוריה מיוחדת של העם הרוסי, היסטוריה גדולה, משונה, פראית, ובה גילויים כבירים. מי שאינו מבין זאת, ומקבל את אשר התרחש ברוסיה כמשהו עולמי וכולל, שנעשה על פי כללים מסוימים, על פי שיטה מסוימת, לא זו בלבד שלא יבין את המהפכה הרוסית, את גורלה ואת הטראגיות שלה, אלא שהוא יחטא בהכרח לגבי מה שהוא רוצה לעשות באיזה מקום שהוא.

כפי שאמרתי, איני מתכוון להרצות הרצאה היסטורית על רוסיה. אך רצוני לקרוא שורות אחדות של אדם אשר היטיב להבין מאחרים לנשמתה של רוסיה, והוא אחד המעטים אשר הבין את המהפכה הרוסית. אלכסנדר הרצן היה מגדולי המהפכנים במאה הי"ט, סופר והוגה־דעות מזהיר. הוא חשב שהמהפכה הרוסית תהיה ראדיקאלית יותר ממהפכה אחרת, אבל עם זה ידע לראות את ההיסטוריה הרוסית בכל אכזריותה, והוא אמר:

“אנו חסרים את כל העושר ואת כל המורשה של המערב. אין לנו ירושה מרומא, מן העולם העתיק, מהאבירות, מהפיאודליזם, לא שום דבר מהקתוליות, וכמעט שום דבר מהבורגנות, במסורת שלנו. לפיכך, שום מוסר־כליות או רליקוויות, שום דרך־ארץ בפני העבר, לא יעצרונו. אלף שנים אנחנו על פני האדמה – ומאתים שנה בבית הספר, לומדים לחקות”.

ויש שם עוד מאמר אחד:

“לעולם אין להתעלם מכך, שכל המתרחש סביבתנו איננו אלא חילופי תפאורות: הקירות הם מקרטון, הארמונות – בד שנצבע… מבנה מעורב, בלי ארכיטקטורה, בלי איתנוּת, בלי שרשים, בלי עקרונות, הטרוגני ומלא סתירות. מחנה ציבילי, קנצלריה צבאית, מצב של מצור בימי שלום, תערובת של ריאקציה ורבולוציה, עשויים הם להאריך ימים ועשויים הם להיות לעיי־חרבות למחר”.

הרי עוד פיסקה אחת משל פילוסוף רוסי בימינו, מעין חשבון־נפש עם רוסיה:

“החופש, בכלל, צמח על קרקע התרבות המערבית, כפרי השפעת־גומלין מורכבת מאוד של כוחות רוחניים בהיסטוריה. במסורת ההיסטורית של ביזנטיון ומוסקבה לא היו לחירות שום שרשים. בזה, באמת, היתה הטרגדיה של הסלאוופיליות. וזו הסיבה מדוע ניתנת אצלנו החירות להיות נעקרת במין קלות כזאת מהכרת ההמונים שלנו, בשעה שניטל מהם כל קשר עם העולם החיצוני”.

ההיסטוריה הרוסית שונה היתה מהרבה בחינות מן ההיסטוריה האירופית בכללה. מאות שנים היתה רוסיה משועבדת לטאטארים וחיתה חיי־עבודה קשים מאוד. שחרור האכרים בא ברוסיה במאוחר הרבה יותר מבכל ארץ מארצות אירופה. רוחות הציביליזציה האירופית הגיעו לרוסיה בדרך מוזרה מאוד, לא בדרך התפתחותו הרגילה של קפיטאליזם, או בדרכה של הפצת השכלה. לאמתו של דבר עברו על רוסיה במאות השנים האחרונות כמה דיקטאטורות. הרי, למשל, החזיון ששמו איוואן האיום. מלבד מרידות ומהומות שונות, ורצח בני המלך ונשי המלך – חזיונות החוזרים בתקופות שונות – אירע בימיו גם מאורע היסטורי נכבד: מעמד שליט הוחלף במשנהו. ברוסיה שלטו בוֹיארים – שכבת האצילים, שממנה באו הנסיכים – ואיוואן האיום הוריד את משפחות האצילים משלטונן והעלה אחרים למעלת אצילים. לגבי המדינה עצמה היה בזה מעין חילופי מעמדות. פטר הראשון ביקש לנטוע ציביליזציה ברוסיה. הוא התענין בצבאיות, בכיבוש הים השחור ובכיבוש הים הבאלטי, ושנא את המסורת הרוסית. את מעשיו עשה ביד חזקה. בעיניו היתה הדרך הבטוחה ביותר להפיל את השכבה השלטת ולהעלות את “הנערים”, ששיחק אתם בנערותו, לדרגת אצילים. הרבה דם נשפך. נבנתה פטרבורג, מאורע בעל מגמות פוליטיות ורוחניות מסוימות בשעתו. השלטון הזה, ועמו גם התרבות הזאת, נתקיימו לאו דוקא על־ידי פתיחת בתי־ספר ומתן חופש ללימוד, כי אם במלחמות בכיתות דתיות שונות ובהשמדת יריבים, וגם בזה שהמלך היה יוצא לרחוב ומקהיל בוֹיארים ומוריד גרזן על ראשם… וכך היה מוכיח כיצד מושלים בעם. והדברים הגיעו עד כדי כך שהמלך פצפץ את גלגולת בנו, כי חשד בו שאין לבו שלם עם הריפורמות שלו.

וכך כתב אלכסנדר הרצן על פטר:

“מחצית בתי־החרושת שבנה היו קיימים רק על גבי הנייר ולאחר מותו נשארו כעשרים בסך הכל. מאלף כלי־השיט של ציו, רק חמשה־עשר היו ראויים לעבור בים עשר שנים אחרי מותו. הבניה המטורפת של פטרבורג בפינה הקיצונית של המדינה ועל גבי בצה, שהפכה בית־קברות לאלפי פועלים, ובנין נמל טאגאנרוֹג בתנאים דומים – אין בהם כפרה על האימה שבפשעיו”.

“אולם, סוף סוף, העיר קיימת”, כתב ווֹלטיר, שהיה מקבל פנסיה מחצר הצאר, חלוץ הגון של אנשי־רוח שכירי סטאלין. על זה כתב סילוין מרשל ב“תולדות רוסיה” שלו: “לחזק יסודות עיר חדשה בדמי מאות פועלים – זהו מה שווֹלטיר קורא לו יצירת אומה. היכול מי לשחק במין האנושי העלוב ביתר בוז?” וקונדיליאק54 כתב על פי כתבתו של פטר: “הקימות בנין עצום, אולם הלא תרשה לשאלך, מה יסודותיו. שמא הזנחת אותם וטיפלת רק בקישוטיו החיצוניים? זה נשגב ונהדר, אשר יצרת, אשר יעבור מן העולם יחד אתך. – – מה עשית, כדי למעט את הטירור העצום הנלוה לשלטונך ושאין בידו אלא לייצר שיכורים ועבדים”.

אחרי פטר נתבצרה שושלת רומאנוב והוקם המשטר, אשר היה לסמל שלטון ברברי, פראי, בלבה של אירופה. תקופת אלכסנדר הראשון תחילתה היתה בשאיפות גדולות לתיקונים. אלכסנדר הראשון התפעל מאוד מהמהפכה הצרפתית, היה בעצמו חבר לאגודת־חשאים, והאנשים המקורבים לו רצחו את אביו כדי לשנות את המשטר ברוסיה. ואמנם החל בפרוגרמה גדולה של תיקונים. אבל לא עברו ימים רבים והוא נעשה מעוז “הברית הקדושה” והריאקציה החדשה באירופה. “הברית הקדושה” של רוסיה ופרוסיה בימי יקטרינה ופרידריך חילקה את פולין; “הברית הקדושה” בימי אלכסנדר הראשון עם אוסטריה ועם פרוסיה – דיכאה את כל המהפכות האירופיות ואת כל תנועות השחרור הלאומיות לאחר נפוליאון.

כשאנו מתבוננים בגורלה ההיסטורי של רוסיה מתגלים לפנינו שני חזיונות מקבילים, מופלאים, עד שקשה להבינם. לא היתה מדינה באירופה של זמננו, שהיו בה יסודות של ברבריות ואפלה עולמית בשיעור עצום כמו ברוסיה; ולא היתה אולי מדינה שבה הרבה המצפון האנושי למרוד כמו ברוסיה. בימי פטר כבר נמצא כומר אשר העיז להגיד למלך את האמת ולומר עליו שהוא “האנטיכריסט”. ומלבד זאת היו יחידים אשר כתבו ספרים, וספריהם נאסרו, והם עצמם שולחו לבתי־משוגעים או למקומות־גולה לכל ימי חייהם. בד בבד עם חזיון הברבריות נתנה רוסיה את איש־הרוח הגדול, הנכון להקריב את הקרבן הגדול ביותר לשם חופש הדעות ולשם כבוד האדם וחירותו. בעיני מארכס, למשל, לא היה דבר שנוא יותר מרוסיה. והוא שנא לא רק את ניקולאי הראשון, אלא גם את באקוּנין. הוא, באקונין, היה בעיניו סמל הפראות.


אור המהפכה – ואפלה שבה    🔗

הדבר החי בלבנו, המכריע לגבי כל אחד מאתנו ובמידה מסוימת מטעה אותנו, הלא הם הפרקים הכבירים בגבורתם ובמוסריותם אשר המהפכה הרוסית מתחילתה כתבה בתולדות האנושות. די לזכור את האשה הרוסית, אשר נתנה לעולם דמויות כמו ברשקו־ברשקוֹבסקיה55, וירה פיגנר56, סופיה פרובסקיה57 ואחרות. הטוהר האנושי הרב, האומץ וחירוף־הנפש, והשנאה לכל דבר שיש בו זיוף ואנוכיות ופחדנות – זה היה, כנראה, הדבר אשר משך את לבו של העולם ואת לבנו, לב הנוער היהודי, אל המהפכה הרוסית. אולם המהפכה הרוסית, מראשיתה, מורכבת היתה מחזיונות שונים מאוד. אם, מצד אחד, זרמים שלמים במהפכה – כבמחשבה הרוסית ובאמנות הרוסית – דגלו באהבה ובטוהר האדם (החל בראדישצ’ב58, נוביקוב59 והרצן ועד טולסטוי, קורולאֶנקו וגורקי, שלשלת ארוכה של סופרים והוגים ומהפכנים, ידועים ואלמונים, עד גרשוני60 וקרופוטקין61 – גלריה כבירה), הרי, מצד אחר, היה, לאמתו של דבר, במהפכה הרוסית מתחילתה, ועוד לפניה, עוד זרם אחד ברור, והוא אחר לגמרי, אשר באירופה המערבית, אולי, ידעו ממנו שמץ, אבל ברוסיה ראינו אותו הרבה. אולי עוד ידוע לרבים שמו של מרדן רוסי גדול, סטיאֶנקה ראזין62, או מרדן אחר, פוּגאצ’וב63. ויש שם עוד אחד, בוגדן חמלניצקי, אשר אוקראינה מציבה לו עתה מצבות־זכרון כ“משחרר”. הנוער באוקראינה שר שירים לבוגדן חמלניצקי, זה אשר הביא בחרבו חירות לאוקראינה, וגם הביא רצח לקהילות יהודיות ואונס לבנות ישראל ושריפת ספרי תורה. ודאי היתה זו תנועת מרד, אך ממין מיוחד. אי אפשר לומר כי היה לסטינקה ראזין או לפוּגאצ’וב רעיון סוציאליסטי, אלא שהיתה בהם שנאה למשעבדים, לפריצים. בודאי, היה גם לבוגדן חמלניצקי חשבון עם איזה פריץ, אשר – על כל פנים, כך מספרת האגדה האוקראינית – חטא לו פעם, ובא היום והוא נקם בפאנים ובז’ידים נקמתו. גם כל השררה והאימה אשר הטיל פוגאצ’וב על רוסיה ימים רבים היו בגדר מרדנות אמיצה, מטורפת, אשר אינה נרתעת מפני שום דבר, מרדנות אכזרית ורבת דמים, בלי פרוגרמה כלשהי. וגם המהפכה ברוסיה היו בה גילויים אשר אירופה כמעט לא ידעה כמותם. לא נעסוק כאן בפרשת באקונין. כל המהפכנות האירופית לא ידעה טיפוס כבאקונין, אשר כל רצונו היה הרס לשם בנין עולם. הוא באמת חשב כי הבעיה הגדולה של המהפכה היא הרס ממש: לטאטא את התרבות, את האמנות, ואת האנשים הקיימים, ועל החרבות יקום משהו!… זו היתה דמות גדולה אשר שדה פעולתה לא היה מצומצם ברוסיה בלבד. והיה עוד אדם אחד ברוסיה, אשר קבע כעין מוסר סוציאליסטי חדש, אדם בעל כוח כביר, אשר הטיל פחד על כל מי שנפגש עמו: ניצ’איב. הוא, שהיה תלמידו של באקונין, אבל חזק ממנו בכוח רצונו, העמיד את המהפכה על שנאה ועל נקמה, לעג לכל רגשות הרחמים וטוב הנפש, שהיו רווחים בקרב הסוציאליסטים חבריו בשנות השבעים.

יש תעודה היסטורית אחת, מיוחדת במינה, שעד היום לא נתברר מי מחברה. הפיץ אותה ניצ’איב64, ויתכן שחיבר אותה יחד עם באקונין. לפי התעודה הזאת הרי לגבי המהפכן כל אדם הוא חומר לניצול. אם בעיני הסוציאליזם האדם הוא העיקר, הרי כאן, ביחסו של המהפכן לכל חבר וחבר שלו, הבחינה צריכה להיות: אם אפשר להשתמש בו ואם לא. החבר עצמו וחייו אינם חשובים בעיניו. לגבי ניצ’איב היתה דרך המהפכה ביסודה דרך של נקמה. על הלך הרוח של סטינקה ראזין, פוגאצ’וב וחמלניצקי הוסיף ניצ’איב איזו הלכה לעתיד לבוא, אבל הפך זאת לכוח עצום. הוא היה מחזיק תאים בני חמשה חברים, אשר ידעו כי הם הצבא שלו. וכיצד מלכדים חברי תאים אלו באופן שלא תחלש עליהם דעתם ולא יברחו? מלכדים אותם בברית־דמים: על־ידי שותפות לדבר־רצח של אחד מחבריהם שנאמר עליו שהוא מרגל ויש להרגו. הרומן של דוסטויבסקי “שדים” מוקדש כולו לחזיון זה, והוא נכתב מתוך שלילה עמוקה מאוד כלפיו. זהו רומן כביר ומעמיק, שכל סוציאליסט חייב ללמוד ממנו. על באקונין, שהוא אחד הגיבורים ברומן הזה, כתב דוסטויבסקי בהערצה רבה. דוסטויבסקי היה חבר למהפכנים בחבורת בילינסקי65. דוסטויבסקי מסר לו לקריאה את הרומן שלו “אנשים מסכנים”, ובילינסקי, לאחר שקרא את הדברים, אָץ אליו לומר לו: “אתה יודע מה כתבת? אתה גאון!” באותה שעה היו מהפכות באירופה המערבית, וכל החבורה הזאת נתפסה ונידונה למוות. בהיותו על הגרדום, קיבל דוסטויבסקי חנינה וגזר־דינו יצא לגירוש לסיביר. שם באה מהפכה ברוחו. הוא שינה את השקפותיו הפוליטיות ועבר למחנה האויב, האויב ל“מערביים”, ולבילינסקי. “נביא המהפכה הרוסית”, קראו לדוסטויבסקי הרבה מבקרים גדולים. ואין אדם אשר העמיק לדעת חזיונות שונים של המהפכנות הרוסית כדוסטויבסקי.

ב“החטא וענשו” אין המדובר בבעיות המהפכה. ראסקוֹלניקוֹב רוצח אשה בגלל כסף. אולם זהו הרקע שהוא בחר לו. הואיל וכבר נתעוררה אז שאלת המטרה והאמצעים, הרי מובן, למה התכוון. וכל אדם אשר יש לו חשבונות־נפש עם שאלות המהפכה ועם מוּסר המהפכה וגורלה, חייב לקרוא שני ספרים אלה, הקשורים קשר אינטימי בבעיותיה הגדולות של המהפכה הרוסית. לא ספרים רומאנטיים הם, שיש בהם משום אידיאליזציה של המהפכה, אבל יש בהם חדירה של גאון לניגודים ולסתירות של המהפכה. (הוא ידע לשנוא יהודים, שנפגש אתם בעבודת־פרך, אך גם ידע את הגדלוּת היהודית). מחדירתו האמנותית הגדולה אל הפרובלמטיקה של הדברים ושל מה שעתיד להיות למדו הרבה סוציאליסטים רוסים. והקורא את “שדים”, יודע ממה צריך להזהר. כבר במהפכה של צרפת היו אנשים אשר הזהירו מפני סכנות רציניות האורבות למהפכה. ומי שחי בנפשו את המהפכה העולמית וקרוב ושותף לה, אינו צריך לומר “קדוש, קדוש, קדוש”, כאשר יגיד יהודי בתפילתו, אלא חייב לחפש דרכים להתגונן מפני הסכנות האלו.

ואכן היסוד ה“ניצ’אייבי” עולה כפעם בפעם בתולדות המהפכה. הרי יחסה של “נארודנאיא ווֹליא”66 לפרעות היהודים. כשפרצו הפרעות ברוסיה בשנת 1881, היו זרמים שונים אשר לא התנגדו להן. בספרות של זרם אחד, שנקרא בשם “צ’וֹרני פּרדייל”67, אנו מוצאים הצדקת הפרעות. אין זאת אומרת שטוב מאוד הדבר אם מנתצים חנותו של איזה חנוני יהודי. אמנם חנוני כמעט שאינו קרוי אדם, ואין הדבר חשוב ביותר. יש מקום לגלגל רחמים על פרוליטארי, ועל אכר, אבל מהו חנוני כי יתפוס מקום רב בהכרתו של ריבולוציונר? ואולם הן זאת השאלה: על־ידי מה תתחיל המהפכה הרוסית? אי־אפשר להעיר ולעורר את ההמון הרוסי למהפכנות, אם לא ינתן לו דבר של ממש. ודבר זה של ממש מהו? – שוד. נגד בית המלכות לא יעז איש לצאת. קודם כל הרי יש הערצה. תאמר, נגד בעלי הקרקעות – יש מי שיגן עליהם. אבל שוד יהודים – זוהי דרך טובה להוציא ההמון לדרך המהפכה. אין זו מטרה, אבל זהו אמצעי טוב, לעורר את זעם העם, כדי ללכת הלאה. יתכן – אמרו – שהמשטרה תגן על היהודים, אז יתנגשו ההמונים בערים עם המשטרה, ואז תבוא המהפכה.

רגילים אנו לדבר על האוֹפוֹרטוּניזם של מנהיגי אגודות מקצועיות ושל פרלמנטים, אבל איננו מדברים על אופורטוניזם לגבי ערכים ודעות. והנה ברוסיה, במהפכנות העמוקה והקדושה, נתגלה אוֹפוֹרטוּניזם גדול ומסוכן ביותר, שמַשמעותו גדולה בהרבה מזה של האופורטוניזם הקטנוני בהסכמים עם מעבידים. ואין כאן מקום לדבר על אישים אלה או על אחרים. אפשר שיהא אדם בעל מוח חריף וכושר ניתוח מובהק, ויהא עם זה, באיזו פינה שהיא, דוגמאטיקן. הרבנים היהודים, למשל, אינם אנשים מחוסרי אינטלקט. ובכל זאת הדבר האופיני למוח היהודי של ימי הביניים הוא שיש בו חריפות עצומה, ועם זה יש נקודות, אשר בהן חלילה לו לנגוע ואשר לגביהן הוא תמים כילד. וכן יתכן צירוף כזה, שאדם יהיה מתנגד לכל הרע שבעולם, ועם זה לא יהיה לו כל רגש בחילה מפני הרע, אם נוח לו הדבר ברגע מסוים או הוא דרוש לו לאיזו מטרה שהיא. בדומה לפתגם העממי הרוסי, “במשק גדול יש צורך בכל סמרטוט”, אומרת המהפכה הרוסית: “במשק גדול כל מנוול יש בו חפץ לפעמים”…


דרכים אל המהפכה    🔗

אילו דרכים ראתה רוסיה אל המהפכה? ידועים הויכוחים הגדולים בין אבות הסוציאליזם, אם יש דרך אחת לתנועת הפועלים לנצח, או יש כמה דרכים. עד מהפכת 1848 היו סוציאליסטים מעטים מאוד אשר האמינו כי נצחון הסוציאליזם יתכן בדרך התפתחות פוליטית נורמלית. היו שתי דרכים: א) דרך האוּטוֹפּיסטים, אשר האמינו כי די לכך ברצון טוב. הללו היו אנשים לא קטני־ערך, ולא שוטים. אבל, סבורים היו כי די לגלות את האמת ואת האושר לאנושות שיש ברעיון הסוציאליסטי, כדי שהאנשים יקבלו אותו. פוּריה68 היה יושב כל יום בשעה קבועה ומחכה לעשירים שיבואו אליו וימסרו לו את כספם; ב) לאחר האכזבה מדרך זו, נשתרשה ההכרה כי לשם השגת הנצחון יש הכרח במהפכה. והכרה זו היתה משותפת לכל המהפכנים של שנת 1848, והמהפכה הזאת היתה ביטוי לכך. אבל לנצחונה של מהפכה דרושים תנאים. המהפכה של שנת 1848 נסוגה אחור בכל מקום. אבל תהליכים היסטוריים אינם תלויים בנצחון או במפלה על בריקדות, והם מוסיפים לפעול. ובשנות הששים והשבעים של המאה שעברה נתגלו ונתפתחו תהליכים שונים של כיבוש השלטון על־ידי המוני העם בדרכי דימוקרטיזאציה ותחוקה סוציאלית. ראוי לזכור מה מהפכני היה המעשה כאשר הציעו ב־1847 בפרלמנט הבריטי את החוק של עשר שעות עבודה. מערכה כבדה ניטשה אז. באו אנשי־כלכלה והוכיחו, כי אחת־עשרה שעות עובד הפועל תמורת שכר־עבודתו, ואילו העודף הדרוש לבעל המשק או למעמד הקפיטליסטי כדי לקיים את משקו מתקבל מן השעה השתים־עשרה. הללו שבאים לקבוע יום־עבודה של עשר שעות, הורסים איפוא הכל… זו היתה פירצה איומה במשטר הקיים.

אחר כך בא היתר אגודות מקצועיות ושביתות, ומעשהו הכביר של לאסאל – ארגון תנועת הפועלים בכל העולם עם סיסמאות פוליטיות גדולות. והשנים האחרונות למאה התשע־עשרה ביחוד היו שנים של עליה כזאת למעמד הפועלים, עד שהתחיל דיון רציני מאוד: האמנם יש עדיין טעם באידיאולוגיה של באריקאדות ושל מלחמה? כמה וכמה דברים נאמרו בענין זה. אז קבע אנגלס, אשר עוד היה בחיים, כי הדבר תלוי במצב שבכל מקום ומקום. על כל פנים, לגבי אנגליה אפשר להניח, כמעט, שהיא לא תהיה זקוקה למהפכה, והיא תגיע לסוציאליזם בדרך הטבע. הדבר היה בשנות התשעים. דיונים שונים היו בענין זה. והיה ברור, שיש ארצות אשר בהן אין הכרח במהפכה, ולעומת זאת יש ארצות שדרכן לא תהיה אבולוציונית רגליה, אלא דרך הקטסטרופה. וכזאת היתה רוסיה. היה ברור לכל, כי רוסיה נגזר עליה לעבור דרך מהפכנית – מבלי דעת לאן תביא המהפכה – והיא ארץ העתידה לשחרר כוחות גדולים.

לא היה משטר אשר דחף את נתיניו למהפכנות כשם שעשה זאת המשטר הרוסי. משטרים רבים ידעו להתפשר עם נציגי המהפכה. הארץ הקלאסית של הפשרה היא אנגליה, אשר ידעה מהפכה רצינית מאוד ב־1648, היינו לפני שלוש מאות שנה, ומאז מתרחשות בתוכה מהפכות גדולות, ותמיד בדרך של התפשרות מעמדות. וגם בארצות אירופה המערבית היו מהפכות גדולות, אלא שבין מהפכה למהפכה ביקשו פשרות. אך המשטר הרוסי לא רצה בפשרה כלשהי.

ואם הוציאה רוסיה מתוכה מהפכנים גדולים, ואם גדולי האנשים של רוסיה הלכו בדרכי טירור, הרי זה מפני שהיה משהו באופי המשטר הזה, אשר דחף את האנשים לכך. בין הטירוריסטים היו אנשים שחלמו על עבודה מדעית טהורה, והיו שהלכו אל העם וחיו בין האכרים ממש, ונעשו מורים עממיים, או מוכרי ספרים או חובשים או אחיות־רחמניות, והאמן האמינו כי בדרך זו אפשר יהיה להיטיב את מצבו של העם. הואיל וכך נרדפו עד חרמה. והם שסיפקו חומר לטיפוס האנושי של מהפכן, שאינו רואה לפניו דרך אחרת זולת המלחמה במשטר, אף אינו רוצה לדעת מה יבוא אחר כך. דבר זה נוצר לא רק מפני שיש באופי העם הרוסי משהו המביאוֹ לאכסאלטאציה מיוחדת במינה, כי אם גם מפני שהמשטר דחף אותם לכך. כך נוצר ברוסיה טיפוס האדם הטירוריסטי, אשר ראה בטירור את המכשיר העיקרי, ואולי גם היחידי, ואשר האמין כי התזת כמה וכמה ראשים תביא את המהפכה ממילא.

איני דוגל באידיאליזציה של המהפכנים. אך סבור אני שראוי לראות אותם מכל צדדיהם השונים: גם בטראגיותם וגם בפסגת הכוחות הגדולים שנתגלו בהם. יש סיפור, שהוא בעיני סמל המהפכנות הרוסית. הנה עומדת נערה לפני מסך, על מפתנו של עולם אשר אינה יודעת מהו, ואומרת: “עלי לעבור את המפתן הזה!” ועל ידה נשמעת בת־קול האומרת לה: “אך היודעת את מה שם? שם יסורים, שם בדידות!” ואולם הנערה בשלה. בת־הקול חוזרת ואומרת: “שם מוות, שם התנכרות כל העולם לך, שם יאוש ואכזבה!” אך היא אומרת בלי הרף: “אי־אפשר! עלי לעבור את המפתן הזה ויהי מה!” סיפור זה, תמונה כבירה כתובה בידי אמן גדול, שאני מוסר עיקרו בקירוב, היה אסור ברוסיה, אך הוא עבר מדור לדור ונתגלם בו להט המהפכן הרוסי.

ואכן, אמת לאמיתה היא, היא לא ידעה מה מאחורי המפתן הזה… אנשי “נארודנאיא ווֹליא”, למשל, אשר הביאו קרבנות לא־יתוארו ולא זכו לראות פרי בחייהם, אשר רובם נהרגו או נכלאו בשליסלבורג, או גועו בסיביר, ובודדים מהם אולי ניצלו באמיגרציה הפוליטית. הם האמינו בכל כוח האמונה שבהם, לאחר כל יאושם, שבעקבות השמדת אישים או רצח המלך, יקום העם הרוסי ויכונן שלטון אחר (והן אלכסנדר השני, ביום שנהרג, עמד לחתום על חוקה ליבראלית). אילו ראו האנשים האלה מראש, שלאחר האקט הטירוריסטי שלהם באחד במארס שנת 1881, תשתלט ברוסיה ריאקציה איומה אשר תוציא להורג במשך שנים כל מי שעדיין קשור במהפכה; אילו ראו שכל הדור של שנות השמונים יהיה דור של יאוש וחוסר אמונה (צ’כוב, עם הפסימיזם שלו, וחוסר כל אומץ בכל גבוריו, עם ה“ביצה”, אשר קלטה את כל התושבים – לא אזרחים, כי אם תושבים – של המדינה הזאת, הוא האמן של הדור הזה), הרי יתכן כי הם אשר הלכו בגבורה ובשמחה לקראת קרבן, היו רואים את כל דרכם כדרך לא חוגגת כלל. אכן, במידה מסוימת לא היו הם אחראים לדרכם. כי ההיסטוריה הרוסית הפכה אנשי שלום לאנשי טירור, והפכה נשים רכות ללוחמות ונתנה בידן חרב. הקורא את ספרה של וירה פיגנר, שכתבה אותו בהיותה בת שבעים, לאחר עשרים שנות כלא בליסלבורג, יראה כמה רכוּת עוד נוֹתר באשה הזאת, ויראה איזו נפש היתה לה בהיותה בת עשרים ובהתמסרה לארגון הטירור.

כשלונה של “נארדנאיא ווֹליא” היה כשלון גדול של המהפכה הרוסית וזאת היתה נסיגת המהפכה הרוסית לעשרות שנים אחורנית. ועוד כשלון גדול מאוד למהפכה הרוסית היה בשנת 1905. ואז כבר היתה תנועת פועלים גדולה, ולה הסתדרויות גדולות, והיה שפך דם רב, ובריקדות, והפגנות, והתנגשויות על צבא. נוטה אני לחשוב שכשלון מהפכת 1905 יותר משהיה פרי כוחו של הצאריזם בזמן ההוא, היה פרי חולשתה של תנועת הפועלים.


 

שיחה תשיעית    🔗

מי נושא המהפכה    🔗

כבר הזכרתי שבחוגים המהפכניים ברוסיה הרבו לחפש את נושא המהפכה. לפני שנוצרה התיאוריה של הפועל כנושא המהפכה, ראו במשך זמן רב באכר את עיקר ענינה של המהפכה ברוסיה. בארץ חקלאית האכר הוא הסובל והנענה, והמהפכה צריכה לפתור את שאלת האכר. חטיבה גדולה ומענינת של ספרות רוסית היתה כולה מזמור הערצה לאכר. סמל האכר היה ה“מיר”, זו העדה הכפרית, נושא הצדק והאמת והיושר. במשך תקופה ארוכה שיקעו עצמם כמה וכמה מהפכנים באידיאליזציה של האכרות. רק לאחר המכה הגדולה שהוכתה “נארודנאיא ווֹליא” באה ההתפכחות מן האידיאליזציה של האכר, ובאה הבקורת הגדולה על האכר כנושא הבערות והאינרציה. אז צמחה התקוה מפועל בית־החרושת, או כפי שאמרו מן “האכר, שהתבשל בדוּד בית־החרושת”.

בימים שביקשה המהפכנות הרוסית את הנושא הפעיל למהפכה, היתה תשובתו של באקונין: הליסטים! יש ברוסיה הרבה פושעים פליליים שגילו הרבה גבורה ואומץ בחייהם. הם ביטויה של שלילת החברה הקיימת, הם המורדים בה. עליהם צריכה המהפכה להישען. המחשבה הזאת, שצלילה משונה, כי הגנב, השודד והפושע הוא נושא המהפכה, חזרה ונשנתה כמה פעמים, ובצורות שונות, בפי אנשי־המעשה המהפכניים. המהפכן נפגש ממילא, בגולה ובמאסר, עם האנשים הללו, ומתוך בוזו לחברה הגבוהה ניסה לגלות גם בתוכם חזיונות אנושיים בעלי־ערך. ב“רשימות מבית המוות” עוסק דוסטויבסקי בפרשה זאת, איך נתקלו אנשי המהפכה הרוסית בעולם הפושעים ומה ראו שם. יש שם אידיאליזציה וגם תיאור הדברים כמו שהם.

במהפכה הרוסית, מראשיתה, התנצחו שני כוחות: אחד, אשר הלך בשם החברה המתוקנת, בשם עקרונות מוסריים נעלים ונשגבים; ואחר, אשר האמין כי אפשר לגאול את העולם על־ידי שבירתו. אילו נקטתי לשון הקבלה הייתי אומר, שהללו ביקשו לגאול את העולם בכוח הקדושה, והללו – בכוחו של סמאל. במיתולוגיה המשיחית שלנו יש סיפור על רבי יוסי דילה ריינה, שביקש לגאול את העולם על־ידי ברית עם השטן. אין זו אגדה מקרית, אלא אחד הנושאים העולמיים בבעית הגאולה. ואיני יודע שום מהפכה בעולם, אשר בה שני היסודות הללו נפגשו זה בזה ונפרדו זה מזה, כמו במהפכה הרוסית. ליאוניד אנדרייב, סופר שאין לו קוראים כיום, אך ערכו היה רב בתקופת המהפכה של 1905, נתן אולי את הביטוי הגדול ביותר למהפכה זו (שלא היו לה סופרים כטולסטוי ודוסטויבסקי), ביטוי עמוק יותר מבחינה רעיונית מביטויו של גורקי. אנדרייב כתב דראמה בשם “סאבה”. ולא היה ספר שסימל בשבילי את בעיות 1905 כספר הזה. איני יודע מי היה האיש אשר הוא ראה לפניו כאשר כתב את “סאבה” – אפשר לנין. אבל זה היה מהפכן אשר נסוג מכל הדרכים הרגילות של המהפּכה. הרוח המהלכת בו היא שוב, בגלגול חדש, רוחם של באקונין וניצ’אייב: המהפכה אין לפניה אלא דבר אחד ויחידי והוא לעבור במטאטא־השמד על פני העולם הזה… הדבר הזה הוליד הרבה מלחמות פנימיות בתוך המהפכה והרבה פילוגים. ומכאן צמח גם הרעיון שנושא המהפכה הוא לא איש החברה, לא הפועל, לא בעל העקרונות, כי אם אולי הליסטים, איש ההפקר. מן ההפקר מתחילה המהפכה!…

הרי חזיון ה“אֶכּסים” (מלשון אכספרופריאציה, החרמת נכסים), שצמח במהפכה לפני 1905. זהו חזיון אשר מילא תפקיד לא קטן בחיי אנשים רבים, וגם בגורל התנועה עצמה. מה בין גנב לבין השולל קנין פרטי? הסוציאליסט שולל את הקנין הפּרטי, אבל בחיים הוא קונה ומשלם, ואם הוא חותם על שטר, הריהו פורע אותו. לכאורה, הרי הוא משול לפטפטן. הוא שולל את הקנין הפרטי להלכה, אבל למעשה הוא חי את החיים הבורגניים. לעומת זאת, הגנב הוא איש העקרון ממש: בחייו הוא, בפועל ממש, הריהו שולל את הקנין הפרטי… בעוד שאיש המהפכה, הקשור באילו עקרונות מוסריים בתחום זה או אחר, שוקל ומחשב כל צעדיו, הרי הגנב אינו עושה זאת. ובכל זאת ספק אם אפשר, למשל, להקים קבוצה על יסוד ביטול קנין פרטי ממין זה. מסופקני אם גנב הוא חומר טוב לבנין קבוצה. לא תמיד מי שמסיק מסקנות “עקיבות” מעקרונות סוציאליים או פוליטיים הוא חומר טוב לבנין חברה מתוקנת.

מה היה רעיון ה“אכסים”? – כיון שהמהפכה גמרה אומר, כי המשטר הוא משטר אויב, הרי שמוּתר לנקוט בכל האמצעים נגדו. תחילתו של הדבר היתה במלחמה בצאר עצמו, באשר הוא העריץ ומקור הרעה. חייו אינם יקרים, והוא ראוי להשמדה, מכיוון שהוא משמיד אחרים. וויכוח זה על מוסר ועל טירור לא היה קל. הרבה אנשים נדדה שנתם בלילות עד שהכריעו את הכף, בינם לבין עצמם, לצד הטירור. ומכאן רק צעד אחד למסקנה, שגם הז’אנדארם וגם השוטר ואיש־הצבא אף הוא אינו בגדר אדם בעל זכות־חיים. ואין צריך לומר שרכוש המדינה אינו שייך לצאר, ומותר לגזלו, מכיון שהמהפכה זקוקה לו. אבל במשך הזמן הוסיפו המושגים להתפתח. לבסוף הגיעו למסקנה, שאם המהפכה זקוקה לאמצעים, יש לקחת אותם מכל מי שאפשר. אמנם היו מיליונרים ברוסיה, אשר נתנו את כל רכושם למהפכה, והיו גם אשר שילמו זאת בחייהם. אלכסנדר הרצן, שהיה בן בעל־אחוזה גדול, כמהפכנים רוסים גדולים אחרים (באקונין, צ’רנישבסקי69, טולסטוי ואחרים), החליט שרוסיה זקוקה למלה החפשית, והוא עזב את רוסיה ונעשה גולה, כדי לבנות את במת המלה החפשית בשביל רוסיה. הוא מסר את כל הונו לבית־הדפוס אשר הקים בלונדון. היה עוד אחד, שמסר את כל הונו ממש למהפכה. בגלל זה מסרוהו קרוביו, בני המשפּחה, לשלטונות והוא הוצא להורג. גם המפלגה הבולשביסטית קיבלה סכומי כסף גדולים מאת סאווה מורוזוב, מבעלי־החרושת הגדולים והעשירים שברוסיה. כך היה מפרנס על חשבונו את המהפכה הרוסית. אלה היו מן החזיונות המופלאים שבמהפכה הרוסית. היו מקרים, שמתוך שנאת הצאר, ניתן ממקורות בורגניים כסף לטירור, והיה גם מקרה, שמיניסטר אחד היה מעונין להפנות את הטירור כלפי מיניסטר אחר…

מאחר שלא היה די בכל האמצעים האלה, באה האֶכספרופריאציה כשיטה להשגת כספים. וזו השגיחה לא רק במוּתר ואסור בלבד. ראשית כל, כמעט שלא היה כל אסור, שהרי הרכוש הפרטי אף הוא שייך למדינה. ואם אין נותנים ברצון, יש לקחת בכוח. ומהפכנים לא מעטים ברוסיה הקריבו את חייהם על השגת כסף. שהרי לא כל ה“אֶכּסים” היו מוצלחים. ומובן מאליו, שרבים, אשר לא מן השלטונות ולא מן הבורגנות, שילמו בחייהם בעד השגת הכספים האלה. אנשים מזרמים שונים נתנו הרבה ממרצם לכך. אחד מהם היה פילסודסקי70, מן המומחים ל“אֶכּסים” ברוסיה. איני מבקש אלא לספּר על העולם הרוחני, שבו צמחה המהפכה הרוסית, ואילו גורמים שונים ומשונים השפיעו עליה. הדברים האלה לא היו כתובים ב“מניפסט הקומוניסטי” של מארכס וגם לא בכתבי פליכאנוב או לאברוב71. והם נתקבלו לאו דוקא על תלמידי ניצ’אייב, אלא חדרו למקומות רבים ושונים.

אספּר דבר הנוגע אלי במקצת. בנעורי לא ניגשתי לשאלות הללו בודאות גמורה, אלא נקלעתי בין דברים שונים וגם איומים. היה לי חבר מן החדר, ילד בן עניים, שאביו היה דייג עברי (עוד לפני חולתא!), איש עובד, פשוט, עממי, וכולו סמל היושר. וזקנו היה יהודי, אשר לא ראיתי דוגמתו ליופי אנושי, אדם דימוקרטי וחובב־ציון במובן המעולה, שהיה דואג לבטא את המלה העברית ביטוי זך וטהור, ולא היה בו שמץ קנאות דתית. בנו של אותו זקן היה יעקב פלוטקין, הנזכר בתולדות תנועת הפועלים בארץ (גם בספר “מסילה”). הזקן הזה, מלמד מיוחד במינו, שלימוד עברית על־פי צחות הלשון, היה לו מושג מיוחד על היחס לאשה. אשתו היתה חנונית. וכדי להביע את יחס הכבוד שבו לאשה, היה הולך לחנות בכל יום ששי, סוגר את החנות, ומביא את אשתו הביתה. זה היה מעשה מוזר, שלא התאים לסגנון הסביבה. זו היתה דמות יהודית מקורית ביותר. ונכדו, הוא חברי, גם הוא סמל היושר המוחלט ולבו לב זהב, היה כבד־כשרונות במקצת. תמיד הייתי משתתף בצערו, כי הוא היה סופג מכות, בעוד שאני, אשר הייתי שובב יותר ממנו, לא ספגתי מכות כמוהו. אחר כך, כשהיה בן שש־עשרה או שבע־עשרה נסחף במעגל המהפכה ונעשה אנארכיסט. כיון שלא היה איש דברים והלכות, הלך ל“עבודה המעשית”. במפלגות השונות – וביחוד אצל האנארכיסטים – היית מוצא, בד בבד עם הערכת היחיד וחופש היחיד, היתר דמיו של אדם. ופעם כשצריך היה להשיג מאות רובלים, קפץ הוא וחבריו לחנות של יהודי עשיר בעיירה ותבעו ממנו כסף. והלה או שלא היה לו, או שלא נתן – וירו בו. הנער הזה, שנעשה רוצח, ברח. אחר כך נפגשנו בארץ. כאן היה פועל, אמיץ־לב, ולא היה לו צורך בשום דבר. תמיד היה חסר דירה, מיטה ופרוטה. היתה בו הערצה עצומה לגורדון ולברנר. הוא בז לכל המפלגות, למנהיגים ולעסקנים, וכן בז לכל ארגון של שומרים. ופעם, בשיטפון גדול בין פתח־תקוה לכפר־סבא, הציל את פּקיד הבארון, שנסע בעגלה עם בני לויתו, אשה וילדים, אשר עוד מעט וטבעו. הוא נכנס למים ושחה בתוכם והוציא את הסוסים, את העגלה ואת האנשים גם יחד. האיש הזה לא נצטרף לשום חברה. סופו שעזב את הארץ, ואם כי רצה מאוד לחזור, סבור היה שאינו ראוי לכך, וכי לא יסכון לשום חברה… כך היה גלגולם הטראגי של דברים – בניגוד לטבעם של האנשים, בניגוד לאהבת־האדם שבהם. מה רב היה סבלו של האיש הזה בגלל מעשהו. הוא רצח אדם, אשר בניו היו בעצמם אנשי־מהפכה וחברים במהפכה, ולוּ רצה המקרה היו מזדמנים כעבור יום או יומיים לתנועה אחת או לבית־סוהר אחד…


 

שיחה עשירית    🔗

התנוונות המהפכה    🔗

כללם של דברים, אין לראות את עצם חזיון המהפכה במשקפיים רומנטיים כדבר אשר הוא בידינו: אנחנו קובעים את המטרה ואת הדרכים ומקיימים מה שברצוננו. זוהי תופעה אשר בהתפרצה היא גדולה וחזקה הרבה יותר מרצוננו, ומחולליה הם לעתים קרובות קרבנותיה. “המתכוונים להזיז, נמצאים מוזזים”. ועוד: המהפכה אינה פועלת רק מתוך גורם אחד ומגמה אחת, שאנחנו רואים אותם, אלא גורמים שונים, מהם איומים וטראגיים, מצטרפים ומהוים את דמות המהפכה. ורק לפעמים רחוקות מאוד מנצחת המהפכה בשל כוחם של המתקוממים. הרבה מהפכות פורצות ונישאות בחלל האויר. יש משטר שנראה כאילו הוא עתיד להתקיים זמן רב, והריהו מתמוטט פתאום. וכבר אמרו חכמים, שהמהפכות באירופה של 1918 לא באו בזכות כוחם של המתקוממים, אלא מחמת כשלונם של המשטרים הקיימים.

לא אאריך בתולדות הדור ההוא, וגם לא בתיאור הריאקציה הגדולה, אשר באה על רוסיה בעקבות האכזבה, ולה ביטויים רבים: ירידה, שפלות, ובעולם היהודי – הליכה למחנות זרים, ושמד. אבל יש גם חזיון אחר של התנוונות מהפכנית. יש גם התנוונות אישית של אלה השומרים אמונים למהפכה. ובספרות הרוסית של הזמן מצויים סימניה של התנוונות זו בצורותיה השונות. את הפילוסופיה האישית, פרי יאוש עמוק, של אנשי שנות השבעים והשמונים למאה שעברה תמצאו, למשל, בסיפורו של צ’כוב “סיפור של אדם לא־ידוע”. אבל יש גם התנוונות של מהפכן, אשר בעצם אין לו דרך, ותקוה, ובכל זאת יש בו יסוד של אמונה, ועם זה מתהוה בו מין תהליך, התולש אותו מן העם, וחונט את ראיתו. יש חזיון של שמרנות מהפכנית:

“המהפכן נלחם בשם מציאות החזון שלו, הקיים כבר במחשבתו. אולם קמעה קמעה נוצרת אוירה של קרב כשלעצמו, של שלילה בלבד, של חירות בלי תוכן; בשעה זו אין העולם המהפכני מתקדם וחי אלא בכוח תנופתו הראשונה בלבד. קם דור אפיגונים בעלי מוחות ריקים וחוצפה רבה. חוצפה ולא אומץ־לב, שכן כדי לרדת באמת לעומקה של המציאות, יש להשיגה. החוצפה המהפכנית יש והיא מצטרפת כבת־זוג לדלותה הרבה של משאת־הנפש המהפכנית. כיון שנתהווה הטיפוס הזה של מהפכן מקצועי, והוא אחז בהגה המאורעות, אפשר לקבוע בבטחה, כי תנועה זאת מקורה כבר דלל, כי עתה יבוא מצדה של המציאות גל חדש. אולם גל זה יפגוש על דרכו התנגדות מיוחדת במינה: זו של השמרנות המהפכנית. הסתדרויות קפואות, שהמחשבה היוצרת עזבתן, שולטות על שטח החיים ומביאות אלפי מכשולים מוסריים וחמריים על דרך התהוותן של הסתדרויות חדשות” (“להבות”).

ענין מלחמת האחים הפנימית בתוך המהפכה, אף הוא חזיון מתמיד, ששרשיו נעוצים עמוק בתולדות המהפכות. ברוסיה היו פילוגים גדולים ועמוקים, אם כי עושי המהפכה, השכבה העליונה, היו כולם בני חוג אחד. מבחינת המוצא החברתי קשה להבדיל, בין אלה מהוגי־הדעות של המהפכה ששמרו אמונים ל“נארודנאיא ווליא” לבין אלה שהרימו את דגל המארכסיזם. קשה להבדיל לא רק בתקופה הראשונה, נאמר, בזמן הפילוגים של “נארודנאיא ווליא” ו“צ’וֹרני פּרידיל”, שבהם כבר נזרעו גרעיניו של הפירוד הבא; גם בין הס“ד והס”ר הרוסים לא היו הבדלים חברתיים וגזעיים מיוחדים. יהודים היו גם פה וגם שם מיוצגים במידה הגונה מאוד, וגם פה וגם שם היו בניהם ונכדיהם של סופרים עברים. למשל, אם מארטוב72 היה נכדו של עורך “המליץ” – הרי מינור73 היה בנו של הרב ממוסקבה, אף הוא סופר עברי. ויש מקום להקביל הקבלות היסטוריות שונות.


הדימוקרטיה במפלגה    🔗

אמנם הטראגדיה הגדולה של המהפכה הרוסית היא, כידוע, הפילוג בין הבולשביקים והמנשביקים. אבל, לדידי, תחילתו של הפילוג היא בין הס“ד לס”ר, משום שהפילוג הזה, שהיה קודם, בא בשאלת האורינטאציה: מי יהיה נושא המהפכה – הפועל או האכר? ומשום שפילוג זה השפיע על אופי המהפכה ועל גורלה, ובו כבר נפתח פתח לריב־האחים הגדול והמר.

אבל עד־מהרה, עוד לפני מהפכת 1905, בא פילוג בתוך הס“ד. יש אנשים האוהבים לראות חזיונות ראייה ריטרוספקטיבית. יש הרואים את מהפכת אוקטובר כהנצחון ההיסטורי הגדול בתקופתנו ומוסיפים, כי ההישג הזה ניתן באותה ועידה, שבה נתפלגה המפלגה הסוציאל־דימוקרטית לשניים. לנין ראה באספקלריה (כשם שקדמונינו ראו עד סוף הדורות), כי מזה עתיד לבוא שלטון הפועלים והאכרים… עלי לומר, שאין כל יסוד היסטורי לראות את הדברים כך. הויכוחים הראשונים, אשר פילגו את הס”ד הרוסית, לא היו ויכוחים אידיאולוגיים. הפירוד היה, כרגיל בהרבה פירודים – מלבד ניגודי־אופי אישיים, וחיכוכי שלטון שונים – בשל ויכוח ארגוני. השאלה השנויה במחלוקת היתה, אם נושא המפלגה הם המוני חברי התנועה, או חלק מן החברים, המנהיגים את המפלגה. איני מזלזל כלל בויכוח הזה, לא רק מפני שהוא הביא למעשה לידי התהווּת מסוימת בתנועה, ואף איני מזלזל בתכנו, כי בכל תנועה ציבורית בעיות העקרונות הארגוניים בעיות גדולות הן. ויש להוסיף: לא רק בעיות העקרונות הארגוניים, אלא גם שאלת הארגון היא שאלה חשובה מאוד. רק אצלנו בארץ־ישראל יתכן לחשוב, כי תנועה אין לה גוף ואין לה דמות גוף, ואפשר לה לרחף בחלל העולם בלי מכשירים וכלים. יתכן שבעד זה משלמת תנועת פועלי ארץ־ישראל מחיר יקר מאוד. לא היה בזה זדון מיוחד, אבל היה בזה פגם. שלא הבינונו את חשיבות הדברים הארגוניים לגבי שאלות התנועה.

אותו ויכוח ארגוני, אשר התנהל בסוציאלדימוקרטיה הרוסית הרבה שנים ובמרירות מרובה – אילו הדפיסו מה שכתב טרוצקי על לנין ולנין על טרוצקי, היתה זו תמונה איומה! – הגיע גם לס"ד העולמית; ורוזה לוכסמבורג נטלה חלק רב בויכוח הזה, ואם כי היתה קרובה כל כך לתפיסת הבולשביזם הרוסי, הרי דוקא בנקודה הזאת, שבגללה קם הבולשביזם, היתה אויבת מוחלטת לבולשביזם, כשם שגם טרוצקי בשעתו היה אויב השיטה.

השאלות היו לא רק טכניות־ארגוניות בלבד; הן היו גדולות הרבה יותר. קודם כל, היתה זו שאלת ערך החבר במפלגה: האם המפלגה כולה מתנהלת בידי עצמה, וכל חבר וחבר יכול להיות משפיע וקובע בתנועת הפּועלים – או שתנועת הפּועלים מתנהלת בידי “המהפכנים המקצועיים”, היודעים כיצד ולהיכן יש להוליך את המפלגה? והצירוף “דיקטטורה על הפרולטריון” לא נאמר אחר כך, אלא באותו הויכוח, והאיש אשר האשים את הבולשביזם בשאיפה לדיקטטורה על הפּרולטריון, היה טרוצקי. וגם רוזה לוכסמבורג יצאה בבקורת קשה וחריפה על כך. היא תבעה את יסודות הדימוקראטיה. מגמה ארגונית זאת, שלא המפלגה היא המנהלת את עצמה, כי אם מישהו מלמעלה, לא היתה פּרי המצאתו של לנין. בעצם היה הדבר נעוץ במהותם של חיי מחתרת ברוסיה. אנו נוטים לשכוח כי המחתרת על־פי מהותה אינה סובלת דימוקרטיה. דימוקרטיה פירושה אמירת האמת ובירור גלוי. תנאי הקונספיראציה, המחבואים, מונעים אפשרות בחירות. כשנודע לי, בעודי ילד, ואני חונכתי על מושגים של דימוקרטיה, איך מסתדר ועד מרכזי של מפלגה, נדהמתי. יש אשר בועד המרכזי של ה“בונד”, אשר חבריו נאסרו או נתפזרו, או עזבו, נשאר איש אחד, והוא היה מופיע בשם הועד המרכזי, הוא הצ“ק. הצ”ק אינו עשוי לטעות, והוא יודע דברים, אשר שום אדם אינו יודע אותם. ולמעשה, במשך זמן רב מאוד, בשעה שמרכז ה“בונד” היה מתווכח עם לנין, היה מורכב מאיש אחד בלבד…

ביטול הדימוקרטיה הוא, לדעתי, מתכונותיה של כל מחתרת. יש בה בזו רק צל של דימוקרטיה, והיא בנויה בעיקר על אמון יוצא מגדר הרגיל, ועל קסמם האישי של נציגי התנועה ויוצריה. ככל שגדלה התנועה הרוסית ויצאה מתחום חוגים קטנים, והמנהיגות היתה בחוץ־לארץ, ודור ראשון נפגש עם דור שני, ונתגלו הרבה ניגודים אישיים חריפים, צפו גם הפרובלימות הארגוניות הגדולות. אז צפה ועלתה שאלת הדימוקרטיה בתוך תנועת הפועלים. באותה שעה צץ הרעיון, כי למען הנצחון לא יתכן לקיים את התנועה על יסודות דמוקראטיה. הפוליטיקאים הללו, המכריזים שבשעת הצורך יש להסתלק מעקרונות, אולי הם אנשי־מעשה גדולים. איני בא עתה לפסוק הלכות, מה מבחינה טכסיסית וארגונית טוב יותר להנהלת עניני המהפכה. יתכן שיש חוקים לצבא המהפכה האומרים כי למען תועלתה של המהפכה יש לבטל עקרונות. ואולם תנועת הפועלים בעולם משהתיצבה לעומת תנועות אחרות, הן הכריזה כי זה ההבדל בינה לבין אחרים, שבה הבוחרים הם הקובעים את התכנית לנבחריהם.


הצדקת הפילוג    🔗

הפילוג הוליד איפוא שתי מפלגות מארכסיסטיות, אשר אמנם יש חילוקי דעות ארגוניים ביניהן, אבל הן עושות את המלאכה האחת. ונוסחה מצוינת, שאמנם נוצרה למטרה אחרת, נמצאה לסוציאליסטים להצדקת הפּילוג. לרגל ויכוח על היחסים עם הבורגנות הליבראלית הכריזו פעם הסוציאליסטים בגרמניה: “ללכת במפורד, ולהכות במאוחד!” נוסחה זו עשתה לה כנפיים, ובתוך המהפכה הרוסית הרבו להשתמש בה.

המשא־ומתן על איחוד מחדש לא נפסק אף פעם בין שני פלגי התנועה האחת, המנשביקים והבולשביקים. למן הפילוג הראשון ועד מהפכת אוקטובר היו בלי הרף תכניות ונסיונות של איחודים שונים, והיו גם חברים אשר פּרשו משני הפּלגים כדי לשמש גרעין של איחוד. גם טרוצקי היה מאלה שביקשו לעמוד בין שני הפלגים. וכדאי היה לחקור את נסיונות האיחוד הללו וכיצד נכשלו פעם בפעם. ובדרך הטבע, נמצאו תמיד גם שאלות אסטרטגיות ואקטואליות, אשר בהן נתפלגו. ומענין הדבר, שבשאלות השונות, אשר בגללן נתפלגה התנועה, היו חילוקי־דעות גם בתוך הפלגים, אבל המיעוט בכל פלג נכנע לרוב. היה זמן שהבולשביקים החליטו להחרים את ה“דוּמה”74. אחר כך הוברר, שלנין חשב את ההחרמה לטעות, אבל הוא נכנע. כבכל פילוג, העמדות לא תמיד הן נובעות ממצב הדברים, אלא שלאחר הפילוג, נוצרים ממילא התנאים לגיבוש עמדות.

אבל היה עוד צד אחד, אשר פעל הרבה נגד האיחוד, הלא הוא המשטר הרוסי, שכבר עמדתי על גודל תפקידו במהפכה. הוא גרם למהפכה שתהיה כזאת, והוא שגרם ל“נארודנאיא ווליא” שתלך בדרך אשר הלכה בה. אולי לפלא יהיה הדבר, אך המשטר הזה סייע הרבה, שהבולשביקים ישארו בולשביקים, והמנשביקים – מנשביקים. הממשלה הרוסית השתתפה בפעילות רבה במפלגות הללו. אנשיה היו מיוצגים באינסטנציות הגבוהות ביותר של המפלגות המהפכניות, הם ישבו בועדים המרכזיים, וכן בקודש־הקדשים של מפלגת הס“ר – ב”הסתדרות הלוחמת“. והם ישבו בקרב הס”רים השמאליים, ובפלוגות שלהם; וגם בועד המרכזי של המפלגה הבולשביסטית; ולא רק שם, אלא גם בתוך ה“חמישיה” מסביב ללנין, אשר קבעה, למעשה, את כל דרך המפלגה, גם בתוכה ישב שליח הממשלה הרוסית. הנה פיסקה מרשימתו של היסטוריון רוסי, שנכתבה לאחר שנתגלו הארכיונים של הממשלה הרוסית:

“המפלגה הבולשביסטית היתה זרועה מרגלים מראשה ועד תחתיתה: מלינובסקי, ז’יטומירסקי, רומאנוב, לובוב, צ’ירנומאזוב, הידועים ביותר, היו “לוחמים” אחראיים. בועדה המצומצמת החשאית, אשר נתכנסה בפראג והיו בה 28 ציר, נתגלו ארבעה מהם אחר כך כפרובוקאטורים.”

ב“זכרונות של ראש האוכראנה” כותב גנרל זברזין:

“מאלינובסקי המשיך השתתפותו החשאית בהדרכת ראש מחלקת המשטרה, ס. פ. בייצקי, אשר יעץ אותו להביא לידי קרע בסיעת הס”ד ב“דומה”, כדי להקטין את הסיעה, שהיו בה שלושה־עשר חבר. מאלינובסקי שמע לעצתו והשיג את התוצאה הרצויה, בלי לעורר כל שמץ חשד בעיני חבריו".

לנין רחש אמון בלי מצרים למאלינובסקי. לרגל המאסרים המרובים בין הבולשביקים, נתמנה ועד של שלושה לחקור בדבר: לנין, זינוביב ומאלינובסקי (יולי 1913). לנין מינה את מאלינובסקי לממלא מקומו בלשכת האינטרנציונל. אלמלא נתעכב באוסטריה, למען התגונן מחשדות, היה הוא קורא לפני ועידת האינטרנציונל ביולי 1914 את האיגרת הבולשביסטית, לאחר ששלח העתק ממנה לשלטון בפטרבורג. (בלשכת מחלקת המשטרה נמצאה התעודה הזאת, אבל לאינטרנציונל היא לא הגיעה). לנין הציל אותו גם בשנת 1917.

והרי עוד פיסקה:

“ועידת האינטרנציונל בבריסל הציעה (פה אחד, חוץ מאנשי לנין ושמאליים) לס”ד הרוסית להתגבר על הניגודים ולהגיע לאיחוד. ה“אוכראנה” לא היתה מעונינת בזה. לפיכך, שלחה מחלקת המשטרה חוזר “לכל החברים החשאיים במוסדות המפלגה השונים להגן בדחיפות, בתוקף ובהתמדה, על ההנחה של אי־אפשרות למיזוג כלשהו בין הבולשביקים והמנשביקים”.

מהי חשיבותו של הדבר הזה? – כמובן, מקרים ומעשים כאלה רבים הם, ויש שהם מביאים חורבן על מפלגה, כשם שענין אַזף75 הביא חורבן גמור על מפלגת הס"ר. רבים איבדו את חייהם. לא נעסוק עכשיו בבעיה: כיצד אפשר לרמות במידה כזאת אנשים כמו לנין, שהיה חשדן, ולא רק חכם? איך יכול אזף לרמות אנשים כמו סאוינקוב76 וגרשוני? אלו הן שאלות חשובות. אבל חשיבותה ההיסטורית של התעודה היא בזה, שאמנם ניתן להסביר שמתוך תפיסה רבולוציונית מיוחדת אין חשיבות לאיחוד המנשביקים והבולשביקים, והוא אולי אינו רצוי. ואולם המשטר הקיים הוא הבין את האינטרסים שלו, והוא ידע שאין איחוד המנשביזם והבולשביזם לטובתו. על כן הרבה לעשות כדי להפריד, בזמנים שונים, בין המפלגות הסוציאליסטיות.


 

שיחה אחת־עשרה    🔗

מה נתנה מהפכת אוקטובר לעולם    🔗

יומי רד והשעה קצרה, ואני חייב לקצר את יריעת דברי. מודה אני, לא נתכוונתי, מלכתחילה, לעיין בתולדות רוסיה, אך נאלצתי לכך על ידי מהלך הדברים. לולא העלו אחרים את השאלה, אפשר לא הייתי מעלה אותה. הייתי מחכה עוד עשר שנים. יש דברים שמישהו אחר מבהיר בעדנו. דאגתי היא לתנועתנו. לשם כך ראיתי לברר את בעיית ערכי היסוד בחינוך הסוציאליסטי. ואת דאגתי לגורל תנועתנו ולחינוכה הייתי משׂיח גם אילולא היתה קיימת בעולם מדינה ששמה רוסיה. לא חשבתי כי לשם קביעת עמדה לגבי חינוך חלוצי בארץ ומאמצי התישבות ושיתופיות והגנה ומכסימום שוויון בקרב הפועלים, דרוש לי דוקא הדבר הזה. אך מכיון שהעלו את השאלה, יש ערך רב לדיון.

על המהפכה הרוסית אפשר לדון משתי בחינות: א) מבחינת גילוייה והרפתקאותיה של ההיסטוריה הרוסית; ב) כמופת לעולם. אני נסיתי לדון בה, קודם כל, מבחינת נסיבותיה וגורמיה של ההיסטוריה הרוסית. מצבה המיוחד של רוסיה גרם, שכל התפתחות נורמלית – ואותה הדרך שהיתה פתוחה לפני הפּועל באירופה – היתה סגורה בפני התנועה ברוסיה. משום כך קרה מה שקרה בתוכה. על הגורמים הכלליים – הכלכלה והמשטר – נוספו הפילוגים בתנועה המהפכנית וכן מגמות ניצ’אייביות בצורות שונות. האמונה, כי בארץ הגדולה והרחבה הזאת אפשר להישען פעם על האכר, פעם על הפועל, ופעם על ה“יחפן” ואיש־ההפקר, כל אלה פעלו את פעולתם, וברגע מסוים, כשפרצו כל הכוחות ועשו את שליחותם, בא הפילוג. אך הואיל ובהרבה מקומות – וגם אצלנו – יש נטיה לראות את מהפכת אוקטובר ואת המפלגה שחוללה אותה כמין מופת קלאסי, כיצד צריכה תנועת פועלים להתנהג כדי להגיע לשלטון הסוציאליזם, הרי דברי מכוונים נגד זה! עלינו לשלול השקפה זו מיסודה ולאסור עליה מלחמה.

איני דן בזה אם הדרך הזאת, דרך אוקטובר, אפשרית בשבילנו או לא; אם אפשר להגשים ציונות – או ציונות סוציאליסטית – באופן כזה – או שמא הדבר דרוש רק למען “יגדיל תורה ויאדיר”. ואני מסיח דעתי גם מן השאלה, אם באירופה עשויה דרך זו להצליח. אכן מוחנו פועל בדרך ההיקש, ואנו נוטים להסיק מסקנות מדברים וחזיונות שיש בהם צד שוה. עוד מארכס ידע להזהיר מפני השוואות מסוג זה: “מאורעות שהם דומים בבחינה כוללת, אך מתרחשים בסביבות היסטוריות שונות, מביאים לעתים קרובות לידי תוצאות שונות בהחלט”. אפילו כשיש מהפכות דומות זו לזו, הן די שהן מתרחשות בסביבות היסטוריות שונות, כדי שתוצאותיהן תהיינה שונות מאוד. הרואה את תולדות רוסיה ואת תולדות המהפּכה הרוסית מתוך הנחה, כי תיכן להעתיק דרך זו לארץ אחרת, מוכיח, לדעתי, חוסר כל הבנה היסטורית ופוליטית. והרי, לאמתו של דבר, היו ב־1918־19 נסיונות לא מעטים להעתיק את הדרך הזאת להונגריה, לבאוואריה, וכמעט שנעשה הדבר באיטליה. והתוצאות היו, כמובן, שונות בכל מקום. עתה, לאחר עשרים שנה, מותר, כמדומני, לשקול את הדברים ביסודם, כדי לדעת באיזו מידה פתחה המהפכה הזאת פתח לאנושות לשם חיפוש דרכים, ולא לשם חיקוי.

במהפכה הרוסית היו אנשים שהיו לומדים בכל שאלה ושאלה גזירה שוה מן המהפכה הצרפתית. כנערה שעומדת מול הראי, היה טרוצקי עומד מול ראי ההיסטוריה ושואל: האם דבר זה הוא כמו במהפכה הצרפתית או לא? האם “טרמידור” הוא או לא? אבל אנחנו נניח לכל ההשואות האלו ונשאל: באיזו מידה יש בה בדרך ההיסטורית הזאת אשר עברה רוסיה במשך עשרים ושלוש השנים הללו משום אור לעולם?

קראתי במאמר אחד על תיירים אשר לבם מתרחב בראותם כך וכך טאנקים ברוסיה, כך וכך קילובטים של חשמל, כך וכך מטרים מעוקבים של בטון שהוצאו לבנין סכר. שיטה זו משונה היא בבקורת רוסיה – כאילו כולנו סטטיסטיקאים ויודעים לקרוא ולהבין מספרים אלה. שיטה זו היא למטה מכבודו של בירור. ואיני דן כלל בזה, באיזו מידה יש לנו חומר מדויק, רציני, בשביל לבדוק את המספרים ולדעת את המצב לאמתו. איני בא אלא לדון מבחינת הגדרת הסוציאליזם כענין של עילוי האדם, יתר אויר לנשימה בשבילו, זקיפת קומתו, מידה גדולה יותר של חירות אנושית, ביטול מעמדות וכיתות, של אחוה בין בני־אדם.

הריני מבחין בין שתי תקופות ברוסיה: תקופת הסער והפרץ – ותקופת המשטר שלאחר המהפכה.

היתה תקופת סער ופרץ, תקופת המהפכה, שגליה נשאו הרבה קדושה ואידיאליזם וכוחות אנושיים כבירים. בנעורי לא אהבתי את טרוצקי. הוא היה טיפּוס של סוציאליסט אשר לא היה לפי טעמי, נוסף להיותו יהודי מתכחש. אבל כשקראתי מה עשה טרוצקי בימי אוקטובר – איזו ערות רוחנית גילה, איזה כשרון ארגוני כביר הוכיח – הוא עלה בעיני, וזה על אף שיטותיו, על אף הזלזול שלו בדם, ובוזו לבני־אדם. אני אדבר על איש שאינו “גבור הרומאן שלי”. כאן היה צירוף של חכמה רבה, כוח כביר, קנאות ועקשנות עד הנשימה האחרונה, יחד עם נקודות דוגמאטיות שבמוח שאי־אפשר לזוז מהן, וקוצר יכולת לראות ליסורי בני־אדם. אבל מוחות כאלה וטיפוסים כאלה היו ביהדות הרבה מאוד. ברור שמהפכת אוקטובר לא היתה יוצאת לפועל בצורתה זו, אלמלא קומץ האנשים אשר ידעו לעבוד יחד. אלמלא הנס שלנין וטרוצקי נתחברו אז, מן הסתם היתה התפתחות הענינים לובשת צורה אחרת. דבר זה הוא עתה חומר רב־ענין לחוקרי היסטוריה ולפסיכולוגים של תנועות סוציאליסטיות.

אבל יש הבדל גדול בין רוסיה של “ימי סער ופרץ” ובין רוסיה כמדינה קיימת ומאורגנת, כמשטר מסוים. על תוצאותיו הפוליטיות, הסוציאליות, הרוחניות של משטר זה כבר אפשר לדון עכשיו. אין לך תנועה אחת בעולם, שהמוני האדם, מיליונים, נשאו עיניהם אליה בכיסופים משיחיים, כמו למהפכה הרוסית. מיליוני לבבות, טהורים וישרים, של פועלים ולא פועלים, נוער ואינטליגנציה מחוגים שונים, עמים מדוכאים במזרח, כולם צפו אל המאורע ההיסטורי הגדול, שממנו תבוא הגאולה. האנשים לא עמדו על טיבו של המשטר, אם הוא צודק ואם לא. אבל הרצון לראות את הכוח המפוצץ את החברה הישנה היה כביר כל־כך, שהכל חפצו לקבל את הטוב ולא אבו לדעת את הרע. זאת היתה ההתחלה, בימי מהפכת אוקטובר היינו כאן, בגדוד העברי. הגדוד העברי בשעתו נחשב בעתונות הבונדאית או הקומוניסטית לסמל השוביניזם. ואולם הגדוד העברי נשם באותם הימים באוירה של המהפכה הרוסית. דבר זה לא הפך בגדוד העברי למפלגתיות קומוניסטית, לפרקציוניזם. לא! האנשים היו חברי “אחדות העבודה” וציונים טובים, ויכלו להיות חברי “הפועל הצעיר”. אבל כל ידיעה על הצלחת רוסיה המהפכנית שימחה אותם, והם תלו בה תקוות. ובמסעותי בשנים ההן ראיתי דברים קטנים שהעידו עדות נאמנה. נוהג הייתי לרדת אל תאי המלחים באניות (לא נסעתי במחלקה הראשונה), ובתאו של המלח הייתי מוצא תלויה תמונת לנין, ומתחתיה כתוב: “ויוא לא רוסיה!”. רק תקוה אחת ויחידה יכולתי לשמוע מפי איטלקים, כשהייתי מזדמן עמם: “מחר־מחרתיים זה יבוא הנה!”. וכאשר הייתי באמריקה בשנת 1921, ראיתי כמה נפעמו אלפי פועלים יהודים באמריקה מן המהפכה הרוסית. עתון כ“פארווערטס” האמריקאי היה שופר לבשורת מהפכת אוקטובר.

אין ספק, כי המהפכה הרוסית השפיעה השפעה רבה מאוד על גורל תנועת הפועלים באירופה. אך השאלה היא, איך השפּיעה, מה נתנה לעולם שמחוץ לרוסיה? הקומונה של פאריס נתנה דבר מסוים לתנועה הסוציאליסטית בעולם – מופת אשר חי בלבבות עשרות שנים אחר־כך. מה איפוא, אשאל, היו התוצאות העולמיות של המהפכה הרוסית? (ואיני שואל: מה היה אלמלא בא אוקטובר, ואלמלא בא הפילוג בין לנין ומארטוב וצֶ’רנוב77 וצֶרֶטלי78? אין תועלת רבה בבירור זה, אם כי מותר לי לחשוב, שאלמלא הפילוגים האלה, היה לא רק גורל המהפכה, אלא גם גורל העולם אחר).

לתנועות הפועלים באירופה נתנה רוסיה, לדעתי, דבר כביר בזמן הראשון: היא נתנה בהם את האמונה שהפועלים יכולים להפיל משטר כצאריזם, שהם יכולים לכבוש את השלטון, ולהכריז על אידיאות קומוניסטיות קיצוניות. יש דברים שאירופה עשתה לפני רוסיה: הפקעת הקרקעות מידי בעלי האחוזות. היו ארצות שמלכיהן עשו זאת. מזה לא התפּעלה אירופּה ביותר, כי היא עסקה בזה במשך דורות אחדים. אבל מרוסיה הגיעו ידיעות, שהפועלים מקבלים לידיהם את בתי־החרושת ומנהלים אותם. בכל פעם הגיעה ידיעה על צו חדש, אשר בא להגשים עקרון חשוב. כל הבשורות הללו הפליאו את תנועת הפועלים באירופה. לנין אמר אחר כך, כי בשעה שהם, הבולשביקים, כתבו “דקרֶטים”, ראו אותם לא כחוקים, אלא ככרוזי־תעמולה. ולימים הוצא כרוז אל פועלי אירופה – לא, לא כרוז, אלא פּרוגרמה. והפּרוגרמה הראשונה היתה, קודם כל, פּילוג תנועת הפועלים. ושוב, איני דן בזה אם היו יסודות לפילוג תנועת הפועלים בארצות שונות או לא. בגרמניה היו פילוגים עוד לפני המלחמה. בשאר הארצות היו זרמים ונטיות בתוך המפלגות, אך לא קמו מפלגות שונות. ובאיטליה היו מוכנים למסור את השלטון במפלגה לאגף השמאלי, ובלבד שתישמר אחדות המפלגה.

אכן הבשורה הראשונה של המהפכה הרוסית לתנועת הפועלים באירופה היתה בשורת הפלגנות. וידוע באיזו שיטתיות פסקנית חדר סכין הקומאינטרן לכל תנועה ותנועה. לא אבוא להזכיר, באילו אמצעים השתמשו לשם הפּילוג הזה. אך זאת לדעת, חברים: פילוג יש לו חוקים פנימיים משלו. דבר זה נוגע גם אלינו במקצת, וכדאי לדעת זאת. בויכוח בימי יסוד “אחדות העבודה” אמרתי כי יש בביולוגיה שני מיני יצורים מבחינת פריה־ורביה: יצורים עליונים – שמתרבים על ידי הצטרפות וזיווג; ויצורים נמוכים – שמתפתחים על ידי התפלגות. הנמוכים שביצורים מתרבים על ידי פילוג. וכשם שאיחוד מוליד איחוד, כך גם פילוג גורר פילוג. באוסטרליה, קראתי פּעם, יש רמש משונה שבמצב מסוים הוא מתחלק לשניים, ושני החלקים נלחמים זה עם זה עד ששניהם נשמדים. איני יודע שמו של הרמש הזה. אך המשל הזה הולם, לדעתי, את תנועת הפועלים באירופה במידה יוצאת מן הכלל. למעשה, לא היה כאן מעשה פילוג אחד או שניים, אלא תהליך אשר אכל כל חלק בתנועת הפועלים באירופה – את הסוציאל־דימוקראטים כקומוניסטים.


תורת הפלגנות ושכרה    🔗

לא אעסוק בפרטי פילוגים ופילוגי־פילוגים, אשר באו לעולם מאז ולבשו צורות שונות. אילו ערך מישהו רשימה של מי שהיו חברי האכסקוטיבה של הקומאינטרן, לדעת מה עלה בסופם, היה משתומם ממש. די אם אומר, שתנועת הפועלים הוכתה הרבה מכות מאותה שעה שסטתה מן ההנחה הפרינציפיונית כי איחוד מעמד הפועלים הוא תנאי לנצחונו, ונתפסה לתורה שהפילוג הוא תנאי לנצחון. לא אזכיר את 21 הסעיפים של הקומאינטרן, ואיך נתקבלו מפלגות לקומאינטרן; כיצד ביקש האגף השמאלי באיטליה להכנס לקומאינטרן, והכריחו אותו להתפלג, מחשש שמא תיכנס המפלגה כולה, ואז יימצאו בתוכה גם חלקים שאינם רצויים. גם בצרפת וגם ב“אספרטקוס” ובמפלגה הבלתי־תלויה בגרמניה היו פילוגים, אשר הוטלו באונס על המפלגות שביקשו להצטרף. ובתוך המפלגות הקומוניסטיות עצמן באו אחר־כך טיהורים ועונשים בלתי פוסקים. ואגב, ספק אם ידוע הדבר, שהקומאינטרן נוצר ברוב של קול אחד: מחצית הצירים שנתכנסו להקים את הקומאינטרן לא חפצו בו, ורק בלחץ כבד של הקרמל הוחלט הדבר. רוזה לוכסמבורג, למשל, כתבה מכתב, בתורת הוראה לאנשי “אספרטקוס”, שיתנגדו ליצירת אינטרנציונל חדש, באשר זהו אסון לתנועת הפועלים.

אבל לא רק תנועת הפועלים בכללה נעשתה קרבן־תמיד לפלגנות בלתי־פוסקת, אלא שהדבר נעשה “אופנה”, וכל קבוצה וקבוצה חשבה שמוטב לה להתבדל בדרך לנצחון. ומענין הדבר, כי גם המפלגה הקומוניסטית ברוסיה, לאחר שדוכאו כל המפלגות הסוציאליסטיות, לא הצליחה לשמור על אחדותה, ונעשתה שדה־קרב לאופוזיציות. הפתרון לשאלת האופוזיציות ברוסיה היה, כמובן, שונה לגמרי מן הפתרון לגבי אנשי האופוזיציות בעולם. זמן קצר אחרי מהפכת אוקטובר, התחברה המפלגה הקומוניסטית לקואליציה עם הס“ר השמאליים. שידוך זה ארך רק חדשים אחדים, וסופו היה התקוממות במוסקבה ביולי 1918, ויריות המוניות, והשמדת המפלגה הזאת. אבל כעבור זמן־מה, בשנת 1921, קמה, פרט לאופוזיציות התיאורטיות שהיו במפלגה, אופוזיציה של ממש. איני יודע מה יודעים חברינו הצעירים על התקוממות קרונשטאט. זה היה חזיון רציני הרבה יותר מהתקוממות אופוזיציונית בתוך המפלגה, אף שההיסטוריה ה”רשמית" אינה מספרת עליו. והנה עדותו של סובורין בספרו “יוסף סטאלין”:

“הקור והרעב, חוסר פחם והפחתת המנות – במקצת בגלל שיתוק הרכבות – קוממו את ההמונים. המלחים, ראשי צבא המשמר קראו לאספה חשובה, שבה נתקבל קאלינין בכל הכבוד, בתזמורת ובתפאורות. בהתאם ל”חוקת הסוביטים" ול“פרוגרמה הבולשביסטית של אוקטובר” נתקבלו החלטות הדורשות בחירות חפשיות לסוביטים; חופש הדבור והעתונות לפועלים ולאכרים – לסוציאליסטים שמאליים, לאנארכיסטים, לאגודות מקצועיות; שחרור הפועלים והאכרים שהם אסירים פוליטיים; ביטול הפריביליגיות של המפלגה הקומוניסטית; מנות־אוכל שוות לכל הפועלים; היתר לאכרים ובעלי מלאכה, שאינם מפקיעים את השער, למכור את תוצרתם. (אגב, חלק מן הדרישות האלו נתקבלו אחר כך על־ידי לנין, אחרי המרד). נשלחה משלחת לפטרוגרד, ונאסרה. אז נבחר ועד מהפכני זמני. רוב הקומוניסטים נצטרפו לתנועה. הם לא עשו דבר, אלא פירסמו כרוזים. את זינוביב אחזה בהלה, והוא דיבק את מוסקבה בפאניקה כמעט. “מועצת העבודה וההגנה” הכריזה מצב חירום ונתנה את אנשי קרונשטאט לקונטר־רבולוציונרים, ס.רים, “לבנים”, מאה שחורה, “מרגלי צרפת”. – – דרשו מהם כי יכנעו. הם לא נשמעו. אז ציוה טרוצקי להפציץ את אלה, אשר לפנים קרא להם: “פארה וגאותה של המהפכה”.

אילו היו המלחים והפועלים של קרונשטאט זוממים למרוד, או מעבדים תכנית, היו מחכים עד שיפשיר הקרח, שאז היתה מצודתם נעשית בלתי־חדירה, ופטרוגרד היתה נתונה למקלעי הצי. אולם הם קיוו להכרת צדקת דרישתם בלבד ולסולידריות של המעמדות העובדים ברוסיה. בנים לאכרים עניים, רבים מהם חסרי־כל, ידעו כי הם הם מפרשי קובלנות העם. כוונתם הפוליטית ונאמנותם למהפכה היו למעלה מכל ספק. אולם “המכונה” הכבדה של המפלגה הבולשביסטית לא היתה קשובה עוד לטוהר הכוונות הטובות ביותר. הם הותקפו על־ידי הקוּרסנטים (קדטים מובחרים), התגוננו, ובניגוד לרצונם נעשו מורדים. הצבא האדום, כשהוצע לו להתקיף את המורדים, סירב לצעוד. היה צורך “לטהר” אותו, להסדירו מחדש ולהגבירו על ידי הצירים שבאו מן הקונגרס העשירי".

על־פי זימון אירוני ומטיל־אימים, נחרבה הקומונה של קרונשטאט ב־18 במארס, במלאות חמשים שנה לקומונה של פאריס. טרוצקי הקדיש לקרונשטאט בספרו “חיי” שתי שורות".

לא אכנס בגלגולי האופוזיציה ברוסיה. לא בזה אני עוסק. איני מבקש אלא לומר ששום גיבוש רעיוני, ותהא לו משענת כבירה, אינו מחוסן כנראה, מפני שינויים והתקוממויות, ואין בנמצא תותחים כאלה, אשר ישמידו את חילוקי־הדעות הפנימיים הצומחים בתנועה.

טומסקי79, שהיה אחד מראשי השלטון הסוביטי, אמר פעם: “ברוסיה אין צורך שתהיה מפלגה אחת דוקא. אפשר שתהיינה שתי מפלגות: אחת בשלטון, והשניה – בבית הסוהר”. אלא שגורלו הוא היה קשה עוד יותר. לארין80, אדם מוזר מאוד, שהיתה בו חיבה מיוחדת ל“החלוץ” ואולי גם לארץ־ישראל (אביו היה סופר וחובב־ציון), אמר: “או שהאופוזיציה תוצא מן המפלגה ותדוכא בדרך החוק, או שהשאלה תיפתר במכונות יריה ברחובות, כשם שהס”רים השמאליים עשו ב־1918".

ודאי, הייתי יכול להביא הכרזות של לנין בראשית המהפכה, השוללות הרבה דברים שבאו אחר־כך. אך דבר זה אופיני לכל המשטרים הטוטאליטאריים. אין הם אלא תלמידים, ובהרבה מקרים מודים הם שלמדו הרבה. מוסוליני, שביקר ביקור־נימוסין אצל הציר הסוביטי ברומא, לאחר רצח מתיאוטי81, למד לא מעט מן הבולשביזם. יש המוצאים בסוֹרֶל82 את השורש האידיאולוגי המשותף ללנין ולמוסוליני.

זאת היתה אחת התוצאות הרוחניות הגדולות אשר, לדעתי, קבעו את גורלה של תנועת הפּועלים.


מטרה ואמצעים    🔗

אגע בנקודה אחת הנשמעת לפעמים קרובות מפי החברים, ושמעתי אותה גם בשעה שדברתי על התמוטטות ערכים ואבדן ערכים. החברים אומרים: זוהי תקופת מעבר. מובן מאליו, אנחנו לא ויתרנו על האידיאל, הוא מַלכוּת החירות, כהגדרת הסוציאליזם תמיד: “ממַלכות ההכרח למַלכות החירות”. האידיאל שלנו הוא לא אדם שעושה מה שעושה מתוך פחד וחי תמיד בלחץ הטרור ופחדו. אֶנגלס הגדיר את הטרור כ“פחד השליטים”. אבל דיקטטורה היא צורת־מעבר, וזהו הכרח שצריך לקבלו. אומרים: ההכרח לא יגונה, ואם יש דבר כזה בהיסטוריה – איני מתכוון לגנותו. אולם אני שואל את עצמי ואתכם: איך לראות את חיינו ואיך לחנך בתנועת הפּועלים? לא אכנס בפירושי המלה דיקטטורה. איני מתפעל מן הפרשנות. דורות רבים של יהודים ידעו לפרש פסוק ולהסיק ממנו מסקנות. “דיקטטורה של הפרולטריון” הוא מושג הניתן להתפרש פירושים שונים. ופירושה של רוזה לוכסמבורג שונה מפירושו של סטאלין; ופירושו של מכס אדלר83 שונה משניהם. הרבה סוציאליסטים אומרים, ששלטון אמיץ וחזק של רוב פועלים – דימוקרטיה אמתית של המונים – זוהי דיקטאטורה של הפרולטריון. ואיני בא להכריע. אלא השאלה שלפנינו היא אם אפשר להגיע לחירות דרך אי־חירות, לאי־אלימות דרך אלימות. זהו בירור גדול ורציני, ועל כל פּנים, יש להתיחס אליו ברצינות. איני בא לפסוק הלכות, אבל אני אומר, שלא יתכן הדבר: אדם המתחנך במשטר מסוים נושא את חידקי המשטר בתוכו, הוא נעשה חלק ממנו. איך אפשר לחנך לחירות על־ידי משטר של אלימות – אני, על כל פנים, איני יכול לתפוס זאת.

שאלת המטרה והאמצעים בסוציאליזם, שכבר עמדתי עליה, הוצגה זה־כבר במלוא חריפותה. עוד לאסאל ידע אותה והגדיר, שאפשר להגשים את הסוציאליזם רק באמצעים שיש בהם גרעיני סוציאליזם. כשמונים שנה הרבו מחשבה בסוציאליזם על התאמה בין האמצעים והמטרה. לאחר נסיונות של כמה שנים להגשים סוציאליזם באמצעים שאין בהם גרעינים סוציאליסטיים, שוב אין השאלה הזאת עיונית, אלא היא מציאותית, בוערת, מלחמתית. וכל אחד לנפשו חייב להכריע כך או אחרת. כבר הזכרתי שלפנים היתה זו פריבילגיה של ישועים לומר כי המטרה מקדשת את האמצעים. הם נחשבו לאנשים ה“עושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס”. כל סוציאליסט חייב להחליט, אם עדיין הוא שואף להתאמה פנימית בין האמצעים והמטרה, אם עדיין הוא שייך לאותה אסכולה ישנה, בטלנית, או שהוא מסתמך, מבחינה עיונית, על אנשים אחרים, כמכיאבלי, למשל. זאת שאלה אחת.

והשאלה השניה היא זו: הסבור כי דיקטאטורה היא מעבר, חייב לומר לנו, כיצד תתחלף הדיקטאטורה במשטר אחר, ואיך תבוא במקומה הדימוקראטיה הסוציאליסטית. איך יקום הדבר? מענין, שדוקא באקונין ידע, והכריז, שלא היה כדבר הזה בהיסטוריה, והוא בלתי אפשרי, שדיקטאטורה תוותר על עצמה, מרצונה. אמנם רשאים אנו, בכל זאת, להתפּלל שלש פעמים ביום, שהדיקטאטורה תיבטל, אבל לא כל כך קל לתאר לנו זאת מתוך בירור סוציולוגי־פוליטי ועל סמך הנסיון.

ובכל זאת, נניח שכן יהיה. ואז חייב אני להוסיף ולשאול: המדברים על דיקטאטורה, הלא הם מתכוונים לעקרון מסוים – לדיקטאטורה של מעמד הפּועלים, לדיקטאטורה של ברית הפּועלים והאכרים, לשליטת ציבור גדול, מיליוני אנשים. יש אומרים, שהדבר רצוי מאוד, ואמנם כן הוא. אבל, בלית ברירה, אפשר שתקום דיקטאטורה של מפלגה. אבל מה זאת דיקטאטורה של מפלגה? זוהי דיקטאטורה של הועד המרכזי של המפלגה. הלא אי־אפשר שכל חבר במפלגה יהיו לו חלק בדיקטאטורה. והלא אם רוצים שיהיה ועד מרכזי דימוקרטי צריך שיהיו בו מאה וחמשים איש. וכיון שכך, הרי לא הם השולטים, אלא נוצר יצור שקוראים לו “הועדה הפוליטית”. יש שמגדילים אותה גם כן, לצורך שיתוף חברים. ולהלן נוצר גוף, שקוראים לו אולי “השביעיה”, “החמישיה”, “השלישיה”, והוא השולט על הענינים. והמבין את הפסיכולוגיה של הדיקטאטורה (ואנחנו יודעים מה היה בהיסטוריה של רומא גורלו של כל טריאומוויראט) יודע כי פירוש הדבר, בסופו של דבר, הוא אדם אחד, שליט.

שליט זה יכול להיות גואל או מלאך, ויכול להיות גם אדם פשוט מאוד. חיים גרינברג84 אמר פעם שהוא מקבל דיקטאטורה, אבל רק של איש אחד – של המלך המשיח. אבל יש הבדל בין המלך המשיח ובין אדם סתם. לא רק משום שנאמר בו “והיה צדק אזור מתניו”, ובימיו “מלאה הארץ דעה” – אלא גם משום שהמשיח אין מושגי תמורה, זקנה ומות חלים בו. לא יתכן שהיום הוא אוהב, ומחר שונא; שהיום הוא מוכן למעשי גבורה ומאמין במהפכה עולמית, ולמחר – לא. במשיח אין זה חל. אבל, הדיקטאטור חלים בו הרבה דברים אנושיים. מי שמקבל את רעיון הדיקטאטורה המעמדית חייב להסיק ממנה את המסקנה, ואם הוא לא יעשה זאת – הדיקטאטורה תעשה! יש הגיון פנימי לדיקטאטורה, שמביא אותה בהכרח עד הקצה האחרון. מפני הדבר הזה חששה רוזה לוכסמבורג, וחששו סוציאליסטים רציניים אחרים. כי הם ידעו, בכוח השכלתם ההיסטורית ובתחושתם, מה פירוש הדבר. והם ידעו שערכים סוציאליסטיים ודיקטאטורה אינם יכולים לדור בכפיפה אחת.

מן הסתם יימצא מי שיאמר כי כל אלה הם פטפוטי מלים. אם בראש המדינה עומד אדם, שקוראים לו “שמש־העמים”, “גואל העולם העובד בכל העולם”, ומשוררים מכל קצוי המדינה שולחים שירים להביע לו אהבתם, הרי כל הדיבורים על שלטון־העריץ נגד רצון העם הם הבל. יתכן. אך כדאי היה לבדוק את היחס בין באי־כוח העם העובד לבין השליט, באיזו מידה קשורה ודבוקה תנועת הפועלים באיש אשר במוחו ובלבו מתרכזים כל צרכיה החיוניים. לשם כך הייתי מציע אולי נסיון קטן. מארכס היה מטייל מדירתו למוזיאון הבריטי, ואחר כך למסעדה שלו, לבדו, ושום משמר־ראש לא נלוה לו בדרכו, והוא גם לא פחד לעבור ברגל. והנה – ראה זה פלא – האנשים אשר העם אוהב אותם כל־כך ומוסר גורלו בידיהם “לעולם ועד”, האנשים הללו אינם יכולים בכל־זאת לצאת מבית מגוריהם בלי שומרי־ראש. מכיר אני עוד “דיקטאטור” אחד, אשר מיליונים נשמעים לו: גאנדי. אין לו תותחים או משמר־ראש ומשטרה. ולא רק ברחוב הוא הולך, אלא גם למרחקים. ומפקידה לפקידה הוא מודיע לקונגרס: איני מייצג אתכם כהוגן – והריני מוכן ללכת ויבוא אחר במקומי… וכיוון שהוא מרגיש, שיש ניגוד בינו ובין התנועה, הריהו מודיע על כך ברבים. כך הוא מטיל את מרותו על יותר משלוש מאות מיליון איש.


 

שיחה שתים־עשרה    🔗

לקראת אדם רב־תכונות    🔗

חוששני שיש החושבים כי אני נמנה עם אלה המאמינים בגאולה שתבוא בלי חבלי לידה. צדיק אחד, מספרים, אמר: אם יבוא המשיח בשובה ונחת – בבקשה, יבוא נא; אך אם יבוא ברעש והמולה – יכבד וישב בביתו!… איני קובע יחס שלילי, מלכתחילה, להתפרצויות עממיות. גם לא אראה סכנה בהערכה אחרת למהפכת אוקטובר. אבל תמוהה בעיני הגישה באמות־מידה שונות לעובדות פוליטיות. והלא יצאנו לדרך באמת־מידה אחת ובערכים סוציאליסטיים מסוימים, וכיצד נשתנינו כל־כך ביחסנו לאלה?

“לנו הכל מותר, מפני שאנחנו הראשונים בעולם אשר הרימונו חרב לא למען השעבוד והדיכוי, כי אם למען חירות כללית ושחרור מעבדות”.

הדברים האלה נכתבו באורגן של הצ’קא “חרב אדומה”, והם היו בבחינת פרוגרמה.

והיה מהפכן רוסי אחד שכתב על משטר פוליטי מסוים:

“האם לא משום כך מענים אנשים ילדים, ולפעמים גם מבוגרים, משום שכל כך קשה לחנך, ולהלקות כל כך קל? האם אין אנחנו נוקמים על־ידי עונשים נקמת חוסר כשרוננו?”

זאת כתב אלכסנדר הרצן. הרי לפנינו שני ביטויים של הסוציאליזם הרוסי.

דבר מוסרי הוא בעיני אם מעריכים דברים ואם לא. ראיתי את הסכרים של הולנד – מפעל כביר של רוּח האדם. והמענין בזה הוא, שאין כאן מפעל אחד בלבד, אלא מפעלים של מאות שנים. ההולנדים אומרים: “את כל העולם יצר הקדוש ברוך הוא, ואת הולנד יצרנו אנחנו”. דבר זה נעשה בידי המדינה וצריך להיות קנין המדינה. ומפעל זה של יצירת חקלאות “נוספת” בלב אירופה המודרנית, התעשינית, מתגשם בלי אונס כלשהו. האין הסוציאליזם חייב ללמד ולספר עליו? ועוד ראיתי תכניות של מפעל אחר – הוא מפעל החשמל בארצות־הברית, הקשור ב“ניו דיל”.85 וגם זה מיפעל תעשיה לאומי כביר, המעסיק המוני עובדים, ושאינו כפוף כלל לשלטון הטרוסטים. בריילספורד86 כתב, שיש בימינו שני ענינים סוציאליסטיים גדולים: הקבוצה בארץ־ישראל ומפעל החשמל הזה באמריקה. אבל המחנכים אינם שמים לב למפעלים כאלה.

וכשאני שוקל את כל החיוב שאני מוצא ברוסיה, נדמה לי, כדבריו של הוגה־דעות אחד: יש שאתה צריך לאפות טונה לחם, והרי אתה לוקח טונה דינאמיט ובחום הדינאמיט אתה מבקש לאפות את הלחם… כוחות בנין והרס משוקעים יחד, ובכל זאת, התוצאה איננה לפי התקוה.

אולי שמעתם על ראקובסקי. הוא מגדולי הקומוניזם, בן 68, וקיבל חנינה והקלה מענשו לעשרים שנות כלא. ואף על פי שהיה אחד האנשים האמיצים ביותר באופוזיציה, ניער חצנו לא פעם מטרוצקי. הוא כתב מסיביר תזכיר על מצב הענינים כפי שראה אותם, תזכיר שנפוץ ברוסיה ועשה רושם רב. ובין השאר אמר שם:

“אנו מתפתחים ממדינת פועלים בעלת מומים ביורוקראטיים, כפי שהגדיר לנין את צורת השלטון שלנו, למדינה ביורוקראטית בעלת שרידים פרוליטאריים־קומוניסטיים. היא יצרה לעינינו, והולכת ויוצרת, מעמד גדול של דירקטורים, אשר בו יש חלוקה פנימית לעיליים ותחתיים, והוא הולך וגדל על־ידי קואופרציה מחושבת ומינויים ישירים או עקיפים (אם התקדמות ביורוקראטית או שיטת בחירות פיקטיביות). היסוד המאחד את המעמד המקורי הזה הוא צורה מקורית אף היא של קנין פרטי, היינו כוח־המדינה”.

מארכס אמר שהביורוקראטיה הבורגנית רואה את המדינה כרכוש שלה. והנה ראקובסקי אומר, שקם עכשיו מעמד חדש, וגם לו יש קנין פרטי שלו: המדינה הסובייטית.

אם אדם באיזו חברה שהיא חולם על משטר אחר, הרי הוא עומד תמיד לפני בעיה פנימית קשה: כיצד להשתחרר מהשרידים של העולם הישן? ודוקא מארכסיסטים כשרים בדקו ומצאו, שיש במשק קפיטליסטי משהו העשוי, מתוך הרגלים מסוימים, להפוך את הפועל למתנגד לסוציאליזם. הפועל הגרמני, חבר באגודה מקצועית, ראה זמן רב את בעיית המהפכה לא בחוסר העבודה ומה יהא עליו, אלא בהרמת שכרו של הפועל העובד. ואם ארגון של בית־חרושת יש לו רק צד זה – הריהו נעשה לגורם מפריע. אם נבוא ונציע היום לחברי מפלגות סוציאליסטיות להקים משק קולקטיבי – ספק אם יסכימו.

כל מהפכה מחנכת את חבריה, ונחוצים מאמצים רבים לשם הקמת משטר חדש. אמנם אנחנו מראים דוגמה בארץ. אבל כולנו יודעים עד כמה אנחנו פגומים, ומה רבים אצלנו הנופלים בדרך. משום כך אין אני יכול להבין או להסביר, כיצד אנשים החיים במהפכה זו שהיא מתנוונת, במשטר כזה, שיש בו לא רק הצד הפיסי של רצח וטירור, אלא גם הנמכת הקומה, חוסר־אמת – איני יכול בשום אופן להבין כיצד יכולים אנשים החיים במשטר כזה ליהפך לנושאי החברה העתידה.

האומר: “דיקטאטורה כצורת מעבר”, צריך להסביר שני דברים: איך תוותר הדיקטאטורה על עצמה; ואיך ישתחרר העם מדיקטאטורה בדרך של שלום. איני יודע איך תפתור ההיסטוריה באחד הימים את שאלת הדיקטאטורה. אך אלה הסבורים שבדרך הדיקטאטורה נוכל לעבור לעולם טוב יותר, חייבים ללמדנו, כיצד נוטעים רצון טוב באיש הדיקטאטורה; וכיצד מולידים בעם רצון לעבור לדרך אחרת.

פּרשת הדרך לשלטון נדונה בקרב סוציאליסטים לפני ימים רבים. פרוּדוֹן87, בשעה שישב במאסר, כתב ספר ושמו “אני מאמין של רבולוציונר”. הוא היה גם מאבות האנארכיזם ונלחם הרבה במגמת ריכוז השלטון ובאמונה המופרזת ששלטון מופרז יפתור את בעית המדינה:

“מאמרם של הרדיקלים: המהפכה הסוציאליסטית היא המטרה, המהפכה המדינית (כלומר, קבלת עול כפיה) היא המטרה. פירושם של העיקרים: תנו לנו את השלטון לחיים ולמוות על נפשותיכם ועל כל אשר לכם, ואנחנו נשחרר אתכם. הלא זה הדבר אשר מלכים וכמרים אומרים לנו זה יותר משלושת אלפים שנה”

מה החידוש בדבר הזה: מדוע דרך זו של מהפכה מדינית גרידא צריכה להביא לידי משטר סוציאליסטי?

על החזיון הזה של עלית המהפכה והתנוונותה, חזיון טראגי ואיום ורב משמעות, אביא לפניכם דברים אחדים של גוסטאב לנדואר, שחלם על מהפכה, ונפל במהפכה. ב־1908 כתב ספר קטן, ספר גאוני, לדעתי, בו הוא מתאר את דרכה של המהפכה. שם הוא אומר:

“עכשיו המהפכות מתגלגלות חיש־מהר במדרון, והסיבה לכך אינה נעוצה רק ברודפי הכבוד והשלטון, אשר מפניהם הזהיר לאבואטיה. אם כי האוטופיה יפה היא לאין שעור – לא במה שהיא אומרת אלא כיצד היא אומרת זאת – הרי נצחונה של המהפכה הוא באותו זמן גם סיומה של האוטופיה, ומה שהושג אינו נבדל הרבה ממה שהיה לפניה. (אכן לדעת ז’ורס היתה הקונטר־רבולוציה הצרפתית מסוכנת יותר מן הריאקציה הקודמת, משום שהשתמשה בלשונה של המהפכה – ב. כ.) סיומה של המהפכה הצרפתית הסתמן בה בהקדם. ועיקר האַשמה אינו ברדיפת־הכבוד ובשלטון־המפלגה ובעקשנות, שהיו במנהיגים; וגם לא במה שהרפובליקה היתה מוקפת אויבים, והמהפכה היתה מוכרחה איפוא ליהפך למלחמה, וכך נעשתה הריפובליקה, כבימי היינריך הרביעי ושוב בימי קרומוול, למדינה צבאית; הסיבה העיקרית היא במה שאני קורא פרוביזוריוּם… הואיל והמהפכה אין בחוּבה שום כוחות, או רק כוחות רגילים, שאינם מספיקים כלל, והואיל וכוחה במרידה ובשלילה – לפיכך גם האמצעים שהיא משתמשת בהם למען קיומה היום־יומי של החברה, עלובים, רגילים, יום־יומיים הם. אולם אם מהפכה מגיעה למצב איום כזה, שמסביב מאיימים עליה אויבים מחוץ ומבית, מן ההכרח שכוחות ההרס והשלילה, החפצים חיים, יפנו פנימה ויכו את עצמם; הקנאות והיצרים נהפכים לחשדנות – זה היחס הנאלח ביותר שיתכן בין בני־אדם – וכעבור זמן לתשוקת־דמים, או לפחות לאדישות כלפי אימי־הרצח; ועד מהרה נעשים אותם אימי־הרצח האפשרות היחידה שבידי מחזיקי השלטון לקיים את הפרוביזוריוּם, את שלטונם הארעי”.

הדבר הזה נכתב לפני שלושים שנה ויותר. ברי שלא היתה כאן ללנדואר שום פניה פרטית נגד מישהו. אך עיונו העמוק בחזיון המהפכה העמידו על סכנות השקיעה שכל גל מהפכני נושא בקרבו.

הזכרתי את ניצ’אייב. מישהו כתב כי ניצ’אייב לא היתה לו כל זיקה לטבע. מענין הדבר, כי האיש הכותב נתרגש מזה, שאדם שחי בשוייץ לא היה לו יחס לנוף השוייצי. אכן יש סוג של מהפכן, נאמן, קנאי, בעל מסירות־נפש, שהוא בעצם רק בעל מלאכה אחת: הריהו מהפכן. אפשר ואין לו יחס לספרות, לאמנות, ואפילו לאדם. אני מכיר טיפוס, שלאדם החי אין לו כל יחס, ואפשר שהוא בז לו. כולנו צמאים לטיפוס האדם המשנה את העולם ואת חייו. אבל אודה, שאיני הולך בזרועות פתוחות ובעינים מלאות הערצה לקראת כל טיפוס מהפכני. פגשתי גם טיפוס מהפכני שיש בו סכנה לסוציאליזם ולחברה. הדבר שימש ענין לויכוח רב דוקא בחוגים חשובים ומסורים ביותר למהפכה. יש שאמרו כי המהפכן הוא יצור שאין לו כל ענין אחר בחיים: לא משפחה ולא אהבה ולא ילד, לא מדע ולא תרבות. הוא מוותר על רכוש ועל העולם הזה והנאותיו, ולא עוד אלא הוא צריך, אם ברצונו להשיג את מטרתו, להשליך הכל אחרי גוו. ויש שאמרו, לעומת זאת, כי המהפכן חייב להכיר את העולם ולהיות סופג כל דבר, שעל ידי כך יוכל לפתוח את הלבבות ואת המוחות. שאלה גדולה היא. והנה ראיתי אנשים אשר ריכזו את עצמם בדבר אחד, וביניהם גם גדולים במדע, אך הם חסרי כל ערך, פעוטים ופחדנים, מבחינת גורל המהפכה, מבחינת החינוך למהפכה. טיפוס המהפכן היודע רק את הקו שהוא הולך בו, ואין לבו פתוח לטבע וליצירת האדם, יכול הוא לעשות גדולות, אך הוא נושא בחוּבו גם סכנות גדולות מאוד. הוא מעמיד את האידיאה לא כסינתיזה של צרכי האדם, אלא מחוץ לכל ולפעמים – בניגוד לכל: כל השאר יבוא אחר־כך!

וכיון שאנחנו אנשים העושים חשבון נפשם ורוצים לחנך נוער, ואם יש לנו דאגה לעתיד המהפכה, הרי שאיפתנו צריכה לטפח אדם רב־תכונות; לא רק אדם שיש לו דגל, והוא צועד בקו ישר, אלא אדם אשר חיי־אדם, כבוד־אדם ותרבות־אדם יקרים לו. זו תעודתה של תנועת נוער חינוכית־סוציאליסטית. השאלה, מה יהיה האופי החינוכי של הסוציאליזם שלנו, היכיל את הסינתיזה האנושית העמוקה, ובאיזו מידה יטביעו הסוציאליזם והפועל הסוציאליסטי חותמם על הגשמת הציונות, היא שאלה מכרעת לגבי העתיד.


תנועת פועלי ארץ – ישראל ומהותה    🔗

תנועת פועלי ארץ־ישראל היא במהותה לא תנועה שניתן לקרוא לה רפורמיסטית. באמרי “רפורמיסט” אין כוונתי למי שרוצה להנהיג רפורמות היום, כי אם מי שאינו רואה לפניו קץ חזון או אוטופיה גדולה. ועל כן תנועת פועלי ארץ־ישראל אינה במהותה תנועה “רפורמיסטית”. היא ההיפך הגמור מזה. היא תנועה משיחית. היא דוחקת את הקץ. היא רואה את הציונות כחלק מן הגאולה האנושית, והיא רואה את הסוציאליזם כפגום, אם לא תהיה גאולה לעם היהודי. חבר אחד, שנמנה במשך עשרים שנה עם פועלי־ציון שמאל88, כתב לפני זמן־מה מאמר ב“הפועל הצעיר” והסביר מדוע הוא תובע את איחוד כל המפלגות:

" – – נוכח הפאשיזם המאיים בהשמדת התרבות (אף בתרבות הקפיטליסטית יש לו, לפועל, חלק ונחלה), בהשמדת התנועה הסוציאליסטית על כל אגפיה, ובהשמדת העם העברי, נוכח צמצום מפעלנו בארץ בתנאי המלחמה, אין לבוא בהרצאת השקפות־עולם ותכניות סוציולוגיות מרחיקות ראות. הריני מאמין בנצחונה הסופי של האידיאה הסוציאליסטית. אך אם אידיאה זאת תפרח ותשגשג על קברו של העם היהודי, לא אתיצב כנביא ולא אקלל, אך נצחונה מענין אותי לא יותר מאשר הפרחים שיעלו על קברי".

בשבילנו הציונות היא חלק אורגני מן האידיאה הסוציאליסטית שלנו. אין זה דבר־מה שהסכמנו לו מתוך פשרה. בעינינו לקוי הסוציאליזם, אם אינו מודה במלוא זכויותינו לחיות, לגדול ולהתפתח. והסוציאליזם הוא כולו תנועה משיחית. יש הרבה אנשים חכמים, אשר אין בהם אמונה כי האדם נתון לתיקון, הסבורים שהחטא הקדמון רובץ עלינו. ואולם תנועה הנכספת למשיחיות, שמתגלה לה כי המשיח הולך ובא, אין פלא אם היא נאחזת בכל נפשה בחזון. איני יכול לגנות בלבי את יהודי פולין בשנות ת“ח ות”ט, את יהדות המזרח או את האנוסים בהולנד, אם קבלו את חזון שבתאי צבי כמשיחיות. איני אומר אפילו ששבתאי צבי היה משיח־שקר. איני סבור שבכוחם של רמאים ליצור תנועות גדולות. אגב, בימיו הראשונים של הסוציאליזם היה מקובל לומר, שכל יוצרי הדתות הגדולות רמאים היו: משה רבנו, ישו ומוחמד. כך היתה השגתם הפרימיטיבית של המשכילים בימים ההם. ברור שבלי אמונה גדולה ובלי תכונות נעלות אין אנשים מופיעים בהופעות משיחיות. אבל, שבתאי צבי נעשה למשיח־שקר. הוא ביקש להיות משיח־אמת, אך כוחו לא עמד לו – ואחת היא, אם מפני שהשולטן לא עזר לו, או שהעם לא היה מוכן, או שהוא לא היה מוכן.

אלה הם פרקים טראגיים בתולדות האנושות ובתולדות ישראל. כשרעיון המשיח מתחיל לקרום בּשר ועצמות, ואנשים הולכים אחריו ונותנים עליו את חייהם, ובאה שעת ההתרחבות הגדולה, מתוך אמונה שהולך ומופיע עולם חדש, באותה שעה אפילו אנשים חכמים ופיכחים, ואפילו ספקנים, יאמרו: בל נעמוד לשטן בדרך, מי יתן, ואולי… אבל יש תקופות שהמשיחיות מתגלה בחולשתה ואינה מודה בחולשתה, כי אם מוסיפה להכריז על עצמה כמשיחיות. ואז היא נעשית משיחיות־שקר. לאחר ששבתאי צבי “חבש את המצנפת”, נוצרה אידיאולוגיה להסביר, שגם לאחר התאסלמותו של שבתאי צבי עדיין לא התמוטטה משיחיותו. והיו שמצאו סמוכים בפסוקי תנ“ך להוכיח שכך דרכו של משיח – שעליו לחטוא את כל החטאים, ורק אז יוכל לגאול. הן ספיחי השבתאות נתקיימו ביהדות – בוולין, בפולין, בפראג, בהאמבורג – במשך כל המאה הי”ח, ואולי גם בראשית המאה הי“ט. והתנועה הפראנקיסטית בימי הבעש”ט הן היתה רק גלגול חדש של התנועה השבתאית.89

לחזיון הטראגי הזה של התרחקות המטרה, בשעה שנראה לך כי קרובה היא, ותגובת העם על כך, היו מסקנות שונות בהיסטוריה שלנו. מסקנה אחת אמרה: אין משיח לישראל, ועל כן הגאולה בדיה היא. מסקנה שניה אמרה: יש להתעקש ולהאמין במשיח־השקר ולומר שהוא המשיח הגואל. אך היה גם כוח שלישי שאמר: אמנם משיח־שקר הוא, אבל הגאולה בוא תבוא, אם גם תתמהמה. ברור, שהתבדות החזון עשתה שמות בנפש העם. אין ספק, שענין השבתאות הזיק מאוד לענין שיבת־ציון. העובדה שרעיון שיבת ציון נתקל בהתנגדות עמוקה כל כך ביהדות הדתית – זה היה הקנס בעד השבתאות. הרבנים קבלו את הרצל כמשיח־שקר, ולא היה זה בגדר הנמנע שהרצל יהפך למשיח־שקר. אלמלא קרה הנס שבאו ממשיכים בארץ־ישראל – היה הדבר נגמר באוגנדה ובשמד. ואמנם היה גם היה שמד פוליטי. ביבסקציה וב“בונד” נמצאו לא מעטים אשר האמינו קודם בהרצל ונתיאשו מן הגאולה.

בראשיתה של הנצרות נתעורר ויכוח נוקב בין יעקב השליח ובין פאולוס. פאולוס רצה בדת עולמית ובשלטון עולמי, ויעקב רצה רק בהתחדשות של היהדות. אכן מערכה קשה היתה ליהדות להחזיק מעמד בפני כיבושי הנצרות, שהשתמשה בהרבה מושגים ואידיאלים של היהדות. והיהדות עמדה מנגד ולא השלימה עם הנצרות, אם כי יכלה לזכות בעולם הזה ובעולם הבא ובשלטון עולם. וכך עמד שבט קטן, שרק זה איבד את חירותו הלאומית ועתה התעקש במריו הדתי. הויכוח היה, לכאורה, על דבר קטן. היהדות אמרה, שהגואל עוד לא בא; והנצרות אמרה שהוא כבר בא. ואכן זו השאלה, בלבושה הפוליטי, העומדת לפני חינוכנו: לא איך אנו מעריכים פלוני או אלמוני, אלא אם הגאולה באה לעולם או לא.

היום אנחנו נמצאים בשפל. ועלינו לאמץ את כל כוחותינו, כדי לצאת מן השפל, ולאמץ עם זה את הערכים הסוציאליסטיים, אשר אנחנו הרימונו אותם, ואשר בדרך הזאת, שעברנו בה כולנו, בזבזנו אותם.



  1. אוגנדה – ארץ באפריקה המזרחית. לקונגרס הציוני הששי ב־1903 הובאה הצעת האנגלים ליישב בשטח מסויים של הארץ הזאת יהודים שייהנו מאבטונומיה לאומית. ההצעה הטילה מבוכה בתנועה הציונית. חלק ממנה פרש והחל דוגל בטריטוריאליזם. כשלון זה של הציונות שימש אף הוא גורם לעליה השניה.  ↩

  2. לוכסמבורג, רוזה (1871 – 1919). מגדולי המחשבה הסוציאליסטית. יהודיה. ראה להלן עמ' 75. שנות מלחמת־העולם הראשונה עשתה בבית־הסוהר בגרמניה. לאחר המהפכה – אישיות מרכזית במפלגה הקומוניסטית הגרמנית בראשיתה. נרצחה בידי קצינים לאומנים גרמנים.  ↩

  3. קאוטסקי, קרל (1854 – 1938), מחשובי פרשני מארכס. עורך כתב־העת העיוני המרכסיסטי “נויא צייט”. חיבר הרבה ספרים וחוברות בבעיות הסוציאליזם. מתנגד חריף לבולשביזם.  ↩

  4. פליכנוב, גיאורגי (1856 – 1918). אבי הסוציאל־דמוקרטיה הרוסית. מגדולי בעלי ההלכה המרכסיסטית. מתנגד לבולשביזם.  ↩

  5. “אחדות העבודה”, התאחדות ציונית־סוציאלית של פועלי א“י, שנוסדה באביב תרע”ט, כהתגשמותו החלקית של הרעיון שהגתה קבוצת חברים (ד. בן־גוריון, י־ בן־צבי, י, טבנקין, ש, יבנאלי, ב, כצנלסון, וד, רמז) בהצעתה לועידה הכללית של פועלי ארץ־ישראל (ראה “ילקוט אחדות העבודה”, כרך א', תרפ"ט).  ↩

  6. יעבץ, זאב (1848 – 1924). סופר והיסטוריון, מאישי הציונות הדתית. ספרו “תולדות ישראל”, בן שלושה־עשר כרכים, הוא ברוח דתית. חי בארץ כמה שנים בסוף המאה הקודמת.  ↩

  7. מגילה, י"ג.  ↩

  8. קאמפאנילה, תומאסוֹ (1568 – 1639), פילוסוף איטלקי, התנגד לתורת אריסטו וביקש ליסד את הפילוסופיה על ההסתכלות בטבע. נחבש בכלא בנאפולי שנים רבות עד ששוחרר בעזרת האפיפיור אורבאן השמיני.  ↩

  9. מקדונלד, רמזיי (1866 – 1930). ממייסדי מפלגת העבודה הבריטית ומראשיה; ממנהיגי האינטרנציונל השני. פעמיים ראש ממשלת הפועלים באנגליה – ב־1921 וב־1929 – 1931. פרש ממפלגת העבודה בשנת 1931 ועמד בראש “ממשלה לאומית” שנתמכה ע“י קבוצה קטנה ”מפלגת־העבודה הלאומית" שנתפלגה ממפלגת העבודה.  ↩

  10. בראון, לילי (1865 – 1918). סופרת גרמניה, בת גנרל, הצטרפה לתנועה הסוציאליסטית. בספרה “זיכרונותיה של סוציאליסטית” תיארה את דרכה לסוציאליזם.  ↩

  11. באקונין, מיכאל (1814 – 1876). מהפכן ואנרכיסט רוסי נודע. ישב שנים רבות במאסר במבצר פטרופבלובסק ושליסלבורג. הוגלה לסיביר ומשם ברח לחוץ־לארץ. השתתף במהפכה הגרמנית ב־1848, וכן בהתקוממויות אחרות באירופה. ב־1864 הצטרף לאינטרנציונל הראשון, אירגן בו סיעה אנרכיסטית חשאית, ונלחם בהנהגתו של מארכס, עד הוצא מן האינטרנציונל בשנת 1872. יסד את הפדרציה האנרכיסטית שהתפשטה בארצות הרומאניות.  ↩

  12. הרצן, אלכסנדר (1812 – 1870). סופר. מחלוצי המחשבה הסוציאליסטית ברוסיה. הושפע מרעיונות סן־סימון והאמין באפשרות הפיכתה של הקהילה הרוסית העתיקה לקומונה סוציאליסטית. ב־1847 עזב את רוסיה והוציא בחו“ל את העתונים ”פולאירנאיא זויזדה“ ו”קולוקול" שהשפיעו הרבה על האינטליגנציה הרוסית.  ↩

  13. דברי ו. ס. ביילינסקי, המבקר הרוסי הגדול (1814 – 1848).  ↩

  14. ניקולאי רומאנוב, הצאר האחרון ברוסיה, מוּגר ב־1917.  ↩

  15. צ'ארטריסטים. תנועת פועלים באנגליה בשנות הארבעים למאה הקודמת שתבעה “צ'ארטר לעם”: זכות בחירה כללית וחשאית, ביטול הצנז לנבחרים, מס הכנסה, תחוקת עבודה בתעשיה.  ↩

  16. לאסאל, פרדיננד (1864 – 1825). מגדולי מנהיגי הפועלים הגרמנים. השתתף בתנועה המהפכנית ברהיין ב־1848. מיסדה ומנהיגה המחונן של “הברית הכללית של הפועלים הגרמנים” – ההסתדרות ההמונית הראשונה של פועלים גרמנים. נהרג בדו־קרב. ספריו “פרוגרמה של פועלים”. “מס בלתי ישר והמעמדות העובדים” ו“יומן הנעורים” תורגמו לעברית. כתב חיבורים פילוסופיים ופוליטיים רבים וכן דרמות. יהודי.  ↩

  17. בבל, אבגוסט (1840 – 1913). ממייסדי הסוציאלדמוקרטיה הגרמנית. החשובים שבספריו: “האשה והסוציאליזם”, מלחמת האיכרים בגרמניה". נידון כמה פעמים למאסר ולגולה, נלחם ברביזיוניזם של אדוארד ברנשטיין.  ↩

  18. כהן, אב (1860 – 1952). יליד רוסיה. ממניחי היסוד לתנועת פועלים היהודית בארצות־הברית. מייסד העתון היומי “פארווערטס”. ביקר בארץ בשנים 1925 ו־1929.  ↩

  19. זינגר, פאול (1844 – 1911). ממנהיגיה הבולטים של הסוציאלדמוקרטיה הגרמנית. יהודי. האנטישמיים בגרמניה התקיפוהו הרבה על מוצאו היהודי.  ↩

  20. אדלר, ויקטור (1852 – 1918) מנהיג הסוציאלדמוקרטיה האוסטרית. יהודי. עורך “ארבייטר צייטונג”. ממייסדי האינטרנציונל השני ומראשיו. מבוני הרפובליקה האוסטרית, וזמן־מה מיניסטר החוץ שלה.  ↩

  21. באואר, אוטו (1882 – 1938), מנהיג הס“ד האוסטרית, בעל ההלכה שלה ועורך ירחונה ”דר קאמפף". אחרי מהפכת נובמבר 1918 – מיניסטר החוץ של אוסטריה. השתתף במרד וינה בפרבואר 1936. יהודי.  ↩

  22. והמלך יושב בית החרף בחדש התשיעי ואת־האח לפניו מבערה. ויהי כקרוא יהודי שלש דלתות וארבעה יקרעה בתער הסופר והשלך אל־האש אשר אל־האח עד תם כל המגלה על האש אשר על האח (ירמיה לו, כ“ב – כ”ד).  ↩

  23. הסיפור על שריפת עומר את הספריה מוכחש על־ידי היסטוריונים בדורנו. השריפה היתה משעה ידי נוצרים קנאים.  ↩

  24. עיין לעיל עמוד 33.  ↩

  25. ז‘ורס י’אן (1859 – 1914). מנהיג התנועה הסוציאליסטית בצרפת. מייסדו ועורכו של העתון הסוציאליסטי “הומניטה”. חוקר חשוב של תולדות המהפכה הצרפתית הגדולה. מתנגד חריף למלחמה ולמיליטריזם. בגלל עמדתו זאת נרצח בידי לאומנים צרפתיים ערב מלחמת־העולם הראשונה.  ↩

  26. הכוונה למכתב “אסיר עברי” שנתפרסם ב“מבפנים”, עתון הקיבוץ המאוחד. נכנס אחר־כך, מכתב כ“ב, בספר ”מ“ג מכתבים” שבהוצ' הקיבוץ המאוחד.  ↩

  27. הכוונה לפטר טקאצ'וב (1844 – 1886). נאסר כמה פעמים על פעולתו הרבולוציונית. ב־1873 נמלט לחו"ל. הטיף לתפיסת השלטון ביבי מיעוט מהפכני.  ↩

  28. כהן־ברנשטיין, לייב מטבייביץ (1862 – 1889). חבר “נארודנאיא ווֹליא”. ממשפחת ד"ר כהן־ברנשטיין – מראשי הציונים ברוסיה. ב־1881 הוגלה לחבל יקוּט לחמש שנים. ב־1888 הוגלה שוב לשם. נפצע בהתקוממות ונידון למוות. הביאוהו לתליה כשהוא מרותק למיטתו. אשתו נטליה נדונה ל־15 שנות מאסר.  ↩

  29. כהן־ברנשטיין, מטביי לבוביץ', בנו של הקודם (1886 – 1918). חבר הס"ר. נורה בעברו את החזית המזרחית (במלחמת הבולשביקים עם מתנגדיהם).  ↩

  30. ליבקנכט, קארל (1871 – 1919). בנו של וילהלם ליבקנכט, מיסדה ומנהיגה של הס. ד. הגרמנית. ממייסדי “אספרטקוס” – גרעין המפלגה הקומוניסטית בגרמניה. בפרוץ המלחמה העולמית הראשונה הצביע בפרלמנט נגד אשראי צבאי. נאסר ב־1916 בעד תעמולה אנטי מיליטריסטית. מהפכת נובמבר 1918 שחררה אותו ממאסרו. נהרג בידי הריאקציונרים הגרמנים.  ↩

  31. לנדואר, גוסטאב (1870 – 1919). יהודי גרמני; סופר, מהפכן. התנגד לתורת המרכסיזם ולסוציאליזם מדיני המתגשם מלמעלה. הסוציאליזם צריך, לדעתו, להתגשם בתוך החברה הקפיטליסטית, ע“י יצירת עדות סוציאליסטיות. בשנים 1918 – 1919 מיניסטר להשכלה עממית בממשלה המהפכנית בבאואריה עם מיגורה של הממשלה הזאת נרצח בידי חיילים קונטר־רבולוציונרים. בעברית: ”קריאה לסוציאליזם“ ו”המהפכה“ הוצאת ”עם עובד".  ↩

  32. האאזה, הוגו (1863 – 1919). ממנהיגי הס“ד בגרמניה. מ־1913 חבר נשיאות הסיעה הסוציאלדמוקרטית בפרלמנט. ממייסדי מפלגת הבלתי־תלויים שנפלגו ב־1916 מהס”ד. חבר הממשלה הרפובליקנית הראשונה לאחר מהפכת נובמבר 1918. נהרג בידי קצין מונרכיסט.  ↩

  33. לוינה, אויגן (1883 – 1919). נולד ברוסיה וגדל בגרמניה. חבר ה“בלתי תלויים”, נצטרף ל“אספרטקוס” הקומוניסטי. ראש הממשלה הקומוניסטית בבאואריה. נרצח בידי לאומנים גרמנים.  ↩

  34. כוונתו של ב. כ. לעמדתם של הקומוניסטים הצרפתים בגנוּת המלחמה עם היטלר – בימי הסכם ריבנטרופ־מולוטוב, בטרם תקפה גרמניה את ברית־המועצות.  ↩

  35. צטקין, קלרה (1855 – 1933). ציר הפרלמנט הגרמני (1920 – 1933) מטעם הקומוניסטים. חברת הועד־הפועל של הקומאינטרן. בזיכרונותיה (“עם לנין” עמ' 17, הוצאת הקיבוץ הארצי השוה"צ) היא מספרת על אחת השיחות עם לנין:

    “אל תתלונן, חבר לנין, במרירות כזו על הבורות – נכנסתי לתוך דבריו. – המהפכה הקלה עליכם במידת־מה את המלאכה. היא שמרה את ראשי הפועלים והאכרים מפיטומי־מושגיו של העולם הבורגני ומטפיליהן המידבקים של השקפותיו. גרעיני ההסברה שלכם נופלים על קרקע בתולה…”  ↩

  36. קובלסקי, מכסים (1851 – 1916). פרופסור באוניברסיטת מוסקבה. סוציולוג והיסטוריון רוסי ידוע. פוטר מעבודתו ב־1887 ועבר לחו"ל והמשיך שם בעבודתו המדעית.  ↩

  37. וינוגראדוב, פאבל (1854 – 1925). היסטוריון רוסי ידוע. פרופסור באוניברסיטת מוסקבה ובאוקספורד. כתב הרבה חיבורים בנושאים היסטוריים ברוסית ואנגלית.  ↩

  38. “השבעה מגטינגן”, שבעה פרופסורים מן האוניברסיטה בגטינגן, שסירבו להישבע שבועת־אמונים למלך האנובר, לאחר שפירסם חוקת המדינה בשנת 1873 והודיע שהוא פטור מהתחייבויות שהתחייב לעם. הפרופסורים גורשו מהאנובר.  ↩

  39. מיניסטר ההשכלה הפרוסי, בוסה, בסינאט הפרוסי במאי 1897.  ↩

  40. על הסף מאת א. ס. טורגניב, פרק ו'. (הוצ' הקיבוץ המאוחד).  ↩

  41. הכוונה לרודולף הילפרדינג, עמו נפגש ב. ב. בשנת 1937 בשוייץ.  ↩

  42. ברנשטיין, אדוארד (1850 – 1831). סופר סוציאליסטי, ממנהיגי הס“ד בגרמניה. יהודי. עם אנגלס וקאוּטסקי ערך את כתב־היד של קרל מארכס. בסוף המאה הקודמת התחיל בבקורת כמה מיסודות המרכסיזם. בין שתי המלחמות העולמיות גברה הסוציאלדמוקרטיה השפעת תורתו הידועה גם בשם ”רביזיוניזם".  ↩

  43. מוריס, ויליאם (1834 – 1896). ספר האוטופיה שלו News from nowhere  ↩

  44. מדבריו של לנין: “כל טבחת צריכה לדעת לנהל את המדינה”.  ↩

  45. דידרו, דניס (1713 – 1784), מגדולי האנציקלופדיסטים הצרפתים בתקופה שקדמה למהפכה.  ↩

  46. “שלאף מיין קינד, ניט וויין, / פאר דיר דאגהט סטאלין אליין”, שיר בן י“ד שורות,שנדפס ב”אקטיאבר" של מינסק, וחובר, לפי עדות העתון, בבוברויסק, עירו של ב. ב.  ↩

  47. בלאנקיזם – זרם בתנועת הפועלים בצרפת, הקשור בשם הסוציאליסט המהפכן לואיס אבגוסט בלאנקי (1805– 1881). לפי גירסתו אין ליצור חברה חדשה בלי למגר את השלטון הקיים על־ידי אוואנגארד מהפכני חשאי, שיתפוס את השלטון, ישלול את זכויות־האזרח מן הבורגנות והכמורה, יזיין את המוני העם, יחרים את העתונות הקפיטליסטית, ילאים את נחלות הכנסיה, יבטל את המסים המכבידים על ההמונים ויחליפם במסים פרוגרסיביים. סוציאלדמוקרטיה שללה את דרכו של הבלאנקיזם שלא בנה על העם אלא על פעולות יחידים.  ↩

  48. מלחמת העולם השניה.  ↩

  49. סרווטוס, מיכאל, כפר באמונת השילוש והועלה על המוקד בג'ניבה בשנת 1553.  ↩

  50. מאציני, ג'וזפי (1805–1872). הוגה־דעות ומדינאי איטלקי. נלחם הרבה לאחדותה של איטליה ולכינונה כמדינה ריפובליקאית. חלק על המטריאליזם ההיסטורי ועל עיקר מלחמת המעמדות שבתפיסת־העולם של מארכס ואנגלס.  ↩

  51. היטלר שמלאכתו היתה צַבָּע.  ↩

  52. אברט, פרידריך (1871–1925). ממנהיגי הסוציאלדמוקרטיה בגרמניה. בנעוריו רצען. לאחר מות בבל – יושב־ ראש נשיאות המפלגה. לאחר המהפכה בגרמניה ראש הממשלה ומ־1922 נשיא הרפובליקה הגרמנית.  ↩

  53. איסר קוסובסקי, זכרונות קרים.  ↩

  54. קונדיליאק, אטין בונו די (1715–1780). פילוסוף צרפתי, בן דורם של האינציקלופדיסטים וקרוב זמן־מה לחוגם.  ↩

  55. ברשקו־ברשקובסקיה, יקטרינה (1844–1934). משחר ימיה פעילה בתנועה המהפכנית ברוסיה, תחילה ב“נארודנאיא ווליא” ואחר־כך במפלגת הס“ר. נקראה בשם ”סבתא של המהפכה הרוסית". נאסרה כמה פעמים והוגלתה לסיביר. ב־1907 הוסגרה בידי הפרובוקטור אזף לשלטונות והוגלתה לסיביר. שוחררה לאחר המהפכה. לאחר מהפכת אוקטובר היגרה לחוץ־לארץ.  ↩

  56. פיגנר, וירה (1852–1942). חברת הועד־הפועל של “נרודנאיא ווֹליא”. ב־1884 נדונה למות, ועונשה הוחלף במאסר עולם. ב־1904 הוגלתה לארכנגלסק. כרכי זכרונותיה “עמל חיים” יצאו בהוצאת הקיבוץ המאוחד.  ↩

  57. פרובסקיה, סופיה (1853–1881). מאנשי “נארודאיא ווֹליא”. השתתפה בהתנקשות באלכסנדר השני, נתלתה.  ↩

  58. ראדישצ'ב, נ. (1749–1802). חי בימי יקטרינה השניה. מראשוני הלוחמים נגד שעבוד האכרים. נידון לעונש מות, שהוחלף לעשר שנות גולה בסיביר. כשחזר מגלותו נתמנה לועדה לתיקון חוקים, ובה הציע לבטל מיד את חוק הצמיתות. הוא היה צפוי להיאסר שוב, אך חלה ואיבד את עצמו לדעת.  ↩

  59. נוביקוב, ניקולאי (1744–1818), סופר ועסקן. יצא נגד שיעבוד האכרים ועסק בעבודה חינוכית. נכלא בידי יקטרינה השניה בשנת 1792 ושוחרר בפקודת פבל הראשון בשנת 1796.  ↩

  60. גרשוני, גריגורי (1870–1908), מאישי מפלגת הסוציאל־רבולוציונרים. עמד בראש פלוגת הטרור של המפלגה; דמות נאצלת. זכרונותיו תורגמו לעברית.  ↩

  61. קרופוטקין, פטר (1842–1921). אבי תורת האנארכיזם הקומוניסטי. איש מדע. נאסר ב־1874 ונמלט לחו"ל. ב־1884 גורש מאנגליה. ב־1885 נידון בשוייץ לחמש שנות מאסר על השתייכותו לאינטרנציונל האנארכיסטי. פעיל בתנועה האנארכיסטית הבינלאומית. מנהיג ומורה חשוב ביותר. כתביו בעברית: זכרונות של רבולוציונר; עזרה הדדית בעולם בעלי החיים; תולדות המהפכה הצרפתית.  ↩

  62. ראזין, סטיפן עמד בראש קוזקים מתמרדים בחבל הדון נגד שעבוד האכרים. בשנים 1667–1670 הצליחו לכבוש ערים רבות ובתוכן צאריצן ואסטרכן. נתפס והומת ב־1761.  ↩

  63. פוגאצ'וב, ימליאן (1744–1775). עמד בראש מרד האכרים בחבל אוראל ב־1773, שנלחמו בדיכוי האכרים ע“י הצאר ועושי דברו, ובעד שחרור מידי בעלי האחוזה, חלוקת הקרקעות לאכרים, וקיום שלטונו של ”מלך האכרים" (פוגצ'וב התחפש כצאר פטר השלישי שנרצח בפקודת אשתו יקטרינה השניה). נתפס ונידון למיתה.  ↩

  64. ניצ'איב, סרגיי (1847–1882). מהפכן רוסי. בפעולותיו המהפכניות הביא לידי שלמות את שיטות מקיאבלי – זלזול גמור בעקרונות מוסריים למען השגת המטרה. הרג את הסטודנט איבאנוב שלא קיבל את מרותו; גנב מכתבים מחבריו וסיכסך איש ברעהו, בחשבו שכך יקרב את המהפכה. נמלט לחו"ל. ב־1872 הוסגר לרוסיה כעבריין פלילי ונידון ל־20 שנות מאסר. המהפכנים ברוסיה התייחסו אליו בשלילה בגלל אופיו הקשה ובגלל אי־הקפידו בברירת אמצעי המלחמה.  ↩

  65. בילינסקי, ויסאריון (1811–1848), אבי הביקורת הספרותית ברוסיה. הטיף לדמוקרטיה פוליטית וצדק סוציאלי והוקיע את המשטר הקיים ואת הסופרים ששרתו אותו. השפעתו על האינטיליגנציה הרוסית הן מבחינת החינוך האסתטי והן מבחינה רעיונית היתה עצומה.  ↩

  66. נארודנאיא ווֹליא”, תנועה מהפכנית רוסית, שקמה ב־1879 עקב פילוג מפלגת “זימליא אי ווֹליא” (נוסדה ב־ 1876). דגלה בסוציאליזם וחופש פוליטי. כאמצעי להשגת המטרה ראתה גם את הטרור האישי כלפי השלטון. ביצעה הרבה מעשי טרור, ביניהם רצח אלכסנדר השני.  ↩

  67. הזרם השני, “צ'ורני פירידייל”, התנגד לדרך החדשה שנקטה “נארודנאיא ווֹליא”. הוא התקיים רק כמה חדשים ושימש כתחנת־מעבר למארכסיזם. אישיו: פלכנוב, סטפנוביץ, וירה זאסוּליץ, אפטיקמן, אכסלרוד ואחרים.

    ב. כ. לא הבהיר כאן את יחסה של “נארודנאיא ווליא” לפרעות. בעתונות המפלגה הזאת ובכרוזים מיוחדים עודדו את הפרעות וברכו עליהן. אמנם היו מהפכנים שביקרו קשה את העמדה הזאת, אבל לא יצאו נגדה בפומבי.  ↩

  68. פוּריה, שארל (1837–1872). מגדולי הסוציאליזם האוטופי. הוקיע את המשטר הקיים ותיכן תכניות לחברת־עובדים הבנויה על יחסים הארמוניים (פאלאנסטר).  ↩

  69. צ'רנישבסקי, ניקולאי (1828–1889). מורה ומחנכה של התנועה המהפכנית ברוסיה. בילה כעשרים שנה במאסר ובגולה. הרומן שלו “מה לעשות?” שנכתב בבית־הסוהר היתה לו השפעה עצומה על הנוער הרוסי.  ↩

  70. פילסודסקי, יוסף (1867–1935). מנהיגה ומצביאה של פולין העצמאית. ממייסדי המפלגה הסוציאליסטית הפולנית פ.פ.ס. שעסקה גם במעשי טירור. אחר־כך נסתלק מן הסוציאליזם.  ↩

  71. לברוב, פיוטר (1828–1900). קצין צבא ופרופסור בבית ספר צבאי ברוסיה. נמנה עם ההסתדרות “אדמה וחירות”. מחשובי האידיאולוגים של הסוציאליזם העממי הרוסי ותנועת “ההליכה לעם”. נאסר ב־1866. ב־1870 נמלט לחוץ־לארץ. בשנים 1873־7 ערך בלונדון את העתון  ↩

    “וופריוֹד”.

  72. מארטוב, ל. (צדרבוים) (1923־1873). ממנהיגי הסוציאלדמוקרטיה הרוסית; מנהיג המנשביקים. נאסר ב־1892, הוגלה לוילנה והיה קרוב לחוגים שמהם התגבש אח“כ ה”בונד“. ב־1895 יסד יחד עם לנין את ה”ברית לשחרור העמל“. למן הועידה השניה של הס”ד הרוסית נפרדו דרכיהם. בן בנו של אר“ז (אלכסנדר צדרבוים), עורך ”המליץ".  ↩

  73. מינור, יוסף (1860–1932). מאישי התנועה הסוציאליסטית ברוסיה; נאסר והוגלה כמה פעמים בעד פעולתו המהפכנית. אביו שלמה (1900־1826) היה רבה של מינסק ואח"כ של מוסקבה. גורש ממוסקבה בעוון השתדלותו לפתוח את בית־הכנסת שנסגר עם גירוש היהודים ממוסקבה ב־1892.  ↩

  74. הדוּמא – “בית־הנבחרים” הרוסי.  ↩

  75. אזף, יונה (1869־1918). מהנדס. יהודי. תפס מקום חשוב במפלגת הסוציאל רבולוציונרים ברוסיה, ובאותו זמן שימש סוכן המשטרה החשאית. ב־1908 נתגלה פרצופו.  ↩

  76. סאוינקוב, בוריס (1879־1925). סופר ועסקן חשוב של מפלגת הס"ר. השתתף בהתנקשויות שונות, ובתוכן בהריגת המיניסטר פלבה (1904) והנסיך סרגי רומנוב (1905). כמה מהרומנים שלו – על המהפכה הרוסית. בממשלת קרנסקי – סגן מיניסטר המלחמה. הממשלה הסובייטית בעברו בחשאי את גבול רוסיה. נידון לעשר שנות מאסר.  ↩

  77. צ'רנוב, ויקטור (1876־1952). מנהיג מפלגת הס“ר ברוסיה בכל שנות קיומה ועורך עתונה המרכזי. לאחר מהפכת פברואר חבר הממשלה. יושב־ראש האספה המכוננת של רוסיה, 1917. לאחר מהפכת אוקטובר – בגולה. השתתף ב”דבר".  ↩

  78. צרטלי, אמראקלי, סוציאל־דימוקרט גרוזי. ציר הדומא הרוסית. מיניסטר הפנים בממשלת קרנסקי. לאחר מהפכת אוקטובר – בגולה.  ↩

  79. טומסקי, מיכאיל (1880־1936). בולשביק ותיק. ראש המועצה העליונה של האגודות המקצועיות ברוסיה וממייסדי האינטרנציונל המקצועי האדום (פרופאינטרן). נמנה עם האופוזיציה לסטאלין. הוצא מהמפלגה וחזר בתשובה. התאבד כשהוכן המשפט של זינובייב וקמניב.  ↩

  80. לארין, יורי (מיכאל לוריא) (1882־1932). מעורכי “פראוודא” והאנציקלופדיה הסוביטית הגדולה. התמחה בשאלות כלכלה. היה ער לעניני היהודים. הגה את רעיון התישבות היהודים בקרים. את הדברים האלה אמר ב־1926 בויכוח עם האופוזיציה.  ↩

  81. מתיאוטי, ג'קומו (1885־1924). סוציאליסט איטלקי. מ־1919 חבר הפרלמנט. הופיע בפרלמנט נגד הפאשיזם. מ־1922 מזכיר המפלגה. נרצח בידי שליחי מוסוליני.  ↩

  82. סוֹרל, ג‘ורג’ (1847־1922). סופר והוגה דעות צרפתי. אבי תורת הסינדיקליזם המהפכני. סינדיקאליזם – זרם בתנועת הפועלים הרואה את הארגון המקצועי, ולא את הארגון הפוליטי, כנשק העיקרי במלחמתו של מעמד הפועלים, הן בפעולה לשיפור מצבו והן במאבקו לשינוי המשטר.  ↩

  83. אדלר, מכס (1873־1937) ממוריה של תנועת הפועלים הסוציאליסטית באוסטריה. כמה מספריו (“דמוקרטיה פוליטית או סוציאלית”, “אנשי המחרת”, “תעודת הנוער בימינו”) תורגמו לעברית.  ↩

  84. גרינברג, חיים (1889־1953), פובליציסט והוגה־דעות של הציונות הסוציאליסטית, מנהיג התנועה בארצות־הברית.  ↩

  85. הכוונה לתכנית “רשות עמק טנסי”.  ↩

  86. בריילספורד, ה. נ. סופר ופובליציסט סוציאליסטי בריטי נודע.  ↩

  87. פרודון, פייר יוסף (1744־1775). מאבות האנארכיזם הצרפתי. מארכס התקיפו בספרו “עניה של פילוסופיה”.  ↩

  88. ישראל ושר. ב־1936 נצטרף למפלגת פועלי ארץ־ישראל. מת ב־1947.  ↩

  89. בנושא זה ראוי לעיין בשלושה דברי־ספר: א) יומן דוד הראובני, ספר מענין מאד, רצוף הערות היסטוריות חשובות. הדבר המופלא במשיחיותו הוא אופיה החילוני, המדיני; ב) מאמרו של פרופ' ג. שלום “מצוה הבאה בעברה” ב“כנסת”… הדן במשיחיות המתנוונת; ג) “בקץ הימים” מאת ח. הזז, דרמה שבתאית ללא שבתאי צבי, העוסקת בפסיכולוגיה של ההמונים בימי שבתאי צבי (הערת ב.כ.).  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות