שגו מאוד אנשי הקיבוץ הארצי, מפקדים ואנשי הסיירת, אשר ביקשו להגיע לכלל “מסמך הבנה” עם חלק מהמתנחלים. הם שגו, ראשית, בהעמידם קיטוב כוזב, שכולו לטובת יריביהם: כאילו יש לנו “השמאל השפוי” מכאן, ו“המתנחלים השפויים” מכאן.

קיטוב כזה אינו קיים. קיים רובו של עם ישראל, הרוצה בשמירה על חוק ועל צלם אדם, הרוצה במסגרות מדיניות דמוקרטיות, המעוניין בתהליך מדיני שיוביל לשלום, ויודע שיהיה לכך מחיר – ולעומתו מיעוט קטן, שעצם שבתו הבוטה בשטחים עומד בסתירה לכל אלה. ומדובר במיעוט קטן באמת. פנקס הבוחרים לכנסת הנוכחית הוכיח שמדובר בכל השטחים כולם בפחות משלושים אלף מבוגרים. כל השאר הם ילדים, או אנשים שפשוט לא העתיקו את מגוריהם אלא כפיקציה, וגם זה אומר דרשני.

הם שגו גם בעצם הסכמתם לחתום על מסמך. זה זמן רב שאנשי גוש אמונים תרים אחרי אנשים וקבוצות־אנשים שיסכימו לחתום אתם על אמנות, הסכמים ושאר בוקי־סריקי, ממש תופסים בדשי בגד, ובלבד שיישמר איזה “קו אדום”, או “טלפון אדום”, כאילו מדובר בשתי דיעות שמידת הלגיטימיות שלהן שווה, וצריך רק לקיים ביניהן חוזים ואמנות, כדי למנוע “מלחמת אזרחים” ר“ל. הבלים. במדינת ישראל קיים חוק, ואין בה צורך בשום אמנות והסכמם נפרדים. מי שמפר את החוק, או מתכוון להפר אותו, בל ינפנף לנגד עינינו בהסכמים ואמנות. ואם תחליט ממשלת ישראל על פינוי השטחים, או חלק מהם, והמתנחלים – או חלק מהם – יסרב לקיים את ההחלטה החוקית של הממשלה החוקית, לא תהיה לנו “מלחמת אזרחים”, כפי שהם מנסים לאחז את עינינו, אלא בעיה אג”מית של אג"ם פיקוד מרכז ופיקוד דרום. והיא גם תיפתר.

אנשי הקיבוץ הארצי שגו גם בנפלם לתוך המלכודת המספרית. נוח מאוד לאנשי גוש אמונים לומר שרק מיעוט מתוכם מבצע את המעשים המעוררים את חמתו של כל אדם בר־דעת בישראל. ואילו רובם מגנים את המעשים האלה. מן המלכודת הזאת נמלטו טובי המשפטנים במשפט הבינלאומי, כאשר קבעו במפורש שלא רק אישים בודדים, אלא גם גופים ואירגונים ומפלגות אחראים, כגוף, לפשעים; כלומר, החילו את האחריות למעשיהם של יחידים על אירגון אידיאולוגי שלם, גם אם לא כל חבריו השתתפו בפועל בביצוע הפשעים, או אפילו סלדו מהם, כיוון שעצם קיומו של הגוף גרם לאותם פשעים. אף בחוק הישראלי חברות באירגון שהוגדר כעוין היא בת־עונשין בפני עצמה, גם אם החבר הבודד עצמו לא ביצע שום עבירה.

אכן, קיימות הנחות־יסוד אידיאולוגיות כל כך גרועות בפני עצמן, שאין לדוגלים בהן שום ברירה אלא להיגרר במוקדם או במאוחר לעבירה על החוק, לעשיית דין לעצמם, ולפשיעה של ממש, וכל הדוגל בהנחות אלה ישלם בסופו של דבר במעשים את מחיר אמונתו ברעיון שאינו יכול אלא להוליך לזוועה.

כווונתי, בראש ובראשונה, לסיסמה הנוראה, הפולְקיסטית, המיתית, המטשטשת כל הגיון אזרחי וכל שפיות פוליטית, “ארץ ישראל שייכת לעם ישראל” – זו שהביאו עלינו במקום הסיסמה המוגדרת, הדמוקרטית, “מדונת ישראל שייכת לאזרחי ישראל”.

מה ההבדל?

ארץ זו הגדרה אמורפית מבחינה פוליטית, חסרת גבולות מדיניים ברורים ומוכרים, המושכת מאוד בכיוון הרגשי והמיתולוגי. ארץ היא דבר שאין לו שיעור. יש לו זיקה למעשה־הבריאה, ואין לו זיקה למה שעשו, או עושים, בני האדם. לא בשר־ודם הוא שברא את ההר ואת הבקעה, את החרוב והאלה, את החגלה והירגזי. כביכול האחריות אינה עלינו. אין במונח הזה שום התחיבות שבעולם ביחס לאופי המשטר, לחקיקה ולקיום החוק: “ארץ” היא מושג נייטראלי, אדיש ביחס לקיום חוק וסדרי חברה מתוקנת. אבל מה שקובע את החיים ואת אופי החיים הוא בדיוק אותם סדרי חברה ותקנות וחוקים שאנחנו עצמנו אחראים להם; ומשום כך, לא פעם, אנו עדים לכך שאנשים אוהבים מאוד את ארצם, אבל הם מהגרים ממנה, או יורדים, מפני שאין הם אוהבים את מדינתם.

“מדינה” – פירושה אירגון חברתי פוליטי, שבתשתיתו זיקה להכרה בקיומם של גבולות: גבולות שבין מדינות, גבולות שהחוק מטיל, גבולות ההתנהגות האישית. המלה “מדינה” אולי מעוררת פחות רגשות מהמלה “ארץ” ובדין. כאשר מדובר בהתארגנות מוסכמת של אזרחים, זו נועדה מטבע ברייתה להסדיר את הרגשות החזקים, ולא לשקוע בהם באין מוצא. “מדינה” היא מונח נורמטיבי באופיו, ומאחד את כלל האזרחים. יש מדינות שהן “מדינתיות” יותר, ובהן טוב יותר לאזרחים לחיות; ויש שהן “מדינתיות” פחות, כגון לבנון, שכבר מזמן קשה לדבר עליה במונחים של מדינה, והיא חוזרת ומתקרבת יותר ויותר להגדרה הסתמית של “ארץ”. “ארץ” היא מושג חסר נורמות בפני עצמו ומתוך עצמו. לא כל שכן נורמה של אזרחות. לא כל שכן של שיוויוניות.

בדיוק באותה צורה גדול מאוד ההבדל שבין “עם ישראל” לבין “אזרחי ישראל”. עם ישראל – הכוונה הברורה, הבלתי־נסתרת, היא ליהודים בלבד. “עם” הוא גוף בעל זיקה ברורה לעבר, לאבות ולאמהות מיתולוגיים וקבריהם, להיסטוריה המשותפת ולקיטש המשותף, משהו הדומה למשפחה מורחבת, שקשרה היחיד הוא מה שקרוי “קשר דם”; כלומר, שוב דברים שאינם בתחום אחריותו של אדם. איש אינו אחראי למקום הולדתו ולמשפחה שבקרבה נולד. אין בכך שום מעשה רצוני. אין כאן בחירה חופשית.

לעומת זאת “אזרחים” הם גוף החי, מדעת, מתוך בחירה, בהתארגנות חברתית ומדינית, שנועדה להסדיר את חיי הנמנים עמה בצורה דמוקרטית אופטימאלית. במדינות טוטליטריות האזרחות היא מושג סגי־נהור, ולא בכך אנו עוסקים. אנו עוסקים באותן מדינות שבהן מדובר באמת באזרחים, הרשאים לבחור בין חלופות, וגם להחליף את אזרחותם אם חפצם בכך. ובעידן בו אנו חיים, בעולם כולו, המאבקים הם באמת על האירגון החברתי הדמוקרטי, מכיכר טיאננמן בבייג’ין, ועד בתי הכלא של ארגנטינה. זהו ה“צייט־גייסט”, רוח הזמן, ורק ישראל מפגרת – כשם שהיא מפגרת, בשנים האחרונות, בכל כך הרבה תחומים, עד שקשה מאוד לחשוב עליה במונחים של מדינה מובילה או מצטיינת.

אם ארץ ישראל שייכת לעם ישראל – מישהו יכול להחליט שאין בה מקום לערבים. אם ארץ ישראל שייכת לעם ישראל – זו אקסיומה שבעטיה מותר היום, או יהיה מותר מחר, ברצף המוביל אל הזוועה, לגרש את הערבים. אם ארץ ישראל שייכת לעם ישראל, הקו הירוק אינו קיים, הגבולות האמיתיים הם גבולות ההבטחה, וכל מוסדות המדינה אינם תקפים תוקף של ממש.

גם אם “תקרה” (!) מלחמה, וייהרגו בה עשרות אלפי אנשים משני הצדדים, האחריות על כך לא תחול עלינו, או על שכנינו, ועל מנהיגים שהחליטו החלטות שגויות, אלא על מי שהבטיח שארץ מסויימת שייכת לעם מסויים. לכן המלחמה “בלתי נמנעת”, ר"ל, לא משנה מה שנעשה או לא נעשה. ואם לא “תקרה” מלחמה, כאילו מלחמות קורות במקרה, – גם אז רשאים “בני העם” לשפוך את דמו ולהרוג את ילדיו ולשבור את חלונותיו של כל מי שאינו שייך לעם זה, כיוון שהארץ, הוי הארץ, ההר והבקעה, האלה והחרוב, החוגלה והירגזי, שייכים לבני העם בלבד.

אבל אם מדינת ישראל שייכת לאזרחי ישראל, היא רשאית ויכולה, בקולות אזרחיה, להחליט מה הגבולות הרצויים לקיומה (שאינם חייבים להיות זהים לגבולות ההבטחה, או לכל מתכונת קיימת אחרת). היא רשאית ויכולה, בקולות כל אזרחיה, ובהם גם מיעוטים שונים, וכולם שווים, להחליט על מדיניות של שלום בתמורה לוויתור מסויים.

מדינה ואזרחים הם מונח ריבוני. ארץ ועם הם מונח נגזר מראש. ואם מדינת ישראל שייכת לאזרחי ישראל, חלה עליהם חובת קיום חוק המדינה בכל מקום ובכל עת, וכולם שווים בפני החוק, אין איש שדמו סמיק טפי. מדינה מסוגלת גם להכיר בקיומה של מדינה שכנה, ולכבד את אזרחיה. ארץ היא מושג סטטי ונעול על עצמו. מדינה, ולא ארץ, היא המסגרת שבה מתקיימת פעילות פוליטית. עמים נלחמים זה בזה; שלום כורתים בין מדינות. מדינת ישראל היא שכרתה שלום עם מדינת מצרים; לא הרי יהודה עם גבעות מוקאטם.

בין שני עולמות־מושגים אלה לא עובר אף קו מחבר אחד. יתרה מזו: היריבות ביניהם היא טוטאלית, עד ששום הסכם לא יתפוס לאורך זמן. זהו שידוך שאין לו סיכוי שבעולם להתקיים.

האם המושגים ארץ ועם הם מושגים שליליים?

חלילה. הם דברים נפלאים. אדם שאינו אוהב את ארצו ואת עמו – אפשר רק לרחם עליו ועל העולם הרגשי המצומצם, הקלאוסטרופובי, שבו הוא חי.

אפשר לאהוב את הארץ ואפשר לאהוב את העם עד כלות הנשימה ועד כאב, להתהלך בארץ ובתרבות ובלשון ובאוצרות השמורים לעם לארכם ולרחבם, ולחוש אהבה וגאווה. כל אלה הופכים להיות שליליים רק כאשר אנשים מנסים להפוך את אהבתם למשהו מתחום אחר לגמרי: לתכנית פוליטית. בעולם שבו מדינות (ולא ארצות!) חותמות על חוזים והסכמים, מחליטות על אי־לוחמה, פורקות נשק ומצמצמות אותו, הטיעון של ארץ ועם הופך לא רק אנאכרוניסטי: הוא מביא למין אוטיזם ציבורי שזולתו כביכול אין כלום, אין בני אדם אחרים, אין זולת ואין בתים ואין שדות, אין כאב ואֵבל ואהבה אחרת. והשעטנז המושגי הזה, הערבוב של מין בשאינו מינו, מביא באורח בלתי נמנע לשפיכות דמים.

ב־1948 הוקמה מדינת ישראל, לא ארץ ישראל. הארץ היתה כאן כל הזמן. ב־1948 הוקמו מוסדות המשפט, הכנסת, הצבא, הממשלה, ונגדם, באורח בלתי נמנע, פועל היום האנארכיזם המושרש של “ארץ ישראל שייכת לעם ישראל”. ההתנגשות היתה מובְנֵית מהתחלה. עוד בסבסטיה פעלו מתנחלים נגד הצבא ונגד החוק. לא נכון שרק עכשיו מכים חיילים וקצינים. הם הוכו בידי מתנחלים כל הזמן; ואולי המקרה החמור ביותר היה בעת שריפת השוק בחברון, כאשר מג"ד וקצינים הוכו בקתות בידי מבעירי השוק ובוזזיו שבאו מקרית ארבע. גם מקרה זה טושטש, בלי שהעוסקים בו הבינו שמדובר בעניין עקרוני עד מאוד, שהמשכו יעלה לנו ביוקר.

לא נכון גם שההתנכלות למר שמיר בשבוע שעבר באריאל היתה בגלל מדיניותו. היא קרתה, מפני שהוא אישיות ממלכתית בכירה. הוא הדין בחרפות נגד שר הבטחון, הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד, שכולם מייצגים את המדינה וסדרי השלטון. המתנחלים מריעים היום רק לאותם אנשים שמעולם לא היססו לשבור נורמות שלטון מתוקנות, כגון מר שרון. מי שלא הבין זאת, אינו קורא את המפה.

האישים הפוליטיים שלנו, והתקשורת שלנו, עדיין משתמשים בביטוי האידיוטי “נטילת החוק לידיים” בידי המתנחלים, ואינם מבינים שבכך הם משחקים ישר לידיהם של אנשים שאינם מכירים בחוק, פועלים נגד החוק, ומה שהם עושים אינו נטילת החוק לידיים, אלא הם עושים דין לעצמם, מחוץ לכל חוק של מדינת ישראל, ובעצם רומסים את החוק ברגליים. וגם זה בלתי נמנע באידיאולוגיה הקיימת.

מעצם האידיאולוגיה של “ארץ ישראל שייכת לעם ישראל” הפך גוש אמונים להיות, מראשיתו, הגוף האנטי־ממלכתי ביותר שיש לנו, העומד בניגוד קוטבי לכל המוסדות החברתיים ולכל ההתארגנות השלטונית שהקימונו כאן מקום המדינה ואילך. מעצם האידיאולוגיה הזאת הם פועלים, ויפעלו, נגד כל האירגון והסדר החברתי של מדינת ישראל. “לארץ” ול“עם” באמת אין שום מחוייבות לכל אלה, גם אם ייחתמו אלף ואחד מסמכים והסכמים־לשעה, שאפילו ערך טקטי אין להם.

ולטוענים שהם יושבים שם בתוקף החלטות ממשלה, אפשר רק להשיב ששום ממשלה בישראל לא החליטה עד כה על סיפוח השטחים; ולכן הם יושבים בפועל, מחוץ לגבולות המדינה, מובלעת פוליטית בלתי ברורה ובלתי מוגדרת, שלידתה לא בטהרה, בלב החוק הירדני.

ואם כן, עם אש"ף נדבר ואתם לא?

כותבת שורות אלה נמנית עם האנשים שידברו עם אש“ף רק בלב כבד מאוד, בתנאים ברורים מאוד. באותם תנאים עצמם אני מוכנה לדבר עם המתנחלים: אם יכירו במדינת ישראל בגבולות בטוחים ומוכרים, תוך ויתורים טריטוריאליים, על פי 242 ו־338; אם יחדלו כליל מן הטרור נגד אוכלוסיה אזרחית ומן ההתנכלות לצה”ל; ואם יוותרו על ה“אמנה”. שאם לא כן, הם מתנכלים לעצם הממלכתיות שלי.

עד אז, אין לאיש מאתנו מה ללכת אצל בני־בניו של למך, שאיש הרגו לפצעם וילד לחבוּרתם. עד אז, אין שום טעם להגיע לנסיונות של הבנה עם מי שמלכתחילה אינו רוצה בהבנה, אלא בלגיטימציה של כל מה שאינו לגיטימי. רק אם יצהירו המתנחלים בפנינו, קבל עם ועדה, הצהרה בלתי־חוזרת, שהם מוותרים על חלום האנארכיה של “ארץ ישראל שייכת לעם ישראל”, ומקבלים את הדין של “מדינת ישראל שייכת לאזרחי ישראל”, על כל ההשלכות המעשיות הנובעות מכך עד לאחרונה שבהן, והראשונה היא החזרה לגבולות הקו הירוק, שהם, עד להודעה חדשה, גבולות מדינת ישראל – אז ורק אז, נוכל לומר: אחינו הם.

ידיעות אחרונות 30.6.1989