א    🔗

יום אחד סר לחנותו של חוואג’ה רפול ערבי לבוש הדר כאפנדי ודיבורו יהיר והתנהגותו שחצנית. עם שהציג את עצמו כסוחר שמן זית ודרש מחיר מוגזם עבור תוצרתו, החל האפנדי לפלוט מלות גנאי על היהודים ובעיקר כנגד חוואג’ה רפול.

התהגותו המקניטה עוררה את חמתו של חוואג’ה רפול הגברתן, שנודע בעוצמת שריריו. ללא היסוסים הרבה נטל את הערבי הגביהו מעלה מעלה וסובבבו סחור־סחור ככנף טחנת־רוח והשליכו ככלי אין חפץ בו ארצה. משהתעורר האפנדי מעלפונו, פקח למחצה את עיניו הנפוחות, התרחק כמטחווי־קשת מפתח החנות, זקר אצבע מאיימת והכריז בקול חנוק מבכי:

– ראה חוואג’ה רפול, השפלתני עד עפר. בוא יבוא יומך!

לשמע דבריו נתחייך חוואג’ה רפול וגלגל בקצות אצבעותיו את שמפו המזוקר.

ב.    🔗

מאז חלפו שנים והמקרה נשתכח.

בליל חנוכה אחד נפתחו ארובות השמים והעבים לא ידעו מעצור. לאחר שניתכו ארצה גשמי זלעפות, החל יורד שלג כבד, שכיסה את עין הארץ במעטה צחור. חוואג’ה רפול סגר חנותו על מסגר ובריח בשעת ערב מוקדמת והלך לביתו.

ובבית אווירת חנוכה. הנרות הודלקו ולביבות טעימות קיפצו וריטטו על המחבת. האח שהוסקה בפחמים והפיצה חום נעים וחריף וחוואג’ה רפול שר בקולו הרווה “מה עוז צור ישועתי”. לפתע נשמעו דפיקות בדלת ואל החדר נכנס ערבי מכורבל אדרת שער, ראשו עטוף בצעיף שחור ורק עיניו השחורות והחודרות בצבצו מן הצעיף.

– סאלאם עליקום (שלום עליכם) – אמר הערבי.

– עליקום אל סאלם (עליכם השלום) – השיב לעומתו חוואג’ה רפול – מה הביאך הלום יא אחי?

– בשעות הבוקר המוקדמות – אמר הערבי – יצאתי מחברון עם פרידות עמוסות פחי שמן זית זך ולפתע נזדעפו פני השמים ושלג כבד ניתך ארצה. הפרידות נתקעו במבואות ירושלים ועליהן פחי שמן שינעמו לכל חיך. – באומרו זאת שלף פח שמן קטן ומבהיק והציגו על השולחן.

– אם תבוא עמי ותסייע בידי, מבטיחך אני שאמכור לך את השמן במחצית המחיר.

ההזדמנות ליהנות מרווח נאות קסמה לחוואג’ה רפול, שכן בשל החורף העז לא באו העירה השַׁמנים למינהם והעיר צמאה למעט שמן זית זך לטבול בו את הפת. שאל חוואג’ה רפול בעצת אשתו וילדיו והללו לא עמדו בדרכו.

חבש חוואג’ה רפול את מצנפת הצמר הצ’רקסית השחורה והגבוהה, נעל את מגפיו ארוכי־הצוואר, התעטף בגלימת צמר גס והתכוון לצאת לדרך. כמו במפתיע קמה סערה עזה ומאיימת והקור הלך וגבר. שמשת החלון נתפוצצה ורסיסה נתפזרו ארצה. ניסה חוואג’ה רפול לצאת בעד הפתח, אולם הרוח דחפתהו פנימה. ניסה בשנית ולא עלה בידו. פתיתי השלג הלמו בפניו וצרבו את לחייו. הגברתן החליק ונפל אפיים ארצה.

– מידי אלוהים הדבר־ הכריז חוואג’ה רפול והציץ אל החלון המנופץ ואל הנרות הדולקים. – לא, לא אלך בעד כל הון שבעולם! ואז פנה אל הערבי ואמר: שמע יא אחי, אם רצונך למכור את סחורתך לך והבא אותה לכאן.

הערבי ניסה לשכנעו במלים לדחוק בו לבל יחמיץ הזדמנות נדירה לרווח קל, אולם הפצרותיו היו הפצרות שוא. התרחק הערבי צעדים מספר מן הפתח, הסיר צעיפו והכריז בקול מקניט:

– הזוכר אתה מי אני? לפני שנים אחדות הכתני מכות נמרצות ובלבי שמרתי לך טינה וחיכיתי ליום נקם ושילם. העלבון הצורב לא נשכח ולא יישכח מליבי. משירד היום שלג כבד שמתי פעמי אליך. לא הרחק מכאן ממתינים לך חברי לשספך בחרב. בחייאת אללה ונביאו שבר־מזל אתה – אמר הערבי והסתלק במרוצה.

חוואג’ה רפול לא רץ אחריו. הוא נעמד בפתח כנציב מלח. הרוח, שלפני רגעים אחדים סערה ורעשה, נשבה עתה לאיטה והשלג פסק מלרדת. נעל חוואג’ה רפול את הדלת והציץ אל הנרות הדולקים ושפתיו דובבו מבלי משים: על הניסים ועל הפורקן ועל הגבורות ועל התשועות ועל הנפלאות ועל הנחמות שעשתי לאבותינו בימים ההם בזמן הזה – נס חנוכה שנעשה לאבותינו בימים הרחוקים ההם, חוזר ומתחדש בכל דור ודור.

* * *

סימני עייפות ניצבו בעיניו של חכם שלום והוא נשתתק. לא הוספתי לבקשו. טפח הזקן על שכמי בחיבה ואמר: סימני עייפות ניכרים בך. מחר בעזרת ה', אם לא יקחני בוראי אל תחת כסא כבודו, תפגשני אצל אותו ספסל אבן מבהיק, שהולך ופושט צורה ולובש צורת קבר. שם אספר לך מלוא חופניים סיפורים נאים על אותם אנשים מופלאים שנשרו מחיינו.

נפרדנו לשלום ושמעתיו קורא לזקנה ליטול אותו סל פירות, שניטל ממני בתום לב.

הפרנסה טורדת את מיטב שעותינו ואין הלב פתוח תמיד לסיפורים וכך חלפו חודשים אחדים מבלי שפקדתי אותו זקן מופלא. בשעת מנחה של יום שטוף שמש אמרתי: אלך ואשוטט בחוצות עירי, אמצע אותו זקן ירושלמי ואשמע מפיו דברים של תקווה ונחמה.

חיפשתיו ולא מצאתיו. ספסל האבן היתום הבהיק באור השקיעה ונזכרתי בדימוי שצייר אותו זקן.

שני קשישים דידו על מקלם והתנהלו לאיטם לעבר בית הכנסת ושמעתים לוחשים זה לזה בעצב: “וי על דאבדין, תהי מנוחתו שלום”. ראיתים מתרחקים במדרון ומניחים לאותה מצב להבהיק בבדידותה לאור השקיעה.