לרעייתי תקוה ולילדי רפאל, יוכבד־מיכל ונורית

א

הצטנף נוריאל מצליח בפינתו ופכר ידיו. לבו כבד היה כאבן שהוטלה למצולות. “מי יתן ויצא בשלום” מלמל וקימר גביניו בתפילה. מפעם לפעם בהו עיניו לעבר חדר הניתוחים, שנעלם וחזר ונעלם בענני עשן הסיגריות. סילוני העשן המתאבך ריחפו בקימרוני המסדרון האפלולי של בית החולים הירושלמי ונתמזגו בריחות תרופות ששטו בחלל. ריחות אלו הבאים לאחר ליל נדודים ותפילה – מהרהר היה – כוחם יפה להשליט עיפות־שלא־מרצון. ומשפיהק נוריאל מצליח פיהוק של מתיחת אברים, נשמט מידיו ספר התנ"ך המצהיב ונחירותיו הקצוּבות נתגלגלו חיש מהר מקצהו עד קצהו של המסדרון האפלולי.

נם נוריאל מצליח וחלומות הבעיתוהו. בחלומו והנה הוא יושב נינוח על ספסל ירוק, בצילו של עץ רב־פארות, וצפורי־שיר מרננות ומקפצות מבד אל בד והוא, כדרכו, פורס ידיו לפני הבריות לנדבה. אשה מפורכסת ומבושמת הניחה בכף ידו הקעורה פרוסת עוגה ובהכרת תודה פורר אותה חיש מהר לפרורים זעירים והגישם לידידיו הצפורים. משירדו לקראתו בעלי־הכנף נתחוור לו להפתעתו כי טעות מרה היא בידו. אין אלו ציפורי־שיר, אלא מלאכים צחורים, שפרחו מדפי־תנ"ך מצהיבים. כרובים דשנים שדמות אדם פניהם. מגודלי־כנף ורגליהם רגל ישרה וכף רגליהם ככף רגל עגל ונוצצים כעין נחושת קלל – דמויות מוכרות מאי־שם. קיפצו לפניו הצחרחרים בנענועי־כנף קצובים ושוררו בנעימה צובטת לב, שאין אוזן אדם רגילה לה. נעימה מוזרה שלא מן העולם הזה, מין נעימה שנשמעה באזניו כספק שירה, ספק נהי. “וי על דאבדין… וי על בן חמודות, שזיו חמה ניטל ממנו – שוררו, וי על נוריאל מצליח. ערירי נותר. ללא בן שיאמר קדיש… ללא בן שיסעדנו לעת שיבה” – קוננו.

נבעת נוריאל מצליח והישיר כנגדם מבט של זעם וגרשם בכנף מעילו הבלה: – סורו לכם צרי עין – אמר בקולו הצרוד – כלום דואב לבכם על שיחידי אומר שירה לפני בוראו?

והללו שבצחור נפנפו בכנפיהם נפנוף של ליאות ושגרה, התלכדו סביבו במעגל וכרכרו ושרו בזמר־לא־זמר:

וי לו וי, וי לו אוי – נוריאל מצליח!

לא עוד אב, לא עוד בן – נוריאל מצליח!

וקטנים שבחבורה מושכים בכנף מעילו, חורצים לשון ומנבחים ומלעגים ומקנטרים:

אב! אב! אב!

וזקן שבחבורה נוזף בהם כשמש בית הכנסת ומכריז בניגון בקולו העמוק והמתכתי: “וקדיש?”

והקטנים מנופפים כנפיים בצחקוק מפעפע:

קדיש?! – היה אדיש… היה אדיש…

ב

“נחרן זקן. לך הביתה נחרן זקן! אין כאן מקום לקבצנים!” – הקיפוהו אחיות צעירות בלבן, תמירות עגלגלות ותפוחות־שד. הקיפוהו וצחקו בפה מלא. “סבא – הוסיפו – כאן לא אולם קונצרטים. רק שם מותר לנחור והקהל מוחא כף” – אמרו וצחקו מדברי חכמה שלהן. צעירות ורעננות היו ודרכן של אחיות צעירות בבית־חולים, שצוחקות הן על דברים של לא כלום, שצחוק סימן יפה הוא לטשטוש המוראות.

נעור נוריאל מצליח מן הטלטלה וצחק. סתם צחק. צחקו הן מצחוקו שלו וצחק הוא מצחוקן שלהן. “חלומות שווא ידברו! אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו. לא מלאכים של אש ורוח, אלא מלאכים עגלגלים וסגלגלים של בשר ודם” – הכריז ותקע בהן זוג עיניים תובעניות.

קרצו זו לזו האחיות ברמיזת עין וגלגלו אצבע על צדע, לאות כי נתרופפה דעתו. משנסתלקו צחק.

ג

משסבור היה נוריאל מצליח שבא הקץ להרהורי סרק, באו המראות וטפחו על פניו. דלת חדר הניתוחים נעה על צירה ושני רופאים עייפים וחיוורינים יצאו בעד הפתח.

– מה חבל, כמה צעיר הוא וכבר נגזר עליו למות – זרק לחלל המסדרון הצעיר שבחבורה.

מאפיר־הצדעיים הישיר כנגדו מבט של ותיק ומנוסה ואמר בקול שלו: – ידידי הצעיר, אלו הם החיים. זו תרומת המודרניזאציה, בצד הנוחיות טמון גם המוות, אך לחיים יש גם צדדים יפים. אשר למקרה שלנו – אמר מתונות – דומני, כי לא יוסיף לראות את הזריחה הבאה. – ראיתי בעיניו את הכמיהה למוות. המכונית שפגעה בו לא הותירה בו מתום.

– תאונות הדרכים הללו… – התאנח הצעיר.

שמע נוריאל מצליח הרהורים אלו שבקול ונזדעק עליו לבו. נזדקף כסהרורי ממקומו ושלח ידיו לפנים, כעיוור המגשש באפילה. רירו ניתז על בגדיו וזעקה חרוקה פרצה מגרונו: “שמעתם – לא יוסיף לראות את הזריחה הבאה”. חפץ היה להוסיף ולזעוק. חפץ היה להתריע. לבקש רחמים. אולם ברכיו פקו וריקנות של טשטוש חושים מילאה את ישותו. מששבה אליו רוחו ורטיה צוננת הונחה על פניו, פקח עיניו המימיות ושלח מבט בוהה אל סביבתו. לגם ספל מים, קם ונעלם.

ד

יצא נוריאל מצליח לרחובה של ירושלים והביט לעבר השמש הגדולה והסמוקה השוקעת לאיטה בינות ההרים. חפץ היה לקלוט מלוא החופן קרניים זיווניות של שקיעה ולקלוע אותן לזר – מתת אב לבן כדי לעכב את השקיעה. השמש, כמו מתעלמת, שלחה קרניים ארוכות־אחרונות של שקיעה, קרניים שרבצו לאורכו של כביש האספלט ושיוו לו מראה של נחל בוהק, שמים זכים מתנהלים בו. המכוניות הרצות הלוך ושוב דמו בעיניו של נוריאל מצליח לספינות־נהר, השואבות חיותן מן השמש השוקעת. הכל נהנים היו מזיו חמה ורק נוריאל מצליח עמד וידיו שלוחות ריקם. מאן דהו הניח לתומו פרוטה בכף ידו המושטת לרחמים.

נוריאל מצליח צעד בעקבות השמש הגוֹועת.

מששקעה קרן אחרונה של חמה וצלליות כהות של ערב נתפשטו על הכביש, סבור היה שהצלליות החולפות ביעף אינן אלא מכוניות חברא־קדישא, אולם תמה היה אם לא די באחת בלבד, במבהיקה והשחורה מכולן, שתוביל אחר־כבוד את יחידו.

– סבא. מדוע אתה חולם ברחוב? כמעט ונדרסת סבא. – שירבב ראשו נהג צעיר ומשופם – אתה רוצה למות?

– חולם. וכי מה אתה יודע על מה אני חולם? – סנט נוריאל מצליח בהינף יד.

נתגלגלו רחמיו של הנהג על האיש ההולך לאורך הכביש הרחק מישוב ומאדם, נטל את ידיו הכמושות של נוריאל מצליח והעלהו למכוניתו.

– הלאיש בגילך נותרו חלומות? – הלעיג הנהג, כדרכם של צעירים שלא שתו מכוס החיים.

– כן בני. חולם אני חלום, שלא היה ושלא יהיה. סתם חלום של זקן על יחידו שלא יראה זריחה חדשה. שלא יחבוק אשה ולא יוליד בנים. אשתו לא תחלוץ שד לילדיו. חלום על אחד איש, נוריאל מצליח, שימות ערירי. ללא בנים. ללא נכדים. איש לא יאמר אחריו “קדיש”. אני חולם על נכדים, שלא יבואו לעולם. על נכדים שלא ימשכו בכנף מעילי ושלא יקראו אחרי “סבא”. סתם חלום שלא היה ושלא יהיה. נוריאל מצליח הישיר מבטו בעלם הצעיר שלצדו וגיחך: ראה־נא דרכו של עולם – את כפות ידי הרועדות הללו שלחתי אל־על וזעקתי: “שמש בגבעון דום…” והלך הטיל, לתומו, לכף ידי מטבע קטנה ושחוקה. ראה דרכו של עולם: ישועה חיפשתי ואסימון שחוק מצאתי.

– לאן אתה מבקש להגיע – סבא? – ריכך המשופם את נעימת דיבורו וכעכע בגרונו.

צמצם נוריאל מצליח את עיניו והציץ בעד זגוגית המכונית אל הערב המאפיר ותמה לפתע על עצמו ועל מעשיו בתוך מכונית זרה, שעה שבנו מוטל על ערש דווי.

– קח אותי לבית־החולים לראות את בני. – אמר חלושות – צר לי כי עלי לבוא אליו וידי ריקות. ברוב תמימותי חפצתי להביא לו מלוא חופניים קרני חיים, אולם אנו הקבצנים ידינו מושטות רק לנדבות בשר ודם…

ה

משעמד נוריאל מצליח על סף בית החולים ופניו צרובי־חמה, שמע קול שקשוק גלגלים ופטפוט־חולין. שני סניטרים דחפו לפניהם עגלה במסדרון האפלולי ועליה גופת בנו, העטופה תכריך לבן. גם לבושם שלהם לבן ומבהיק היה, כלבושם של מלאכים שבחלום, ופניהם זיווניים ודשנים ודיבורם על דרך השגרה, אך מקוצצי כנף היו.

באלם־קול השקיף נוריאל מצליח וראה את עגלת משאלותיו הולכת ונבלעת באפלולית המסדרון. ככל שיספה ורחקה, כן חש כי קומתו שלו הולכת ומצטמצמת, הולכת ומתגמדת, הולכת ונמוגה, אך כפות ידיו המושטות נותרו איתנות ומצפות…

א

בשורת הנישואין הקרובה הטביעה את חותמה במזל. הנערה נשתנתה תכלית שינוי ולא ידעה נפשה מרוב שמחה, שהרנינה את לבה. עליצות ושובבות הבזיקו בעיניה ושלחו לחללו של עולם ניצוצות ניצוצות של אושר. המחשבה, שאמנם תנשא לבחיר לבה האשכנזי, החדירה בה גאווה. לא אחת, שנעה שכיבדה את דירת מעבידיה מתגנבת היתה לאיטה אל פינת האיפור של גבירתה, ולוטשת בחשאי מבטי אושר לעבר בבואתה שנשקפה מן הראי, הטיבה תסרוקתה, קרצה בערמומיות מעושה, ואצה חיש לעבודתה. קומתה הנמוכה כאילו נזדקפה משהו, הדם זרם בעורקיה במשנה מרץ והלב פעם כאורלוגין: “לאשכנזי אני נישאת – אני נישאת לאשכנזי” – דומה כי הבחור טפל ומוצאו עיקר…

ב

חווא’ה דאוד, יהודי ירא שמים ומכובד כל הבריות, שעסק כל ימיו בתורה לשמה, ראה במעשי בתו-יחידתו חטא בל יכופר: "הכיצד – זעק והנחית באגרופו מהלומה עזה על השולחן ופוקקו לרסיסים – הכיצד בת ישראל כשירה, בת גבירין שופראין, שהכל נוטלים עצה מפיו, תינשא לאותו אשכנזי מפוקפק, שלא מוֹדע לו ולא קרוב. בן בלי בית… האוזניים תאמנה משמוע והלב ימאן להאמין הכיצד יהודי יקרא, זה ששבת אינו יודע מהי ואינו מתנזר ממאכלות אסורים. אוי לנו ביום הדין! יקח האופל את מזל שלי! לו ברחם אימך היתה קבורתך ורווח לי – זעק חוואג’ה דאוש וקיהל נשים וטף. הניסיונות לפייסו היו לשווא. וחוואג’ה דאוד בשלו: – “אם מזל שלי תינשא לבן בליעל זה משביעני שמים וארץ, שאשב עליה שבעה ואקרע עליה קריעה ביום כלולותיה, למען יקרע האל את רוע הגזירה…”. אשתו מרים סופקת היתה כפותיה בחוסר אונים ומצפה לזמנים טובים.

נכבדי השכונה עודדוהו במילים, לבל יביא חטא לנפשו, שהרי נאמר בפרקי אבות: “אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו” וכלום יאה הוא ליהודי ירא שמים כמותו להטיל פגם בבן ישראל, אף מבלי שראהו.

יבוא הבחור – אמרו – ויתהה על קנקנו, שהרי נאמר “אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו” ואם ריק הקנקן – אמרו לחוואג’ה דאוד – מלאנו אתה במצוות ובמעשים טובים והרי אתה בחזקת “מציל נפש בישראל”…

דברי הכיבושין הפיסו במקצת את רוחו הזועמת של חוואג’ה דאוד, שבכי חנוק מילא עדיין את חדרי לבו. “ניחא – אמר – אראנו ואתהה על קנקנו”.

ג

באחת החורשות הנידחות, שבמבואות ירושלים, יעד חוואג’ה דאוד את מקום הפגישה.

מתוח ונרגש עמד חיימקה בציפיה לבוא חותנו המיועד. לא ארכה השעה וחוואג’ה דאוד נתקרב לאיטו, מקלו בידו ופרקי תהילים על שפתיו: “מי יתן מציון תשועת ישראל בשוב ה' את שבות עמו…” – פיזם וסקר את סביבתו. חיימקה קרב לקראתו בצעדים מדודים ופניו חיוורים כלבנה במרומי רקיע.

שלום אדון דאוד – אמר חיימקה בקול גמגמני.

אין שלום לרשעים – ענה לעומתו חוואג’ה דאוד ברול מוחץ וגילגל שולי זקנו במבוכה.

נשתררה דממה.

הפר חוואג’ה דאוד את הדממה, האהיל ידיו מעל עיניו בלגלוג והכריז כבוחן:

– כלום כבודך הוא חיים קירבשנויים יקרא?

– כן – השיב חיימקה – אך קרא לי קירשנבויים בבקשה.

פרס חוואג’ה דאוד פיסת בד על אחד הסלעים, הניח מקלו בין רגליו, יש ברווחה, עצם עין קונדסית אחת, אותת באצבע מאיימת ואמר:

– ולמה לא תשנה את שמך לשם ישראל? – ולעצמו לחש: “ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם”.

התישב חיימקה על זיז סלע כמתחמק ואמר:

– אדון דאוד. נשבעתי שלא אשנה שמי לעולם. זכרונות גדולים קשורים בשם זה – זכרונות על בית אבא שחרב. אדוני יודע, אבא שלי רב גדול היה בישראל. הרב צבי הלל קירשנבוים קראו לו וישיבה גדולה עמדה תחת השגחתו. משבאו הנאצים לפולין מסרנו אבא, שאותו לא הוספתי לראות לעולם, לידי המשרתת הנוצריה שלנו. אבא חיבק אותי ואימץ אותי אל לבו לפני הפרידה ואמר: “בני, בשל חטאנו גלינו מארצנו ועתה גם בגלות לא יכירנו מקומנו. אויבי האומה מתנכלים לנו ואנו הולכים בדרך שלא נשוב ממנה לעולם.” דמעות ניצבו בעיניו של אבא ז"ל כשאמר: “בני, שמור על גחלת ישראל שלא תכבה…” אבא הלך לבלי שוב.

אתה יודע, גדלתי בדיר חזירים, רחוק מאלוהים ואדם ואולם כשבאתי לארץ, לאחר תלאות מרובות, סבלתי חרפת רעב והלכתי בודד ללא קרוב ומודע, התגוררתי בבית הכנסת אורחים, שבו מצאו מקלט מוכי גורל ואנשים שכוחי אל. גם משם סילקוני יום אחד וקראו לי, לבנו של הרב צבי הלל קירשנבוים גוי… ערל… ולא אחת בסבלי שאלתי את נפשי למות כמו אבא… אולם בתוך האפילה הגדולה של חיי – ראיתי לפתע אור גדול והרבה הרבה נחמה בבתך מזל… זו מזל בחורה מאוד טובה ומאוד הגונה… אדון דאוד אנא אל תאמין לשקרים של האנשים – הם מקנאים בנו…".

חוואג’ה דאוד, שהכין עצמו למערכה כבדה נגד אותו “כופר”, שינה דעתו חיש מהר, לבו הקשוח נתרכך עד מהרה ודמעות חמות נתגלגלו על זקנו והפטיר קבל עולם: בעוונותינו הרבים… בעוונותינו הרבים… הוא היה רב… אה! וניגב בשולי שרוולו את פניו הלחים.

חוואג’ה דאוד הזדקף, לחץ בחום את ידו של חיימקה ונשקו על מצחו: – זכור בני את צוואת אביך הקדוש ותהיה ברכת אלוהים עליכם. שמרו מצוות התורה ותהיה היא משמרת אתכם.

שעה ארוכה עמדו השניים דוממים.

נמוגו דמדומים של בין-ערביים, חשכה ירדה על הארץ וכוכבים נצנצו בשמים הגבוהים. צרצרים השמיעו קולם מבינות הסלעים וליוו בנגינתם את איוושת הרוח בחורש – “הם מנגנים לכבוד החתונה שלכם” – אמר חוואג’ה דאוד בקול מבודח והתנהל לאיטו כשהוא שעון על חיימקה – חתנו המיועד.

ד

קשיחותו וקנאותו של חוואג’ה דאוד הפכו עתה לחיבה עזה. אוחז היה ביד אשתו ובעיניים נוצצות ובפנים מאירות היה אומר לה: “כלום קל הדבר בעינייך מרים? לבן רבנים תינשא בתנו”. בלשונו השנונה השיב מנה אחת אפיים לאותם קנטרנים ומליזים, שהלכו רכיל בחיימקה. בכל עת מצוא ידע לפאר ולרומם את מעלת חתנו. נוהג היה לומר: “מה לכם כי תלעיזו? בן רבנים הוא, שגורלו המר לו. בוא יבוא היום ויטפח על פניכם”. והללו נדו לו: “הבל הבלים… נחייה ונראה!”

אמנם לא אחת הבעיתוהו בשנתו חלומות רעים שבהם ראה את חיימקה אוכל בשר חזיר וצלב גדול מיטלטל הלוך ושוב על חזהו. צעקה היתה פורצת מגרונו ושעה ארוכה היה יושב על מיטתו מביט לעבר מטולטלת השעון הנעה הלוך ושוב ולעצמו היה לוחש: “יגער ה' בשטן, יגער ה' בשטן”. ספקות וחששות כרסמו את לבו, שמא יש אמת בדבריהם של המלעיזים וחיימקה זה אינו אלא נוכל, שהרי כיצד יתהה ויבחן אמיתות הדברים, אך על מחשבותיו אלה לא אמר לאיש ועשה כל שביכולתו כדי להעמיד במהרה חופה וקידושין כדת משה וישראל.

החופה נערכה ברוב עם. יקירי קרתא מלאו את האולם. לא נעדרו אף המלעיזים למיניהם, שציפו בקוצר רוח לראות כיצד יפול דבר. ואמנם, אשר ציפו לו בא. חיימקה נתקשה באמירת “הרי את מקודשת…” אם בגלל קשיי מבטא ואם בשל חוסר ידיעה, שעוררו צחוקם הרועם שלרבים מן הנוכחים. באו הללו וטפחו על כתפו של חוואג’ה דאוד, שלחו חיוך מתוך שפמם והפטירו: “הא לך חתן”. אך לא איש כחוואג’ה דאוד יתן לבו לקטנות. “כיצד יידע? כלום נשא אשה מעולם?– שאל והשיב בהגיונו הפשוט – הרי לכם הוכחה ניצחת, שלא נשא אשה מעולם”.

משתם הטכס, נתמתח חוואג’ה דאוד, הניף ידיו אל-על ואותת למנגנים. הללו פצחו ברינה ווואג’ה דאוד פזז וכרכר, מחא כף והניד כרס לצלילי תוף וכינור והדביק בשמחתו את הקרואים, שהחרו החזיקו אחריו ויצרו מעגלים מעגלים של חוגגים. היין נשפך כמים וחוואג’ה דאוד קרן מנחת.

עודו נותן פורקן לשמחתו ויד הונחתה על כתפו. היה זה צעיר מבני השכונה שלחש מספר מילים על אוזניו של חוואג’ה דאוד. כששמע חוואג’ה דאוד פניו נתכרכמו וקריאת וי אדירה פרצה מגרונו. עולמו חשך עליו. בעוד ההמון חוגג יצא הוא בסערה את האולם… יצא ולא ידע לאן תשא אותו הרוח. הרחוב שרוי היה בעלטה וצינה ירושלמית עזה חדרה בעד צווארונו הפתוח. ראשו היה שמוט לאחור, כי שנפשו נקעה בחיים. הילך ברחובות… רץ ברחובות… ולא פסק למלמל דברים, שחוט של הגיון נעדר מהם.

מבלי משים מצא חוואג’ה דאוד את עצמו בתוך החורשה, שם כרת ברית עם חתנו לעתיד. דמיו החלו גועשים בקרבו. חושיו נטשטשו והחל מנגח בראשו את זיז הסלע, שכליֹ ישב חיימקה בפגישתם הראשונה, כמו חפץ לנגח בחיימקה עצמו. זרזיפי דם פרצו ממצחו ושטפו את פניו. “וי וי – זעק למראה הדם והרעיד חללו של לילה – שומרני ה' מידי רשע מאיש חמסים תנצרני”. שעה ארוכה המשיך לקונן, אחר שיקע ראשו בין כתפיו מחמת הצינה ונרדם חסר אונים.

ה

השמחה נמוגה כעשן. כשהבחינו בני הבית בהעדרו של חוואג’ה דאוד יצאו לחפשו. מרים טפחה על חזה, שרטה פניה וחרדה לשלום בעלה. החיפושים היו חסרי-תועלת. לא נֹתר מקום מתקבל על הדעת שלא חיפשוהו. איש לא ידע להסביר לאן נעלם ומדוע נעלם. לפנות בוקר צץ רעיון המוחו של חיימקה – נטל את מזל, שסובבה עדיין בשמלת כלולותיה, עלו למכונית של ד“ר כ”ץ, מעבידה של מזל, והשלושה יצאו לעבר החורשה. בני הזוג נותרו במכונית וד“ר כ”ץ יצא לתור את החורשה.

אגב חיפוש שמע ד" כ"ץ נחירות עזות. משהלך לקראתן מצא את חוואג’ה דאוד שרוע בלב החורשה, פניֹ מכֹסים דם קרוש, בגדיו מוכתמים, אך שקוע היה בשינה ערבה ונחרנית.

התנועה סביבו העריתהו מתרדמתו ובעיניים עצומות ביקש: “סורו ממני רשעים… סורו ממני עוכרי ישראל…”

ד“ר כ”ץ עמד המום לנגד האיש השרוע על הרצפה ורחמיו נכמרו על האיש הגא, השרוי במצב מעורר חמלה. היסס ד“ר כ”ץ לרגע, אחר הסיר את כובעו דרך נימוס ואמר: “שלום עליך חוואג’ה דאוד”.

נשא חוואג’ה דאוד את עיניו לעבר מברכו, התישב והשיב בקול חנוק:

– שלום כבודו! למה הטריח עצמו ובא לראותני בשפלותי וקלוני.

– אין דבר! אין דבר! – פייסו ד“ר כ”ץ.

– אני בשמחת חתן וכלה חפצתי וראה את שעולל לי אחיך האשכנזי. יראה כבודו, אוצר היה לי, אוצר שכולו תוֹם ואוצרי שלי נגזל מידי לאור היום בידי נוכל, שהעמיד פני בן רבנים ואני לתומי האמנתי לו.

– ספר מה היה.

– שעה שמחתי בשמחת בתי יחידתי קראני אחד מבני השכונה המהימנים ולחש לאוזניי כי חיימקה אינו נימול…

ד“ר כ”ץ התרתח והתריס כנגדו:

– שקר ולזות שפתיים – ידעתי גם ידעתי את אביו של חיימקה, ששמו נודע לתהילה אף בארצות שמעבר לים בשל למדונתו המופלגת ברזי הרזין של התלמוד ובשל התשובות המבריקות והמוסמכות שהשיב לקהילות שפנו אליו בענייני הלכה. מי הוא מוציא הדיבה ויתן את הדין!

– האמנם שיקר הרשע?! – פקח חוואג’ה דאוד כנגדו זוג עיניים תמהות – מי יתן ועל קודקדו חמסו ירד! שמחת חתן וכלה הפר וכמה נפשות הרג…

– תמהני עליך חוואג’ה דאוד, שחריף אתה בהלכות החיים, שהלכת שולל אחרי אחד עוּל ימים, שחפצו יחיד היה בוודאי לשאת את בתך.

– ראה ד“ר כ”ץ יקירי, איני כסיל ואף לא פתי. הלוא תבין שחששות לגבי מוצאו של הבחור, לא נתנו מנוח לנפשי, אף שעה שהלכתי והקמתי חופה וקידושין. משהסכמתי לנישואין – בזתי לקנטרנים. בזתי להולכי רכיל. לכול אני נכון אך לא אוכל תת לבתי מחמל נפשי לבוא בברית נישואין לאחד שאינו בן-ברית. מאמין אני לדברתך כי בן רבנים הוא, אך בעוונותינו הרבים הגעו ימים קשים ליהדות. אחינו האשכנזים “מודרנים” יכנו את עצמם ודת משה ישליכו אחרי גוום וישימו ללעג ולבוז כל שומר משמרת התורה.

– והרי גם אני אשכנזי,

– אה, לא! – ביטל חוואג’ה דאוד את דבריו של ד“ר כ”ץ בהינף יד – אתה שונה מהם. מדברך נופת צופים וידענותך מופלגת היא. לו ידענותך ושמירת המצוות שלך עולים היו בקנה אחד, הרי שגאון בישראל היית. אה! מה חבל. ואף-על-פי-כן דע לך כי מזרעו של אהרון הכהן אתה. אוהב שלום ורודף שלום. ימלא ה' משאלות לבך לטובה.

עמדה שתיקה בחלל האוויר, עד שהופרה חיש מהר משחזר חוואג’ה דאוד והפטיר בשפה רפה ובנפש פזורה:

– באמת שנותן אתה את דברתך, שיהודי כשר הוא זה חיימקה.

– נותן אני את דברתי בכל היקר לי, שיהודי כשר הוא.

– אוי לי שביזיתי חתן וכלה והעכרתי שמחתם – התיפח חוואג’ה דאוד – מה צר לי שזה גורלה של בתי יקירתי. באמונה שראוי הוא חתני, שאדרוש ממנו מחילה…

נטל ד“ר כ”ץ את ידיֹ הכמושות של חוואג’ה דאוד, שרעדה אחזה בהן. אט אט ירדו השניים אל השביל, שבשיפולו עמדה מכוניתו של ד“ר כ”ץ והבהיקה לאור קרני שמש הבוקר.

כנציב מלח נעמד חוואג’ה דאוד ליד המכונית והשקיף לעבר בתו וחתנו שישבו חבוקים בבגדי כלולות. חייך לעברם בעיניים ממצמצות חיוך סלחני, אחר עלה למכונית, שעה והותירה אחריה תמרות עשן.

שעת בין ערביים. רוח שרקנית מיללת בחליל של סתו ונושאת על כנפיה ביעף משא של חורף עצוב. חורף של זכרונות. דוהרת הרוח והתריסים חורקים - ספק מצינה, ספק מיראה.

חורף בירושלים.

אותה שעה ישבה מרים שמחי, זקנה קמוטת פנים כגויל מצהיב, ובררה גרגרי אורז, חזור וברר. הראויים למאכל הונחו בצדו האחד של טס הנחושת הענק והפגומים בצדו האחר. משקפיה הגדולים, שתקועים היו בקצה אפה, שיוו לה מראה של סבתא מקדם־קדמתה. סבתא שלא נותר לה עלי אדמות אלא זכרונות והרהורים של עבר.

בוררת מרים שמחי את הגרגרים. גרגר גרגר והרהור בצדו, כמו באו אלה הקטנטנים־המאורכים והזיוונים למנות הרהוריה. מהרהרת היא ולפתע החרידוה דפיקות קצובות בשער הברזל. קשה עליה הקימה ואף־על־פי־כן קמה ורוטנת. נרגנת עמדה והשקיפה בעד חרכי התריס ולתדהמתה לא היה קץ. שער הברזל המצולק והמטולא כמו חידש עלומיו, ודרכו פסעה קוממיות רחל. זו רחל שמתה זה כבר. שמלת כלולות לגופה, שערה השחור שצנח על גוה התבדר ברוח, משל מפרש של ספינת מתים. פסעה רחל ורגליה טופפות, כמרחפת. עוד רגע קט ועיניה החייכניות נתקלו בשרידי מודעת אבל נושנה, שהבליטה את שמה, וחיוך מריר פשט על פניה. שלפה מכיסה צרור מפתחות, צרור קטן ומוכר, ונכנסה הביתה – ממש כפי שהכרנוה.

פנתה מרים שמחי אל בתה. כה טוב היה אילו יכלה לשוחח עם יחידתה, שהלכה זה כבר והותירה אותה, הזקנה, בגפה. בודדת נותרה וטס אורז של זכרונות בידה. לבור ולבור ולא למצוא מסתור.

שעתה של רחל דחוקה. היא חולפת כמשב רוח אביב ובכפות ידיה הזיווניות, כגרגר אורז מגודל, היא מלטפת את החפצים שבדרכה – הרהיטים, התמונות, את פניה של אמא.

– אבא מת – נשמע קול מאוב, קולה של רחל.

– כן אבא מת. אבא מת משום שהיית מפרש־חייו. ספינות ללא מפרש נטרפות בלב ימים, ונבלעות במצולות – השמיעה מרים שמחי ותמהה היתה על עצמה, על הדרך שבה הצליחה להביע את יגונה, אך נוח היה לה בכך.

– יודעת אני כי מת. הרי תמונתו מוקפת מסגרת שחורה. מסגרות אלו פירושן מחדל. פירושן מוות.

– ראית את אבא? – אין מספרים על פגישות כאלה. מרים שמחי נשתתקה. היא הבינה, כי עברה את גבול המותר.

כל אותה עת של שתיקה, היתה רחל תוהה על העצבות שנזרקה בבית. דומה היה עליה שניטל אורו וחומו של מעון ילדותה. אותו בית שמלא שמחה היה וקול הצחוק, מתחרה עתה בפיחות רוח של סתו. לא נותר דבר – האם נראית כה זרה, כה מרוחקת. כי אמא של ילדות אחרת היתה, יפה ושופעת שמחות. רוצה היתה לומר, להביע משאלה – שמא תצטרפי אף את אל אבא ואלי, שם בארץ החיים, ושמחתך תשוב אליך כמקדם, אך בושה היתה להעלות את הדברים על פיה.

הסתכלה רחל בקירות הבית ומבטה נתקל בתמונה שלה – תמונת עלמה חייכנית מוקפת מסגרת שחורה, ושני סרטים שחורים מפרפרים – ככנפים. קירבה מרים שמחי את משקפיה אל שורש אפה ולכסנה מבטים אל בתה רחל. פניה של הילדה חוורים היו, וככל שהוסיפה להסתכל אך חוורו וגברו ונתמזגו עם גון הסיד שבחדר.

– מדוע את כל כך חוורת? את חוורת כסיד.

צחוק מתפרע פרץ מפיה של רחל, מין צחוק שלא מעלמא הדין: אני מתה! מסגרת שחורה וסרטים שחורים, איזו אמצאה גאונית! זו טעות… זו אחיזת עיניים… זו רמאות… המתים חיים. החיים מתים. מי קבע גבול לחיים. קול הצחוק נדם. הגביהה רחל את ידיה ונטלה את התמונה. הציצה בה רגע, אחר השליכתה ארצה. הניפוץ היה חזק, פי כמה חזק מסתם שבירה של תמונה. שבריה נתפזרו בחדר והתמונה, חייכנית כמו מקודם, נתקעה זרוקה ונזופה בפינת החדר. נטלה רחל את הסרטים, קלעה את שערה, ושוליהם ליטפו בקונדסנות את התכריך שלה…

פקחה מרים שמחי את עיניה ואישוניה גדלו והלכו, רחבו והלכו, והיו לים של תוגה אילמת. היא עמדה לצעוק, אך כוחותיה לא עמדו לה. לבה הלם בחזקה וזיעה קרה כיסתה את פניה. שפשפה הזקנה את עיניה, אך עיניה נטולות משקפים היו. בכל אשר תפנה אך רסיסי זכוכית, גרגרי אורז, פירורי הרהורים. התריס פרוץ היה לרווחה, וסילוני מים ניתכו בזעף על אדן החלון.

שלחה מרים שמחי מבט לעבר הקיר, ספק של עצב ספק של שמחה. תמונתה של רחל הפיקה שלווה, מסגרתה שחורה ומבהיקה, הסרטים השחורים התבדרו ברוח בקונדסנות וליטפו את הפנים החייכניות, כמימים ימימה.

“זו אך הרוח” - קבעה מרים שמחי ורכנה אל גרגרי האורז הפזורים.

א

שעת חצות. בית הכנסת אשר לעדת המקובלים בירושלים עמד שומם וריק מאדם, רק אורה העמום של הלבנה שפך נוגהו על זקנו הצחור ועל פניו הזיוונים והצנומים של חכם משה יקותיאל. עיניו תקועות היו אי־שם בחלל הכיפה המקומרת של בית הכנסת, ואולי אף למעלה מזה.

חכם משה יקותיאל בכה בדמעות שליש וביקש פתרון לחלום מבעית שחלם ופשר לו אין. לפני דקות מעטות פרץ מביתו אל הלילה הקר ופניו שטופי זיעה. כל עוד נפשו בקרבו אץ אל פינתו בבית הכנסת. גופו היה מרעיד וידיו רוטטות.

דלת בית־הכנסת נפתחה לאיטה, בחריקת צירים, וויקטוריה, אשתו של חכם משה יקותיאל, מעולפת בצעיף צמר שחור וגס, צעדה לקראת אישה.

– מה היה לך, אבא? – ספקה כפות ידיה זו בזו ושאלה בקול אמהי – שמעתיך זועק בשנתך וחששתי להעירך, פן יבולע לך, אולם משראיתיך פורץ ויוצא מן הבית בחצות הלילה הקר, באתי כל עוד כוחי בי לראותך ולהשקותך תה חם.

– שובי אשה ועלי על משכבך – אמר קצובות.

– לא אלך ולא אשאירך בוכה. כבד המשא שאתה נושא על שכמך אבא. משא של עם שלם, סבל של דורות.

– אשה. צר לי… צר לי… אין זה משאו של עם. אין זה סבל של דורות. זהו סבלו וצערו של אחד חכם משה יקותיאל!

ככל שיסף וסיפר הלך קולו ונגרע, כאותן פתילות שמן הדולקות בעששית, וידיו הכמושות רעדו מבלי משים.

– בחלומי – סיפר חכם משה יקותיאל ולא גרע עיניו מן הכיפה שבמרום – והנה מצוי אני בראש הר רם ונישא, שראשו בעננים ושוליו שרויים בלב ים וחומת גלים מכה בשצף קצף בהר ומנסה לבולעו. ואני, חכם משה יקותיאל, מניף ידי ומלגלג לגלים ולשאונם ושר כנגדם את שירת הים. אך קולי בגד בי ונבלע בהמיית הגלים המעלים קצף לבן, משל היו מלתעות גדולות ואימתניות של חיה נוראית השמחה לאיד. עוד מעט קט ושירתי גוועה. הים הסתער במשנה עוז. הסתער ועלה וההר הלך ונמוג לקראת המצולות. עוד ניד עפעף, עוד שבר רגע, ומן ההר הנישא לעבים לא נותרה אלא פיסת אדמה זעירה למדרך כפות רגלי ונטיפי מים גדולים החלו שוטפים פני ועיני בערו כלפידים ממליחותם הכבדה. אני מניף ידי בכוחות אחרונים למרומים, אך גרוני… גרוני ניחר וקולי בגד בי וההר שקע… שקע… אוי…

ויקטוריה כבדת־הבשר פערה פיה בתמהון, ידיה הכו על לוח לבה בחזקה, ועיניה זרו אימה. שקט מבעית שרר בבית הכנסת, רק התמסמסות הנרות נשמעה ובבואתה הכבדה של ויקטוריה רצדה על הקירות הערומים והגבוהים כמקהלת שרפים.

– זאת הבת… זאת הבת… – לחשה ויקטוריה לאישה – ירחם השם עלינו ועל נשמתנו.

– חכמה את ויקטוריה. זו הבת. זו הבת שתורידנו למצולות.

– נעלמה המרשעת ואיננה – נאנחה ויקטוריה – שמעתי אומרים שבת־שבע יוצאת בחוצות העיר ושפתיה משוחות באדום כדם, בפיה סיגרה ושערותיה סתורות. אוי לעיניים שראוה חבוקה עם אנגלי בראש חוצות…

– אנגלי – משמע ערל… משמע נוצרי… משמע בתנו היתה לזנונים.

– שמעתי אומרים – הזדעקה ויקטוריה בקול בוכים – שהטרוריסטים תפסו בנות ישראל המהלכות עם אנגלים, כפתון, גילחו שער ראשן ושטפו פניהן במי גופרית בוערים. אוי לפניהן המעוותות. אוי לנשמתן האפלה. מה גורל צפוי לפרי בטננו. עשה חכם משה יקותיאל – אתה שנשלחת לעשות.

– אוי לחכם משה יקותיאל! לבן שיאמר קדיש אחרי – לא זכיתי; ובת יחידה שלי – מכרה נשמתה לחטא.

– שמא זהו גורלו של אדם המוצא תשועה לבריות – נתרעדה ויקטוריה. – לפני יומיים קיבלתי מכתב ממנה וחוששת הייתי להראותו לך. כותבת היא שהם אוהבים ושאותו אנגלי, שלדבריה הוא בן ישראל כשר שבכשרים, עומד לשאתה לאשה. כל אותה רכילות של אנשים נובעת מצרות מוחין ומדעות ישנות שאבד עליהן כלח. מוסיפה היא וכותבת כי יסעו לאנגליה, שם יחיו חיים שלווים ויקימו בית ויולידו ילדים…

– ילדים… ממזרים…– קרע חכם משה יקותיאל את בגדיו והתפלש על הרצפה בבכי מר וקונן פרקי איכה וויקטוריה קוננה אחריו מחרוזות מחרוזות של שירי אבל קורעי לב, משל היתה בתם טמונה עמוק עמוק באדמה.

– אותו יום שהכירה את האנגלי יום אסון ושבר היה – קוננה ויקטוריה – בחלקת לשונו ובמתנותיו כבש את לבה הרשע…

ב

היה זה מאותם לילות ירושלמיים שחושך ואור מהולים בהם. לרגע צץ מבינות העבים ירח עגלגל וחוורין, דמוי פני תינוק בהירים. הציץ ונעלם, כמהתל. הרוח נשאה בכנפיה צינה עזה, הקישה בתריסים ועברה בחוצות בקול יללה. לילות שכאלה מטילים מורך בלב ומעטים בהם הולכי־יחיד. חתולים דשנים נברנים ומיוחמים, תינו אהבים על פחי האשפה ביללה חד־ גונית, לצלילי גונג פחי אשפה מושלכים. דשדשו השניים. ג’ון ובת־שבע, וקול מפסעם הקצוב הדהד על כביש האספלט.

– מה טוב לחתולים הללו. רוצים אהבה ומקבלים ממנה מלוא חופניים – קטע ג’ון את מקצב ההליכה.

– לגורים טוב שבעתיים – אמרה בת־שבע – איש לא יקראם להם “ממזרים”. חיים הם את חייהם ונוברים באשפתם של בני אדם ומובטח להם שבני אדם לא ינברו באשפתם שלהם.

– אלוהים – דקלם ג’ון – מה טוב להיות בעולמך חתלתול קטן ובן־חורין, לטייל בשכונות, לטייל בשווקים ולחפש חתולה קטנה כלבבי. ארצה בצהבהבה, בשחורה, או בלבנה – אקרוץ לה בעיני, אגלגל בשפמי, אילל “מיהו” אדיר לחלל העולם, – ובן־רגע, בניד עפעף, באפס זמן, אקים לי בית חתולים למופת.

– וכמובן – המשיכה בת־שבע – לא תחליף את פרוותך החתולית הלבנה וחתולתך שלך לא תשיל מעליה את פרוותה השחורה, הלבנה או הצהבהבה ושניכם תמשיכו לילל את ה“מיהו” המסורתי שלכם, איש איש לפי דרכו והשקפת עולמו.

– חלום. – הציץ ג’ון אל־על – איכה ירדת אדם. האידיליה, השלימות והאחווה רחקו מבני אדם ודבקו בחתולי־אשפתות.

ג’ון קרב אליו בחוזקה את בת־שבע ונשק על שפתיה נשיקה חמימה.

– לאן יהודים לאן? – שאל לפתע זקן ששרך צעדיו.

נרתעו השניים והחבילה נתפרדה.

– איננו יהודים – גמגמה בת־שבע ופניה חוורו.

– אם כן, תיפח נשמתכם נאפנים – צחקק הזקן וגלגל מקלו לעבר הלילה. משרחק צעדים ספורים גרף חוטמו בקול תרועה וקינח אפו בשרוולו – בזעקת בוז.

ג

ליד עמוד חשמל, שפנסו נע מצד אל צד, כמהתל בירח, עמדה חבורה שעונה על קירות האבן האפרפרים והמטוללים וניהלה שיחה עירנית. משראו את בת־שבע חבוקה עם האנגלי במדים, נשתתקו. ניכר היה במבטם, כי מכבר החליטו לגמול לה על הבזיון, שהמיטה על השכונה ועל אביה חכם משה יקותיאל המקובל.

משעברו השניים כברת דרך ונבלעו בחשיכת הפרבר – נקלעה לבנה על ראשו של ג’ון, חושיו נתערפלו והוא נפל ארצה. זרזיפי דם ניגרו מראשו וכיסו את פניו. יד גברית שרירנית סובבה את ידה של בת־שבע על צירה עד שנתפוקקה. ראשה נכרך בחולצתה קצרת השרוולים ובעלת המחשוף ופיה נאטם בסחבה סרוחה. נטלוה והסתלקו.

משורין בריטי שחלף ברחוב נטל את ג’ון לבית חולים.

מששבה בת־שבע וראתה את אורות הלילה העמומים שנצנצו בערפילים, היה ראשה גלוח למשעי והטל לחלח את פדחתה. עיניה רטובות היו ובכיה חנוק. באזניה הדהדו כל העת מלותיהם של הבחורים: “פרוצה בת טובים, תני שבח לאל שזכותו של אביך עמדה לך ופרצופך לא הושחת…”. בת־שבע לטפה את פניה וחשה כיצד זכתה מן ההפקר בלחיים נאות, בשפתיים מלאות ויפות, בעיניים פקוחות, שיספו וראו אורו של עולם.

בת־שבע צעדה לקראת האורות המרצדים. היא נעמדה דומם ליד חלון בית הכנסת אשר לעדת המקובלים ושמעה את זעקות הוריה המקוננים, שישבו על רצפת בית הכנסת. בגדיהם קרועים וידיהם מושטות אל־על אל הכיפה המקומית והחלקלקה.

ליטפה בת־שבע את קימור גולגלתה הלבנה, שבהק לאורו של הסהר המכסיף, קינחה בידיה המרופשות את עיניה וחוטמה הדולפים, שלחה מבט אדום אחרון לעבר הוריה המקוננים ונבלעה בתוך אפילת הלילה.

א

האם שכבה על ערש חוליה האחרון שממנו לא יקום האדם וחי. אקליפטוסים קשישים, עבי־גזע וברוכי־ענף, ליטפו את תכול השמים וסככו משני צדי הדרך המובילה אל בית החולים.

תלה מבטו בחורש, שדמה לחופה רבת־פארות, וידע: אמא לא תבוא לחופתו. נצנוצי־אור ותכלת שמים שיחקו במשחק מחבואים בינות העפאים הנדים ברוח ומטילים בבואתם על פני כביש האספלט, הרבוד עלי שלכת.

קומתו דומה היתה כהולכת ומתגמדת מול אילנות נישאים אלו. הוא הזדהה עם אותה ציפור זעירה העומדת בין העפאים ומקפצת מבד אל בד ומנידה ראשה בתפילה בקול צפצוף של דביקות, כאברך האמון על תפילתו.

חמה של סתו החמה אותה שעה את היקום והשרתה על הבריאה תחושה מענגת ומרנינה, הבאה בזכותם של שמים שקופים. משבי רוח קלילים חמימים רפרפו בבלוריתו והזכירוהו את מגע ליטופיה של אמא. הבן הגביר את קצב הילוכו החולמני, תלה מבטו באילנות החולפים ביעף והרהר “האמנם, האדם עץ השדה?” והחורש הניד עלעליו בלגלוג וכמו שאל: שטיא! כלום טחו עיניך מראות את טקסי ההלויה החולפים מתחת לחופתנו?

שמי הסתו הבהירים נתכסו במפתיע בעננה שחורה שקרבה מצפון־מערב. באה והעיבה אורו של יום, להקת ציפורים נדדה מן האופק המרוחק, השיקה כנף וחלפה בקול צווחה אימתני בחפשה מקלט מפני קור הצפון. קולות צפצוף ושריקה מוזרים נתמלטו מגרונות הציפורים כמו היו קוראות: פנו דרך… פנו דרך…

מראות שכאלה אינם אלא מראות של אקראי, כי מי יידע נתיב הציפור בשמים? – זרזיר קטן ויפה-נוצה, ששחור וגוני־קשת משחקים בו חליפות, כמו באו להשלים את הבהרת הלבנה שבקצה כל נוצה, פישק כנפיו וצנח ממרום. חזהו של הזרזיר רטט וקילוח דם פעפע ממקורו השחור. פִּרפר הזרזיר רגע קט ושלח אל הארץ החמה מבט נטול־פשר, כמו נעלב מן הדרך שבה נתקבל. רטט כנף, זיע קל, והציפור הדלה כינסה כנף ופשטה צואר ומתה… והלהקה שטפה והפליגה ביעף, כאותו כרוז העומד בשער ומכריז: המסע נמשך. ישטוף ויזרום. אי־פה אי־שם תפול ציפור שדודה, שעייפה מן הדרך. החיים ימשיכו במסעם ויזמרו אל האין סוף.

זרזירים לאלפים יצרו בשמים צורות גיאומטריות שונות ומופלאות –משולשים חדי־זוית נתחלפו בקהי־זוית ואלו שבו ונתחלפו באליפסות שחומות. יד צייר עלומה כיירה על בד תכול מראות מוזרים, שאיש טרם ירד לעומקם ולפשרם. האין סוד קיומו של בן־אנוש כמוס בנוסחת פלאים זו, שציפורים נודדות מציגות?

עצר בהילוכו, הציץ בציפור המפרפרת, שבשכר מעופה על פני ימים ויבשות לא קיבלה אלא פיסת אדמה חמימה ואגלי טל אחדים, שנשמטו מכותרות הפרחים ונשקו למקורה ובלחלוחן המתוק נסכו עליה שנת־נצחים. האין פיסת קרקע זו מחווה ניאותה למסע מפרך?

ב

אץ הבן אל אמו – אל האם שצנחה מלהקת החיים ואל הארץ טרם הגיעה. אץ ותפילה קטנה מפעמת בקרבו בקצב הליכתו המתנשפת. תפילה בת מלה אחת: “חיים… חיים…”.

נשם הבן בכבדות מחמת הריצה המטורפת שדבקה בו. דומה היה עליו, שעתיד הוא לאחר את המועד. רוצה לומר: לא לראות את חיוכה של האם ולא לחוש בחום לבה.

הוא מצא את אמו שוכבת דומם ונושמת בכבדות אויר דלוח מתובל סמי־מרפא וזרועותיה המכחילות שואבות נטפים־נטפים של חיות מבקבוק הנוזלים שלמראשותיה. הנוזלים פעפעו ונסתפגו בורידיה. תלתה האם מבטה בתקרת בית החולים, שכתמי רטיבות עתיקי יומין קישטוה בציורים מוזרים ועוררו בה חזיונות עבר ומראות של אתמול, ההולכים ונבלעים בעולם של שיכחה.

שעות אחרונות הן בבחינת שירת הברבור אשר לזכרונות. האם לחשה מזויות פיה המאדימות ודומה היה כי נתחייכה. היא חשה בנוכחות בנה.

– אתה מתנשף. מה אצה לך הדרך? – שאלה בקול רפה.

– דרכי שאני רץ ומתנשף, זאת ידעת. לעולם חושש אני שאאחר להגיע ליעדי.

– אל תהתל בי. חששת שלא תראני – אמרה בקול מוכר־לא־מוכר, שניצוץ קונדסות עדיין דבק בו.

פקחה את עיניה הגדולות, שדמו לאיי־יגון ירקרקים ומיחלים. חפץ היה לחבקה ולאמצה אל לבו. את אמא של מעון הילדות החמים, את אמא הגוערת בך משום שחפצה היא בשלומך.

אמא גערה בו גם הפעם.

– לך הביתה בני… לך הביתה…

– מדוע תגרשיני אמא – לחש בקול בוגדני וצרוד. הוא ניסה לשוות לשפתיו מראה חייכני, אולם לא עלה בידו אלא לעוות את שפתיו הרוטטות, שיותר משחייכו זעקו.

שלחה האם אל בלוריתו הפרועה את כף ידה החלושה, הכמושה והחיורינית, ספק נוגעת ספק מרחפת. כף היד דמתה אותו רגע לאותה ציפור קטנה כנוסת­־כנף ושלוחת־צואר שפגשה בדרכה האחרונה. הוא אימץ את כף היד המושטת אל לוח לבו ושמעה אומרת:

– לך הביתה בני. לך הביתה לבל תראה את אמך שלך מתה. לעולם ילדים פוחדים ממתים.

הוא פרץ אל המרפסת כמי שאחזה בו רוח תזזית. בלבו הדהדה אותה שעה האמונה שאור לבה של אם אינו דועך לעולם; אף אם יכלה השמן מעששית־חייה, עוד נצנוץ אחרון יתלהט ויבער.

רופאים בלבן הקיפו את האם. תלה מבטו בשמים שנתמלאו אותה שעה להקות חדשות של ציפורי-כנף וניסה לקרוא את לשון הרזים שבמעופן. מן הסתם, קרוב היה לפתרון תעלומת החיים, אך עיניו שנתכסו דוֹק של דמע טשטשו את המראות.

עוד שעה קלה והשמים היו תכולים וזכים. להקת ציפורים אחרונה נבלעה באופק. לא עוד תפולנה כאן היום ציפורים במעופן. האם הגיעה אל שערי מוות…

א

שלוש אהבות היו לו, למוּלה דניאל הסמרטוטר, שלוש אהבות שעליהן עמד עולמו: אהבת בשרים, אהבת הפרוטה ואהבת עצמו ובשרו.

משמתה אסתר אשתו, שמח בסתרי לבו. שמח על שלא כילה ימיו בחיקה של אשה טרוטת עיניים, בלה ושחופה, שניצני גבנון השפילו קומתה. מצחקק היה, שכוס מרורים שיצק אל פיה ימים רבים פעלה את פעולתה. אולם כשם ששמח על מותה, כן נתעצב אל לבו, על שנותר בגפו, ללא אשה שתעשה במשק הבית ותטפל בילדים ועיקר העיקרים, שתחמם אותו בלילות הצינה.

בתום ה“שבעה” כינס את ילדיו הנפחדים, שבכו עדיין בקול נכאים, כיבדם בתופינים וקינח את חוטמם הדולף בשולי שרוולו הרחב. ישבו הקטנים ופקחו עיניים תמהות על טוב לבו הפתאומי של אביהם הקשוח. גולל מולה דניאל לפני הקטנים את סודות הבריאה.

“מהו המוות?” – הקשה ותירץ לפניהם – “מוות הוא חידוש הנעורים”. ומשלא ירדו הקטנים לסוף דעתו והמשיכו למצוץ בקול את התפוח המסוכר, הוסיף ודרש לפניהם: – “ראו ילדים, אמכם זקנה היתה וחטוטרת קישטה את גווה. השחפת אכלה את בשרה והיא הלכה לעולמה, כלומר מתה. שם למעלה, בשמים, מחדשת היא את נעוריה ותשוב הביתה, אם ירצה השם, צעירה, יפה ורעננה”.

הקטנים פערו פיותיהם הקטנים בתמהון וסחו זה לזה בצחוק של משובה: אמא תשוב הביתה! אמא תהיה יפה וצעירה! אמא לא תירק עוד דם…

רק מלכה הבכירה, שזה מכבר נטשה את הילדות, לא חייכה ומחתה דמעה, שביצבצה בזווית עינה.

ב

משתם החורף והאביב עמד מאחורי כותלו והיסמינים מן העמק הפיצו ריחות משכרים, סערה רוחו של מולה דניאל ודמו נתגעש. חושיו הרדומים נעורו מתרדמת חורף ממושכת. חשקה נפשו של הסמרטוטר באשה צעירה, רעננה ועגלגלה, הלוא כן הבטיח לילדיו? הוא התאווה לאשה בשלה, סמוקה ויפה, כאותם משמשים ושזיפים עגלגלים וסגלגלים, הרובצים חומרים חומרים על דוכני הרוכלים ומצפים ליד שתקחם ולפה שימוץ את עסיסם. ועד אז לא נותר לו אלא לרפרף בבדל זקנו ולשבור את רעבונו במבטים זללניים לעבר הנשים החולפות ברחוב.

וכיצד משיגים אשה של ממש? – חוכך היה בדעתו. כשסבור היה שנמצא פתרון, נטל מולה דניאל את קומץ תכשיטי הזהב, שהותירה אחריה אשתו כנדוניה לבכורתה מלכה, ומכרן. הציץ מולה דניאל וחזר והציץ במטבעות הזהב הבוהקים שבכף ידו הקעורה וראה את עולמו בחייו. מבעד לבבואת המטבעות ראה בדמיונו שורה ארוכה של נשים מעורטלות, רעננות ובשרניות, שחיוך של שמחה וערגון מתפשט על פניהן והן מתרפקות עליו. אף שמיעתו נתחדדה. “מה יפית מולה דניאל?” – אומרת אחת ורעותה מפתלת גווה במצמוץ שפתיים ומשלחת כנגדו צמד זרועות בשרניות ורדרדות ושלישית משתטחת לרגליו ואצבעותיה המארכות־המטופחות מטפסות מבהונותיו מעלה מעלה. אותה שעה חש כיצד שולי בטנו מקפצים ומרטטים. הוא צחק מלוא הפה, אף שידע, כי אין אלו אלא הזיות־שווא.

ג

בבית הקפה של מושיקו מיתמר העשן מעת לעת וריחות קבב וקהווה מהביל מתמזגים בניחוחות הנארגילות המבעבעות, המבשמות את קמרוני הבית. צלילי השש־בש המונוטונים והנגינות המסולסלות, שבקעו מן הגראמפון ענק־האוזן, השרו על באי הבית עייפות מרצון ותשישות מתוקה רבודה הזיות.

– סניור מושיקו – שטח מולה דניאל בקשתו – אשה חפץ אנוכי, אשה!…

מושיקו העמיד עצמו כמהרהר ותלה דרך היתול את כף העץ הגדולה שבידו על בדל אוזנו. משירד לסוף דעתו של מולה דניאל פרץ מושיקו בצחוק, שנשמע מסוף הבית ועד סופו.

– אה! אחת כזו – אמר מושיקו והניע אגרופו הקמוץ לשמאל ולימין כמרמז – מולה דניאל חשקה נפשו בזונה. רחמנא ליצלן…

– חס ושלום… חס ושלום… – התריס כנגדו מולה דניאל – על ראש הערלים. על ראש הערלים… ישמרנו האל מנפקניות. באשה של ממש חפץ אנוכי. אשה שכולה שלי ותמיד־תמיד שלי – בבוקר, בצהריים ובערב. כזו אשה – מצייר מולה דניאל באוויר – שבבוקר תעשה במשק הבית, בצהריים במטבח ובלילה… – צוחק הזקן ומגלה את פיו נטול השיניים.

– הי מסכן, מסכן! – העמיד מושיקו פני מרחם.

– רצוני – ממשיך מולה דניאל – באחת שתהיה יפה, כדי לקיים מה שנאמר: “אשה יפה אשרי בעלה, מספר ימיו כפלים” ועיקר העיקרים, שתהיה נבונה וצעירה. קיצורו של דבר בבתולה של ממש חפץ אנוכי.

הבקשה האחרונה הקפיצה את מושיקו.

– תיש זקן שכמותך – לגלג מושיקו – שלוש נשים חפץ אתה? יפה, צעירה וחכמה ואילו הרביעית שתהיה בתולה כהלכתה. כלום לא כך אמרת?

– יגער השם בשטן! – התרתח מולה דניאל. די לך להקניט. באחת חפץ אני, אחת שהיא שלוש וארבע. ומה הרע שבדבר?

– אינני מתכוון להקניטך – התחסד מושיקו – אך כלום שמעת מעודך שליצור אחד, צלע אחת של בשר ודם, יהיו שלוש תכונות? וכל מי שחפץ ברעתך שבזה הרגע ממש תאלמנה שפתיו ותחשכנה עיניו מראות. בעצם, מי אתה מולה דניאל? – עיוות מושיקו קולו כאשה – סמרטוטר זקן, מכוער כקוף, נאפן, קמצן ועוד תכונה חמישית במספר – חסר־פרוטה. ממש חמישה גברים כנגד ארבע גבירות. חה… חה… – צחק מושיקו ועיניים בוהות הציצו אליו מתוך מסך העשן הכבד.

שלף מולה דניאל מן המחבוא שבכיס שמלתו שקית בד מוכתמת, פתחה בזהירות והטיל על השולחן אחד אחד את מטבעות הזהב, כשהוא שומע בדחילו ורחימו את צליל הנפילה:

– הא לך רברבן. אני מולה דניאל חסר־פרוטה, אה?! כל אלה אינן אלא מעות־כיס. יפים מאלה מוצנעים ברצפת הבית. הלוא תבוש לקרוא לי קמצן וחסר־פרוטה אה?!

– אה! זה ענין אחר – קימר מושיקו גביני עינו הימנית בערמומיות, גלגל את קצות שפמו החד, נגס שפתיו תוך נדנוד ראש – והכריז בטון חדש: חי שטן שאתה ליצן ובדחן כאחד. לך דע שאותו ברנש לבוש סחבות, אינו אלא אדם צנוע, המעמיד פני סמרטוטר מחשש עינא בישא ובידו מטמון קורח ועדתו גם יחד. לוּ כבוד מעלתך היה אומר לי מקודם את הדברים הללו, כי אז הייתי נוהג בך כערכך, כסניור נכבד!

ולמטבח ניתנה פקודה: פעמיים טורקי כפול עם הרבה הרבה הל ושתי נארגילות על הכיפאק.

משהובא הכיבוד ומושיקו מילא מלוא לוגמו מן הקפה המהביל, מיצמץ בשפתיו וטפח בחוזקה על כתפו של מולה דניאל עד שחישבו עצמותיו להתפוקק. מצאתי! – הכריז. מצאתי! אה! זו תהיה אשה. כולה דבש וחלב! דובשניה חמה וריחנית כזו הנימוחה בפה. אך בטרם אפצה פה ואמנה מעלותיה אחת לאחת שקול על ידי במחילה צמד מתוך מטבעות מבהיקות ויפות אלה. תן זהב וקבל אחת של זהב. עסק טוב? הלוא כן?!

שאף מולה דניאל שאיפה עמוקה מן הנארגילה, טפח על לוח לבו בחוזקה והתחנן על נפשו אגב שיעול:

– מושיקו! אל תגזים, מושיקו. היכן לבך הרחום? ישראל רחמנים בני רחמנים הם. רחם על יהודי מסכן ואביון. מטבעות של זהב אינם גדלים על עצים… מלכה שלי גדלה וידיה ידי זהב. היא תדיח כלים במטבחך ותכבד את בית הקפה במשך חודש ימים ובתמורה מצוא תמצא לי אשה כלבבי, דבש וחלב!

מושיקו נשתתק. עצם עיניו וצייר לנגדו את מלכה, זו שבגרה בטרם עת, ששדיה בשלות, קומתה תמירה ופניה סמוקים… פרי בשל – חשב ואחר השיב:

– לא, בשביל סחורה נפלאה ונהדרת שכזו, שאני מציע, לא, לא, רק חודשיים. אף לא יום אחד פחות.

– ניחא, חודשיים חודשיים. ובלבד שהתמורה תהיה תמורה של ממש!

– עשינו עסק! טפח מושיקו על כתפו של מולה דניאל עד שנתכרכמו פניו.

– אך אנא – התחנן מולה דניאל – שמור על הקטנה, על מלכה שלי, זאבים טורפים מהלכים כאן. תקוות רבות תולה אני במוהר שאקבל תמורתה.

– סמוך על מושיקו! היא בידיים טובות. אשמור עליה כמו על מלכה.

ד

לא חלפו אלא ימים ספורים. מולה דניאל עטה מחלצות של חג, לבש קומבאז מפוספס, עשוי משי דמשק, חבש מצנפתו השחורה והשעירה, סרק זקנקנו, הבהיק מנעליו, בישם עצמו במי־ורדים והלך עקב בצד אגודל אחרי מושיקו השדכן וגלגל להנאתו במקל, שגולת כסף בראשו.

– מולה דניאל – תפס מושיקו בזקנקנו של מולה דניאל – הריני מזהירך, הוי לך ואבוי לך, אם תנהג כקמצן. שים אל לבך, כי עליך לנהוג כאציל בן אצילים, כנדיב בעל יד פתוחה.

– על ראשי ועל עיני – טפח מולה דניאל על לוח לבו – הריני מצהיר בזה כדבריך ונשבע להיות: נדיב, אציל ובעל יד פתוחה. אמן כן יהי רצון.

לאחר שעה קלה נעצרה הכרכרה השחורה ליד בית ישן וקלוף־טיח, שריחות שתן חריפים ספוגים היו בדפנותיו, כמו באו להתל בשורת האותיות האדומות המכריזות “פה אסור להשתין”. שילם מולה דניאל לעגלון את שכרו.

– הלא תבוש? – פרץ מושיקו בזעם – לשאת אשה אתה הולך וביום של שמחה וששון מקמץ אתה בשכרו של עגלון מסכן. תן ביד נדיבה, הלוא כה הבטחת?

מולה דניאל נגס שפתיו בזעם עצור ושלשל לידיו של העגלון שלוש פרוטות נוספות: "הא לך ברנש סכום הגון – קח והתפלל להצלחתי. באמת שזה סכום נאה – מלמל לעצמו. – מה נדבר ומה נצטדק? – העגלונים בימינו משתכרים יפה. הסוס עושה את המלאכה והם אינם אלא קופאים, שכל מלאכתם גביית כספים. באמת עסק נאה.

העגלון קימר גביניו, צמצם שפתיו ופרס כפות ידיו בתמיהה, כרוצה לומר: “ולזאת נדיבות ייקרא?!”, אלא שכבודו של מושיקו יקר היה בעיניו. זרק העגלון לחללו של עולם: “מילא, ירחם השם, יהיה טוב… יהיה טוב…”.

בטרם הלך העגלון לדרכו שטח לפניו מושיקו את בקשתו:

– טול את השוט, הכנס לחצר, הצלף באויר אחת ושתיים ובשר על בואנו.

יצאה מאדאם גראציה לקראתם, מחאה כף והכריזה:

– איזה אורחים נכבדים! איזה אורחים רמי־מעלה! רק בכרכרה נוח להם ללכת. הכנסו ובואו בצל קורתי, רבותי הפרנג’ים.

מולה דניאל הנהן בראשו לאות הכרת ערך עצמו ופימתו נתבלטה.

החצר שונה היתה תכלית שינוי מחיצוניותו של הבית. גינה קטנה וירקרקה, שלא היתה אלא שורה של עציצי פח, עיטרה את הבית, המסויד בכחול, ועלי גפן השתרגו וסככו על החלונות.

מושיקו לא התאפק והרעים: מאדאם גראציה, איפה היתומה, איפה?

בפינת הבית, על שטיח קטן, ישבה שפרה ועסקה במלאכת רקמה, כמו לא בה מדובר. השקיף מושיקו לחלל החדר ועיניו צדו דבר של ממש – בקבוק עאראק חריף וריחני. ליטף ברוך את הבקבוק שלף את פקק השעם ושאף מלוא ריאותיו מריחו החריף: זה עאראק ינסון. אה! איזה ריח, איזה משקה, מחייה נפשות. ומאדאם גראציה הבינה את הרמז. הגישה כוסיות ומושיקו ומולה דניאל החלו מקישים כוסות “לחיים” בזו אחר זו – כוס ברכות ראשונה לבריאותה של מאדאם גראציה ומשפחתה היקרה, כוס שנייה לשלום העולם, כוס שלישית למצוות פריה ורביה ורביעית וחמישית ל“שירבו שמחות בישראל” וכך הקישו כוס בכוס, עד שנתרוקן הבקבוק. שתה מולה דניאל והשקיף לפינת הבית אל שפרה, שפיסת רגלה החיוורינית ביצבצב משולי שמלתה.

– אתה רואה סניור מושיקו – פתחה מאדאם גראציה – זאת שפרה ילדה שלי. זאת אומרת לא בדיוק ילדה שלי, היא כמו ילדה שלי. ההורים שלה השם ירחם עליהם. אני גידלתי אותה. אני חינכתי אותה. באמת בתולה כשרה וטובה. בחיי אלוהים, אלמלא הבושה להשאירה בבית, לא הייתי משיאה אותה לעולם.

הרכינה שפרה את ראשה בבושה ולחייה העלו סומק.

– מאדאם גראציה – גלגל מושיקו בחודי שפמו בהכרת חשיבות עצמית – למושיקו אין צריך לומר בחורה טובה מהי. מושיקו יש לו עיניים של דוקטור. רק רואה הסחורה מיד יודע מי היא ומה היא…

– ודאי גם חכמה היא – נכנס לדבריו מולה דניאל – ולמה חכמה? דודי זכר צדיק וקדוש לברכה רב גדול היה בישראל, ידען מופלג ומלא תורה כרימון ונהג לומר: איזהו חכם הרואה את הנולד. ומי רואה את הנולד אם לא המילדת. שפרה מילדת היתה, מכאן ששפרה חכמה היא.

צחקו הכל מדברי החידוד של מולה דניאל. גם שפרה חייכה עמומות.

– סניור מושיקו, שאלה גראציה, האם זקן זה שהבאת הוא אביו של הבחור שעליו סיפרת? אה?!

– מה לך גראציה? אנו שתינו לשכרה ואת מדברת כשיכורה? מולה דניאל שלנו, – העושר­־העושר הוא שהלבין את זקנו בטרם עת. אך מי כמוני יודע מה צעיר הוא ברוחו ובכוחו…באמונה חמישה גברים…

מולה דניאל הזעיף פניו לרגע וחשב לסגת מן המערכה לאחר ההערה האחרונה, אלא שזכרון דמי הנסיעה לעגלון והמשך הדברים, ששופעים היו דברי עידוד למולה דניאל וכל אותן כוסיות, שנתמלאו וחזרו ונתמלאו, רוממו את רוחו.

– מולה דניאל – הוסיף מושיקו – אף אם זקן ייראה, הרי זקן משמע “זה קנה חכמה” לא כך מולה דניאל? ובאמת חכמתו רבה עמו. יטול זקן־חכם צעירה בריאה ואז מדי שנה, כמו שעון, יבואו לעולם יצורים ברוכים, שחכמה נטלו מאביהם ובריאות מאמם הצעירה. ראי מאדאם גראציה גם ראי את לבושו הנאה של מולה דניאל, קומתו הזקופה ועיקר העיקרים – את כיסיו המלאים כל העת מטבעות יפים של זהב.

ומולה דניאל זקף קומתו לפי הצו ובשמץ של יוהרה פתח את צרורו ושטח על השולחן מטבעות של זהב.

– נו, שיהיה במזל טוב! – אמרה מאדאם גראציה ועיניה לא תשבענה לראות ברקו של הזהב.

פניה של שפרה הלכו וחוורו, הלכו ואבדו צורה. רעד אחז באבריה, פניה הוריקו ולבה הגה אימה.

– הפתיה נתעלפה! – גערה מאדאם גראציה ושפכה מלוא הכד מים צוננים על ראשה של שפרה.

– אינני רוצה בזקן מכוער! – מלמלה שפרה כשרוחה שבה אליה.

– בושי והכלמי! – צרחה מאדאם גראציה. – כל השנים טיפחתי אותך, ממש כצמח חביב, והייתי לך לאב ולאם וכל הימים ציפיתי ליום גדול זה ואת פוצה פה ומצפצפת? הזיווג הוא מן השמים. בליל אמש חלמתי חלום. ובחלומי ראיתי את שפרה שלי יושבת לבושה עדיים וכתר מלכות לראשה ולצידה יושב אִישה המלך, הזקן החביב… בלילה היה החלום והיום מצאנו את פשרו. נו, שיהיה במזל טוב ובסימן טוב. העושר, בסופו של דבר, הוא מלח החיים.

לא חלפו אלא ימים מועטים והחתונה נערכה כדת וכדין, במעמד מניין.

ה

מששב מולה דניאל באותו יום מתפילת מעריב ציווה על הילדים לעלות מייד על יצועם ומשהתמהמהו הסיר חגורתו והצליף על עכוזיהם. וראה זה פלא, שקט פתאומי נשתרר, כשקט שלאחר הסערה. רק מלכה הבכירה, שזכרון אמה המתה עלה לנגד עיניה, שכבה במיטתה, התהפכה מצד אל צד והשמיעה אנחות ממושכות.

מזג מולה דניאל מבקבוק העאראק הגדול לתוך ספר של תה והערה לקרבו בזה אחר זה מן המשקה החריף. לגם ואכל מלפפונים, שזרה עליהם מלח. לבסוף תם הערארק, תמו המלפפונים. אזל המלח. הילדים נרדמו.

הכלה הצעירה, שכבה על המיטה הגדולה וראתה את הריר הניגר מזוויות פיו של בעלה. רגליה כמו דבקו זו לזו. דבקה בה תחושה של כבשה עקודה המובלת לטבח.

מולה דניאל נתבסם. הוא רקד וקיפץ סחור סחור בין המיטות המצחינות שבחדר, הניף ידיו במחול, כרסו נעה הלוך ושוב בתנועות קצובות ורגליו רקעו בחום. פניו אדמו כדם. הוא ריקד וריקד ולפתע נשף נשיפה חדה וכיבה את עששית הנפט, שנתפחמה.

אותה שעה נתרופפו שריריה של שפרה ועיניה נעצמו בחוסר אונים.

ו

שעה של חצות. שפרה שכבה לצדו של מולה דניאל, שנראה מדושן עונג ונחיריו הרטיטו, רק עיניה שלה היו פקוחות.

ככוכבים נופלים, צצו ועלו לנגד עיניה בזה אחר זה מראות היום החולף, יום שהוא משאת נפשה של כל נערה עלי אדמות. ומה עלה בגורלה שלה?

מהרהרת היתה בשמלת הכלולות השחוקה, שאיבדה את לובנה, שלא היתה אלא מעשה נדבתם של יהודים רחמנים; נזכרה באותו מניין אורחים, הלבושים תלבושת אחידה ואפרורית ומגבעות שחורות לראשם, שהטריחו עצמם ועלו מקומת ה“חברא קדישא” לאולם החתונות של “ועד הקהילה”; נזכרה בכיבוד הדל, בעוגות המעופשות וביין שהיה מהול במים.

יותר מכל הציקה לה התמונה הנוראה של המוני לעגנים וקנטרנים, שלגלגו ברחוב ל“כלה הפעוטה השעונה על זקן”. היתה זו עקשנותו של מולה דניאל ללכת דווקא ברחוב ההומה וסרובו המוחלט לשכור עגלה, כמנהגו של עולם, וכך תירץ: “את אשתי ואני בעלך ואין עלינו להתבייש מעיני הבריות”.

לא, היא לא תשכח לעולם את קבלת הפנים הנוגעת ללב של ילדי הבית הזה, הרבוצים עתה רדומים ונוחרים בפינות השונות של החדר המצחין. לעולם לא תשכח כיצד טיפסו עליה וחיבקוה בחום וקראו לה “אמא”. “מה יפה את אמא”. “התגעגענו אליך אמא” והקטן שבחבורה קינח את חוטמו במשיכת אצבע ושאל: “האם ארוכה הדרך מן השמים?” והיא חיבקה ונשקה להם, אף־על־פי שפניהם מטונפים היו, חוטמם דלף ופצעים פשו בכל גופם. היא חיבקה אותם ובכתה, כפי שלא בכתה מעולם. מבשרה חזתה מהו חלומם של יתומים המצפים יום יום ושעה שעה, בחלום ובהקיץ, לאמא, לאמא שתבוא. משנצטרפו הקטנים לבכייתה, נשבעה לעצמה כי זו תהיה שליחותה. רק תמהה היתה על מלכה, שלא בכתה ועיניה המזוגגות לא זלגו דמעות, אלא הצטנפה בפינתה באלם וכוססה ציפורניה…

ז

הציצה שפרה במולה דניאל, ששכב אותה שעה נינוח ודשן. פניו לבשו ארשת של מנוחה וריקנות, כאריה שטרף טרף וכוחותיו נטשוהו.

היא חיפשה מפלט ומחסה בתוך התהום שנקלעה לתוכו. משנשמעו אנחות עמומות מקצהו השני של החדר רווח לה. ירדה שפרה לקראת הקול וראתה את מלכה שוכבת בעיניים פקוחות, מביטה נכחה ועיניה נעוצות בתקרה. נכנסה שפרה למטתה ושכבה לצדה. מלכה לא הוציאה הגה מפיה, אך נצמדה בחוזקה לשפרה כמחפשת מקלט.

– האם לא עצמת עין עד עכשיו? – שאלה שפרה.

– לא. שכבתי והרהרתי במחליפתה המסכנה של אמא ובאמא המסכנה, שכל ימיה עמלה קשה ובמעט חסכונותיה שילם אבא תמורתך. אך הוא לא הסתפק בכך ושילם דמי שידוך יקרים.

– דמי־שידוך?

– כן, דמי־שידוך. בגופי ובזיעת־אפי שילם אבא למושיקו השדכן. חודשיים, אף לא יום אחד פחות, אסייע למושיקו בנקיון בית־הקפה. אבא שלי התמים, עודנו מצפה שאשוב הביתה נערה תמימה. ממאורת הזאבים, ממאורתו השורצת זונות של הסרסור מושיקו, רוצה הוא שאשוב שלימה. עוד מעט, אולי עוד שעה, אולי עוד שעתיים, יבוא מושיקו ויבקש את התמורה ואני אלך… מי יודע לאן?

שפרה לא הוציאה הגה. היא רק חיבקה בעוז את גופה החם והמלא של מלכה. השתיים שכבו דמומות והשקיפו לעבר השמים המכוכבים. מקצהו השני של החדר נשמע לפתע קולו הצרוד והמתכתי של מולה דניאל שיצריו שבו והציקוהו: “שפרה, איפה את, שפרה?”

א

אף שאבא עזבנו זה כבר, פגשתיו בדרך העולה לירושלים. פניו צרובי חמה. קומתו התמירה כמו שחה מתלאות הדרך והזמן. עשרים שנה תמימות חלפו מאז ועל גוו רבצו כל אותן שנים כבדות ועגומות.

על כתפו השמוטה היה תלוי ברישול־מה תרמיל צבאי דהוי ולגופו בגדי־חאקי מרופטים מן הדגם הישן של סוף שנות הארבעים. התרמיל נראה מעוך. דומה שלא הכיל דבר, זולת רסיסי זכרונות ושברי־עבר.

הוא התקדם מגיא־ההריגה שבמישור לאטרון וצעד קוממיות לעבר מחסום הגבול שזה עתה נותץ. זקנו שגדל פרע וחוטי־הכסף השזורים לאורכו משכו את תשומת הלב ונהג האוטובוס עצר שלא בתחנה ושאלו:

– לאן חייל?

– לירושלים – אמר בקולו הנמוך והעבה וצליל רחוק של געגועים הדהד בקולו.

לרגע ניסה לשלוף את ארנק העור הגדול, העשוי תאים אין־סוף, ולשלם לנהג, אך הלה הציץ בדמותו יוצאת הדופן ואמר באבירות של נהג ותיק:

– חיילים – כל הכבוד! חיילים – בלי כסף!

ואבא חייך.

אט־אט התקדם אל תוככי האוטובוס הנוסע, ניטלטל מצד לצד כספינה בלב ים, ובחן את הנוסעים. משהבחין בי ובמדי־הקרב המאובקים, שריחות מדבר ודם, עשן ואפר דבקו בם – כמו קרא את נשמתי העייפה ואת עיני היגעות מתלאות הקרב. מצמץ בעיניו וניכר היה שדמותי שנתבגרה, העלתה בלבו זכרונות מעורפלים של אתמול רחוק. מן הסתם, עשרים השנים האחרונות שינו את חזותי ללא־הכר, שכן ילד קטן ורך הייתי בימים ההם. אבא לא השתנה. אותה דמות, כפי שראיתיה בהפוגה הראשונה, שבה ועמדה לנגדי. זכורני כיצד התגאה אז בבנו הרך שנטל מידיו את הרובה הצ’כי הכבד והשתטח על הכרים והכסתות, כאילו היו אלה שקי־חול בעמדה בצורה, ו…ירה. “הו, בני, ממך יצא גנראל” – גיחך בהומור טוב וליתר בטחון נטל ממני את הרובה.

ב

הוא ישב סמוך למקום מושבי ולא פסק מלנעוץ עיניו במראות הנוף שחלפו. כל אימת שראה את השדות המוריקים, את שדרות האורנים והברושים המיתמרים אל־על, את הקמה הבשלה, את כביש האספלט השחור והרחב, את הארץ בבניינה – קרע עיניו לרווחה ונתחייך חיוך של פתיעה. שמעתיו נאנח ואומר לשכנו לספסל:

– איזה מראות! איזה יופי!

– אדוני עולה חדש?! – שאל בתמיהה ובקוצר־רוח שכנו לספסל.

אבא לא השיב, רק הביט בי כמבקש רחמים. הביט וכסס ראשי צפרניו כמהרהר ושב והשקיף אל המראות שמסביב.

משקרבה המכונית אל מבואות הגיא ומכוניות שרופות – מצבות חיות למות גיבורים – נחו בצדי הדרך ברפיון ובחוסר־תכלית, קרועי־שלד ונטולי־גלגל, כמו הכריזו על עייפות והשלמה עם הגורל, ניקוו דמעות בזוויות עיניו. גביניו הסתמרו, מבטו זעם, אגרופיו נתקמצו ושפתיו הדשנות נבלעו בין טורי שיניו הצחורות. משראני, שב וריכך מבטו במפתיע. אותו חיוך שאהבתי, צץ ועלה על פניו וזוויות עיניו נתמלאו קמטי־חיוך ומשובה. תנועותיו המעטות, כמעט חרישיות, החיו מתהום־נשייה את סיפורו האחרון של לוחם תש"ח, שעמד חשוף מול אשו של אויב כדי לגונן על עירו שבמצור ועקבותיו אבדו בלהט אש הקרב.

אחרון המשוריינים החרוכים נבלע בעיקול הדרך והירוק מילא את האישונים. שרידי זעמו נמוגו והיו לשחוק רב־משמעות.

שבתי והבטתי בו. חריצים עמוקים חרשו את פניו. תמהתי, האמנם אבא הוא זה? האין זה חזיון־תעתועים, הצף ועולה מים־הגעגועים? האמנם – חשבתי – אינני יתום עוד ואמי נגאלה מאלמנותה? מה גורל צפוי עתה למלתחה השחורה של אמא? האמנם יחדלו הבריות מרחם על יתמותי וישכחו את שנות שהותי במוסד ליתומי מלחמה? – אשרי, יתום אינני…

הוא קרא את הגיגַי עד תום. עיניו אדמו לפתע ונתמלאו ברק של לחלוחית. ביקשתי לקום ממקום מושבי, לגחון על מושבו שלו ולומר לו חרש: אבא! מה ארכה הדרך ואנו סברנו לתומנו שלא תשוב עוד לעולם. איש מן הנעדרים לא שב. לשווא ספדנו, לשווא התרפקנו על יתמותנו. מה מגוחך להיזכר בטקסי האזכרה, כשעמדנו דרוכים על מקומנו ורוחנו מיטלטלת כספינה בלב ים גועש, שעה שהרב הצבאי המזוקן מסלסל בתפילתו ומן ההרים מהדהד “אל מלא רחמים” “אל מלא רחמים”. או אז קינאנו – אמא ואני – בכל אותם מוכי־שכול, שהלכו והשתטחו על קברי יקיריהם. רק אנו עמדנו בצד והשתטחנו על קבר לבנו.

ג

לא אדע אם ראו עיני, או הטעוני הגיגי, או שעייפות המלחמה היא ששאבה ממעמקים מראות פטה־מורגנה. אבא שב והציץ בי ולמעני הרכיב אותם “משקפי־פורים” מצחיקים, שבהם שעשע אותנו בימי ילדותנו, ואמר:

– בחור בן־חיל, מה גדלת. אכן, לוחם־ישראל אמיתי. שריריך שרירי־גבר וקומתך קומת־נפילים. אמור, בחור, האם הקימות בית ומשפחה ואולי נושא בנך את שמי?

ואני, ספק הוזה ספק רואה, שלפתי את תמונת בני. הוא התבונן וחייך:

– לא ייאמן. דמיון מפתיע. ממש אני בילדותי. אותה שובבות. אותה שמחת ילדות.

– איך קראתם לו?

– כשמך…

– הי קטנצ’יק – אמר בקונדסנות אל התמונה – סבא דורש בשלומך. הידעת ילד? למען תחיה אתה ואביך הלכתי, כמו רבים אחרים, לאותו מסע ארוך ומייגע משם אין שבים עוד. אי־אז מלאה הארץ אלונים. רבים מהם נכרתו, אך ראה, באורח פלא שבה הארץ ומלאה שתילים מלוא העין והלב. והמעגל הפרוץ, המשוסע, נסגר. אתה שומע – המעגל נסגר…

עודני קרוע בין הספק והוודאי, שלף אבא מכיס חולצתו את מקטרתו המעוקלת, פיטם אותה בעלי־טבק ריחניים, אותו סוג ידוע שאזל זה שנים מחנויות הטבק, וביקש אש! הושטתי כהרף־עין את קופסת הגפרורים, אך שכנו לספסל, הושיט יד תובענית, נטל את הגפרורים והכניסם אל תיקו השחור. ידי וידו של אבא נותרו תלויות זו כנגד זו בחלל האוויר. זו מבקשת וזו מושטת ריקם.

– הידעתם?! – הרעים האיש בקולו היבש, הדק והמאנפף – אנוכי עורך־דין ושבילי החוק נהירים לי, פקודת האש והעישון, סעיף גדול 26, סעיף קטן י"ח אומרת: לא ישוב וייעשן אדם במקום ציבורי לא סיגריה, לא סיגר ולא מקטרת.

אבא שתק ולא ניסה להתגונן. ישב נזוף ונראה שהוא מיצר על אותה אש שביקש ולא קיבל, כמו היה בה כדי להבעיר את לפיד חייו ואותו עורך־דין דק־חוטם אינו אלא שליחא דשמייא.

שתיקה כבדה ועגומה אפפה את אבא. מקטרתו הכבויה כמו העלתה סילוני־עשן מתאבכים משדות־קרב מרוחקים של תש"ח. פניו נמוגו בעשן והותירו זוג כתפיים רחבות ונטולות־חיות. אבא נראה זר, מפחיד ומרוחק…

ד

הרי ירושלים המאפירים רבצו על רקע האופק המאדים ודמו לדבשות גמלי־קדם, הרובצים באפס־כוח ובחוסר־ישע מן המסע שאין לו תכלה ואין לו קץ. הוא ירד בתחנה שבמבואות העיר. פרצתי החוצה והלכתי בעקבותיו וראיתיו מטפס במהירות במעלה הגבעה המוליכה אל בית־העלמין. במרומי־הגבעה נעמד על עומדו כנציב־אבן, כאנדרטת־שׁיש של גבורה. הביט על ירושלים השלימה הפרוסה לרגליו, שהלכה ושקעה בצללי־ערבית ושלחה נצנוצי־אורותיה האחרונים. את מראהו לא הוספתי לראות. במעלה הגבעה הלבינו מצבות השיש ונשמע קול צחוקו המתגלגל, ששב והדהד באלפי בנות־קול.

אצתי בסימטאות ירושלים החשוכות, שאיי אור צצו מבתיה. הנעליים המסומרות דפקו בעוז על מרצפות הרחוב ובאוזני הדהדה קריאתו: המעגל נסגר… המעגל נסגר…

סיוון תשכ"ז

א

משה, הנער ההוזה, תלה עיניו השחורות והיוקדות בקימורי התקרה האפלוליים. התבונן וסקר במבטיו, חזור והבט, את קורי העכביש הארוגים בשתי וערב, שצרו על הקימור חופה של מסתוריון ומלכודת פתאים לזבובונים אובדי־דרך. עכבישים אפרפרים־זעירים השתלשלו מטה בנסיון נואש למצוא מדרך לכפות רגליהם הזעירות והמאורכות, אולם חרף מאמציהם לא עלה בידיהם אלא לצקת על הקירות האפורים והטחובים נימה של עצבות הזועקת: הו, בן־אדם, מה לך נרדם? קום, זעק, פרוץ והינשא אל מרחבי שמים תכולים ושוט ורחף בנוף אלוהים. לטף במבטיך שדות ירוקים, הקשב לפכפוכיו של מעין מתגבר, האזן לרנן צפורי מרום והצטרף לרחש צפצפות ואילנות מתמרים. לך ונהג עדרי צאן.

משה טווה את חלומותיו. חלומות תמהוניים של ילד תמהוני, המנותק מארץ הממשות, הבונה עולמות ומחריבן במחי הגיגיו. שרעפיו היו לו לכנפיים, העכבישים במצוקתם היו לו אחים. עתים תורתו מלוא חופניים, עתים מתעלם משבר פסוק. הוא נישא בעולמות עליונים מבלי שהבחין בסובב אותו. הוא אף לא הבחין בחכם שאול כבד הגוף, שקרב אליו אט אט על ראשי בהונותיו ובתנועת יד חדה הצליף בנער ברצועות שבידו, העשויות עור שור וחמור יחדיו על דרך הכתוב: “ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו”, הכאב צרב וחלחל בעצמותיו. עיניו נעצמו בחזקה ונשימה קטועה פרחה מגרונו. ראה את מבטי הקינטור ששיגרו לו חבריו, הציץ לקרקעית עיניהם הצוחקות ונימי נפשו נתגעשו. בתוך ההמון נותר משה בודד ויתום מאלוהים ואדם. קינאה של אמת קינא בבני עשירים שפטורים היו מכל עונש בזכות ידם הנדיבה של הוריהם ואילו בני עניים, שטובת הנאה אין מהם, זכו למתת ידו הכבדה.

מבלי משים פקח משה את עיניו שאדמו מדמע ועלבון. התנשא ממקומו אט אט, נזדקף, סקר את חבריו והניף כפותיו הקטנות כנביא חורבן. קרני האור החיוורות והצוננות, שחדרו בעד הצוהר ליטפו ברוֹך את גוו הצנום וצרו על הקיר את צלליתו הענקית. קולו, שהיה צרוד בדרך כלל, הפך עתה צלול וזך כקולו של נביא אלוהים. הנער זעק והקול שב והדהד מבינות הקימורים בבת קול: “הוי דור אובדי־דרך, האומרים לטוב רע. דור כבד עוון, הרודה בצדיקיו בשבט זעם. ימיכם בחושך יתמו ואור אלוהים ירחק מכם לנצח”.

הנערים והמלמד נדהמו לרגע משטף מילותיו הבוטות ומהתנהגותו המוזרה. משנתאוששו, פרצו בצחוק רועם ומשוחרר מכל מעצור. פניו של חכם שאול נתאדמו כסהר עולה. הוא הידק שפתותיו עד דק, הצליף בנער־הנביא וקרא: “אוי, מושון, מושון. הנביא המשוגע. בן נעוות המרדות. יושב בתלמוד תורה וחולם חלומות באספמיה. תיפח רוחך מאוס. לא לחינם שנו חכמינו זכרונם לברכה: אדם שאין בו דעה אסור לרחם עליו. עד עתה יסרתיך בשוטים מעתה אייסרך בעקרבים”.

– חכם שאול – פאלאקה! פאלאקה! – זעקו הנערים ועל פניהם משוכה הנאת ציפיה ושמחה לאיד.

לא חלפו אלא רגעים אחדים. כפות רגליו היחפות והשחומות של משה נכבלו בסד והורמו אל־על בכניעה, כשני תרנים שדגליהם הורדו, שני גברתנים צעירים, ממשמשיו של חכם שאול, החזיקו ברגלים הדקיקות כקנה סוף, שציפו לטפולו של חכם שאול. חכך חכם שאול בגרונו, נקה מיתרי קולו כראוי, ובדחילו ורחימו הצליף על כפות הרגליים ההולכות ומאדימות, הולכות וצבות, ג' פעמים כמניין “והוא רחום” – סך־הכל ארבעים חסר אחת, כמניין טל מלקיות. עיניו של חכם שאול בוערות כרשפי־אש ומפיו ניתז קצף.

נשימתו של משה הלכה וכבדה. הוא הביט בקימורים וביקש ישע מאלוהי העכבישים. מבעד לקשתות ריחפה צינה, שחדרה לגוו, שיניו נקשו אלו באלו. הוא לא בכה. גנח גניחות של יאוש כמו הוצא סודו לרשות ההמון והאספסוף שבשער צוחק בקול פרוע, לועג לרגשותיו ורומסם כאבק מפתן. משה שב ושינן, שב וקרא: “ממעמקים קראתיך ה‘… ממעמקים קראתיך ה’”.

חכם שאול נתרצה מן ה“פאלאקה” ואדמומית של חדווה צצה על פניו הדשנים, העטורים זקן שחור וסמיך, משובץ כתמי טבק, המשווה חן למצחו הקמרוני. רוחו הבדוחה דלתה ממעמקיו את נגינת סדר מלקיות של ערב כיפור והוא סלסל בהטעמה:

מוסר ה' בני אל תמאס

ואל תקוץ בתוכחתו.

כי את אשר יאהב ה' יוכיח

וכאב את בן ירצה.

וידעת עם לבבך –

כי כאשר ייסר איש את בנו

ה' אלוהיך מיסרך.

הילדים המבודחים, שמראות אלו היו מוכרים להם ממנהגות ערב־כיפור, שאז נתלו חומרים חומרים על חלונות בית־הכנסת וחזו בקלונם של “הגדולים” הלוקים מידי השמש על חטאיהם, השיבו במקהלה מלווה מחיאות־כף קצוּבות: “וידוי. חרטה. דמעה”. וחכם שאול המבוסם מניח את כף ידו הגרומה על אזנו הימנית כאפרכסת. תולה מבטו במרום ומסלסל: “אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת… והפלא ה' את מכותיו ואת מכות זרעך מכות גדולות ונאמנות וחוליים רעים ונאמנים”. והתלמידים עונים לו ציוצים ציוצים: “וסר עוונך וחטאתך תכופר”.

מרחרח חכם שאול קמצוץ של טבק, שואף תוכנו למעמקים וצופה בתלמידיו, השמחים שמחה של ממש. רק משה ישוב בפינתו כפגר מובס. רחמיו של המלמד שבים ונכמרים על הנער המוכה. משתיק את הפוחזים במכת אגרוף על קתדרתו ומשלח בם אצבע שלוחה: “תיפח רוחכם ארורים! היום אני מכה למשה ולמחר תהיה ידי שלוחה בכל אחד ואחד מכם”.

תם סדר מלקיות. המכות שניתכו על משה כמו עדו עליו מחלצות של ריחוק והתנכרות לחבריו ולחולין שמסביבו. השתיקה הכבדה ששררה לפתע העיקה על נשמתו ועל נשימתו. הוא נשם קטועות ונשען חסר אונים על מסעדי מושבו. לרגע פכר ידיו הרועדות, אך שב וניתקם. הוא ניתק כליל מחבריו השתוקים והנזופים בפינותיהם. הביט בפניהם התפוחים והאדמומיים, ראה את לבושם החדגוני ואת חוטמיהם הדולפים. לפתע דמו בעיניו לחטיבת אדם, לגוש בשר אדום. הוא לא זיהה אף לא אחד מהם ופרץ בצחוק, צחוק רם ומתגלגל. טלטל רגליו היחפות וצחק. צחק ללבושם. צחק לישותם. הם נראו אדומים כאדום שבעיניו. והצחוק לא ניתן לעצירה. לא ניתן לבלימה. חבריו ומורו נתקפו בחלחלה ותקעו בו עיניים מזרות אימה. הכל שתקו והקשיבו לצחוק שהדהד בין הקימורים והפך לקול בכייה גדולה וקורעת לב, שדעכה אט אט, נעשתה חרישית, גונחת ומקוטעת.

חכם שאול והתלמידים התעלמו כליל ממשה, הניחוהו לנפשו והמשיכו בתלמודם. כמו ממרחקים, כמו מאוב, שמע משה את קולו של חכם שאול המסתלסל בטעמי המקרא שלבש לפתע נועם ומתיקות, כקול חליל רועים בנוף אלוהים:

"וידבר ה' אל משה לאמור

בא דבר אל פרעה מלך מצרים

וישלח את בני ישראל מארצו…" –

כמעשה קסמים, כתעלול־נסים, פגו וחלפו כאביו של הנער. הוא קינח במשיכת שרוול את חוטמו הדולף. קומתו נזדקפה ונשימתו נסתדרה. לא עוד נביא זעם. השליחות, השליחות, היא שהצמיחה לו כנפיים ונשאה אותו לגבהים חדשים. הוא כרה אזניו לצו עליון והקשיב לקול הקורא אל משה לעמוד בפני מלך של בשר ודם ולהביא לפניו בשורת מרומים.

ב

משגברה ידו של “הנוגש המצרי” – כך כינה משה בסתר לבו את חכם שאול המלמד – תהה הנער ושאל עצמו שאלות שונות ומשונות על מוסר ועל אלוהים ואדם. הנער, לאחר התלבטויות רבות, פנה פעם אל אביו והפיל תחינה שיעבירהו לבית תלמוד תורה אחר. האב הכעוס, שחלק כבוד לחכם שאול, שלף ברוגזה את משקפיו מעל עיניו והזעים: “תיפח רוחך מאוס. מי אתה ומה אתה שתרים קול ותצפצף. מי לנו חכם ונבון ויודע דבר כחכם שאול”. האם, שרוצה היתה לסייע לבנה כדי לחלצו ממצוקתו, חששה מתגובתו החריפה של האב, וכאם רחמניה, הנתונה בין הפטיש ובין הסדן, הביטה בעיניים חומלות בבנה… ושתקה.

הנער בחר בבדידות. שעות ארוכות ישב מרוחק ומנותק מחבריו, הציץ בהם כשהם ניצבים חבורות חבורות, אלו כנגד אלו, כתגרים ולקוחות ומתנגחים כגורי תיישים. ברוב זריזותם הניפו בוהן ושיקעו בוהן כאברכים וכך ניהלו שקלא וטריא על זנב עפרון ועל שבר אולר. הוא גם תפסם בקלקלתם. אותם גדיים שהנצו קרניים, ידעו קוביה מהי ואף שיחקו בזריזות בקלפים מרוטים והמילינים – אותן פרוטות חומות – חיממו לבם בקול צלצולם וקשקושם. צערו של משה גדול היה לא רק על כל העולם החוטא, האוגר את ממונו בחטא והנהנה מצלצולי הקיש־קיש־קריא של המטבעות, אלא נצטער צער רב על אחיו אהרן העומד כעגל בראש העם ומאחוריו קופה של מטבעות. רוטן היה על הוריו העומדים מנגד ושמחים בשמחת כשרונותיו של אהרן וממנו מתעלמים, כאילו היה צל עובר. בעיקר דאב לבו שאביו, שהיה נכבד בקהלו, הקל ראש עם אהרן וקראו “סוחר” ואילו הוא, הדל והאביון, כל שכרו השבועי אינו עולה על שני מיל, שהרוויחם ביושר – בקריאת תהלים בבית־הכנסת מדי שבת. מעט הממון הזה היה משול בעיניו לגרוגרת דרבי צדוק ולקב חרובים של ר' חנינא בן דוסא, שזן בהם עצמו מערב שבת לערב שבת.

בתוך בדידותו הגדולה מצא נחמה בחברת כלב רועים מגודל, שמצאו גור כלבים ואמצו לרע. כלב זה היה אח לאותם כלבי חוצות מזי־רעב, הממלאים שכונותיה של ירושלים והופכים עליה את לילותיה בקול נבח תובעני. הלילה משיב להם בבת־נבח והילדים יחרדו בקול בכי. הכל נסים מפניהם כמפני רעה, גם חתולי אשפתות יצטמררו בראשי צמרות, רק משה חשק בכלב הפקר וכלב הפקר חשק במשה. מביט בו צמוק־השלד והשניים תוקעים עיניים מזוגגות זה בזה וחושפים שניים זה לזה. שני רעים.

– ר' נבחא יקר – מתאנח משה לפני כלבו – ילמדנו רבנו, למה חבריך, כשאחד נובח כולם מתקבצים ונובחים על חינם? הכלב ספק מציץ, ספק מפהק ומגלגל לשון כרוצה לומר: שטייא, כלום חבריך אינם נוהגים בך כך? עולם כמנהגו נוהג ושוטים שקלקלו עתידים ליתן את הדין. תולה הכלב מבטו בנערים המתמקחים על שווה פרוטה ומנבח ניבוחים ניבוחים כרוצה לומר: אם אין קטנים אין גדולים וגדיים שהנחת נעשו תיישים בעלי קרניים.

רואים ילדי ישראל את משה צועד בחברת כלבו ורוח עזות פנים עולה על גביהן והם ניצבים סביבו חבילין חבילין, תחילה במאור פנים מעושה: מה שלומך מושון ומה שלום אהובך המהבהב אדון הבהבי?

מביט בהם הנער ונוגס שפתו, כלום יודעים כסילים אלה כי פגיעה בכלבו כמוה כפגיעה בשורש נשמתו. מה לו ומי לו יקר בתבל יותר מכלב זה. הללו מנבחים ומקנטרים ומשה וכלבו לא יחרצו לשון וישיבו להם בשתיקה. או אז חמתם מפעפעת כפל כפליים. “יודעי שיר” שבחבורה יקיפוהו וייללו: “משוגע הוא הנביא…” “משוגע הוא הנביא…” ויעפרוהו בעפר. חסידים שבהם ימשחוהו במטר רוק והוא לא יפצה קולו־בבכי, אך הלב, הלב עולה על גדותיו ומחפש פורקן בבכי חנוק. משהסתלקו המשטינים ומשחלף קוצו של רוגז בא שיקול דעת. יושב הנער ומלטף את כלבו. עתה יכול הוא לעמוד על ערך חברותו ונאמנותו של כלבו, שאף הוא כבעליו שקוע בעולמו שלו ונוהג מתינות בבני החבורה.

מציץ הכלב בבעליו בעיניים לחות נוגות וכמו מנסה לפייסו: רבי משה, כלום נתת דין לעצמך? הידעת מי אתה ומה שליחות ממתנת לך? ילמדנו רבנו, האם מקרה הוא ששמך משה ומולידיך – עמרם ויוכבד שמם? ואלו השניים הלכו והולידו אותו שמנמן ורודף חיים הקרוי בפי הבריות אהרן, עגל של זהב ותו לא.

לאט לך ר' נבחא – התפרץ משה – כלום טחו עיניך מראות, שאין בו באחי ממידותיו של אהרן הכהן, שהיה אוהב שלום ורודף שלום. אהרן זה, רשע הוא, אוהב מלחמה הוא, רודף מדון הוא, מתחמק ממניין וממעשים טובים הוא ונותן בפרוטה עינו.

מציץ ר' נבחא בבעליו כתמה: לעולם הוי דן את כל האדם לכף זכות, שהרי צעיר הוא ואחיך הוא ועם חלוף העתים תעלם משוּבת הילדות, הנער יגדל ויסור מדרכו הרעה. ועוד צא ולמד – כלום מקרה הוא שאחותך, היודעת קפוץ ורקוד, מרים שמה ולא חס ושלום רבקה או דינה? משמע יש דברים בגו.

אכן, יש טעם בדבריך ר' נבחא וריח של שליחות יש בצירוף וברוך מזווג זיווגים, המרמז לעמו ישראל באהבה – כלום פרח מזכרונך ר' נבחא, שאבות אבותי היו מאומרי שיר של יום על הדוכן. והרי לך הוכחה נוספת.

– יפה דרשת ר' משה, אך אם שרשיך נעוצים במשה רבינו עליו השלום, מן הדין שתהיה תוהה על הר־סיני, ומהו הר סיני בעיניך?

הנער, שחקרן ודרשן היה, חיפש ומצא תחליף הוגן למבוקשו. אמנם לא במרחק שנות דור, אך נאה היה לו למקום התואר “הר־סיני”. יתירה מזו, יתרון היה להר סיני שלו, שכן בארץ־ישראל היה ומהרי ירושלים היה. תלולית הר מאפירה שבתה את לבו ואת דמיונו. גבעה קרוחה זו צפתה אל פני העמק הסמוך וראויה היתה להקרא הר־סיני יותר מכל גבעות הסביבה, שחסרות השראה היו. גבעתו, גבעת הבחירה, גבנון של ממש נתנשא עליה – עגול ונאה אף משל כמה בעלי חטוטרת ירושלמיים, שכן זו הצמיחה בקודקודה תאנה עתיקת יומין, שעל אף שנותיה הרבות הניבה עדיין פרי הילולים. בצלה אפשר לחסות בחום היום ולעת ערב עם דמדומים לטפס על צמרתה ולזעוק אל העמק הפרוש לרגליך ואל גבעות עולם הניבטות אליך בקריאה מהר להר והקול – אינו שלך עוד – שב ומהדהד על קרני השקיעה בבנות קול מופלאות. ואם חשקה נפשך במסתור, יכול אתה להתכדר בנקרה זעירה וחמימה שהיתה

במרכזו של העץ, תולדה של שריפה עתיקה. שם היה שולף את הזוהר הקדוש ומשנן בו בחשאי.

מדי יום ביומו, בתום מסכת הלימודים בבית מדרשו של חכם שאול ולאחר תפילה במניין, נוטל היה את כלבו והשניים צעדו קוממיות אל התאנה, שהיה בה הרבה מן התקוה והיחול. בשולי הדרכים, נסתרים מעיני אדם, חלפו על פני נערי הרחוב, שבגדיהם מטולאים וחוטמם דולף, האצים בין עגלות, אוטומובילים ומכדררים ברגליהם בכדור־סמרטוטים מצחין ושמחת עולם על ראשם.

השניים צעדו לקראת כדור החמה הירושלמי האדמוני, שקרניו נתקצצו והוא מתגלגל וצונח אל בנות ערפילי ההרים ללינת לילה. תוקע הנער מבטו בגבעות המאפילות והולכות, הנעשות בזו אחר זו שטוחות ככתם צבע אפרורי, שכתר של תכלת מהול בארגמן משמש להם הילה זוהרת. הציץ בתבל הלובשת מסך דמדומים וקדושה נעלמה. התאנה שלו, שבערה לעת מנחה באור שקיעה, היתה בחינת הסנה הבוער ואינו אוכל. אזניו ואזני כלבו קשובות היו לצליליהם הנוגים והמונוטוניים של חלילי הרועים הערביים, המעיזים את המקנה הגולש במדרונות. ילל החליל נישא על כנפי רוח של ערבית, הסוחפת עמה ריחות חריפים של עדרים ונביחות כלבים מרוחקות. בליל קולות וריחות אלו נסכו בו תפילה זכה ומפעמת, שאינה כתובה על ספר ואינה מרפרפת על שפתיים אלא חרותה היא על לב.

עדרי הצאן הזורמים בעמק בטורים ארוכים ומתמשכים, לא עוד היו עדרי צאן, המהלכים על ארבעותם. רכוני־ראש אלו דמו בעיניו לעם ישראל הנד במדבר במסע ארוך ומיגע, שאין לו תכלה ואין לו קץ, והתיישים המזוקנים, הצועדים באון ובגאון בראש, משולים היו לזקני העם, שופטיו ושוטריו אשר בשער, המנהגים את ההמון הנוהר אחריהם.

מששקעה ירושלים בחשיכת ערבית ורק נצנוצי פנסיה המבליחים נשתלבו בנצנוץ הכוכבים ואינך יודע לתחום את גבולם, ידע אל נכון כי ירושלים של מטה נתמזגה, כדרכה מדי ערב, עם ירושלים של מעלה. בחוסר המעש של הלילה ראה את תקוותו של העולם, המתנזר בשעות אלה ממעשיו הרעים. נוטל היה את כלבו ושב לאטו לשכונתו, שבתי האבן המגובבים שלה האפירו באופק ויצרו מסך של מסתורין. בעיניים ספק פקוחות ספק סגורות הילך בצדי הדרכים, כמו נצמד ונבלע בכתלים האפלים. קרבתו לשכונה הדביקה בו מתחושתו של אותו עכביש זעיר וחסר אונים המרחף בין שמים וארץ בבית מדרשו של חכם שאול. שילח את כלבו למחסן העצים הישן, שזה מכבר אין משתמשים בו, ריפד את משכבו של הכלב ונפרד ממנו לשלום.

נוטל היה ידיו כדבעי ואץ לבית הכנסת לתפילת ערבית. משתמה התפילה והכל היו מסתלקים לביתם, היה נותר בגפו, ניצב דומם מול עששיות השמן, המפיקות ריחות כבדים ומטילות צלליות על הקירות החשופים והגבוהים והצלליות נדות לכאן ולכאן כשרפים רוחשים, המשיבים בבת קול לצקון לחשו. תפילתו של משה לא תפילת קבע היתה, אלא תפילה זכה של ילד תמהוני והוזה, הבא להודות לבוראו על מראות אלוהים שזכה להם שעה שהציץ בפרדס – ובאותם ספרי קבלה עתיקי יומין, שנטלם בחשאי ממדף הספרים שבבית־הכנסת ועתה בא להחזירם. נזכר הוא בפלא הגדול שחזו עיניו כשהגוויל המצהיב, המעלה ריחות קדומים, לבש לפתע חיוּת ואותן אותיות רש"י זעירות, ספק שחורות ספק חומות, הכניפו ופרחו מעל תאנתו. חגו סחור סחור בזמזום נדיב ושבו ונתגמדו כיתושים זעירים והיו לאותיות דפוס שחורות.

משדבקו שמורותיו, הנמיך את צווארו, התכרבל במעילו הגדול ממידתו ונבלע בלילה הקר.

ג

חלומות הרבה חלם משה ואלו שחלם האמין בהם וראה בהם אחד מששים לנבואה. ליל חמישי אחד בשבוע הופיע בחלומו סבו, שאותו לא ראה מעולם. פיו קרוח־שִׁניים, גופו כפוף כשופר וזקנו הצחור מנומר כתמי טבק חומים. הזקן ירד על־פי מידותיו וכמעט־כמעט טאטא את הדרך שלפניו. מראהו של הסב עורר את צחוקו ומשה לא התגבר על יצרו וצחק צחוק של משובה וילדות. אולם משהבחין בפניו הזוהרים של הסב ובעיניו הנבונות והטובות ששלחו ניצוצות של אור טוב, נתמלא לבו חרדה ונשתתק. הסב הרחום הלך וקרב אל נכדו כשהוא מדדה מצד אל צד. לפרקים הלך בעקלתון ולעתים שב והישיר את נתיבו כשהוא מניף מטהו אחת לשמאל ואחת לימין בחדווה של יעוד ושליחות.

נעמד הנער נטוע על מקומו והסב קרב והלך ובעוד רגע צבט בלחיו צביטה הגונה של זקנים שלא נס ליחם. הסתובב סביב הנער והכריז בהניפו מטהו ובשוררו בניגון של טעמי המקרא: “מושון מושון, מה גדלת. מושון מושון מה פרחת. חי… חי… חה… חה… קומתך עולה כפורחת וסבך, בעדן מקום מנוחתו, הולך ומתגמד ומעורר צחוקם של מלאכי אלוהים. ואתה בני אינך עוד נער ככל הנערים. אתה לשליחות… והם לליצנות. מעתה, לא מושון יהיה שמך כי אם משה. משה. הסכת והקשב לצליל השם משה”.

הנער שלא יכול היה לפצות פיו, עמד קשוב. סבא שר בניגון של טעמי המקרא וקולו כקולו של חכם שאול נאה ומבשר. משה חש כי דמו גועש, מקפץ ומרקד כסמבטיון שמעבר להרי חושך, המנסה לעבור על גדותיו ולהגיע למקום אור. עז היה רצונו לגבור כארי ולקרוא: “ברוך בואך סבא מעולם החיים”, אך הזקן משתובב לו בשמחת נעורים, מלא חיוניות של נער ומניף מטהו אחת לכאן ואחת לכאן ואינו מאפשר לנכדו לפצות פיו.

עייפות כבדה רבצה לפתע על פני הסב, עייפות הנושמת רצינות. הוא טיפס בכבידות על בימת האבן הגבוהה והממורקה, שנצצה בקרני שקיעה. בידו האחת תפס בשולי זקנו בהדרת חשיבות ובידו השנייה הניף מטהו מול השקיעה (כן, שקיעה ירושלמית היתה!) והכריז: “הנה ימים באים, נאום השם צבאות, והקימותי לדוד צמח צדיק ומלך מלך והשכיל ועשה משפט וצדקה בארץ. בימיך תושע יהודה וישראל ישכון לבטח. לכן שמע בני אמרתי כי חוטר לבית ישי אתה, הטהר והזדכך וחפש את ה' אלוהיך, כי אותך אמצתי לבן ונחה עליך רוח חכמה ובינה. רוח עצה וגבורה והעלית את עמי מבור חושך, מתהום שחת אל פסגת אור אלוהים”.

פתח הסב קופסת טבק זעירה, צבט קמצוץ טבק ריחני ושאפו למעמקים, משך בקצה חוטמו והתעטש בזה אחר זה. סגר את הקופסה לאיטו ומשה תמה היה על הדמיון שבין קופסה זו לקופסתו של מורהו חכם שאול, שגם זו עשויה היתה מקשת כסף.

ירד הסב מבימת האבן בקלילות ובטרם אץ לדרכו קרץ בעינו במשובה לעבר משה והוסיף: “אך זכור תזכור בני סוף מעשה במחשבה תחילה…” וסבא נסתלק לעולמו, מגלגל מקלו מאחורי גבו, כמנפנף לשלום, ונבלע מאחור האופק…

פקח משה את עיניו וירא והנה חלום. סילק מעל חוטמו הדולף יתוש עוקצני וטרדן שריחף סביבו סחור סחור בזמזום מציק ונטפל לחוטמו. הציץ משה בעששית הנפט הקטנה שהבליחה והאירה באור חיוור את בני הבית הסרוחים כפגרים על מיטותיהם. החדר הצר שרוי היה בצחנה כבדה ומוסיקה אימתנית השתלטה על פניו. האב נוחר ב“תרועה” וילדיו ואשתו משיבים לו ב“שברים”. מעין חזן ומקהלה שלא מעלמא הדין. החדר ומראי בני הבית והחלום המשונה על סבא, עוררו את צחוקו, הבית ישן והוא צוחק. תחילה בקול צחקוק חרישי, אך דינו של צחקוק כדינו של יובל מים הפורץ אל הנהר הגדול והצחוק גיבר חיילים ונעשה לצחוק מרעיד ומרטיט, שנתמזג בקול נחירתם של בני הבית.

– בחיי אלוהים שאתה משוגע! – הקיץ ראשון אהרן אחיו, ששכב במיטה סמוכה. הוא שפשף עיניו מול אחיו הצוחק, פיהק מלוא הפה וקבע: כולם מעידים שאתה משוגע…

האב, האם והאחות מרים התעוררו אף הם והציצו ממיטותיהם ולעיניהם נתגלה מחזה מוזר: הבית שרוי בחשיכה. מצד אחד שוכב משה ומן העבר השני שוכב אהרן ומלמד את אחיו הלכות התנהגות: “שתדעו לכם שיש לכם בן משוגע. הוא הולך ברחוב ופתאום צוחק. פתאום בוכה. פתאום נעמד. פתאום רץ. הכל פתאום. עכשיו הוא כבר קם בחצי הלילה וצוחק וצוחק… איזה משוגע זה”.

משה לא השיב דבר. הוא לא ראה את אחיו הדובר ואף לא הבחין בבני הבית הישובים על מיטותיהם שתוקים ובוהים. רק מרים הקטנה פרצה בבכי. לפתע נזכר משה בפרשת הצחוק והבכי בבית מדרשו של חכם שאול ואף הוא נשתתק. בני הבית תקעו בו מבט גדוש רחמים וצער. האב הביט באם ונאנח. אחד אחד הניחו בני הבית את ראשם על הכר ושבו ונרדמו.

– “הגיעה השעה… הגיעה השעה…” – לחש משה לעצמו. – “חלום זה חלום של בשורה הוא. הגיעה שעתי ואולי אף שעתו של עמי השרוי תחת ידם הקשה של האנגלים ימח שמם. היום יום ששי הוא, זה יום המרחץ והמקווה. זהו היום הבא לפני השבת. יום הטהרות הגוף והנפש. היום בעזרת השם אוכל להיטהר ולהזדכך, כמבוקשו של סבא עליו השלום”. פניו כוסו לפתע בעננה כבדה והוא היה תוהה: “מה משמע ‘סוף מעשה במחשבה תחילה’? והרי אני מקדים כל ימי מחשבה למעשה…”.

ד

בבוקרו של אותו יום לא גילה משה לאיש את חלומו, אך בסתר לבו חפץ היה לשאול את אביו: “אבא, אמור לי מה היה מראהו של סבא עליו השלום, שאת מראהו לא ראיתי מעולם”, אלא שמתיירא היה לשאול שמא יתגלה סודו ברבים ואביו ישימהו לצחוק וללעג. בני הבית סעדו את לבם כמנהגם מדי בוקר, בפרוסה רבודה חלבה מתוקה ודביקה ולגמו ספל תה מהביל. האב, האם והילדים סקרו את משה בשקט ומבלי לומר מטוב ועד רע. רק האם עיניה אדומות היו וקולה מרוסק. מביטה בבנה וגונחת. משה שהיה שקוע בעולמו שלו ובסדר יומו עמד בפינת הבית, עטוף בטלית מצויצת, והתפלל בדביקות ובנדנודי גו של התרוממות נפש. ניכר היה באהרן, שארשת בוז נסוכה על פניו, שחפץ היה לומר מילת גנאי על אחיו ולהעירו מאותה שנת נצח הרובצת עליו אך למראה עיניה הלוהטות של האם הבליג ולא פצה פיו.

רוחו של משה בבוקר זה היתה מרוממת מתמיד. פניו, קפואי המבע, לבשו היום ארשת חדשה, נתמלאו חיוּת ואודם קל ועיניו בהקו בלחלוחית של אושר. שפתיו רטטו ויחד עם חבריו לכיתה שר בהתרוממות נפש את זמירות השבת וקולו, השקט בדרך כלל, נישא על פני קולות חבריו. אף לשיעור המוסר של חכם שאול הקשיב ברוב קשב. ניהל משא ומתן עם רבו, שאל על פשר סתומות והשיב בעוז על הנגלות. חכם שאול שלח אל הנער את חיוכו הטוב, השמור רק לעת רצון, והנער שב וחייך אל רבו ברטט שפתיים.

משתמו הלימודים אץ משה לביתו, נטל בחופזה מגבת שעירה וקוביית סבון ורץ למרחץ. שפשף גופו היטב עד שעורו האדים, ניקה אוזניו בקיסם מצופה צמר גפן, לבל יפסיד חלילה נטף קל מדברי אלוהים חיים. אחר כך נכנס למקווה הטהרה וטבל בדביקות ובעצימת עיניים שבע טבילות, שקלפו מעליו את קליפות החולין והסטרא אחרא והלבישוהו מחלצות של קדושה והזדככות. יצא אל הרחוב וצעד בגאון על מרצפות האבן החלקלקות והמבהיקות למשעי שנשטפו לכבוד שבת. צעד צעדים מדודים, מתון מתון, כתייר הפוגש לראשונה עולם חדש, נשם עמוקות את ריחות תבשילי השבת, שהוסיפו לו נשמה יתירה.

בחלל עמדו ריחות השבת למיניהם – מטבח מטבח וריחותיו, מטבח מטבח ומעדניו. מטבחי התימנים הפיצו את ריחותיהם המגרים והעזים של הזחוג והחילבה, אותו נוזל סמיך וחריף, דמוי חרדל בו מתבלים את הפת. מטבחי הבוכרים הפיצו ריחותיו הנעימים של האושפילאו – אורז שמנוני, רבוד צמוקים, בשר וגזר. מטבחי האשכנזים השיטו לחלל את ריחות הגעפילטע פיש והצ’ולנט. במטבחים אחרים קיפצו על מחבתות זרעוניות וקליות למיניהם הקרויים בפי העם “פפיטס” ומנעימים את השבת בקול פיצוח קצוב, המותיר אחריו מרבד של קליפות ופה צורב מחמת המליחות. ילדים נתקהלו בחצרות חבורות־חבורות וסביבם זוגות נעליים, כמניין בני הבית, שאותן צחצחו ומירקו לכבוד שבת. צליל מתוק של מכתשי נחושת צלצל ובקע והדהד מן החצר בדנדונים וריחות התבלינים המתנפצים מלאו את חלל האויר. הריחות נתמזגו בקולות והרטיטו את אוזניו ואת נחיריו גם יחד. הרהר הנער: עמך ישראל על עדותיו ושבטיו גרים בסמיכות זה לזה ואף־על־פי־כן הם בבחינת עם לבדד ישכון. אין הם באים בברית נישואים זה עם זה ואינם אוכלים זה משחיטתו של זה, אין הם מתפללים בנסחים שווים ואף ביום מותם אין הם חפצים להיקבר זה בצדו של זה. כחיים וכמתים איש על דגלו ועל שבטו. ואולם ריחות השבת הנודפים ממטבחי עמך ישראל נישאים ועולים למרומים מתמזגים זה בזה, מסירים מחיצות, מתלכדים ומוליכים את עם ישראל כגוי אחד לקראת שבת מלכתא.

אל התנור של סאראחי הגורג’ית הובילו אותה שעה את החמין ופה ושם חזרו נשים בוכריות כרסתניות, לבושות צבעונים ומטפחות משי מבהיקות על ראשן, בידיהן סלי נצרים גדושים רקיקי לחם גדולים ופריכים הנימוחים בפה והקרויים בפי הבריות “נון־טוקי”. אה! מה חשקה נפשו לצבוט ברקיקים אלו, צביטה אחת כנגד ארוחת צהריים, אך היעוד היעוד הוא ראש וראשון.

מעבר לרחוב הופיע כדרכו מדי ערב שבת מולא מאיר שמש, כרוז השכונה, לבוש קפטן משי לבן ונעליו מבהיקות בשחורן. תקע מולא מאיר בחצוצרת נחושת ממורקת, שהבליטה את זקן התיש אשר לו. תקע והכריז: שבת! שבת! שבת! – לשמע קריאותיו נסגרו החנויות על מנעול ובריח ואינך יודע אם מפחד השבת או מפחד אותו זקנקן חצוף התקוע בשולי סנטרו. מכונית שיטור בריטית משוריינת עם תותח קצר־קנה ועם מכונת־יריה חלפה בטרטור מנועים מוגבר ועוררה את חמתו של מולא מאיר שמש, שנפנף כנגדה יד סונטת. תקע כנגדה בשופרו והכריז: “גויים. זרע עמלק. שבת. תיפול עליכם אימתה ופחד”. צחקו השוטרים שהציצו מן הצריח והפטירו באנגלית מתוך שפמם הצהוב והגזוז: “א קרייזי ג’ו” (יהודי משוגע). – הנהן משה בראשו ואמר חרש בלבו: בעזר השם, בעזר השם, לא יארכו הימים וסופכם שתאבדו מן העולם. ארצנו ארץ קודש היא ותקיא מתוכה את יושביה הזרים.

אבות ובנים צעדו בגאון לבית הכנסת ובידיהם ענפי בשמים, שהדיפו בושמם למרחוק. ירושלים של מטה לבשה נשמה יתירה, הכניפה, ונישאה מעלה מעלה.

נטל משה את כלבו ממקום מחבואו ושלח מבטו אל השכונה ולפתע נתגלו לו מראות חדשים, שתושבי המקום לא הבחינו בהם מעולם, שכן מנהגם של אלו לפלס דרכם ולהגיע ליעדיהם מהר ככל האפשר. הכל ממהרים ואין איש נותן לבו אל קרעי מרפסות או כנפי־תריסים, הנדים הלוך ושוב כפורשים שלום לעוברים על פניהם. מי הבחין בעץ הלימון המוזר שנשתל בעציץ־מרפסת שבקומה השניה ואעפ"י כן מניב הוא פרי למכביר? מי הקשיב לסיפורו של בית מט לנפול ולהלמות פטישי בונים? ירושלים נתגלתה לעיניו ביופיה ובכיעורה, בשמחת בניינה ובעצב חורבנה. על בתי האבן האפרפרים ששלחו קמרונות ומרפסות הנושקים את הבתים שמעבר לרחוב, על הגגות אדומי הרעף ומצופי הפח, על המבואות האפלוליים המקורים והמפולשים.

ככל שהלך ורחק ממרכז השכונה, נטש את המדרכות ופסע בשביל העפר, הרבוד פרחים וברקנים, דבקה בו התרוממות נפש של מקובל צפתי מן המאה הט"ז, ההולך לקבל את פני השבת. מבלי משים זרם ופרץ ממעמקי ישותו המנון השבת של המקובל הצפתי ר' שלמה אלקבץ: “לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה… כי היא מקור הברכה מראש מקדם נסוכה, סוף מעשה במחשבה תחילה… סוף מעשה במחשבה תחילה…”. אכן פסוק מוכר. והפסוק שב ומהדהד: “סוף מעשה במחשבה תחילה”. משאימץ זכרונו נזכר שפסוק זה מוכר לו מהקשר אחר, שהרי בחלום ליל אמש אמר סבא בטרם נעלם: “סוף מעשה במחשבה תחילה” – האין פסוק זה אות וסיסמה לשעה הגדולה שהוא צועד לקראתה? משה קיפץ מרוב שמחה וכלבו הנאמן כשכש בזנבו כשכושי שמחה כמבין ויודע את נפש בעליו. תפס משה בצואר הכלב תפיסה של חיבה. הכלב הבליט את שיניו הכלביות בהנאה כמחייך ושירבב לשונו בשמחה. הנער וכלבו עמדו זה כנגד זה וחיוך של שמחה משוך על פניהם.

ה

משהגיע אל פסגת הגבנון, לבשה הארץ דמדומי ערבית. היקום נתכסה לאטו בעלטה, רוח קלילה של ים נישאה מעבר להרים בדהרה וטפחה על פניו הגלויים, רפרפה בשערותיו וטלטלה סחור סחור את המגבת הכרוכה לצוארו ככנף של טחנת רוח. משה לא זז ולא נע. הוא עמד פנים אל פנים עם תאנתו ונתן לרוח לעשות בו כרצונה. הוא זקף את צוארו והרוח ניפחה את חולצתו והחדירה לגווֹ צינה של ערבית ירושלמית. “רוח הקודש. אוירה דירושלים” – לחש ושלף מתוך מכנסיו את פתילי ה“ארבע כנפות” שלו, נשקם והצמידם לעיניו וקרא בקול גדול: “שמע ישראל ה' אלוהינו, ה' אחד”. תוך כדי כך, נזכר שליל שבת היום ופתח בנגינה מתוקה ומסולסלת שאותה למד בבית מדרשו של חכם שאול: “שיר השירים אשר לשלמה. ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין”. הצרצרים צרצרו וההרים הדהדו לו בבנות קול מופלאות כחזן ומקהלה, השרים בדביקות ובהתלהבות.

עמד משה מול הלילה וציפה בדריכות. וההרים לא אכזבוהו אף לרגע והביאו לו את בשורתם. מאי־שם, מן האופק, הבחין בקול מוזר אך מקסים בניגונו, ההולך וקרב וממלא את חלל העולם. היה זה קול מיתר חד וצלול, מלווה בקריאות בלשון העברית. הנער סבור היה, שאות אלוהים הוא. כי מי יילך וישורר עברית בדרך נוכרית בערבית של שבת. התרגשות אחזה בנער. סבור היה כי אין זאת כי אם מלאכי אלוהים הם הקרבים ובאים לשבות עמו את השבת בקול זמר ומצהלות שמחה. כלבו הנאמן עשה אזניו כאפרכסת והשמיע חרחורי נביחה חרישיים כמתכוון לפרוץ בקול נבח תוקפני. הסה משה את כלבו וציפה.

עד מהרה קרבה סמוך לתאנה צלליתו של סב זקן רכוב על סוס. באור הירח הבחין משה במשקפי כסף דקים וקטנים שעל עיניו ובראשו הנזירי, העטור תלתלים המשתלשלים מתוך מצנפת שחורה ושעירה. הסוס צעד לאיטו בגאון בדרך הנהירה לו. הזקן החזיק בידו כלי נגינה מוזר שבו פרט וליווה עצמו בקריאות פרקי תהלים. משה חרד לבאות. הוא הכיר את האיש. “זה דוקטור מוסא” – לחש לעצמו ואץ חיש קל עם כלבו אל חיק העץ למצוא מסתור.

דוקטור מוסא קרב לאיטו אל התאנה ומבט תמוה נסוך על פניו. הוא היה מנותק כליל מן הסובב אותו, משל ריחף בעולמות עליונים, או הילך לתומו באחד מרקיעי רום. הדוקטור הפסיק לנגן, ירד מעל סוסו וקשרו לעץ, סמוך למחבואו של משה, ופרס על הארץ שמיכת צמר גסה. אחר כך כרע אפיים ארצה כמאמין מוסלמי ופתח בתפילת ערבית מיוחדת במינה. תחילת מעשה קרא בקול: “שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד”. משסיים, נטל מחדש את כלי הנגינה והישיר מבטו לעבר הר־הצופים, אל הירח האדמוני, שעמד על גג הספריה הלאומית ככדור אש והזליף על ירושלים הבהובי מסתורין. הדוקטור תלה מבטו בסהר העולה, הלובש אט אט מעטה מכסיף, ושב ושפך אל הלילה את צליליו.

הדוקטור שר:

לך האל הגדול והנורא אתפללה

לך אכוף ראש.

לך אבי הנביאים: משה, ישוע ומוחמד – אשיחה.

לך אכוף ראש.

משה לא יכול להתאפק יותר. מלותיו האחרונות של דוקטור מוסא הדהימוהו והרתיחו את דמו. הוא תמה על הדוקטור המכובד הכורך במשיכת מיתר אחד את שמו של אבי הנביאים משה רבנו, עליו השלום, עם שני שמות, שהס מלהזכירם. “יהיה אשר יהיה” – חשב ופרץ בקריאה מהדהדת: “דוקטור מוסא… דוקטור מוסא… למה תגע במשה קודשי לחללו?!”

הקריאה המסתורית שנשמעה ממעמקי העץ הרעישה את הדוקטור הזקן, שנזדקף לרגע מלוא קומתו, כרה אזניו ופקח זוג עיניים אימתניות, אולם מיד שב ונפל אפיים ארצה מול הקול הדובר אליו. הוא הצמיד מצחו אל שמיכת הצמר ובקול חלוש ונדכא אמר: “בשם האל הקדוש, יושב המרכבה וסביביו כרובי־אש, מי יגלה אוזן עבדו הקורא אליו בליל סהור ומכוכב?”

רוח אלוהים לא יצאה מן התאנה. גם מלאכי אלוהים לא הופיעו חבורות־חבורות. רק נער קטן ונחרד, שנדהם מתגובתו המוזרה של הדוקטור, הציץ מפינתו בפיק ברכיים וצייץ בקול גמגמני: “דוקטור מוסא! אינני שליח השם. רק בשר ודם אנוכי. אני משה בנו של עמרם הלוי”. משכילה הנער את דבריו, משך את כלבו ויצא עמו אל הערב המשחיר.

משהבחין הדוקטור בנער הקטן, שיצא לקראתו ובידיו הצנומות והקטנות כלב גמלוני המכשכש בזנבו, פקח זוג עיניים תמהות ועמד ככלי מלא בושה מול הנער, שהיתל בו ובנבואותיו. ואולם מזגו הטוב של הדוקטור לא הותיר בקרבו משקע של רוגז. הוא פרץ מיד בצחוק רם ומהדהד, שהלך והתגלגל בינות ההרים. תחילה הביט הנער בזקן הניצב מולו בשמץ חשד, אולם חיש מהר הצטרף לצחוקו הטוב של דוקטור מוסא. השניים צחקו והלילה השיב להם בהדהודיו.

– מה מעשיך כאן? – שאל הדוקטור הזקן והנמיך את משקפיו בשמץ של קונדסנות וגילה זוג עיניים תכולות גדולות.

– אני – גמגם משה – אני נער יהודי, הבא לבקש את אלוהים.

פקח דוקטור מוסא לרווחה זוג עיני סב טובות־סבר ושב וצחק:

נו, אני כבר יודע. אתה הוא אותו נער תמהוני, שהוריו באו לבקש ממני ישע ופדות. אותו נער ולא אחר.

– אל־נא תסגיר אותי דוקטור – התחנן משה – אני מוכרח להשאר כאן.

– אין לי ספק שהוריך עשו את השכונה כמרקחה. מן הסתם מחפשים הם את בנם האובד ואתה נהנה מהתבודדות בחיק הטבע בחברתם המרשימה של כלב חביב ודוקטור זקן…

הדוקטור הפסיק לרגע את דבריו, הביט מזוויות עיניו אל הנער החרד ואמר ברוֹך: אל־נא תפחד נערי, לא אסגירך להוריך. שב וסעד לבך.

דוקטור מוסא שיכל רגליו ופתח תרמילו. הוא שלף מציקלונו כמה פיתות אפויות, שהפיצו ניחוחות תנור מזרחי, הניח על הפיתה בצלצלים ירוקי־זנב וזיתים כתושים נוטפי שמן. תיבל את פיתו במלח, ברך ואכל.

– אכול ילד חביב, אכול! לא הרעב ישמע את קול אלוהים.

הנער הרעב הצטרף לסועד ואמר: דוקטור מוסא קיימת את דברי חז"ל שאמרו: “אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו”. על אף דלותה של הפת, נהנה משה מן המזון. רק תמה היה מדוע דוקטור נכבד זה, מטייל במקום כה מבודד בעצם ליל שבת, שעה שהבריות סועדות פת של שבת.

– כמה פעמים ביום מתפלל אתה? – שאל דוקטור מוסא.

– שלוש פעמים. מדוע תשאל?!

– אני – אמר הדוקטור בפה מלא וגדוש – אני מתפלל שבע פעמים ביום, לפי שנאמר “שבע ביום הללתיך”.

– ומה מקור אמונתך זו?

– בוא ואספר לך נערי: לפני כתשע מאות שנה חי בפרס הרחוקה משיח אלוהים ושמו עובדיה אבו־עיסי בן יצחק מאיספהן. עובדיה המשיח הצליח ללכד סביבו עשרת אלפים גיבורי חרב, כולם מזרע ישראל, ששחרו עצמאות ממלכתית. אתם רצה לגאול את העולם ואת עמו ישראל. משיחנו ציווה עלינו את שבע התפילות ביום. הוא גם שציוונו להגות בתורה, בברית החדשה ובקוראן, בבחינת והחוט המשולש לא במהרה ינתק.

– ומה היה סופו? – שאל הנער בלגלוג.

– מת לרוע מזלו באחד הקרבות.

– כך נאה לו וכך יאה לו. הוא נכשל משום שהאמין בגאולה הבאה בכוח הזרוע. מה ליהודי לרעות בשדות זרים ולדגול באמונות הסטרא אחרא. גם אתה דוקטור מוסא הפתעתני: משה. ישו. מוחמד. איזה צירוף מגוחך. האוזנים תצילנה! אמר משה בבוז ורקק לצדדים, לבל יטמא חלילה את פיו.

צחק דוקטור מוסא לשמע הדברים הבוטים. תקע בנער את עיניו המאירות, לטפו ואמר:

– יודע אתה נער, כשסיפרו לי הוריך על נטייתך להתבודד ולרחוק מחברה ולשקוע בהזיות – צחקתי מלוא הפה. צחקתי לא צחוק של לעג חלילה, אלא צחוק של שמחה וסיפוק. וכל כך למה? שאכן אני, דוקטור מוסא הזקן והתמהוני, אינני בודד ביקום. דע לך נער – אמר הדוקטור חלושות כשהוא בוחנו בעיניו. אני, דוקטור מוסא, אינני בשר ודם רגיל, אני המשיח בכבודו ובעצמו… משיח אלוהים, שטרם הגיעה שעתו.

פקח משה זוג עיניים יוקדות ומופתעות אזר עוז ושאל: אתה משיח אתה?! איזהו משיח המאמין במשה רבנו עליו השלום ובעוד נביאי שקר של העמים. חה… חה… חה…

– אף על פי כן, בני, אנכי הנני המשיח. שמע־נא את סיפורי ושפוט בעצמך:

נולדתי בעיר שושן שבפרס. אותה בירה עתיקת יומין של ממלכת אחשורוש, הקרויה כיום המאדאן. שם קיבלתי את חינוכי היהודי מגדולי תורה, שהרביצו תורה – תרתי משמע. גם אנכי אהבתי להתבודד בינות ההרים. כל ימי האמנתי שאלוהים שוכן בחיק הטבע. ולמה לא? – שהאויר שם צח ונעים, שלא כבשכונת היהודים, שמי שופכין זורמים בטבורה ומצחינים חללו של עולם. לא אחת שמעתי קולות מוזרים הדוברים אלי ושחים לי על שליחותי ויעודי בחיים. בת־קול אחת חזרה ונשנתה: “משה משה, אותך משחתיך לגאולה. עזוב אדמת נכר זו ולך לך אל הר המוריה”. עמדתי נבוך ושאלתי את הקול הדובר אלי: “כיצד אלך וידי ריקות ממעש?” מענה לשאלתי לא קיבלתי, אך נפשי נשתנתה תכלית שינוי. בלילות הבאים חלמתי בעלי מום למיניהם ובהם עם רב של פסחים, עיוורים ובעלי מום למיניהם. הללו הקיפוני כשהם בוכים ומתחננים ודורשים סעד: “אדוני, רחמים רחמים…”. חלום זה חזר ונשנה בצורות שונות ומשונות. אחת ידעתי: אלו הן נשמות הבריות הטעונות תיקון. תחת מעטה גופם הפצוע חבויה נשמתם השסועה. נסעתי לאנגליה ולמדתי את חכמת הרפואה. ידוע ידעתי שרק רופא, בכוח אהבת החיים, יביא ישועה לבריות. מנסיוני למדתי כי איש שנושע בגופו יבין היטב את משמעותה של ישועת הנפש.

באנגליה נפקחו עיני לרווחה והרהרתי: הארץ מלאה עממים שהאמונה באל עליון מאחדת אותם. לא די בגאולה של עם אחד, יש לגאול עולם ומלואו. למימוש רעיוני נשאתי לי אשה נוצריה…

משה המופתע פקח זוג עיניים תמהות ונאלם.

– הרגע בני. הרגע. אינני רק רופא, אני גם תיאולוג, המתעמק בתורת האלוהות ויחס האדם אליה. במחקרי המעמיק הגעתי למסקנה, שמשה רבנו נביא ישראל, ישוע הנוצרי ומוחמד נביא האיסלם – שלושתם כאחד באו לעולם ותרמו את תרומתם לאמונה באלוהים, איש איש בדרכו. אולם, אני, דוקטור מוסא, הנני המשיח הרביעי המאחד והמגשר.

– למה ירמזון דבריך? – שאל משה בחרדה.

– צא ולמד: ארבע רוחות לארץ, ארבע תקופות בשנה, מארבעה יסודות נברא העולם, ארבע כנפיים לכל אחד ממלאכיו. הבה ונראה: ארבע רגליים לכסא וארבע רגליים לשולחן. די שרגל אחת תשמט והכסא או השולחן יפלו על יושביהם. הארץ עומדת רק על שלושה עמודים, הלוא הם משה, ישוע ומוחמד ועל כן מטלטלת היא ממלחמה למלחמה ודם נקיים ניגר ארצה. רק המשיח הרביעי, הוא הכוח הנורא, סוגר המעגלים ומאחד הנפרדים, הוא שיעמיד את הארץ על מכונה, על ארבעת עמודיה, ושלום של אמת ישכון בארץ.

משה נפעם ונפחד ממלותיו הנרגשות והלוהטות של הדוקטור, שנטפו דברי כפירה, אולם יצר הסקרנות, שהיה טבוע בדמו, עוררו לשאול ולחזור ולשאול. תחילה גמגם. חיפש את המלה הנכונה. הציץ בעיני כלבו הרובץ על האדמה הקרה והטלולה התלבט והתחבט ולבסוף שאל:

– וכיצד תעשה זאת?

– זה ארבעים שנה שאני עושה זאת ילדי. לא לחינם באתי לארץ הקודש. בכוח הרפואה, שאני מרפא יהודים, נוצרים ומוסלמים, מצאתי את השביל המוביל לנפשותם. קרבתי את הבריות זו לזו. חולַי מאמינים שבני אדם, כולם, נבראו בצלם אלוהים. האמנתי ועודני מאמין, שרק כך תצא גאולתי לאור עולם.

ישבו שניהם דוממים. הזקן והנער.

– פעם ראיתיך עומד ליד הכותל המערבי, מנגן בכינור בעל צורה מוזרה – קרע הנער את השתיקה הכבדה.

כל אימת שנושא הנגינה הוזכר, היו עיני הסב נוצצות כעיני ילד.

– כן בני. זהו ה“תוֹאר”, אותו כלי מיתר פרסי אציל ועתיק יומין. הנהו.

– לא אוכל לשכוח את המראה – התנצל משה – איש זקן, בעל תלתלי שיבה עומד ליד הכותל, פורט על הכלי וזועק ושר פרקי תהלים במנגינה שכמותה לא שמעתי מעולם. אותו רגע חשתי כי אינך עוד בשר ודם, אלא רוח ערטילאית, מאותן רוחות קודש הגנוזות מתחת לכסא הכבוד, בצל נשמות הצדיקים. מי יודע, אולי נשמה, המצפה לטל שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות בו מתים. אותה שעה חשתי במשמעות הכתוב במסכת ביצה: “נשמה יתרה נותן הקדוש ברוך הוא באדם”.

– אמור לי נער, ביטויים אלו מניין לך? – גער הדוקטור.

– מספרים שאני קורא.

– לא בני. לא טובים מעשיך. צעיר אתה ורך. גדולים ממך כרעו תחת העומס ורוחם תעתה ונתערערה.

הנער הנבוך, ניסה לשנות את נושא השיחה ואמר:

– ליל שבת היום ואתה מנגן בשבת. זהו חילול הקודש.

– נכון בני. הנגינה אסורה, אבל התפילה מותרת. דוקטור מוסא אינו מתהולל בנגינתו. אינני שר שירי עגבים. אני מתפלל. דוד מלך ישראל לא יכול היה לחבר את פרקי תהלים המופלאים, אלמלא היה יודע נגן. רק בכוח הנגינה נפשוט מעלינו את החומר ונוותר במעטה של רוח אלוהים.

הירח שעמד במרומים שלח אור כסוף, שקרן מפניו של דוקטור מוסא. הדוקטור שלח מבטו אל הלילה, מבט של ילד תמים, שצימח זקן ותלתלי כסף.

– בעצם היכן שמעת את קול אלוהים בדברו? – שאל משה.

– אולי תופתע. גם כאן מן העץ העתיק הזה, בקרבו מצאת מסתור, לא אחת שמעתי את קול אלוהים בדברו.

– אם דבריך דברי אמת הם ואמנם משיח אלוהים אתה – מדוע לא גאלת את העולם עד עצם היום הזה. אינך צעיר עוד וכבר נאמר: “אם בגבורות שמונים שנה”?

דבריו של הנער לא הקניטו את הזקן. הוא חיבק את הנער הצנום ואמר בקול עצוב: יודע אתה נער, מהרהר אני במקריות המוזרה של פגישתנו. ראה גם ראה, באתי לכאן להתבשם מן השקט ופגשתיך. ייתכן והפגישה לא באה אלא לבשר לי שתפקידי עלי אדמות תם… תם ונשלם. מי יודע? – אולם, נער יקר, יכול אני להבטיחך, שאם אמנם יקום משיח אחר תחתַּי, הרי שאתה ראוי לתואר זה יותר מכל. דומני, שנתגלמו בך כל אותן תכונות מרוממות שאפיינו אותי בנערותי.

– פגישה מוזרה זו – אמר משה – מזכירה לי כתוב בזוהר מפי ר' שמעון, הבא לפרש את הפסוק ממשלי: טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל.

– הבה ונשמע נערי. האמנם זוכר אתה את הדברים בע"פ?

– כן. רבות שננתי את הדברים. מצאנו כתוב: טוב ילד מסכן וחכם: מי ילד מסכן? כבר פירשוהו ונתבאר, שהוא היצר הטוב. אבל מה משמע טוב ילד? זהו שכתוב: “נער הייתי וגם זקנתי”, וזה הוא ‘נער’ שהוא ילד מסכן שאין לו מעצמו כלום. ולמה נקרא ‘נער’? משום שיש לו ליצר הטוב חידוש הירח, המתחדש תמיד, ותמיד הוא ‘ילד’. ‘מסכן’, כמו שאמרנו. ‘וחכם’, משום שחכמה שרויה בו. ‘ממלך זקן’, זה הוא יצר הרע, כמו שנתבאר, שהרי מיום שהיה לא יצא מטומאתו לעולם. והוא כסיל, שכל דרכיו רעות הן והוא הולך ומדיח בני־אדם ואינו יודע להיזהר, והוא בא בתחבולות עם בני־אדם כדי להטותם מדרך טובה לדרך רעה…".

ד“ר מוסא פרץ בצחוק אדיר. דבריך ירמזון כי אני, ד”ר מוסא, משול ליצר הרע. לא בני, איני רוצה להשפיע עליך. נראה כי גם אתה קרוץ מצור סלע שאינו מחלחל.

הדוקטור קם לאיטו ממקום רבצו. אסף את השמיכה, קיפלה אט אט תוך שהוא שקוע במחשבות. לרגע תלה מבטו ברקיע המכוכב והסהור, נשם את ריחות הלילה, קלט את קולותיו ולפתע ניתר על סוסו בקלות. הסוס צהל מצהלות של שמחה, כמו בא לבשר: הנני נכון לצאת לדרך.

הנער שטח את כפות ידיו בתחינה: דוקטור, אנא אל תסגירני להורי.

– לא אסגירך נער, אולם משירווח לך שוב תשוב לביתך. כלבך הנאמן ילווה אותך וישמור אותך. מעשה נאה את עושה נערי בקרבך בעלי חיים. נסיוני לימדני, שבעלי חיים הם היצורים המעטים עלי אדמות שאינם כפויי־טובה. לעולם זכור עצת זקן ממך “סוף מעשה במחשבה תחילה”.

אט אט צעד הסוס וגלש במדרון. הדוקטור פרט על ה“תוֹאר” ושר בנגינה נוגה ומהדהדת שהרעידה את גוו של הנער. הוא שר:

"מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר.

בנאות דשא ירביצני.

על־מי מנוחות ינהלני.

נפשי ישובב.

ינחני במעגלי־צדק למען שמו.

גם כי אלך בגיא צלמוות, לא אירא־רע,

כי אתה עמדי…".

ההר והעמק השיבו לו ולנגינתו בהדהודיהם. רק קולו היה נשמע ומרחף והוא נמוג באפילה.

ו

מעבר להרים נשמע קול יללת תן, שדמה לבכיו של תינוק עזוב. כלבו של משה יבב חרש והניד את אוזניו הקשובות. “גם חיות הארץ יתפללו לשמך” – לחש משה. עצבות מהולה בפחד ובגעגועים מילאה את חדרי לבו. מראות אחר־הצהריים, שבו ונראו לו קסומים ונטולים מעולם של דמיון, שאין לו עליהם שליטה. הבריות שראם היום שבו וצעדו לנגד עיניו. תבשילי השבת שסעדו הבריות במרחקים בשעה זו מילאו את פיו ריר. אותם ריחות וקולות שחש בהם בדרכו לכאן שבו והציפוהו ומילאו את נפשו ערגה לזמירות השבת, שאותם שורר בשעה זו ממש. מבלי משים שמע את עצמו שר את פיוטו של דונש בן־לברט:

"דרוֹר יקרא לבן עם בת

וינצרכם כמו בבת.

נעים שמכם ולא יושבת

שבו נוחו ביום שבת.

דרוֹש נוי ואולמי

ואות ישע עשה עמי…".

ההד ענה לו ודומה היה עליו, שמלוויו הקבועים, הלוא הם עמרם אביו ואהרן אחיו, מסייעים לזמרתו. מצב רוחו נשתפר. התרוממות רוח מילאה אותו. הוא החל מרקד. הוא רקע ברגליו ספק מן הצינה ספק מן הזכרונות שהציפוהו, הניף ידיו ושר וכלבו הנאמן החרה החזיק אחריו בנבחוחי־שעשוע ובכשכושי־זנב. משנתעייף ישב על הארץ ופרץ בבכי מר: “אבא ואמא דואגים לי” – קבע. כשכש הכלב בזנבו כאומר: “שטיא, למה שידאגו?! אדרבא, שמחים הם שנפטרו מילדם המוזר. גם אהרן מאושר שנפטר מאחיו הטרדן המעיר אותו באישון לילה. איש לא יטיף לו עוד מוסר. עתה יכול רשע קטן זה לעשות ככל העולה על רוחו, לגנוב גולות מחבריו ולרמותם במשחקיו ומצפונו לא יציק לו”.

רואה הכלב בעצבותו, רחמיו נכמרים עליו והוא מציץ בו במבט רחום: “פתי, הוריך אוהבים אותך, שאם לא כן היו שולחים אותך לצחצח נעליים ולמכור עתונים, וליהנות מפרי עמלך כפי שעושים כל השכנים. ואילו הוריך, אף שפרנסתם בדוחק, דואגים שתבלה עתותיך בתלמוד־תורה ותוסיף דעת. מי מנעים את שמחת השבת של אבא ואמא אם לא אתה משה, ששר אתה בקול ערב זמירות שבת ודורש לפני הוריך דברי תורה”.

ז

על ביתו של משה ירד אבל כבד. מששב האב מבית הכנסת פתח בחרפות ובגידופים: ממזרים. רשעים. הלוואי ולא הייתי זוכה לראותכם. כל ילדי ישראל משמחים את אבותיהם בבית הכנסת ורק עמרם הלוי אינו זוכה לנחת. ילדיו מסתלקים – זה למשחקיו וזה להזיותיו. באמונה רק יתגלגלו לידי שני פראי־אדם אלה אכה אותם שוק על ירך. בתורת משה נשבע אני שאשחק את עצמותם עד דק…" – עמרם נשתתק לרגע למראה אשתו הבוכיה שישבה על המטה. השולחן הערוך היה מכוסה במפה צחורה כתכריך ונרות השבת הבהבו ביתמות מתוך פמוטי הנחושת המבהיקים. אורם ריצד על הקירות ונסך עליהם עצבות. גם ריחות התבשילים לא היה עוד בכוחם לשנות מאומה. עננה כבדה של עצב רבצה על הבית.

– למה תבכי אשה למה? שבת היום… יגער השם בשטן. איפה הילדים – אמרי איפה הילדים?

– משעות הצהריים נעלם הילד מן הבית. לקח מגבת ויצא לבית המרחץ. אוכל לא בא אל פיו. מי יודע לאן נעלם? מעולם, מעולם לא נעלם בליל שבת מעולם. בכתה האם בקול צרוד. אהרן ומרים חיפשוהו במשך שעות והילד איננו. בלילה שעבר קרה לו משהו ואנו שתקנו ולא שמנו לב. לב של אבן. איך צחק המסכן?

– אבא! – פרץ אהרן מן החצר – תאמין אבא, בכל מקום חיפשתי אותו. בגלל זה לא באתי לבית הכנסת. אפילו הלכתי לבית מרחץ לחפש אותו. אף אחד כבר לא היה במקום. חשבתי שאולי טבע במקווה. האדמה ממש בלעה אותו.

האב הנזעם סטר על לחיו של אהרן סטירה מצלצלת ומותירה סימנים וזעק: ייאלם פיך! נבואותיך השחורות יפלו על ראש השונאים!

– חבריו בבית־הספר – הוסיפה האם וסיפרה – גילו שמצב רוחו היום היה מרומם ועליז מן הרגיל. הוא שר והתבדח ואפילו התפלפל עם חכם שאול בדברי תורה עד שחכם שאול קשה הלב קירב אליו את משה ונשקו לעיני כל הכתה הנדהמת. תאר לעצמך – חכם שאול מנשק ילד. הילדים מספרים שמורם אמר: “הפלא ופלא. אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. מושון שלנו מלא תורה כרימון ולא ידענו”. הוי לחיי. היכן הילד?

– אולי הצוענים, אלה שמרקידים קופי שעשועים ברחוב חטפו אותו – אמרה מרים במשובה של ילדות וצבטה מן החלה הגדולה המונחת יתומה על השולחן: הילדים אומרים שהם לוקחים את הילדים לעבדים ואפילו אוכלים אותם.

– הפסיקו את השטויות – אמר האב והכה על גב ידה של מרים על שצבטה מן החלה בטרם ברך – בואו, נשב ונאכל… הוא עוד יחזור, התמהוני המשוגע הזה. אם יתגלגל היצור הזה לידי, אשסע אותו כשסע הגדי – זעק עמרם בפנים סמוקות.

לשמע זעקותיו של האב פרצו אהרן ומרים בבכי וכמעט בקול אחד אמרו:

– אולי, אולי הוא נמצא בצרה?

למראה הילדים הבוכים לא התאפקה גם האם. האב עמד והביט במשפחתו הבוכיה, פרס ידיו בחוסר אונים וקידש על היין.

אכילתם לא היתה אכילה ושתייתם לא היתה שתייה ודמתה לסעודת הבראה של אבלים, שיקירם נלקח מהם. הזמירות המאולצות דמו לקינות תשעה באב. האם לא בא אל פיה דבר ומרים הקטנה הבטיחה בקול חנוק: “די, לא ארגיז אותו עוד לעולם”. " גם אני – אמר אהרן – מבטיח שלא אלעג לו עוד. רק שיבוא כבר".

ברך האב בחופזה ברכת המזון ויצא לבקש את עזרת המשטרה הבריטית. לא עברה שעה ארוכה ובחוצות השכונה עברה מכונית שיטור בריטית ומן הרמקול בקע קול קריאתו הגרונית של השוטר הערבי: “הקשיבו! הקשיבו! ילד צעיר בן העדה היהודית בשם משה בן עמרם הלוי הלך לאיבוד. מי שימצא אותו יביא אותו לתחנת המשטרה. מעלים הילד יבוא על עונשו בכל חומרת הדין”.

קריאות הרמקול, שחזרו ונשנו, מילאו את הלבבות פחד. תושבי השכונה התרגלו באותם ימים לשמוע קריאות רמקול משטרתי כל אימת שהוכרז עוצר כללי על השכונה, שכוונתו בדרך כלל היתה לעצור את חברי תנועות המרי המחתרתיות ולתפוס “סליקים” של נשק. בשעת העוצר מילאו את השכונה “כלניות”, אותם אדומי כומתה בריטיים, שעשו בשכונה כבתוך שלהם. עתה, לשמע הקריאות בעצם ליל השבת, יצאו התושבים לאיטם מבתיהם שבעים ונינוחים ונשמו לרווחה משנודע להם שלא בעוצר מדובר, אלא על אובדנו של ילד. “נו מילא – נאנחו יהודים טובי לב. רק ילד הלך לאיבוד. חצי נחמה. מי יודע, אולי עוד יימצא בעזרת השם…”.

משחלפו השעות בזו אחר זו והילד לא נמצא – עשה האב מעשה של חילול שבת, שהרי פיקוח נפש דוחה שבת, ובלבד שיימצא את בנו. נכנס עמרם למשורין הבריטי, נטל את המיקרופון, תחילה בהיסוס ובגימגום אולם חיש מהר נתעצם קולו והוא הכריז כאב אוהב: “אני פונה בזה לכבוד הילד שלי משה. משה היקר! זה אני, עמרם האבא שלך, אל תפחד חביבי. אבא ואמא ואהרן ומרים מחכים לך שתחזור הביתה. בוא הביתה חביבי”.

זעקותיו של האב היו זעקות שווא. תושבי השכונה שפכו על האב האומלל קיטון של נאצות וחרפות על שחילל את השבת ונסע בשבת. כמה תושבים נזעמים אף זעקו לעברו: “עמרם! כופר!”

לפתע גילה האב שהוא אוהב את בנו אהבה ללא מצרים. יש וסבלנותו פוקעת והוא כועס על התנהגותו המוזרה והתמהונית ועל היותו תלוש מן המציאות, שהרי ראשו שרוי כל הימים ברקיעי רום בחברתם של מלאכי אלוהים. אעפ"י כן, קו של תמימות וטוב לב נסוכים על פניו ומי יודע אם לא ניצוץ של קדושה שוכן בנשמתו של הילד.

ח

משה לא שמע את קולות אביו ולא ידע על התכונה שקמה סביבו. לאחר הרהורים בטוח היה שאין איש מתעניין עוד בגורלו. הכל ודאי סעדו את לבם בהנאה שלימה בפת של שבת ואף לא הבחינו בהיעדרו מן השולחן. הקור הירושלמי חדר לגוו והרעידו. שיניו העליונות נקשו בתחתונות והתחתונות בעליונות וכך חוזר חלילה. הנער נכנס לנקרת העץ הקטנה והחמימה שלו, חיבק את כלבו ושקע בעולם החלומות וההזיות המתוקות, שלפתחו יבואו רק יגיעי־כוח שנפשם רגישה כמיתר ב“תוֹאר” של דוקטור מוסא.

חלומות מופלאים באו והקיפוהו מכל עבר. הוא חלם על מלאכים דמויי עכבישים, על השכינה ועל הצדיקים הגמורים, שנשמותיהם מרחפות מתחת לכסא הכבוד. על מתי המדבר ועל עם ישראל המשועבד תחת עול הבריטים ומצפה לישועה וגאולה. ועוד ראה והנה מורם הוא מעם קומתו גבהה מבלי הכר. לא היתה זוֹ עוד קומתו של נער דק גו ונמוך קומה, שעורר את צחוקם של הילדים, אלא איש גבה־קומה ורחב כתף, ששערו הלבן והמתולתל משתלשל על כתפיו וזקנו לבן וארוך ולעיניו משקפי־כסף קטנים שהזכירו משום מה שילוב מוזר של סבא עליו השלום ושל דוקטור מוסא. אלא שתחת מעטה הזקן לא הסתתרו פניו של הדוקטור הקשיש אלא פניו הרכים והרעננים של ילד. פניו של משה בן עמרם הלוי. עומד משה במרומי הר־סיני, רכוב על סוסה ערבית אצילה ולצידיו אביו עמרם, הרווה נחת מבנו ומביט לרגע באשתו יוכבד מחייך וקורץ בערמומיות בעיניו: “נו, לא אמרתי לך אשה? – לגדולות. רק לגדולות נוצר בננו” ויוכבד מלטפת כרסה, משיבה לעמרם בחיוך ומהנהנת בראשה. אהרן, אכול קנאה, כוסס צפרניו ומציץ מן הצד במבט מלא קנאה ומרים קלת הרגליים מכה בתוף ומרקדת סחור־סחור. סומק עלה על לחייו של משה. גמגם בהתרגשות ופנה למשפחתו בשפתיים ערלות ואמר: “תיכף, תיכף, תראו מה שיקרה. הביטו בשקט. הביטו וראו”.

מציץ משה אל העמק ורואה שם את המון חבריו מן התלמוד תורה עומדים ערוכים לשבטיהם ולדגליהם. כל כתה ומחנכה בראשה וחכם שאול פוקד על כולם ומהסה אותם לקראת מעמד הר־סיני. מאמץ משה את עיניו מאהיל כף ימינו מעל עיניו ומביט בחבריו המגומדים, הנעים כחגבים זעירים. משה פותח את הטקס. הוא מרעים בקולו המתכתי והעבה ברשת הרמקולים והקול ממלא בהדהודיו את ההר והעמק. הכול מקשיבים ואינם פוצים פה. משה קורא במיקרופון: “חכם שאול, חכם שאול, עלה־נא ההרה”. וחכם שאול המגומד, כולו פחד וחלחלה, מטפס על ההר, אולם כל אימת שעלה קמעא, נשמט והחליק למרגלות ההר בבחינת עולה פסיעה ויורד שתיים, והתלמידים וחבר המורים פרצו בצחוק. באפס כוח ובנשימה כבדה הגיע לראש ההר. בקול מפוחד התרפס וביקש על נפשו: “אל־נא אדוני באפך”. קומתו הזעירה של חכם שאול הצחיקה את משה, אך סדרי הטקס חייבוהו להתגבר על יצרו ולנהוג כמבוגר. הוא החמיר פניו וציווה: “חכם שאול, עמוד על רגליך כאחד האדם. אבינו שבשמים הטיל עליך ללמד את ילדי ישראל תורה עם דרך ארץ ואתה מכה בהם ורודה בהם כאילו היו בהמות שדי. אל־נא חכם שאול תרדה בגדיי. מנע ידך ממקל חובלים ואעשה אותך לגוי גדול בקרב הארץ”.

חכם שאול נפל אפיים ארצה, הצמיד מצחו לאדמה וביקש על נפשו לאמור: לו יהי כדבריך. מעתה מבטיחך אני כי חסל סדר הפאלאקות. רק במטותא חמול על נפשי. תן לי הנפש והרכוש קח לך.

– לך לדרכך, חכם שאול – הזהירו משה בהינף אצבע – מעתה חשוב־נא בראשך ולא במקל שבידך.

חכם שאול ירד מן ההר בקפיצת הדרך וכדי להוכיח שאמנם תיקן את דרכו, שלף מאבנט הבד הכרוך על כרסו צרור מטבעות קטנים וחילקם בין תלמידיו בבקשה שלאחר הטקס יילכו לקנות לעצמם מיני מתיקה כאוות נפשם. הילדים שעד עתה נתייראו מפני רבם, חיבקוהו ונשאוהו בקריאות הידד ובמצהלות שמחה.

משה הרעים קולו וביקש שקט. הס הושלך ביקום. ציפור לא צייץ. עוף לא פרח. שור לא געה. מראה מוזר למדי – חשב משה – זה מזכיר במשהו את מעמד הר־סיני. הוא שלף מכיסו את ספר התנ"ך המצהיב של סבו, אותו סב עליז המהלך בעקלתון ומניף מקלו אחת לשמאל ואחת לימין, דפדף בו וקרא בקול את עשרת הדיברות, שלמרבה הפלא היו אלה דיברות שונים ומוזרים מאלו שידעם עד כה, אך הקור חודר העצמות הוא שהעירו בשעה גדולה זו ובמחי רעד התנפץ החלום. הקשיב משה לרחש הלילה המזליף טלליו, להמיית הרוח, לחרחורי כלבו, התכדר ונרדם.

ט

קריאותיו הנמרצות של האב האומלל היו קריאות שוא. משה לא נמצא. בני השכונה ניחמוהו ואמרו: “אדון עמרם, אל תתיאש ממידת הרחמים. סופך שתמצא את בנך”. קשוחים שבחבורה אמרו: “מילא, שיחיו ילדיך האחרים. טובים הם ממנו שבעתיים ולוואי וראית בהם ברכה”. עמרם נשך שפתותיו עד שזבו דם, אולם לא אמר דבר. האם התיפחה ללא הפסק ומאז הערב לא זזה מן המזוזה ופנתה אל כל האבות, הנביאים, התנאים והאמוראים ולכל צדיקי ישראל בכל הדורות בבקשה ובתחינה, שיעמידו את זכותם לשמירת בנה. מרים ואהרן העייפים והיגעים נרדמו חסרי אונים.

משהאיר השחר איש מבני השכונה לא התמהמה. הכל הציעו שרותם, חסידים הקדימו תפילתם ואחרים מצאו אמתלא נוחה להשתמטות מבית הכנסת, בטענה הבדוקה “פיקוח נפש”. משהאיר היום יצאו לחיפושים בסביבה. הם עברו מחצר לחצר, מסימטה לסימטה וממבוך למבוך ושאלו: השמעתם? הראיתם נער ושמו משה?

עמרם השכים והלך אל חכם שאול וביקש את עזרתו וזה שלח שליחים אל בתי התלמידים וביקשם להופיע לפניו בשעה שמונה בדיוק. המאחר – אחת דינו להישאר כיתה.

עשר דקות לפני השעה היעודה הופיעו אחרוני התלמידים, כי מי יקל ראש באיום היוצא מפיו של חכם שאול. התלמידים נערכו בשתי שורות. לרובם היו תלויות על חזם שקיות בד גדושות כריכים ופירות העונה ועל כתפם תלויה מימיה מלאה מים. אלו שלא עלה בידם להשיג מימיה, מילאו מים בבקבוק ותלוהו על כתפם בשרוך מארך. פני־הכתה, אותם גברתנים שנשארו בכתתו של חכם שאול זו השנה השלישית, הופיעו כשלצד מכנסיהם תלוי פגיון ערבי נאה ועל מתניהם כרוך חבל. הופעה שהרשימה את צעירי הכיתה, שנהגו בהם יראת כבוד.

עד לבואו של חכם שאול עמדו עשר דקות תמימות. התלמידים פתחו בזמירות שבת קולניות. גברתן קורא בית־שיר וחבריו שרים את הפזמון החוזר, והשמחה רבה.

“יום יפה לטיולים היום”. – אמרו הילדים זה לזה. "טיול בשבת – אמר מאנפף הכתה – “כלום השתגעתם?! הרי בקלות יתירה אפשר לחרוג מתחום עירוב־שבת”. “את משה הולכים לחפש אנו”, – השיבוהו באינפוף מעושה.

בעוד התלמידים עורכים השערות וניתוחי־מצב אסטרטגיים, הציץ מפתח ביתו חכם שאול והילדים געו בצחוק למראה רבם. במקום מצנפת הצמר השחורה, שהיתה על ראשו בימים כתיקנם, הופיע חכם שאול וקסקט ארך־מצחיה שמוט על מצחו ולעיניו משקפי שמש כהים מאותם המונחים על חוטמם של עוורים. משעשה כמה צעדים, נשתררה דממת־מוות, כי מי יהין לצחוק אל מול פניו. המורה התקרב וזעק כאיש צבא מבטן ומלידה “שמאל פנה – קדימה צעד – זמרו זמר”. והילדים שרו מזמירות השבת וכל המרבה בסלסולי גרון, נהנה ממבט חיבה של חכם שאול, שהציץ במזמר במצמוץ עיניים ועיוות לסתותיו בחיוך מעושה.

משרחקו הילדים מסימטות השכונה הצרות אל מרחבי השדות, עצר חכם שאול את המצעד העליז ואמר: תאלמנה שפתותיכם. טפשים מטופשים. כלום טחו עיניכם מראות?

– מה קרה? – תמהו הילדים.

– חברכם הלך לאיבוד ואתם עליזים מתרוננים? איש איש מכם יפקח עיניו ויעקוב אחר כל בור, שוחה וגומה לראות אם חברכם מושון נמצא בו.

דבריו של חכם שאול לא העכירו חלילה את שמחתם של הנערים. להיפך, היה להם נושא לבידוח ולשעשוע. דומה היה, שאף אם היו מגלים את גווית חברם באחד הבורות, לא היה במעשה זה כדי לגרום להם צל צלו של צער.

הילדים עברו על פני השדות. זה מכבר עברו את תחום עירוב־שבת. השמש עמדה במרום השמים והילדים הרעבים נתקבצו תחת צילו של עץ רב־פארות. אחדים טיפסו למרומי העץ וסעדו לבם בתיאבון רב, בשירה ובשמחה.

עוד הם שמחים ומטיבים את לבם, קרבה יוכבד אמו של משה, ראתה אותם בשמחתם ונזדעקה. היא נתמלאה חימה וחבטה בסל שבידה על ראשי הילדים העליזים והמתרוננים:

– מושון מושון שלי… כולכם שמחים ושרים ורק הוא – הוי ואבוי לחיים שלי – מי יודע אם הוא חי? ימח שמכם ויאבד זכרכם. רק בגללכם באה לו הצרה הגדולה. מי יודע איפה הוא? הגידו לי מה קרה לילד?

חכם שאול הגביה קצת את מצחיית הקסקט שלו מעל מצחו, קינח את אגלי הזיעה בגריפת אצבע והתיז את הנטפים ארצה.

– גברת לוי, שנינו אצל רש“י ז”ל במועד קטן: “כל הנמשך על צער יותר מדי – הצער נמשך אחריו”. אל תדאגי. בעזר השם. בעזר השם. מצוא נמצא את ילדך. אמונה גברת לוי. אמונה. בכוח האמונה הגיע עם ישראל עד הלום.

– אמונה! אמונה! – נתאנחה אמו של משה והלכה מבלי לדעת לאן ולהיכן.

“עוכרי ישראל” – זעק חכם שאול – עִמדו על רגליכם וכהרף עין הסתדרו בשתי שורות". לשמע זעקתו נשתלשלו הילדים מן העץ בפיות תפוחים והתלכדו להמשך החיפוש. “הגיעה השעה תלמידים שנמצא את חברכם. לדרך ילדים!” – הוסיף חכם שאול ותחב את המצחיה עמוק עמוק על עיניו.

המאנפף הצביע ומשניתנה לו הרשות אמר: אדוני, אני מציע שנטפס על הגבעה הגבוהה שבמרכז העמק. זו הגבעה שעץ בודד עומד בראשה. משם – אמר הנער – אפשר לצעוק ואם מושון נמצא בסביבה הרי שיכול הוא לומר הנני!.

הצעתו של המאנפף ישרה בעיני חכם שאול, צבט על לחיו צביטה של ממש והכריז כמפקד: “קדימה לגבעה!”.

י

כל אימת שנסתיים חלום מחלומותיו של משה התעורר בבהלה והציץ בעד חרכי מחבואו ופניו לבשו ארשת של אכזבה מרה ושב ונרדם. מצפה היה לשעת המעשה, שהרי קצה נפשו ברוב מחשבות.

גם משהאיר השחר והשמש הרקיעה שחקים לא יצא ממחבואו וכפה על עצמו שינה מאונס. “אולי, אולי, עוד יתרחש הנס והחלום יהיה מציאות – הרהר – גם דוקטור מוסא שמע את קול השם בדברו מעץ קדוש זה, כי רוח אלוהים מרחפת על התאנה”. כלבו הנאמן היה יוצא מדי פעם להטיל את מימיו ושב ושוכב בשלווה בזרועותיו של רבו כמשתתף בחלומותיו.

משה עצם עיניו בנים לא נים ולפתע – לא יאמן! קול עבה הרעים לא הרחק מן התאנה והקול עולה ומסתלסל: “משה! משה!”. הקול המוזר, ומשום מה מוכר מאי־שם, הבהיל את משה, שצבט בלחייו לראות אם מציאות זו או חלום. והקול חזר ונשנה: “משה! משה!”. הנער הנרעד בטוח היה שאין זאת כי אם קול ה' הוא הדובר אליו. הוא אזר כוח ובקול צלול וחד השיב: “דבר ה' כי שומע עבדך! דבר ה' כי שומע עבדך!” הוא ציפה לאות. הוא ציפה לקול. הקול הדובר אליו שב וקרא וציווה עליו: “אל תקרב הלום”. – “של נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא!”.

משה היה מאושר. חפץ היה להשליך נעליו אל על ולפרוץ ולזעוק בשמחה: “ה' הוא האלוהים! ה' האלוהים!”, אך לא היה סיפק בידו לעשות זאת. ראש גדול ומזוקן, חבוש קסקט ארך־מצחיה, קרב אל נקרת העץ, הסתיר את אורו של היום ומילא את חלל הנקרה בריח חריף של טבק: "אי, משה משה. בן נעוות המרדות. חולם חלומות באספמיה? מחפש שם השם בנקיקי עצים? תיפח נשמתך, מה לך פה ומי לך פה?

אילולי נבחוחי הזעם שעמדו לפרוץ מפי כלבו של משה, אין ספק שחכם שאול היה מכה בנחבא מכות נאמנות בו במקום. חכם שאול הסיר את ראשו מן הנקרה האפלה ועיני משה חשכו. עולמו חרב לגמרי. הקול הדובר אליו לא קולו של אלוהים היה עוד אלא קולו הזועם של חכם שאול המלמד, שמנוחת שבתו נתבלבלה עליו.

אט אט יצא הנער ממחבואו ובעיניים ממצמצות, מחמת השמש היוקדת, התאמץ להביט בהמון שהתלכד סביבו. חבריו לא פצו פה אלא הביטו אל פניו אכולי האכזבה ואל מראהו העלוב. פניו היו נפולים וקולו חלוש וצרוד, חוטמו דולף ועיניו אדומות. רק כלבו שמח שמחה של ממש והסתובב סחור סחור בין הנערים המוכרים לו.

עמד משה נזוף מול חבריו והקשיב לדבריו של חכם שאול, שנאמרו מטווח בטחון מחשש לזעמו של הכלב. חכם שאול הוסיף ואמר: כסיל, סתום ראש, נבוב מוח, מתעלס בכלבים והשכונה כמרקחה. אביך איש ירא שמים חילל שבת בגללך! לא יאבה השם סלוח לך!

הקול עבר בהרים. בני משפחת לוי אצו רצו ונחפזו אל הגבעה כל עוד נפשם בם. האם יוכבד, על אף היותה כבדת־בשר, הגיעה למקום במרוצה וקרבה אל בנה, חיבקה אותו בחום ואימצה אותו אל לבה. היא נשקה את משה בחום, אך לא יכלה לומר מלה. גם משה עמד באלם קול. בינתיים קרב האב למקום. הוא קרע את האם מעל בנה בחוזקה ועל אף הבטחתו שלא יכה את משה, סטר על לחיו סטירה כלשהי, אולם מיד פרץ בבכי של התפרקות, אותו בכי מחריד אשר יועד לגברים נוקשים. הוא הרים את בנו בזרועותיו ושאלו: “למה ככה? למה?”

הנערים הנרגשים הביטו במחזה בעיניים בוהות. חכם שאול שקע בהרהורים וגלגל בקצה זקנו עגולים עגולים. רק אהרן ומרים עמדו מן הצד רכוני ראש וקינחו דמעתם בקצה ממחטה.

האב הוריד את בנו מידיו. לרגע עמד משה על רגליו, תלה מבט תמוה ומוזר בסובב אותו, אך חיש נפל ארצה מתעלף.

“שפכו מים על פניו! הצילו אותו!” – זעקה האם. מכל עבר רצו הילדים ורוקנו את המימיות והבקבוקים על פניו. הוא פקח עיניו והביט בסובבים אותו כחתול שנשלף מבריכת מים והתיפח בבכי מר.

“פנו דרך! פנו דרך!” – זעקו הנערים – “דוקטור מוסא בא. ממש נס מן השמים. איזה נס!”. הכל נהגו כבוד בדוקטור מוסא, שהיה מכובד על הבריות. בני השכונה שנוהגים היו ללעוג לו שלא בפניו על אמונתו המשיחית נישקו את ידיו כל אימת שראוהו.

הדוקטור שחרד לגורלו של הנער, עבר כאן ולהפתעתו מצא את ההמון הגדול עומד מסביבו של הנער חסר האונים. הדוקטור חייך את חיוכו הטוב, ירד מעל סוסו וחיבק את הנער: “נו, נמצאה האבדה!” ולקהל שמסביבו אמר: "רבותי! אין אבדה זו סתם אבדה ואין מציאה זו סתם מציאה. אוצר זה שמצאתם היום אינו סתם נער. נפש גדולה מקננת בו. בזכות נערים שכמותו עולמנו עומד. ניצוץ נבואי מדליק את הנער. ראוי שנחלוק לו כבוד של ממש שמא מסתתר בו ניצוצו של משה רבנו עליו השלום.

חכם שאול, שידע ברגעים קשים לצאת בכבוד מן המיצר, קרב אל הנער, חיבקו במעושה ואמר בשמץ לגלוג: – מסתמא, ניצוץ נבואי יש בך מושון, אך אנא, במטותא ממך, היה אחד מאתנו. היה אדם. למד וחכם ויתברכו בך אביך ואמך.

שמע משה את דבריו המלהיבים של דוקטור מוסא הנערץ ואת מתק חיוכו של מורהו ורווח לו.

בעצם השבת העלה הדוקטור את הנער על סוסו, משך ברסן הסוס וקרא בקול גדול: “ככה יעשה לאיש אשר דוקטור מוסא חפץ ביקרו!”. המתח פג ונעלם. הכל חייכו וקראו אחרי הדוקטור: “ככה יעשה לאיש אשר דוקטור מוסא חפץ ביקרו!”

תהלוכת השמחה צעדה אט אט ונתקרבה לשכונה. הנערים קטפו פרחים ונתנום בידיו של חברם וחכם שאול עושה עצמו כלא רואה ולא שומע.

לא ארכה השעה והכבודה קרבה אל השכונה. ההמונים יצאו לחזות בשיירת האדם המוזרה, שבראשה צעד כלבו של משה וזנבו מטלטל מצד אל צד, אחריו צעד קוממיות דוקטור מוסא ומשך ברסן הסוס ואחריהם כל ההמונים הצועדים בשירה עליזה, הבוקעת ממעמקי הלב. משה היה מציץ מבין חרכי עיניו העצומות למחצה ומנפנף לכלבו לשלום.

מכונית שיטור בריטית שהופיעה בקול יבבה נעצרה בחריקת בלמים מול הצועדים. שני שוטרים בריטיים, גבוהים ומתוחים, שאלו את הדוקטור באנגלית: “האם זהו הנער שהלך לאיבוד אמש?”

– ג’נטלמנים יקרים – פנה אליהם דוקטור מוסא באנגלית אוקספורדית מהוקצעת ובקול שקט ובוטח – הנער לא הלך לאיבוד. הדור הזה הוא דור אובד והולך. הנער הוא דמות יוצא דופן בעולמנו. הוא עדיין מאמין שניתן לתקן את הרוח המעוותת של דורנו. על־כן הלך לפגוש את רוח האל השוכנת הרחק מטומאות בני־אדם. משמצא הנער את אלוהיו שב לביתו בכבוד גדול.

– אני חושב שנצטרך לעצור את הייצור הזה – גלגל בלשונו הכבדה סמל המשטרה – יש לבדוק יצורים מסוכנים אלה ואולי לאשפזם. בגללו גייסנו אתמול כוחות משטרה מוגברים שעלו לממשלת הוד מלכותו בממון רב.

– ג’נטלמנים צעירים – אמר הדוקטור בשמץ רוגזה – אמרו־נא להוד מלכותו של מפקדכם, שדוקטור מוסא ציווה עליכם לשוב חזרה לבסיסכם ולא לבלבל את דעתן של הבריות. האחריות מוטלת אפוא עלי. היו שלום ג’נטלמנים.

דבריו שנאמרו בתוקף, אך עם זאת בנימוס מלוטש, עשו את שלהם. השוטרים שבו למכוניתם ועזבו את המקום במהירות. השיירה קרבה אל מרכז השכונה ונתפזרה.

י"א

משה חזר אל חיק משפחתו ואל התלמוד־תורה כמקודם. חבריו עמדו בפני חידה כמוסה שקיננה בלבותיהם ושעוררה ביניהם לעתים מחלוקת: האם משה נביא או משוגע?

משה ציפה כדרכו בסתר לבו לישועה האמיתית, שאותה יוכל להביא בכוח דבקותו במשימה שהציב לעצמו. הוא ציפה ליום בו יפליג אל אחת הארצות שמעבר לים שם ילמד את מלאכת הרפואה ואז הספקנים והלגלגנים יפקחו עיניים תמהות ויאמרו זה לזה: “אין נביא בעירו”. בכוח רפואת הגוף ירפא הוא את נפשותיהן של הבריות. מתוך חלוקו הלבן והמגוהץ יציץ לעבר חבריו ויאמר: “לא רבותי. לא משוגע היה הנער, אלא בעל שאר רוח”.

ועד אז היה ממשיך ללכת אל הר־סיני שלו. מעתה בבטחון וללא חשש מעין זרים. הזין עיניו במראות היום הדועך באש השקיעה והתבונן בלילה החדש, שירחו עולה מהרי מואב ומכסה את ירושלים שלו על בתיה, מגדליה וצריחיה ברצי כסף מכסיפים וההרים משנים כסות יומם לכסות לילה. קמטי ההר לובשים חשיכה והלילה האפור נותן את קולותיו העצובים במשבי־רוח שורקניים וביללות תן נוגות כמתפלל ומתחנן: “הבו לי זריחה חדשה!” והיה שב אל בית הכנסת השרוי בחשיכה כבדה ורק אורו הקלוש של נר התמיד שופך אורו החווריין על קירות בית הכנסת הגבוהים ובהסתר היה נוטל את ספר הזוהר הקדוש וספרי קבלה אחרים ושוחה בזרמיהם על עולם נורא־הוד, שלשעריו יבואו יחידי סגולה.

י"ב

כלבי בית מפונקים סופם שהם מתים ועל אחת כמה וכמה כלבי רחוב, שאינם זוכים לאריכות ימים בשל כמה צרות שנתחוללו על ראשם. רעב שפקד אותם, מחלות שפגעו בהם ועיקר העיקרים ידם המזיקה של תינוקות של בית רבן, שלא נתקררה דעתם עד שהטילו בהם מום והמיתום.

אותם ילדים, שכבר הקיזו לא אחת את דמו של משה בחבטות ובסקילות ולא עלה בידם ליטול את נשמתו, היטיבו לעשות בכלבו.

באחד הימים, מששב משה מן התלמוד תורה, אץ כדרכו אל מחסן העצים לפגוש את כלבו, אלא שהפעם, שלא כרגיל, לא כשכש הכלב בזנבו ואף לא אץ אל בעליו. על שלט בכתב יד עילג ומשובש מצא משה כתוב מפורש: “מושון, מושון! כלבך יקירך ישמח לפגוש אותך ליד עץ החרוב, שבאמצע החצר”, לבו של משה ניבא לו רעות. הוא רץ כחץ מקשת ותוך דקות אחדות הגיע אל עץ החרוב.

השניים נפגשו. הם תקעו עיניים מזוגגות זה בזה. הנער החוזר מבית רבו והכלב שחבל נכרך על צווארו ונתלה פקוח עיניים ומשורבב לשון על עץ החרוב הזקן והרחימאי שבטבור החצר. הכלב היטלטל במשובה, כבן זקונים חביב בגן שעשועים, אחת לכאן ואחת לכאן ועיניו המזוגגות פקוחות ומביטות ברוֹך של חוּם חמים.

עמד משה חסר אונים וראה את הנפש היקרה האחת, שידעה מעולם מיטלטלת מצד לצד כמטוטלת אורלוגין הבאה לבשר על קץ כל בשר. משה עמד נטוע על מקומו. ממאן היה לזעוק, שאז יעיד על עצמו שכלבו אמנם מת! וממאן היה לשתוק, שלבו הנוקש הלומות הלומות יתנפץ כבועת סבון שמפריחים ילדים. השתיקה והזעקה חברו עליו וטלטלוהו לכאן ולכאן. תקועות היו עיניו באותו גמלוני צנום, המיטלטל בין העפאים, המשמשים מסגרת ירוקה לתכלת השמים.

מבול האבנים שניתך עליו ועל כלבו, קול הצחוק ושמחת המשובה של עשרות הילדים שעמדו וצחקו לאידו הרתיעוהו. הוא פקח עיניו בבעתה וידע כי כאן בצל עץ החרוב יקום גל אבנים לכלבו. זהו סוף כל בשר. זהו תחילת הקץ. העולם עומד על סף כליונו. העולם נתכסה בגל אבנים קטן מתחת לעץ חרוב…

הוא רץ. הוא אץ. הוא לא ידע לאן ולהיכן, הערב ירד עליו בכל כבדו. הוא רץ בינות קוצים וברקנים שחדרו לבשרו, הוא נתקל בזיזי סלע ובחלוקי אבנים שהקיזו את דמו. זרזיפי הדם, שקלחו טיפין טיפין מרגליו הפצועות עוררו בו חדווה של קץ. נושם ומתנשף בכבדות השתרע מתחת לתאנתו שבמרומי הר סיני שלו. רוח של ערבית טפחה על פניו הלוהטים ולא הפיסה את להטו. ההרים, הגבעות, עדרי הצאן וילל חלילי הרועים סובבוהו סחור סחור ונתערבבו בתוך מראות מכוערים של ילדים העומדים וצוחקים ומיידים אבנים. מיידים וצוחקים וכלב חום ומצומק מיטלטל לכאן ולכאן. עיניו החכמות של כלבו חסרו לו והוא טבע בתוך הבדידות הגדולה, בתוך השקט והדממה שמעבר להם כליון הנפש. הוא נותר ללא בבואתו. צלו נכחד והוא נותר כצל. אינו יודע איך וכיצד מצא עצמו באישון לילה יושב במיטתו, הוגה והוזה בסערת היום.

י"ג

נוהג הוא בתלמוד תורה, שבימים כתיקנם לומדים מן השעה השביעית בבוקר עד לשעת מנחה ורק הפסקת צהריים קצרה מפרידה בין חלקו הראשון של יום למשנהו, אולם משבא ראש חודש, חגגוהו כחג של ממש גם בבית גם בתלמוד־תורה. בבית – הכינו האמהות מטעמים מיוחדים לכבוד ראש חודש וביום זה לא שלחו ידן בכביסה ובתפירה ובבית־הספר – למדו לשמחתם של הילדים חצי יום בלבד.

לא פחות מחודש ימים, המתינו וציפו הילדים בקוצר־רוח לבואו של ראש חודש חדש, שבו ניתנה להם אפשרות לפרוק עול ולשחק כאוות נפשם במשך חצי יום.

ביום ראש חודש ניסן ציפו הילדים, כרגיל, לשעת היציאה מבין כתלי בית־הספר השוכן במרומי הקומה השניה כשרק מרפסת צרה וארוכה מחברת בין חדרי הכיתות. משנשמע גונג צלצוליו של השמש מורי יחיא פרצו ההמונים מבעד לפתח החוצה, לבל יפסידו חלילה נטף קל שבקלים מזמנם החופשי. שטף אדם זה, דמה לזרמי מים המופיעים במפתיע במדבר החרב וממלאים בהמונם את הסביבה וגורפים עמם אבנים מתגלגלות, זרמי עפר וחול. הנערים ניסו לפלס דרך במיצר, אלא שלא עלה בידם. מעקה הברזל הארוך והחלוד, שעמד מזה שנים רבות לאורך המרפסת הארוכה לא עמד עוד מול לחץ הילדים, נשמט ונפל מטה והילדים נשמטו ונפלו בזה אחר זה אל התהום הפעורה. איש לא יכול לעצור בעד גשם הזלעפות הממטיר ילדים ממרומים. כל התפרצות נוספת מן הכיתות רק הוסיפה נופלים ופגועים.

בניין התלמוד תורה נתמלא זעקות כאב ודם. חכם שאול וחבר מוריו השקיפו ממרומי המרפסת הקרועה, טפחו על ראשם ומרטו את זקנם. הורים הופיעו מכל עבר וחיפשו את ילדיהם. והזעקה רבה ומרה. עשרות ילדים מפוצחי־ראש ונקועי־ידיים ורגליים פזורים היו על הרצפה. גורלם של הראשונים מר היה פי כמה מגורלם של האחרונים שנפלו על מרבד של בשר ודם. הראשונים נפלו על רצפת האבן או על עוקציה של גדר הברזל שנשמטה. משה נמנה על הראשונים.

אמבולנסים קרבו למקום בקול יללה, נטלו את הפצועים והובילום לבית החולים “הדסה” שבמרומי הר־הצופים. התלמידים הנותרים לוקטו ע"י מוריהם והובלו לבית־הכנסת הגדול שבטבור השכונה. כאן קראו הכל בדביקות פרקי תהלים וביקשו רפואה ומזור לחבריהם.

י"ד

למחרת בבוקר כינס חכם שאול את תלמידי בית־הספר על כתותיהם ודגליהם במרכז החצר הענקית, לא הרחק ממעקה הברזל המעוקם, שעמד עדיין מיותם וכתמי דם יבש שינו פה ושם את צבעו החלוד.

חכם שאול עמד לפני ההמון ובכה. הכל שלפו מכיסיהם ממחטות וקינחו את דמעתם, שהפכה עד מהרה לגניחה וליללה מרים.

– הסו ילדים! – אמר חכם שאול בקול חנוק – נתיתמנו. חברכם ותלמידנו היקר משה בן עמרם הלוי, הקרוי בפיותיכם מושון, הלך לעולמו ועוד עשרים וששה מחבריכם עדיין רתוקים למטותיהם בבית־חולים. בקול דממה ובשקט מוחלט נצעד בהלוויתו של תלמידנו וחברנו.

בקשתו של חכם שאול מיותרת היתה לחלוטין. הנערים הילכו כצלליות. הם צעדו טורים טורים ונצטרפו אל ההלוויה.

מקוננות השכונה, אותן נשים בוכריות כרסתניות הלבושות שמלות משי צבעוניות רחבות, ולראשיהן מטפחות שחורות הכו ב“דויירה”, אותו תוף דמוי כברה שמסביבו גלגלי נחושת, ויללו חרוזי־אבל בהן סופר על נער קטן מלא תקווה ואמונה, שלא נשא אשה ולא הוליד ילדים ובאמצע שנותיו הלך לעולמו. אוי לגורלו. אוי לגורל הוריו. אוי לעולם. אוי לילדים שלא הוליד ושלא יוליד.

תלמידי בית היתומים קראו בניגון צובט: יושב בסתר עליון. בצל שדי יתלונן. אומר לה' מחסי ומצודתי. אלוהי אבטח בו. כי הוא יצילך מפח יקוש מדבר הוות. באברתו יסך לך ותחת כנפיו תחסה. צינה וסוחרה אמיתו. לא תירא מפחד לילה מחץ יעוף יומם".

ליד כל בית כנסת נעצרה ההלוויה, תלמידי חכמים ספדו והאב עמרם אמר קדיש. אהרן, שאחז את ידיה הרועדות של מרים הקטנה, נראה אותה שעה גדול ורציני ושגיונות הילדות נעלמו ממנו. מעין דמעותיה של האם יבש.

ערבים וערביות יצאו בהמוניהם מפתח בתיהם והשקיפו לעבר ההלוויה ההמונית, הצועדת לעבר הר־הזיתים.

משהורדה הגופה הזעירה אל הבור, הרכיב חכם שאול את משקפי הכסף הקטנים על קצה חוטמו, שילב ידיו על כרסו, הרכין ראשו ואמר: “משה משה. אני, חכם שאול, מבקש את סליחתך אם ציערתיך בשל שנאת חינם”. התלמידים פקחו עיניים תמהות לעבר מורם שהמשיך ואמר: נוחה בשלום מושון חביבנו. אכן, נתגלגל בך ניצוץ נשמתו של משה רבנו עליו השלום ואנו לא ידענו לשמור על סוד קדושתו“. בעוד ההמונים עומד קשוּבים נשמעו שעטות פרסות. ד”ר מוסא קרב על סוסו, תלתליו הכסופים התבדרו ברוח ודמו למפרשים המשיטים ספינה אל חוף מבטחים.

הוא ירד בחופזה מעל סוסו וקשרו לעץ זית סמוך. חכם שאול נשתתק. הכל נשתתקו. ד"ר מוסא הניח ימינו על לוח לבו, עצם עיניו התנשף ואמר:

“הנער משה, משיח אלוהים היה. משיח שקם בדורם של גוג ומגוג. חטאי הדור הם שהרגוהו. האין סמלי הדבר, שגופתו הזעירה של משה תיטמן כאן, בהר הזיתים, לא הרחק מקברו של זכריה בן יהוידע הכהן, שנהרג בחטאי דורו. אנא אחים, סורו מדרככם הרעה. שובו אל ה' אלוהיכם. אהבו את האדם ולעולם אל תחפשו את מומכם שלכם בגוף חברכם. כזו היתה דרכו של משה איש האלוהים. מי יידע – אמר הדוקטור בהשפל קול – אם לא לגאול את עולמנו המשוסע והמסוכסך בא הנער. מה צר שהלך בטרם זמן”.

שמי סוף חורף הלכו ונתמלאו עבים שחורות וזרזיפי מטר נשמטו ארצה. “גם שמים לבשו קדרות ומלאכיך בורא עולם נותנים עינם בדמעה”. – קונן דוקטור מוסא, שזקנו העבות והצחור יורד על פי מידותיו ומשווה לו מראה של נביא קדום.

אדמת הקבר התחוחה נסתפגה בטיפות מים והארץ העלתה ריחות של קטורת־אדמה, אותו ריח של ראשוניות הנישא מאדמה צמאה, שזכתה ללחלוחית. הטיפות היו לקילוחים והקילוחים למטר זועף. הכל נסו על נפשם וירדו בחיפזון במדרון. רק דוקטור מוסא עמד על עומדו, הרוח מנפנפת בשערו הכסוף, המים מלחלחים בגדיו – וה“תוֹאר” משמיע נגוניו הצובטים וקולו מרחף בעצב בין המצבות:

"וכוהניה אלביש ישע

וחסידיה רנן ירננו.

שם אצמיח קרן לדוד,

ערכתי נר למשיחי.

אויביו אלביש בושת

ועליו יציץ נזרו".

ערפל כבד כיסה את ירושלים, על בתיה, מגדליה וחומותיה. הערפל ניתנשא כגשר על פני עמק יהושפט, קרב אל הר הזיתים ובלע את מצבותיו.

מראהו של ד"ר מוסא נמוג ורק קולו היה מהדהד ונישא מאי שם.

א

“חכם חיים שומר בתי ישראל! אַי אַי אַי – בעוונותינו הרבים! וכי מה יעשה אדם ופרנסה אין לו אצל החיים?! יילך ויתפרנס מן המתים!” – אומר חכם חיים מול הערב המאפיר והדים ובני הדים רצים אצים במדרונות ומתגלגלים ומשיבים לו ב“כפרת עוונות” “כפרת עוונות”. מתאנח הסב ונושם קצובות ומעפיל לאיטו במעלה הדרך. הזיקנה מכבידה על נשמתו ומעיקה על נשימתו והדרך אל בית הקברות דרך של יסורים היא, נתיב של צער ויגון.

היו ימים והדרך היתה אצה לו. העצים, השיחים וגושי האבן חלפו על פניו במהרה וברוב חפזונם לא פרסו לו שלום ולא ברכוהו ברכת הדרך. עתה שהולך הוא לאיטו וריאותיו מתרוקנות ומתמלאות חליפות כמפּוח של נפחים, אין מראות הנוף חולפים קל מהרה על פניו אלא יסקרוהו אברים אברים, יביטו לקמטוטי מצחו, שהזמן חרש בו חריש עמוק של עתים וזמנים, ילגלגו לגבנון המכודר המצטמח בגבו ומעגיל כעינו של עולם. יחייכו המראות לזקנקנו הלבן, המנומר כתמי טבק חומים, ולגבות הסב הסבוכות המצלות אור עיניו ויברכוהו בשלום של קיימא ודלא ניידי. עודנו תוהה וּבוהה על אלה ועל אלה ולהקה – אחת מיני אלף מינים כאמור בספרים – של עטלפים, ספק יונקים ספק מעופפים, מרחפת מעליו סחור סחור כמלאכי חבלה שחורים. לרגע ינחתו עליו וישובו ויתרחקו ללא חשש וללא מורא, כאילו היה הזקן רסיס אבן נחה, או חופן עפר של בית החיים, אלא שחכם חיים אוהב חיים הוא ואלה ארוכי האצבע המנסים להיתלות בו לא יוכלו לו. לא, לא, לא יקטפוהו כפרי בשל. עדיין חפץ הוא לנשום חיים ולמשש אורו של יום.

זכר לימים טובים שהיו, יושב חכם חיים על זיז סלע, טומן מקלו המעוקל בין רגליו, הנדות אילך ואילך כמנהג זקנים, ושולף אט אט את בקבוק העאראק השקוף מכיסו המארך, חולץ בפלופ קולני את פקק השעם, מתבונן בתאווה בנוזל ועיניו האדומות יוצאות מחוריהן. מברך ברכת “שהכל נהייה בדברו” ויונק סם חיים. אט אט – וכי מה בוער? –פוקק את המכסה בקפידה יתרה, ממצמץ בשפתיו, מצטמרר בתוך מעילו העבה ופוטר עצמו בגיהוק קולני וב“בורא נפשות רבות”, ברכה שפטורים מלאמרה בבית קברות. הנוזל הלבן והשקוף מחלחל למעמקיו וחכם חיים מכניס מתחת ללשונו קומץ גרגרי טומבק, נושף אל הערב נשימה של שמחה, ועיניו המימיות זוכות לבוהק של געגועים. נאנח הזקן: “המזל… המזל… טפו על המזל. המזל נתן המזל לקח, יהי שמו מבורך. ומה עכשיו ומה מחר? בחייאת יתברך ויתעלה הכל אפס, עפר ואפר, רימה ותולעה. גדולים ומנופחים שבדור גאוותם מתפוגגת ומתפוררת כגרגרי עפר שמתחת לסולייתי”. הזקן מעפיל לדרכו, הצללים מתארכים לאין סוף והלילה קרב ורובץ על גבעות עולם, הבוהקות בלובן מצבותיהן. האפור והשחור בולעים את התכול בנגיסות של ארוחת ערב דשנה ורוח של ערבית ירושלמית צוננת ומקפיאה עורקים, מהלכת בין המצבות, מפריחה את האבק וחושפת כתובות קבר ומעניקה לטמונים יד ושם של ממש. באה הרוח להפיח במתים ניצוץ חיים ולשוב ולכסותם מחדש במעטה אבק קדומים. השמות הנחשפים לרגע בולטים בשחורם ומגלים לאור עולם שם שם ועברו, דמות דמות וזוהרה ואולי אף פגימותיה.

ב

– שלום מורי ורבי, חכם שלמה מערבי! לילה טוב למר! – משתחווה חכם חיים מול המצבה המבהיקה – מה אדבר ומה אצטדק. החורף ממשמש ובא ובשורתו בשופרות של רוח ואנו יגיעי הכוח, שהשנים מונחות על כתפינו ציבורים ציבורים, נחוש בואו קודם שיחושו בו באי עולם אחרים בכאבי מותן וגב ונתגעגע למשכן חם ולשינת לילה עריבה וממושכה.

שולף חכם חיים סחבה ממורטה, המצויה תדיר בכיסו, מלטף בה את מצבת הקבר, מתאנח ממעמקים: “אַי אַי אַי. זוכר רבנו שלמה? איזה יאהרצייט יפה היינו עושים. ממש חתונה. עופות מטוגנים וערימות ערימות של אורז צח כחלב והשומן נשפך על הזקן, כדברי נעים זמירות ישראל: “כשמן הטוב יורד על הזקן, זקן אהרן שיורד על פי מידותיו” והכל טומנים ידם בצלחת ושולפים מן הטוב הטוב ההוא, ואתה, מנוחתך עדן, ידעת מעדנים מהם ומשקה מהו. ומה עכשיו? זוכר אני – בכוסות של תה לא שתית תה, אלא לגמת עאראק מזוקק וטוב. ואתה מנוחתך בצל כנפי השכינה, מניף כוסך הגדולה אל על, פורס כנפיך על הציבור ואומר בנעימה וּבנגינה: “תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים” והקהל משיב ב”אמן" קולני. כוס שנייה אמרת: “שלא תוסיפו לדאבה עוד” והכל הנהנו בראשם, כוס שלישית הרמת ל“בבניין ירושלים תנוחמו” ודמעות זלגו מעינינו. כוס רביעית לא החסרת לעולם והוספת כלאחר יד “שתחיו ותזכרו אותו” והכל הקפידו לאמר: “כן יהי רצון”. ארבע כוסות, חִי חִי חֵי – כנגד ארבע כוסות של ליל הסדר. ואני, כפרת עפרך, הייתי צופה בך ושותה בעיני עת כל האורות של הלוקסים המאירים והנשמה שלי שמחה ומרקדת כבקדושה של שרפים, שלחכם שלמה מערבי יש שמחה בלב. רק למען כבודך, כרכתי את זרועי בזרועך ואתה הולך, במחילה, כמו ספינה בים סוער. פעם נוטה לשמאל ופעם לימין וצוחק וצוחק, חה חה חה. והבריות אומרות: רבנו שלמה צוחק למלאכים. ואני – יה ריבונו של עולם – נוהג הייתי בך אותה שעה מנהג של מתן בסתר ותוחב לכיסך הארוך, שבקפטן המפוספס, זוכר? – לירה אנגלית, ולירה אנגלית שווה היתה ממון רב… וכי מה היתה לירה בעיני באותם ימים? – כקליפת השום ממש, כעפרא דארעא. וכי מה חשוב כיצד באו אלי הלירות? בחיי התורה ובקברך הקדוש, שלא משל ישראל לקחתי. לירה של ממש הכנסתי לכיסך ועכשיו, בעוונותינו הרבים, חכם חיים שהיה זן ומפרנס לכל, הולך בסוף ימיו ומתפרנס מן המתים ואלו במחילה, ידם קמוצה. נתקיים בי הכתוב: הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, כפרת עוונות, כפרת עוונות, אַי אַי אַי".

המצבה הכבדה והממורקה אינה משיבה לשיגו ולשיחו של חכם חיים ולא כלום ושמא אוזניו הכבדות מן הזקנה לקויות הן ובלתי מגיבות. מסתכל חכם חיים בבבואתו שלו, הנשקפת מן המצבה ומחייך את חיוכו הדימוני מאותם איי שיניים צהובות גדולות, שנותרו עדיין לפליטה בתוך פיו: גם מצבה יפה ושקופה זו – מגחך הזקן – אני הקימותי ויקחני האופל אם הבריות יטריחו עצמן להניח אבן זעירה על קברי. אבן זעירה ותו לא. אולם מה אני ומה חיי? כקש אני לפני אש וכעצים יבשים לפני האוּר, הבל הבלים שאין בו ממש – עפר ואפר, רימה ותולעה. אולם, בניך – חכם שלמה מערבי! – בניך עומדים על משמר ארצך! נערים שחלב אמם על שפתם ימצאו משכן קבר, וי על ארצך, וי על נחלתך! מי יעמוד לנו בעתות בצרה, אה?! אנא היה לנו מליץ טוב חכם שלמה“. נוטל חכם חיים את הסחבה המאובקת מעל מצבת הקבר ומקנח בה דמעה יתומה שהתדרדרה מזווית עינו ושטה לה בין החריצים החורשים את פניו הקמוטים. שטה הדמעה ונסתפגה ברצונה ושלא ברצונה באבק קברו של חכם שלמה מערבי. בפלופ שב ושולף הוא את פקק הבקבוק ומערה אל גרונו לגימה נוספת של סם חיים, מתאנח ממעמקים ופורץ בצחוק. סתם צחוק. צחוק קר הסוטר כמשב רוח של ערבית בבית קברות והצחוק מתגלגל ושב במפתיע בהדהודים שלא מעלמא הדין וטופח על פניו: חה. חה. חה. חכם שלמה. כל העולם שיחר על פתחך ולא זכה לראותך ואני הדל והאביון, סתם אחד חכם חיים, זוכה להתרפק עליך ערב ערב ולעטוף פני באבק קברך, לרחוץ פני בשטף הזכרונות. חה. חה. חה. תאמר זכות נתגלגלה בידי. תאמר אין דומה התרפקות על קבר כמפגש עיניים. כהחלפת מבטים. אני כפרת עפרך. כל עוד הנשמה בקרבי אזכור. שעת מנחה. תענית ציבור. בית הכנסת של המכוונים, אותם מקובלים שכל ימיהם שרויים בארבע אמות של קבלה וסיגוף, הבית מלא מפה לפה. עששיות השמן משתלשלות מן הקימור הגבוה והקר ומפיצות ריחות של שמן שרוף ומשכר והבית שרוי באור לא אור. צלליות מארכות מרצדות תדיר על הקירות הגבוהים והחשופים של מקדש מעט זה וההמון הגדול תולה עיניו בך, בחכם שלמה מערבי ראש המכוונים, העומד זקוף מלוא קומתך הצנומה והארוכה בקפטנך הלבן ובתרבושך האדום המלופף בד משי צחור ונראה ככוהן גדול ביום הכיפורים ב”סדר היום". שפתיך נעות וקולך לא יישמע. וזקנך הצח והמארך נד בדביקות במקצב שפתותיך, והציבור ששפתיו לבנות ומבוקעות מחמת הצום תולה יהבו בלחש שפתותיך, חכם שלמה, כמו הכל תלוי על בלימת שפתותיך הנעות, נעות, נעות כמשק גלגלי רכבת העושה דרכה השמימה. ולפתע בתוך השקט הנורא פורץ חכם שלמה בזעקה אדירה והציבור נאלם דום: “יענך ה' ביום צרה” והקהל מחרה ומהדהד בזעקה אדירה: “יענך ה' ביום צרה”. ומן הקימור שב ומהדהד כאלף פעמונים “יענך ה' ביום צרה”. פותח רבנו את ההיכל והשקט שב ושולט בכל. העיניים יוצאות מחוריהן ורק שיעול עקשן של זקנים קוטע את הדממה כמבשר: לא עת קץ. לא עת קץ.

צבאות הרשע – מכריז חכם שלמה בקול שקט, קול שזעקתו גדולה מדממתו – קרבים לשערי ארצנו. חילות הגרמני ימח שמם וזכרם קרבים אך אינם באים. בחלומי – אומר רבנו – והנה נשר גדל מידות שחור מראה, מקורו כפוף בתבנית קרס וצפורניו הכפופות ונוטפות דם, עט ממרומים לעבר יונה קטנה וצחורה, גוזל רך בן יומו, המצייץ ציוצים של אבדן תקווה ויחול גם יחד. בגבור הציוץ ירחק הנשר ובהחלשו יכּוֹן הנשר לקראת הזינוק האחרון ממנו אין מנוס. והתוֹר החפץ חיים פוצה פיו בציוצי זעקה, ההולכים מסוף העולם ועד סופו, והנשר לא יכול לעמוד בפני זעקה איומה ונוראה זו והוא מעלה אברתו, דואה ונישא מאחורי האופק אל מעמקי השאול. פקחתי עיני – לוחש רבנו והקול מהדהד בין הקימורים ומכה בלבבות – וידעתי: תפילת עם ישראל, שנמשל ליונה, לא תפילת שווא היא. ציוץ היונה הדביר את הנשר. אנא ה‘, בקדושת תפילתנו, ברמזי כוונותינו לשמו יתברך, ימוטו כל מוסדי ארץ. תיפול עליהם אימתה ופחד ובגדול זרועך ידמו כאבן. עד יעבור ה’, עד יעבור עם זו קנית…

מה אומר לך חכם שלמה ומה אדבר – מתאנח חכם חיים ותוקע עיניו באורותיה המרוחקים והמרצדים של ירושלים – דבריך נכנסו כשמן לעצמות. אנחת רווחה פתאומית חלפה על פני הציבור. דמעות גיל בצבצו בעיניים והבריות השתחררו מעקתן. ועתה, בעוונותינו הרבים, אין מי שיפתח שערי היכלות, יקונן ויבקש רחמים… אין מי שידאג לכלל. אתה שרוי כאן, הרחק מירושלים והכל לבם אחר בצעם – רבנו, תפקידך לא תם. אנא הייה לנו מליץ טוב ובקש רחמים על כלל עם ישראל ובמטותא ממך, בפינה קטנה של לבך הרחב שים־נא את זכרי שלי, של אחד חכם חיים מירושלים, ובקש למעני חופן בריאות וחופן של ממון ואולי אזכה לגמור חיי בין הבריות ולא כאן רחוק וגלמוד בין מתי ישראל. ועתה מה נותר לי – מוות, שעמום, ריח של בית קברות, תבל ריקה מאדם, הטבק תם, טפו.

ג

זוכר אתה רבנו את פורטונה שלי עליה השלום – רוני עקרה לא ילדה! – ואתה ברוב חכמתך הצמחת לנו ישועה. קמיעותיך היו קמיעות של אש ושרפים, סמאל נסתמה ונתמזל מזלה של פורטונה שלי ובטנה – ערימת חטים סוגה בשושנים. ואני שנפשי יצאה לבן זכר, מדי לילה טמנתי את ראשי בחיקה של פורטונה והקשבתי לפעימותיו ברוב רטט, חשתי בתזוזותיו ובשיוטיו במעי אמו וברוב אושרי הצפתי את בטנה של פורטונה שלי במטר נשיקות של אש ואושר. דמעות של גיל שטפו כנחלים את בטנה. יה ריבונו של עולם, לא אשכח כיצד שאלתני פעם לפני הריונה: – מה לך חכם חיים – למה נפלו פניך?! – ואתה הרי ידעת, ומי בשכונה לא ידע, שפנינו לגירושין – הגענו לסוף הדרך – געיתי בפניך כילד. נפשי יוצאת לילדים. יהיו זכרים או נקבות מילא, אך נפשי יוצאת לקול פעייה של תינוק לניחוח הראשוניות הנודף ממנו, ריחות ביכורים. עשר שנים היינו מיחלים ומצפים ולא זוכים לפרי בטן. אמרתי לפורטונה: עשר שנים חביּבתי, עשר שנים, חלפו ולא זכינו! ומה יהיה על מצוות פריה ורביה? ומה יהיה על ה“קדיש”? ומה יהיה על אהבת האב? אמרה לי: חכם חיים, גרשני ואין בלבי עליך ולא כלום. תרצה, קח אשה אחרת על פני והייתי לה לאם ולאחות גם יחד, תרצה נקח יתום קטן ונאמצהו כבן. משבאנו אליך אל מקום שבתך בבית הכנסת של המכוונים, ופנינו מפוחמים כשולי הקדירה. לבנו דווי וסחוף, הולם ומקיש כמאה תופים של כושים, חפצים זה בזו וזו בזה ורואים לפנינו רק נתיב אחד, נתיב של פרידה וניתוק. ואתה מציץ בנו ממרום שבתך, משפיל את משקפי הכסף, אשר בקצה אפך האדום, ומציץ בנו בעיני קונדס קטנות וחכמות. צוחק צחוקים צחוקים של בשורות ונחמות. תפסתי את ידה של פורטונה בחוזקה וצחקנו. היא, המרוחמת, הסתכלה בי ואני הסתכלתי בה. ספק מאמינים ספק חולמים. תחילה חייכנו זה לזה ואחר כך צחקנו זה לזה וקול הצחוק התגלגל בבית הכנסת הריק ונישא אל מרומי הקימור ושב והכה על ליבותינו. דומה היה עלי שכל מלאכיו יתברך באו חבורות חבורות ונסחפו בצחוקה של שרה אמנו עליה השלום… צחוק שהוליד את יצחק אבינו.

אתה, ששבילי רקיע נהירים לך, הצצת בשבילים, בבקעות, בהרים ובגאיות הפרושים על כף ידה של פורטונה שלי וקבעת: לא אחד… לא שניים… שלושה צאצאים. כלום יש עלי לספר את פרשת שמחתי עם כל צאצא שבא לאוויר העולם? והרי אתה רבנו, שותף היית לכל שמחה משמחתנו ואת סנדקאות הבכור שמרתי לך ובשעה שאחזת בו על ברכך ייחלתי בסתר לבי שמגע ידיך הטובות יקרין ברך הנולד אות של חכמה ודעת ואמנם לימים האיר המזל פניו לאבנר בכורי שהיה לרופא, לדוקטור של ממש, העוסק בדיני חיים ומתים. בנו של חכם חיים שומר בית הקברות היה לדוקטור, חה. חה. חה. בחינת אתה רבנו מרפא לנפש והוא מרפא לגוף. אלא שרפואתו היתה לגויים מעבר לים, הרחק מעפרה של ארץ ישראל. לשני קראנו זכאי, אך כשמו כן הוא. חייב ולא זכאי, רשע ולא צדיק. מאז בואו לאוויר העולם העכיר את חיינו במחלות שתקפוהו. הרבה ממון השקענו בריפויו ואין הבור מלא. לימים הלך זכאי ועסק בדיני חייבים, אדווֹקאטוס העורך דינן של הבריות ומשעמד על רגליו נתן גט לאביו. עורכי דין בימינו גם זאת יודעים. התקיים בנו: “בנך ועבדך לפי ערך מזלך”. אמרנו: “יבוא השלישי ויכריע ביניהם” ולוואי ולא הייתי זוכה לשלישי והיה נמק בטרם יכנס לרחם אמו. ארורה השעה שהרהרנו בהיוולדו. אך אתה ציווית שלושה – וציפינו לשלושה. אוי לחיי, וי לראשי. השלישי שהבטחת, אמנם בא ומבלי שראה אור עולם בעצמו, בא ונטל עמו את אמו הורתו, את פורטונה שלי, שהייתי מציף את בטנה העגלגלה בנשיקות אין סוף, במטרות של אהבה, ערגה ויחול. נטל אותה השלישי והשבית את שמחת חיי לנצח נצחים. כלום לא על כך שנית פעם בדרשת השבת שלך משם רבי אלעזר: כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות. וכאן ברוב חכמתך הוספת משלך: מה מגרש כך – קל וחומר מי שנתאלמן… חכם שלמה יקירי, היא הלכה פורטונה, הלכה ונטלה עמה את מזלי. המזל נתן והמזל לקח. יהי שמו מבורך. ואני כאן בבית קברות ירושלמי שומר על קברה ככלב נאמן ואני בודד והרוח מקישה בעצמותי כבדלת מטולאה ביום סגריר וקורעת את בשרי ושערות גופי מזדקרות כמסמרים. פרנסה, אומרים פרנסה. חכם חיים מתפרנס מן המתים ואלו אין עמם מידה של חום וחמימות. רק קור, ללא טיפה של עתיד והרבה הרבה זכרונות של עבר־עפר.

קרובים נעשו רחוקים, מה היה נגרע מחלקם של בנַי? שעה שהתאמצתי אני לקרוא בסידור, היה כל העולם רץ אחריהם וטופח על כתפיהם ומהלל את כשרונם ומרעיף עליהם ממון ואהבה ואומר: “אשריכם אבות שככה לכם בנים” ואלו – כתרנגולות על ביציהן – מחממים את הממון, שבא להם בעמל אבות, ומתביישים בזקן שלהם. אוי להם לבנים שהגלו את אביהם מעל שולחנם. מנהג מגונה נקוט בידיהן של האשכנזיות הבוררות להן את מיטב בנינו כדי לקיים את מה שנאמר: “בניך נתונים לעם אחר ועיניך רואות וכלות אליהם כל היום ואין לאל ידיך”. יה ריבונו של עולם, הכלות היו פעם כבנות. באיזו יראת כבוד נהגו כלפי הורי הבעל. ירחם ה' על נשמתה של פורטונה שלי כמה כבוד ויקר הרעיפה על אבי ואמי זכרונם לברכה. הדורות, בעוונותינו הרבים, הולכים ופוחתים כדי כך שכל מאוויהם לראות את אביהם מת בתחום בית הקברות ולהיות פטורים מאותה טירחה שמטריחים המתים.

אלכה לי. למה להתלונן? מצבם של שוכני קבר גרוע משלי. אני זוכה עדיין למלא את ריאותי הסדוקות באווירו של עולם. יהיה עולם זה רע או טוב, אך טוב הוא פי כמה מאותן תולעים מצחינות המלחכות עפרכם… הייה שלום חכם שלמה. אלך ואתרפק קצת על קברה של פורטונה שלי ואם לא יקחני האל עד מחר, אשוב ואפרוש לך שלומות. חביבה עלי שיחת זקנים שמרגיעה היא ומשחררת. אַי אַי אַי פורטונה פורטונה…

ד

תולה חכם חיים את משקפי הכסף הקטנים (שריד מימים טובים) על קצה חוטמו העב, שנתאדם מן הקור, תוקע ראשו בכובע־גרב צבאי מהוהה מרוב ימים, עוטף גווֹ בצעיף הצמר הגס, מכניס ידיו לתוך שרווליו ופוסע אט אט אל קברה של פורטונה. קשה היא הדרך לחכם חיים וכל מכשול בדרכו מכשול של ממש הוא. רגלי הזקן הנגררות אינן יכולות לעמוד אף בפני פיסת אבן זעירה הנקרית בדרכו ונפל אפיים ארצה, נשכב על ציוּן הקבר וקילל עולם ומלואו. טפח על בגדיו המאובקים והתאנח. לאחר רגע קט, שלף את הסחבה, המצויה תדיר בכיסו, וקינח את שכבת האבק שכיסתה את המצבה. הציץ בעד משקפי הכסף כדי שיידע על מי שפך וישפוך זעמו. משהבחין בכתוב על מצע האבן הקר, החלו דמיו גועשים ומציפים את פניו:

– אי לטיפה לטיפה, בת נעוות המרדות. גם בקבר לא תמצאי מנוח. אני לקברה של פורטונה רעייתי חפצתי ללכת ואת לטיפה, בת זנונים, פוסקת רגליך ומכשילה גּברים, המבקשים להזיל דמעה על קבר אהובת לבם, כמו נהיר לך הכתוב: בין רגליה כרע נפל, שכב, בין רגליה כרע נפל. באשר כרע, שם נפל שדוד. לטיפה לטיפה, מרשעת את! לא לילדיך חשפת שד. בשמלות מלמלה שקופות בלבלת דעתנו. כשרים שבילדי ישראל נפלו ברשתך ועתה גם תטמני פחים.

קם הזקן, התישב בשיכול רגלים, והניח מטהו על קברה של לטיפה. מצץ מן הבקבוק לגימה נוספת, שהזדרזפה למעמקיו וחידדה את חושיו ופרץ בצחוק של יחום, שהיה בו יותר מן הכמיהה למצע חם מאשר אהבת בשרים.

– לילותיך יא לטיפה קודש היו לאהבים. נאה שבקדשות ירושלים היית – וכמה כאלו היו? אפס אפסים. ואני, בימי עלומי, בטרם נשאתי את פורטונה שלי, ידעתי טעמן של ריבות מאיסטנבול ומדמשק. לא משל ישראל נטלתי, אך את, את ידעת את סוד האהבה ואני הדל ממעש, מאז מותה של פורטונה, עליה השלום והמנוחה, הציקני יצרי – וכי כמה שנים אשב ואקונן על יתמותי. והיצר הרע מלומד מלחמה מנעוריו מסית את האדם בעולם הזה ומעיד עליו לעולם הבא ולא בכדי נקרא רע. וכי מה יעשה אדם שאינו אדון ליצרו? ערב אחד, ודאי זכור לך, הקדמתי והלכתי שלא כדרכי לבית המרחץ. נתתי לבלן לקלף מעלי את הזוהמה, פני האדימו מן האדים המהבילים וגופי נדף ריחות סבון ריחני שקניתי. רק למענך לבשתי את בגדי השבת אשר לי ועמדתי כילד מבוייש בפתח ביתך וחיכיתי לשמוע מפיך מלה של נועם ולחוש במגע מרפרף של ידיך ואת, יקחך האופל, פתחת את דלתך לחצאין והטחת עלי קיטון של חרפות:

– יקח אותך האל – צייצת והלהטת את יצרי – מה לשומר בית קברות בביתי? לך והרחק מכאן את המוות – זעקת וריחות בשׂמייך שכרו את חוֹשַי. ואני עמדתי מבוייש, כילד נכלם, וחששתי מפני הבריות שיתקהלו ויגלוני בחברתך ויחשיכו עלי את עולמי ויטלו ממני אותה משרה זעומה שבידי. נפנפתי לך בלירה אנגלית ולירה אנגלית ממון רב היתה באותם ימים. ראית לירה אנגלית ומבטך נתרכך. צחקתי לפנייך כילד רך המיחל למבט טוב ואת הצרדת והפחת על פני עשן סמיך מן הסיגריה התקועה בזווית פיך ובעיוות קול אמרת: זקן. זקן. עוד מעט תמות. למה אתה צוחק? איזו בשורה של מוות הבאת הנה – שלי או שלך? זקן מטופש עם זקן מטופש – אמרת ושנינו צחקנו. את צחקת בלגלוג ואני בערגה של זקן, הצופה בחמדת הנעורים, – לא! חביבה ונעימה – המתקתי קולי כחלב וכדבש יחדיו – לא בת נדיבים יקרה. אנא תני לי לעבור את סף ביתך ולשוחח עמך על החיים ולא על המתים, שהרי חי וקיים אני. שמי חיים ואוהב חיים אני. מי כמוך לטיפה, שהכל מדברים בשבחך. אנא פתחי לי דלתך. המשפט האחרון קומם אותך וזעקת – שקרן. נואף זקן. הראה לי צבוע אחד המדבר בשבחי ואתן לך מלוא ביתי כסף וזהב. וכי מה יש לשבח זונה אכולה שכמוני, שמלבד שכבת צבע וצפורניים ארוכות אדומות, הנתקעות עדיין בבשר החיים, לא נשאר לי ולא כלום. אתה – אמרת לי בעגמומיות ובהמתק קול – אתה שליח של שחור הזקן, הצופה בי בחלומי מן הצוק של בית הקברות ושולח את כלביו אחרי כדי לתפסני, ואני זועקת ורצה, צועקת ורצה מבלי לדעת לאן כדי למצוא מקלט והדרך תמיד מובילה לבית קברות ו“ההוא” עומד על הרכס של בית הקברות ומביט מלמעלה, גדול ושמן, וזקנו שחור וגדול. אתה שומע – “ההוא” עומד על הצוק, ידיו על מתניו וצוחק. ואני מתעוררת בבהלה ללא נשמה כמעט. חלום זה חלמתי הרבה פעמים ומשום כך אוהבת אני את החיים – אמרת ונשתתקת.

לא אשכח איך פייסתי אותך. כמו אב ממש ליטפתי את שערך השחור, שחוטים של כסף התגנבו בו זעיר פה זעיר פה. רוח שובבות מילאה את לבי אותו יום והרגעתי אותך, שאין מה להתירא מבית הקברות: באמת, מה יש להיבהל? – אמרתי בבידוח הדעת – בית הקברות מלא אנשים, גדולים וקטנים, זכרים ונקבות וכולם צדיקים גמורים, כך לפחות כתוב על כל המצבות. שנינו צחקנו, ואת אמרת שאני זקוק לשיניים חדשות כי צחוקי נפגם בשל שיני הפגומות. ישבתי על הספה החורקת ואת שכבת לצדי במלמלה השקופה שלך וחזיתי ברמ"ח אבריך, אחד לאחד, ונהניתי ממעשה הבורא. את צחקת ושאלת: “עד מתי תביט? – עת לעשות!” הבטתי והבטתי בך חסר אונים ואת הנחת ראשך על ברכי הנדות ופרצת בבכי, המהדהד באוזני עד עתה. בכי של זונה שקופחה על־ידי החיים. אתה יודע חכם חיים – אמרת לי – אלי באים רק צעירים. למענם אני חייה. אני אוהבת צעירים כי הם מזכירים לי שזה עוד לא הסוף. אתה יושב כאן באפס מעשה ומזכיר לי את הסוף. אתה מבין, את הסוף. כשקמתי ללכת, הסתכלת בבוז על חוסר האונים שלי והחזרת לי את הלירה, ואמרת: אתה לא בשביל זונות. אתה גמוּר. לך ותקנה לך משהו בלירה שלך ואולי תקרא פעם משהו למעני בבית הכנסת. סתם משהו שיהיה לי טוב ושאני לא אמות אתה שומע – אני לא רוצה למות. אתה יודע, אומרים שזונות לא מאריכות ימים ואני עוד רוצה לחיות ואולי פעם להיות אמא. אל תשים לב, לא. לא אהיה. זו שטות. אני לא אהיה, אבל אני אוהבת ילדים.

נשקת את ידיי ואמרת: תברך אותי אבא. אבא! – קראת לי והחרבת עלי את עולמי. יצרי דוכא עד עפר. הייתי לקדוש שמנשקים את ידיו. קדושים שמנשקים את ידם אינם רשאים לנשק ולחבוק את חשוקותיהם ולגהור עליהן בחמדה. הנחתי כפות ידי הפרושות על שערך השחור והגולש וברכתי את עצמי באהבתך. הלכתי לי לדרכי והלירה שבכיסי היתה אות לעלבוני ולזקנתי.

הלכתי בדרכים ולא ידעתי לאן. ציפיתי שרגלי ישאוני למקום שלבי חפץ. מצאתי עצמי ברחוב יפו של בין ערביים. רחוב יפו שצלליות ארוכות ארוכות מתמשכות על פניו ומסמאות את עיני הבריות, כדי שלא יבחינו ביום הגווע. הרחוב המה אדם, עגלות ומכוניות. בליל של קולות וריחות המזנקים עליך מכל עבר, דוחקים בך ומטלטלים אותך לכאן ולכאן. בליל ריחות של צלי נחרך בשיפודים, המתמזג בדלק שרוף שנפלט ממכוניות ובתווך ריחות בושם של נשים מפורכסות המכוסות מיני בשמים חריפים, כי אדם נברא מאדמה וחווה נבראת מעצם. נחמה מצאתי בריחות הקפה שעלו מן הארובה השרופה של מטחנות הקפה. פורטונה היתה עושה קפה טוב וריחני. קולות הרחוב כמעט והטריפו עלי את דעתי. מצחצחי הנעליים היחפים הקישו על ארגזיהם וזעקו בקולות בקשה “מצחצח נעלים”. נערים דולפי חוטם זעקו כותרות ושמחו על הרוגים ופצועים, שפרנסתם מהם. כעסתי על אותם מעמידי פנים, שעיכבו בעד הילדים האצים, הציצו בכותרות והמשיכו בדרכם מבלי שקנו עתון. אישרתי במבט עיניי את הקללות שהרעיפו הילדים על ראשם. כל בעל ארנק תפוח בימינו נתברך במכונית ממורקת ויפה והוא צופר בצופריו ומפריח עשן בפני הבריות לצורך ושלא לצורך ומקהיל עליו את עיני הבריות, שיראוהו בשמחת גלגליו ובטרטור מנועיו. לבליל הקולות נתלוו קולותיהם של הסודנים השחומים והגבוהים, הלבושים בלבן ומוכרים בוטנים וערמונים חמים ויפים, שריחם נישא למרחקים והרוכל הזקן והזבלגן ממחנה יהודה שר בקולו הנוגה שהתגלגל על פני רחוב יפו: “שערין בנאת בחצי גרש” (שער בנות בחצי גרוש) והילדים מתקהלים עליו מכל עבר והוא פותח את קופסת הפח הגדולה שדמתה בעיניהם לקופסת קסמים ושלף למענם אותו מעדן סוכר צבעוני, דמוי צמר גפן. בעיניים קנאתיות הביט בו מוכר ה“סוס”, שנשא על כרסו כד חרס ענק המכיל משקה שחור ומרווה. הקיש בצלחות הנחושת וציפה לשווא ללקוחות. כל העולם הלך לדרכו ואני כך, לבוש בגדי השבת שלי ביום חול, ובכיסי לירה אנגלית בעלבונה, שיותר משהיתה לירה היתה סמל לאבדני.

הלכתי לאורך רחוב יפו, תוקע מבטים בחמדת הבשרים שחלפה לנגד עיניי ומונה אותן אחת לאחת בחרוזי התפילה הצהובים שגלגלתי בין אצבעותי מאחורי גבי. המוסלמים והנוצרים מונים את פסוקיהם בחרוזי תפילה וחכם חיים, עם לירה עלובה בכיסו, הולך ומונה את ערגתו ואת כמיהתו למשהו סתמי המרחף בחלל עולמו ואינו יודע מהו. מביט ומביט ונושם את מגוון הריחות והקולות ומצפה למשש משהו מחן העולם ואלו משרואות את עיניך התובעניות, שריד שנותר עדיין בגופך, פותחות את ארנקיהן במקום את לבן ותוקעות לידיך מיל חום לחמם את נפשך. אתה נכסף לחום ואלו מושיטות מתכת קרה ושחוקה ובכיסך לירה אנגלית שלימה.

לפתע כמו אחזני הבולמוס, הרחבתי צעדי ואצתי בכל כוחי אל העיר שבין החומות, נכנסתי לבין החומות וחפץ הייתי לפרוץ מתוך עורי, ואולי מתוך לבי, שזעק. עברתי בחופזה בסימטאות המקוּרוֹת והחשוכות למחצה, הסוגרות עליך כבקופסה באור ולא אור. התבלינים, שטפחו על חוטמי, הריצוני ודחקו בי אל אותו כותל גדול ופצוע. עמדתי מגומד ודק, כשטר של לירה, והטחתי ראשי בכותל וביקשתי מחילה וסליחה על מעשי הנלוזים. פרטתי את הלירה לאלף מיל וחילקתיה לכל מי שנזדמן בדרכי – ועניי הכותל רבים הם מכדי שלירה אנגלית אחת תענה על כל צרכיהם – משתמה הפרוטה האחרונה של לירת האתנן, נתרחב לבי, המועקה נמוגה, חשתי בפורקן ואצתי רגוע ושמח לתפילת מעריב.

ממש מכאן, מראש הצוק, עמדתי לימים והשקפתי אל הלווייתך לטיפה, העולה במעלה הדרך ורק תשעה מלווים של חברה קדישא מובילים את הארון. שמעתים בשיגם וּבשיחם ובקלות הראש של מעשיהם, התבדחו וגיחכו, שהרי לא בכל יום מובילים הם נפקנית לקבורה. אצתי מן הרכס אליך כדי להיות העשירי למניין ולעודדם לומר “אשת חיל מי ימצא”, כמנהג ישראל. האמיני לי, לטיפה, ה“קדיש” שאמרתי אחרייך פרץ ממעמקי לבי והוא הלך והתגלגל בהרים המזדקרים וחיפש תיקון לנשמתך האומללה.

נזכרתי איך אמרת אז: אתה זקן ועוד מעט תמות. מאז חלפו כמה שנים, ואני יושב היום על קברך וממתין וזה מכבר בא “שחור הזקן” ודפק על פתחך ונשאך על כפיים, פן תיגוף באבן רגלך. ואת טמונה כאן ונותנת לפני עיוור מכשול. הוי לטיפה לטיפה, כפרת עוונות. כפרת עוונות.

אלכה לי. אקומה ואלך אל פורטונה שלי – אמר חכם חיים והוסיף בקריצה ערמומית – אך כדאי שאנקה את אבק קברך שדבק בי, שהרי בארבע מידות שמנו בנשים נמצא שהן גם קנאיות. זאת פורטונה, כדרכן של נשים מעולם, לא על נקלה תסלח לי. זכורים לי עדיין מבטיה הנוזפים מעל משקפיה הגדולים התקועים בקצה חוטמה ואני מאז ומתמיד למראה גביניה הדוקרניים, המזדקרים כחרבות, התכווצתי כעובר בבטן אמו. התכווצתי וחיפשתי מקלט…

ה

הקור, הקור – התאנח הזקן – מחלחל בעצמות. איך שוררנו בימי נעורינו: “והמלך דוד זקן בא בימים. ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו. ויאמרו לו עבדיו: יבקשו לאדוני המלך נערה בתולה – – – ושכבה בחיקך וחם לאדוני מלך”. זכה נעים זמירות מה שלא זכיתי אני. זה ערשו חם וריחות של נעורים בוקעים ממנו ומפיצים ריחות של תנור לוהט ואני, שאינני מלך, לא שפר חלקי ולא זכיתי למעדני עולם. וערשי מהו? שמים זרועי כוכב ובור קבר עמוק עמוק, המחפש את טרפו. אנומה כאן מעט בבור זה. פורטונה שלי לא תברח. או גביניה, גביניה. הקור מצמית. בררר.

הציץ הזקן ממעמקי מלונתו החמימה אל הירח החיוור, המסתתר לרגע מאחורי קרע ענן ושב ומציץ בו, כמהתל. והעננים עגלגלים ותפוחים ומזכירים מראות דשנים של נשים צחורות ובשרניות. נשים. נחירותיו של חכם חיים בקעו מן הקבר כמשופרו של אליהו וחיפשו את גאולתן, נישאו מעלה מעלה מבור הקבר והתגלגלו במדרונות ונעלמו כלעומת שבאו.

משהדרדרו רגבים אחדים מן הדפנות ונשמטו על בגדיו ורסיסי עפר אחדים הזדווגו עם זקנו ועם שמורותיו, קם הזקן והתישב. סתם התישב בתוך הבור ותקע מבטו בירח המהתל, המציץ כדרכו אל החלונות ואל העננים שלא היו עוד עננים. יה ירח – אומר חכם חיים – אתה מתגלגל ומביט ויודע הכול. ראה מה שפר גורלם של שוכני קבר – אני עומד בחוץ והקור מצמית אותי. אני מסתתר בבור קבר והחום – חום החיים – שב ומציף אותי. משל למה הדבר דומה? לילדים שבחייהם מהלכים ערומים ובמותם הלבישום תכריכים נאים. יה חכם חיים – מתאנח הזקן כלפי ירחו וכלפי עצמו – מי פילל ומי מילל שאתה חכם חיים איש מכובד על הבריות, המתפרנס ברווח ולא בצמצום – באמת שלא משל ישראל לקחתי – שאתה הטוב והמיטיב תקבר חיים באחריתך. מי יגלה עפר מעיניהם של אבנר וזכאי בנַי שיראו לאן הגיע אביהם בחייו. הם שוכבים על מצעי פוך בחיק נשותיהם ואני, יקחני האופל, שוכן בבור אופל. כן, היו ימים ואת מנת החום שנזקק לו גווי מצאתי מלוא חופניים באותו בית קומות ירושלמי, שתקרתו מתנשאת בעגלגלות ורחבות. בחוץ ניתך גשם זלעפות והבית פנימה הוצף חוֹם טוב מן הזרדים המתנפצים בזהרורים ומפיצים את ריחם המשכר. הלחיים ורודות ופורטונה שלי, בשרנית וגאה, לבושה ללא רבב וסינרה האדמדם מתעגל על בטנה ומקנה לה סמכות של אמהות. מוזגת היא מן הסמובאר הכרסתן אל הספלים הגדולים והקעורים תה חם ומהביל, והחום נבלע בכפות ידיך הגדולות, הלופתות בחוזקה בספל הפרחוני, והעיניים בורקות כאלפי גיצים כל אימת שהנוזל החם והמתוק נשטף פנימה. פורטונה מביטה בי בערגה ואני שב ומביט בה באם הבנים במבט של כמיהה ויחול ושנינו מדדים אל המיטה הגדולה והרחבה, שכדורי נחושת בוהקים מעטרים את ארבע קרנותיה, ומשתטחים בין הסדינים הצחורים, ופורטונה נצמדת אל גווי, נאנחת לרגע על יסורי גווה, אך שבה ושוכחת הכל, הכל. שנינו לוהטים. ואני, חכם חיים, איני חושב על אתמול וגם איני חושב על מחר. והיום?! לא נותר לי בעולמי אלא ריחו של בית קברות. מוות. שעמום ומטר של רגבים המציפים את גווי ומחשבות חמות על יום אתמול כי יעבור. הטבק תם. השיעול… השיעול… לא לא לא אוכל עוד. הנשימה… הנשימה נקטעת והריאות ספוגות אבק. זה גורלם המר של יורדי בור. אקום ואלך אל הקור המצמית ואמלא את ריאותי אוויר צח.

ו

חכם חיים התלבט שעה קלה בין אוויר צח ובין אבק קבר ולפתע נקטעה דממת בית הקברות, שהיה אמוּן עליה, בקולות מן העולם הזה. קולות טרטור מאותות הזמן, שבאו והשביתו את שלוותו. מכונית קטנה נתאנחה ונשפה וטיפסה במעלה הדרך והבליחה אל השמים החשוכים קרני אור ארוכות. חכם חיים נעמד בתוך החפירה ורק ראשו נשקף החוצה אל קור הלילה – מעין פשרה בין אוויר צח ובין אבק קבר – ניצב הזקן כחייל בעמדת קרב, שילח כלפי העולם את מקלו ובחן אותו רעש הבא להטריד את לילו. וכי בכל יום מתגלגלת לידיך הזדמנות שכזו לפגוש בבית החיים מאן דהו מן העולם שמחוץ לגדר. פקיחת עין בבתי קברות בימינו חשובה מאד. מאז חדלו לקבור ממון, מעטו שודדי קברים, אך יש ומביאים באישון לילה תינוק שלא נמצאו לו הורים ראויים או עניים מתים, שלא זכו בימי חייהם לדירה נאה ופולשים עתה לקברות עשירים המצפים לבעליהם, הרוֹוים עדיין נחת מן החיים. הניף הזקן את מקלו המעוקל לתוך הלילה והצריד לעבר המכונית יבבות צרודות.

המכונית הקטנה – מודל עתיק יומין – נעצרה בשארית כוחותיה. ראש אשה הציץ מבעד לחלון הרכב ובחן את מקור הקול. משראתה הנהגת את הראש המכורבל, היוצא מבור הקבר, פרצה בזעקת אימים היסטרית שהקפיאה את חכם חיים על עומדו.

לאחר הזעקה באה שתיקה גדולה. חכם חיים התעשת ויצא מן הבור, התעטף היטב בצעיף הצמר מחמת הקור ודידה עם מקלו לקראת המכונית, שאורותיה עדיין דלקו. לאור הפנסים מצא להפתעתו אשה שכובה לצד המכונית בעילפון ופניה חבוטים. הזקן הנדהם גחן על פניה, שלף מכיסו את בקבוקו ויצק על מצחה מעט מסם החיים שבבקבוק ועיסה את מצחה. היא פקחה את עיניה הכחולות המימיות ושאלה בבהלה:

– מי זה? מה אתה עושה לי?

– אל תפחדי בתי. זה אני חכם חיים שומר המקום. מצאתיך מעולפת. כמעט נפשי פרחה. לגמי טיפה מן המשקה הזה. זהו סם החיים. זהו עאראק. הוא יעוררך ויתן בך רוח חדשה.

האשה קמה ממקומה, ניערה את האבק שדבק בבגדיה, אצה אל המכונית ושבה כשהיא מטלטלת בידה האחת ילקוט בית־ספר אדום ובידה השניה החזיקה אגרטל קטן ובו ששה סחלבים סגלגלים ארגמניים ונעמדה במבט עגום מול פניו הכמושים של חכם חיים, שבהקו לאור הירח.

– אתה חושב שאני מטורפת?! נכון?! אני לא מטורפת. אתה שומע, אני לא מטורפת. לא מטורפת. אני אמה של סיגלית כהן מחלקה י"ח, טור שש – לחשה אל הלילה. סיגלית פרח נאה היתה, פרח שנקטף מגן ביתי. היא היתה בת שלוש בלבד.

– באמת גברת כהן למה? למה תטריחי עצמך בשעת לילה זו? – שאל בצרידות מתכתית ושלח אל הלילה שיעול עמוק ויבש של זקנים שנס ליחם. – כשומר בית קברות ותיק ומנוסה, רגיל אני למחזות אנוש ומבין אני למועקתה של אם. בני אדם אינם מרבים לבקר בבתי־קברות ביום, על אחת כמה וכמה שאינם מבקרים ביחידות בביקור לילי.

היה שקט וקר. הזקן עמד כפוּף ושעוּן על מקלו וציפה לשמוע מפיה דברים ואולי דברי הסבר לתמיתהו. משחלף זמן והשתיקה הלכה וכבדה, נתאנח הזקן צרודות ופלט:

– למה גברת כהן למה? למה תטריחי עצמך בשעת לילה זו? – שאל ושלח אל הלילה שיעול עמוק של זקנים.

– חכם חיים – מתיפחת האם – אינני מטורפת. אתה שומע אינני מטורפת. אני לא מטורפת. מחר תיפתח שנת לימודים חדשה. עמדתי מול פתח החנות למוצרי עור וראיתי המוני הורים. כולם קנו ילקוטים חדשים לבני השש שלהם. הם יצאו בעד הפתח וילקוטים חדשים בידיהם. גם אני קניתי ילקוט לבת השש שלי וגם ששה סחלבים ארגמניים יפים קניתי לבת השש שלי. היא אהבה אותם ואני אהבתי אותה. קניתי לה מחברת חדשה, צבעים וקלמר. אינני מטורפת, לא, אינני מטורפת. כל ילדי ישראל הולכים מחר לבית־ספר ומה תגיד סיגלית שלי אם לא אקנה לה ילקוט וצבעים כמו לכל הילדים. והיא היתה ילדה יפה כפרח ונבונה.

יום אחד אמרה לי בבית חולים: אמא, לי תקני רק ילקוט אדום. את מבטיחה? קניתי לה ילקוט אדום. ילדים אוהבים צבע אדום ואני אוהבת ילדים.

חכם חיים נשתתק, נשען על דפנות המכונית ונתן לדמעתו לפרוץ ולחלחל בין חריצי פניו. אעפ"י שבילה ימים רבים בבית קברות, לב רגיש עדיין פיעם בקרבו. הוא שלף את הסחבה המאובקת, המצויה תדיר בכיסו, קינח את פניו כמחפש את זהותו שלו.

יודעת את גברת כהן, כל המתים חביבים עלי, אך יותר מכל אוהב אני את הקטנים שבהם. הטוהר והזוך, שמילאו אותם בחייהם הקצרים שבים תמיד ומרטיטים את לבי. אוהב אני צדיקים גמורים אולי משום שלא הייתי כזה מעולם ואף לא ראיתי רבים כאלה בחיי. הם, הקטנים והגדולים הטמונים כאן, חיים – אנו המתים ולא לשווא קרוי מקום זה בית החיים. כאן מוצאים מרגוע כל חושקי החיים ואף העייפים מתלאות החיים. גם אני אוהב חיים ושמי חיים.

ילדים אוהבים לשמוע אגדות. לא אחת יושב אני בחלקה זו של ילדים, מוקף קברים קטנים, ומספר סיפורים יפים ששמעתי בילדותי על מלכים אדירים ועל עושי נפלאות שידעו להחיות מתים. הם אוהבים סיפורים אלה כשם שעניים אוהבים סיפורים על עושר דמיוני. סיפורי מלאים תקווה ואמונה ואני בטוח שהם נהנים מסיפורי. הרבה בתי־כנסת בירושלים מברכים במוצאי שבתות על בשמים, שגידלתי כאן לצד הקברים הקטנים. בשמים של מוצאי שבת יש בהם כדי להעניק נשמה יתירה. לכי חביבה, לכי לשלום, אני אשמור על סיגלית שלך.

השניים – הזקן והאם – ירדו לאיטם בשביל והביטו על ירושלים השרויה בחשיכה ורק פנסיה מהבהבים ככוכבים זעירים ואין יודע היכן תחומם של אלו והיכן תחומם של אלו. שתוקים ובוהים הקשיבו השניים לתפילת צרצרים ולקולות לילה מרוחקים. מאחוריהם הותירו קבר קטן ומעליו ילקוט אדום וששה סחלבים סגלגלים ארגמניים והד רחוק של ילדה בת שש היושבת על ספסל לימודים ולומדת. ואינה לומדת. תורה.

– את יודעת – קרע חכם חיים את השתיקה הכבדה והמהורהרת – יש בני אדם הסבורים שדעתן של אימהות שכמותך נטרפה. האמנם טרופות דעת הן על בואן באישון לילה לבית קברות כדי לפרוע חוב ישן נושן. באמת התורה, שאינך מטורפת. את אם של ממש. מנסיוני למדתי כי התנהגותה של אם אינה נמדדת בשכל הישר.

מששבו ועלו אל הרכס, רוח חדשה החלה פועמת בלבה, רוח של שמחה מוזרה דבקה באם מבלי דעת על מה ולמה. היא שילבה את ידה הצחורה בזרועו של הזקן כשומרת על צעדיו:

“אתה חכם חיים כמו מלאך. מלאך זקן שאוהב ילדים. הזקנים הם כמו ילדים. תשמור טוב על הילדים. הם פוחדים מן החושך. סיגלית שלי ישנה תמיד כשאור דולק בחדרה. וכאן חשוך”.

פסעו השניים דוממים. חכם חיים הביט בחמדה אל זרועותיה המלבינות של האם, שהתמזגו בלובן המצבות. רוצה היה לחוש באצבעותיו בידה המבהיקה, אך מתירא היה מתגוּבתה.

– אמרת קודם, שהבריות חושבות שאמהות מסוגי מטורפות הן – אבל אני לא מטורפת. לא מטורפת. לא כולם יודעים את סודי כמוך. אני חיה באותו עולם של אורות מנצנצים הנשקף מכאן, אולם אני טמונה כאן עמוק לצדה של סיגלית שמלאו לה שש. מצבתה שלה היא גם מצבה חיה שלי. אני שם ואני גם כאן. ככה, חיה אני בין שני עולמות. לבי כאן ואני שם באורות. אני הנציגה של סיגלית אצל החיים.

– גברת כהן, האם אין לך בית, בעל וילדים? – שאל הזקן.

– בית שאין בו אורה איננו בית. ילדים הם אורו וחומו של בית. סיגלית היתה אחת ויחידה. לאחר לידתה שבאה ביסורים קשים ובטרם זמן, כרתו לי את הרחם הדלוקה כדי להשאירני בחיים. אותם תמימים בלבן, מאמינים הם בחיי הגוף, בנשימה מסודרת, בדופק קצוב, אולם שוכחים הם כי גוף, ויהיה המושלם בבריאותו, איננו גוף אם כלו בו התקוות והציפיות. בני אדם באים לעולם לא למען תאוות היצרים שלהם. הם באים כדי להוביל הלאה את האנושות לעוד דור ועוד דור ואיני מדברת על דורות טובים או רעים. היצר והתאווה הם כלי שרת לחיים, הם רכבת, המובילה את החיים מדור לדור. זו נסיעה ממושכת מן העבר אל העתיד הלא ידוע. פגיעה באותו רצף של המשכיות היא פגיעה בתשוקת האמהות. משהלכה לה סיגלית שלי ניתק אצלי הרצף ועל כן אני כאן ותקועה באתמול רחוק. זהו מקומם של המנתקים את השלשלת.

– ובעלך? – לחש הזקן.

– ובעלי – גיחכה בהביטה נכחה כאילו אין איש ניצב לידה – הוא מאמין שאני מטורפת. אתה שומע, הוא מאמין שאני מטורפת. מרגע שהילדה הלכה הוא לא רצה לשמוע על קיומה. הוא הגיוני. אתה שומע – הגיוני. אני מטורפת. הוא החדיר היטב היטב לראשי, שאני מטורפת. אני יודעת שאני לא מטורפת ועל כן אני לא מטורפת. זכרה של סיגלית החי בי הוא גם האות לכך שאני לא מטורפת. אתה שומע, אינני מטורפת.

בית הקברות נתמלא בקולה. היא פרצה בזעקות אימים: “מטורפת. לא מטורפת”. לרגע פרצה בצחוק מתגלגל ושבה וקראה: “מטורפת. לא מטורפת. חה חה חה. גברת כהן משיכון הוותיקים מטורפת”. היא שבה וזעקה זעקות אימים, ללא מובן ופשר. היא סתרה שערה ורצה בין המצבות בזעקות מקפיאות דם והכריזה ושבה והכריזה: בעלי אומר שאני מטורפת. הוא אומר שאני מטורפת. מטורפת. חה חה חה. גברת כהן מטורפת. בשיכון הוותיקים יתפוצצו. אני מטורפת.

חכם חיים דידה בשארית כוחותיו אחריה וניסה להדביקה אך לשווא. חושש היה שמא תשלח יד בנפשה והבריות יאמרו: חכם חיים מביא נשים לבית הקברות ומוציא נשמתן. חכם חיים מוציא נשמות.

קולה של האם הלך ודעך, רק בכיה העמוק והמתאנח המשיך להדהד בין המצבות ולנקר את הלילה הסהור והמכוכב בזעקת האמהוּת.

ליד קברה של סיגלית מצאה רכונה על הקבר הזעיר, מלטפת בנים ולא נים את הילקוט הקטן וממלמלת. פניה שרוטים ובגדיה קרועים. חזה הגלוי נשקף בתביעה אל הלילה ובכיה העמוק הרטיט את שדיה הלבנות הזקורות אל החשיכה. חכם חיים התקרב אליה חרש, שלף מעל כתפו את צעיף הצמר העבה והגס וכיסה את כתפיה החשוּפות, שנבלעו בחשיכת הצעיף. נעמד בדומיה לצדה והקשיב לגניחותיה ההולכות ודועכות.

– גברת כהן. תשתי לגימה מן הבקבוק. זהו הבקבוק המשמר אותי. זהו סם החיים. – ילדים! ילדים! – גיחך הזקן והשתעל בכבדות – וכי מה הם ילדים? פורטונה שלי, עליה השלום והברכה, הלכה לעולמה בלידתה. בן רחמה הוא שהעבירה מן העולם. היא הלכה ונטלה עמה את אורי ואת ישעי. בני זנחוני לאנחות. בני אבנר לא היה לי לנר. בני זכאי – אינו זכאי. ילדים! ילדים! – אומרים אנשים. אעפ"י כן, חפצים אנו בהם ומיטב אהבתנו משוקעת בהם, כדי שיטלו אותה אהבה וילכו ויפקידוה בידי הדור הבא, וזה הולך ומעבירו לדור שבא אחריו. כך אמרת ויפה דרשת. דרכה של אהבה שנוטה אל החדש, אל ההמשך. אין פניה של אהבה אל האתמול והורים, משמע: אתמול שפג תוקפו ונס ליחו.

היא שתקה. ספק מקשיבה ספק מרחפת. עיניה הכחולות היו מזוגגות. משקיפות אל האפס ואל האין. משקיפות. כך סתם. הוא השתעל בחוזקה והמשיך – ספק מדבר אליה ספק מדבר אל עצמו – כל הטוּב, שאנו משקיעים בילדינו, הוא גם הטוב שחפצים היינו שאבותינו ישקיעו בנו ולא זכינו.

שלפה גברת כהן שתי סיגריות מתיקה, הושיטה אחת לזקן ואת השניה תחבה לזווית פיה. הצית הזקן אש במצית העתיק שלו והשניים תימרו אל הלילה עיגולים עיגולים של עשן ריחני.

– אנא, שתי לגימה נוספת מן השקוף השקוף הזה. זהו סם חיים, שברא הקדוש ברוך הוא בערב שבת בין השמשות – אמר כדי לבדר את רוחה.

היא לגמה במבט קפוא והפריחה לחלל עשן רווי אנחה.

ליטף חכם חיים, ספק בחמלה, ספק משמץ של יצר שניעור בו, את שערה השחור הגולש בידיו המגוידות והכמושות שרעדו לאיטן. היא הביטה בו באדישות בוהה. רק דפיקות לבה נתנו בה עדיין אותות לחיי גוף.

התאנח חכם חיים ואמר אל הלילה: אמרתי לעת ערב אלך אל פורטונה שלי, אם הבנים. לא. מוטב אשב כאן לצדך. היא סבלנית פורטונה שלי. שעתה בידה ותמתין לי עד מחר. מחר בלי נדר אם לא ימנעני בוראי, אלך ואתרפק על קברה.

ישבו השניים דוממים. הביטו זה בזה ואולי לא הביטו באיש. רק בהו ותקעו מבטים אל אי שם סתמי שבין שמים וארץ. נשמו את הלילה ותימרו עשן סיגריות. הזקן עצם עיניים.

ז

משנשמע ממרחקים קול הגבר, המבשר על בוקר חדש, קמה אט אט ממקום רבצה, הסירה מעליה את צעיף הצמר העבה והגס, שרבץ ברישול על כתפיה, והניחה אותו בחשאי על כתפיו הכמושות של הזקן, שהתכדר כעובר במעי אמו ונחירותיו התובעניות התגלגלו אל הבוקר החדש, שעמד על פתחה של ירושלים השרויה בצינה לחה.

תחבה אצבעותיה באקראי בתוך שערה הסתור, סילקה שרידי עלים שדבקו בהן, ובהיסח הדעת ניסתה לאחות קרעי שמלתה, שגילו את שדיה הצחורות ואת כתפיה החשופות. ליטפה באדישות את כתמי הדם הקרוש שכיסו את פניה, פתחה את ארנקה והשליכה על ברכיו של השומר הרדום שטר של לירה אחת והתנהלה לאטה אל מכוניתה.

רגע אחד עוד עמדה כאנדרטה ושילחה מבט סתמי וקר אל בית הקברות השרוי בדמדומי שחרית ואל חכם חיים השרוי בשינה, התניעה את מכוניתה הקשישה והפריחה אל בית הקברות מסך עשן כבד.

משפקח הזקן את עיניו, תר מסביבו ולא ראה איש. הציץ בשטר בן הלירה, המונח בין ברכיו, גיחך בחוסר אונים, התכדר ועצם את עיניו.

אור של שחרית מוקדמת דבק בחלונותיה של ירושלים.

עֹד יֵשְבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָלִָם וְאִיש משְעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים

(זכריה ח:ד)

א

שקיעה ירושלמית־ארגמנית, הציפה את גגות השכונה אדומי־הרעפים, המגובבים במורדות ועליות. הבתים האפרפרים עמדו נטולי־סדר ומשמעת, כנסוכי־ליאות לא מוסברת ושלחו קמרונות קמרונות לאורך הדרך הצרה והתלולה, הרצופה חלוקי אבנים קטנות. ניצבו הבתים עטופי־סוד וכמו כפופים מעומס השנים. זעיר פה זעיר שם צצו בין אבני הגזית שיירי אזוב וירוקת, שהפיצו ריחות עובש וטחב. במעלה הרחוב, על ספסל אבן רחב, מלוטש ובוהק מחמת ישיבה מרובה, ישב חכם שלום הזקן בשילוב רגליים כשהוא שעוּן על מקלו. בידו ספר תהלים עתיק־יומין, צהוב מרוב שנים ושימוש, וכולו מתנודד למקצב הקריאה הרמה והמסולסלת. פניו חרושות הקמטים שדמו לקלף ישן, החטוטרת שלגבו ותרבושו האדום המונח בשיפולי מצחו, היו בבואה נאמנה למראה השכונה עתיקת־היומין על ערב־רב דמויותיה.

משהגעת נושם ונושף למעלה הרחוב וישבת לצדו של חכם שלום לפוש מן היגיעה שיגעת – לא ישלח אליך הזקן אף לא מבט קל שבקלים וימשיך בתלמודו השקדני. אולם משהגיע לסיומו של פרק, יפלוט בניגון והטעמה כממשיך בקריאה: “שמא יכבדני מר בסיגריה כלשהי?” – וכלום ניתן לסרב לחכם שלום? שאם תעשה כן ותסרב לו חלילה או שאין באותה שעה סיגריות באמתחתך, הרי שלא יהסס הזקן ויפלוט לעברך, בשטף ובנגינה, בליל של קללות עסיסיות, שאובות מפרשת “כי תבוא”, אגב רקיקה לצדדים, כדי להגביר רישומם של דברים. אולם משנענית למבוקשו, יטול את הסיגריה, יפוררנה באוגדלו ואצבעו ויפטם בטבק את מקטרתו מעוותת הצורה, יבעיר אותה במצית הקשור לחזייתו וישאף לקרבו מעשן המקטרת פעם ופעמיים בהנאה גדולה, כשהוא פולט במצמוץ עיניים שלשלות עשן.

חכם שלום יאנח כמנהג זקנים ויזרוק קבל עולם מפיו חסר השיניים: “וי על דאבדין ולא מתכחין!” אחר־כך ינמיך את משקפי הכסף הדקיקים, התקועים באפו האדמוני ויורידם לנחיריו, עד כי דיבורו ישמע מאנפף. אחר־כך, ילטוש עיניים לצדדים, כסוקר את סביבתו, יסגור את ספר התהלים שבידו, ינשקהו בדחילו ורחימו, כנשק אב את בן־זקוניו, ירחרח קמצוץ של טבק ריחני בפלבול עינים איטי וישאלך תוך שהוא מגלגל פיסת זקנו: “האם שמע מר על אבו־אברהים והאם יודע הוא מי האיש?” ובלא שיצפה למענה פיך יפתח בסיפור חייו של גר־הצדק אבו־אברהים, שהוא, חכם שלום, הכניסו בבריתו של אברהם אבינו. דבריו יקלחו במשך שעה ארוכה, תיאור ירדוף תיאור והכל בקצב ובסדר, שהרי מספר הוא, ללא ספק, את הדברים בפעם המאה, לפחות. יודע הוא ליפות ולרומם דברים כיד הדמיון הטובה עליו ולהעשיר את הארץ בחיות שלא היו ולא נבראו. אך אוי לך אם תטיל צל של ספק בדבריו, או תסיר לרגע את עיניך מעיניו החיות.

ב

אבו־אברהים – פתח חכם שלום וסיפר – ידוע ומפורסם היה בין תושבי ירושלים, היהודים והערבים כאחד, ושמע מעשיו ומעלליו אף מחוצה לה הגיעו. גברתן היה – גופו התמיר חסון כאלון וגרמיו כמטילי ברזל, גוו הזקוף עשוי היה פקעות של שרירים, ששימשו מעין מסגרת מוצקה לכרסו הקטנה־השרירנית. שפמו השחור והעבה, שנתלה ברוב חשיבות בקצה חוטמו הקשתי, הילך אימים מקצה אחד של פניו אל משנהו. משפצה פיו והשמיע קולו הרועם, אחה את השומעים שלא הכירוהו חלחלה ופלצות, דומה כאילו ניצב לפניהם אשמדי בכבודו ובעצמו. על אומץ לבו ומעללי גבורתו צצו אגדות כיד הדמיון הטובה: האחד יספר כי ראהו משמיד בפגיון שבידו ברדלס אימים; השני סיפר כי ראהו תופס ביד אמונה צפע אימתני, שהטיל מוראו על תושבי השכונה. אך בדבר אחד היו הכל תמימי דעים והוא – כוחו הרב של אבו־אברהים. אם כרע חמור תחת משאו, או עגלה נתהפכה על צידה, או נשבר צירה מכובד מטענה, הופיע אבו־אברהים, חפת שרווליו, כיווץ גופו כנמר העט לטרף, החמיר פניו וכהרף עין עשה מעשה שמניין אנשים לא עלה בידו לעשותו. תגרה כי פרצה בשכונה (והרי אלה דברים שבכל יום) – אין לך קל מזה! – כמתחת לפני האדמה הופיע ונזדקר אביר התגרה, הלוא הוא אבו־אברהים, הנחית מכת אגרוף מהממת בקלסתרו של אותו עז־פנים. זה נשתטח ארצה ושכב שרוע בפישוט רגליים וידיים ואלמלא לבם הרך של אחינו בני ישראל, רחמנים בני רחמנים, שכיבדוהו במקלחת של צוננין, עתיד היה אותו ברנש לשכב שם עד שיבוא אליהו הנביא זכור לטוב ויקבץ עצמותיו בתחיית המתים. משעשה אבו־אברהים את המוטל עליו, ניער כפות ידיו, חייך במתיקות מתוך שפמו העב, שילב ידיו מאחורי גבו כמנהג המזרח ואגב כך גלגל להנאתו בחרוזי הענבר הגדולים שבידו.

משנתקלת בו בפעם הראשונה נתכרכמו פניך למראהו הנורא, אך מששהית במחיצתו שעה ארוכה והבחנת בעיניו השוחקות, הטית אוזן לאמרות הכנף השגורות על פיו ולהלצותיו המפולפלות, מיד קנה לבך והפכת למוקירו, כי טוב־לב היה אבו־אברהים ודעתו בדוחה עליו.

רואה אני אותך עומד ומקשה: “מה היה לגבר שבגברים, לאבו־אברהים כי עזב דת אבותיו ונתיהד?” – פרץ לפתע חכם שלום, תוך שהוא מוצץ מן המקטרת שבפיו ובוחן את תגובתי, משהנחתי את דעתו הוסיף ואמר – אם כן, הסכת ושמע:

חנווני היה מוסטפה (כן, כך נקרא אבו־אברהים קודם שנתיהד). בין סימטאותיה המעופשות והמעוקלות של השכונה הקים את חנותו המפוארת – אותה חנות רחבת־ידיים, שלאורך קירותיה המקומרים עמדו כחיילים הערוכים במסדר טורים ארוכים של שקים, השופעים מטוב הארץ – אגוזי־הודו גמלוניים ועסיסי תוכן, תבליני פרס והמזרח שהפיצו בחלל האויר ניחוחות מגרים וצבטו בחריפותם את אפו של הנכנס בשערי החנות. מקום רב חשיבות הועיד מוסטפה לסמי מרפא ולתרופות־אליל, כדי להשביע רוחות רעות, ולבשמים מיוחדים שזורים על האיש כנגד עין רעה ויתר מרעין בישין. זוכר אני כאילו היה זה רק עתה כיצד מעל האצטבות הגבוהות השקיפו פוחלצי־חיות אימתניות פרי צידו של מוסטפה. אלו שלחו מבטם לעבר הכניסה, שעשוייה היתה מהמוני חרוזים צבעוניים. על המזוזות נקבעו שתי פרסות ברזל ענקיות כסגולה נגד עין רעה. בחלקה השני של החנות עמדו טורים ארוכים של שקי קמח, חיטה שעורה, דורה ומספוא –מבחר שהעמיד בצל כל אותם תגרנים, שעסקו ברוכלות בקרנות הסימטאות האפלות למחצה.

מוסטפה החייכני והדשן, שפע אמרי־שפר, לבש מחלצות, שעשויות היו תמיד בקפידה יתירה, נעליו השחורות והממורקות בהקו ושפמו הפיק ריחות בשמים מחמת שמני ניחוח שזלף עליו – כל אלו שיוו למוסטפה מראה מכובד. חנותו המלאה מזן אל זן, נימוסיו הנאים, משליו ופתגמיו, סיפוריו ויחסו ללקוחותיו עשו להם כנפיים בשכונה ובכפרים הערביים הסמוכים ומבוקר ועד לשעות הערב המאוחרות מלאה היתה החנות לקוחות. בין לקוחותיו הרבים הייתי אף אני, חכם שלום, ובתי רחל נשמתה עדן! אה! מה יפה ותמירה היתה – עיניה השחורות והשובבניות העידו על נשמה זכה ופקחות יתירה. מאז מות אמה, שינעים האל מנוחתה בגן עדן, כיבדה רחל את הבית והכינה תבשילים ערבים לחיך ונעימים לעין, שריחם המהנה למרחקים הגיע. קניות של יומיום עשתה רחל בחנותו של מוסטפה, שנהג בה מנהג אצילים, סייע בידה בכול מכול ולא אחת, כשהפרוטה לא היתה מצויה (ובעוונותינו הרבים, לא זכינו שכיסינו יהיו מלאים) נהג מוסטפה להקיף לה ומעולם לא נהג בה מנהג מלווה. זוכרני את אנחותיו של מוסטפה שעה שעברתי את סף חנותו: “אה! – היה נאנח מעומק הלב – מה יעלת חן היא בתך. לו דת אבותי לא עמדה לי למכשול, נושא הייתי אותה לאשה כדת וכדין ולך, אביה, שוקל הייתי מוהר ביד רחבה!” מששמעתי דבריו אלה של מוסטפה נוהג הייתי להגיב במנוד ראש ובחיוך של ענווה על שפתי, ואולם בליבי הרהרתי: “הבל הבלים ורעות רוח – תיפח רוחו של נאפן זה!”

ג

חלפו שנים אחדות מאז בא מוסטפה אל שכונתנו. היה זה ערב סגרירי, ורוח מבשרת סערה, יללה ומילאה את הלב חרדה, כשלפתע שמעתי נקישות בדלת. קמתי מעל תלמודי והלכתי להקביל את פני האורח. להפתעתי הרבה עמד מוסטפה בפתח וכדרכו, לבוש חגיגית וכולו ריחות בשמים. קיבלתיו בסבר פנים יפות והסיבונו על הספה הרחבה שבביתי, עישנו נארגילות ניחוחות ונתכבדנו בספלי סאחלאב ריחני ומהביל, שהגישה בתי רחל.

הפר מוסטפה את הדממה שנשתררה בחלל החדר ופתח כחוכך בדעתו: “חכם שלום – בקשה לי אליך ואל־נא תשיב את פני ריקם. במאמצים רבים עלה לי ביקורי זה אצלך, רבות הרהרתי קודם שהחלטתי לפנות אליך – רצוני להתיהד!” – לשמע בקשתו המוזרה והבלתי־צפויה של מוסטפה פקחתי עליו זוג עיניים תמהות, אך מוסטפה פירנס תמיהתי בתנופת יד ואמר: “אכן, מעטים הם בני האיסלם הנוטשים דת אבותם ומתיהדים ועל אחת כמה וכמה כשהפרוטה מצויה בכיסם. ואולם, בשנים האחרונות שעשיתי בשכונה עקבתי אחר מנהגיכם ותפילותיכם ועז רצוני לקשור גורלי בדת משה וישראל… שכרתי לי מלמד בלשון הקודש וערב ערב אני הוגה בתנ”ך. אנא! – פנה אלי בתחנונים – הייה לי מליץ טוב ויהד אותי!…"

לשמע דבריו השוטפים של מוסטפה, שנאמרו בהחלטיות רבה, ניתק הדיבר מפי והוכיתי בתמהון. לרגע הרהרתי: הכיצד ייתכן הדבר שבן למשפחה מוסלמית עתירת נכסים, הידועה בקנאותה הדתית, ילך ויתיהד? אף־על־פי־כן קיימתי את דברי חז"ל (ביבמות מז): “גר שבא להתגייר בזמן הזה אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים, דחופים, סחופים ומטורפים ויסורין באין עליהם?” אף הוספתי ואמרתי לו: “בטוחני, שבני משפחתך יעמדו לך למכשול ויתנכלו לך לכשיגיעו הדברים לאזנם. ואם בכל זאת איתנה דעתך, שומה עליך לבוא לביתי ערב־ערב, במשך שנה שלימה, וּבפרק זמן זה חייב אתה להוסיף ולשקוד על לימודיך, ואם בתום השנה לא תשנה דעתך, הרטי שמבטיחך אני, חכם שלום, להכניסך בבריתו של אברהם אבינו!” מוסטפה נשתתק, נגס לרגע בצפורניו, לאחר מכן קם ממקומו, כרע על ברכיו ונשק בחום את ידי והבטיח לקיים את דרישתי.

ואכן, מוסטפה הגברתן, האימתני והתוסס, שקד במשך שנה תמימה על לימודיו, שנה פרקי שולחן ערוך, מצוות עשה ולא תעשה, בשקידה שאין למעלה הימנה. מוסטפה עמד במבחן ובתום שנה עמדתי אף אני בדיבורי והכנסתיו בבריתו של אברהם אבינו עליו־השלום ושמו נקרא בישראל: אברהם בן־אברהם, אך בפיות בני השכונה נקרא אבו־אברהים!

ד

משפחתו, שאליה הגיע דבר התיהדותו, ראתה במעשהו חרפה וקלון ובאחד הלילות תקפוהו קרובי משפחתו ו“כיבדוהו” בדקירות סכין, שרישומן ניכר בו ימים רבים. משנפצע הבאתיו לביתי ובמשך ימים אחדים טיפלה בו בתי רחל, היא החליפה תחבושותיו ודאגה לכלכלתו במסירות נפש, שלא על מנת לקבל פרס.

אכן, תמים הייתי. מאוחר יותר עמדתי על סיבת התיהדותו של אבו־אברהים. באחד הערבים שב והופיע בביתי. ובהסיבנו על כוס תה גולל לפני את משאלת לבו – לשאת את בתי רחל לאשה. אודה על האמת, לא יכולתי לסרב לאבו־אברהים. כלום לא שנינו: “ואת הנפש אשר עשו – אלו הגרים שגיירו; ללמדך, שכל מי שהוא מקרב את הגוי ומגיירו, כאילו בראו. אברהם היה מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים” (בראשית רבה, לט). נוסף על כך נתברך בכמה וכמה מעלות טובות: ממון ובריאות הגוף וקומה זקופה וכיו"ב. אף־על־פי־כן, אמרתי לאבו־אברהים: “נשאל את פי הנערה!” רחל בתי הסמיקה, ליכסנה מבטה לעברי ומשראתה אותי מחייך, הנידה ראשה לאותה הסכמה. התנאים סודרו, המוהר נשקל לידי בעין יפה ולאחר זמן קצר נערכה החופה, והסעודה – כיד המלך. מעולם לא זכתה השכונה לחתונה כזו.

בכניסה לשכונה, על גבעה רמה, בנה אבו־אברהים את ביתו, בית יהודי. חייו שימשו דוגמה וסמל לרבים. תמיד עליז היה ושמח, אך כאב אחד צרב את לבו, כאבו של בן מנודה. את קולר נידויו נוהג היה אבו־אברהים לתלות בחג’י ניסן המומר, שעשה פומבי להתיהדותו של אבו אברהים. בכל יום ששי בשבוע פקד חג’י ניסן, שזכה לכינויו לאחר שעלה לרגל למכה, מסגדים בסביבות ירושלים, כינס סביבו מאמינים מוסלמים קנאים, חסידי המופתי, והסיתם באבו־אברהים, שמכר אמונתו ליהדות. בשכר הסתתו קיבל חג’י ניסן מן הכפריים ירקות ופירות לקיים נפשו. ההסתה הפראית וזכר התקפתם הקנאית של בני משפחתו הביאו את אבו־אברהים ללמד ידיו לקרב ולהיות נכון ליום פקודה.

אבו־אברהים, שלא נטר טינה לאיש, לא יכול להיגמל מן השנאה הארסית שרחש לחג’י ניסן המומר, אותו שחיף עצמות, שדמה לצלו של מת בתוך בגדיו הרחבים, התלויים על גופו כבלויי סחבות. מיום שנתאסלם עשה מעשיו להכעיס ועורר ריב ומדנים בכל עת מצוא. ואם בשנאה עסקינן, הרי ששנאתם שנאה הדדית היתה: מדי יום ביומו, כחוק בל יעבור, עמד חג’י ניסן מול פתח חנותו של אבו־אברהים, חירף וגידף מערכות אלוהים ואדם. משפקעה סבלנותו של אבו־אברהים היה נוטל ומניף את חג’י ניסן בכותנתו ומגביהו אל־על, כאילו הרים עכברוש מפרפר בזנבו, וטלטלו חזור וטלטל כמטוטלת של אורלוגין. משביקש חג’י ניסן מחילה על מעשיו הנלוזים, הוטל ארצה ככלי אין חפץ בו. משנתאושש הבטיח חגיגית לאבו־אברהים, תוך משיכת אצבעו על צוארו, שסופו של אבו־אברהים מר ונמהר יהיה. השנאה לחג’י ניסן, המומר להכעיס, היתה כללית, כי רודף בצע היה ומצעירותו כל התנהגותו היתה מדרש פליאה. מפעם לפעם היה עוטה עליו פרווה שחורה ועל פניו שם מסכת אימים, שהפכתהו למפלצת, ותוך כרכור והשמעת יללות סובב בלילות בשכונה החשוכה והטיל חיתתו על בנות השכונה החוזרות מן המרחץ. תביעותיו מפרנסי השכונה גברו והלכו ולשיא דרישותיו הגיע בבקשו לשאת לאשה אחת מיעלות החן של השכונה, את בתי רחל, בתו של חכם שלום. כיוון שתביעתו זו האחרונה עוררה אך גיחוך, הלך ומכר נפשו לאיסלאם, אך מתוך תאוות נקם לא נטש את השכונה, כי מטרה אחת שם לעצמו והיא – להלשין על אנשי השכונה בפני השלטונות ואנשי כנופיות, שכן כל כוחו הצטבר בלשונו. הכל נידוהו והחרימוהו אך לא שלחו בו יד להרע, מחשש לנקמה מצד השלטונות ואנשי כנופיות עויינים, שפרשו חסותם על חג’י ניסן. רבים אף לא קראוהו בשמו וכינוהו “המומר להכעיס…”.

כאן נשתתק חכם שלום הזקן, כשהוא מוחה דמעה חמה שנתגלגלה בין קמטיי פניו שלף שעונו מחזייתו הדהויה והכריז: “שעת תפילת “מעריב” הגיעה!” – הפצרתי בזקן להמשיך בסיפור המעשה ולאחר הפצרות מרובות, פיטם את מקטרתו מחדש שאף לקירבו שאיפה נוספת מן המקטרת שכבתה זה כבר והמשיך:

מיוחד במינו היה האיש אבו־אברהים. חיצוניותו מחוספסת, אך בעל נפש חמה ונדיבה. יהודה היה יותר מן היהודים עצמם. יד הנקם לא פסחה עליו: במאורעות תרפ"ט חטפו פורעים אותו ואת בני ביתו ועקבותם נעלמו לעד. שמועות עקשניות סיפרו שהומתו בכדורי מרצחים, אך מי נביא ויידע.

על גדר ביתו הוסיפו בני העוולה באדום כמה מלים שמשמעותן רבה: “דין מוחמד בסַיף”. כן, זו אמונתם, אך אמונתנו שלנו היא אמונת הספרא.

מה אומר ומה אדבר: אבו־אברהים, בתי רחל ונכדי לא זכו לקבר ישראל, אך זכרם שמור יפה בלב בני השכונה ואני הייתי להם מצבה חיה ומספרת.

אשר לאותו בן עוולה, חג’י ניסן המומר. מותו ללא עת של אבו אברהים הגביר את השנאה הכללית לחג’י ניסן. ראה כמה צדקו חז"ל כשאמרו: “ישראל אפילו חוטא – ישראל הוא”. מותו חג’י ניסן בלתי צפוי היה. בליל כיפור, שעה שבקעה למרומים תפילת “כל נדרי”, פלחה את השכונה צעקה קורעת לב ממרתפו של חג’י ניסן: “אני יהודי, אני יהודי” – זעק עד שנשתתק. באי בית־הכנסת שהלכו למקום לשמע צעקותיו, מצאוהו תלוי על חבל במפתן הבית, ללא רוח חיים…

*

התרומם חכם שלום לאיטו מעל מושב האבן, עטף גופו בצעיף צמר גס, הציץ אל השמים זרועי הכוכבים ופלט כדרכו: “וי על דאבדין ולא משתכחין”, והתנהל לאטו במורד הדרך, לעבר הבתים שנבלעו באפילה.

כלום יש בעולם יהודי, שאין שעתו דחוקה? עומד יהודי ומשיח שעה ועוד שעה ובכל פעם מקדים ואומר: “אקצר בדברַי” והוא מכביר דברים. אומר וחוזר ואומר, ששעתו דחוקה והוא מוכן להוסיף ולספר עד אור הבוקר.

למה אכחיד, שעתי דחוקה באמת ובכל זאת חביבה עליי שיחתם של זקנים, שיודעים הם לבער את הטפל מסיפורם ולהותיר דברים של חן, שיש בהם מטעמה של הזיקנה.

באתי גם הפעם אל חכם שלום ובעודו מנעים מזמירותיו של נעים זמירות ישראל, תקעתי לידיו חפיסת טבק ריחני למקטרות, שמצאתיה נטושה ללא שימוש בקרן זווית. מזוויות עיניו השקיף על החפיסה המבהיקה והריחנית וחיוך של אושר התפשט על שפתיו. הוא לא הפסיק תלמודו ונענע בחיוך באצבעות ידיו הקמוצות, כמבקש שאמתין. משסיים ב“מי יתן מציון תשועת ישראל בשוב ה' את שבות עמו. יגל יעקב ישמח ישראל” הוסיף באותה מנגינה ממש: “ויפתח האל הטוב את ידו הרחבה ויוסיף למר שנות חיים והצלחה בכל מעשי ידיו”.

הניח חכם שלום את ספר התהלים המצהיב על ברכיו, פיטם את מקטרתו המעוותת ואמר בקורת רוח: האם שמע מר על אבו־אברהים והאם יודע הוא מי האיש?

– יודע גם יודע – השתקתיו בהינף יד ובקוצר רוח.

– רואה אני, שזכרוני בגד בי. אני שזכרתי את ימי ההולדת והפטירה של כל בני השכונה, בגד בי זכרוני, שהרי רק אתמול שלשום ודאי סיפרתי לך כאן אותו מעשה מופלא.

הסכת והקשב למעשה שראוי שיסופר, מעשה בשלום ערבנג’י.

שלח חכם שלום סילון עשן מתאבך אל־על וכה סיפר:

א

הלילה תם. אפלולית טרם־שחר שלטה עדיין בחלל האוויר ונסכה ים של דמדומים – ערבוב תחומים של ממשלת האור וממשלת החושך. צינת־בוקר, טבולה בריחות חריפים של גללי בהמות, עמדה באוויר והוסיפה נופך למסך המסתורין של שעת בוקר מוקדמת. מפעם לפעם פלחה את הדממה שיחה קולנית מלוּוה נעירות חמורים ומצהלות סוסים, שבישרו בואו של יום חדש.

משנשפכו קרני שמש ראשונות על גגותיה האדומים של שכונת רחובות, אחת משכונותיה הוותיקות של ירושלים החדשה, נשתנתה התמונה תכלית שינוי – את מקום העצבות, בת־לווייתה של האפילה, תפסה עליצות קרני שמש מופזות ומפזזות, שהטילו אורן על־פני השוק המתעורר. אנשים, נשים וטף מילאו חללו של השוק בקול המולה וצווחה, שהלכה ונתמזגה לקול שירה אדיר, שירת רוכלים המכריזים על מרכולתם. האחד ים של עצבות נשפך מגרונו ואילו השני עליז ושמח וצלילים של שמחה בוקעים מלבו.

השוק שר את שירת היום.

ולפתע, כאילו פסקה ההמולה. שלום ערבנג’י עמד בשער. יהודי גוץ ורחב־גרם, ששפם שחור־עבות מעטר את פניו השחומים־עגלגלים וחודיו מזדקרים אל־על ומשווים לו מראה אימתני, שארשת חשיבות משוכה עליו. מתחת לבית־שחיו נח מקל ארוך, מעוגל ומהוקצע, בעל גוּלת כסף נוצצת עטורה פיתוחים מושכי־לב ועין. קפדן גדול היה ערבנג’י בלבושו ובהופעתו. בימי חול לבש את מדיו הססגוניים ובימי חג ומועד עטה מחלצות. הוא אף ידע לספר כי בגדי חמודות אלו ירש מאביו, וזה מאביו זקנו, וכך עד סוף כל הדורות, ואגב כך מגלגל היה בראשי אצבעותיו את קצות שפמו ביותר משמץ של גאווה.

מוצץ חכם שלום מן המקטרת הריחנית מלוא ריאותיו ונושף אל חללו של הרחוב וממשיך בסיפורו:

ועתה, משהגיע לשער השוק, השקיף ערבנג’י בהדרת חשיבות עצמית לעבר הפלחים הרכונים על תוצרתם ובערבית עסיסית, השגורה על פיו, הכריז בקולו הרועם “סאבח אל כר!” (בוקר טוב) ומכל עבר נשמעה מקהלה של קולות: “סאבח אל נור!… סאבח אל נור!…” (בוקר אור). מששמע ערבנג’י הד לברכתו, הסיר את תרבושו האדום מעל לראשו ובתנועה זריזה הפך את התרבוש ועשאו כלי־קיבול רב־ממדים, זקף גופו וכאיש צבא מובהק עבר בין שורות הפלחים. והללו, מתוך הרגל, השליכו מטבעותיהם אל תוך התרבוש, גרוש לפלח – דמי חכירה יומיים – זכות שעברה לערבנג’י בירושה מאביו, מוכתר השכונה בימים עברו. בזרם אדיר הוטלו המטבעות ופני ערבנג’י קרנו מנחת. פרי כי ישא חן בעיניו הריהו נוטלו, משפשפו בידיו הגרומות, מכניסו אל פיו ופורץ בצחוק רם למראה העסיס הניתז מן הפרי. משנתמלא התרבוש, אסף ערבנג’י את שללו היומי, תחבו אל כיסי מעילו הארוכים ופנה אל בית המרזח של ר' זלמן כהן, מקום מושבו מאז ומתמיד.

בקצה המרתף התחוח ניצב שולחנו הקבוע. יושב היה ערבנג’י, פושט רגליו לפנים ומריק לתוכו מלוא הספל עראק חריף. להפגת חריפות הלגימה נגס כמחצית התריסר מלפפונים כבושים, גיהק בקול פעם ופעמיים, נטל לידיו נרגילה ניחוחה מעלה עשן ופתח בנעימה מנעימות השבת. נעימות השבת חביבות היו עליו ביותר, מנעים היה בשיר תוך תיפוף בראשי אצבעותיו על השולחן. בית המרזח של ר' זלמן כהן שימש לו, לערבנג’י, מעין מפקדה ראשית ומשם חלַש על־פני כל הסביבה. איש כי ביקש להתדיין עם חברו הביא לכאן קובלנתו ושטחה לפני ערבנג’י. ראשית מעשה תפס את בעלי הדין, נעץ בהם עיניים רכות ובקול אבהי, שקול ומתון, הטיף מוסר לשני הצדדים. משנוכח לדעת כי אין שומע לדבריו – הזעיף את עיניו, פניו האדימו ובקולו הרועם פתח בשטח של קללות בכל הלשונות השגורות על פיו, ואלו לא היו מעטות. ואם הושגה פשרה – טפח על גבם של בעלי הדין בהנאה גלויה, עד כדי פקוק החוליות, גבה שכרו כיאה למעמדו – מוכתר השכונה – ונפנה לעסקיו האחרים. הכל שמחו בשמחתו של ערבנג’י, אך אוי לעיניים שראוהו בכעסו; אותה שעה חפת הגברתן ערבנג’י שרווליו, גילה זוג ידיים אימתניות־שריריות והראה לכולם נחת זרועו.

ב

כל זאת לא הייתי בא לספר – הפטיר חכם שלום סילון עשן נוסף – אילולי מקרה, שאירע באחד הבקרים ושנחרת עמוק בזכרוני. הייתי עד ראייה לדברים ואם זכרוני לא יוליכני שולל הריני מבטיח לספר דבר דבור על אפניו. ומעשה שהיה כך היה:

הימים ימי אלול, ומבתי הכנסת בקעה בשעות הבוקר המוקדמות שירתם של ילדי ישראל, ששרו פרקי “סליחות” בניגון ובהטעמה. בשעת בוקר אחד, משנסתיימה התפילה, ואיש־איש פנה לעמל יומו, יצא ערבנג’י לגבות את הגרוש היומי ודעתו זחוחה עליו. עבר בין שורות הפלחים ובקול עמוק ורווחה פתח בפרק מפרקי הסליחות:

אדון הסליחות

בוחן לבבות

גולה עמוקות

דובר צדקות

חטאנו לפניך רחם עלינו…

סלסל ערבנג’י בקולו והכל שמחו בשמחתו, שילמו את המס ואחדים אף פתחו במחיאות כף, כדי להגדיל את עליצותו. לכאורה, הלך הכל למישרין, אלמלי עלם גבה־קומה, צנום ושזוף מראה, כבן י"ח שנים, אחמד שמו, שהפך פניו ועשה עצמו כמי שאינו מודה בקיומו של ערבנג’י. הרהר ערבנג’י – הלה ודאי חומד לו לצון, יערב לו – אך ראה זה פלא, אחמד החמיץ פניו ועמד בסירובו. התרתח ערבנג’י שסבלנותו פקעה צבט בלחיו של אחמד צביטה של ממש והפטיר: “ראש כרוב, גרוש! גרוש, אמרתי” ופנה בקריצה ערמומית לעבר הסובבים. ואולם אחמד עמד בסירובו והכריז בחריקת שניים: “אף לא פרוטה אחת!!” פלחים שעמדו ליד אחמד קרצו בעיניהם ורמזו לו, לאחמד, לבל ישתטה, כי רע ומר יהיה סופו אם אמנם יגדיש את הסאה, אך אחמד לא שעה לרמיזותיהם. למראה עקשנותו החצופה של אחמד פקעה סבלנותו של ערבנג’י באופן מוחלט. תפס בשתי כפות ידיו את הנער וטלטלו טלטלת גבר, כשהוא פורץ בצחוק אדיר. מרוב טלטולים נפל אחמד מתעלף, אך באותו רגע ממש ארע דבר שאיש לא פילל. אחמד, המתעלף־המדומה, תפס בזריזות־חתולית בקרסולי ערבנג’י ובמשיכה אחת עזה קדימה משך כפות רגליו של ערבנג’י, שאיבד שיווי משקלו ונפל בכל כובד גופו בפישוט ידיים ורגליים לתוך רפש השוק. ידיו ורגליו של ערבנג’י סרוחות היו לצדדים גופו התבוסס ברפש הדביק והמטבעות הרבות שבתרבוש התעופפו לכל רוח וטבעו בבוץ. ניצל אחמד את המהומה שקמה ונמלט על נפשו מן המקום בהשאירו אחריו את סלסלת הירק שהביא עמו ואת ערבנג’י הכואב והתוהה על בגדיו המזוהמים ועל מראהו הנלעג. דממת־מוות השתלטה לשעה קלה, אך מייד תפס את מקומה צחוק רם ואדיר. הכל צחקו מלבד אחד – ערבנג’י. הוא קם ממקום־רבצו ובעיניים זועמות, יורקות־דם, טפח בכל כוחו על ראשו ועל לוח לבו, כמי שנשבע לנקום את עלבונו, ירק מלוא הפה רפש, שחדר אל פיו, מלמל שברי מלים ופרץ בצעקה קורעת לב, שזעזעה את השוק מן הקצה אל הקצה. זריזין שתפסו את העומד להתרחש, נטלו רגליהם והסתלקו מן המקום. אני – הוסיף חכם שלום תוך פיטומה מחדש של המקטרת – שהכרתי זעמו תפסתי מקום מסתור בבחינת רואה ולא נראה. נשמעו קולות: “ערבנג’י איבד כבודו!” “ערבנג’י איבד כבודו”.

“לא! אף במחיר חייו יגן על כבודו” – אמר ערבנג’י וכהרף עין נטל לידיו את מקלו בעל גולת־הכסף והסתער בחימה שפוכה על ההמונים, שבסתר לבם נהנו מכשלונו ושמחו לאידו. ערבנג’י הפך ללוע הר געש, שככל שמתפרץ הוא זרם הלַבּה הרותחת הולך וגובר. הוא הצליף ללא־רחם על ימין ועל שמאל, אף על חמורים ופרידות לא ריחם. קטן וגדול, אויב ואוהב, קיבלו מנתם וב“עין יפה” הוא פרץ כרוח סערה ומי שלא טעם טעם מקלו, לא טעם טעמו של מקל מעולם. מחסרי מזל נתכבדו במלתעותיו – בשיני הסוס הגדולות (הו, מה גדולות!), שחדרו עמוק לבשר החי. השוק הפך למרקחה. הכל נסו על נפשם – איש לא ניסה לעמוד בפניו. לא חלפה שעה ארוכה והשוק עמד בשממונו. הים הסוער שמלפני רגע, דמה עתה למדבר שממה. שיירי הפירות והירקות המעוכים הגבירו את הרושם של “שדה הקטל”.

עמדנו והשקפנו עליו – מציץ בי חכם שלום ורחמיו שבים ונכמרים – ולפנינו איש עייף וייגע, כחייל השב מן החזית, צועד בצעדים כושלים לעבר בית המרזח של ר' זלמן כהן. שם גמע ספלי נחושת גמלוניים מלאי עראק ונגס מלפפונים כבושים. לגם ונגס, לגם ונגס. הביט נכחו בעיניים מזוגגות, אחר הרכין ראשו על הדלפק, נתכסה בערפלי מרה שחורה, ופרץ בבכי מר – בכי ילד עזוב ונשכח מאלוהים ומאדם.

ג

למחרת היום השכים ערבנג’י, כמנהגו, החליף בגדיו, עשה צפורניו בקפידה, גילח זקנו למשעי, נטל את התרבוש ועמד בשער השוק, כשחיוך מעושה על שפתיו, אך ניכר כי שוב אינו כתמול שלשום – לא היה זה עוד שלום ערבנג’י כפי שהכרנוהו – קומתו כאילו שחה והברק שריצד בעיניו מאז ומתמיד נראה מעומעם־נוגה.

חיי השוק שבו למסלולם. קריאות הרוכלים הדהדו כבעבר – הללו מכרו, והללו קנו, אך הכל חשו כי משהו בלתי צפוי עומד להתרחש. לתחושה זו הוסיפה דמותו הכחושה של אחמד, הכפותה לעץ האלון הזקן, שניצב רכון בטבור השוק. אחמד גנח ונאק ופרפר ומבין שניו הבוהקות, שבלטו על רקע פניו השחומים, סינן מבול קללות על ראשי בני כפרו. הללו כפתוהו והביאוהו לשוק כדי לין את הדין בפני ערבנג’י, שאם לא ינהגו כך, כך טענו, יקופח מקור פרנסתם.

ערבנג’י ערך את סיבובו היומי. הכל הטילו מעותיהם לתרבושו בשקט ובדממה ואין פוצה פה. לפתע ניצב במרכז השוק חכם מאיר, שמש השכונה, ובפיו חצוצרה של ערב־שבת, שבה נהג להכריז על הדלקת הנרות, צפר חכם מאיר והכריז: “בואו לעץ האלוון! חווג’ה ערבנג’י עושה משפט צדק! בואו לאלון, איש בל ייעדר!”

ואמנם איש לא נעדר, אם בשל סקרנותם ואם משום פחדם מפני ערבנג’י. עלה ערבנג’י על דוכן ארגזי פרי, שהוקם למטרה זו, ולרגליו התפתל אחמד הכפות בידיו וברגליו. מתח ערבנג’י עצמו כלולב, שילב ידיו מאחורי גבו הבליט כרסו ופימתו והכריז בקול שקט־עמוק, שכולו אומר חשיבות:

– בשם אלוהים הרחמן והרחום, אני ניצב מולכם היום אחים יקרים! לרגליי מוטל נער כסיל, ראשו דלעת וכל גופו, חוץ מן השומעים, אינו אלא צנון רקוב" – למשמע מלים אלו פרצו ההמונים בצחוק רם. ערבנג’י הניף ידיו והיסה את השומעים והמשיך בקול עז יותר:

– נער שלוח רסן זה שלח יד במוכתר השכונה, בחוואג’ה שלום ערבנג’י, שהאנגלים יראים מפניו וגדולים וחזקים לא יכלו לו. יודעים אתם כולכם כי בארצות קדם גדעו ידיו ורגליו, ואם היה צורך, אף הסירו את ראשו של כסיל מעין זה. אך לא כן אני. ערבנג’י אוהב אמיצי־לב. כלום אינכם מאמינים?! דעו לכם כי חיבה קטנה, כקליפת השום, נודעת ממני לבחור זה, שאזר עוז לפגוע בי. משום כך ייתכן שלא הייתי מבקש להענישו, אך אבי המרוחם, שהיה איש יודע ספר, נהג לומר משמם של חכים: “עץ קטן מדליק את הגדול” – ועוד היה אומר: "אם לא נכרות ראשו של “העץ הקטן”, נאלץ לכרות הרבה ראשים של “עצים גדולים”. יודע אני, אחים יקרים, כי נער זה הכשילכם. בשם אלוהים: הגידו לי, האם יש לסלוח לו? יודע אני כי תשובתכם היא: – לאו מוחלט. סימני הסכמה נראו מכל עבר וערבנג’י המשיך: – “מתוך רצון לעשות כאן משפט צדק, לא אני אשפוט נער זה. אנשי כפרו ישפטוהו” – סיים ערבנג’י, האהיל כפות ידיו על פיו וקרא – “מוסטפה חלילי! אתה מוכתר כפרו ואתה הוא שתדון את אחמד”. בין ההמונים פילס לו דרך ערבי נמוך קומה, כפוף משהו וסתום־עין, שעלה בצעדים מדודים על דוכן ארגזי הפרי, תחב אצבעותיו בשערות זקנו הדליל כאברך, נשא ראשו אל־על ובאינפוף קל פתח ואמר:

– בשם אללה הרחמן והרחום. רבותי, מתביישים אנו, שבכפרנו, הידוע לתהילה באנשיו המהוגנים, צמח עשב שוטה מסוגו של אחמד. אביו טוב והגון ואמו, שאלוהים ינעים את מנוחתה בגן־עדן, אשת־חיל היתה ואילו הבן אינו אלא כלב שוטה. הסתכלו־נא בפניו, בגופו, כולו פצע וחבורה – סימני השוט יעידו על קורות הלילה האחרון. אם נכהו שוב, לא יאצור כוח ויפח נשמתו הטועה. סבור אני כי נצא ידי חובה אם נטיל עליו עונש כספי כבד – דמי נזיקין לערבנג’י – ועוד נוסיף, כדבר מובן מאליו, אחמד לא יוסיף כל ימי חייו לבוא לשוק זה ואנו בני כפרו, שמקרבנו יצא, נירק בפניו נוכח עם ועדה, למען ישמעו ויירָאו גם אנשי זדון אחרים ואללה יאריך ימיו של ערבנג’י לנצח נצחים…"

דבריו הקצרים והמשכנעים של מוסטפה חלילי, זקן־הכפר, נתקבלו בשריקות הסכמה ובקיאות אהדה. ערבנג’י קרן מנחת, שיפשף ידיו בהנאה גלויה, הגביה זרועותיו אל־על והיסה את הסובבים:

– לאט לכם, רבותי, כבודו של ערבנג’י אין קונים בכסף. די לי בכך שלא אוסיף לראות פניו של נער מאוס זה, אמר וירק מלוא לוגמו וכהרף עין הניף את מוסטפה חלילי הזקן אל־על ויצא במחול לקול צחוקם של ההמונים, שליווהו במחיאות־כף ובנקישות אצבע על כף. רקד ערבנג’י, כשהוא מטלטל כרסו קדימה ואחורה, שמאלה וימינה, וצווחותיו של הזקן המפרפר בידיו למרחקים הגיעו. משעייף ערבנג’י הטיל את הזקן ארצה ככלי אין חפץ בו, ובניתור קל ירד מן הדוכן לעבר בית המרזח של ר' זלמן כהן, שם הרים בשמחה כוסית עראק ופצח בשירה, תוך שהוא אונס את הבריות להקיש עמו כוסות.

חכם שלום קינח דמעה שהתדרדרה מזווית עיניו, עטף עצמו מחמת הצינה ששבה ודבקה בו והמשיך:

בקול בוכים עלה אחמד על גבי אתונו הקטנה ועזב את השוק. ראשו שמוט היה על כתפו השמאלית עיניו עצומות למחצה ורגליו הארוכות נגררו על הקרקע, כשהן מעלות עשן־אבק. מאות זוגות עיניים ליווהו, מי במבטי חמלה ומי במבטי־זעם. אם כה ואם כה לא שב אחמד אל כפרו וידעי דבר סיפרו מפה לאוזן, כי שלח יד בנפשו.

ד

חלפו שנים. ערבנג’י המשיך לנהל את ענייני השוק ואיש לא פצה פה. קורות אותו יום שימשו אזהרה לכל המרדנים.

השנִים עשו את שלהן: שפמו השחור של ערבנג’י שינה גוון והפך צחור, אף כתמי הטבק שריחרח ועשן הנארגילה השאירו חותם כהה על שפמו. קומתו שחה מעט ור' זלמן כהן התלונן בפנינו השכם והערב, כי כמויות העראק שערבנג’י מצריך הולכות ומתמעטות. השוק כמנהגו נהג עד לאותו יום שבו הפך למרקחה.

היה זה יום אביב, ערב חג הפסח. השוק המה מהמוני אדם, שבאו לקנות את צרכי החג. תלמידי בית התלמוד תורה, שבמרכז השוק, שרו בדביקות מזמירות החג בנעימות עריבות, כשחכם בנימין רבם מנצח על השירה בקולו הרועם.

המולת הרחוב ושירת הילדים נקטעה לפתע על ידי קולותיהם של תופים וחצוצרות, שהלכו וגברו. הרוכלים והלקוחות עמדו לרגע כמאובנים פקחו עיניהם ושאלו: “מה לתזמורת בשוק וערב פסח דווקא?” –

מחזה מרהיב עין נתגלה לעיני הצופים – תהלוכה גדולה של חיילים. בראש המצעד צעדו הפרשים, שנשאו דגלים ומאחוריהם יחידת הגמלים ולבסוף צעדה יחידת הרגלים, כשבראשה צועדים המנגנים. תלמידי בית התלמוד תורה פרצו לרחוב בקול שאון והמולה ואילו חכם בנימין הזקן רדף אחריהם עם מקלו בידו וקרא: “רשעים! עוכרי ישראל! שובו בנים שובבים!” – ואין שומע לו. שמחה באה לשכונה ומי יחמיצנה? משלא מצא הד לקריאותיו צרח חכם בנימין ואץ אף הוא לחזות בתהלוכה – אמר חכם שלום ופרץ בצחוק מתגלגל. הטבק שהבאת טבק טוב הוא. ראה כמה ריחו נאה ועשנו יפה.

האצתי בחכם שלום והוא המשיך:

התהלוכה נעצרה במרכז השכונה ומבין שורות הפרשים יצא קצין צבא במיטב שנותיו, זקוף והדור בלבושו, כפתורי כסף בוהקים עיטרו את מדיו וכל כולו פאר. ירד הקצין מעל סוסו הצחור, גילגל שוי שפמו החדים, ופנה אל אחד הנוכחים בטון בוטח: – “היכן מוכתר השכונה, שלום ערבנג’י?” פני הנשאל נתכרכמו מפחד ובקול מגומגם השיב: “בבית המרזח, שם בפינת הרחוב”, והצביע לעבר בית המרזח של ר' זלמן כהן. קצין הצבא תפס ברסן הסוס וצעד קוממיות. המונים הקיפוהו בעיני הערצה ובמיוחד המוני הזאטוטים היחפים ומטולאי הבגדים, שתקעו בו מבטיהם וקנחו בידם המרופשת את חוטמם הדולף. טמן הקצין ידו בכיס מכנסיו, דלה משם צרור מטבעות קטנים והפיצם לכל רוח. הילדים אצו לאסוף את המטבעות והקצין נכנס לפתח בית המרזח.

ערבנג’י, כדרכו, ישב בין כתלי בית המרזח, בפיו נרגילה מעלה עשן, רגליו פשוטות לפנים וכל כולו שקוע במשחק השש־בש. משנכנס קצין הצבא פנימה ודשדוש נעליו המסומרות הרטיט את כתלי הבית המקומר, הפנה ערבנג’י מבטו לעבר המפתן ותלה זו עינים עששות ותמהות לעבר הדמות הניצבת. המבטים נפגשו. קצין הצבא קרב אל ערבנג’י, הזדקף ובתנועה הססנית הצדיע לעבר ערבנג’י ובקול בוטח הכריז: –“שלום עליך חוואג’ה ערבנג’י! אני, סרן אחמד ממשמר המלך עבדאללה ירום הודו, ניצב לפניך! באתי היום ירושלימה ללוות אישיות רמת־מעלה וסרתי לבקרך, כדי להפוך חלומי מציאות…” הדברים נאמרו בבירור וניכר כי תוכננו מראש. אחמד פזל לעברו של ערבנג’י בחיוך ערמומי־חמים וציפה לתגובתו.

הדיבר ניטל מפיו של ערבנג’י, עיניו השחורות־הגדולות יצאו מחוריהן. במבט חודר, חסר־משמעות ובקול צרוד־משהו שאל: “העודך חי אחמד?! ואני סבור הייתי כי אתה מתהפך בקברך ולבי נצבט בקרבי, שמא בעטיי…”.

נטל אחמד שרפרף קלוע, התיישב ליד השולחן הנמוך, הניח רגלו השמאלית על הימנית וסינן מבין שניו הבוהקות: "אכן מפליא, מה?! מובטחני שאלמלא אותו יום מביש, הייתי עדין בור מדעת, כאותו עדר של מתיזי רוק שבכפרי. ימי רעב ומחסור היו מנת חלקי כל הימים הראשונים. כבר בראשית הדרך שדדו ממני גזלנים את אתוני הקטנה והמשכתי דרכי ברגל ובלבי מפעם הרצון להיות איש צבא, היודע להגן על כבודו, ללבוש מחלצות, ולמעלה מכל רציתי להיות שבע! רצוני העז ואמונתי באללה, הם שהפכוני למאושר שבאדם. רכשתי דעת ואף הלשון האנגלית שגורה עתה על פי. הקימותי בית ומשפחה. אם הגעתי למעמדי זה, הרי רק שביקשתי ביום מן הימים להיות גיבור כמוך. תמיד ניצבה דמותך התמירה לנגד עיני. קנאה של אמת קנאתי בך בעוברך כאדון בין הרוכלים העלובים. למען תזכרני גם אתה, חוואג’ה ערבנג’י, הרי לך שי ממני – ואגב כך תחב אחמד את ידו לכיס מעילו העליון והוציא משם מדליון זהב קטן, שעליו היה חרוט בערבית ארכאית ומסולסלת:

"שי לערבנג’י יריבי,

שלימדני לעמוד על חירותי –

מאחמד".

נטל ערבנג’י את המדליון לידיו, בדקו בעין בוחנת, כרוצה לעמוד על ערכו, ידיו רעדו ודמעות ניצבו בזוויות עיניו. הוא נשא ראשו אל־על ושלח מבט לנקודה סתמית בתקרת בית המרזח, המעלה עשן נרגילות ניחוחות, ובקול רווי־כאב אמר:

– “השבח לאלוהים בורא עולם, המרים מעפר דל ומאשפות ירים אביון. מאמין גדול בבורא עולם הייתי עד היום, אך מעתה אמונתי הולכת וגוברת…” – אמר ומבלי משים הזיל דמעה.

הצמיד אחמד את עיניו לרצפה ובקול מבויש־משהו הוסיף: – “זה שנתיים שמטבע זה שמור עמי ובכל עת ציפיתי ליום, שבו אוכל למוסרו ליריבי הגדול”. אחמד הזדקף, לחץ בחום את ידיו של ערבנג’י, והשניים נפלו איש בזרועות רעהו.

בצעדים מאוששים ליווה ערבנג’י את אחמד עד לפתח בית המרזח, טפח קלות על כתפו של אחמד והפליט אגב אנחה: – “היה שלום בחור אמיץ, עלה והצלח ויהי אלוהים עמך”.

אחמד הזדקף ובעיניים אדומות הצדיע לעברו של ערבנג’י, אך מיד עלה על סוסו הצחור, שרקע ברגליו בחוסר סבלנות. התופים והחצוצרות השמיעו קולם והשיירה נעלמה במורד הרחוב.

ערבנג’י נשאר עומד על עומדו, עיניו בוהות אל נקודה דמיונית במרחבי הרקיע השקופים והתכולים ושפתיו דובבו חרישית: “לא ייאמן, לא ייאמן…”

משנתאושש ירק מלוא פיו על עולם ומלואו, סינן מבול של קללות ורוקן אל תוכו כמה כוסות. אחר כך טמן ראשו בין כפות ידיו הגרומות ומירר בבכי.

*

חכם שלום הפסיק כאן את סיפורו, הציץ בי מזוויות עיניו ובחן את תגובתי. ישבנו שנינו, הזקן שמלאו ימיו ואני, שתוקים ובוהים והשקפנו אל הערב היורד ואל הרחוב הירושלמי המחשיך. תקענו בחשאי מבטים בזקנים המדדים על מקלותיהם ומתנהלים לאיטם לתפילת ערבית.

למוד ניסיון הייתי ולא הפצרתי בחכם שלום. נפרדתי ממנו לשלום ובלבי תקווה לשוב ולמצוא שעה של פנאי להאזין לסיפוריו. אודה על האמת, בסתרי לבי רוצה הייתי ששעה זו לא תהיה רחוקה, זקנים אלה, שכה מטיבים הם עמנו ומספרים לנו את סיפוריהם, זיקנתם רובצת על כתפיהם בכל כובדה ומכפיפה את גוום. לא אחת, כשתאוות הסיפור בפיהם, נקראים הם לישיבה של מעלה ועולמנו יוצא מקופח.

ואמנם, לא עברו אלא ימים אחדים. נטלתי לידי את סל הקניות, גדשתיו מפירות העונה ואמרתי אל נפשי: אעבור ליד ספסל האבן המלוטש והבוהק ואמצא את זקני החביב ובני ביתי יהיו נשכרים מן הסל הגדול ומן הסיפור הנלווה לו.

באתי ולא מצאתיו.

עומד הייתי ומיצר על אותו זקן חכם שלום, שמקומו לא נפקד כאן מעולם, ומחשבות ממחשבות שונות התרוצצו בי, שמא נלקח לבית עולמו במפתיע או נפל למשכב ואני – ששעתי דחוקה בשל עיסוקים שמן העולם הזה – יצאתי מפסיד.

עמדתי נבוך. נער שחלף על פני הבחין במבוכתי ונזעק לעזרתי בתקווה שאעניק לו פרוטה.

מצאתי את חכם שלום ישוב בביתו על מיטתו הרחבה, מוקף כרים וכסתות בוהקים בלובנם, ומתאונן וחוזר ומתאונן על הקור החודר לעצמותיו. אולם עיניו הסגירוהו בשובבותן ובחיוניותן. הוא קם לקראתי באברקיו הטפוחים כשצעיף צמר על כתפו, השתעל ממעמקים ומילמל חרש פסוקי תהלים. קיבלני במאור פנים וציווה:

– יישב מר. הטבק שנתת לי מרעיף עלי שמחות. אמרתי, ראוי אתה שלא אציף אותך בסיפורים שכבר סיפרתי. אשר לסל שהבאת, ברוך תהייה. זה ימים שלא יצאתי מפתח ביתי ובטננו דורשת את שלה.

בעיניים נוגות הבטתי אל הסל, היוצא משליטתי ועובר לידיו של הזקן.

– מילא, מלמלתי לעצמי, הרי שקיימתי נפש מישראל.

ישבנו על הספה המהוה והאזנו לחריקותיה־גניחותיה. ניכר בה שידעה בעבר ימים יפים. פיטם חכם שלום את מקטרתו וכה סיפר:

– הבריות חדלו בימינו להאמין בנסים. יש הסבורים כי אלו אפסו מן הארץ. לא ולא. מה משמע נס? – נס הוא מקרה המזדמן על דרכנו, מפתיע את חושינו ואנו זוקפים אותו לזכות המקרה. שניים הם סיפורי היום, שגיבורם אחד: חוואג’ה רפול איש ירושלים, שזכה ושני נסים נעשו לו בימיו.

א

חוואג’ה רפול מעולם לא שקט על שמריו. עסקי מסחר היו בשבילו עניין טפל שבטפלים, עיסוק לימי קרה. בהם ניתן לחמם עצמות מול אח בוערת, אגב האזנה לצליל הגראמפון, המשמיע נעימות ערבות ומסולסלות,ללגום ספלי קהווה שחור כזפת ולספר סיפורי הרפתקאות תוך פיטום נארגילה.

אולם משפסקו גשמי החורף וריחות אביב הגיעו, נעור מתרדמתו ונפשו נתמלאה געגועים וכיסופים למרחבי שדה ואחו. חנותו נראתה אז בעיניו כצינוק אפל ומדכא. כדרכו, הפקיד את חנותו בידי חבר עוזריו, שכר עשרות אחדות של פרידות דמשק, גבוהות וחסונות, והוביל על גבן תיירים וטיילים בשבילי הארץ, שהכירם יפה.

בימים הללו נשתנה חוואג’ה רפול תכלית שינוי – לראשו חבש מצנפת צ’רקסית גבוהה עשויה פרווה שחורה, עטה מדי סייסים ונעל מגפי רכיבה ארוכי־צוואר, שבעקביהן נצנצו דרבונות כסף מבהיקים ומחודדים, שבהם זירז את סוסתו האצילה. גאוותו הנוספת של חוואג’ה רפול תלויה הייתה על מתניו. הוא התגאה באקדחו ארוך הקנה, המעוטר בקת עשויה שנהב מגולף בפיתוחים, שעליהן בלטה שורה של אבני חן זעירות. כל חיצוניותו אמרה כבוד ושיוותה לו מראה של איש צבא מבטן ומלידה.

משהגיע חודש אייר, חיזרו הכל אחריו, כדי שיצרפם לשיירת ל"ג בעומר היוצאת למירון לחזות בהילולא דרבי שמעון בר־יוחאי. ומי אינו חפץ להצטרף לשיירה תמורת כמה בישליקים? האחד בכדי לקיים נדר שנדר, שני חולה שמצא מזור לדוויו ומבקש להודות לבורא עולם ושלישי כדי לגלח תלתליו של פעוט בן שלושה אביבים, שתער עדיין לא עלה על פדחתו. מעטים גילו את חפצם הנכון והוא טבילה מבריאה במימי הגפרית!

חוואג’ה רפול בז לקטנות ואין שעתו פנויה לדברי הבל, שמכבירים עליו כל דורשי שלומו לעת צורך, על־כן מפנה הוא את דורשיו לעוזרו הנאמן ויד ימינו, הלוא הוא חכם אברהם, שמש בית־הכנסת. אותו יהודי ננס, שזקנו הלבן יורד על פי מידותיו ומשווה לו הוד־מראהו של אליהו הנביא, כפי שנצטייר בעיניהם של הפעוטות. שמלתו הצחורה כשלג עשויה הייתה טלאים ובני טלאים ובה כיסים רבים, שלתוכם שלשל מעות צדקה וכספי ציבור, שהופקד בידו. כיס כיס והמטרה היעודה לו – ראשון וחביב שבכולם, והוא הקרוב ללב, קודש למתן בסתר לעניין צנועים; שני – ל“תיקון כרת”, שלישי – תרומות לבית־הכנסת ולשמן המאור לעילוי נשמות. ואולם הגדול שבכולם, קודש הוא בימים אלה למטרה נעלה והיא – הנסיעה למירון. הרשימה הולכת וגדלה וחכם אברהם השמש רושם הכל באותיות רש"י זעירות בפנקסו הגדול, הטמון בבית שחיו ומוסיף ננסיוּת לקומתו הזעירה.

ב

ארבעה ימים לפני ל"ג בעומר, בעוד אפלולית של שחר מכסה את בתיה הכהים של השכונה, עמדו כל יקירי קרתא, תיירים וטיילים, בהתרגשות גלויה לעין, מוכנים ומזומנים על מטלטליהם ליציאה לדרך. משצלצל האורלוגין, שבראש מגדל הכנסיה הסמוך, ארבעה צלצולים של שחרית, הופיע חוואג’ה רפול רכוב בגאווה על סוסתו האהובה ומאחוריו ערב־רב של פרידות מקושטות במרדעות בד צבעוניות ובאוכפים מגוונים שונים. היסה את המולת הקהל הרוגש בהנפת יד ולאור עששית שבידו הכריז בקול ובניגון של עלייה לתורה: “פלוני בן פלוני יתכבד ויעלה על פרידה חיננית זו!” ואגב כך סייע להעלות את מטלטליו ועצמותיו הרועדות של אותו נוסע מכובד על הפרידה.

ההמולה הייתה רבה כמנהג היוצאים לדרך. לפתע הופיע, כדרכו, חג’י ניסן המומר להכעיס, שכבר סיפרתי על מעלליו ועל גורלו, ובפיו קיטון של נאצות וחרפות על ראשי המטיילים – מכרכר ומרקד ומאיים: "בשם אללה ונביאו מוחמד חוסו על נפשותיכם, מטומטמים, אתם יוצאים למסע מוות. אם שודדים לא יהרגוכם – חיות השדה יאכלו את בשרכם. אני נשבע לכם בחיי ראשי – הזהרו! " נתרתחו בני תשחורת והמטירו על חג’י ניסן מבול קללות מלוות ברד אבנים, אולם חג’י ניסן המשיך בחרפותיו ובאיומיו, כמי שדעתו נטרפה עליו.

איש לא ייחס חשיבות לדבריו של חג’י ניסן, שכל התנהגותו היתה ידועה¹ לתושבי השכונה. כך נהג גם חוואג’ה רפול, שסובב בין הנוסעים וזרזם במלאכה, הוא אף הורה להדריך כיצד לרכב על פרידה מבלי להתדרדר מזנבה במעלה הדרך או להישמט מצווארה במורדות ההרים. עם תום כל ההכנות עלה חכם אברהם הננס על פרידתו, שלף מכיסו “סידור” זעיר, עצם עיניו, הפשיל מבטו אל על וקרא את תפילת הדרך בקול רם ובדביקות: “…שתוליכנו לשלום, ותצעידנו לשלום, ותדריכנו לשלום, ותגיענו למחוז חפצנו לחיים ולשמחה ולשלום ותחזירנו לשלום, ותגיענו למחוז חפצנו לחיים ולשמחה ולשלום ותחזירנו לשלום, ותצילנו מכף כל אויב ואורב ולסטים וחיות רעות בדרך…” הקהל ענה פה אחד “אמן” והשיירה יצאה לדרכה.

ג

אפלולית הבוקר נמוגה. חמה אדמונית שילחה חיצי־אור מהרי מואב לעבר הרי יהודה, המכוסים פרחים מגוונים וריחנים שהלכו ונתמזגו עם שלל צבעי לבושם של הנוסעים. עדות רבות נתקבצו ובאו: בני בוכרה כבדי־בשר, לבושים בג’ומה צבעונית מפוספסת לאורכה וכיפות צבעוניות מחודדות לראשם; בני פרס מדובללי זקן וחייכניים, יהודי כורדיסטן דשנים ורעשנים וכיו"ב יהודים נאים. האביב הפיץ את ניחוחות הפרחים שכיסו הר ועמק. שיחי הזעתר נתנו ריחם המגרה והעין הלכה שבי אחר המראות. פלחיות צעירות תמירות צעדו טופפות וסלסלות הפרי מתיחדות על ראשיהן. אוויר צח מילא ריאותיהם של הנוסעים. הלבבות עברו על גדותיהם וללא אות פצחו בשירה: “עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים… ירושלים הבנויה, כעיר הבנויה לה יחדיו… יהי שלום בחילך שלווה בארמונתיך..” – הכל שרו וחוואג’ה רפול מכה לפניהם בתוף ושר בקול־רם למצהלות השמחה הבוקעות מגרונה של סוסתו. כמנהגו, הלהיב את נוסעיו בשירים ובחידודים. והשמחה הדהדה בהרים.

פיו של חוואג’ה רפול שפע עליצות, אך עינו כוסו דוק של עצבות צובטת, דומה כי במעמקי הלב חש את האחריות הכבדה שנטל על עצמו בצאתו לדרך עם שיירה גדולה, בימים שהדרכים הן בחזקת סכנה. באותם ימים מלאו דרכי הארץ שודדי דרכים, שחילקו את הארץ למחזות מחוזות ואין זה חודר לתחומו של זה. כל שיירה שעברה בתחום שליטתם נצטוותה לשלם “דמי מעבר” נכבדים. איומיו של חג’י ניסן המומר הדהדו באזניו של אבו־אברהים כמכריזות: "מוות! " “סכנה”.

משנתרחקו משערי ירושלים כדי מהלך עשר פרסאות, הבחינו נוסעי השיירה בעשן אבק־דרכים המיתמר ועולה אל־על, אות כי שודדי דרכים עלו על עקבותיהם. ואמנם לא ארכה השעה ופרשים רעולי־פנים, מזויינים מכף רגל ועד ראש בפיגיונות, עמדו בדרכה של השיירה. אנשי השיירה הוכו בתדהמה. השמועות החוזרות ונשנות על שודדי דרכים, ששדו וגזלו נוסעים עד אחרון צרורותיהם, צצו וצבטו לבם. חייך חוואג’ה רפול לעבר אנשי השיירה, דירבן סוסתו ואגף את השודדים, כמבקש לתהות על קנקנם. להפתעתם הרבה, קרב חוואג’ה רפול אל מנהיג החבורה זעום־הפנים, השניים קדו קידה איש לקראת רעהו, לחצו ידם אל פיהם, ליבם ומצחם כדרך המזרח – אות כי מחשבתם, דברי פיהם ורגשי לבם נתונים איש אל רעהו. אבן נגולה מעל לב הנוסעים למראה מחווה זו של ידידות. מאוחר יותר נתברר לאנשי השיירה כי אותו ליסטים שחום ואימתני, אינו אלא חסאן אפנדי, ידיד נעוריו של חוואג’ה רפול, ששמר לו אמונים על עוז רוחו ואומץ ליבו. צעדו השניים כברת דרך, זה לצדו של זה, והחליפו רשמים על דרכי פרנסה בימים אלה. לבסוף נפרדו, לחצו ידים ואיש איש פנה לעסקיו, חסאן אפנדי הלך ללסטם את הבריות וחוואג’ה רפול להוביל עוברי־אורח.

אנשי השיירה ליוו את פטרונם במבטי הערצה והערכה ואולם, עליצותם לא האריכה זמן. נאדות המים שברשותם הלכו ונצטמקו ומעיין מים לא נראה באופק. חוואג’ה רפול חש עצמו בודד מול מבטם מעורר החמלה של נוסעיו, שלשונם דבקה לחיכם ויצא לתור את הסביבה. לאחר מאמצים נואשים חזר ובשורה בפיו: “אחי – אמר – הודו לה' כי טוב, שהביאנו למקור מים חיים להחיות את נפשנו, לכו בהמוניכם אחרי – אל המים!”

התקווה למצוא מים הפיחה עוז ואמונה בלב הנוסעים, שדרבנו פרידותיהם כדי להגיע לנקודה הירוקה ההולכת וקרבה. לא חלפה שעה ארוכה והשיירה נעצרה בפתחו של פרדס רחב ידיים. קרב חוואג’ה רפול אל השער, האהיל כפות ידיו הגדולות על פיו וסלסל בקול אדיר: “הי מוסלמי מאמין, בשם אללה הרחמן, אנא הרווה צמאוננו וברכת אלוהים תחול על ראשך!”. בתשובה לקריאתו יצא מתוך בקתת עץ עלובה, עבדקן זקן, סומא בעינו האחת ושעון על מקלו. דיה הזקן על מקלו והביט בעין רעה באנשי השיירה ופתח בנאצה על מבקשי המים. אך מי כחוואג’ה רפול שיירתע מפני נאצות וחרפות של סומא זקן.

נצתה חמתו וללא היסוס דלג עם סוסתו על פני שער הפרדס, קפץ חיש מעל הסוסה וזינק לעבר סתום־העין הזקן, תפסו בדש בגדו והניפו אל־על וסובבו סחור סחור, כאילו היה הזקן זרוע של טחנת רוח עתיקה, ואגב כך סינן מבין שניו: “סומא זקן, מים!”, הפלח הזקן שלא תפס את המתרחש, פער פיו בתמהון מהול בפחד ועמד נטוע על מקומו, שהרי לא נשמע מעולם, שיהודי ירים ידו עליו להכותו. לא, אין הוא מוכן להכנע. לפתע פרץ בצעקה צרודה.

צעקתו של הזקן פלחה את דממת הפרדס ומכל העברים נתקבצו ובאו כמניין פלחים ערבים, שעל פיניהם משוך קו־זקן שחור, שהלך ונתחדד בסנטר. על חזיהם השתפלה באלכסון רצועת עור שאליה תלויה הייתה בנדן מתכת “שאברייה” קשתית – אותו פגיון ערבי מורעל. סקרו הללו את סביבתם והלכו וקרבו בשורה חזיתית מבשרת רעות לעבר חוואג’ה רפול, שרגש בדידות נורא תקף אותו – מאחוריה עמדה גדר נעולה על מנעול ובריח, ובעדה משקיפים ומצפים לעזרתו נפשות אומללות, שחיפשו הנאה ומצאו פחד. ממולו עדר סכינאים צמאי דם, שפגיונותיהם שלופים בידיהם ובוודאי יגזרהו לגזרים אם יפול לידיהם. הלכו הללו וקרבו בצעדים מדודים וחוואג’ה רפול נסוג לאחור. במפתיע שלף אקדחו ארוך־הקנה ובקול מאיים שטוף קללות עסיסיות, פקד עליהם להשליך את פגיונותיהם ארצה ולהרים ידיהם אל־על. וראה זה פלא: האיום פעל. פגיונותיהם הוטלו ארצה וכאיש אחד הרימו ידיהם. שערי הפרדס נפתחו לרווחה והקהל הנרגש ושטוף החרדה דהר פנימה. הבריונים הפכו למכניסי אורחים וכיבדו את הבאים במי באר צוננים.

לאחר ששברו צמאונם, עזבו את שערי הפרדס ועשו דרכם מירונה. חוואג’ה רפול – הוסיף חכם שלום בקול צרוד – רחק כל ימיו מן הגזל. כדרכו נהג מנהג אבירים, שלף מאזור הבד שלמתניו צרור מטבעות והשליכם לפני סתום העין. הלה כרע ברך, תפס את המטבעות והצמידם לעינו האחת, כמבקש לעמוד על ערכם ובחלקת לשון מעוּשה שלשלם לכיסו הארוך, כשחיוך נטול שיניים של שביעות־רצון שפוך על פניו…

השיירה פנתה צפונה, לנקודת היעד – מירונה. אנשי השיירה המופתעים עשו דרכם בשקט ובדומייה ןהביטו בהערצה על מושיעם. "הזדרזו, הזדרזו! " – הפר חוואג’ה רפול את הדממה כמתעלם מהערותיהם – "בני ישמעאל אלה אינם בולעים על נקלה גלולה מרה כאבדן כבוד. עד מהרה יתאוששו ויטכסו עצה להתנכל לנו. אוצו אחים, חושו, הזמן דוחק. הפרידות עשו דרכן במהירות גדלה והולכת לעבר דרך מבטחים, כדי למצוא מחסה מפני רעה העלולה לבוא. משרחקה השיירה מהלך כמה פרסאות, עצר אותה חוואג’ה רפול בצל עצי זית עתיקי יומין והשמיע דבריו:

“אחי היקרים – הכריז בקול שקט ובוטח – יום תשועה הוא יום זה לנו. לא אני הצמחתי ישועה זו, כי אם אבינו שבשמיים, הנותן בינה לברואיו. האם העלה איש מכם על דעתו, שאקדחי זה הנאה מלגו ומלבר, ששבר לבות ערלים והטיל אימה ופחד אינו אלא אקדח של ראווה? באחד מסיורי בדרכי הארץ מצאתיו, וביום זה שבתי ומצאתיו מחדש כמושיע ומציל. על כן אחים, הבה נטיבה לבנו ביין, כי יום שמחה היום – יום שמחה לישראל!”

משסיים חוואג’ה רפול דבריו עמדו הכל פעורי פה ומוכי תמהון. משנתאוששו כיבדוהו בנשיקות, היטיבו לבם ביין ועשו דרכם בחפזון לעבר הר מירון…

* * *

ספל קפה שחור מהביל ומעלה קצף הוגש לנו. חכם שלום ברך ברכת “שהכל נהיה בדברו” ומצמץ בשפתיו ופטר את השכנה הזקנה והכפופה ב“ידיים ישק”. הזקנה, אף שזיקנתה מופלגת הייתה, עשתה עדיין בהצלחה רבה במשק הבית. חכם שלום פונה היה אליה לא בשמה אלא בשם “אמא” וזו הקטנה צייתנית ועושה מלאכתה שלא על מנת לקבל שכר, מתחנחנת מפיה נטול השניים מציצה מתוך משקפיה הגדולים המונחים על פניה הצמוקים, פורשת ידיה המגוידות בהתנצלות ואצה עם מנורת הנפט, שהפיצה אור עגום של זיקנה על פני הבית.

לאחר ששבתי והללתי את הקפה, ואת העוגיות, מעשה ידי הזקנה, הבעיר חכם שלום את הנארגילה שעמדה למרגלותיו, שילב את רגליו והקשיב לרגע לגניחותיה ולאנחותיה של הספה, אותה ספה רחבה שידעה אי אז ימים יפים. הנארגילה בעבעה והפיצה ניחוחות כבדים של טבק. הביט בי הזקן ואמר:

גם הסיפור הבא הוא סיפור של נס וגיבורו הוא אותו איש מופלא חוואג’ה רפול, איש ירושלים, שסיפרתי לך עליו קודם. בימי קרה נוטש היה את עבודות כמוביל עולי רגל ויושב בחנותו הגדולה. כאן קנה את עולמו בקשרי המסחר ההדוקים שפיתח עם ערביי ירושלים וסביבתה, שפקדו את חנותו, לא רק בשל המצרכים שמילאו את החנות אלא גם בשל שעה של קורת רוח, וסיפור־עם במקומו, שהיו מלווים כל עיסקה. מה אומר ומה אדבר, כסף לא היה לאיש, אך זמן היה למכביר.

א

יום אחד סר לחנותו של חוואג’ה רפול ערבי לבוש הדר כאפנדי ודיבורו יהיר והתנהגותו שחצנית. עם שהציג את עצמו כסוחר שמן זית ודרש מחיר מוגזם עבור תוצרתו, החל האפנדי לפלוט מלות גנאי על היהודים ובעיקר כנגד חוואג’ה רפול.

התהגותו המקניטה עוררה את חמתו של חוואג’ה רפול הגברתן, שנודע בעוצמת שריריו. ללא היסוסים הרבה נטל את הערבי הגביהו מעלה מעלה וסובבבו סחור־סחור ככנף טחנת־רוח והשליכו ככלי אין חפץ בו ארצה. משהתעורר האפנדי מעלפונו, פקח למחצה את עיניו הנפוחות, התרחק כמטחווי־קשת מפתח החנות, זקר אצבע מאיימת והכריז בקול חנוק מבכי:

– ראה חוואג’ה רפול, השפלתני עד עפר. בוא יבוא יומך!

לשמע דבריו נתחייך חוואג’ה רפול וגלגל בקצות אצבעותיו את שמפו המזוקר.

ב.

מאז חלפו שנים והמקרה נשתכח.

בליל חנוכה אחד נפתחו ארובות השמים והעבים לא ידעו מעצור. לאחר שניתכו ארצה גשמי זלעפות, החל יורד שלג כבד, שכיסה את עין הארץ במעטה צחור. חוואג’ה רפול סגר חנותו על מסגר ובריח בשעת ערב מוקדמת והלך לביתו.

ובבית אווירת חנוכה. הנרות הודלקו ולביבות טעימות קיפצו וריטטו על המחבת. האח שהוסקה בפחמים והפיצה חום נעים וחריף וחוואג’ה רפול שר בקולו הרווה “מה עוז צור ישועתי”. לפתע נשמעו דפיקות בדלת ואל החדר נכנס ערבי מכורבל אדרת שער, ראשו עטוף בצעיף שחור ורק עיניו השחורות והחודרות בצבצו מן הצעיף.

– סאלאם עליקום (שלום עליכם) – אמר הערבי.

– עליקום אל סאלם (עליכם השלום) – השיב לעומתו חוואג’ה רפול – מה הביאך הלום יא אחי?

– בשעות הבוקר המוקדמות – אמר הערבי – יצאתי מחברון עם פרידות עמוסות פחי שמן זית זך ולפתע נזדעפו פני השמים ושלג כבד ניתך ארצה. הפרידות נתקעו במבואות ירושלים ועליהן פחי שמן שינעמו לכל חיך. – באומרו זאת שלף פח שמן קטן ומבהיק והציגו על השולחן.

– אם תבוא עמי ותסייע בידי, מבטיחך אני שאמכור לך את השמן במחצית המחיר.

ההזדמנות ליהנות מרווח נאות קסמה לחוואג’ה רפול, שכן בשל החורף העז לא באו העירה השַׁמנים למינהם והעיר צמאה למעט שמן זית זך לטבול בו את הפת. שאל חוואג’ה רפול בעצת אשתו וילדיו והללו לא עמדו בדרכו.

חבש חוואג’ה רפול את מצנפת הצמר הצ’רקסית השחורה והגבוהה, נעל את מגפיו ארוכי־הצוואר, התעטף בגלימת צמר גס והתכוון לצאת לדרך. כמו במפתיע קמה סערה עזה ומאיימת והקור הלך וגבר. שמשת החלון נתפוצצה ורסיסה נתפזרו ארצה. ניסה חוואג’ה רפול לצאת בעד הפתח, אולם הרוח דחפתהו פנימה. ניסה בשנית ולא עלה בידו. פתיתי השלג הלמו בפניו וצרבו את לחייו. הגברתן החליק ונפל אפיים ארצה.

– מידי אלוהים הדבר־ הכריז חוואג’ה רפול והציץ אל החלון המנופץ ואל הנרות הדולקים. – לא, לא אלך בעד כל הון שבעולם! ואז פנה אל הערבי ואמר: שמע יא אחי, אם רצונך למכור את סחורתך לך והבא אותה לכאן.

הערבי ניסה לשכנעו במלים לדחוק בו לבל יחמיץ הזדמנות נדירה לרווח קל, אולם הפצרותיו היו הפצרות שוא. התרחק הערבי צעדים מספר מן הפתח, הסיר צעיפו והכריז בקול מקניט:

– הזוכר אתה מי אני? לפני שנים אחדות הכתני מכות נמרצות ובלבי שמרתי לך טינה וחיכיתי ליום נקם ושילם. העלבון הצורב לא נשכח ולא יישכח מליבי. משירד היום שלג כבד שמתי פעמי אליך. לא הרחק מכאן ממתינים לך חברי לשספך בחרב. בחייאת אללה ונביאו שבר־מזל אתה – אמר הערבי והסתלק במרוצה.

חוואג’ה רפול לא רץ אחריו. הוא נעמד בפתח כנציב מלח. הרוח, שלפני רגעים אחדים סערה ורעשה, נשבה עתה לאיטה והשלג פסק מלרדת. נעל חוואג’ה רפול את הדלת והציץ אל הנרות הדולקים ושפתיו דובבו מבלי משים: על הניסים ועל הפורקן ועל הגבורות ועל התשועות ועל הנפלאות ועל הנחמות שעשתי לאבותינו בימים ההם בזמן הזה – נס חנוכה שנעשה לאבותינו בימים הרחוקים ההם, חוזר ומתחדש בכל דור ודור.

* * *

סימני עייפות ניצבו בעיניו של חכם שלום והוא נשתתק. לא הוספתי לבקשו. טפח הזקן על שכמי בחיבה ואמר: סימני עייפות ניכרים בך. מחר בעזרת ה', אם לא יקחני בוראי אל תחת כסא כבודו, תפגשני אצל אותו ספסל אבן מבהיק, שהולך ופושט צורה ולובש צורת קבר. שם אספר לך מלוא חופניים סיפורים נאים על אותם אנשים מופלאים שנשרו מחיינו.

נפרדנו לשלום ושמעתיו קורא לזקנה ליטול אותו סל פירות, שניטל ממני בתום לב.

הפרנסה טורדת את מיטב שעותינו ואין הלב פתוח תמיד לסיפורים וכך חלפו חודשים אחדים מבלי שפקדתי אותו זקן מופלא. בשעת מנחה של יום שטוף שמש אמרתי: אלך ואשוטט בחוצות עירי, אמצע אותו זקן ירושלמי ואשמע מפיו דברים של תקווה ונחמה.

חיפשתיו ולא מצאתיו. ספסל האבן היתום הבהיק באור השקיעה ונזכרתי בדימוי שצייר אותו זקן.

שני קשישים דידו על מקלם והתנהלו לאיטם לעבר בית הכנסת ושמעתים לוחשים זה לזה בעצב: “וי על דאבדין, תהי מנוחתו שלום”. ראיתים מתרחקים במדרון ומניחים לאותה מצב להבהיק בבדידותה לאור השקיעה.