רקע
בן־ציון יהושע
מעשה באקדח
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: ראובן מס; תשל"ב 1972

א

חוואג’ה רפול מעולם לא שקט על שמריו. עסקי מסחר היו בשבילו עניין טפל שבטפלים, עיסוק לימי קרה. בהם ניתן לחמם עצמות מול אח בוערת, אגב האזנה לצליל הגראמפון, המשמיע נעימות ערבות ומסולסלות,ללגום ספלי קהווה שחור כזפת ולספר סיפורי הרפתקאות תוך פיטום נארגילה.

אולם משפסקו גשמי החורף וריחות אביב הגיעו, נעור מתרדמתו ונפשו נתמלאה געגועים וכיסופים למרחבי שדה ואחו. חנותו נראתה אז בעיניו כצינוק אפל ומדכא. כדרכו, הפקיד את חנותו בידי חבר עוזריו, שכר עשרות אחדות של פרידות דמשק, גבוהות וחסונות, והוביל על גבן תיירים וטיילים בשבילי הארץ, שהכירם יפה.

בימים הללו נשתנה חוואג’ה רפול תכלית שינוי – לראשו חבש מצנפת צ’רקסית גבוהה עשויה פרווה שחורה, עטה מדי סייסים ונעל מגפי רכיבה ארוכי־צוואר, שבעקביהן נצנצו דרבונות כסף מבהיקים ומחודדים, שבהם זירז את סוסתו האצילה. גאוותו הנוספת של חוואג’ה רפול תלויה הייתה על מתניו. הוא התגאה באקדחו ארוך הקנה, המעוטר בקת עשויה שנהב מגולף בפיתוחים, שעליהן בלטה שורה של אבני חן זעירות. כל חיצוניותו אמרה כבוד ושיוותה לו מראה של איש צבא מבטן ומלידה.

משהגיע חודש אייר, חיזרו הכל אחריו, כדי שיצרפם לשיירת ל"ג בעומר היוצאת למירון לחזות בהילולא דרבי שמעון בר־יוחאי. ומי אינו חפץ להצטרף לשיירה תמורת כמה בישליקים? האחד בכדי לקיים נדר שנדר, שני חולה שמצא מזור לדוויו ומבקש להודות לבורא עולם ושלישי כדי לגלח תלתליו של פעוט בן שלושה אביבים, שתער עדיין לא עלה על פדחתו. מעטים גילו את חפצם הנכון והוא טבילה מבריאה במימי הגפרית!

חוואג’ה רפול בז לקטנות ואין שעתו פנויה לדברי הבל, שמכבירים עליו כל דורשי שלומו לעת צורך, על־כן מפנה הוא את דורשיו לעוזרו הנאמן ויד ימינו, הלוא הוא חכם אברהם, שמש בית־הכנסת. אותו יהודי ננס, שזקנו הלבן יורד על פי מידותיו ומשווה לו הוד־מראהו של אליהו הנביא, כפי שנצטייר בעיניהם של הפעוטות. שמלתו הצחורה כשלג עשויה הייתה טלאים ובני טלאים ובה כיסים רבים, שלתוכם שלשל מעות צדקה וכספי ציבור, שהופקד בידו. כיס כיס והמטרה היעודה לו – ראשון וחביב שבכולם, והוא הקרוב ללב, קודש למתן בסתר לעניין צנועים; שני – ל“תיקון כרת”, שלישי – תרומות לבית־הכנסת ולשמן המאור לעילוי נשמות. ואולם הגדול שבכולם, קודש הוא בימים אלה למטרה נעלה והיא – הנסיעה למירון. הרשימה הולכת וגדלה וחכם אברהם השמש רושם הכל באותיות רש"י זעירות בפנקסו הגדול, הטמון בבית שחיו ומוסיף ננסיוּת לקומתו הזעירה.


ב

ארבעה ימים לפני ל"ג בעומר, בעוד אפלולית של שחר מכסה את בתיה הכהים של השכונה, עמדו כל יקירי קרתא, תיירים וטיילים, בהתרגשות גלויה לעין, מוכנים ומזומנים על מטלטליהם ליציאה לדרך. משצלצל האורלוגין, שבראש מגדל הכנסיה הסמוך, ארבעה צלצולים של שחרית, הופיע חוואג’ה רפול רכוב בגאווה על סוסתו האהובה ומאחוריו ערב־רב של פרידות מקושטות במרדעות בד צבעוניות ובאוכפים מגוונים שונים. היסה את המולת הקהל הרוגש בהנפת יד ולאור עששית שבידו הכריז בקול ובניגון של עלייה לתורה: “פלוני בן פלוני יתכבד ויעלה על פרידה חיננית זו!” ואגב כך סייע להעלות את מטלטליו ועצמותיו הרועדות של אותו נוסע מכובד על הפרידה.

ההמולה הייתה רבה כמנהג היוצאים לדרך. לפתע הופיע, כדרכו, חג’י ניסן המומר להכעיס, שכבר סיפרתי על מעלליו ועל גורלו, ובפיו קיטון של נאצות וחרפות על ראשי המטיילים – מכרכר ומרקד ומאיים: "בשם אללה ונביאו מוחמד חוסו על נפשותיכם, מטומטמים, אתם יוצאים למסע מוות. אם שודדים לא יהרגוכם – חיות השדה יאכלו את בשרכם. אני נשבע לכם בחיי ראשי – הזהרו! " נתרתחו בני תשחורת והמטירו על חג’י ניסן מבול קללות מלוות ברד אבנים, אולם חג’י ניסן המשיך בחרפותיו ובאיומיו, כמי שדעתו נטרפה עליו.

איש לא ייחס חשיבות לדבריו של חג’י ניסן, שכל התנהגותו היתה ידועה1 לתושבי השכונה. כך נהג גם חוואג’ה רפול, שסובב בין הנוסעים וזרזם במלאכה, הוא אף הורה להדריך כיצד לרכב על פרידה מבלי להתדרדר מזנבה במעלה הדרך או להישמט מצווארה במורדות ההרים. עם תום כל ההכנות עלה חכם אברהם הננס על פרידתו, שלף מכיסו “סידור” זעיר, עצם עיניו, הפשיל מבטו אל על וקרא את תפילת הדרך בקול רם ובדביקות: “…שתוליכנו לשלום, ותצעידנו לשלום, ותדריכנו לשלום, ותגיענו למחוז חפצנו לחיים ולשמחה ולשלום ותחזירנו לשלום, ותגיענו למחוז חפצנו לחיים ולשמחה ולשלום ותחזירנו לשלום, ותצילנו מכף כל אויב ואורב ולסטים וחיות רעות בדרך…” הקהל ענה פה אחד “אמן” והשיירה יצאה לדרכה.


ג

אפלולית הבוקר נמוגה. חמה אדמונית שילחה חיצי־אור מהרי מואב לעבר הרי יהודה, המכוסים פרחים מגוונים וריחנים שהלכו ונתמזגו עם שלל צבעי לבושם של הנוסעים. עדות רבות נתקבצו ובאו: בני בוכרה כבדי־בשר, לבושים בג’ומה צבעונית מפוספסת לאורכה וכיפות צבעוניות מחודדות לראשם; בני פרס מדובללי זקן וחייכניים, יהודי כורדיסטן דשנים ורעשנים וכיו"ב יהודים נאים. האביב הפיץ את ניחוחות הפרחים שכיסו הר ועמק. שיחי הזעתר נתנו ריחם המגרה והעין הלכה שבי אחר המראות. פלחיות צעירות תמירות צעדו טופפות וסלסלות הפרי מתיחדות על ראשיהן. אוויר צח מילא ריאותיהם של הנוסעים. הלבבות עברו על גדותיהם וללא אות פצחו בשירה: “עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים… ירושלים הבנויה, כעיר הבנויה לה יחדיו… יהי שלום בחילך שלווה בארמונתיך..” – הכל שרו וחוואג’ה רפול מכה לפניהם בתוף ושר בקול־רם למצהלות השמחה הבוקעות מגרונה של סוסתו. כמנהגו, הלהיב את נוסעיו בשירים ובחידודים. והשמחה הדהדה בהרים.

פיו של חוואג’ה רפול שפע עליצות, אך עינו כוסו דוק של עצבות צובטת, דומה כי במעמקי הלב חש את האחריות הכבדה שנטל על עצמו בצאתו לדרך עם שיירה גדולה, בימים שהדרכים הן בחזקת סכנה. באותם ימים מלאו דרכי הארץ שודדי דרכים, שחילקו את הארץ למחזות מחוזות ואין זה חודר לתחומו של זה. כל שיירה שעברה בתחום שליטתם נצטוותה לשלם “דמי מעבר” נכבדים. איומיו של חג’י ניסן המומר הדהדו באזניו של אבו־אברהים כמכריזות: "מוות! " “סכנה”.

משנתרחקו משערי ירושלים כדי מהלך עשר פרסאות, הבחינו נוסעי השיירה בעשן אבק־דרכים המיתמר ועולה אל־על, אות כי שודדי דרכים עלו על עקבותיהם. ואמנם לא ארכה השעה ופרשים רעולי־פנים, מזויינים מכף רגל ועד ראש בפיגיונות, עמדו בדרכה של השיירה. אנשי השיירה הוכו בתדהמה. השמועות החוזרות ונשנות על שודדי דרכים, ששדו וגזלו נוסעים עד אחרון צרורותיהם, צצו וצבטו לבם. חייך חוואג’ה רפול לעבר אנשי השיירה, דירבן סוסתו ואגף את השודדים, כמבקש לתהות על קנקנם. להפתעתם הרבה, קרב חוואג’ה רפול אל מנהיג החבורה זעום־הפנים, השניים קדו קידה איש לקראת רעהו, לחצו ידם אל פיהם, ליבם ומצחם כדרך המזרח – אות כי מחשבתם, דברי פיהם ורגשי לבם נתונים איש אל רעהו. אבן נגולה מעל לב הנוסעים למראה מחווה זו של ידידות. מאוחר יותר נתברר לאנשי השיירה כי אותו ליסטים שחום ואימתני, אינו אלא חסאן אפנדי, ידיד נעוריו של חוואג’ה רפול, ששמר לו אמונים על עוז רוחו ואומץ ליבו. צעדו השניים כברת דרך, זה לצדו של זה, והחליפו רשמים על דרכי על דרכי פרנסה בימים אלה. לבסוף נפרדו, לחצו ידים ואיש איש פנה לעסקיו, חסאן אפנדי הלך ללסטם את הבריות וחוואג’ה רפול להוביל עוברי־אורח.

אנשי השיירה ליוו את פטרונם במבטי הערצה והערכה ואולם, עליצותם לא האריכה זמן. נאדות המים שברשותם הלכו ונצטמקו ומעיין מים לא נראה באופק. חוואג’ה רפול חש עצמו בודד מול מבטם מעורר החמלה של נוסעיו, שלשונם דבקה לחיכם ויצא לתור את הסביבה. לאחר מאמצים נואשים חזר ובשורה בפיו: “אחי – אמר – הודו לה' כי טוב, שהביאנו למקור מים חיים להחיות את נפשנו, לכו בהמוניכם אחרי – אל המים!”

התקווה למצוא מים הפיחה עוז ואמונה בלב הנוסעים, שדרבנו פרידותיהם כדי להגיע לנקודה הירוקה ההולכת וקרבה. לא חלפה שעה ארוכה והשיירה נעצרה בפתחו של פרדס רחב ידיים. קרב חוואג’ה רפול אל השער, האהיל כפות ידיו הגדולות על פיו וסלסל בקול אדיר: “הי מוסלמי מאמין, בשם אללה הרחמן, אנא הרווה צמאוננו וברכת אלוהים תחול על ראשך!”. בתשובה לקריאתו יצא מתוך בקתת עץ עלובה, עבדקן זקן, סומא בעינו האחת ושעון על מקלו. דיה הזקן על מקלו והביט בעין רעה באנשי השיירה ופתח בנאצה על מבקשי המים. אך מי כחוואג’ה רפול שיירתע מפני נאצות וחרפות של סומא זקן.

נצתה חמתו וללא היסוס דלג עם סוסתו על פני שער הפרדס, קפץ חיש מעל הסוסה וזינק לעבר סתום־העין הזקן, תפסו בדש בגדו והניפו אל־על וסובבו סחור סחור, כאילו היה הזקן זרוע של טחנת רוח עתיקה, ואגב כך סינן מבין שניו: “סומא זקן, מים!”, הפלח הזקן שלא תפס את המתרחש, פער פיו בתמהון מהול בפחד ועמד נטוע על מקומו, שהרי לא נשמע מעולם, שיהודי ירים ידו עליו להכותו. לא, אין הוא מוכן להכנע. לפתע פרץ בצעקה צרודה.

צעקתו של הזקן פלחה את דממת הפרדס ומכל העברים נתקבצו ובאו כמניין פלחים ערבים, שעל פיניהם משוך קו־זקן שחור, שהלך ונתחדד בסנטר. על חזיהם השתפלה באלכסון רצועת עור שאליה תלויה הייתה בנדן מתכת “שאברייה” קשתית – אותו פגיון ערבי מורעל. סקרו הללו את סביבתם והלכו וקרבו בשורה חזיתית מבשרת רעות לעבר חוואג’ה רפול, שרגש בדידות נורא תקף אותו – מאחוריה עמדה גדר נעולה על מנעול ובריח, ובעדה משקיפים ומצפים לעזרתו נפשות אומללות, שחיפשו הנאה ומצאו פחד. ממולו עדר סכינאים צמאי דם, שפגיונותיהם שלופים בידיהם ובוודאי יגזרהו לגזרים אם יפול לידיהם. הלכו הללו וקרבו בצעדים מדודים וחוואג’ה רפול נסוג לאחור. במפתיע שלף אקדחו ארוך־הקנה ובקול מאיים שטוף קללות עסיסיות, פקד עליהם להשליך את פגיונותיהם ארצה ולהרים ידיהם אל־על. וראה זה פלא: האיום פעל. פגיונותיהם הוטלו ארצה וכאיש אחד הרימו ידיהם. שערי הפרדס נפתחו לרווחה והקהל הנרגש ושטוף החרדה דהר פנימה. הבריונים הפכו למכניסי אורחים וכיבדו את הבאים במי באר צוננים.

לאחר ששברו צמאונם, עזבו את שערי הפרדס ועשו דרכם מירונה. חוואג’ה רפול – הוסיף חכם שלום בקול צרוד – רחק כל ימיו מן הגזל. כדרכו נהג מנהג אבירים, שלף מאזור הבד שלמתניו צרור מטבעות והשליכם לפני סתום העין. הלה כרע ברך, תפס את המטבעות והצמידם לעינו האחת, כמבקש לעמוד על ערכם ובחלקת לשון מעוּשה שלשלם לכיסו הארוך, כשחיוך נטול שיניים של שביעות־רצון שפוך על פניו…

השיירה פנתה צפונה, לנקודת היעד – מירונה. אנשי השיירה המופתעים עשו דרכם בשקט ובדומייה ןהביטו בהערצה על מושיעם. "הזדרזו, הזדרזו! " – הפר חוואג’ה רפול את הדממה כמתעלם מהערותיהם – "בני ישמעאל אלה אינם בולעים על נקלה גלולה מרה כאבדן כבוד. עד מהרה יתאוששו ויטכסו עצה להתנכל לנו. אוצו אחים, חושו, הזמן דוחק. הפרידות עשו דרכן במהירות גדלה והולכת לעבר דרך מבטחים, כדי למצוא מחסה מפני רעה העלולה לבוא. משרחקה השיירה מהלך כמה פרסאות, עצר אותה חוואג’ה רפול בצל עצי זית עתיקי יומין והשמיע דבריו:

“אחי היקרים – הכריז בקול שקט ובוטח – יום תשועה הוא יום זה לנו. לא אני הצמחתי ישועה זו, כי אם אבינו שבשמיים, הנותן בינה לברואיו. האם העלה איש מכם על דעתו, שאקדחי זה הנאה מלגו ומלבר, ששבר לבות ערלים והטיל אימה ופחד אינו אלא אקדח של ראווה? באחד מסיורי בדרכי הארץ מצאתיו, וביום זה שבתי ומצאתיו מחדש כמושיע ומציל. על כן אחים, הבה נטיבה לבנו ביין, כי יום שמחה היום – יום שמחה לישראל!”

משסיים חוואג’ה רפול דבריו עמדו הכל פעורי פה ומוכי תמהון. משנתאוששו כיבדוהו בנשיקות, היטיבו לבם ביין ועשו דרכם בחפזון לעבר הר מירון…


* * *

ספל קפה שחור מהביל ומעלה קצף הוגש לנו. חכם שלום ברך ברכת “שהכל נהיה בדברו” ומצמץ בשפתיו ופטר את השכנה הזקנה והכפופה ב“ידיים ישק”. הזקנה, אף שזיקנתה מופלגת הייתה, עשתה עדיין בהצלחה רבה במשק הבית. חכם שלום פונה היה אליה לא בשמה אלא בשם “אמא” וזו הקטנה צייתנית ועושה מלאכתה שלא על מנת לקבל שכר, מתחנחנת מפיה נטול השניים מציצה מתוך משקפיה הגדולים המונחים על פניה הצמוקים, פורשת ידיה המגוידות בהתנצלות ואצה עם מנורת הנפט, שהפיצה אור עגום של זיקנה על פני הבית.

לאחר ששבתי והללתי את הקפה, ואת העוגיות, מעשה ידי הזקנה, הבעיר חכם שלום את הנארגילה שעמדה למרגלותיו, שילב את רגליו והקשיב לרגע לגניחותיה ולאנחותיה של הספה, אותה ספה רחבה שידעה אי אז ימים יפים. הנארגילה בעבעה והפיצה ניחוחות כבדים של טבק. הביט בי הזקן ואמר:

גם הסיפור הבא הוא סיפור של נס וגיבורו הוא אותו איש מופלא חוואג’ה רפול, איש ירושלים, שסיפרתי לך עליו קודם. בימי קרה נוטש היה את עבודות כמוביל עולי רגל ויושב בחנותו הגדולה. כאן קנה את עולמו בקשרי המסחר ההדוקים שפיתח עם ערביי ירושלים וסביבתה, שפקדו את חנותו, לא רק בשל המצרכים שמילאו את החנות אלא גם בשל שעה של קורת רוח, וסיפור־עם במקומו, שהיו מלווים כל עיסקה. מה אומר ומה אדבר, כסף לא היה לאיש, אך זמן היה למכביר.




  1. “ידוע” במקור, צ“ל ידועה – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות