רקע
ראובן קריץ
הפואנטה בתקבולת הניגודית בסיפורי שופמן (מחקר)
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: פורה; תשס"ו 2006

מה זאת פואנטה

המילה ‘פואנטה’ כמונח ספרותי אינה מצויה בלקסיקונים ובספרי העזר של תורת הספרות. המבקרים המשתמשים במושג זה אינם טורחים להגדירו, ואך לעיתים רחוקות הם דנים בתפקידיה של הפואנטה בסיפור זה או אחר.

למשל, מנחם פרי ניתח את הסיפור “העיוורת” ליעקב שטיינרג1 מבחינת היותו סיפור פואנטה: מַשׂיאים עיוורת לגבר זר לה. אינה מאמינה למידע שמוסרים לה עליו, לאחר החתונה היא מנסה לגלות את האמת על גילו, על מקום מגוריו, על עיסוקו. מדוע הוא גר מחוץ לעיר? מדוע באים לקרוא לו לפעמים גם בלילה, מדוע כשהוא חוזר, דבוק בוץ למגפיו, מדוע לפעמים היא שומעת צעדי אנשים רבים הולכים בשתיקה? נולדת לה תינוקת, היא מאושרת, אך בעיר מגפה, ילדים רבים מתים, גם הבת. היא נשבעת, שלא תיתן לקברן להיכנס לבית לקחת את הילדה, אך התינוקת נעלמת. העיוורת יוצאת ומגששת את דרכה ונתקלת באבנים מסותתות עומדות…

שופמן אולי היה מסיים סיפור זה: “ואז כמו נפקחועיניה”.

פרי מראה, איך הסיפור כתוב מנקודת מבטו של מי שמנסה להתמצא בעולם בחוש השמע והריח, הגישוש והניחוש… ואיך חלק מן הדברים שאמרו לה אכן היה נכון: הבית שלה במקום שקט, בין עצים, מחוץ לעיר… ואיך הקורא, לאחר שהגיע לסיום, גם הוא כמו נפקחו עיניו ועליו לקרוא שנית או להיזכר ולארגן לעצמו מחדש ואחרת את המידע שקיבל.

אולי הסיפור קיומי ועשוי להביא אותנו למחשבה, שמאיזו בחינה כולנו עיוורים, מגששים, חלק מן המידע שאנחנו מקבלים מוטעה, היינו רוצים לא לתת למוות לגשת, אלא שהוא יושב איתנו בבית?


‘פואנטה’ מסמנת תופעה בספרות שבעל פה ושבכתב: סיום של חידוד a witty ending. המונח נולד בצרפתית, pointe, במאה ה־18, משמעותה המילולית של המילה: חוד, קצה מחודד, ומקורה בלטינית, punctum, עקיצה, דקירה, מן הפועל pungere, לדקור, לעקוץ. בצרפתית מבטאים את המילה ‘פּוּאַנְט’, בגרמנית - ‘פּוֹינְטֶה, בעברית, כל עוד היה מדובר בבדיחה, דיברו על ה’עוקץ’ וגם על ‘חוד’ הבדיחה, אחר כך, בתקופה שאהבו מילים לועזיות, אולי בהשפעת הרוסית או כפשרה בין גרמנית לצרפתית - כינו זאת ‘פּוֹאֶנְטָה’. האנגלית אינה מכירה את המושג, את עוקץ הבדיחה מכנים punch-line.

בדרך כלל השתמשו ב’פואנטה' כדי לסמן אותו חלק בסיום של בדיחה, שלמשמעוֹ או עם קריאתו מתחילים לצחוק. המבקרים העבירו את הביטוי מן הבדיחה אל הסיפור, כדי להצביע על תופעה מקבילה בסיפורים מסוימים, אלא שכאן לא תמיד היה מדובר בחידוד המעורר צחוק, אלא גם בהפתעה, המאירה את המסופר באור חדש.


ומה זאת ‘פואנטה’ בסיפורי שופמן?

ברבים מסיפורי שופמן מודגשת מילה או קבוצת מילים במשפט האחרון או שלפני האחרון. הדגשה זו ניכרת לעיתים בפיזור האותיות: בעשרים הסיפורים הראשונים שבכרך השלישי של כתבי שופמן,2 מצויה תופעה זו בתשעה.3 לעיתים חש הקורא בַהדגשה מתוך הבדלי האורך של המשפטים: המשפט שלפני האחרון ארוך, ואילו האחרון קצר. באותם עשרים סיפורים הנ"ל, מצוי תכסיס זה ב־11,4 ובעוד 2–3 סיפורים נוספים שבאותה קבוצה, מצויה תופעה דומה: המשפט האחרון אמנם ארוך, אך מחולק במפריד לשני חלקים לא־שווים, וממילא מתרשם הקורא, שאף סיפורים אלה מסתיימים בסיום קצר ומודגש.5

דרך אחרת של הדגשה היא החזרה של מילה או קבוצת מילים במשפט האחרון. בעשרים הסיפורים שהזכרנו חוזר הדבר בעשרה לפחות.6 בתשעה מתוך עשרים הסיפורים חוזר המשפט האחרון על שם הסיפור,7 ולעיתים הוא מצטיין באליטראציה מודגשת.8 לרוב שתיים או שלוש דרכים מאלו שמנינו מצטרפות יחד כדי להדגיש את המילים הטעונות הדגשה, ואין אלו אלא דרכי ההדגשה החיצוניות, הנתפסות בעין. אבל כשבודקים בסיפורים את המשפטים שלפני־האחרונים והאחרונים מצד תוכנם ומצד זיקתם לכלל הסיפור, מבחינים בדרכי הדגשה נוספות רבות.

אנו קוראים לתופעה זו “פואנטה”: אנו יוצאים מהגדרה אחרת מן המקובלת. נהוג להגדיר ‘פואנטה’ כ“משהו בסיום הסיפור המקביל לעוקץ הבדיחה” או “משהו מפתיע בסיום הסיפור, המאיר את המסופר באור חדש”. ואילו אנו מעדיפים את ההיבט ה’טכני' וגורסים: “משהו מודגש בסיום הסיפור”. ומדוע? יען כי צריך הגדרה פשוטה, כשהמספר כה גדול.

נשארנו כזכור עם רשימה של 462 סיפורים של שופמן, בדקנו את הסיומים, ומצאנו ב־385 מהם משהו מודגש במשפט האחרון או שלפני האחרון. זה אפוא מסממני הסיפור החשובים של שופמן, ומותר לקוות, שמאחר שהחומר כה רב ומגוּון, תתקבל תרומה להבנת אומנות הסיפור של שופמן ולהבנת תפקידיה של הפואנטה בסיפור הקצר בכלל.


הפואנטה האנטיתֶטית

בין סוגי הפואנטה עומדת בסיפורי שופמן הפואנטה האנטיתֶטית במקום הראשון. פואנטה זו יוצרת הקבלה של ניגוד.9 נמצאו כ־70 סיפורים מסוג זה. תבנית ההקבלה הניגודית היא השכיחה ביותר בסיפורי שופמן, ומספר הסיפורים הבנויים על תבנית זו גדול בהרבה מ־70, שֶכן יש להוסיף למִספר הנ"ל את כל הסיפורים הבנויים מבנה אנטיתטי שאינם מסתיימים בפואנטה ואת אלה שאמנם אנטיתטיים ובעלי פואנטה, אלא שמניתי אותם בסוגים אחרים, קרובים, כגון בתבניות שניתן לכנותן: הדגמת פָּרָדוקס, אבסורד שנעשה הגיוני, בּוּמֶרַנְג (המכֶּה מוּכֶּה, הרמאי מרומה) או מעגל שלילי (כגון כשהגיבור חוזר לבסוף בעל כורחו למקום שרצה להימלט ממנו).

הביבליוגרפיות של המאמרים על שופמן כגון זו של נחום טארְנוֹ (ארה"ב, אנגלית) או זו שבספרהּ של נורית גוברין בן שני הכרכים, מונות עשרות רבות של פריטים, אך לא עסקו בהם בתבנית־יסוד זאת. ודאי מפני שעסקו במוטיבים תוכניים ומיעטו לעסוק במוטיבים צורניים ומבניים; מפני שהעדיפו לנתח את סיפוריו הארוכים והמורכבים, ששם תבנית זו אינה בולטת; ומפני שנקטו שיטה של אינטואיציה והתרשמות, ולא בדקו שיטתית את כל הסיפורים או לפחות מדגם.

גרשון שקד, למשל, במאמר שצוטט לעיל, כותב: “הדברים המאפיינים את שופמן ביותר כצר צורה לתכנית (לתכנים?) הם: א. התפיסה המעגלית; ב. התפיסה האפיסודית; ג. התפיסה הדמויית; ד. פעולות סמליות והטענת חפצים.”

בין הפואנטות האנטיתטיות מצאנו גוונים רבים, והגוון השכיח ביותר הוא: קודם חשבתי שהדבר כך, אבל אחר כך ראיתי שנהפוך הוא. קודם חשבתי, שבתוך הבית החדש והיפה יחיו אנשים בעלי שאר רוח, אבל אחר כך התברר, שהם קטנוניים ככל האדם.10 (“בית חדש”, ב 199). סיפור זה בן 19 שורות; 17 מהן מהַווֹת את מחציתה הראשונה של ההקבלה הניגודית; הן מתארות את שמחת הבנייה לאחר הרס המלחמה, את סגנון הבנייה, שהוא “מופלא, אידיאלי, אגדי”; את האדריכל “ששאר־רוח לו, שתפס את נשמת העת” ולבסוף את ציפיית המסַפר, העובר על פני החלונות הפתוחים ומקשיב אל קולות הדיירים החדשים, בהיותו בטוח “שכל מה שידובר כאן בבית חדש ומופלא זה, העומד לבדד בשדה, יהא למעלה מהשגתנו”. ואילו חלקה השני של ההקבלה, הניגוד למצוּפֶּה, מרוכז בחמש מילים, הבוקעות מאחד החלונות: “לאחותי הייתה נדוניה עצומה בהינשאה…” אחרי משפט זה באות עוד שתי מילים, בשורה לעצמן: “אדריכל מסכן!” והן הרהור הסיכום של המסַפר, וכוחן בצמצומן. ברמת המשמעות הראשונית זה סיפור פשטני מאוד, שאינו הגיוני ביותר: סוף־סוף, מדוע יש להניח, שבבית חדש יהיו אנשים חדשים, שונים מאלה שהיכרנו עד כה? אך דווקא אי־היגיון זה דוחף את הקורא לחפש משמעות משנית,11 מעין דְרש לפְשט ומביאו לראות בכל הדיווח הקצר משהו כמעט אליגורי: הלא היו רבים בינינו, אשר קיוו, שמשטר חדש או מדינה חדשה יְשנו את אופי האדם.

בסיפור אחר מסוג זה, אומר התעקיף: חשבתי, שאין כל הבדל בין התאומות היפות, ולא הבנתי, מדוע החתן של האחת בוכה כילד בשעת לווייתה של ארוסתו. אבל אחר כך ראיתי, שבכל זאת יש הבדל זעיר ביניהן, ובגלל הבדל זה כדאי היה לבכות (“נקודת זהב” ב 201). ושוב: חצייה השני של ההקבלה הניגודית מרוכז בשורה אחת מתוך 19 שורות הסיפור. ואף כאן אין היגיון משכנע ברמת המשמעות הראשונית (האומנם כדאי לבכות בגלל הבדל זעיר של שן זהב?) לעומת רמת המשמעות המשנית, האומרת איזו אמירה עקיפה המתפלמסת עם הכללה מקובלת, שבה גברים מנחמים זה את זה, כשמדובר על נשים ששוב לא יזכו לאהוב אותן: “לא כדאי לבכות, כולן דומות”. לא, אומר הסיפור, יש הבדל קטן!

תעקיפים נוספים של סיפורים כאלה הם: - קודם חשבתי, שכבר שבעתי נערות, אבל אחרי כן פגשתי זוג ביער והתרגשתי שוב (“עד מתי?!” ב 204). – קודם חשבתי, שאני בודד לחלוטין בכרך הזר, אבל אחרי כן ראיתי אישה בוכה בחשמלית, וחשתי כי זאת נפש קרובה לי (“ידידתי הראשונה בנכר” ב 243). - קודם חשבתי, שהעולם חסר־טעם, אבל אחר כך ראיתי, שהעולם נהדר (“אחי המת” ב 250). – דוגמאות נוספות: “מולדת” (ב 270); “תוכן” (ב 272); “דבורה” (ג 131).


“דבורה!”

בסיפורים כאלה פעולת הפואנטה ב־4 תכונות: ראשית, היא קצרה: בסיפור “דבורה” (ג 131), למשל, היא מצומצמת למילה האחרונה בסיפור; שנית, היא אומרת דברה בעקיפין. תבנית הסיפור: קודם חשבתי, שלאנשי העמק, החיים בנוף התנ“ך, אין קשר לתנ”ך, אבל אחר כך ראיתי, שיש. חלקה הראשון של ההקבלה הניגודית מיוצג במפורש: “אנשי ה’עמק', אם מתוך רגילות, או ‘מקוצר רוח ועבודה קשה’, ליבם גס בנוף התנ”כי…" ואילו חלקה השני עקיף; לא נאמר בו: “אבל כאשר שמעתי, ששמה של הנערה הוא ‘דבורה’, הבנתי שיש קשר”; אלא, הוא מתרשם מן הנערה, מבקש מחבר הקבוצה המלווה אותו בסיורו, להכיר לו אותה, וזה קורא לה בשמה. ושם זה לבדו מייצג את ‘הצד השני של המטבע’; ושלישית, היא מצטרפת אל מבנה, שאינו פשטני, כפי שהתעקיף שלנו מציג אותו. באותו סיפור, “דבורה”, למשל, מובאים פרטים רבים למדי: הסיור ב“נוף התנ”כי“, הביקור הקיבוץ, ההרהורים על “אנשי העמק”, על דבורה הנביאה, על “המאורעות”, על הקשר בין הנאמר ב”שירת דבורה" לנעשה בימינו (הכוונה להווה המסופר, ימי המאורעות) – “בהתנדב עַם… הולכי נתיבות ילכו אורחות עקלקלות…” - אחרי כן מתוארת הנערה מהנוער העולה, מת’כוסלובאקיה, עד שבאה הפואנטה, הקושרת את כל אלה במילה אחת. יתר על כן, נרמזת איזו השוואה ניגודית בין דבורה הנביאה, שנאמר עליה “אֵם בישראל”, לדבורה הנערה, יתומה בישראל, יתומה מפני שהיא מעַם ישראל. רביעית, מפני שלרוב מתוספת איזו משמעות משנית: הלא אנשי העמק באמת אינם מרבים להרהר בנוף התנ“ך, נמצא, שהקשר שבינם ובין עולם התנ”ך אינו מודע להם, אלא מודע למסַפר בלבד, וממילא בא הקורא לתהות, מהו בעצם קשר זה.


מפתיע, לא־מפתיע, מקרי

לעיתים הפואנטה בהפתעה מהשוואה רחוקה: ב“פגישתנו הראשונה” (ה 50), למשל, התבנית: חשבתי ש… אבל זה היה בכלל אחרת. והתעקיף: חשבתי שהוא בלש הבא לאסור אותי, וכל הפרטים התאימו, לכאורה: “איש מידות, אדמוני וכחול עיניים”. גם שאלתו הראשונה נתנה חיזוק לסברה: “שופמן?” - אך התברר, שהוא יעקב פיכמן! וכאן צריך הקורא ‘לארגן’ לעצמו מחדש את הנתונים המאפיינים את הדמות: “איש מידות, אדמוני וכחול עיניים” - מסתבר, שגם משורר עשוי להיראות כך. פואנטה זו מביאה את הקורא לתהות: הניתן להסיק ממראהו של אדם על מהותו?

ולעיתים הפואנטה דווקא בפרט ה’דק' שאינו מפתיע, אלא מאשר את ניסיון החיים של הקורא: ב“טלפון” (ה 28) התעקיף אומר: חשבתי שאני הראשון שגיליתיה; אך לפי ריצתה אל הטלפון הבנתי, שמישהו גילה אותה לפניי. וכאן הפואנטה בשתי הכללות של האמירה העקיפה: לפי ריצתו של אדם ניתן לשער לאן ולמה הוא רץ; ולעולם אל תשלה את עצמך, שאתה הוא הראשון שגילית נערה יפה.

ויש שהפואנטה, שמשהו שלכאורה מקרי, באמת אינו מקרי: ב“המנונים אל החיים” (ב 314) שלד העלילה הוא: חשבתי שהוא גרפומן ושנורר, אבל אחר כך, כשראיתיו בדוכן הספרים שלו בשוק, הבנתי שהוא “אדם עייף ומיואש, שעמד על איזו טעות נוראה באחרית ימיו - והינה הוציא את כל חלומותיו החוצה, למוכרם בעבור פת לחם.” לכן קניתי אצלו “בפרוטותיי האחרונות את הספר הראשון שהעלתה ידי.” הפואנטה, שספר זה היה ספרו של אמיל ורהארן, “המנונים אל החיים”. פואנטה זו מאשרת את המסקנה האנטיתֶטית: באמת אדם עייף ומיואש המוכר את חלומותיו בעבור פת לחם, ועם זאת גם מכחישה אותה: אותו ספר שנקנה במקרה, הלא הוא “שירת המרץ האנושית”,12 והוא מלא אמונה בחיים ובאדם, על אף הסבל והאכזבות, ומלמד, שלעולם אין להתייאש מן החיים.


הקבלה כפולה

בסיפורים אחדים מסוג זה ההקבלה הניגודית כפולה: ב“השרברב” (ה 33) המבנה הסכימאטי הוא: קודם חשבתי שהוא רימה אותי, אחר כך ראיתי, שלא רימה אותי; קודם חשבתי, שהוא סניגור לַכּלל, אחר כך ראיתי, שהוא קטגור לַכּלל. בין שני צמדי הניגודים האלה יש איזה ‘מתח’ כפול: ראשית, הצמד השני מכחיש את הראשון; מאחר שחשבתי, שהוא סניגור והתברר שהוא קטגור, מסתבר, שבכל זאת רימה אותי. שנית, בכך כמו החלפנו עמדות: תחילה קיטרגתי אני עליו, והוא, בשתיקתו, לימד סנגוריה, אחרי כן הוא, בדיבורו, החל מקטרג, אבל אני סנגרתי עליו. כל אלה, כמובן, דברים שאינם נאמרים בסיפור, אלא משתמעים ממנו. בסיפור מדובר על תיקון בוילר ועל שרברב, שדיבורו לא עשה, מה שעשו מעשיו.

וכן ב“מסכות” (ה 45): תבנית הטעות הכפולה של ‘חשבתי… אבל התברר…’ מסתכמת בתעקיף: חשבתי שהמחופשים הם נערות ושהכול מותר, אבל התברר שהם נערים ולא הכול מותר. ואף כאן הפואנטה במתח שבין שני צמדי הניגודים: המסַפר רומז בעקיפין, שלא הייתה כאן אכזבה אחת, אלא שתי אכזבות: לא זו בלבד, שהיו אלה נערים, אלא שאפילו לגבי נערים לא הכול היה מותר; ו’אפילו' לא מפורש זה עומד בסתירה למוסכמה, שהימשכותו של נער אחר נערות לגיטימית יותר מהימשכותו אחרי נערים.

הקבלה ניגודית כפולה נוספת מצויה ב“במעברה” (ג 324): האֳמנים באו לבדר, אבל לא בידרו אחרים, אלא התבדרו בעצמם; הם באו לביקור - אבל ברצון היו נשארים; נמצא, שבעצם הם, תושבי העיר, שרויים בחוסר קביעות של מעברה. ובמבנה כפול זה נזכיר שוב את “נפקחו עיניו” (ה 42): קודם היה החייל האנגלי מלא שנאה לאנשים ואדיש לים, אבל אחרי שכמעט טבע וניצל, היה מלא התפעלות מן הים ומלא תודה לאנשים. הפואנטה כאן בשתי המילים האחרונות בסיפור, המצרפות את צמדי הניגודים בקפיצה מן המשמעות המילולית למושאלת: נפקחו עיניו של החייל.

בסיפור “ברגע זה” (ג 287) ננקט תכסיס שונה בגיווּן השלד האנטיתֶטי: מסוּפר על אדם, שתחילה לא הרגיש את כל גודל הכאב שרצה להרגיש, משום שחשב, שהוא חייב להרגישו כשנודע לו על השואה בכלל ועל מות אחותו בפרט; ואילו אחרי כן הרגיש את הכאב. הפואנטה, שדווקא בדבריו, שבהם ניסה להוכיח עד כמה אינו חש כאב, עורר בעצמו את הראב הגדול.

קרוב לו מבחינת הנושא ואף במבנה הניגודי “רבקה” (ג 309): קודם לא הרגיש לא את כאב השואה ולא זיקה ליישוב בארץ, ולא אהב לתרום תרומות ב“יום סרט”, ואחרי כן תרם וחש זיקה והרגיש בַּכאב. השינוי חל בזכותה של רבקה בת ה־12, שהתרימה אותו. שינוי זה מסופר באפיזודה קצרצרה, שיש בה קפיצה מן המוחשי למושאל: רבקה הידקה לו על חזהו בסיכה את התווית הצבעונית של ההתרמה. הוא, יעקב ריבלין, הרווק המזדקן, תמיד פחד, פן תדקור הסיכה לא רק בחולצתו, אלא גם בחזהו, ולכן חשש לתרום (שְׂכַלְתנות, רציונליזציה); הפעם הנערה לא דקרה בחזה, אך מגע ידה כמו חִשמֵל אותו, ולכן אמר לה: “את נעצת את המחט ישר לתוך ליבי…” אמירה זו החזירה אותו לחיים. הפואנטה שבסוף הסיפור כורכת את כל אלה יחד ומוסיפה להם היבט חדש: “כמה רבקות כאלה היו שם… ויתחלחל. וברגע זה השלים עם עצמו.”


פואנטה במחווה

לעיתים הפואנטה האנטיתטית היא במֶחֱווָה - בתנועה או במעשה המשלימים את ההקבלה הניגודית: “האפיקורס הזקן” (ג 285). קודם נראה שהוא כזה, אחר כך מתברר שהוא לא כזה, כי הוא “מסגיר את עצמו” כשהוא עוצר ליד גדר בית הקברות: הוא כהן.

הנוכל היהודי, “ההרפתקן הוירטואוז” (ד 11) חזר לכאורה למוטב במולדת והוא “מהורהר מאוד - כהוגה, כמשורר, כפילוסוף”. אף קריצת עין אחת מסגירה אף אותו. ב“בית הבראה לחיילים” (ג 284) נראה החייל קטוע־הזרוע עליז מאוד כש“התקיף, דרך שחוק, את החיילת חבושת הרגל”, אך למחרת בבוקר, כשהוא קורא עיתון ו“ידו חובקת את סנטרו”, מראה אותו תנועה זו באור אחר. גוון מאקאברי מקבל הסיום ע"י מֶחווָה בסיפור “בכל זאת” (ג 275), שבו הגבר קינא לאהובתו, עד שראה כמשימת־חייו להרחיקה מכל מגע יד־גבר זר וכשהובילהּ לקבורות והיה בטוח, שהצליח במשימתו, נאלץ לראות, כי תנועת יד אחת של הקברן הכשילה את שמירתו המעולה…


הניגודי עם שאינו ניגודי

הרבה דרכי גיוון של תבנית ההקבלה הניגודית יוצאות מצירופה של תבנית הקבלה שאינה ניגודית: הפואנטה בסיפורים מסוג זה עיקרה בכך, שהיא מתפקדת בשתי ההקבלות. למשל: ב“אכספרסיוניסט” (ג 151), יש הקבלה בין הציפייה והגשמתה, והקבלה ניגודית בין הציפייה וסתירתה. התעקיף אומר: חשבתי שהוא (האֳמן) רואה את הדברים אחרת מאשר אנחנו, והתברר, שהוא אכן רואה אותם אחרת. חשבתי שהוא אכספרסיוניסט, והתברר שהוא משוגע. ב“אֵם הדוקטור” (ג 206) חלמה האם, שכאשר בנה יהיה דוקטור תצטרך לבקש מן הממתינים שימתינו עוד (כי הדוקטור יהיה טרוד כל כך). הציפיה מתגשמת, והאֵם מבקשת מן הממתינה האחת שתמטין עוד (כי הדוקטור יצא לטייל, לאחר שנמאס לו לחכות באפס מעשה לחולים שאינם באים). דוגמאות נוספות לתבנית מעין זו: הוא התכוון לקבל דבר אחד וקיבל דבר אחר; אבל זה היה הדבר, שבעצם התכוון לו (“לב אם” ג 298; “אם המשורר”, ה 12). וכן: תמיד היה הדבר כך; פעם גם כן היה כך, אבל דווקא מכאן מסתבר, שכלל אינו כך כפי שהוא נראה (“לא תראו!” ה 27): על שפת הים תמיד שרתה הכעורה את חברתה היפה, אבל פעם, כשנתבקשה להסתירה במין פרגוד, שתוכל להתלבש, עשתה זאת בלהיטות יתירה. הפואנטה משנה את זווית הראייה ומשלימה את התבנית, אף כי ייתכנו פירושים אחדים ללהיטות זו של הכעורה.

ובגוון אחר: הוא חיפש דבר מה ומצא משהו, אבל לא מה שחיפש; או: הוא מצא מה שחיפש, אבל לא כפי שציפה (“בחצר בית החולים” ד 16): הוא חיפש את המחלקה המעניקה חיים ומצא את מקום המוות. וכן: תמיד חשש פן יהיה כך, ובסוף היה כך, ובכל זאת היה אחרת (“אסון או אושר?” ג 270): תמיד חשש, שרוכב אופניים ידרוס אותו. וכשזה קרה, לא היה אסון, אלא אושר (באהבת גבר לנער). או: בעבר תמיד היה כך; כיום הדבר אחרת, ובכל זאת הכול כפי שהיה (“ידה בבלורית” ג 101): הידיד הגוזל אהובות - בעבר לקח את לב נערותיו של ידידו, לבסוף, כעבור שנים, את לב בתו. כאן גם מבנה מעגלי של עולם החוזר על עצמו.


הניגודי עם הניגודי

משחק של שתי הקבלות ניגודיות בשל ציפיות והתגשמותן מצוי ב“בשל מה?” (ג 165): א. המסַפר, שעלה לא מכבר לארץ, פוגש כאן את כל אהובות נעוריו, והינה הן זקנות וכעורות. רק את סוניה, שהייתה אהובה מכולן, אינו פוגש, ולכן היא נשמרת בזיכרונו בכל יופיה. ב. המסַפר אינו פוגש את סוניה, אבל כנגד זאת הוא מוצא את בוגין, ומתברר מן השיחה, שאז אהבה סוניה את בוגין ולא את המסַפר. בכך נשלם המעגל, כי ההקבלה הניגודית האחרונה סותרת את הראשונה: את כל זיכרונות אהבותיו הישנות הפסיד, כי פגש את אהובותיו והן זקנות; רק את זיכרה של סוניה לא הפסיד, כי לא פגש אותה, אבל לבסוף הפסיד גם אותה, כי פגש אותו…

בסיפור “מות” (ב 296) מסכמת הפואנטה (“בחיוך קפא הפרצוף הנאצל”) שני צמדים אל הקבלות ניגודיות, שביניהם יש הקבלה שאינה ניגודית. אך הדברים מובאים כך, שרק מתוך ההקבלה השנייה מסתברת הראשונה: המשורר כתב רבות על המוות, אך כשבא המוות אליו ממש, לא היה כלל כפי שכתב עליו. ומפני שכתב עליו “בגוונים ענוגים, באדמומית שלכת, ברחיפות שמימיות” ועוד תארים מעין אלה, מצפה הקורא, שבבוא המוות ממש, יהיה לא־ענוג, לא־שמימי, אלא גס, ארצי, פרוזאי, אכזרי… הצמד השני: בילדותו נאבק לעיתים בילד חזק ממנו ותמיד פחד מן הרגע, שבו יצטרך להיכנע. אך משבא הדבר “הייתה הרווחה: מנוחה, מנוחה, מנוחה…” החיוך הקפוא שבו מסתיים הסיפור כמו מצרף את זיכרון ההיאבקות הראשונה עם האחרונה ורומז לקורא, מה חש המשורר במותו.


אז ועתה, שם וכאן

גם ב“את האדם נשקתי” (ג 79) יש תבנית דומה של הקבלה בין ה’אז' וה’עתה‘: אז, לאחר מות האֵם, נפרדה האישה הצעירה מאביה במילה “פַּפּוצ’קה” והלכה אל חדר בעלה; עתה, לאחר מותה של אישה זו, נושקת הבת לאב באותה מילה “פַּפּוצ’קה” וממהרת אל בחיר ליבה. עם זאת יש גם הקבלה ניגודית בין מראהו של האיש, שאז היה בעל ועתה הוא אב ואלמן; עתה, מתוך הסבל, הגיע אל הבגרות ואל השלֵמות. מתקבלת אפוא התבנית השכיחה בסיפורים רבים של שופמן ובגוונים שונים: החיים חוזרים על עצמם, ובכל זאת אין זו חזרה עיוורת. סיפור דומה הוא “בת” (ג 289): גם בו הקבלה ניגודית בין ‘אז’ ו’עתה’, אב ובתו, ומוטיב החיים החוזרים על עצמם בשינוי נוסח בשתי מערכות: קודם הוא קינא לה, אחר כך היא קינאה לו.

מלבד צמד זה של עבר והווה - כשני מוקדים של זמן - שכיח הצמד של ‘שם’ (אירופה, הגולה) ו’כאן' (ארץ־ישראל, המולדת), כשני מוקדים של מקום, שסביבם מתרכזת העלילה בשתי מערכות. למשל: כאן נושק הנכד לסבו, בעוד ששם נהרגים זקנים על נכדיהם (“נשיקת הנכד” ג 230). שורה ארוכה של הבדלים בין ‘שם’ ל’כאן' מונה הסיפור “בינינו לבין עצמנו” (ג 133). הבדלים אלה מוזכרים בקיצור ואחרי כן מובא ביתר פירוט מקרה אחד מדגים: יחס העוברים־ושבים לגנב שנתפס. הפואנטה כאן בתגובתה הלא־צפויה של אישה צעירה, הקוראת מול “מוכר הקוּקוּרוּזות” שתפס את הגנב: “ואם לקח, אז מה? ובכן, לקח!!”


ארבעה ואריאנטים

המוטיב של ניגודי זמן וניגודי מקום חוזר בעשרות סיפורים, אם כמוטיב מיבני־מרכזי ואם כמוטיב־לוואי. בשעה שהוא מרכזי, הסיפורים על פי רוב קצרים, המבנה שלהם יותר סכֶמאטי ורבים מהם ניתנים לסיווּג לאחת מארבע התבניות הבאות:


1. אז ושם היה הדבר כך, ואילו עתה וכאן נהפוך הוא.

2. אז ושם היה הדבר כך, והינה גם עתה וכאן הדבר כך.

3. אז ושם היה הדבר כך, עתה וכאן נדמה שנהפוך הוא, אך בעצם הדבר כפי שהיה אז ושם.

4. אז ושם היה הדבר כך, גם עתה וכאן הדבר כך, אך בעצם נהפוך הוא.


הסיפורים שניתן לשייכם לתבניות 1 וְ־3 הם הרוב. הפואנטה משלימה בדרך כלל את התבנית בכך שהיא מייצגת בקיצור את האנטיתזה לַתֶזה שהובאה באריכות, או שהיא חוזרת ומסכמת וממצה את הניגוד. בסיפורים רבים יש להחליף ‘אז’ ו’עתה' ב’קודם' ו’אחר־כך‘, ואת ‘היה’ ב’נדמה’, ואז תבנית מס' 1 מתנסחת: תחילה נדמה היה, שהדבר כך, אבל אחרי־כן (או: לבסוף) התברר, שאינו כך. ובמקביל לשינוי זה יש גם ואריאנטים לשאר התבניות.


לתבנית מס' 1 (אז ושם היה כך, עתה וכאן נהפוך הוא) ניתן לשייך את הסיפור: “בשביל מי?” (א 273). קודם נדמה לקורא, שבִּיסְקוֹ יונק מן האחרים: להם החוויות, הוא הצופה; לבסוף מתברר, שנהפוך הוא: רק בזכותו להם החוויה; הפואנטה מסכמת בשתי מילים את השאלה, מי חי בשביל מי, הצופה בחוויה בשביל המתנסה בה, או להפך; וייתכן לראות בהעמדה זו של השאלה אליגוריה לאנטיתזה של האמן והחברה. כן משתייכים לתבנית זו הסיפורים: “כאחד האדם” (ב 293): עוני, קשיי פרנסה; החיים רותמים את האדם ומשווים אותו עם השאר. קודם הוא היה פרחח יוצא דופן. אחרי כן נעשה עובד כמו כולם. הפואנטה נעזרת בניב ובשם הסיפור ומסכמת. וכן בסיפור: “מה עשיתם?!!” (ג 97): זוג צעיר. הם חשבו שהעולם מכוער ולא כדאי להביא ילד לעולם. האישה עושה ניתוח הפלה, ואז מתברר להם, שהעולם בכל זאת יפה, והם מתחרטים. הפואנטה מעלה היבט חדש. מוטיבים אנטיתטיים שוליים נוגעים למוטיב “האירוניה של החיים”: רופאת הנשים המנתחת בעצמה הרה; ידיד חושד בבעל הממתין בחוץ, שהוא ממתין לראיון ובוגד באישתו. דוגמה נוספת: “במקום נופש” (ד 21). בבית הבראה, שני הפייטנים קודם זלזלו בסוחר בן השבעים, אבל אחר כך קנאו בו על כוחות החיים התוססים שלו.


דוגמאות לתבנית 2 (אז ושם היה כך, גם עתה וכאן כך): “אני רוצה לראות!” (ג 103). הילדים באוסטריה אוהבים לראות, איך טובחים חזירים, והילדים בארץ מחכים בסקרנות לראות, איך יחנוק הפתן שבגן החיות את השפן. הפואנטה מסכמת את המניע המשותף, שהוא גם שֵם הסיפור. למעשה יש גם בסיפור זה ובדומים לו מוטיב אנטיתטי: בין אפיזודת הטבח בחו“ל וסקרנות הטרף בארץ, מקשרים המשפטים: “עד שסוף־סוף עלה בידינו להימלט מארץ ‘החיות הצהורות’ וגוריהן, וגוריהן… והינה - " נמצא, שהתבנית בעצם: שם היה כך; חשבנו, שכאן יהיה אחרת. והינה גם כאן הדבר כך. לתבנית זו שייך גם הסיפור “שוב?!” (ג 161): שם הרביצו התלמידים לַילד בבית הספר, והאֵם דיברה נמרצות עם המנהל, ופה היא חשבה שיהיה אחרת, אבל גם כאן מרביצים; כאן, עם מנהל זה, שהוא משלנו, היא תדבר אחרת! הקבלה, אנטיתזה ופואנטה לא מובנת: האם זה רמז, שכאן היא תרביץ למנהל? או ששם ה”נמרץ” לא היה נמרץ כל כך?

ב“בלילה ההוא” (ג 265): חברי הטוב אמר לי במריבה: “אם אמות הלילה - אתה רוצחי!” בנו סיפר, שגם לו אמר פעם כך, אך בלילה ההוא מת באמת. הפואנטה משלימה אנטיתזה והקבלה בסיום דו משמעי: החיים חוזרים על עצמם ואינם חוזרים על עצמם. אולי רק במקרה לא־מת החבר בראשונה? ובשנייה - אולי מת במקרה?

“טאטוסיו!…” (ג 276): אחרי השואה, העלם הפליט בא אל הרופא. בת־הרופא קוראת לאביה “טאטוסיו!” בבדיקה העלם הוגה בא, וכשנשאל על מות אביו, הוא נאנח: “טאטוסיו!” הפואנטה משלימה הקבלה או מוטיב מנחה. המילה החוזרת בשנייה מבטאת געגועים אל אביו, אל הנערה ואל המכנה המשותף: רוך.

“מדינה” (ג 327): שם מיררו את חייו, עד שכמעט התאבד, ואף כאן כך. שם רצה לקפוץ לנהר, כאן - לים. שתי תמונות מנוגדות ומקבילות: ניתן היה לחשוב, שכאן יהיה אחרת, אבל… הפואנטה משלימה את ההקבלה. היא מבוססת גם על המעבר מן המוחשי אל המושאל או על משחק בהשאלה: נהר החיים; חתר, צלח, הגיע אל החוף הנכסף… האמירה העקיפה: החיים חוזרים על עצמם.


דוגמה למס' 3 (אז ושם היה כך, עתה וכאן נדמה שנהפוך הוא, אך בעצם הכול כפי שהיה אז ושם): “מכתבים” (ה 9). תחילה חשב, שיקרע את כל המכתבים של אהובותיו הנשכחות. רק את מכתבה של מייטה החליט שלא לקרוע, אבל לבסוף קרע גם אותו. כן מקביל הסיפור הקבלה של ניגוד ושל דמיון את האהובה הראשונה, מייטה, ואת האחרונה - איריס. הפואנטה מצרפת את שתיהן: בבת אחת קרע את המכתב האחרון עם הראשון - גורל אחד לזיכרונות.


כדוגמה לתבנית מס' 4 (אז ושם היה כך, גם עתה וכאן כך, אך בעצם נהפוך הוא) נזכיר את הסיפור “את האדם נשקתי” (ג 79) שכבר הוזכר: מדובר על נסיעה. אוניה. ‘שם’ ו’כאן' אינם מוזכרים במפורש, אך משתמעים. אהבה בעבר, אהבה בהווה. אז, לאחר מות האֵם, נפרדה האישה הצעירה מאביה במילה “פַּפּוצ’קה” והלכה אל חדר בעלה; עתה, לאחר מותה של אישה זו, נושקת הבת לאב באותה מילה וממהרת אל בחיר ליבה. עם זאת יש גם הקבלה ניגודית בין מראה האיש שאז היה בעל ועתה הוא אב ואלמן; עתה, מתוך הסבל והזמן, הגיע אל הבגרות ואל השלֵמות. מתקבלת תבנית שכיחה אצל שופמן: החיים חוזרים על עצמם, ובכל זאת אין זו חזרה עיוורת.


אנטיתזה של השוואה

זו דרך נוספת של בניית האנטיתזה. “ברק בעב הענן” (ב 290) משווה פאשיסטים וסוציאליסט: חשבתי, כולם רעים וחשוכים. אבל נוכחתי, שיש גם מי שיכול לעמוד נגדם. המשפט האחרון מביא את תוצאות ההשוואה: “ונרגע הלכתי לדרכי”.

ב“שני התרנגולים” (ב 9) הילד בעיירה כמו משווה בין התרנגול הלבן והתרנגול שחור, בהקבלה להשוואה בין הסב לסבתא, ונרמזת הכללה: שני סוגים של בני־אדם, שתי גישות לחיים. הפואנטה משלימה תבנית זאת: בַּיום נשמעת תכופות קריאתו הקולנית והמרגיזה של התרנגול הלבן. רק בסוף הלילה נשמעת “קריאה ממושכת, ערֵבת־קול, עם הטעמת כל הרעידות והזיגזגים שלה; אחריה נגרר גרגור־גווע של כלות־הנפש”. וקריאה זו, האחת, הלילית, מלאת החוויה, הייתה של השחור.

בַּסיפור “הפסלת היפה” (ג 152) עורך המספר השוואה לא־מפורשת בין פסלי העירום שלה (בעיקר של מערומי נערות) המוצגים והגלויים, ובין גוף העירום שלה, החבוי והמשוער. עירום פסליה אכן יפה; אבל יש ודאי עירום יפה מהם. הפואנטה בסומק שעולה בלחייה ומעיד, שהיא הבינה, ועם זאת הוא רומז לקורא, מה הייתה ההשוואה שנערכה. ההשוואה בין עירום הפסלים ועירום גופה ניגודית (הגלוי לעומת החבוי) וכן ניגודית ההשוואה בין הלהיטות שלה לעסוק במערומי נשים והלהיטות שלו, הדומה והשונה. וכן, בין מה שראה ומה שלא ראה. וכל אלה עם רמז עימות בין האמנות והחיים ובין הנצחי והחולף.

הסיפור “הרמוניקה” (ב 179) משווה את התנהגותם הבהמית של בני האיכרים עם המוזיקה שהם מנגנים. חשבתי, שהם חיות רעות, אבל לפי המוזיקה, יש בהם גם אדם אחר. חשבתי שהכול רע, והינה יש גם משהו טוב. הנושא: החיוב שבשלילה.

בסיפור נוסף (ג 221) יש הקבלה ניגודית בין הנערות העליזות העובדות ברפת ובין “אבי כל החיים” העצוב. הפואנטה: שֵם הסיפור והמילה האחרונה הם המפתח, המסבירה במי המדובר. מילה זו, נושא משפט ארוך שנדחה לסוף: “הפר”. בהשוואה ניגודית מפתיעה בין הנערות לפר נרמזים פרדוכס והדיאלקטיקה של החיים.

ההשוואה תמיד מפתיעה: “איש התלתלים” (ב 313) משווה בין אליהו התשבי ו… קבצן מגיד עתידות. באוסטריה, בכפר. תחילה הוא נראה בִּיבְּלי (תנ"כי) והתברר, שהוא ארצי. גם כאן, כמו בקודם, רק במילה האחרונה או בשתיים־שלוש המילים האחרונות מתברר לקורא, מה הייתה ההשוואה.


פואנטה של צמצום וספק

בקבוצה נוספת של סיפורים בעלי תבנית אנטיתטית מייצג רובו של הסיפור את התזה, ואילו הפואנטה אינה באה לסתור אותה, כמו ברוב התבניות שסקרנו עד כה, אלא רק מצמצת אותה או מעמידה אותה בספק. למשל, ב“נשיא בית הדין” (ד 5), אומר לעצמו השופט: “חסל עונש תלייה! לתלות אסור, ויהי מי האיש!…” אבל בסוף הסיפור, כשהוא חושב, מה לעשות בתליינים - הוא מהסס.

בסיפור נוסף העוסק בשופט, (“אסור!…” ג 292), אומר התעקיף: יפה עושה השופט, שהוא מעניש את המנסים להתאבד; דרך חמורה זו של החוק היא הטובה - בתנאי, שהשופט עצמו לא ייתפס פעם בניסיון התאבדות. הפואנטה מביאה לשינוי־פתאום בזווית הראייה של המסַפר ולפנייה ישירה אל השופט: “שופט, חזק ואמץ!” וזו קריאת עידוד דו־משמעית, שכּן היא עשויה להתפרש כמחזקת את ידי השופט בבואו להעניש מתאבדות צעירות, או - כמחזקת את ידיו שלא יתאבד הוא עצמו… סיפור נוסף המשתייך אולי לתבנית זו הוא: “טבטונים” (ג 60): שורת אפיזודות מצטרפות לפורטרט קיבוצי של כפר באוסטריה. האלמנה גרובר רוכבת על אופניים; יורשו של שמיד כבר מסייד, בעוד קודמו אורז; הקצבים וגנר ומאייר שונאים זה את זה; האנשים סובאים, טובחים ומתעלסים. הֶרטה מלבלבת. אביה השוטר הרג את נובק הבריון, ורק היא בכתה… האנטיתזה: הם היו כאלה, היא הייתה אחרת. אבל קיטוב זה אינו חד־משמעי, ונשאר ספק, איך ניתן למצותו. ב“אניוטה” (“עוללות” ו, ה 76) התבנית: אניוטה הייתה כזו וכזו, אבל פעם נהגה כך וכך. התקבולת לכאורה ניגודית בינה לבין עצמה, וזו כנראה הפואנטה. גם ב“מֵעֶרב עד צהריים” (ג 127) הפואנטה מצמצמת ומעמידה את הסיום בסימן של אירוניה: בתל־אביב, במלחמה, בלילה ובבוקר הוא חלם על ילדותו הרחוקה. בצהריים באה האזעקה וגילתה לו את היופי שבהווה. האירוניה, שהוא מגלה פתאום את היופי של השמים, שהם אותם השמים כמו בעבר.


ללא מקום, ללא זמן

רבים מסיפורי התבנית האנטיתטית אין להם ייחוד של זמן או של מקום: עלילתם עשויה להתרחש בכל עיר ששם שלטת תרבות המערב ובכל עשור של המאה התשע־עשרה או העשרים. על־זמניוּת ועל־מקומיוּת זו ועימה גם קיצורם של הסיפורים - רובם מונים פחות מעשרים שורות! - מבליטים מאוד את התבנית הסְכֶמאטית המונחת ביסוד הסיפור. אך עם כל הדמיון בתבנית, נבדלים הסיפורים זה מזה בגוונים דקים רבים: את הכלליות מאזן תמיד קו של ייחוד, לעיתים קו זה עומד במרכזו של הסיפור, לעיתים זה קו־קישוט צדדי, שלכאורה אינו נָגֵע - רֶלֶוואנטי - ובכל זאת הוא מעניק לסיפור את טעמו.

למשל, ב“הצרצר” (ב 298) יש רק 12 שורות בתבנית אנטיתטית שקופה: מול חלומות הילדות ההתפכחות שבבגרות. בילדות נשמע ברמה קול הצרצר; הימים היו ימי זהב ואש, ובלילות נקשר שביל החלב באור שבקע מחלון הנערה האהובה. בבגרות דהו האש והזהב, שביל החלב קיבל משמעות אסטרונומית. זו האנטיתזה. והיא נדושה למדי. אך הפואנטה מוסיפה קו של ייחוד: בתו הקטנה של המסַפר תפסה צרצר ורצה להראותו לאביה, אלא שהאב מסב את פניו, ואינו רוצה לראותו.

“בתי הקטנה והרומאן הגדול” (ב 240) מעמיד כתזה ואנטיתזה את השאלה הנושנה, אם הנשים הן חיות רעות או מלאכים מתוקים. הקבלה ניגודית נוספת בסיפור היא ההשוואה בין האישה כמאהבת והאישה הקטנה - הבת; ובין האישה שבספרות - ובחיים. כל אלה מתרכזים בעלילה המסופרת ב־16 שורות: המסַפר קורא בספר שבו המחבר מתאר את החיה הרעה שבאישה; בתו הקטנה של המסַפר, בת השנתיים וחצי, יושבת על ברכיו ורוצה גם היא לקרוא ברומאן הגדול. בסופו של דבר מניח המסַפר את האישה שברומאן ונושק לבת שעל ברכיו. זהו אפוא סיפור אנטיתטי ‘רגיל’, העורך השוואה ומספר מקרה פרטי המדגים איזו הכללה. הפואנטה היא המשפט האחרון, המשלים את התבנית. אבל הרבה חן נוסף לסיפור מאיזה פרט לא־נָגֵע לכאורה, המוזכר פעם באמצע הסיפור: באותו יום ניסתה אישתו של המסַפר לגזוז את שערה של הבת ולהתקין לה תספורת קצרה והדבר לא עלה בידה: “עקבות המספרים הגסים אוצלים לה (לבת) דבר־מה נוגע עד הלב”. מוטיב זה חוזר ועולה במשפט־הפואנטה המסיים את הסיפור: “כזב ושקר! - השלכתי את הספר אל השולחן ונשקתי בצמא את הראש המתוק, הגזוז בידים לא־אמונות.” השיער הגזוז מוסיף לבת קו שובה לב של חוסר ישע, ובו אולי רמז, שייתכן שיש גם מעט אמת בדברי הרומאן הגדול על החיה הרעה שבאישה… שהשחיתה את השיער החמוד.

הסיפור “האדם טוב” (ב 300) גם הוא בעל פואנטה המשלימה את התבנית האנטיתטית: אם עסק לך עם אדם רע, נדמה לך שכל האדם רע, ואם עסק לך עם אדם טוב, נדמה לך שכל האדם טוב. אבל תבנית סכמאטית זו קרמה כאן עור וגידים של מקום ושל זמן ויש בה מידה רבה של אינדיווידואציה,13 עד שהיא מהימנה על הקורא בזכות ‘הצבע המקומי’ שבסיפור: כפר אוסטרי. עוני. עיקולים. הכול תלוי במקרה: אם בא מעקל רע - האדם רע; וכשבא מעקל טוב - האדם טוב.

ב“שֵמות תחת שֵמות” (ב 303) מסופר, כיצד הסלאבים מתעללים בגרמנים, והגרמנים - בסלאבים. זו הסכֶימה. והלבוש: המסַפר נזכר, איך הלבלרים הרוסים או הפולנים מוגיעים את לשונם בבתי המשפט בשמות: “שלזינגר, פלדמן, זילברשטיין.” בעוד שעתה הוא שומע, איך מכריזים הפקידים הגרמנים: “סמוטני, פוקורני, טשייקה”.14 הפואנטה מסכמת אנטיתזה זאת ב־3 מילים: “שמות תחת שמות”. ועוקצהּ בכך, שהיא מזכירה את התבנית: “עין תחת עין”. אלא ש“עין תחת עין” היא תפיסה - אמנם פרימיטיבית וברברית - של צדק, בעוד שכאן היא רומזת: עוול שָם ועל פה.


בומראנג ותצלובת

תבנית אנטיתטית נוספת מצויה בסיפור “כבלים” (ב 297) וב“גרוע מגוי” (ב 21). ניתן לכנות תבנית זאת בכינוי המושאל ‘בומראנג’, המכֶּה אחרים - מוּכּה בעצמו, או: נאה דורש ואינו נאה מקיים. ב“כבלים” מוצג סופר אינטלקטואל אשר הטיף תמיד - ובעיקר בספרו “האנושות הכבולה” - נגד הנוהג לכבול אסירים בכבלי ברזל. סופו שהוא נוסע ברכבת בקרון אחד עם פושעים חמורים, וכשבא שומר לבדוק את כבליהם, סבר הסופר לרגע, שעומדים להתיר את כבליהם… והחוויר. ב“גרוע מגוי” מוצג יהודי אנטישמי,15 המרבה לטעון, ש“היהודים גרועים מן הגויים” והמתעלל ביהודי, עד שאומרים עליו, שהוא עצמו “גרוע מגוי”. בשני הסיפורים משלימה הפואנטה את התבנית.

בסיפור “הוא” (ב 149) מצטלבות שתי תבניות והפואנטה מתַפקדת בשתיהן: האחת היא של מוטיב מרכזי, מַנחה, המשמש שלד לסיפור כולו: שוב ושוב נתקל הבעל בזכרו של אותו ‘הוא’ - המאהב הראשון של האישה האהובה, אפילו כשהאישה נוטה למות. זוהי תבנית של הקבלה חוזרת - בסיפור הנידון היא חוזרת 8 פעמים. אך עם זאת בנוי הסיפור גם על הקבלה ניגודית: תמיד פגש הבעל בזכרו של אותו ‘הוא’ כבזכרו של אויב המפריע את חייו, אך כשהיא נטתה למות, פגש בזכרו כבזֵכר ידיד הבא לסעוד את חייו.

סיפור אנטיתטי נוסף, בו מצטלבות כמה תבניות, הוא “אחרון” (ג 105). ראשית, יש בו הקבלה בין הווה לעבר: המסַפר, הרואה בעלי מלאכה (בהווה המסופר), נזכר בבעלי המלאכה שראה בילדותו, במבנה סכֶמאטי של 3 אפיזודות: הירשל הסנדלר, בייניש הפחמי, יענקל השען. המכנה המשותף: הפטיש, “קורנס הסנדלרים”, “קורנס הנפחים”, ו“הפטיש הקטנטן והנחמד” של השען. הקבלה שנייה: כל בעלי המלאכה האלה מייצגים את העבר ובונים את העתיד. בחלק השני של הסיפור מובאת הקבלה ניגודית: אבל גם הקבצנים הם מעין “בעלי מלאכה” המייצגים את העבר, אלא שהם מתאמצים להרוס את העתיד. אף בחלק זה יש שלוש אפיזודות המתארות “פושט יד תימני ישיש” אחד. הסיפור בנוי כך, שהקורא נאלץ מדי פעם לתקן את ציפייתו ולשנות את תפיסתו בעניין התבנית: תחילה נדמה, שהעיקרון המארגן את האפיזודות הוא: בעלי מלאכה, פטישים; אחרי כן: בעלי מלאכה המייצגים את העבר; אחרי כן: הם מייצגים עבר ובונים עתיד, כנגד הקבצנים; אחר כך: אלה המייצגים עבר ובונים עתיד, כנגד המייצגים עבר ואין להם זיקה להווה. ורק עם הפואנטה - המחשבה המיוחסת לפושט היד, המוטל על המדרכה ועוצר את התקדמותו של הטיול של איזו תנועת נוער - נשלמת התבנית של הקבלה ניגודית.


חיזוקים לשוניים

ולבסוף, בסיפורים אנטיתטיים אחדים מקבלת הפואנטה חיזוק על ידי סממנים לשוניים מיוחדים: ב“אבי תמרה” (ב 288) למשל, התבנית אנטיתטית פשוטה: כשטוב לתמרה, נדמה שהאב מיותר; אבל כשרע המצב, מתברר, שהאב דרוש ודרוש. או: כשטוב לה, נותנת הבת את דעתה על המחזרים; אבל כשרע לה, היא סומכת רק על אביה. הפואנטה משלימה תבנית זאת, אך עיקר חיזוקה בא לה מן האליטראציה ומן החזרה: כשרצים לחפש את האב, הוא צץ לבסוף לקראת המחפשים מן התוהו־ובוהו - “קורן, קדוש, קברניט, אב, אב גדול, אבי תמרה.” יתר על כן, המילה ‘אב’ מקבלת משמעות חדשה ע"י פיזור האותיות, בנוסף על החזרה והאליטראציה: הוא היה אבי תמרה! מאחר שהקורא יודע כבר מראשית הסיפור, שאיש זה הוא אביה־מולידה של הנערה, לא נמסר במשפט המודגש שום מידע חדש, ועל כן מחפש הקורא משמעות משנית: לא רק אביה־מולידהּ, אלא אף אביה־סועדהּ־ותומכהּ, לא רק אביה הביולוגי, אלא אף אביה הנפשי.

בסיפורים אחדים הסממנים הלשוניים באים לא רק לחזק את הפואנטה, אלא הם עיקרה. למשל, בסיפור “הנעזב” (ג 317) מסופר על בחור שאהובתו עזבה אותו וחוזרת ופוגשת אותו ברחוב. האנטיתזה היא בין כוונתה הטובה - היא רצתה לנחם אותו - ובין התוצאה הרעה - היא פגעה בו פגיעה קשה. הדבר מודגם באפיזודה קצרצרה: מכונית מתקרבת ביעף, והנערה מושכת בשרוולו של הבחור כדי להרחיקו מן הסכנה, הפואנטה במשפט: "בתנועה אימהית זו הרגתהו עתה עד תום - - ", כלומר, היא לא רצתה שהמכונית תהרוג אותו (הרג ממש), אך במגע ידה הרכה הרגה אותו (הֶרֶג מושאל).

וכן בסיפור “בין קברים ומצבות” (ה 43): המסַפר מרחם על שוכני הקבר, ששוב אינם נהנים מחוויות רבות של החיים, למשל - מן הציפייה לבואו של נושא המכתבים או לבואו של פקיד הבנק. נושאי המכתבים מביאים מכתבים, קופאי הבנק מביאים כסף, “אבל לא בשבילכם, לא בשבילכם”. והנחמה האחת: “גם נושאי המכתבים וגם הקופאים, אם במוקדם ואם במאוחר, יבואו אליכם אף הם. בוא יבואו!” והפואנטה כאן במשמעות הכפולה של “לבוא”:16 החיים מצפים לנושא המכתבים שיבוא (ויביא מכתב), ואם אינו בא, יש מקום לנחמה: חכה, הוא עוד יבוא! והמתים אף הם מצפים כביכול לנושא המכתבים, אבל מאחר שכבר אינם עתידים לקבל שום מכתב, הם עתידים להתנחם, שיקבלו את נושא המכתבים, ונחמה זו היא נחמה־שבנקמה.


לסיכום

לסיכום: סקרנו 68 סיפורים של שופמן, שהמכנה המשותף שלהם, שהם בנויים בתבנית של הקבלה ניגודית ומסתיימים בפואנטה. מבנה אנטיתטי או לפחות מוטיב אנטיתטי ניכר נמצא בעוד 19 סיפורים,17 שאינם בעלי פואנטה, זאת אומרת, שסוג זה של הקבלה ניגודית כולל כחמישית מכלל סיפוריו של שופמן.

סיפורים אלה ניתָן למיין מיון נוסף לתבניות משנה: יש בעלי צמד ניגודים אחד, יש בעלי צמד כפול ומשולש, יש שההקבלה הניגודית מצטלבת בהקבלה שאינה ניגודית. הניגודים השכיחים ביותר הם בין שתי רמות של זמן, של מקום או של ניסיון, או בהשוואה של דברים הקשורים ברמה אחת של זמן, של מקום או של ניסיון. הפואנטה שבסיפורים אלה18 לרוב משלימה את התבנית: בעוד שהצד האחד של ההקבלה נִבנֶה באריכות (יחסית!) ברובו של הסיפור, מביאה הפואנטה בקיצור נמרץ את ‘הצד השני של המטבע’. אך לעיתים מביא הסיפור את ההקבלה הניגודית כשהיא ‘מאוזנת’, ואז הפואנטה מסכמת וממצה את הניגוד. הוא הדין בסיפורים שיש בהם הצטלבות או חפיפה של תבניות אחדות: גם כאן הפואנטה מייצגת לעיתים תבנית אחת מול השאר, או מתַפקדת בתבניות אחדות. הרבה פעמים הפואנטה מקבלת חיזוק ע“י שֵם הסיפור או ע”י פסוק או אימרה ידועה, ע"י אליטראציה או חזרה מודגשת המביאה לעיתים להכללות, ואז נתפס הסיפור כמקרה פרטי המדגים חוק כללי, או הפואנטה מעבירה את המסופר מן המשמעות המילולית אל המושאלת. דווקא הגיוון הרב בתחומה של תבנית מצומצמת מדגים את כוחו של שופמן בסיפור הקצרצר.


  1. מנחם פרי. “‘העיוורת’ ליעקב שטיינברג”. ב“מדריך ללקט סיפורים”. חוברת עזר למורים. משרד החינוך והתרבות, היחידה לחינוך חברתי בבה“ס העל־יסודיים. תשכ”ז. עמ' 6.  ↩

  2. כל מראי המקום מתייחסים להוצאה: “כל כתבי ג. שופמן”. הוצ' דביר ועם עובד. תל־אביב. 1960.  ↩

  3. העמודים: 58, 62, 65, 75, 80, 81, 85, 86.  ↩

  4. “אדם בארץ” (4:12); “עיניים ונהרות” (7:19); “אור חדש” (4:19); “בשלכת” (2:10); “הינה הנו” (2:9); “לפי שעה” (2:12), ועוד. המספרים שבסוגריים מסמנים את מספר המילים במשפט שלפני האחרון ובאחרון.  ↩

  5. למשל: “נדהם, נבוך, הריהו מביט ממך והלאה, מביט פזורות, נוגות, נואשות – כאיש האלוהים מעל פסגת נבו” (5:10; כאן שני המספרים מסמנים את מספר המילים בשני חלקי המשפט. עמ‘ 83. וכן בעמ’ 59, 75). מדוע הפואנטה של הבדיחה חייבת להיות קצרה, מסביר פרויד במחקרו “הבדיחה וזיקתה ללא מודע” במונחים של הצטברות אנרגיה ושחרורה בבת אחת ולא בהדרגה.  ↩

  6. בעמודים: 32, 58, 59, 65, 67, 72, 74, 75, 81, 86.  ↩

  7. “אדם בארץ”, “אור חדש”, “הסייד”, “הינה הינו”, “לפי שעה”, “אל הים”, “בעיגול”, “הידיד”, “את האדם נשקתי”.  ↩

  8. כגון: “לכו אל הסייד, סובלים, אל הסייד על סולמו…” (ג 59).  ↩

  9. ויקטור שקלובסקי היה אולי הראשון, שמָנה את ההקבלה הניגודית בין תבניות היסוד של הסיפור. וראה: Viktor Sklovskij: “Theorie der Prosa”. Aus dem Russischen, Gisela Drohla. S. Fischer. Frankfurt a. M. 1966. S. 10.  ↩

  10. תעקיף (פאראפראזה) זה כמובן אינו ממצה את הסיפור, ויחסו לסיפור בערך כיחס תצלום הרנטגן למראה הגוף: תמונת השלד מוסרת את עיקרי מבנהו, אך אינה מעידה על יופיו או כיעורו. כוחה של הערה זו יפה אף לגבי התעקיפים שיבואו להלן.  ↩

  11. מונח זה מובא לפי ספרו של בירדסלי:

    Monroe C. Beardsley. "Aesthetics. Problems in the Philosophy of Criticism. Harcourt, Brace & World. New York. 1958. Ch. Primary and Secondary Meaning. pp. 122–126.  ↩

  12. לפי אברהם שאנן, “מילון הספרות החדשה, העברית והכללית”.  ↩

  13. על מקומה של תופעה זו בספרות העברית, עמד פרופ‘ שמעון הלקין בהרצאותיו, וראה: “מבוא לסיפורת העברית”. רשימות לפי הרצאותיו של פרופ’ ש. הלקין בתשי"ב. ערכה צופיה הלל. מפעל השכפול. ירושלים. 1960. מעמ‘ 330 ואילך. מאז עובדו ההרצאות מחדש בידי פרופ’ ציפורה כגן.  ↩

  14. שמות אלה, וכן משפטים רבים מסיפור זה חוזרים בסיפור “אדם על אופנים” (ב 305), שאף הוא סיפור פואנטה, אך אין לו מבנה אנטיתטי, אלא סוגו: פואנטה המשלימה את התמונה.  ↩

  15. מוטיב זה חוזר באחדים מסיפורי שופמן מהווי הצבא והמאסר, כגון ב“על המשמר” (א 207). וראה גם את מסתו של ברוך קורצוייל: “שנאת עצמו בספרות היהודים” בספרו: “ספרותנו הצעירה – המשך או מהפכה?” מעמ' 344 ואילך.  ↩

  16. משמעות כפולה זו שימשה חומר ל‘מתיחה’ כבר בימי קדם. כשאמרו לר‘ אמי ולר’ אסי: “רב הונא בא!” הם הביעו בהלה ותרעומת, עד שהרגיעום: ארונו בא". (מו“ק כה; וראה גם ב”ספר האגדה" של ביאליק ורבניצקי).  ↩

  17. והם: “טיול” (א 132); “רעי אלפּ והאחות הצעירה” (ב 30); “הקטנים” (ב 42); “סוף־סוף” (ב 44); “בחיק הטבע” (ב 143); “הכומר רץ” (ב 186); “הטוב בידידים” (ג 116); “קיבוץ בעמק” (ב 143); “בת־אדם” (ג 153); “הנביא” (ג 177); “אכן גדולה הארץ” (ג 255); “הנכד” (ג 300); “רעש בתי הספר” (ג 311); “לבוב” (ג 321); המחזה “נהיה נא ידידים” (ג 334); “דור הולך ודור בא” (ה 17); “אל־עלמיין” (ה 44); “נאלוג” (ה 54); “בנימין השַמש” (ה 73).  ↩

  18. בבדיקת הפואנטות אף בשאר הסיפורים נמצאו עוד סוגים רבים, כגון: הפואנטה מדגימה פרדוכס (31 סיפורים) או שאבסורד עשוי שיהיה הגיוני (4 סיפורים), ההופכת את משמעות הסיפור ומחייבת את הקורא לארגן מחדש את ציפיותיו, המודיעה לקורא מה היה עקרון ארגונו של החומר, המעמידה את הסיפור בהקשר רחב יותר, ע"י היבט חדש, הֶחְבֵּר או הסבר לא צפוי; הפואנטה הקושרת תופעות רחוקות, המאירה באור אירוני את שֵם הסיפור, מסכמת את נסיון חייו של הקורא; פואנטה מושאלת, פואנטה שיש בה מימוש השאָלה… ועוד סוגים וגוונים רבים.  ↩

המלצות קוראים
תגיות