רשימה זו¹ מבקשת להצטרף לדיון בתבניות־המבנה הרווחות בסיפורי שופמן, שהחל בו בשעתו גרשון שקד, ולאחר מכן הצטרפו אליו מבקרים אחדים בארץ, כגון נורית גוברין, ובארצות הברית, כגון נחום טארנו.

הֶחְבֵּר וזיכרה לא צפוי כפואנטה    🔗

אחדים מסיפוריו או רשימותיו של שופמן מסתיימים בהֶחְבֵּר או זיכרה² לא צפויה היוצרים סיום של פואנטה. למשל, הסיפור הקצרצר “חיבוק” (ה 11) מסַפר על עוזרת בית ערבייה, שהתקשרה מאוד אל בית אדוניה שעל הכרמל (מסירותה מודגמת בשתי דוגמאות), ועל הילד הבהיר, שהתקשר מאוד אל העוזרת השחורה (אהבתו אותה מודגמת בדוגמה אחת). כל אלה מסתיימים בהרהור מפתיע של המסַפר: “חבל שישעיהו בן־אמוץ לא ראהו!” - מדובר על החיבוק, שחיבק הילד את העוזרת. שמו של הנביא מזכיר כמובן את חזונו, “וגר זאב עם כבש…” וגו'. וזיכרה זו מוסיפה לסיפור אמירה עקיפה אירונית: הוא, ישעיהו, חלם רק על אהבה בין זאב ובין כבש, אבל על אהבה בין ילד יהודי בהיר ואומנת ערבייה שחורה לא היה מעז לחלום. וחבל שלא ראה את המראה, כי אז היה נוכח, כמה עולה המציאות על חזונו. כלומר, קשר נפשי עמוק בין יהודי(ם) לערבי(ם) נראה רחוק ואוטופי יותר מחזון ישעיהו, אך הוא אפשרי ובתנאים מסוימים הוא עשוי להתגלות כתופעה טבעית.

בסיפור זה מציעה הזיכרה הלא־צפויה עקרון מארגן, מעין ‘תכלית’, לשם מה נמסרו כל הפרטים, איך הנערה הערביה תולה כבסים, איך היא נושאת את סל המכולת, איך השתוללו על הכרמל רוחות וגשמים ועוד: בסיום מתברר, שכל אלה הכנה והדגמה למקרה של קשר בין ילד יהודי ונערה ערביה. והיא - הזיכרה - מאפשרת למחַבר להציע את ‘מוסר ההשכל’ שלו שלא בדרך של אמירה מפורשת, אלא בעקיפין.³

עוד סיומים בציטוט    🔗

סיום מפתיע בציטוט יש אף ברשימה “אוויר בראשית” (ה 66): כשצריך המסַפר להמתין בתור לאוטובוס היה רע, “נדמה כי כל חיינו אינם אלא מין עמידה־בתור ארוכה אחת… לקיצנו.” אבל בשעת הנסיעה היה טוב - וכאן בא תיאור נוף של שניים־שלושה משפטים, ובסיום זיכרה תנ“כית: הערב - ערב תנ”כי, העלטה - “עלטת אברהם”, התאנה - “הינה הינם העלים הרחבים והרעננים, אשר כיסו בשעתם את מערומי הזוג האנושי הראשון.” מכאן שֵם הרשימה: האוויר - “אוויר בראשית”. סיום זה מאפשר את ‘קיומה’ של הרשימה, בלעדיו לא הייתה לה ‘עמידה’:⁴ עתה אין זו רק תבנית אנטיתטית של תקבולת ניגודית: בהמתנה היה רע ובנסיעה היעה טוב; נוספות שתי הקבלות, בין “התחנה המרכזית” ובה האוויר רע בגלל ריח המכוניות, ובין הכרמל ובו האוויר טוב, בגלל “ריח התנ”ך". וכן בין תחושת הקץ בהמתנה ותחושת הראשית בנסיעה. תחושת הראשית מובאת לסיפור באמצעות ההרהור באברהם (ראשית האומה) וההרהור בתאנה (ראשית החיים, הזוג הראשון).

סיום מפתיע בזיכרה לפסוק מצוי גם בסיפור “פתח ופתח” (ה 72). ואף כאן הוא משלים את התקבולת הניגודית: הילד בעיירה זוכר ויכוח בין הלמדן המופלג והמלמד הקטן בבית המדרש החדש, “הבית השני” הבנוי לבֵינים שנבנה על חורבות הישן, “הבית הראשון”, שהיה עשוי עץ, ולבסוף הרהור הכללה, “יש אשר מצוקים ינצחו את האֶרְאֶלים”, במקום המקור “ניצחו אראלים את מצוקים…” (כת' קג–קד).

קישורים מפתיעים    🔗

תופעה נוספת, המאפיינת סיפורים רבים של שופמן: מתוארים שני דברים שונים - תהליכים, תופעות, מקרים - וסיום הפואנטה מוצא קשר לא־צפוי בין השניים. למשל: בסיפור “צר” (ב 212) מסופר על קניית בגדים בווינה ועל אנטישמיות. המסַפר קנה בגדים חדשים במחשבה שהם נפלאים, אך כשבא אל ביתו מצא, שהמוכרים, “הזילברשטיינים והליכטנשטיינים הללו” רימוהו, הבגדים צרים מדי, אי אפשר להתנועע בהם דרך חופש, וכשמספר לו חברו על התגברות האנטישמיות בעולם, הוא עונה לו: “לָעולם צר… העולם אינו יכול להתנועע דרך חופש.” סיום זה מקשר בין קניית הבגדים והאנטישמיות הגוברת ע“י מעבר מן המוחשי אל המושאל, בין המעמד הפרטי להכללה. ע”י ההקבלה השקופה בין תחושתו של המסַפר ובין דבריו על העולם, מתקבלת אמירה עקיפה מורכבת, שאינה חד־משמעית: מצד אחד ניתן להסיק הצדקה עקיפה של האנטישמיות: ממצבו הפרטי לומד הדובר על הכלל; מפני שהיזלברשטיינים מרמים את העולם, העולם שונא אותם. היהודים עצמם אשמים באנטישמיות, יש יסוד אובייקטיבי לשנאה הזאת. מאידך יכול הקורא להסיק בדיוק את היפוכם של הדברים: מפני שבגדיו של הדובר צרים עליו, הוא מדבר על העולם במונחים של בגדים צרים, אין מראים לאדם אלא מהרהורי ליבו, הפוסל במומו הוא פוסל ואין יסוד אובייקטיבי לשנאת היהודים. זהו סוג מיוחד של אירוניה. לפי ההגדרות המקובלות⁵ היא דרך אמירה, שבה הכוונה המסותרת סותרת את ההצהרה המפורשת. ואילו כאן יש שתי אמירות עקיפות סותרות זו את זו. יתר על כן, הלא הקורא יהודי וכן המספר. ידיעה זו מוסיפה עוד גוון לאירוניה.

בסיפור “על צד” (ג 95) נזכר מעפיל במיילדת של העיירה, ציפה,⁶ כיצד נשאה אותו מתוך בית בוער. מדובר אפוא על שני דברים: א. על מצבו של המעפיל בהווה, כשהוא נישא באוניית המעפילים; ב. על זיכרונותיו בעניין ציפה המיילדת. הסיום קושר את שני המצבים: בעזרת פסוק מן התנ"ך נוצרת ההקבלה בין השניים. מה שמציל את הסיפור מפשטנות יתירה הוא - ה’הטעיה' שהוא מטעה את הקורא. עם קריאת הפיסקה הראשונה, המספרת כיצד הצילה ציפה את המסַפר בעודו ילד, קושר הקורא את המסופר לשֵם הסיפור ולמוטו “על צד” (לפי ישעיהו ס '4, ס"ו 12): המעפיל עמד על צד האונייה, וציפה נשאה אותו על צידה; ציפה הצילה אותו מן השריפה, ואף האונייה הצילה אותו מן השואה ומן השריפה. אבל הסיפור מעלה דווקא הקבלה אחרת: ציפה, שהצילה אחרים, מתה בעצמה; והאונייה אף היא הלכה ונטתה על צידה.⁷

הסבר מעורר תהייה    🔗

בסיפורים רבים מובא הסבר או קישור, שיותר משהוא מסביר או מקשר, הוא מעורר תהייה. למשל, ב“לוויה” (ג 173) מסופר על שיחה על: האם פגישה עם לוויה עם כניסתו של אדם למקום חדש סימן רע? אחד המשוחחים מסַפר, שנסע לעיר חדשה ברגשות מעורבים, כי היו שם אישה שהעריץ וגבר שהוא שנא. הסיום מקשר את כל אלה: עם כניסתו לעיר פגש לוויה, המובל לקבורה היה הגבר, והמתייפחת שבקהל המלווים - הייתה האישה. הסיפור מבליט את פשטנותו, אין בו אפילו פרט מייחד אחד, לא שֵם הגבר, לא שֵם האישה, לא שֵם העיר, לא פרט כלשהו בתיאור, ורק על הלוויה נאמר, שהייתה “ארוכה, חגיגית, רצינית”. במבנה פשטני זה - מסופר על שני דברים ולבסוף מסתבר שהם קשורים - משתייך הסיפור אל קבוצת סיפורי התקבולת הניגודית, שהיא אצל שופמן השכיחה ביותר: קודם נדמה שהדבר כך, אח"כ מסתבר שאינו כך. אך יש שני דברים המְאזנים את הפירוש הפשטני: לא ברור, אם סיפר המסַפר את סיפורו כדי לאשר, שפגישה עם לוויה בכניסה למקום חדש סימן רע היא, או כדי להכחיש זאת. איננו יודעים, מה היו שאר מעשיו של המסַפר בעיר החדשה, אם ההצלחה האירה לו פנים או הפנתה לו עורף, ואף איננו יודעים, מה היו רגשותיו למראה הלוויה. “בשמחה נסעתי” - מסופר, כשהמדובר באישה; “באי־רצון נסעתי” נאמר, כשהמדובר באותו גבר; וכשמתברר לו, “כי הוא הוא המובל לקברות וכי האישה הבוכה היא היא” זו שציפה לפגוש - נאמר: “ומה נפעמתי” והוא לשון סתום מבחינת המְקַדם הרגשי. אי־בהירות זאת חשובה לנושא הסיפור: הדגמת הדו־ערכיות בתופעות החיים. דו־ערכיות זאת מוצגת תחילה כתחושה סובייקטיבית, ברגשותיו של הנוסע אל העיר החדשה, ולבסוף היא מתגלה כחוקיות אובייקטיבית, כשלוויה אחת מקשרת בין האישה והאהובה והגבר השנוא. הדבר השני המְאַזן את פשטנותו של הסיפור נובע דווקא מהעדר פרטים: מפני שאין שמות לדמויות הפועלות ואין שום פרטים המייחדים אותן, אין לקורא ביטחון גמור, אם הנפטר והמקוננת היו זהים ממש עם הדמות השנואה והדמות האהובה, או שהייתה זאת רק זהות מושאלת, כאילו אמר המסַפר: כשנודע לי שגבר אלמוני מת, עלה בדעתי, שאולי שנוא־נפשי הוא, שהרי כל גבר עשוי למות; וכשראיתי את האישה המתאבלת עליו, עלה בדעתי, שאולי היא היא הנערצת עליי, מפני שכל אישה עשויה להתאבל פעם על מת. פקפוק זה נובע מכך, שהמסַפר הלא ודאי הכיר את שתי הדמויות ולא ידע שיש קשר ביניהן, והינה עתה, למראה הלוויה, הבין שיש קשר, ואולי אף הִכיר, שיש קשר בין בני האדם בכלל.⁸

המסַפר־העֵד ה’מקורי'    🔗

ב“אבנים” מתרשם המסַפר, בבואו לקיבוץ, מדברים אחדים: תחילה מן האבנים הרבות, אחרי כן גם מהֶרכּב חברי הקיבוץ: מהם “פליטי הנאציוּת”, מהם “הראשונים, הכחושים, המחושלים”, “מהם גם מגויסים” (לצבא הבריטי, לבריגאדה); כן הוא מתרשם מן העצב והמועקה למשמע סיפורי המגויסים “משם” ולמשמע הודעות הרדיו. הוא מתרשם אף מן העצב שבעיני הפרות ברפת, כשהנערות חולבות אותן. המקשר את כל אלה, הוא השימוש במילה ‘אבן’, תוך מעבר מן המשמעות המילולית למושאלת. תחילה מוצא המסַפר מִתכונות האבן באותם ראשונים: “ועתה לא נותרו בהם אלא גרמיהם בלבד, ובהם, בגרמי אבן אלה, התגייסו. אבנים, אבנים אף הם!” אבל מה יְקַשר את השאר - את פליטי הנאצים, את הנערות ואת הפרות? עם סוף הסיפור פונה המסַפר אל אחת הפרות הנוגות: עצבות זו מהיכן לך, בת ארץ־השפֵלה? האם מפני שמולדתך נתונה בידי צר, או מחמת… ההפראה המלאכותית? ואולי איזו אבן אחרת מעיקה בחשאי על ליבך הבהמי?" - כך, בהרהור אחד, מאַחד המסַפר על דרך ההשלכה את תוגת האבנים, תוגת קורבן הנעורים ואת תוגת התקופה. המְאַזן את הפאטתיוּת כאן הוא המושא של השלכה זו, פרות הולנדיות, וכן ההֶחבֵּר המפתיע בעניין ההפרייה המלאכותית.

בסיפור “במלקחיים” (ג 213) רואה המחבר הפגנה בעניין השואה. שואה זו מתגלה לו משתי בחינות, המתאחדות בפסוק “עַם כי יחרב”: עַם כי יחרב ממעשי הנאצים, ועַם כי יחרב מפני שהוא דָבק בפסוקי קינות מ“תקופת האבן, תקופת הברזל”, שתש כוחם מול ההשמדה המודרנית. אחרי כן הוא שומע שיחות טלפון בבית מרקחת⁹ על ענייני החולין של אנשים שונים. פלוני, למשל, מסַפר, שבן נולד לו - במקחיים. ומיד מקשר המסַפר את הרושם החדש עם הקודם, את שיחת הטלפון עם ההפגנה: “כן, בבמלקחיים… על כורחו הוציאוהו לאוויר העולם: לא רצה לצאת, לא רצה!”

ענייני החולין של אנשים שונים. פלוני, למשל, מסַפר, שבן נולד לו - במלקחיים. ומיד מקשר המסַפר את הרושם החדש עם הקודם, אל שיחת הטלפון עם ההפגנה: “כן, במלקחיים… על כורחו הוציאוהו לאוויר העולם: לא רצה לצאת, לא רצה!”

דוגמאות נוספות, בקיצור:

“בנדיט” (ג 227): לאחר השואה, משפחה אימצה יתום, אך לא נתנו אהבה כמו לילדיהם. רק ידיד פייטן מלטפו, הנער מוצא בו אב. הפואנטה מקשרת ביניהם: גורלם אחד. מגורלו של הנער “היתום החי” מובאים פרטים רבים, והקורא כמו מתבקש להשלים את המקביל לגבי הפייטן: גם הפייטן כמו יתום חי בין האזרחים המפוטמים. הם, שאימצו את הנער, הרגישו את עצמם רק נותנים, ורק הוא, הפייטן, ידע, שהנותן גם מקבל (מוטיב של תקבולת ניגודית).

“בין חיות ועופות” (ג 246): ביקור בגן החיות של תל־אביב ביום הכרזת המדינה. החיות מקבלות בעיני הצופה, בדרך ההשלכה, היבטים של מדינת ישראל: גאה ביותר מלך החיות, שמצא מדינה. הסיום הקושר את האריה עם מדינת ישראל, מביא את הקורא להשלים קשרים אל המדינה גם אצל הג’ירפות, בנות היענה, חזיר־הבר, והכפירים. פואנטה מקשרת בין תופעות ע"י מימוש הניב “מלך החיות”.

“אוניית קרב אורחת” (ה 19): הקהל מביט באוניית הקרב וחושב על חידות העתיד. המלחים יוצאים להתעלס. בין שני אלה מקשר ההרהור, שזוגות האוהבים יוצרים את העתיד. הקישור בהחבּר מפתיע של פסוק.

“כבקרת רועה…” (ה 46): הֶחבּר של פסוק יוצרת קשר בין ההגמון והפסנתרנית הצעירה בנשף המיעוטים. וכן: “אמנים” (ה 49): חבורת אמנים. אתליט מת מהתקף לב. פואנטה מקשרת ע“י הֶחבֵּר רחוק, תנ”כי. וכן: “קרן אחת” (ה 73): זיכרונותיו של ילד מן העיירה, חזיונות דניאל, מובאה ממנדלי - הפואנטה מקשרת בדרך אירונית בין השלושה, בכך שהיא מייחסת למנדלי פסוק מדניאל, המתכוון כביכול לאותה פרק באותה עיירה.

ראיתי - וחשבתי: העבר חי בנו    🔗

שכיחה בסיפורי שופמן התבנית: ראיתי - וחשבתי, או: סיטואציה והסבר. סיפורים הבנויים לפי תבנית זאת מקבלים את ההצדקה לקיומם כסיפורים באחת משתי דרכים, או בשתיהן כאחת: בדקוּת ההסתכלות של המסַפר שהבחין במעמד המיוחד, או במקוריות מחשבת־התגובה שלו, המכילה לרוב מעֵין הסבר לא־צפוי לַתופעה. למשל, ב“עששית הנפט” (ב 221), שכל־כולו 9 שורות: המעמד - בהפסקת חשמל מסתכל הבן הקטן בעששית הנפט “בהתמכרות, בדבקות, בהתפשטות גשמיותו המעטה”. האֵם אינה מבינה השתקעות זו, אך למסַפר יש הסבר: “מתוך עששית זו רומזים אליו אבותיו ואבות־אבותיו, ועימהם, עימהם מתייחד הוא עתה בחשאי”.

הסבר זה, הטוען, שקיים בנו לא־מודע קולקטיבי של זיכרונות תורשתיים, אינו פרי המצאתו של שופמן: תחילה דגלו בו סופרים אחדים,¹⁰ אחר כך גם מדענים.¹¹ לאחר זמן סר חינו בעיני המדע,¹² שוב דעה זו נחלתם של הסופרים בלבד, עד שהחוקרים יגלוהו מחדש.¹³ בסיפורי שופמן מצוי הסבר זה בסיפורים אחדים, כגון “וינר נוישטט” (ב 223): בכל פעם שעובר המסַפר בתחנת הרכבת של עיירה זו הוא נתקף בעצבות כבדה מנשוא בלא לדעת מדוע (הסיטואציה), עד שהוא קורא ב“ספר הדמעות” את “מעשה השמד וההרג שאירע בעיר זו לפני שבע מאות שנה”. עתה הבין פשר עצבותו (ההסבר). לפי הסבר זה חיו בו הזיכרונות חיים לא־מודעים.

אותה השקפת־עולם משתקפת בסיפור נוסף בעל אותה תבנית: “פרצופים לא רבים בעולם” (ב 264). כאן מובאת רק הסיטואציה, ללא הסבר: “הינה הולכת ובאה לקראתי נערה בעיר נכריה - ורוח אהבה חריף מעיתים עברו נשב בפניי. הרי זו סימקה על הקורסו בלבוב לפני חמש־עשרה שנה. אפילו הכובע הוא זה של סימקה…” במקום הסבר בא הרהור תהייה: “לתומה עברה עליי, מבלי לחוש, מבלי דעת כלום לחלוטין. האמנם? דומה, במבטה היה בכל זאת מה כזוכרת משהו אף היא.” המסַפר והקורא יודעים, שנערה זו אינה אותה סימקה, ואין כאן אמונה בגלגול נשמות, לא נאמר בסיפור, שסימקה ההיא מתה,¹⁴ ונערה זו אינה כה צעירה, ובכן, אין הסיפור מתכוון לטעון, שנשמתה של סימקה נכנסה לנשמתה של אותה נערה. אלא הסיפור מתכוון לומר, לפי דעתי, שלשתיהן, לסימקה ולאלמונית, ולסיטואציה על הקורסו בלבוב, ולסיטואציה שברחוב בעיר הזרה - יש אבטיפוס משותף בדמות ובסיטואציה, המפעם בשתיהן: יש מהות חוזרת בתופעות המתחלפות.¹⁵

“אבנים עגומות” (ג 253): אבני העיר לבוב היו עגומות, עוד אז, בימים הטובים (הסיטואציה); הן חשו את כל הנוראות שהיו בעבר ואת כל הנוראות שיהיו בעתיד (הסבר).¹⁶

“בן השבע־עשרה” (ג 279): הצעיר, בעמדה, מוגיע את עיניו, כשהוא מכוון את הרובה (הסיטואציה); הוא נלחם גם ב“אויבינו מאז ומעולם, לרבות גייסות נבוכדנצר וטיטוס” (ההסבר). גם כאן העבר חי בהווה.

רעיון זה חוזר - תמיד בשינויי גוון - ברבים מסיפורי ארץ־ישראל של שופמן: המסַפר מגלה בהם מדי פעם את העבר (התנ"ך) חי ומְפעם בהווה.¹⁷

עוד מעמדים והסברם    🔗

סיפור נוסף בתבנית סיטואציה והסבר הוא “השלושה” (ג 155): 27 שורות מתארות את התנהגותם יוצאת הדופן של שלושה חיילים צעירים, המודגמת סכימאטית ב־3 דוגמאות:¹⁸ אינם מתערבים בשאר החיילים ואינם משוחחים בינם לבין עצמם; אינם מביטים בנערות; אינם מביטים בשמים למרות פחד ההפצצות ובשעת האזעקה הם מוסיפים לעשן במנוחה; לבסוף שורה אחת מציעה הסבר לכך על דרך הפואנטה: “לא חיילים סתם - טייסים הם.” הסבר זה אינו מפתיע לגבי הדוגמה השלישית, ניתן להבין את הטענה, שטייסים אינם מפחדים מאווירוני האויב כשאר האנשים. אך מדוע אינם מביטים בנערות, מדוע אינם משוחחים ואינם מתערבים בשאר החיילים? הקורא כמו מתבקש לשכלל בעצמו את ההסבר ולתהות על אותה איכות נפשית מיוחדת, שהשהות הבודדת במרומים מקנה לפי סיפור זה לטייסים.

ואריאציה לנושא זה יש בסיפור “ההיסטוריה עצמה” (ג 158): פלוני אינו יורד למקלט בשעת ההפצצה (הסיטואציה); הוא היסטוריון, והלא לא ייתכן, שהיסטוריון יברח מפני ההיסטוריה עצמה! (ההסבר).

עניין ההפצצות חוזר בסיפור נוסף: “השארית המעטה” (ג 181): ירושלים, הכותל המערבי. הזקנה עשתה מעשה צפוי - ליטפה אחת מאבני הכותל, אך לבסוף עשתה מעשה לא צפוי - גהרה על האבן בפישוט זרועות. זו התבנית האנטיתֶטית בתיאור הסיטואציה. וההסבר: “ניסור אווירונים נשמע ממרום.” גם המעשה הצפוי וגם המעשה היוצא־דופן הדגימו עניין אחד: את אהבתה הרבה של הזקנה לכותל זה. שֵם הסיפור מקנה לסיפור עוד ממד, שכּן לא ברור, אם הוא מתייחס לכותל או לזקנה או… לאהבה. אף סיפור זה, כרוב סיפוריו של שופמן, הוא סיפור פואנטה.

“באמצע השדה” (ג 222): “זוג־אוהבים” על הדשא, מתעלם מן העוברים־ושבים; העוברים מיוצגים בשלוש דוגמאות: ערבי על חמור, שיירת רוכבים ועדת נערות. הנערות מתקלסות בזוג ומעפרות אותו בעפר, כשהן כעוסות מאוד. עד כאן הסיטואציה. המספר נזכר, איך גירשו פעם בריוני הנוער ההיטלרי זוג יהודי צעיר מתוך אֲפָר בסביבות גראץ וקראו אחריו: “לפלשתינה!” הוא שואל את הנערות לפשר כעסן, והגדולה שבהן עונה בצעקה: “שוכבים ומתנשקים באמצע השדה!!” חלק זה בסיפור מייצג את ההסבר. המיוחד בסיפור זה, שהמסַפר אינו מסביר ומחייב את הקורא לתהות על סיבת כעסן של הנערות. הסיפור מביע בעקיפין את ההשקפה (הרוֹוחת ברבים מסיפורי שופמן), שהחיים חוזרים על עצמם בשינוי הצורה, תוך שמירה על מהות קבועה. כן יש הקבלה מטאפורית לא מפורשת בין תיאור הטבע בראשית הסיפור (“התפרחת הלבנה בשכנותם של התפוזים האחרונים, רעי המראה. ראשית ואחרית נפגשו”) ובין העלילה: אולי אף כאן נפגשו ראשית ואחרית כשבדרך פרדוכסאלית זוג הבוגרים מייצג את הפריחה, והנערות - את העבר, את הכמישה?

סיפורים נוספים הבנויים בתבנית זאת, בקיצור:

“הבו גודל לה!” (ג 282): הנערה היפה נישאה לחייל קטוע הרגליים (הסיטואציה). ניתנים למעשה זה שלושה הסברים צפויים (רצון להצילו, רחמים, אהבה) והסבר לא צפוי: אמביציה להתמודד עם הגורל עצמו.

“אורח” (ה 18): הזקן בתערוכת הנשק האריך להביט ביונים (הסיטואציה); אולי היה זה ישעיה בן־אמוץ? (ההסבר). “רציני וכבד אחריות” (ה 22): כלב פלוני אינו מתעלס באהבים עם כלבות ככל הכלבים (הסיטואציה); הוא עבר אל בני האדם ומודאג מן המצב בעולם (ההסבר, על דרך ההשלכה: המסַפר כמו מבין אותו).

“כוח אבנים” (ה 31): המסַפר תוהה על מקורות הכוח הנפשי של הבנים שנפלו (הסיטוציה); נוף ירושלים והעבר החי בו נתנו להם כוח (ההסבר). לרשימה זו מבנה אנטיתטי: תחילה לא הבנתי, אבל אחר כך הבנתי. מה שמציל סיפור זה מפשטנות הוא, שאין המסַפר מפרט בדיוק, מה הדבר שהוא הבין למראה הנוף, וכי הבנתו זו, העלומה, מחייבת את הקורא לתהות ולנסות לפרש.¹⁹

“אֵם הנער” (ה 36): לכאורה לא נתן הבעל דעתו לַמחזרים אחר אשתו, אך בכל זאת חיבב ביותר ידיד אחד, “שהפתיע באדישותו לעקרת הבית” (יסוד אנטיתטי); הידיד לכאורה היה אדיש לאישה, אך רצה לראות את בנה הישֵן (הסיטואציה). אז הבין הבעל, “שבכל באי ביתו אין כידיד האדיש הזה נוהה בליבו אחרי… אֵם הנער.” עוד מוטיב אנטיתטי. את ההסבר כמו מתבקש הקורא להבין מתוך נסיון חייו.²⁰

ביקשנו להראות, שיש בסיפורי שופמן כמה תבניות־יסוד החוזרות בגוונים רבים. הפעם הודגם הדבר בסיפורים, שבהם מושך את תשומת הלב בעיקר סיום הפואנטה - על ידי אסוציאציה מפתיעה, על ידי קישור מפתיע בין דברים רחוקים או על ידי הסבר מפתיע של סיטואציה המתוארת בַּסיפור. נראה, שבתחום זה הגיע שופמן להישגים מגוּוָנים. ניתוח התבניות וגוניהן מראה ששופמן, כשהוא נראה פשטן, לרוב יש בו בכל זאת מידה של מורכבות, אך בשעה שמגלים מורכבות זו, לרוב מתגלה בה בכל זאת מידה של סכימאטיות ושל פשטנות.