“מגרש השדים” הוא רומאן, שנוח להדגים בו, כיצד תבניות אחדות לא נצטרפו יפה זו עם זו: אצל הטבח הקלוקל נקל להבחין בין התבלינים שהוא תיבל בהם את התבשיל יתר על המידה, אצל החייט הקלוקל נקל לעקוב אחרי התפרים, וזה וזה טובים להדגמה של מצווֹת לא־תעשה. הספר מייצג סוגה ספרותית שכיחה בשוק ספרי הבידור וברשימת המצליחנים רבי־המכר, שממעטים לדון בה בביקורת: הקיטש.

יומן קריאה וצְפייה    🔗

יש הקוראים ויש הצופים על פי האופנה: נוטלים את הספרים וצופים בסרטים ש’מדברים עליהם החודש' - אלה הם המעורים בחברה. ויש הקוראים וצופים על פי איזו שיטה שקבעו לעצמם, כמו אותו חבר ותיק שלי, שמאז ימי תנועת הנוער לא חדל ‘להשתלם’.¹ הוא לקח ברצינות את הדיבר השמיני בין עשרת דיברות “השומר הצעיר”, האומר ש“השומר משתלם השתלמות גופנית ורוחנית…” וגו' ומזכיר מדי פעם, שקרא ספר זה או אחר “במסגרת הסמינריון הפרטי” שלו…² ויש הקוראים בספרים והצופים בסרטים כפי שהמקרה והמזל מזַמנים. זו שיטתי.

להלן כמה רשימות חטופות, המנסות להתפשר עם שאר השיטות: בחרתי בכמה ספרים וסרטים שעוררו עניין בחברה ואשר נזדמן לי לקרוא או לראות וסיכמתי את רשמיי “במסגרת הסמינריון הפרטי שלי”, של תבניות הסיפור.

מהו ואיזהו ‘קיטש’    🔗

המילה ‘קיטש’ מוצאה מגרמניה: היא הופיעה בחוגי האומנים במינכן סביב 1870. יש גורסים שהיא שיבוש המילה האנגלית sketch, רישום חטוף, שעברה במשמעות מושאלת מן הציור אל התיאטרון והמוזיקה, ומקורה במילה הגרמנית Skizze שבאה מן האיטלקית, schizzo. לפי סברה אחרת, מקור ה’קיטש' בפועל הגרמני kitschen, לאסוף בוץ־רחוב, להחליק ולמרוח אותו, ובמשמעות מועברת, למכור, להתפטר ממשהו ע"י מכירתו. שלושתן, הסְקֶטְש, הסְקיצָה והקיטְש, נקלטו בעברית.

בסלנג של מוכרי האומנות במינכן תיפקדה המילה ‘קיטש’ ככינוי לתמונה זולה המיועדת לתיירים אנגלים ובעיקר אמריקנים, שבאו בהמונים לאירופה כדי לקנות שם תרבות בזול.

לפי הלקסיקונים הקיטש הוא -

אומנות למראית־העין שקל למכור אותה, ההולמת את הטעם ההמוני, שאין בה טעם־אמת ולא אמת אומנותית פנימית, שעיקרה חיקוי גס ומעוּוָת של יצירה מוּכּרת ויש בה יומרת־שווא של ביטוי (גרו פון וילפרט).

אומנות שלמראית־העין, שבה חוסר כוח־עיצוב מוסתר ע"י תכנים המגרים את הדמיון בתחום הארוטי, הפוליטי, הדתי, או הסנטימנטאלי (קְנַאוּאֶרְס).

“מגרש השדים” כאילו נוצר במיוחד להדגים הדגמה קלאסית את האנאטומיה של הקיטש. אין זאת אומרת שכל קיטש הוא יצירה נטולת כל כישרון. וכבר אמר שלונסקי, שכדי ליצור קיטש של ממש, דרוש קיטשרון.³

העלילה    🔗

“מגרש השדים” ערוך במבנה מרשים של רומאן־מופת קלאסי: פרולוג, ארבעה חלקים, אפילוג. לאחדים מאלה יש בראשם אמרת־מוטו ולעיתים אף אמרות־מוטו אחדות. סיפור המעשים - שנסקור אותו לפי סדר החלקים והפרקים - יש בו 6 תבניות־סיפור מרכזיות:

א. נבואה והגשמתה

ב. המשבר - הידרדרות עד לשפל, וראשית עלייה

ג. הלקח - המפקפק נשתכנע

ד. ההסבר הכפול - הרציונלי והאי־רציונלי

ה. ההטעיה - חשדות־השווא מתבדים

ו. החטא ועונשו

הפתיחה

זקן לבוש בגדי חאקי (כעבור 220 עמודים יתברר, ששמו האב לנקסטר מרין, ישועי פאליאונטולוג וארכיאולוג), מסיים חפירות בעיראק סמוך לנינווה, כשהוא מלא תחושת־באות כבדה. הוא נטל קמע של השֵד פאזוזו בנינווה, שב הביתה לארה"ב, כשהוא יודע, שעד מהרה יהיה עליו לשוב ולהיפגש עם אויב ישן (11–14).

א. תחילתו של דבר

1. השחקנית כריס מק־נייל מגלה סימנים מוזרים סביב בתה ריגן: קולות משונים מן החדר, חפצים נעלמים ומתגלים במקום לא־צפוי, רהיטים כבדים מוּזזים, המיטה מתנדנדת. לכל אלה יש לכאורה הסבר הגיוני. בבית גרים: ריגן בת ה־12, זוג משרתים והמזכירה שרון. בא לבקר בורק דנינגס, במאי שתיין המנבל פיו באנגלית מהוקצעת. כריס גרושה, בעלה־לשעבר האווארד ברומא. בורק מקלל את קארל המשרת ומאשימו שהיה בגסטאפו. (17–45).

2. האב דאמיין קאראס, ישועי ופסיכיאטר, מבקר אצל אמו הגלמודה. הוא מתייסר בספקות. (46–49).

3. כריס פונה לרופאים, אף שאין לה אמון בהם, כי היה לה בן, שמת לאחר טיפול מוטעה. ריגן מפגרת במתימטיקה, מנבלת פתאום את הפה, משקרת. ד"ר קליין בודק אותה, אין ממצא ברור. כריס מוזמנת לסעודה בבית הלבן. היא מחליטה לערוך מסיבה אצלה. מסתבר שיש לה בעיות־כספים. (50–58).

4. הסעודה בבית כריס. יש גם מגדת עתידות. מדובר על תופעות על־טבעיות, על עבודת השטן. בכנסיה נעשו מעשים של חילול קודש. מדברים על קורבנות־אדם. בחדרה של ריגן מורגש קור עז. בורק מנבל את פיו. ריגן מופיעה בין האורחים ומשתינה על המרבד. מגדת העתידות נראית מודאגת. המיטה של ריגן שוב מתנדנדת נוראות (59–73).

ב. על פי התהום

1. אימו של קאראס מתה. הלוויה. הוא נזכר, שהיה צורך להביאה נגד רצונה למוסד סגור. קאראס חוזר אל מעונות הישועים - מדובר על מעשים חדשים של חילול הקודש. קאראס: אולי עושה זאת כומר מטורף, שאפילו בעצמו אינו יודע, מה הוא עושה. נראה שיש חשד, שקאראס עשה זאת. משחררים אותו מחובותיו כיועץ, ממנים אותו מרצה בבית הספר לרפואה (76–84).

2. ד"ר קליין בודק את ריגן. הסימפטומים החריפו. היא משוחחת עם חבר דמיוני, קפטן האוודי, ששמו מזכיר את שם אביה האווארד. לרופא יש המון הסברים: הפרעה באונה הרקתית, מחלת־הנופלים, היסטריה, אך כל הבדיקות שליליות. הרופא מודאג מאוד. מגדת העתידות שולחת ספר לכריס, “עיון בעבודת השטן”. הספר נעלם (85–95).

3. כריס מזעיקה את ד"ר קליין ומומחה עצבים. ריגן במצב נורא, מנבלת פה, מאוננת, משנה קולה, מיללת, נובחת, צוהלת, מתעוותת עד שמצחה נוגע בעקביה, יש סימני אישיות כפולה. בודקים גלי מוח. עורכים ניקור מותני. וילי וקארל הלכו לסרט. בורק יצא ונמצא מת. ריגן זוחלת כנחש בעקבות שרון. הרופאים: יש לשאול בעצת פסיכיאטר (96–107).

4. יש בריגן כוחות עצומים. היא טוענת, שהאוודי מכאיב לה. הפסיכיאטר מהפנט את ריגן. אגרטל נשבר באורח מסתורי. ריגן טוענת, שמישהו נמצא בתוכה. עונה במילים תמהוניות, הפוכות: נך - כן. דהאפאינא - אני אף אחד. הקול שיוצא מריגן מודיע, שרוצה להרוג את הילדה, תופס את הפסיכיאטר באשכיו. הרופאים מסבירים: זו מין היסטריה. מופיע קינדרמן, מפקח המשטרה למקרי רצח. בורק דנינגס נרצח, הופל מחלון הבית, לאחר שסובבו את ראשו לאחור. קארל מתנהג באופן חשוד. הבלש מזהיר מרוח פרצים. כשיוצא, מבחין, שהתריסים אינם מוגפים בחדר ריגן, למרות שאמרו לו, שהם מוגפים. קארל בעבר גנב סמים. יש לו בת, שנעלמה. הרופא, שאצלו גנב את הסמים, ביטל את ההאשמות, נתן המלצה טובה. קינדרמן חוקר גם את מעשי חילול־הקודש וקורא תיאור מדעי של עבודת השטן, רושם את שמו של קאראס (108–129).

5. קאראס מתאמן בריצה, קינדרמן בא לחקור בעניין חילול הקודש ורצח בורק. קאראס מספר על מקרים של פרוורסיה מינית שטנית ואכזריות שטנית. קינדרמן מגלה, שהצבע, שבו צבעו את הבתולה הקדושה בכנסיה זהה לצבע, שבו צבעה ריגן את הציפור שלה. קארל יוצא מבית ברובע עוני ופורץ בבכי (130–143).

6. הסימפטומים של ריגן מחריפים. כריס אתיאיסטית, לכן לא מובן, איך להזיותיה של ריגן אופי דתי. קליין מדבר על דיבוק, סהרוריות ותופעות פאראפסיכיות. צלב נמצא אצל ריגן, אך איש לא נתן לה אותו. הספר על עבודת השטן נמצא, היה בחדרה של ריגן, והיא קראה בו, כנראה. ציטוטים מן הספר. קינדרמן בא לחקור. תוך כדי כך נוטל דף ממכונת הכתיבה שבה מדפיסה שרון. חוקר גם את קארל: הלה מסר דברים לא־נכונים על מעשיו בשעה שנרצח בורק: טוען שהיה בסרט, אך מסתבר, לפי שאלות, שלא היה. כריס מגלה, שלפני שנרצח, עלה בורק לחדרה של ריגן. ריגן מאוננת עם הצלב נגד רצונה, הדיבוק מכריח אותה. בחדרה צחנה וקור. היא צווחת: “תני לישו לדפוק אותך, חזירה!” כריס מתמוטטת (144–165).

ג. התהום

1. כריס פוגשת את קאראס על גשר, תחילה חשבה שהוא אחד הבא ‘להתחיל איתה’. היא שואלת, אם ימסור למשטרה, אם ייוודע לו, שנעשה פשע, ועל גירוש שדים. הם הולכים לראות את ריגן, קאראס חש תחושת־באות קודרת. ריגן קשורה ברצועות, היא שלד מגחך בשטניות, מליאת קיא וצואה. “אני השטן” קורא קול מתוכה ומשוחח עם קאראס באוצר מילים זר לריגן. “אני בתוך החזירונת. גם אימך איתנו”. ריגן משמיעה קולות של חיות, אך קאראס מסביר את הכול בלי דיבוק: פסיכוקינֵזיס, מבנה המוח… כריס: “היצור שם אינו בתי!” קאראס ישקול. קינדרמן עוקב אחריו. קאראס אוסף מחקרים של פרויד, יונג ועוד, מנסה לשכנע עצמו, שזאת היסטריה. קיבל סרט עם קולה של ריגן, הקליט מה דיברה. קורא בספר: הסימפטומים המתוארים בו מתאימים לריגן. ייתכן שקראה ומשחקת את אשר קראה. כמעט לַכּול יש הסבר הגיוני. קאראס מקשיב להקלטה, משתכנע: היצור ההוא אינו ריגן. רואה תמונה של פאזוזו. הרבה מגרשי שדים מתו או נדבקו בדיבוק. מחליט לערוך ניסוי במים קדושים, לראות, אם השטן יבחין במים רגילים. משוחח עם השטן. חש מגע קר בעורפו. פחד? השד אינו יודע את שם אימו של קאראס (179). מגירה זזה. מורגש ריח כרוב כבוש כשמדובר על קארל. ריגן מודיעה, שבִּתו חיה ומכורה לסמים. השד שבריגן מסרב לדבר יוונית עם קאראס, כדי שיישאר יסוד של פקפוק. הוא נפגע מן המים הקדושים, אינו מזהה, שאלה היו מים רגילים. מופיעות ‘ישויות’ אחדות: השטן, האם, בורק, נשמע מלמול סתום. הכול הוקלט על טֵיפּ. אך קאראס עדיין אינו מאמין. כשהוא יוצא ונוסע, קארל מצטרף אליו. קארל מבקר בבית עוני בפרבר, שם בתו, בעלת מום מכורה לסמים, שוכבת עם גבר. הוא נותן לה כסף. נתפס ע"י קינדרמן שעקב אחריו (169–211).

2. קאראס משמיע את סרט ההקלטה למומחה, שיבדוק. הוא מתלבט, עדיין יש הסברים לכול: לריחות, לפסיכוקינזיס. כריס מגלה לקאראס, שתחושות האשמה של ריגן לא באו בגלל הגירושין, אלא מפני שהיא רצחה את בורק. קאראס מחליט לערוך גירוש שדים כאמצעי השאה (העברה? סוגסטיה?), אך יש לקבל רשות מבישוף. בודק את התיק הרפואי של ריגן במרפאה, שבה נבדקה שבועיים, ואת רישום גלי המוח שלה אצל רופא העצבים - אין תנודות כלל. ממהר לביתה של כריס, רואה את קינדרמן אורב, משוחח איתו עד שהלה נוסע. משוחח עם השד. השד מדבר גרמנית ולטינית. גרמנית יכלה ריגן לשמוע מקארל וּוִילי, ולטינית? אולי ע"י טלפאתיה, כי בשעה שקאראס שואל, הוא גם עונה במחשבתו. השד עצמו מסביר זאת (225). המומחה לקול פסק: הקולות שהוקלטו על הסרט כנראה מיצורים שונים, אבל אינו מוכן להישבע. והמלמולים באנגלית הפוכה. מוצא בספרות המקצועית, שהתת־מודע של אדם מסוגל ליצור אנאגראמות, להפוך אותיות ומילים. מפענח: מוזכר השם מארין והמילים “הנח לנו!” שרון קוראת לקאראס בלילה לבוא לראות: על עורה של ריגן מופיעה כתובת: “עזרו לי!” קאראס עדיין אינו מאמין, אך מבקש רשות לגירוש שדים. הבישוף: מארין יעשה זאת. לפני 12 שנים כבר עשה זאת באפריקה וכמעט מת. מטלגרפים לו. מארין יודע את תוכן המברק בלא לפתוח (212–235).

ד. “ותעלה שוועתי באוזניך”

1. קינדרמן יודע שקארל חף מפשע ומסיק: ריגן אשמה ברצח בורק. מארין הזקן מגיע לבית כריס. קאראס מהרהר, מדוע לא בחרו בו. מארין רך ושליו, נוטע ביטחון. ראשית העימות עם השֵד (246). מארין חולה לב קשה. הכנות לגירוש: גלימות, הוראות. מתפללים. השד משתולל. מנבל פיו. המיטה מתרוממת. קר. דפיקות. השד פוגע בכולם: בקארל, בשרון, במארין, בקאראס. בהפסקה קצרה מסביר מארין את הפילוסופיה שלו (260). מצבה הגופני של ריגן מחמיר. קוראים למומחה למחלות לב, האומר: רק להתפלל. קאראס מתייסר, על שהזריק יותר מדי ליבריום. קינדרמן מגלה לקאראס, שהוא יודע, שריגן רצחה את בורק, מתלבט בבעיות האתיקה, רומז, שלא יגלה. קאראס חוזר לחדר ומגלה, שמארין מת כנראה מהתקף־לב. קאראס מסתבך בוויכוח עם השד. בחוץ שומעים צעקות וחבטות, הקול קולו של קאראס, אח"כ הוא נמצא מת מתחת לחלון. מסתבר, שכנראה פרץ את התריס וזרק עצמו החוצה בהתקף־פתאום של שיגעון. ריגן נרפאה (236–275).

סיום

דייאר, הדיקאן של קאראס, מסַפר על לבטיו של קאראס באמונה, על רגשות־האשם שלו ביחס לאימו. כך מסתברת התאבדותו. מה שקרה למעלה לפני מותו נשאר חידה. דייאר שואל את כריס: “עכשיו אַת מאמינה?” כריס: “באלוהים לא, אבל בשטן - כן!” (278). כריס וריגן אורזות כדי לנסוע (276–280).

התבניות    🔗

דומני, שסקירת סיפור־המעשים מאשרת את תבניות הסיפור שמנינו לעיל:

א. תבנית הנבואה והגשמתה נוגעת בעיקר למארין ולקאראס: כל אחד מהם ליבו ניבא לו רעות, ואכן הרע בא עליו. אך גם דמויות נוספות בסיפור, כגון כריס, מגדת העתידות והרופא, יש להם תחושת־באות קודרת, שאכן מתממשת.

ב. תבנית ההידרדרות עד שפל־המדרגה וראשית העלייה - יש לה זיקה לתבנית הניסיון (עמידה במבחן) הקשור בתבנית המשימה. במרכז הסיפור ירידתה של ריגן, אך גם לשאר הדמויות יש סימני הידרדרות ורמזים לראשית עלייה.

ג. תבנית הלקח - המפקפק נשתכנע: עד מותו קאראס לא האמין, אך לפני מותו עוד קיבל מחילת עוונות, ודומה, שברגע מותו שב והאמין, כי עיניו עלצו בשמחת ניצחון.

ד. הסבר כפול - רציונלי ואי־רציונלי ניתן לכל אורך הסיפור. פאראפסיכולוגיה שייכת כאן לתחום הרציונלי, כי אינה מניחה שקיימים שֵדים, אלא כוחות־טבע.

ה. ההטעיה - חושדים בקארל ובקאראס, אך לבסוף מסתבר ששניהם חפים מפשע.

ו. החטא ועונשו - לכל אחד מגיבורי הסיפור יש בעֲבָרו חטא שבעבורו נענש: כריס אשמה בגירושין, כי החשיבה את הקאריירה שלה מעל לכול; קאראס נענש על ספקותיו ועל יחסו לאימו, מארין - על גאוותו, ריגן לוקה בעקבות האשמותיה העצמיות ועל אוננותה.

היומרות    🔗

אין קיטש בלא יומרה רבה. ואכן, “מגרש השדים” משופע ביומרות. על כך מעידות, למשל, אמרות־המוטו הרבות (כגון בעמ' 7, 75, 167, 239) הלקוחות מן הברית החדשה, מן הספרות היוונית הקלאסית ומן העיתונות. הן עוסקות במעשי האכזריות (מזכירות את אושוויץ ואת בוכנוואלד), כאילו עומד הספר להסביר את קיומו של הרשע בעולם. המובאה מאיסכילוס רומזת, שאלוהים, בחסדו הנורא, שולח לעולם ייסורים, כדי שנגיע לתבונה.

גם בסגנון מורגשת יומרה ספרותית, הינה כמה דוגמות־טעימה מלשון ההשאלות והדימויים:

תחושת הבאות דבקה על גבו של מארין כעלים צוננים ולחים; החומר שטן הוא, המבקש לשוב אל אלוהיו; הכורדי המתין כחוב נושן (11). כריס על קארל: מעֵבר למסכה שומעת את המנגנון המתקתק כמצפון (21). האורות במנהרה מבליחים כתמרורי יאוש (46). הוא פתח את הדלת, כמו הייתה פצע פעור (47). כְּאֵבו צרור במזוודה שחורה (49). הוא התפלל, כאילו היה מאזין מישהו לתפילתו. הוא לא האמין בכך (80). הולך רגל כלשהו הבחין, כיצד בורק המת מתגלגל לתוך לילה חסר־קץ (106). כמעט הצליח לפרוק מעל ליבו את צבת־הכאב שלפתה אותו ככווייה עמוקה (130). דבר־מה אפל ועצוב חלף בעיניו של הכומר ככאב שנשכח (138). דמות מוּכּרת ככאב קהה (163). אזהרה צוננת, לופתנית, נמסכה במחזור דמו כרסיסי קרח. האם ניטל עליו לשוב ולפתוח את תא־היגונות והכאב האצור בליבו? (196). היא התרחקה כתפילה נואשת (209). [קאראס חש אחריות]: הנטל היה עתה קבוע בבטון. בהתייבשו, לבש את צורת גבו (217). באפלה הנושמת של משרדו (239). כאיש־תוגות מאובן שהזמן לא יכול לו (241). פירשו את האמונה במונחים של חומר בר־הפיכה העתיד להפוך לרוח ולהצטרף לאלוהים (242). קול מעודן אך מלא כקרן השפע (245). חרדה קלה כמו כאב מרוחק (261). פתח את הדלת ביד שהייתה כבדה כנשמתו (265). העננים היו מחליקים כהבטחה שלא נשתכחה מלב (270). חש עצמו מאובן במימד יגון ללא זמן, במרחב שאווירו מכאיב מכדי לנשום (274). הצער והכאב נחו עליה כדוק של תוגה (278).

בשורה, פילוסופיה    🔗

עם זאת מתיימר הספר להביא בשורה ולתת ביטוי לפילוסופיה עמוקה, המתמודדת עם הגדולות שבבעיות האמונה: כיצד להסביר את הופעת הרע בעולם. ההסבר המשתמע מן העלילה: יש שטן ויש שדים והם יוצרי הרע. מטרת השד אינה עינוי הקורבן, אלא פעולתם של העינויים על קהל הצופים: הוא רוצה, שנראה עצמנו כחיות, כיצורים נקלים ומרקיבים ותו לא. על ידי כך נתייאש מאלוהים, כי נחוש שאיננו ראויים לחסדו. אבל האמונה באלוהים אינה עניין של היגיון כלל, אלא רק של אהבה בלבד, של התחושה, שאלוהים אוהב אותנו. במהלך העלילה מסתבר למארין, שאלוהים דרש ממנו רק דרישות שהוא יכול לעמוד בהן: הוא לא דרש שיאהב אנשים, כי מארין ידע שלא יוכל לאהוב, אלא הוא נתן למארין לעשות מעשים של אהבה למען האחרים, ובכך עמד מארין בכבוד (260).

פילוסופיה זאת, הלקוחה מספרי תיאולוגיה אחדים, מלוּוה בנופך של פסידו־מדעיות, כאילו אין לספר יומרה ספרותית והגותית, אלא הוא בא לדווח על תופעות, שהמדע הזניחן עד כה ומן הראוי, שמעתה ייתן עליהן את הדעת. דומה, שכאן פוסח הספר על שתי השעיפים: הוא בא להראות את קיומן של תופעות כגון פסיכוקינזיס, טלפאתיה, תחושות־עתיד מבשרות ושאר אביזרי הפאראפסיכולוגיה, ועם זאת הוא מציע למדע לחקור גם את חוקיות התנהגותם של השֵדים ושל השטן.

כל זה מוגש בגינונים של ספר בלשים: מי רצח את בורק? - קינדרמן, הדומה במקצת לבלש קולומבו, ואשר תכונתו העיקרית, שהוא מרבה להתעטש, פותר את התעלומה. גינוני הסיפור הבלשי מודגשים בעיצוב הזמן:

מזמן לזמן מוזכר התאריך של החודש והיום (לא של השנה): בבוקר ה־11 באפריל (50), ה־26 באפריל (85), התאריך היה ה־28 באפריל (96), יום שישי, ה־29 באפריל (108)… הקורא מצפה לגלות בכך איזו זיקה לגבי העונה או הרצף, אבל אין. בכמה מקרים נמסר העיתוי המדויק גם מבחינת הדקות: ב־12.25 לערך נשאה כריס את עיניה מן התסריט (17). הם יצאו את הבית בשעה 6.18 בדיוק (104). היא חזרה ב־7.21; השעה הייתה 7.35; ב־8.01 נכנסה שרון… (105). ב־11.46 ענתה כריס לטלפון (106). בסיפורי בלשים חשובות גם הדקות, כדי לאשר או להפריך אליבי או לרמוז על קשר של תופעות. אך לא כאן: לכל אלה אין זיקה לא לעיתוי ההתקפים של ריגן ולא לפתרון חידת הרצח של בורק. ציוני הזמן מעוררים ציפייה של קישור מאורעות, שחשוב לקבוע את זמנם המדויק, אך כל אלה נשארים שטרות ללא כיסוי: אין להם תפקיד בסיפור, אלא אם כן נחשוב את הרצון לעורר ציפיית־שווא לתפקיד.

מוטיבים עיוורים    🔗

יש המוני ‘מוטיבים עיוורים’ בסיפור: איזכורים חוזרים לביקור ולמסיבה בבית הלבן, ניתן לצפות, שיהיה לו תפקיד בעלילה, אבל אין ואין המשך לעניין זה. חצי פרק עוסק במצבה הכלכלי של כריס, אך גם לעניין זה אין המשך. כמה פעמים מדובר על הצורך להזעיק את האווארד, אביה של ריגן, אך העניין נאלם־נעלם בלא כלום.

הסיפור משתדל ליצור אווירת מסתורין ומגייס לשם כך אמצעים רבים: כולם מדברים “בפנים קפואים” או ב“פנים נטולי הבעה” (למשל בעמ' 59 ו־62 ועוד), כאילו הם שומרים סוד נורא. לכולם יש תחושות־באות קודרות, האמורות לעורר ציפיית סקרנות אצל הקורא, ולכך אמורים כנראה לתרום גם סיומי הפרקים במשפטים כגון: “אך מה שנראה כבוקר, לא היה אלא תחילתו של לילה ללא קץ” (45) או: “לא היו כל הפרעות. לא באותו לילה” (58). כל האנשים לובשים ארשת סוד, כאילו מסתירים הם דבר נורא שאסור לגלותו או כאילו - עם זאת - אינם יודעים, אבל חוששים וחושדים הם ש… אך זו הצרה, שסוד המסתורין נשמר עד סוף הספר, ולקורא לא נודע ולעולם לא ייוודע, מה עמד מאחורי הארשת המסתורית. למשל: הרופא לסירוגין “מוטרד”, “קודר”, “מתחמק”, “קופא”, “נטול הבעה”, מהורהר"… אך לבסוף לא נודע, מה גרם לכל מגוון התגובות הזה. וכן מגדת העתידות: היא “נראית קודרת”, “מהורהרת”, “מתחמקת”, “רומזת” משהו, אך כששואל עצמו הקורא, עם גמר הקריאה, מה היה תפקידה בסיפור, מסתבר לו, שלא היה לה אלא תפקיד אחד: לעורר ציפיות־מסתורין סתומות, אך לבסוף אינה מגדת שום עתיד.

חלק חשוב בקיטש שבסיפור זה יש להפעלת “תופים וחצוצרות”, או “כל התותחים הכבדים” בענייני דת וארוטיקה. אילו שאלו מתבגר, מהו חילול הקודש החמור ביותר שהוא מסוגל להעלות בדעתו ומה הם דברי הניבול־פה הגסים ביותר שהוא מסוגל להמציא ולצרף את שני אלה - היה מתקבל מה שבספר. “תני לישו לדפוק אותך, חזירה!” זועקת ריגן בעווית מתוך הקיא והצואה ומאוננת בצלב. מי שדתי באמונתו ושמרן במוסרו ובשימוש במילים, אכן מוכרח להזדעזע.

וההישג?    🔗

אם נבחן - לשם הערכת ההישג - את הספר לפי תחומים שונים, כגון: עיצוב העלילה, האיפיון, הרקע, ההגות, ההווי, התרומה למדע, הסגנון, וכדומה, חוששני שלא נמצא הרבה נקודות לזכותו, חוץ מהצלחה אחת בלתי מעורערת: רומאן זה אשר תורגם לשפות רבות והסרט שהוסרט בעקבותיו עשו את מחברו למיליונר. ובארצות הברית, ששם ההצלחה הכלכלית היא קנה המידה להצלחה, יש לראות אפוא בספר זה יצירת מופת.