רקע
ראובן קריץ
מחרוזת של הווי: על "שכונת חאפ" לגדעון תלפז (מחקר וסקירה)
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: פורה; תשס"ו 2006

הסוגה והספר

ספר זה שייך לסוגה ספרותית שאינה שכיחה ביותר: מחרוזת־הסיפורים המצטרפים לשלמות אחת, אך עומדים גם כל אחד לעצמו. עם סוגה זו יש למנות למשל את “שמי ארם” ויליאם סרויאן בספרות העולם, ובספרות העברית את “חולות הזהב” לבנימין תמוז, את “החצר שלנו” לבנימין טנא ואת הטרילוגיה “האורות” (“בוקר חדש”, “ימים של תכלת”, “חטאות נעורים”) שלי. יש לסוגה זו ואריאנטים רחוקים זה מזה, כגון “שלוש־עשרה מקטרות” לאיליה אהרנבורג ו“מיסטר קווין המיסתורי” לאגאתה כריסטי - שבשניהם ברור, שכל הסיפורים שייכים לקובץ אחד, אך אין קשר של המשכיות בין סיפור לסיפור, ולעומתם ספר כ“טוביה החולב”, שעם כל עצמאותם של הפרקים, יש ביניהם המשכיות ברורה. נראה הדבר, שבמקרה או שלא במקרה יש בסוגה זו מחרוזות רבות שחזק בהן יסוד ההווי, ואשר פונות לא אל הקורא הבוגר ולא אל הקורא הילד, אלא דווקא אל בני הנעורים בני העֶשרֵה, תחום גיל, שהספרות המיוחדת שלו מועטת, יחסית.

ב“שכונת חאפּ” שבעה סיפורים. כולם מסופרים בגוף ראשון, שישה מהם כנראה ע"י אותו ‘אני’ מספר - יצחק בן חיים ויוכבד גרין. שמו מוזכר במפורש רק בסיפורים 1, 2, 5, אבל יש שמות אחדים משותפים עם סיפורים נוספים: הופשטטר הזקנה מוזכרת בסיפורים 3, 4, 5, אלישבע פולדי - ב־3, 5, 6, צ’אנג־קיי־שק - ב־3 ו־4, גם השם עקיבא מופיע בסיפורים 3 ו־7, אלא שכאן אין זה כנראה אותו אדם, שכן עקיבא בשבסיפור השלישי נרצח שם.

אך יותר מן השמות המשותפים תורמת אחידות ההווי לתחושת האחדות של הספר. ההווי הוא יסוד מרכזי בכל הסיפורים: ברקע עומדת מושבה, שמה לא מוזכר, מוקפת פרדסים, בשכנותה מחנות צבא בריטיים, אינה מרוחקת מתל־אביב, קרובה למושבות הגרמניות. יש בה מחצבה, יש יקב, כמה כפרים ערביים מצויים בסביבה… מתקבלת תמונה של מושבה אשר - אף כי דבר זה לא נאמר בשום מקום - ‘נשמעת’ קטנה, נידחת ו’פרובינציאלית' ביותר: היא עולם קטן לעצמה.

ההווי המתואר בששת הסיפורים הראשונים שייך לשנים שבין 1942 ל־1946 ואילו השביעי אין בו רמזי זמן, אך מוזכרים בו נמל אוויר ותחבורה אווירית, מכאן שהוא מאוחר, ומתאר את שיבתו המאוחרת של גיבור הסיפורים הקודמים אל נוף ילדותו, וזוהי דרך של חתימת המחרוזת, כמו ב“חולות הזהב”.

עם כל חשיבתו המרכזית של ההווי, יש עלילה ‘עצמאית’ לכל סיפור, עם נקודת שיא משלה, ויש לשער, שאילו תורגם הסיפור ללשון אחרת והיה נופל לידי קורא שאינו אמון על הווי זה, היה נהנה גם הוא מן הקריאה.


הנושא. סיפורי המעשים

לכל הסיפורים נושא משותף: עולם המבוגרים הנגוע פורץ אל תוך עולם הילדוּת התמים והורס אותו. תהליך ההרס מתחיל בסיפור הראשון ונשלם באחרון. התבנית הסיפורית לרוב אנטיתטית, דבר זה הולם את הנושא של עימות שני העולמות.

נדגים זאת בסקירת הסיפורים מבחינת סיפורי־המעשים שלהם:


1. “אשת החייל”: חיים גרין, לאחר ריב עם אשתו, התגייס. לפני שהוא עומד להישלח לחזית, לוקחת יוכבד את שלושת הילדים הקטנים למחנה, לדבר על לב הבריגדיר, שלא ישלח את בעלה. בתיאור מעשה זה מודגש היסוד האנטיתטי: חשבו שיהיה כך, אבל היה אחרת: כולם אומרים, שאי־אפשר להגיע אל הבריגדיר, אבל יוכבד מגיעה. וכשהיא מפצירה בו, כבר נדמה שהוא מוכן להיעתר לה ולהשאיר את חיים, אבל ברגע האחרון היא מוותרת על בקשתה וחוזרת עם הילדים הביתה.

2. “שכונת חאפּ”: נודע, שחוטפים מגרשים במושבה הגרמנית. יוכבד ובנה איציק נוסעים, ואכן רואים שהכול ‘תופסים’: מסמנים ובכך כביכול זוכים בבעלות על מגרשים. אף הם מצטרפים לכך וכבר רוקמים חלומות, אך לבסוף מתברר, שהייתה זאת חטיפת־שווא: הם לא יזכו למגרש גדול ולבית משלהם. לסיפור עלילה כפולה: מעשי המבוגרים בחטיפת המִגרשים מול מעשי הילדים - ראשית הידידות בין איציק, הנער המספר, והילדה זאבה. דמויות צדדיות המעוצבות יפה הן: הסַפר המשוגע, המאמין שהוא בצבא, ואבי זאבה המעלה זיכרונות מימי נעוריו, עת היה חברו הטוב של אבי הנער.

3. “בתחתונים קצרים”: בלילות באים אלמונים למושבה, דופקים באיזו דלת, יורים בפותח ונעלמים. העקבות מוליכות לכפרים הערביים. הנער־המסַפר מתארח בבית חברו צ’אנג־קיי־שק טבצ’ניק. בלילה דופקים: סולימאן אל־עזזמה, שעבד אצל הטבצ’ניקים, בא עם כמה חברים־מרצחים. צ’אנג מצליח לחמוק ומזעיק עזרה ברגע האחרון. גם כאן תבנית הסיפור אנטיתטית: היינו בכל רע, ובכל זאת ניצלנו. אגב כך ניתן לקורא עוד פרק בהווי המושבה, ומצטיירת תמונת פורטרט מעניינת של צ’אנג, המתואר משמונה היבטים: צ’אנג עושה החלילים והמחלל, צ’אנג בעל האוספים, צ’אנג בעל מענה הלשון, צ’אנג המוכן להשפיל את עצמו כדי להרוויח כסף, צ’אנג בעל התושיה המציל את המצב, צ’אנג שאין מעריכים את מעשהו, צ’אנג העניו והביישן. זוהי - ברמז - התבנית של “פנים רבות במראה”.

4. “אז מי רצח את אסתר המלכה ויינשטיין?”: היא היטתה חסדיה לחיילים האנגלים ולפועלים הערבים העובדים בפרדסים. מישהו ניסה לרצוח אותה, ובמושבה נחלקו הדעות, אם זה ‘מגיע לה’ או לא. אומרים על המסַפר, איציק, הגר בשכנות, שראה את המתנקש וחוקרים אותו, אך הוא מכחיש בעקשנות, שידוע לו משהו. בהיסח הדעת מתגלה לקורא מי היה האיש. תבנית הסיפור אנטיתטית: הצלחתי לשכנע אותם שאינני יודע מי זה, אבל בכל זאת ידעתי והחלטתי לא לגלות, כי הוא נתן לי תמיד סיבובים על האופנוע שלו, חוץ מזה היא הייתה ‘מלוכלכת’ וזה אולי בצדק, מה שניסו לעשות לה. כן יש בסיפור תבנית א–ב–א, הילדים בבית הכנסת, חומקים החוצה, כשרואים את החקירה, וחוזרים לבית הכנסת עם סיום הסיפור. בתבנית זאת נותן היסוד החוזר, השהייה בבית הכנסת, את האשליה של עולם יציב ומוּכּר, והחקירה עם כל הקשור בה היא פריצת כוחות־החוץ האפלים אל עולם־התום.

5. “בבוקר כשליזר גודמן השתגע”. גם כאן התבנית היא צירוף של א–ב–א עם אנטיתזה: שיחקנו. בינתיים ראינו איך ליזר השתגע. הם המשיכו לשחק, רצו שגם אני אמשיך, אבל כבר לא היה לי חשק. כלומר: היה כך, קרה משהו, ושוב היה כמו מקודם. אבל לא, זה כבר לא היה כמו קודם (והשווה זאת, למשל, עם תבנית הסיפור “רחמים הסבל” להזז). יש תיאור מפורט ויפה, מה קורה במושבה בכל בוקר, המסתיים במילים: “אבל באותו בוקר הכול קרה אחרת…” (73).

סיפור המעשים: בשביל להוריד את ליזר גודמן מן החלון של עזרת נשים שבקומה השנייה של בית הכנסת, ששם עמד בגילוי ראש, השתין למטה וצעק שהוא בן־אלוהים, צריך המסַפר לקרוא לשימק, שרק הוא עשוי להורידו. שימק משחק כביכול פינג־פונג בפרדס, ובאמת מתאמן בנשק עם חבריו. המסַפר חושש, שאם יקרא לו, יהרגוהו, כי יחששו שילשין. אין לדעת מן הסיפור, אם פחד זה יש לו יסוד או שהוא פחד שווא, ואין לדעת, אם הצליח לשכנע את שימק שהוא תם או שהוא חכם. עניין זה שייך לתבנית הפירוש הכפול או המשולש: הם לא הרגו אותי, מפני ש…

דומני, שזה הסיפור הטוב שבקובץ.

6. “קלון”. סיפור זה גם הוא מסופר בגוף ראשון, אבל על ידי נדב המוזר, בנה של אלישבע פולדי, שהוזכרה כבר בשני סיפורים קודמים. היא אלמנה, מתרועעת עם חיילים אנגלים. בעלה נפל למחצבה, מרננים אחריה שהיא דחפה אותו או שהוא התאבד. מאיימים עליה, שתחדל מקשריה עם האנגלים, ולבסוף גוזזים לה את השיער. לסיפור תבנית המסע, החיפוש אחר האמת, הילד רוצה לפענח את תעלומת עולם המבוגרים, והשווה זאת למשל עם “בלהט סוד” לסטיפן צווייג או עם “אהבה ראשונה” לטורגנייב.

7. “הלווייתה של סבתא”: לאחר שנים רבות, המסַפר אדם מבוגר, זה עתה חזר בטיסה מחו"ל. אין רמז ברור, שזה אותו ‘אני’ המספר את הסיפורים הקודמים (כפי שהדבר ברור בשתי הנוסחאות של “אורח” החותמות את “חולות הזהב” לבנימין תמוז): כאן אף שֵם ואף לא פרט אחר אינו מקשר סיפור זה אל קודמיו (חוץ משם אחד הדודים, עקיבא, אך דווקא הוא מרחיק, שכּן ודאי אינו אותו דוד עקיבא, שמסופר עליו בסיפור 3, שהוא נרצח).

המסַפר בא אל הלוויית הסבתא, זאת לו פגישה מחודשת עם עולם הילדות ועולם המשפחה, לאחר שנעדר משָם שנטהב שנים. הסיפור מתאר את ההכנות ללוויה, את הלוויה עצמה ואת השעות הראשונות שאחריה, כשהמשפחה מתכוננת לשבת ‘שבעה’. הכול תיאורי הווי, שיחות, ושום דבר מפתיע או יוצא דופן אינו מתרחש. התבנית: “רגע של אמת” - חשבתי, שיש בעולם זה טעם ויופי, ונוכחתי שאין כלום. הדימוי המרכזי אומר זאת במפורש: המסַפר ישב פעם בתיאטרון - באופרה - בקצה היציע העליון, וכשעלה המסך “ראיתי כי היער, פלג המים, משעולי העפר מכוסי החצץ, שמי התכלת הבהירה, לא היו אלא קרטון,” והוא מעביר את הדימוי על עולם ילדותו: “ראיתי כי הכול זה רק תפאורה. התחלתי אז לחשוש, כי אם אציץ מאחוריה, אראה רק אוויר” (112). עם זאת, כשאביו מזרזו לחזור לחו"ל לאחר הלוויה, הוא משתהה, רוצה להישאר זמן־מה, לשוחח עם אביו. עניין אחרון זה הוא גיווּן של התבנית האנטיתטית: חשבתי שהדבר כך, אבל התברר לי, שהוא אחרת.


לשון הסיפור

הקטעים המסופרים במישרין על יד המסַפר כתובים בלשון עשירה וגמישה, המתרחקת מכל ביטוי ספרותי מופגן, אך עם זאת היא נקייה מכל ביטוי של סלנג. המשפטים מגוונים באורכם, אך לעולם אינם ארוכים מאוד ולא קצרים מאוד:


בבת אחת שמענו את צעקות האנשים ואת צהלת הסוסים. הפנינו ראשינו אחורה, לעבר שכונת חאפ, וראינו את פרשי המשטרה הבריטים עולים עליה מכל עבר, מנפנפים במגלבים ובשוטים ומסתערים על ההמון הניצב פעור־פה ושואל מה ואיך ומדוע. זה היה מחזה מרהיב. אחדים מן הנשים והגברים הנדהמים ניסו לעמוד כנגד סוסי המשטרה ומיד חשו את טעם המגלבים. עמדנו שם והשקפנו על הגבעה המתרוקנת והולכת, וראינו את האנשים נוטשים את מגרשיהם וחומקים עלובים ומושפלים אל עבר הכביש, שלידו היו מפוזרות תחנות האוטובוסים. הבטנו במתרחש ללא זיע, אני וזאבה, אצבעותיה משתרגות פתאום באצבעותי (38).


עם זאת יש כפל פנים־ללשון הסיפור או כפל־קטבים: לכל אורך הספר מתנהל עימות סמוי בין לשון־הדיבור ולשון־הספרות או כביכול בין ‘הספרותיות’ ו’הנאמנות לחיים'. לשון־הדיבור מיוצגת ע"י ביטויים כגון:


העפתי טאיארה. זללתי סאברס. פיתה מן התבון. פיסטוקים. מים מן הג’ארה. קלעתי ברוּגאטקה. סחבתי אסקימו. מצצתי צוקרקאנדל…


ומולם מיוצג קוטב הספרותיות על ידי צירופים כגון:


גיזת ראשי נשרה. זינקתי לעבר הסוכה, אץ־רץ בין העצים הצפופים ופורץ החוצה. עיניים חורכות. מבט זבובי. פני המים התפרכסו. הבבואה האחת נשברה מעגלים־מעגלים…


בתוך עימות זה תופסים הדיאלוגים מקום מיוחד:

כמעט אין בספר עמוד בלא מסירת דיבור ישיר ובלא דו־שיח. קטעי־השיח בונים אפיזודות קטנות, עולמות קטנים של הווי קבוע ושל חוויה אישית חד־פעמית. למשל:


ואז אמר חצקל הופשטטר: “צ’אנג, בוא הנה צ’אנג!”

“מה יש?”

“לקק!”

“כמה תיתן?”

“כופר־הישוב אחד,” אמר חצקל הופשטטר. “כמו אתמול.”

“לא יכול”, מיצמץ צ’אנג־קיי־שק.

“מיל”. אמר חצקל הופשטטר.

“אני באגודת הבריאות”, אמר צ’אנג־קיי־שק.

“ואתמול לא היית?” אמר חצקל הופשטטר.

“ואם ילשינו לאחות?” אמר צ’אנג־קיי־שק.

"ספסר! " אמר חצקל הופשטטר. “שני מיל. שום דבר יותר. קסוקר.”

“שים!” אמר צ’אנג־קיי־שק.

חצקל קופשטטר הושיט לו את רגלו… (47).


תמונות מיניאטוריות אלו מתקשרות לרוב לנושא הסיפור במישרין, בקידום העלילה, או בעקיפין, בעיצוב ההווי ובהדגמת היבט נוסף על עימות עולם הילדים עם עולם המבוגרים, עימות, שהוא נושאו המרכזי של הספר.

יש בספר גם כמה כישלונות בתחום זה, בעיקר בסיפור הראשון, כשהעיצוב הלשוני נוטה אל הפאתוס ואל המליצה ומפסיד את מהימנותו, וקטעים אלה מקפחים במעט את ההישג הנאה של שאר הספר, שהצעיד את הספרות העברית צעד חשוב בדרך השחרור מן הספרותיות המליצית. הינה לדוגמה קטע כישלון קטן כזה:


אמי צנחה על הכיסא… ושמענוה ממלמלת: “גרין, גרין הסכל… היינו סכלים וחמומי־מוח, איך יכולתי לחשוד, שככה תענישני? לא היה עליך להתגייס… אף אחד, אף לא עיטי המִדבר, לא יֵדע היכן תיטמן…” (19).


עולם הפרטים

הפרטים הנמסרים בסיפור - כגון בתיאורים - הם רבים, מגוונים, אינם נוסחאיים והם תורמים הרבה לאותנטיות ולאמינות של ההווי. פעמים הרבה מובאים פרטים כאלה, כדי להדגיש הדגשת עקיפין את עוצמת החוויה, שבהשפעתה רשם הזיכרון כל פרט מאותה שעה גדולה.

למשל - המסַפר נקלע למצב מביך: דורשים ממנו שיגיד, אם ראה את מי שניסה לרצוח את אסתר המלכה ויינשטיין. הוא מכחיש. מפצירים בו, מבטיחים לו, שיתקבל לקבוצת הרצל…


הבטתי הצידה. השבועה הייתה קשה מנשוא ואני ידעתי, שאם אשתוק עכשיו, לא אתקבל עוד לעולם לקבוצת הרצל, כי תמרינדו הגדול היה ראש הקבוצה ובעל הכדור, והיא הייתה אלופת המושבה. היא ניצחה את קבוצת בר־כוכבא ואפילו את ההם מרמב"ם. על האדמה, בין עצי השסק של הופשטטר הזקנה, דידו שני נחליאלים. מבית הכנסת בקע קולו של לוינגר הזקן, שהיה החזן של המניין השני. שתקתי. (59).


הערכה

ניתן לחלק את הסיפורת חלוקה גסה ופשטנית ביותר לשלוש רמות: ספרות־העילית, לקוראים שאינם מפחדים מווירג’יניה וולף, מג’ימס ג’ויס או מוויליאם פוקנר; הספרות להמונים המשכילים, כגון “האדמה הטובה” לפרל באק, “חלף עם הרוח” למיטשל, סיפורי מופאסאן או סומרסט מוהם; והספרות התת־תקנית, שאינה נמכרת בחנויות הספרים ה’מכובדות', כגון סיפורי המערב הפרוע, הסטאלאגים ודומיהם.

לפי חלוקה זאת שייכת “שוכנת חאפ” אל השכבה האמצעית, אשר הייתה, יחסית, מקופחת בספרות העברית, כי ספרותנו ה’קלאסית' שאפה להיות ספרות לקוראי העילית. “שכונת חאפ” ספר קריא מאוד, המשיג הישגים נאים בתחום תיאור ההווי, המראה נושא ישן בראייה רעננה וחדשה. בכך הוא מדגים את האפשרויות ואת המגבלות של סוגתו - הסיפור המחורז (כלומר: שרשרת הסיפורים המצטרפים לעולם סיפורי אחד): הקריאוּת, הרעננות, הדגשת ההווי, הפנייה אל הקורא הטוב בן־הנעורים, אך גם המקוטעוּת והפראגמנטאריות. דומני, שעם סיום הקריאה נשאר הקורא מאוכזב, שאין בקובץ סיפורים נוספים, אשר ימלאו עוד את הפערים באפיון, בעלילה, בהגות הקשורה בנושא, שיתנו תמונה יותר מלאה ורצופה של עולם הילדות בעימותו עם כוחות־חוץ הפורצים לתוכו.

המלצות קוראים
תגיות