על “הטנגו האחרון בפאריס” הרבו לכתוב,1 אך בכל אלה מיעטו לעסוק בקשר שבין מבנה למשמעות ובדרכי התקשרותם של מוטיבים פנימיים רבים, היוצרים בסרט רשת סבוכה של תקבולות ותקבולות־של־ניגוד. מפני שלא ניתן היה להשיג את התסריט, כדי להצביע שיטתית על תבניות־המבנה שבו, נאלצתי להסתפק בהערות לא־שיטתיות, הנושאות לא־פעם אופי אימפרסיוניסטי ואינן מצטרפות לפירוש מגובש, אך מי שמצא עניין בסרט, אולי ימצא עניין ברשימה זו על אף מגרעותיה.
קשרים: שמות, ילדים, משפחה… 🔗
בסוף הסרט מצטדקת הנערה על שירתה בפול: “אבל אני לא ידעתי מה שמו…” והיא חוזרת על משפט זה חמש או שש פעמים. זה הד לדבריו החוזרים של פול: “בלי שמות, למען השם. אינני רוצה לשמוע שמות. כבר קראו לי מיליון שמות בימי חיי…” הפרדוכס בעניין זה, שעם סיום הסרט אנחנו יודעים את שמו ואת שמות כל שאר האנשים, להוציא את העלמה, שכל כך רצתה לספר על עצמה: היא נשארה עלומת־שם.
אביה, הקולונל, לימד אותה לירות באקדח. היא הורגת בו את פול, כשהוא חובש את כומתת הקולונל של אביה.
פול מספר לה, בשעת הטאנגו האחרון במלון, שהוא “עלה באלג’יר על מסמר ומאז הוא עקר”. אביה הקולונל נהרג באלג’יר ב־1958, כשהיא רוצה לספר זאת לפול, הוא מפסיק אותה ואינו מוכן לשמוע: “אז מת, אז מה? מה זה משנה מתי?”
פול מכריח אותה - לאחר שמשח את ישבנה בחמאה - לחזור אחריו על דברי לעג למשפחה הקדושה, המשפחה המענה ילדים, ובשנאה תהומית הוא חוזר פעם אחר פעם: “המשפחה המזוינת, המשפחה המזוינת!” אבל דבריו האחרונים הם: “הילדים שלנו יזכרו…”
רוזה התאבדה, והכול מפקפקים אם הייתה זאת התאבדות. כשהוא נשאר ביחידות עם הגופה, פול מתוודה לפניה בדמעות: “רציתי לעשות כמוך, אבל לא ידעתי איך.” בסוף העלמה עושה לו זאת - יורה בו.
עוד קשרים: אצל השכן ובגן 🔗
התער, שבו רוזה נחתכה או חתכה עצמה, מופיע בסרט פעמים אחדות, והעלמה שואלת את פול: “אתה רוצה לחתוך אותי?” הוא מסרב.
רוזה בגדה בפול עם השכן המתגורר בחדר שמעליהם. אבל היא העתיקה לשם את כל חיי השיגרה שלה. היא ברחה אל מה שהיה לה. פול רוצה - ואינו מעז - לשאול את השכן: “האם גם על המספרים שלנו היא חזרה אצלך?”
שכן זה קשיש מפול, כעור ממנו, טיפש ושבע־רצון מעצמו. הוא מספר איך הוא מעסה לעצמו את השיער, מה סודו כנגד צמיחת כרס, והדבר החשוב ביותר שיש לו להתרברב בו לפני בעלה של אהובתו המתה, הוא: “אבל תודה, לא ידעת, שהיו לנו אותם חלוקים…” בשיעמום כבד פול יוצא ממנו ומעיר: “באמת אינני יודע מה היא מצאה בך, הארי.”
העלמה מספרת זיכרון־ילדות - פעמיים, בשתי גירסאות: אהבתה הראשונה היה בן־דודה פול. בגן היו שני עצים, ערמון ודולב. כשהמבוגרים היו נמים את שנת הצהריים, היו הנאהבים הצעירים יוצאים לגן, הוא יושב תחת העץ האחד, היא תחת העץ האחר, היה נפלא, זאת הגירסה בשביל טום, בשביל הסרט שלו. לפול היא מספרת גירסה אחרת: “הוא ישב תחת עץ אחד, אני תחת השני. אמרנו אחד, שתיים, שלוש והתחלנו לאונן. מי שגמר ראשון - ניצח.”
זיכרון־ילדות זה מתממש בסרט: היא מאוננת לעצמה תחילה, ולו - בסוף.
הרבה ניגודים וסתירות 🔗
הוא אינו רוצה לשמוע שום דבר על החיים בחוץ והחיים קודם, ובכל זאת מספר באריכות וחוקר אותה באריכות, ומתקבלת תמונה שלימה של חייהם בעבר: אביו היה קשוח, שתיין. אימו הייתה פיוטית, שתיינית. אביה, הקולונל, שאת זיכרו שומרים כשל קדוש, היה נואף: היא מגלה בין חפציו את תמונת האישה הבֶּרבֶּרית.
טום אומר לה: “גומרים דבר אחד, מתחילים בחדש” ומתכוון לסרט. כשפול והעלמה נפגשים ברחוב, פול חוזר פעמיים על אותן המילים, ולבסוף: “לוקחים דירה, מתחילים הכול מן ההתחלה, האהבה וכו'…” - זה בא כתשובה על דבריה: “הכול נגמר”.
פול אומר לה: “תמיד תהיי בודדת. עד שתיכנסי למוות לישבן. גם אז, או - ואז, אולי, רגע אחד לא תרגישי את הבדידות.” פול מת בודד, על המרפסת, אליה יצא, כדיוק כשאמר לה דברי אהבה. זה שהוא מקפיד להדביק את המסטיק למעקה במרפסת, רומז לטפלות החיים והמוות. הבעת פניו האחרונה היא הארשת של ילד תמים ומופתע. היא הודיעה כמה פעמים שתעזוב אותו, וחזרה לבקש סליחה, אינה יכולה. בסוף הוא מנסה לעזוב אותה, ומתברר לו, שאינו יכול.
תחילה הוא אומר לה את הלא המוחלט, אחרי כן אומרת היא לו. הסרט מלא החלפת עמדות. היא מזמינה את טום לדירה, שבה בילתה עם פול. ומספרת לפול, שמצאה גבר, שאותו היא אוהבת. הקהל, וכן פול, בטוחים שהכוונה לטום. אבל אחרי כן מתברר, שהתכוונה לפול, גם לה עצמה זה מתברר רק תוך כדי שיחה.
פול לימד אותה לאהוב, פול לימד אותה לעזוב. פול משפיל אותה, כדי לבחון את האהבה שלה בכל דרך אפשרית: הוא אומר לה, תוך דמעות, שיכריח אותה לשכב עם חזיר גוסס ולנשום את נפיחות־המוות שלו, וכשהיא אומרת לו, שתעשה למענו הכול, כל זאת ויותר - הוא קם ועוזב אותה. אז היא מחליטה שהכול נגמר, ואז הוא חוזר ופונה אליה ברחוב, והיא באה איתו - לטאנגו האחרון.
הטאנגו, הצילום 🔗
הטאנגו הוא פולחן, אומר פול. יש עשרה שופטים ויותר, והם מגוחכים ומכוערים. וכל הזוגות רוקדים בהבעה חגיגית־מגוחכת־קפואה. כל הזוגות זוכים בפרס, רק הזוג היחיד הרוקד בכל הלב ובכל הטבעיות - פול והנערה - מרכיבים זה את זה, גוררים זה את זה על הריצפה - הם המוּצָאים. וכשהוא מראה את ישבנו לשופטת, הוא מדגים בכך את יחסו לחברה. השוואת האופן שבו רוקדים כל הזוגות עם אופן הריקוד של זוג הגיבורים, מדגים את משמעותו הכפולה של הטאנגו בסרט זה: סגנון הריקוד מסמל את יחסם של פול והנערה גם אל החברה, גם אל האהבה: יחס אישי, יצירתי, שלא לפי המוסכמות.
טום אוהב לצלם ואוהב כדי לצלם. כשהוא שואל את העלמה, מה עשתה בהיעדרו, היא מדקלמת לו לפי התסריט: “התגעגעתי אליך יום ולילה, אהובי”. מאושר עם שקר זה, מבקש טום להפסיק רגע את הצילום, כדי לנשק אותה נשיקה אחת לא־מצולמת, אמיתית, אחרי כן ממשיכים לצלם. הוא דורש שיצלמו את הגשם, את הילדים המחרבנים, בעיניו קיימים החיים בשביל הצילום. פול מנסה לחיות בשביל הרגע, בלי עבר ועתיד. הוא נכשל. הוא חוזר לעבר ולעתיד: “הילדים שלנו יזכרו…”
אבל מה הנוסחה, המשמעות? 🔗
יש בסרט רמזים לתבנית מעגלית: בפתיחה ובסיום העלמה מחפשת דירה. אגב, הוא רוצה לשכור אותה דירה. קרונות המטרו נוסעים ושוב נוסעים. אגב, בנסיעה צולבת. המגדל עומד, אנשים חולפים ברחוב. תחילה היא משיגה אותו מאחור ועוברת על פניו, בסוף הוא משיג אותה ועובר על פניה. והדלת שכתוב עליה “חדרי נוחיות - טלפון” מופיעה בתחילת הסרט וסמוך לסופו. והנערה מטלפנת, תחילה תוך צחוק, בסוף תוך דמעות, שמצאה דירה.
זוהי נוסחה עצובה של לחיים עצובים, אבל לפעמים גם של קומדיה, זו נוסחה עצובה של “אמריקני בפאריס” ונוסחה עצובה של המוטיב “תעתועי האהבה” - שני מוטיבים של קומדיה. אימה של רוזה, אימה של העלמה, המאהב של רוזה, שוערת המלון, טום - כל אלה קריקטורות, דמויות נלעגות, ההולמות סאטירה, כל אחת בדרכה. כנראה זו הכוונה גם בעניין העלמה הטיפשונת, הרוחצת את הדם.
למה רוזה התאבדה? האם הוא הרג אותה, והעלמה הרגה אותו?
האם היא התאבדה, ובסופו של דבר, בעקיפין, גם פול התאבד? הלא הוא לא השתומם כשנורה. הוא היה מלא אלימות, לעיתים, כמו כשרצה להביא את הגבר לזונה הזקנה, כשנשך את חותנתו או כשהיכה בדלת.
יש בסרט הרבה עירובים: לסירוגין מוקרנות תמונות מדירת האישה המתה, מצילומי הסרט של טום ומאהבת פול והעלמה. תערובת זו, שיש בה מן המשותף של פול העלמה ומן הרקע של כל אחד מהם כשהוא לעצמו, יוצרת אפקט גרוטסקי. אפקט זה מתעצם עוד בגלל תחושה של עצימות הזמן: הכול מתרחש תוך יומיים־שלושה.
והמשמעות? מקרים שארעו לכמה אנשים ואשר משתמעת מהם איזו ראיית־חיים: רחשי הלב העמוקים ביותר של משיכה ודחייה, של בדידות וחיפוש קשר, של בקשת משמעות ושל יאוש, מובאים בליריקה של ניבול־פה קיצוני ואותנטי, אמין. לפי אריך אוארבאך (“מימזיס”), הריאליזם ה’אמיתי' - כלומר, לדעתו, האומנותי ביותר בספרות, אך גם בעל הזיקה המשמעותית ביותר לחיים - הוא בתפיסה ‘הקיומית’ הטראגית של חיי האדם, אשר יש בה גם ‘יסודות נכונים’ של ראיית האדם בחולשתו כבעל חיים, כשכל אלה מוצמדים לסיטואציה מוגדרת במקום ובזמן, עשירה בפרטים ובזיקה לבעיות החברה ולהווי שלה. מבחינה זו “הטאנגו האחרון בפאריס” הוא יצירה ריאליסטית גדולה, יש בו גרוטסקה לירית. הוא פתוח לפירושים ‘קיומיים’, אכסיסטנציאליסטיים, השׂמים את הדגש בתחושות ‘קיומיות’ של היחיד הבודד בהמון, ולפירושים חברתיים הרואים בו את הפורטרט של חברה ושל תרבות, הרוקדת את הטאנגו האחרון שלה, הגרוטסקי.
-
בעניין סקירת התוכן ופירוש כללי, פרטים על משתתפי הסרט, אורכו, כותרותיו וכדומה – רְאה את רשימתו של ג'ן דוסון:
Jan Dawson. “The last Tango in Paris” (L'Ultimo Tango a Parigi). Monthly Film Bulletin*. May 1973. vol 40. No. 472. p. 100. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.