רקע
ויליאם שייקספיר
הַמְלֶט
xמוגש ברשות פרסום [?]
kמחזות
שפת מקור: אנגלית
פרטי מהדורת מקור: תרגומים משירת העולם: מחזות, ירושלים: ספרית פועלים; תשל"ב 1971

הנפשות

קְלָאוּדִיוּס, מלך דנמרק

הַמְלֶט, בן המלך המנוח ובן־אחיו של המולך תחתיו

פוֹרְטִינְבְּרַס, נסיך נורוגיה

פּוֹלוֹנִיוּס, שר החצר

הוֹרָצִיוֹ, ידידו של המלט

לָאֶרְטֵס, בן פולוניוס


אנשי החצר:

ווֹלְטִימַנְד

קוֹרְנֶלִיוּס

רוֹזֶנְקְרַנְץ

גִילְדֶנְשְׂטֶרְן

אוֹסְרִיק

אָצִיל

כֹּמֶר


קצינים:

מַרְצֶלוּס

בֶּרְנַרְדּוֹ


פְרַנְצִיסְקוֹ, חייל

רֵינַלְדוֹ, משרתו של פולוניוס


שַׂחְקָנִים

שְׁנֵי קַבְּרָנִים

קָצִין

צִירֵי אַנְגְּלִיָּה

גֶרְטְרוּד, מלכת דנמרק, אמו של המלט

אוֹפֶלְיָה, בתו של פולוניוס


רוֹזְנִים, מַטְרוֹנִיתוֹת, קְצִינִים, חַיָּלִים, מַלָּחִים

רָצִים וּמְשָׁרְתִים

רוּחוֹ שֶׁל אֲבִי הַמְלֶט


המקום: אלסינור


 

מערכה ראשונה

תמונה ראשונה

אלסינור. חל לפני הארמון.

פרנציסקו על המשמר. נכנס ברנרדו.


ברנרדו. מִי שָׁם?

פרנציסקו. עֲנֵה אַתָּה תְּחִלָּה. עֲמֹד וְהִתְוַדֵּעַ!

ברנרדו. יְחִי הַמֶּלֶךְ!

פרנציסקו. בֶּרְנַרְדּוֹ?

ברנרדו. אֲנִי הוּא.

פרנציסקו. הִפְלֵאתָ לְדַיֵּק בְּבוֹאֲךָ.

ברנרדו. כְּבָר קוֹל־חֲצוֹת נִשְׁמַע. לֵךְ, שְׁכַב לִישֹׁן, פְרַנְצִיסְקוֹ.

פרנציסקו. חֵן־חֵן עַל חֵלֶף הַמִּשְׁמָר. הַקֹּר גָּדוֹל.

לִבִּי דוֹאֵב עָלַי.

ברנרדו. עָבַר בְּשֶׁקֶט הַמִּשְׁמָר?

פרנציסקו.           עַכְבָּר לֹא זָע.

ברנרדו. וּבְכֵן, לֵיל־מְנוּחוֹת!

וְאִם אֶת חֲבֵרַי הוֹרַצְיוֹ וּמַרְצֶלּוּס

תִּפְגּשׁ בְּדַרְכְּךָ, זָרְזֵם אֶל הַמִּשְׁמָר.

פרנציסקו. נִדְמֶה לִי, כִּי שְׁמַעְתִּים. עֲמֹד! מִי שָׁם?

(נכנסים הורציו ומרצלוס.)

הורציו. "דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹם דֶּנֶמַרְק…

מרצלוס.           וְנֶאֶמְנֵי הַמֶּלֶךְ".

פרנציסקו. יְהִי לֵילְכֶם שָׁלוֹם!

מרצלוס.           הֱיֶה שָׁלוֹם אַתָּה,

אִישׁ־חַיִל נֶאֱמָן. מִי בָּא לְהַחְלִיפֶךָ?

פרנציסקו. בֶּרְנַרְדּוֹ יַחְלִיפֵנִי. לֵיל־מְנוּחוֹת לָכֶם.

(יוצא.)

מרצלוס. בֶּרְנַרְדּוֹ!

ברנרדו.      מַה? הוֹרָצְיוֹ כָּאן?

הורציו.           רַק מִקְצָתוֹ.

מרצלוס. הוֹרָצִיּוֹ, שָׁלוֹם! שָׁלוֹם לְךָ, מַרְצֶלּוּס!

הֲגַם בְּלַיְלָה זֶה הַדְּמוּת הַהִיא הוֹפִיעָה?

ברנרדו. לֹא, לֹא רָאִיתִי כְּלוּם.

מרצלוס. הוֹרָצִיּוֹ טוֹעֵן, כִּי אַךְ דִּמְיוֹן כּוֹזֵב הוּא,

וְאֵין הוּא מַאֲמִין, כִּי פַּעֲמַיִם כְּבָר

אֵלֵינוּ נִתְגַּלָּה חֲזוֹן־הַבַּלָּהוֹת;

עַל כֵּן הִפְצַרְתִּי בּוֹ לִשְׁמֹר עִמָּנוּ לָיְלָה,

וְאִם יוֹפִיעַ שׁוּב זֶה צֶלֶם־רְפָאִים,

דְּבָרֵינוּ יְאַשֵּׁר, גַּם יְשׂוֹחַח עִמּוֹ.

הורציו. שְׁטֻיּוֹת! הוּא לֹא יוֹפַע.

ברנרדו.           נֵשֵׁב שָׁעָה קַלָּה,

וְאָנוּ שׁוּב נִכְרֶה אָזְנֶיךָ, שֶׁאָטַמְתָּ

מִשְּׁמֹעַ הַדָּבָר, אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֵינוּ

כְּבָר לַיְלָה אַחַר לָיְלָה.

הורציו.           טוֹב אֵפוֹא, נֵשֵׁב.

נִשְׁמַע דִּבְרֵי בֶּרְנַרְדּוֹ.

ברנרדו. אֶמֶשׁ, בְּשָׁעָה

שֶׁהַכּוֹכָב הַהוּא מִמַּעֲרָב לַצִּיר

מִמְּסִלָּתוֹ הֵאִיר אוֹתָהּ פְּאַת־שָׁמַיִם,

שֶׁהוּא מֵאִיר עַכְשָׁו, מַרְצֶלּוּס וַאֲנִי

פִּתְאֹם, עֵת אוֹרְלוֹגִין צִלְצֵל אַחַת…

(מופיע צל־רפאים.)

מרצלוס. הָס! יָד לְפֶה! הַבֵּט: הִנֵּה הוּא שׁוּב מוֹפִיעַ!

ברנרדו. מַרְאֵהוּ כְּמַרְאֶה הַמֶּלֶךְ הַמָּנוֹחַ.

מרצלוס. הֵן אִישׁ־מַשְׂכִּיל אַתָּה, דַּבֵּר אֵלָיו, הוֹרָצְיוֹ.

ברנרדו. דּוֹמֶה לַמֶּלֶךְ הוּא? תֵּן דַּעְתְּךָ, הוֹרָצְיוֹ.

הורציו. דּוֹמֶה מְאֹד. אֵימָה וְתִמָּהוֹן יַכּוּנִי.

ברנרדו. רוֹצֶה הוּא פִּתְחוֹן־פֶּה.

מרצלוס.           פְּתַח פִּיו, אֵפוֹא, הוֹרָצְיוֹ.

הורציו. הוֹ, מִי אַתָּה הַבָּא שֶׁלֹּא כַּדִּין, עִם לָיְלָה,

לִטֹּל לוֹ זִיו־צַלְמוֹ שֶׁל אִישׁ־הַמִּלְחָמָה,

אֲשֶׁר הָיָה לוֹבֵשׁ הַמֶּלֶךְ הַמָּנוֹחַ?

בְּשֵׁם שׁוֹכֵן־מָרוֹם אַשְׁבִּיעֲךָ, דַּבֵּר!

מרצלוס. הוּא נֶעֱלָב.

ברנרדו.           הַבֵּט: הוּא מִסְתַּלֵּק מִפֹּה!

הורציו. עֲמֹד, דַּבֵּר, דַּבֵּר! אַשְׁבִּיעֲךָ, דַּבֵּר!

(הצל מסתלק.)

מרצלוס. הָלַךְ וְלֹא הֵשִׁיב.

ברנרדו. וּבְכֵן, הוֹרָצִיּוֹ? רוֹעֵד אַתָּה, חָוַרְתָּ;

הַאֵין זֶה מַשֶׁהוּ יוֹתֵר מִדִּמְיוֹן־שָׁוְא?

מַה דַּעְתְּךָ עַל כָּךְ?

הורציו. עֵדִי בִּשְׁמֵי־מָרוֹם, אִם הַאֲמֵן יָכֹלְתִּי,

לוּלֵא בְּמוֹ עֵינַי רָאִיתִי אֶת כָּל אֵלֶּה.

מרצלוס. דּוֹמֶה לַמֶּלֶךְ הוּא?

הורציו.           כְּדִמְיוֹנְךָ אֵלֶיךָ.

הֵן כַּשִּׁרְיוֹן הַזֶּה לָבַשׁ בְּעֵת צֵאתוֹ

לְמִלְחָמָה עַל נוֹרְוֵג, גֵּא וְרַבְרְבָן,

וְכֵן חָרוּ פָּנָיו, עֵת בְּרִיבוֹ, לַקֶּרַח

הִשְׁלִיךְ מִן הַגְּרָרָה אֶת צִיר הַפּוֹלָנִים.

מוּזָר הוּא הַדָּבָר!

מרצלוס. כְּבָר שְׁתַּיִם פְּעָמִים בִּשְׁעַת צַלְמָוֶת זוֹ

בְּמִצְעֲדֵי־גְבוּרוֹת חָלַף כָּאן עַל פָּנֵינוּ.

הורציו. נִלְאֵיתִי לְהָבִין הַפֵּשֶׁר בְּדִיוּק,

אוּלָם בְּדֶרֶךְ־כְּלָל נִרְאֶה לִי, כִּי זֶה אוֹת

שֶׁפֻּרְעָנוּת קָשָׁה נָכוֹנָה לְאַרְצֵנוּ.

מרצלוס. נֵשֵׁב אֵפוֹא, רֵעִים, וְהַמֵּבִין יַסְבִּיר נָא,

מַה פֵּשֶׁר הַשְּׁמִירָה הַמְדֻקְדָּקָה הַזֹּאת

שֶׁהִיא לְמוּעָקָה לְאֶזְרְחֵי הָאָרֶץ

מִזֶּה כַּמָּה לֵילוֹת? וְלָמָּה זֶה יוֹם־יוֹם

יוֹצְקִים תּוֹתְחֵי־נְחשֶׁת; מֵאַרְצוֹת־נֵכָר

כְּלֵי־זַיִן מוּבָאִים? וּמָה הַבֶּהָלָה

לְחָרָשֵׁי סְפִינוֹת, שֶׁעֲמָלָם הַמָּר

אֵינוֹ מַבְדִּיל עַכְשָׁו בֵּין יוֹם־שַׁבָּת לְחֹל?

מַה מִּתְרַגֵּשׁ לָבוֹא, אִם הַתְּכוּנָה הַזֹּאת

עוֹשָׂה אֶת הַלֵּילוֹת לְעֵזֶר לַיָּמִים?

מִי יַגִּידֵנִי זֹאת?

הורציו.           אֲנִי! עַל־כָּל־פָּנִים,

עָבְרָה שְׁמוּעָה כָּזֹאת. מַלְכֵּנוּ שֶׁנִּפְטַר,

שֶׁזֶּה עַתָּה דְמוּתוֹ הוֹפִיעָה לְפָנֵינוּ, –

הֵן יְדַעְתֶּם, כִּי פוֹרְטִינְבְּרַס, אַלּוּף נוֹרְוֶגְיָה,

שֶׁגַּאֲוַת־קִנְאָה בְּלִי־הֶרֶף הֱצִיקַתּוּ,

קְרָאוֹ אֱלֵי דוּ־קְרָב, בּוֹ הַמְלֶט עַז־הָרוּחַ

(כִּי כֵן יָצָא טִבְעוֹ בָּאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה)

הָרַג אֶת פוֹרְטִינְבְּרַס הַלָּז, אֲשֶׁר לְפִי

חוֹזֶה, חָתוּם כַּדָּת וּכְדִין־הָאַבִּירִים,

קִבֵּל עָלָיו לָתֵת, בְּיַחַד עִם חַיָּיו,

אֶת כָּל אֲחֻזּוֹתָיו לְמִי שֶׁיְּנַצְּחוֹ.

וְכַמִּכְסָה הַזֹּאת עָרַב לוֹ גַם מַלְכֵּנוּ

אַדְמַת אֲחֻזּוֹתָיו לָתֵת לוֹ לְנַחְלָה,

לוּא הוּא נִצַּח בַּקְּרָב, כְּשֵׁם שֶׁאֶת חֶלְקוֹ

נָחַל מַלְכֵּנוּ הַמְלֶט, כְּפִי אֲשֶׁר הֻסְכַּם

בִּכְתָב הָאֲמָנָה. עַכְשָׁו אֵפוֹא, רֵעִי,

קָם פוֹרְטִינְבְּרַס הַבֵּן, עַז־נֶפֶשׁ, חַם־הָרֹאשׁ,

וּבְיַרְכְּתֵי נוֹרְוֶגְיָה, פֹּה וְשָׁם לִקֵּט

כְּנֻפְיוֹת שֶׁל בִּרְיוֹנִים, רֵיקִים וּפוֹחֲזִים,

הַמּוּכָנִים בִּשְׂכַר פַּת־לֶחֶם לְשָׂבְעָה

הַשְׁלִיךְ נַפְשָׁם מִנֶּגֶד; כָּל כַּוָּנָתוֹ

(וּכְבָר עָמְדוּ עַל כָּךְ רָאשֵׁי הַמַּמְלָכָה)

לִטֹּל בְּחֹזֶק־יָד וּכְלֵי־הַמִּלְחָמָה

אֶת כָּל הַנַּחְלָאוֹת אֲשֶׁר הִפְסִיד אָבִיו.

וְזֶהוּ, רַבּוֹתַי, נִדְמֶה לִי, כָּל הַסּוֹד

שֶׁל גֹּדֶל הַתְּכוּנָה אֲשֶׁר עַל סְבִיבוֹתֵינוּ,

זֶה סוֹד הַמִּשְׁמָרוֹת וְשֹׁרֶשׁ הַמְּהוּמָה

וְכָל הַבֶּהָלָה אֲשֶׁר בִּמְדִינָתֵנוּ.

ברנרדו. גַּם לִי נִדְמֶה, כִּי זֶהוּ פֵּשֶׁר הַדָּבָר.

וְלֹא לַשָּׁוְא נִגְלָה אֵלֵינוּ בִּכְלֵי־זַיִן

זֶה צֶלֶם־הָאֵימִים, שֶׁכֹּה דוֹמֶה לַמֶּלֶךְ

אֲשֶׁר כָּעֵת כְּאָז, מְקוֹר הַמִּלְחָמוֹת הוּא.

הורציו. גַּרְגֵּר־אָבָק כָּזֶה עָכַר אֶת עֵין הַשֵׂכֶל!

בְּעֶצֶם תִּפְאַרְתָּהּ וּגְדֻלָּתָהּ שֶׁל רוֹמִי,

סָמוּךְ לְמַפַּלְתּוֹ שֶׁל יוּלְיוּס הָאַדִּיר,

עָמְדוּ קְבָרִים רֵיקָם, וּבְרֹאשׁ חוּצוֹת־קִרְיָה

מֵתִים בְּתַכְרִיכִים הִתְשׁוֹטְטוּ בְּרַחַשׁ;

כּוֹכְבֵי־שָׁבִיט חָפְזוּ, וְזַנְבוֹתָם שֶׁל אֵשׁ;

וַיְהִי הַטַּל כַּדָּם; כִּתְמֵי־שׁוֹאָה בַּשֶּׁמֶשׁ;

יָרֵחַ, הַמּוֹשֵׁל בְּכָל מַלְכוּת נֶפְּטוּן,

אָסַף פִּתְאֹם נָגְהוֹ, כִּבְעֶרֶב יוֹם־הַדִּין.

וְאֵלֶּה הָאוֹתוֹת הַמַּגִּידִים שׁוֹאָה

(הֵם מְבַשְּׂרִים תָּמִיד אֶת גְּזַר הַגּוֹרָלוֹת,

הֵם פֵּתַח פֻּרְעָנוּת, הַמִּתְרַגְּשָׁה לָבוֹא),

עַתָּה בִּשְׁמֵי־מָרוֹם נִגְלוּ, וְגַם בָּאָרֶץ,

וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הָאוֹתוֹת…

(צל־הרפאים חוזר ובא.)

          אַךְ הָס!..

הַבִּיטוּ! הוּא חוֹזֵר! אֶגְדֹּר נָא בַּעֲדוֹ,

אֲפִלּוּ פְּגִיעָתוֹ רָעָה. עֲמֹד, הַצֵּל!

אִם שְׂפַת־אֱנוֹש לְךָ, וּלְפִיךָ נִיב־שְׂפָתַיִם, –

דַּבֵּר אֵלָי!

אִם מַעֲשֵׂה־צְדָקָה צֻוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת,

אֲשֶׁר יַרְגִּיעֲךָ וְלִי יִהְיֶה לְחֶסֶד, –

דַּבֵּר אֵלָי!

אִם נִתְגַּלָּה לְךָ גּוֹרָל מוֹלַדְתֵּנוּ,

וְאָנוּ נִמְנָעוֹ, אִם נֵדָעוֹ מֵרֹאשׁ, –

דַּבֵּר!

אוֹ אִם הָאוֹצָרוֹת, חָמַסְתָּ בְּחַיֶּיךָ,

טָמַנְתָּ לְמַכְבִּיר בִּמְעֵי הָאֲדָמָה,

שֶׁבִּגְלָלָם, אוֹמְרִים, תָּנוּדוּ הָרְפָאִים, –

(קול תרנגול.)

דַּבֵּר! עֲמֹד! דַּבֵּר! עָצְרֵהוּ נָא, מַרְצֶלּוּס!

מרצלוס. אַכֵּהוּ בַּכֵּילָף?

הורציו.           הַכֵּהוּ, אִם יֵלֵךְ.

ברנרדו. הִנֵּהוּ פֹּה!

הורציו.      הִנֵּה, הוּא פֹּה!

מרצלוס.           הוּא נֶעֱלַם!

הֲלֹא פָּשַׁעְנוּ בּוֹ, בַּהֲרִימֵנוּ יָד

לִפְגֹּעַ בּוֹ, וְהוּא – כֻּלּוֹ אוֹמֵר מַלְכוּת.

הֵן הוּא, כְּמוֹ אֲוִיר, כָּל רָע לֹא יְאֻנֶּה לוֹ,

וּמַכּוֹתֵינוּ־שָׁוְא הֵן רַק זָדוֹן וָקֶלֶס.

ברנרדו. כִּמְעַט פָּתַח אֶת פִּיו, אֲבָל קָרָא הַגֶּבֶר.

הורציו. וּכְמוֹ יְצוּר טָמֵא לְשֵׁמַע הַשְׁבָּעָה,

נִרְתַּע וַיִּמָּלֵט. אוֹמְרִים, כִּי הַשֶּׂכְוִי,

שׁוֹפַר־הַשַּׁחֲרִית, בְּרוֹמְמוּת גְּרוֹנוֹ

וְקוֹל מִצְרְחוֹתָיו מֵעִיר שָׂרוֹ־שֶׁל־יוֹם,

וּלְקוֹל הָאוֹת הַזֶּה, בְּכָל אֲשֶׁר יִהְיֶה, –

בַּמַּיִם אוֹ בָּאֵשׁ, בָּאָרֶץ, בָּאֲוִיר, –

כָּל רוּחַ־רְפָאִים, הַנָּע־וְנָד בַּלַּיְלָה,

חוֹזֵר אֶל בּוֹר־קִבְרוֹ. וְהָעֵדוּת לְכָךְ

הֲלֹא הִיא הֶחָזוּת אֲשֶׁר עַכְשָׁו חָזִינוּ.

מרצלוס. נָמוֹג הוּא וְהָלַךְ, בִּקְרֹא הַתַּרְנְגוֹל.

אוֹמְרִים, כִּי כָּל שָׁנָה, בִּפְרֹס הַזְּמַן שֶׁבּוֹ

נָחֹג אֶת מוֹלָדוֹ שֶׁל יֵשׁוּ הַמָּשִׁיחַ,

עַד בֹּקֶר אוֹר יָרֹן זֶה מְבַשֵּׂר־הַשַּׁחַר;

רוּחוֹת־מֵתִים אֲזַי, אוֹמְרִים, לֹא עוֹד יָשׁוּטוּ;

הַלַּיְלָה לֵיל־מַרְפֵּא; הַמַּזָּלוֹת יֵיטִיבוּ;

יַד הַלִּילִית תִּקְצַר; וְלַמְכַשְּׁפוֹת אֵין כֹּחַ; –

כֹּה מְקֻדָּשׁ הַזְּמָן, וְכֹה שׁוֹפֵעַ חֶסֶד.

הורציו. שָׁמַעְתִּי גַם אֲנִי וּקְצָת גַּם אַאֲמִינָה.

אַך שׁוּר: הַבֹּקֶר בָּא, עוֹטֶה אַדֶּרֶת־פָּז,

פּוֹסֵעַ עַל טְלָלִים בְּהַרְרֵי מִזְרָח.

נַפְסִיק אֶת הַמִּשְׁמָר. וְזוֹהִי עֲצָתִי:

נוֹדִיעַ הַדָּבָר, שֶׁנִתְגַּלָּה הַלַּיְלָה,

לְהַמְלֶט הַצָּעִיר. חַיַּי, כִּי רוּחַ זֶה,

עִמָּנוּ הֶחֱרִישׁ, – עִמּוֹ יִפְתַּח אֶת פִּיו.

הֲמַסְכִּימִים אַתֶּם, שֶׁנּוֹדִיעוֹ עַל כָּךְ,

כְּצַו הָאַהֲבָה וְכַשּׂוּמָה עָלֵינוּ?

מרצלוס. כֵּן נַעֲשֶׂה; וְגַם יָדַעְתִּי הַמָּקוֹם,

בּוֹ אֶל־נָכוֹן הַבֹּקֶר נִמְצָאֶנּוּ.

(יוצאים.)


תמונה שניה

חדר המלכות בארמון.

קול חצוצרות.

נכנסים המלך, המלכה, המלט, פולוניוס, לארטס, וולטימנד, קורנליוס, אנשי־החצר ומשרתים.


המלך. אָמְנָם עוֹד רַעֲנָן זִכְרוֹן מוֹתוֹ שֶׁל הַמְלֶט,

אָחִינוּ הַיָּקָר; וְאַף אָמְנָם יָאָה

עַצֶּבֶת לְכָל לֵב, וּלְכָל הַמַּמְלָכָה

רָאוּי הָיָה לִלְבּשׁ אֲרֶשֶׁת הַיָּגוֹן;

אַךְ שֵׂכֶל בֶּאֱנוֹשׁ, וְהוּא מַדְבִּיר טִבְעוֹ;

וְאָנוּ, בִּתְבוּנוֹת כִּי נִתְאַבֵּל עַל מֵת,

הֲלֹא גַם אֶת עַצְמֵנוּ עוֹד נִזְכֹּר. עַל־כֵּן:

זוֹ אֲחוֹתִי אֶתְמוֹל, הַיּוֹם מַלְכָּה, שֻׁתֶּפֶת

לְכֵס מַמְלֶכֶת זוֹ הַמְלֻמָּדָה קְרָבוֹת,

אֲנִי, כְּבַיָּכוֹל, בְּגִיל אֲשֶׁר הָשְׁבַּת

(זוֹ עַיִן בּוֹכִיָּה, וְהַשְּׁנִיָּה צוֹחֶקֶת,

בִּנְהִי לְעֵת־כְּלוּלוֹת וְרֹן לְעֵת־קְבוּרָה,

וְחֵלֶק הַשָּׂשׂוֹן כְּחֵלֶק הַתּוּגָה)

נָשָׂאתִי לְאִשָּׁה; וּבַדָּבָר הַזֶּה

קִבַּלְתִּי עֲצַתְכֶם, שֶׁהוֹאַלְתֶּם לָעוּץ לִי

בְּאֵין אוֹנֵס. עַל זֹאת – חֵן־חֵן מִקֶּרֶב לֵב.

עַכְשָׁו עִנְיָן אַחֵר: זֶה פוֹרְטִינְבְּרַס הַבֵּן –

אִם בַּאֲשֶׁר נִקְלֶה עֶרְכֵּנוּ בְּעֵינָיו,

אוֹ מֵחָשְׁבוֹ, כִּי מוֹת אָחִינוּ הַיָּקָר

מָדוֹן וּמַכְשֵׁלָה הֵמִיט עַל מַמְלַכְתֵּנוּ,

וְכֵן מִדַּמּוֹתוֹ, כִּי לוֹ יִתְרוֹן־הַכֹּחַ, –

אֵלֵינוּ יִתְאַנֶּה וְלֹא יַרְפֶּה מִדְּרשׁ

כִּי שׁוֹב נָשִׁיבָה לוֹ אֶת כָּל הַנַּחְלָאוֹת,

אֲשֶׁר עַל־פִּי הַדִּין לָקַח מִידֵי אָבִיו

אָחִינוּ הָאַמִּיץ. וְזוֹהִי הַסִּבָּה

שֶׁבָּאנוּ לְכַנֵּס הָעֲצָרָה הַזֹּאת.

וְהָעִנְיָן הוּא כָּךְ: כָּתַבְנוּ אֶל נוֹרְוֵג,

דּוֹדוֹ שֶׁל פוֹרְטִינְבְּרַס (אֲשֶׁר מֵרִפְיוֹנוֹ

אָסוּר אֶל עֶרֶשׂ־דְּוָי, כִּמְעַט וְלֹא שָׁמַע

דָּבָר עַל הַמְּזִמָּה), שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל לָשִׂים

הַקֵּץ לִמְזִמּוֹתָיו, לְפִי שֶׁמֵּאַרְצוֹ

לוֹקֵחַ פוֹרְטִינְבְּרַס אֶת כָּל הַחֲיָלוֹת

וְכָל הָאַפְסַנְיָה. עַתָּה בִּידֵי שְׁנֵיכֶם,

קוֹרְנֶלְיוּס הַיָּקָר וּוֹלְטִימַנְד, נִשְׁלַח

אִגֶּרֶת הַבְּרָכָה אֶל נוֹרְוֵג הַיָּשִׁישׁ,

בִּבְלִי הוֹסִיף לָכֶם כָּל כֹּחַ־הַרְשָׁאָה

בְּכָל מַשַּׂאֲכֶם וּמַתַּנְכֶם עִמּוֹ,

זוּלַת הַמִּסְתַּבֵּר מִן הַסְּעִיפִים. הֱיוּ

שָׁלוֹם, וְהַזָּרִיז הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן.

קורנליוס וולטימנד. הַפַּעַם, כְּתָמִיד, נוֹכִיחַ אֱמוּנִים.

המלך. וְלֹא פִּקְפַּקְנוּ כְּלָל. שְׁלוֹמוֹת מֵעֹמֶק לֵב.

(וולטימנד וְקורנליוס יוצאים.)

עַכְשָׁו הַגֵּד, לָאֶרְטֶס, מֶה חָדָשׁ בְּפִיךָ?

מַה בַּקָּשָׁה אָמַרְתָּ לְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ?

אִם מֵישָׁרִים יִהְיֶה דְבָרְךָ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ,

הֵן לֹא יָשׁוּב רֵיקָם. וּמַה מְּבֻקָּשְׁךָ,

וְלֹא יֵעָשׂ לְךָ בְּטֶרֶם תְּבַקֵּשׁ?

הֲלֹא גַם רֹאשׁ אָדָם אֵינוֹ קָרוֹב לַלֵּב,

וְגַם בְּכַף־יָדוֹ תּוֹעֶלֶת אֵין לְפִיהוּ

יוֹתֵר מִכֵּס מַלְכוּת הַדֶּנִי לְאָבִיךָ.

מַה תְּבַקֵּשׁ, לָאֶרְטֶס?

לארטס.           אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ!

רְשׁוּת לָשׁוּב צָרְפָתָה. אַף־כִּי מֵרְצוֹנִי

עָזַבְתִּי אֶרֶץ זוֹ וּלְדֶנֶמַרְק נָסַעְתִּי

לָתֵת כָּבוֹד לְךָ בְּיוֹם הַכְתָּרָתֶךָ,

עַכְשָׁו, אוֹדֶה, מִשֶּׁעָשִׂיתִי חוֹבָתִי,

שׁוּב כָּל מַחְשְׁבוֹתַי וְכִסּוּפַי – צָרְפָתָה,

וּלְחֶסֶד רִשְׁיוֹנְךָ וּסְלִיחָתְךָ יִכְרָעוּ.

המלך. אַךְ הֲמַסְכִּים אָבִיךָ? מַה אוֹמֵר פּוֹלוֹנְיוּס?

פולוניוס. הוּא הִתְחַנֵּן, מַלְכִּי, הִפְצִיר וַיּוֹגִיעֵנִי

עַד כִּי הוֹצִיא מִפִּי, סוֹף־סוֹף, הַסְכָּמָתִי,

וּלְשֵׁמַע תַּחְנוּנָיו וִתַּרְתִּי עַל־כָּרְחִי.

וְזוֹ בַּקָּשָׁתִי: הַרְשֵׁהוּ וְיִסַּע.

המלך. (ללארטס)

בְּחַר שְׁעַת־רָצוֹן; לְךָ הֵן עִתּוֹתֶיךָ,

הָפֵק מֵהֶן אֵפוֹא כָּל חֵפֶץ נַפְשְׁךָ. –

וְהַמְלֶט מָה, קְרוֹבִי שֶׁלִּי וּבְנִי?

המלט. (הצדה.)

קָרוֹב מִסְּתָם קָרוֹב, אַךְ גַּם רָחוֹק מִמֶּנּוּ.

המלך. מַדּוּעַ עֲנָנִים תְּלוּאִים עוֹד עַל רֹאשֶׁךָ?

המלט. לֹא כֵן, מַלְכִּי, הֵן אוֹר זָרוּעַ מֵעָלַי.

המלכה. הָסֵר חֶשְׁכַת הַלֵּיל מֵעַל פָּנֶיךָ, הַמְלֶט,

וְעַיִן לְטוֹבָה הָרֵם אֶל מֶלֶךְ דֶּנְמַרְק.

עַד־אָנָה תְּחַפֵּשׂ בְּהַשְׁפָּלַת עֵינַיִם

אֶת צֶלֶם־דְּמוּת אָבִיךָ בַּעֲפַר הָאָרֶץ?

זֶה דֶרֶךְ כָּל בָּשָׂר: כָּל חַי סוֹפוֹ לָמוּת.

וְהָעוֹלָם הַזֶּה אַךְ גֶּשֶׁר אֶל הַנֶּצַח.

המלט. אָכֵן, אִמִּי, זֶה דֶרֶךְ כָּל בָּשָׂר.

המלכה.           אִם־כֵּן,

מַדּוּעַ זֶה נִדְמֶה לְךָ מוּזָר כָּל־כָּךְ?

המלט. אֵין זֶה “נִדְמֶה”, גְּבִרְתִּי, כִּי אִם אֱמֶת.

בִּי אֵין דָּבָר “נִדְמֶה”. לֹא בֶּגֶד זֶה קוֹדֵר

כְּדִין הָאֲבֵלִים, וְגַם לֹא שְׁחוֹר אַדֶּרֶת;

לֹא נַחַר אֲנָחוֹת בְּכֹבֶד נְשִׁימָה;

לֹא זֹאת, אַף לֹא פַּלְגֵי־הַמַּיִם שֶבָּעַיִן

וּרְזוֹן פָּנִים חִוְרוֹת וְכָל צוּרוֹת הַצַּעַר,

מִינָיו וּבְנֵי־מִינָיו, יוּכְלוּ לְהַבִּיעֵנִי.

כָּל אֵלֶּה, בֶּאֱמֶת, אֵינָם אֶלָּא “נִדְמֶה”,

מִשְׂחָק, שֶׁבּוֹ נָקֵל לְהַעֲמִיד פָּנִים;

לֹא־כֵן תּוּגַת־לִבִּי – עַזָּה וְנִשְׂגָּבָה,

כָּמוֹהָ לֹא תּוּכַל הַצֵּג לְרַאֲוָה.

המלך. הַלֵּל וְשֶׁבַח רַב הוּא לִסְגֻלּוֹת־נַפְשֶׁךָ,

כִּי כָּכָה תֶּאֱבַל בְּמוֹת אָבִיךָ, הַמְלֶט,

אַךְ גַּם אָבִיךָ זֶה נִפְטַר עָלָיו אָבִיו;

וְזֶה אָבִיו – גַּם הוּא שָׁכַל אֶת אֲבוֹתָיו,

וְעַל הַבֵּן הַחַי שׂוּמָה הִיא פֶּרֶק־זְמָן

לִנְהֹג בַּאֲבֵלוּת; אוּלָם לְהִתְעַקֵּשׁ

בְּאֵבֶל עַד אֵין קֵץ – הִיא עַקְשָׁנוּת שֶׁל חֵטְא.

יָגוֹן אֲשֶׁר כָּזֶה אֵינוֹ יָגוֹן שֶׁל גֶּבֶר,

עֵדוּת הִיא לִתְשׁוּקָה בְּאֵין מוֹרָא שָׁמַיִם,

לְלֵב בְּאֵין מִשְׂגָּב, לְקֹצֶר הַמַּשִּׂיג,

לְשֵׂכֶל אֵין־בִּינוֹת וּבַעֲרוּת מִדַּעַת.

אֲשֶׁר נוֹעַד לִהְיוֹת, כְּחֹק לֹא יַעֲבֹר,

כְּמַעֲשֵׂה יוֹם־יוֹם הִסְכִּינוּ לוֹ חוּשֵׁינוּ, –

מַה טַּעַם כִּי בָּזֶה בְּמֶרֶד אֱוִילִי

נַסְעִיר לִבֵּנוּ? בּוֹשׁ! הֵן חֵטְא הוּא לַשָּׁמַיִם,

וְחֵטְא הוּא לַמֵּתִים, גַּם חֵטְא כְּלַפֵּי הַטֶּבַע

וּלְשֵׂכֶל הַיָּשָׁר, אֲשֶׁר מִיתַת אָבוֹת

הִיא הֶגְיוֹנוֹ תָּמִיד, וְהוּא מַכְרִיז בְּלִי־הֶרֶף

מִבְּכוֹר מֵתֵי־עוֹלָם וְעַד הַמֵּת הַיּוֹם:

“הֶכְרַח הוּא זֶה!” רְאֵה, הַשְׁלֵךְ, כִּי בִּקַּשְׁנוּךָ,

עִצְּבוֹן־הַשָּׁוְא הַזֶּה וּלְאָב הַאֲמִירֵנִי.

יֵדְעוּ נָא הַבְּרִיּוֹת, כִּי אֵין קָרוֹב מִמֶּךָּ

לְכֶתֶר הַמַּלְכוּת; וְשֶׁפַע אַהֲבָה,

אֲשֶׁר אֵינוֹ נוֹפֵל מֵרַחֲשֵׁי לִבּוֹ

שֶׁל טוֹב שֶׁבָּאָבוֹת אֶל בְּנוֹ אֲשֶׁר אָהֵב,

רוֹחֵשׁ לְךָ לִבִּי. וַאְשֶׁר לְשִׁיבָתְךָ

לְבֵית־הָאוּלְפָנָא אֲשֶׁר בְּוִיטֶנְבֶּרְג,

הֲרֵי זֶה חֶפְצְךָ הוּא לְמֹרַת־רוּחֵנוּ.

עַל כֵּן נְבַקֶּשְׁךָ: הוֹאִילָה־נָּא וְשֵׁב

עִמָּנוּ פֹּה, לִהְיוֹת לְנֹעַם לְעֵינֵינוּ

כְּרֹאשׁ הָאַלּופִים, שְׁאֵר־בְּשָׂרִי וּבְנִי.

המלכה. הוֹ הַמְלֶט, אַל תָּשֵׁב רֵיקָם אֶת פְּנֵי אִמֶּךָ:

עִמָּנוּ שֵׁב וְאַל תִּסַּע לְוִיטֶנְבֶּרְג.

המלט. בְּכָל לִבִּי, גְּבִרְתִּי, אָסוּר לְמִשְׁמַעְתֵּךְ.

המלך. הִנֵּה זֶה מַעֲנֶה הוֹגֵן וְגַם נִלְבָּב.

בְּדֶנְמַרְק שֵׁב כָּמוֹנוּ. – הַמַּלְכָּה, נֵלֵךְ נָא;

זֶה דְבַר הַסְכָּמָתוֹ, בְּרֹךְ וּבְאֵין אוֹנֵס,

שִׂמַּח לִבִּי מְאֹד, אֲשֶׁר עַל כֵּן הַיּוֹם

כָּל פַּעַם שֶׁיִּשָּׂא הַמֶּלֶךְ כּוֹס־בְּרָכָה,

יָרִיעוּ נָא עַל־כָּךְ הַתּוֹתָחִים שָׁמַיְמָה,

וְרַעַם מִמָּרוֹם יָשִׁיב לָהֶם בְּקוֹל

כְּרַעַם תַּחַת רָעַם. בֹּאִי וְנֵלֵךְ.

(קול חצוצרות. כולם יוצאים, חוץ מהמלט.)

המלט. הָהּ. אִלּוּ נִתְמוֹגֵג זֶה גוּשׁ בָּשָׂר מוּצָק,

הָהּ לוּ נִתַּךְ, נָמַס עַד הִנָּדְפוֹ כַּטָּל!

אוֹ אִלּוּ לֹא חָשַׁב רִבּוֹן־הָעוֹלָמִים

לְחֵטְא לְבֶן־אָדָם טֵרוּף־נַפְשׁוֹ־לָדַעַת!

אֵלִי! אֵלִי! עַד־מָה סָר־טַעַם וְרֵיקָן,

מוֹגִיעַ וְעָקָר נִרְאֶה לִי הָעוֹלָם.

הַבּוּז לוֹ! בּוּז! כִּי הוּא מָשׁוּל לְגַן שׁוֹמֵם,

כִּסּוּהוּ חֲרוּלִים, וְצֶמַח־בְּאוּשִׁים

פָּשַׁט בּוֹ מִקָּצֶה. וְעַד הֵיכָן הִגַּעְנוּ!

לִפְנֵי חָדְשַׁיִם מֵת! לֹא, לֹא, אֵין גַּם חָדְשַׁיִם…

הַמֶּלֶךְ הַדָּגוּל! כְּפֶבּוּס מוּל סָטִיר

הוּא לְעֻמַּת הַלָּז. וְאֶת אִמִּי אָהַב,

שֶׁלּוּא יָכֹל, כִּי אָז מָנַע גַּם הָרוּחוֹת

מִגַּעַת בְּפָנֶיהָ. אֶרֶץ וְשָׁמַיִם!

אֲבוֹי לִי אִם אֶזְכֹּר. הִיא נִצְמְדָה אֵלָיו,

כְּאִלּוּ בְּשָׂבְעָהּ, הָרְעָבוֹן גָּבַר בָּהּ.

גַּם חֹדֶשׁ לֹא עָבַר, – אַל עוֹד אֶחְשֹׁב עַל כָּךְ!

(אָכֵן, קַלּוּת־הַדַּעַת – זֶהוּ שְׁמֵךְ, אִשָּׁה!)

רַק חֹדֶשׁ קָט! הֵן לֹא בָּלוּ עוֹד נְעָלֶיהָ,

בָּהֵן גּוּפַת אָבִי הוֹבִילָה לִקְבוּרָה,

כְּנִיאוֹבֵי כֻּלָּהּ דְּמָעוֹת… וְהִיא, כֵּן הִיא

(אֵלִי! הֵן גַּם חַיָּה בְּאֵין בִּינָה וָדַעַת

תַּרְבֶּה לְהִתְאַבֵּל!) נִשְּׂאָה כְּבָר לְדוֹדִי,

שֶׁהוּא אֲחִי־אָבִי, וְדִמְיוֹנוֹ אֵלָיו

כְּדִמְיוֹנִי אֲנִי לְהֶרְקוּלֶס. רַק חֹדֶשׁ!

עוֹד מֶלַח דִּמְעָתָהּ, אֲשֶׁר כָּזְבָה מְאֹד,

לֹא פָּג וְלֹא אָזַל מֵחַכְלִילוּת עֵינֶיהָ, –

וְהִיא נִשְּׂאָה לְאִישׁ! הָהּ פַּחַז־תּוֹעֵבוֹת –

כָּל־כָּךְ מַהֵר לָעוּט אֶל עֶרֶשׂ־הַזְּנוּנִים!

לֹא טוֹב הַמַּעֲשֶׂה וְלֹא יִיטַב סוֹפוֹ.

אַךְ הִשָּׁבֵר, לִבִּי, – עָלַי לִבְלֹם אֶת פִּי!

באים הורציו, ברנרדו ומרצלוס.

הורציו. בִּרְכַּת שָׁלוֹם, נָסִיךְ!

המלט. אֶשְׂמַח מְאֹד לִרְאוֹת כִּי גַם לְךָ שָׁלוֹם!

הוֹרָצְיוֹ, – הֲלֹא כֵן, אִם עוֹד נַפְשִׁי יָדָעְתִּי.

הורציו. אֲנִי הוּא, הַנָּסִיךְ, הַדַּל בַּעֲבָדֶיךָ.

המלט. רֵעִי, וְלֹא עַבְדִּי; נַחְלִיף הַתְּאָרִים.

וּמָה הֱבִיאֲךָ מִוִּיטֶנְבֶּרְג, הוֹרָצְיוֹ? –

מַרְצֶלּוּס?

מרצלוס. הוֹ נְסִיכִי הַטּוֹב…

המלט. אֶשְׂמַח לִרְאוֹת פָּנֶיךָ. (לברנרדו.) עֶרֶב טוֹב, בֶּרְנַרְדּוֹ! –

(להורציו.) וּמָה הֱבִיאֲךָ מִוִּיטֶנְבֶּרְג לְכָאן?

הורציו. מִדַּת הַבַּטְלָנִים, בֶּן־מֶלֶךְ רַב הַחֶסֶד!

המלט. לִשְׁמֹעַ דֹּפִי זֶה אֶמְאַס גַּם מִשּׂוֹנְאֶיךָ,

וְגַם אַתָּה אֵפוֹא אַל תֶּאֱנֹס אָזְנִי

לִשְׁמֹעַ לַעַז זֶה אֲשֶׁר תּוֹצִיא עָלֶיךָ.

יָדַעְתִּי אֶל־נָכוֹן, כִּי לֹא בַּטְלָן אַתָּה.

מַה מַּעֲשֶׂיךָ פֹּה, בְּאֶלְסִינוֹר הָעִיר?

לִפְנֵי שׁוּבְךָ מִפֹּה תִּלְמַד לִשְׁתּוֹת כַּדָּת.

הורציו. לְהַלְוָיַת אָבִיךָ בָּאתִי, הַנָּסִיךְ.

המלט. אַל נָא תִּלְעַג, רֵעִי. נִדְמֶה לִי כִּי לֹא בָּאתָ

לְכָאן אֶלָּא לִרְאוֹת אֶת חֲתֻנַּת אִמִּי?

הורציו. אָכֵן, יוֹתֵר מִדַּי סְמוּכוֹת הֵן זוֹ לְזוֹ.

המלט. קִמּוּץ, רֵעִי, קִמּוּץ! שְׁיָרִים מִפַּת־הָאֵבֶל

הֵיטִיבוּ לְבָבוֹת בְּעֵת הַחֲתֻנָּה.

מוּטָב לִי כִּי אֶפְגּשׁ אֶת רֹאשׁ שׂוֹנְאַי בָּעֵדֶן,

וְלֹא יִרְאוּ עֵינַי אֶת זֶה הַיּוֹם, הוֹרָצְיוֹ!

אָבִי, – אֶת פְּנֵי אָבִי נִדְמֶה לִי כִּי אֶרְאֶה.

הורציו. אֵיפֹה, נָסִיךְ?

המלט.           בְּעֵין רוּחִי, הוֹרָצְיוֹ!

הורציו. זָכִיתִי לִרְאוֹתוֹ; מוֹשֵׁל דָּגוּל הָיָה.

המלט. אָדָם מֻשְׁלָם הָיָה בְּכָל הַמַּעֲלוֹת,

כָּמוֹהוּ לֹא אֶזְכֶּה לִרְאוֹת עוֹד לְעוֹלָם.

הורציו. נִדְמֶה לִי, נְסִיכִי, כִּי תְּמוֹל אֵלַי הוֹפִיעַ.

המלט. הוֹפִיעַ? מִי?

הורציו.           אָבִיךָ, נְסִיכִי, הַמֶּלֶךְ.

המלט. אָבִי?

הורציו. תִּמְהוֹן־לִבְּךָ עֲצֹר נָא רֶגַע קָט

וְקֶשֶׁב רַב הַקְשֵׁב עַד אֲסַפֵּר לְךָ,

עַל סֶמֶךְ עֵדוּתָם שֶׁל אֵלֶּה הַקְּצִינִים,

הַפֶּלֶא הַלָּזֶה.

המלט.           בְּשֵׁם הָאֵל, דַּבֵּר!

הורציו. הִנֵּה זֶה שְׁנֵי לֵילוֹת שֶׁהַקְּצִינִים הַלָּלוּ,

בֶּרְנַרְדּוֹ וּמַרְצֶלּוּס, פֹּה עַל מִשְׁמָרָם,

רָאוּ בַּחְצוֹת־הַלֵּיל אֶת הֶחָזוּת הַזֹּאת:

לְפֶתַע דְּמוּת פְּלוֹנִית, כְּצֶלֶם דְּמוּת אָבִיךָ,

הַחֲמוּשָׁה כֻּלָּהּ מֵרֶגֶל עַד קָדְקֹד,

מוֹפַעַת לִקְרָאתָם, וּבְצַעַד גֵּא, לְאַט,

בְּהוֹד שֶׁל רוֹמְמוּת פּוֹסַעַת מוּל פְּנֵיהֶם.

כָּךְ פְּעָמִים שָׁלשׁ עָבְרָה לְעֵינֵיהֶם,

שֶׁקָּמוּ מִמָּגוֹר; וְהַמֶּרְחָק בֵּינָם

כְּאֹרֶךְ הַשַּׁרְבִיט; וְהֵם קְפוּאֵי־מָגוֹר

בְּלִי־נוֹעַ נִצָּבִים וּבְלִי דַּבֵּר אֵלָיו.

הֵם הוֹדִיעוּנִי זֹאת כְּסוֹד־אֵימָה בַּסֵּתֶר.

שָׁמַרְתִּי עִמָּהֶם בַּלַּיְלָה הַשְּׁלִישִׁי:

אָכֵן, כְּדִבְרָתָם, בְּצֶלֶם זֶה מַמָּשׁ

הוֹפִיעָה הֶחָזוּת. הִכַּרְתִּי אֶת אָבִיךָ;

לֹא רַב מִזֶּה, נָסִיךְ, דּוֹמוֹת יָדַיִם אֵלּוּ.

המלט. אֵיפֹה קָרָה כָּל זֶה?

מרצלוס. שָׁם, בָּרַחְבָּה הַהִיא, בָּהּ עַל מִשְׁמָר עָמָדְנוּ.

המלט. הֲדִבַּרְתֶּם אֵלָיו?

הורציו.           דִּבַּרְתִּי, הַנָּסִיךְ.

אַךְ לֹא עָנָה דָבָר. אַף־כִּי זוֹכֵר אֲנִי,

שֶׁפַּעַם אֶת הָרֹאשׁ הֵרִים וֶהֱנִיעוֹ

כְּמִי שֶׁמִּתְכַּוֵּן לִפְצוֹת אֶת פִּיו; אַךְ כָּאן

קָרָא שֶׂכְוִי בְּקוֹל; וּלְשֵׁמַע הַקְּרִיאָה,

הַצֶּלֶם נִתְחַלְחֵל, צִמְצֵם עַצְמוֹ חִישׁ־קַל

וְנֶעֱלַם מִיָּד.

המלט.           זֶה מְשֻׁנֶּה מְאֹד!

הורציו. נִשְׁבַּעְתִּי בְּחַיַּי, כִּי אַךְ אֱמֶת דִּבַּרְתִּי,

חָשַׁבְנוּ כִּי מִצְוָה הִיא לָנוּ לְהוֹדִיעַ

אֶת הַדָּבָר לְךָ.

המלט. אָכֵן, אָכֵן, לִבִּי נִרְעַשׁ בִּי, רַבּוֹתַי…

אַתֶּם שׁוֹמְרִים הַלָּיְלָה?

מרצלוס וברנרדו.           אָנוּ, הַנָּסִיךְ!

המלט. חָמוּשׁ, אַתֶּם אוֹמְרִים?

מרצלוס וברנרדו. חָמוּשׁ, נָסִיךְ.

המלט. מֵרֶגֶל עַד קָדְקֹד?

מרצלוס וברנרדו.           מֵרֹאשׁ וְעַד כַּף־רֶגֶל!

המלט. אִם כֵּן, פָּנָיו לֹא רְאִיתֶם?

הורציו. רָאִינוּ, הַנָּסִיךְ; כִּי סַנְוַרְתּוֹ הֵרִים.

המלט. הַאִם קָדְרוּ פָּנָיו?

הורציו. יוֹתֵר מִשֶּׁקָּדְרוּ, הֵם נֶעֶצְבוּ מְאֹד.

המלט. הֶאְדִּימוּ, אוֹ הֶחְוִירוּ?

הורציו. הֶחְוִירוּ עַד מְאֹד.

המלט. וְלֹא גָרַע מִכֶּם עֵינָיו?

הורציו. אַף לֹא כְּהֶרֶף־עָיִן.

המלט. חֲבַל שֶׁלֹּא הָיִיתִי!

הורציו. כִּי אָז נִדְהַמְתָּ עַד מְאֹד.

המלט. אֶפְשָׁר, אֶפְשָׁר מְאֹד. הַאִם הִרְבָּה לִשְׁהוֹת?

הורציו. לִסְפֹּר לְאַט־לְאַט יָכֹלְנוּ עַד מֵאָה.

מרצלוס וברנרדו. יוֹתֵר מִזֶּה, יוֹתֵר.

הורציו.           לֹא בִּהְיוֹתִי אֲנִי.

המלט. וּשְׂעַר־זְקָנוֹ הִלְבִּין, אוֹ לֹא?

הורציו.           כִּבְחַיָּיו:

שָׁחֹר, אֲבָל מַכְסִיף.

המלט.           הַיּוֹם אֶשְׁמֹר אִתְּכֶם,

אוּלַי יָבוֹא שֵׁנִית.

הורציו.           מֻבְטָחְנִי שֶׁיָּבוֹא.

המלט. אִם צֶלֶם־דְּמוּת אָבִי הַנֶּאֱצָל יִלְבַּשׁ,

אָשִׂיחַ עִמָּדוֹ, גַּם לוּא יִפְתַּח שְׁאוֹל

אֶת פִּיו לוֹמַר לִי: הַס! וְזֹאת אֲבַקֶּשְׁכֶם:

כְּשֵׁם שֶׁעַד הַיּוֹם לֹא גִּלִּיתֶם הַסּוֹד,

יְהֵא נָא עִמָּכֶם כָּמוּס גַּם לְהַבָּא;

וְכָל אֲשֶׁר יוֹסִיף לְהִתְרַחֵשׁ הַלָּיְלָה, –

שִׂימוּהוּ עַל לִבְּכֶם, אַךְ לֹא עַל לְשׁוֹנְכֶם.

כְּחַסְדְּכֶם אֶגְמֹל לָכֶם. הֱיוּ שָׁלוֹם!

וְאֶל הַחֵל הַזֶּה סָמוּךְ לִשְׁעַת חֲצוֹת

אָבוֹא לִרְאוֹת פְּנֵיכֶם.

שלשתם.           בְּהַכְנָעָה, נָסִיךְ.

המלט. בְּאַהֲבָה אִמְרוּ, כְּאָהֳבִי אֶתְכֶם.

שְׂאוּ שָׁלוֹם!

(כולם יוצאים, מלבד המלט.)

צֵל אַבָּא בְּזֵינוֹ! דְּבַר־מָה לֹא כַּשּׁוּרָה;

חוֹשֵׁדְנִי מְזִמּוֹת. לוּא כְּבָר יָרַד הַלָּיְלָה!

עַד אָז שִׁקְטִי, נַפְשִׁי. יָדַעְתִּי: הַנְּבָלוֹת –

גַּם שְׁאוֹל אִם תַּחְבִּיאֵן, סוֹפָן לְהִגָּלוֹת.

(יוצא.)


תמונה שלישית

חדר בבית פולוניוס.

נכנסים לארטס ואופליה.


לארטס. כְּבָר חֲפָצַי כֻּלָּם הוּבְאוּ אֶל הַסְּפִינָה.

שָׁלוֹם לָךְ, אֲחוֹתִי. וְאַתְּ, בִּשְׁעַת־הַכּשֶׁר,

בִּנְשֹׁב רוּחוֹת יָפוֹת, וָאֳנִיּוֹת תַּפְלֵגְנָה,

שִׁקְדִי נָא לְבַשְּׂרֵנִי.

אופליה.           סְמֹךְ עָלַי, אָחִי.

לארטס. אֲשֶׁר לְכַוָּנֵי הָאֲהָבִים שֶׁל הַמְלֶט, –

חִשְׁבִים לְגִנּוּנִים וְלִשְׁרִירוּת־הַדָּם,

כְּצִיץ הַסִּגְלִיָּה בְּשַׁחַר הָאָבִיב:

מַקְדִּים אַךְ לֹא מַתְמִיד, נָעִים אַךְ בֶּן־חֲלוֹף,

הַבֹּשֶׂם הַנִּדָּף שֶׁל נְעִימוֹת הָרֶגַע.

וְזֶה הַכֹּל.

אופליה.      הַכֹּל?

לארטס.           דְּעִי, כִּי זֶה הַכֹּל.

אֱנוֹשׁ בְּגִדּוּלוֹ, – לֹא רַק בְּגוּף וּשְׁרִיר

יִשְׂגֶּה הַטֶּבַע בּוֹ; כִּי בְּשַׂגְשֵׂג הַגּוּף,

וְשִׂגְשְׂגוּ עִמּוֹ, כִּבְתוֹךְ הֵיכַל־הַקֹּדֶשׁ,

גַּם עֲבוֹדַת הַשֵּׂכֶל וְהַלֵּב. אוּלַי

הַיּוֹם הוּא אוֹהֲבֵךְ, וְשֶׁמֶץ שֶׁל מִרְמָה

אֶת טָהֳרַת נַפְשׁוֹ לֹא יְעַכֵּר עֲדַיִן;

אַךְ גּוּרִי בִּלְבָבֵךְ: מֵרוּם מַעֲלָתוֹ,

לֹא הוּא אָדוֹן חֶפְצוֹ; הוּא עֶבֶד לֵדָתוֹ;

וְלֹא יוּכַל אֵפוֹא, כִּסְתָם אָדָם בָּאָרֶץ,

לִבְחֹר לוֹ כְּנַפְשׁוֹ; כִּי בְּחִירָתוֹ תַּחְתֹּךְ

אֶת שְׁלוֹם הַמַּמְלָכָה וּבִטְחוֹנָהּ גַּם יָחַד:

לָכֵן בִּבְחִירָתוֹ עָלָיו לִהְיוֹת תָּלוּי

בְּדַעַת כָּל הַגּוּף, אֲשֶׁר רֹאשׁוֹ הִנֵּהוּ.

עַל־כֵּן עֵת בְּמוֹ פִיו יֹאמַר לָךְ “אֲהַבְתִּיךְ”,

יָאֶה לְחָכְמָתֵךְ לְבִלְתִּי הַאֲמֵן לוֹ

יוֹתֵר מִשֶּׁיּוּכַל, בְּרוּם מַעֲמָדוֹ,

אֶת מוֹצָאֵי שְׂפָתָיו גַּם לְקַיֵּם, לֵאמֹר:

כִּרְצוֹן הָעָם כֻּלּוֹ בְּאֶרֶץ דֶּנֶמַרְק.

הָבִינִי נָא אֵפוֹא, אֵיךְ יִגָּרַע כְּבוֹדֵךְ,

אִם חִישׁ לְמִזְמוֹרָיו תָּשִׂימִי לֵב וָאֹזֶן,

אֹו יִפָּתֶה לִבֵּךְ, וְטֹהַר מַטְמוֹנַיִךְ

אִם תִּפְתְּחִי לִפְנֵי חֶפְצוֹ, שֶׁאֵין לוֹ רֶסֶן.

הָהּ גּוּרִי, אֲחוֹתִי! הָהּ גּוּרִי לָךְ, אוֹפֶלְיָה!

עִמְדִי בְּיַרְכְּתֵי אַהֲבָתֵךְ וְאַל־נָא

תִּהְיִי הַמַּטָּרָה לְחֵץ הַתַּאֲוָה.

גַּם הַצְּנוּעָה מִכֹּל אֵינָהּ צְנוּעָה כָּל־כָּךְ,

אִם אֶת יָפְיָהּ תַּחְשֹׂף לְנֹגַהּ הַיָּרֵחַ;

וְגַם תַּכְלִית־הַתֹּם לֹא תִּנָּקֶה מִלַּעַז.

צֶאֱצָאֵי אָבִיב בְּטֶרֶם נִצָּתָם –

הֲלֹא דַוְקָא בָּהֶם אוֹכֶלֶת הָרִמָּה;

וּבְשַׁחַר עֲלוּמִים, בְּעוֹד נוֹצֵץ הַטַּל,

הַקֶּטֶב הַמְּרִירִי יָרֵעַ שִׁבְעָתַיִם.

הִזָּהֲרִי אֵפוֹא! הַפַּחַד הוּא מִבְצָר,

כִּי נְעוּרֵי אָדָם – צָרָיו, גַּם בְּאֵין צָר.

אופליה. זֶה לִקְחֲךָ הַטּוֹב יִהְיֶה לִי לְמִשְׁמָר

אֲשֶׁר יִשְׁמֹר נַפְשִׁי. אֲבָל, אָחִי הַטּוֹב,

אַל נָא תִּנְהַג עִמִּי כְּמַטִּיפֵי הַשֶּׁקֶר,

אֲשֶׁר אֶת זוּלָתָם יַנְחוּ לִזְבוּל שָׁמַיִם

בְּדֶרֶךְ הַחוֹחִים, בְּעוֹד שֶׁהֵם עַצְמָם,

רֵיקִים פּוֹרְעֵי־מוּסָר, רוֹדְפִים תַּעֲנוּגוֹת

בִּנְתִיב הַשּׁוֹשַׁנִּים וּמוּסָרָם יָפֵרוּ.

לארטס. אַל דְּאָגָה, אָחוֹת!

אַךְ לָמָּה אֶתְעַכֵּב? הִנֵּה אָבִינוּ בָּא.

נכנס פולוניוס.

בְּכֶפֶל הַבְּרָכָה גַּם כֶּפֶל חֶסֶד־יָהּ;

שִׂחֵק לִי הַמַּזָּל לִטֹּל בְּרָכָה שֵׁנִית.

פולוניוס. עוֹד כָּאן, לָאֶרְטֵס? בּוֹשׁ! לָאֳנִיָּה, מַהֵר!

הָרוּחַ כְּבָר שׁוֹכֵן בְּעֹרֶף מִפְרָשֶׂיךָ;

שָׁם מְחַכִּים לְךָ. קַבֵּל נָא בִּרְכָתִי!

סומך ידו על ראש לארטס.

וְאֵלֶּה הַמִּצְווֹת נְצֹר נָא בִּלְבָבֶךָ.

אַל פִּתְחוֹן־פֶּה תָּחִישׁ לְהִרְהוּרֵי לִבְּךָ;

וְכָל הִרְהוּר תִּשְׁקֹל בְּטֶרֶם תַּעֲשֶׂה.

הֱיֵה נָא אִישׁ־רֵעִים, אַךְ אַל תָּגֵס לִבְּךָ.

אִישׁ רֵעַ נֶאֱמָן קָנִיתָ וּבְחַנְתּוֹ,

בְּחִשּׁוּקֵי־בַּרְזֶל חַשְּׁקֵהוּ אֶל לִבֶּךָ;

אַךְ אַל נָא תְּכַסֶּה כַּפְּךָ בְּיַבָּלוֹת

מֵרֹב לְחֹץ יָדוֹ שֶׁל רֵעַ בֶּן־יוֹמוֹ;

סוּר מִמָּדוֹן וָרִיב, אֲבָל אִם לֹא נִמְנַעְתָּ,

אַל תֵּרָתַע וּפְעַל, עַד יִבָּהֵל אוֹיְבֶךָ.

תֵּן אָזְנְךָ לַכֹּל, אַךְ פִּיךָ לִמְעַטִּים;

קַבֵּל עֵצָה מִכֹּל, אַךְ דַּע אֶת מִשְׁפָּטְךָ.

הַדֵּר נָא בִּלְבוּשְׁךָ, אִם יֵשׁ לְאֵל כִּיסֶיךָ,

אַךְ אַל תְּפַרְכְּסוֹ; הָדָר, אַךְ לֹא סִלְסוּל!

כִּי הָאָדָם לָרֹב נִכָּר בְּמַלְבּוּשָׁיו,

וְשָׁמָּה, בְּצָרְפַת, אַנְשֵׁי־הַמַּעֲלָה

מְדַקְדְּקִים מְאֹד בְּעִנְיָנִים שֶׁל טַעַם.

אַל נָא תְּהֵא לֹוֶה, וְאַל תְּהֵא מַלְוֶה;

כִּי לַמַּלְוֶה יֹאבְדוּ גַּם כֶּסֶף גַּם יָדִיד,

וְהַלֹּוֶה – סוֹפוֹ יִגְדַּע מַטֵּה לַחְמֵהוּ.

וְעַל הַכֹּל: הֱיֵה שָׁלֵם עִם עַצְמְךָ;

וְהַיּוֹצֵא מִזֶּה, כְּצֵאת הַיּוֹם מִלָּיְלָה,

שֶׁלֹּא תּוּכַל לִהְיוֹת כּוֹזֵב לְזוּלָתְךָ.

שָׁלוֹם, וּבִרְכָתִי תַּשְׁרִישׁ בְּךָ כָּל אֵלֶּה.

לארטס. בְּהַכְנָעָה אֶקַּח בִּרְכַּת־שְׁלוֹמוֹת מִמֶּךָּ.

פולוניוס. הַזְּמַן דּוֹחֵק, וְהַמְשָׁרְתִים כְּבָר מְצַפִּים שָׁם.

לארטס. שָׁלוֹם, אוֹפֶלִיָּה! וְאֶת דְּבָרַי אֵלַיִךְ

זִכְרִי זָכוֹר הֵיטֵב.

אופליה.           עַל בְּרִיחַ וּמַנְעוּל

סְגוּרִים הֵם בִּלְבָבִי, וּלְךָ הוּא הַמַּפְתֵּחַ.

לארטס. הֲיִי שָׁלוֹם!

יוצא.

פולוניוס.           עַל מַה דִּבֵּר עִמָּךְ, אוֹפֶלְיָה?

אופליה. עַל הַמְלֶט הַנָּסִיךְ, אִם נָא מָצָאתִי חֵן.

פולוניוס. בְּשֵׁם הָאֱלֹהִים, מַה טּוֹב כִּי הִזְכַּרְתִּנִי.

הֻגַּד לִי, כִּי יַרְבֶּה בָּעֵת הָאַחְרוֹנָה

יַחֵד לָךְ מִזְּמַנּוֹ, וְכִי גַם אַתְּ, אוֹפֶלְיָה,

תַּקְבִּילִי אֶת פָּנָיו בְּנֹעַם וּנְדִיבוּת;

אִם כֵּן הוּא הַדָּבָר (כְּפִי אֲשֶׁר הֻגַּד לִי

בְּדֶרֶךְ אַזְהָרָה), שׂוּמָה עָלַי לוֹמַר לָךְ,

כִּי לֹא הֵבַנְתְּ הֵיטֵב, מַה חוֹבָתֵךְ כְּבַת לִי,

וּמַה הוּא הַדָּבָר שֶׁגְּנַאי הוּא לִכְבוֹדֵךְ.

אִמְרִי, מַה בֵּינֵיכֶם? דַּבְּרִי אֵלַי אֱמֶת.

אופליה. כְּבָר פְּעָמִים הַרְבֵּה הִצִּיעַ לְפָנַי

שַׁלְמֵי אַהֲבָתוֹ.

פולוניוס. “שַׁלְמֵי אַהֲבָתוֹ”! דִּבְרֵי יַלְדָּה דְבָרַיִךְ,

יַלְדָּה שֶׁלֹא נֻסְּתָה בְּסַכָּנוֹת כָּאֵלֶּה.

וְאַתְּ מַאֲמִינָה בְּאֵלֶּה הַ“שְּׁלָמִים”?

אופליה. אֶתְמַהּ וְלֹא אֵדַע מַה לַּחֲשֹׁב, אָבִי.

פולוניוס. שִׁמְעִי אֵפוֹא דְבָרִי: חִשְׁבִי, כִּי אַתְּ פְּתַיָּה,

אִם לְשַׁלְמֵי־אֱמֶת חָשַׁבְתְּ שַׁלְמוֹן־שְׂפָתַיִם,

אֲבָל יַקְּרִי, בִּתִּי, אֶת שִׁלּוּמֵךְ, וָלֹא –

(אַשְׁלִימָה נָא דְבָרַי, לְבַל תִּפַּח רוּחוֹ

שֶׁל הַפָּסוּק הַזֶּה) – תְּהֵא אִוַּלְתֵּךְ שְׁלֵמָה.

אופליה. אָבִי, עַל אַהֲבָה דִּבֵּר אֵלַי תָּמִיד

בְּרֹב כָּבוֹד וִיקָר.

פולוניוס. כָּבוֹד הוּא לָךְ וִיקָר? חִדְלִי, בִּתִּי, חִדְלִי לָךְ!

אופליה. וְאֶת מוֹצָא־שְׂפָתָיו חִזֵּק, אָבִי־מוֹרִי,

כִּמְעַט בְּכָל שְׁבוּעוֹת־הַקֹּדֶשׁ לַשָּׁמָיִם.

פולוניוס. מַלְכֹּדֶת־צַיָּדִים! יָדַעְתִּי גַּם אֲנִי,

כִּי בְּלַהֵט הַדָּם, לֹא יְקַמֵּץ הַלֵּב

מִתֵּת שְׁבוּעוֹת לַפֶּה. הַחֲזִיזִים הַלָּלוּ,

אֲשֶׁר יַרְבּוּ אוֹרָם, אַךְ לְחַמֵּם יַמְעִיטוּ,

וְתוֹךְ שֶׁיִתְלַקְּחוּ יִכְבּוּ כְּלֹא הָיוּ, –

אַל תַּחְשְׁבִים לְאֵשׁ. וּמֵעַתָּה, בִּתִּי,

חִשְׂכִי, חִשְׂכִי יוֹתֵר בְּקִרְבָתֵךְ אֵלָיו,

וּמְחִיר כָּל רֵאָיוֹן יְהֵא נָא רַב יוֹתֵר

מֵהַזְמָנָה לָבוֹא. לְהַמְלֶט הַנָּסִיךְ

תּוּכְלִי לְהַאֲמִין רַק זֹאת: כִּי הוּא צָעִיר,

וּבְאֹרֶךְ אַפְסָרוֹ הַרְחֵק יָכוֹל הוּא לֶכֶת

הַרְבֵּה יוֹתֵר מִמֵּךְ. וְהַקִּצּוּר, אוֹפֶלְיָה:

אַל תַּאֲמִינִי לוֹ אֶת נְדָרָיו; כִּי הֵם

רַק סַרְסוּרֵי הַחֵטְא בִּלְבוּשׁ אוֹחֵז־עֵינַיִם,

הֵם רַק שִׂפְתֵי־חָנֵף שֶׁל תַּאֲווֹת־בְּלִיַעַל,

הַמִּתְקַדְּשׁוֹת בְּתֹם וְטֹהַר־צַדִּיקִים

לְהַאֲדִיר מִרְמָה. אֹמַר לָךְ בְּקִצּוּר

וּבִדְבָרִים בְּרוּרִים: אֵינִי רוֹצֶה כִּי שׁוּב

אֲפִלּוּ רֶגַע קָט מִשְּׁעוֹת הַפְּנַאי תַּשְׁחִיתִי

עַל שִׂיחַ וְעַל שִׂיג עִם נְסִיכֵנוּ הַמְלֶט.

רְאִי כִּי צִוִּיתִיךְ. לְכִי לָךְ לְדַרְכֵּךְ.

אופליה. כְּמִצְוָתְךָ, אָבִי.

(יוצאת.)


תמונה רביעית

בחֵל שלפני הארמון.

נכנסים המלט, הורציו ומרצלוס.


המלט. הָרוּחַ עַז, נוֹשֵׁךְ; הַקֹּר – לְאֵין נְשׂא.

הורציו. כֵּן, רוּחַ עוֹקְצָנִית וְצוֹרְבָנִית מְאֹד.

המלט. מָה הַשָּׁעָה כָּעֵת?

הורציו. וַדַּאי לִפְנֵי חֲצוֹת.

מרצלוס. לֹא, כְּבָר הָאוֹרְלוֹגִין הִכָּה.

הורציו.           הֲבֶאֱמֶת?

וְלֹא שָׁמַעְתִּי זֹאת. אִם כֵּן, קָרוֹב הַזְּמָן

אֲשֶׁר הָרוּחַ בּוֹ נוֹהֶגֶת לְשׁוֹטֵט.

(קול חצוצרות וכלי תותח מאחורי הבמה.)

מַה פֵּשֶׁר, הַנָּסִיךְ?

המלט. הַמֶּלֶךְ עֵר הַלַּיְלָה, מִתְהוֹלֵל בַּיַּיִן,

מֵרִיעַ, מְפַזֵּז בִּמְחוֹל־הַהִלּוּלִים;

וְכִי יָרִיק אֶל פִּיו עוֹד כּוֹס שֶׁל יֵין הָרֵיינוּס,

תֻּפִּים וַחֲצוֹצְרוֹת בְּקוֹל־תְּרוּעָה יוֹדִיעוּ

אֶת תֹּקֶף הַלְּגִימָה.

הורציו.           וְכִי מִנְהָג הוּא זֶה?

המלט. אָמְנָם, מִנְהָג;

אֲבָל לְדַעְתִּי (אִם כִּי גָדַלְתִּי פֹּה

בַּהֲלִיכוֹת הָאֵל) מִנְהָג אֲשֶׁר כָּזֶה –

אַשְׁרֵי עוֹבֵר עָלָיו יוֹתֵר מִן הַמְקַיְּמוֹ.

הַהוֹלֵלוּת הַזֹּאת שָׂמַתְנוּ לְשִׁמְצָה

בֵּין כָּל גּוֹיֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב גַּם יָחַד;

הֻחְזַקְנוּ שִׁכּוֹרִים, וּבְתֹאַר “חֲזִירִים”

כְּבוֹדֵנוּ נִתְחַלֵּל. וְאַף אָמְנָם כָּל זֶה,

גַּם אִם נַגְדִּיל עֲשֹׂה, יִגְרַע מִמַּעֲשֵׂינוּ

אֶת עֶצֶם הַתַּמְצִית שֶׁל גֹּדֶל תִּפְאַרְתָּם.

הֲלֹא גַם לַיְחִידִים יִקְרֶה כַּזֹאת לָרֹב,

אֲשֶׁר יַדְבִּיק בָּהֶם הַטֶּבַע אֵיזֶה מוּם,

שֶׁכֵּן בְּהִוָּלְדָם – וְלֹא חֶטְאָם הוּא זֶה:

כִּי אֵין לַנֶּפֶשׁ דְּרוֹר לָבֹר לָהּ צוּר־מַחְצֶבֶת –

אַחַת מִן הַלֵּחוֹת עָבְרָה עַל מִדּוֹתֶיהָ,

עֲדֵי כִּי נֶהֶרְסוּ כָּל מָעֻזֵּי שִׂכְלָם,

אוֹ אִם קָנוּ הֶרְגֵּל, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ לְהַבְאִישׁ

אֶת נִמּוּסֵי הַחֵן; וּבְכֵן, אֲנִי אוֹמֵר:

הַלָּלוּ, הַנּוֹשְׂאִים חוֹתָם שֶׁל מוּם אֶחָד,

מִטֶּבַע בְּרִיָּתָם אוֹ פְּסוּל שֶׁבְּמַזָּל –

עִם כָּל סְגֻלּוֹתֵיהֶם, – וְלוּא רַבּוֹת מִסְּפֹר,

וְלוּא זַכּוֹת מִזֹּךְ כְּסֵמֶל הַשְּׁלֵמוּת, –

הַמּוּם הַזֶּה בִּלְבַד עָשׂוּי לְהַבְאִישָׁם

בְּקֶרֶב הַבְּרִיּוֹת; קֻרְטוֹב־מְעַט שֶׁל רָע

יַשְׁחִית כָּל אֲצִילוּת, עַד תִּסְתָּאֵב כָּמוֹהוּ.

(נכנס הרוח.)

הורציו. הַבֵּט, נָסִיךְ, הוּא בָּא!

המלט. הָהּ, מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן, שְׁלִיחֵי־רַחְמִים, הוֹשִׁיעוּ!

אִם רוּחַ שֶׁל בְּרָכָה, אוֹ שֵׁד אָרוּר אַתָּה,

אִם הֶבֶל פִּי מָרוֹם, אוֹ אֵשׁ־תָּפְתֶּה עִמְּךָ,

אִם בָּאתָ לְהֵיטִיב, אוֹ לְהָרַע זָמַמְתָּ, –

מַרְאֶיךָ כֹּה מֻפְלָא, עֲדֵי לִפְתֹּחַ פִּי

לָשִׂיחַ עִמָּדְךָ; אֶקְרָא אֵלֶיךָ: הַמְלֶט,

אָבִי, מַלְכִּי, מוֹשְׁלָהּ שֶׁל דֶּנֶמַרְק, עֲנֵה!

אַל יִשָּׁבֵר לִבִּי בִּסְפֵקוֹתַי; אֱמֹר:

מַדּוּעַ עַצְמוֹתֶיךָ, שֶׁקֻּבְּרוּ כַּדָּת,

קָרְעוּ תַּכְרִיכֵיהֶן? מַדּוּעַ קִבְרְךָ,

בּוֹ שְׁנַת־הָעוֹלָמִים יָשַׁנְתָּ לְעֵינֵינוּ,

פָּתַח אֶת לִסְתוֹתָיו, אֲשֶׁר כָּבְדוּ בַּשַּׁיִשׁ

לִפְלֹט אוֹתְךָ מִגֵּו? מַה פֵּשֶׁר הַדָּבָר,

אֲשֶׁר אַתָּה, גּוּף מֵת, כֻּלְּךָ עוֹטֶה פְּלָדָה,

חָזַרְתָּ לְשׁוֹטֵט בְּנֹגַהּ הַיָּרֵחַ,

לָשִׂים לְזַעֲוָה לֵילוֹת, עֲדֵי מָלֵאנוּ,

אֲנַחְנוּ, הַפְּתָאִים מִטֶּבַע הַבְּרִיָּה,

מָגוֹר וְהִרְהוּרִים, לֹא יַשִּׂיגֵם אֱנוֹשׁ?

אֱמֹר: מַדּוּעַ? לָמָּה? מַה שּׂוּמָה עָלֵינוּ?

(הרוח מרמז להמלט.)

הורציו. הוּא מְרַמֵּז לְךָ לָלֶכֶת אַחֲרָיו,

כְּאִלּוּ יֵשׁ עִמּוֹ דָּבָר לְהַגִּידוֹ

לְךָ בִּלְבָד.

מרצלוס.           רְאֵה: אֵיךְ בַּאֲרֶשֶׁת־חֵן

יִקְרָא לְךָ לִפְרשׁ עִמּוֹ מִזֶּה וָהָלְאָה.

אַךְ אַל תֵּלֵךְ עִמּוֹ.

הורציו.           חָלִילָה, אַל תֵּלֵךְ!

המלט. אֵינוֹ מֵשִׁיב דָּבָר; וּבְכֵן, אֵלֵךְ אַחְרָיו.

הורציו. אַל נָא תֵּלֵךְ, נָסִיךְ!

המלט.           וּמַה לִּי לְפַחֵד?

חַיַּי אֵינָם שָׁוִים אֶלָּא קְלִפַּת הַשּׁוּם;

וְהַנְּשָׁמָה שֶׁבִּי – מָה רָע יוּכַל עֲשׂוֹת לָהּ

וְהִיא הֲלֹא גַם הִיא כָּמוֹהוּ בַּת־אַלְמָוֶת?

הִנֵּה רָמַז לִי שׁוּב; אֵלֵךְ נָא אַחֲרָיו.

הורציו. וּמָה אִם יְפַתְּךָ, נָסִיךְ, אֶל מְצוּלוֹת,

אוֹ אֶל מְרוֹם־קִצּוֹ שֶׁל סֶלַע־הַמָּגוֹר,

הַמִּשְׁתַּרְבֵּב לַיָּם, נָטוּי אֶל תְּהוֹם מִתַּחַת,

וְשָׁם יִפְשֹׁט צוּרָה וּדְמוּת־אֵימִים יִלְבַּשׁ,

אֲשֶׁר תּוּכַל לִטֹּל שִׁלְטוֹן־בִּינָה מִמֶּךָּ,

וּבְשִׁגָּעוֹן יַכֶּךָּ. אָנָּא, שִׂימָה לֵב!

כִּי עֶצֶם הַמָּקוֹם, בְּלִי כָּל סִבָּה אַחֶרֶת,

נוֹטֵעַ הִרְהוּרֵי אֵימָה בְּלֵב הָאִישׁ,

אֲשֶׁר יַשְׁקִיף לַיָּם מִן הַמְּרוֹמִים הָאֵלֶּה

וְנַהֲמַת־הַתְּהוֹם יִשְׁמַע.

המלט.           עוֹדוֹ רוֹמֵז. –

לֵךְ, לֵךְ; וְאָנֹכִי אַחְרֶיךָ.

מרצלוס.           לֹא תֵּלֵךְ!

המלט. אֱסֹף יָדֶיךָ!

הורציו. עֲמֹד, כִּי לֹא תֵּלֵךְ!

המלט.           גּוֹרַל־חַיַּי קוֹרֵא לִי

וּלְכָל שָׁרִיר קָטָן אֲשֶׁר בַּגּוּף הַזֶּה

יִתֵּן מֵעָצְמָתוֹ שֶׁל גּוּר אַרְיֵה נֵמֵיָה.

(הרוח רומז.)

הִנֵּה יוֹסִיף יִקְרָא! – הַנִּיחוּ, רַבּוֹתַי.

(נחלץ בכוח מידיהם.)

לְצֵל אֲנִי הוֹפֵךְ כָּל אִישׁ שֶׁיַּעַצְרֵנִי!

הַרְפּוּ, אָמַרְתִּי! – לֵךְ, וְאָנֹכִי אַחְרֶיךָ!

(הרוח והמלט יוצאים.)

הורציו. דִּמְיוֹן־שֶׁל־מַדּוּחִים מַתְעֵהוּ עַד־אֹבֵד.

מרצלוס. נֵלֵךְ בְּעִקְּבוֹתָיו; אַל בְּקוֹלוֹ נִשְׁמַע.

הורציו. נֵלֵךְ. – וּמַה יִּהְיֶה סוֹפוֹ שֶׁל הַדָּבָר?

מרצלוס. יֵשׁ מַשֶּׁהוּ רָקוּב בְּאֶרֶץ דֶּנֶמַרְק.

הורציו. הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם.

מרצלוס.           טוֹב, נֵלֵך אַחְרָיו.


תמונה חמישית

בירכתי החל.

נכנסים הרוח והמלט.


המלט. לְאָן תּוֹלִיךְ אוֹתִי? אֱמֹר! כִּי לֹא אוֹסִיף

לָלֶכֶת הָלְאָה.

הרוח.      שְׁמַע!

המלט.           דַּבֵּר, אֲנִי שׁוֹמֵעַ.

הרוח. קְרוֹבָה הִיא הַשָּׁעָה, אֲשֶׁר אָנוּס אֶהְיֶה

לָשׁוּב לְהִתְיַסֵּר בְּאֵשׁ הַגֵּיהִנֹּם.

המלט. הָהּ, רוּחַ אֻמְלָלָה!

הרוח.           אַל תְּרַחֵם עָלַי!

שִׂים אָזְנְךָ וּשְׁמַע הַסּוֹד שֶׁאֲגַלֶּךָ.

המלט. דַּבֵּר נָא וְאֶשְׁמָע.

הרוח. וְגַם תִּקַּח נָקָם אַחְרֵי אֲשֶׁר תִּשְׁמַע לִי.

המלט. מָה?!

הרוח. אֲנִי הוּא צֵל אָבִיךָ,

אֲשֶׁר נִגְזַר עָלָיו לָנוּעַ בַּלֵּילוֹת

וּלְהִתְעַנּוֹת יוֹמָם בְּאֵשׁ הַגֵּיהִנּוֹם,

עַד הִצָּרֵף כָּלִיל טֻמְאַת עֲווֹנוֹתַי

אֲשֶׁר בִּימֵי חֶלְדִּי עָוִיתִי וּפָשַׁעְתִּי.

לוּלֵא נִגְזַר עָלַי לִשְׁמֹר סוֹדוֹת כִּלְאִי,

יָכֹלְתִּי לְסַפֵּר סִפּוּר, שֶׁכָּל מִלָּה בּוֹ

תִּקְרַע אֶת לְבָבְךָ, תַּקְפִּיא דַם־עֲלוּמֶיךָ,

עֵינֶיךָ־כּוֹכָבִים תַּחְרִיד מִגַּלְגִּלָּן,

תַּפְרִיד קְוֻצּוֹת רֹאשְׁךָ, אֲשֶׁר יַחְדָּו שֹׂרְגוּ בּוֹ,

עֲדֵי סָמְרָה עָלָיו כָּל שַׂעֲרָה לְחוּד,

כְּמַחֲטֵי קִפּוֹד, בִּקְפֹץ עָלָיו הָרֹגֶז;

אֲבָל בָּשָׂר־וָדָם – לֹא לְאָזְנָיו הַקְשִׁיב

לְסוֹד הַנְּצָחִים. הוֹ, שְׁמַע־נָא, שְׁמַע־נָא, שְׁמָע!

אִם מֵעוֹדְךָ אָהַבְתָּ אֶת אָבִיךָ…

המלט. אֵלִי!

הרוח. נְקֹם נִקְמַת מוֹתוֹ, מוֹת רֶצָח מְתֹעָב.

המלט. רֶצַח?!

הרוח. הַטּוֹב בְּמַעֲשֵׂי הָרֶצַח – תּוֹעֵבָה;

אַךְ רֶצַח זֶה נִתְעָב וָזָר שִׁבְעִים־וָשֶׁבַע.

המלט. מַהֵר, גַּלֵּה הַסּוֹד, וְעַל כַּנְפֵי הָרוּחַ

חִישׁ־קַל, כְּהִרְהוּרִים, כְּרַחַשׁ אַהֲבָה,

אָטוּשׂ אֱלֵי נָקָם.

הרוח.           אָכֵן, אַתָּה מוּכָן!

הֲלֹא עֲרַל לֵבָב יוֹתֵר מִן הַדְּשָׁאִים,

שֶׁמְּדֻשְּׁנֵי־שַׁלְוָה פָּשְׁטוּ עַל שְׂפַת הַלֶּתֶּה,

הָיִיתָ, אִלְמָלֵא רָגַזְתָּ זֹאת הַפַּעַם.

שְׁמָעֵנִי, הַמְלֶט בְּנִי: עָבְרָה שְׁמוּעָה בָּאָרֶץ,

כִּי בְּנוּמִי בַּגָּן, הִכִּישׁ אוֹתִי נָחָשׁ;

וּבִשְׁמוּעוֹת־הַשָּׁוְא הַלָּלוּ עַל מוֹתִי

כָּל דֶּנִיָּה כֻּלָּהּ הָלְכָה שׁוֹלָל; אַךְ דַּע־נָא,

הוֹ בֶּן־הָאֲצִילִים, כִּי הַנָּחָשׁ הַהוּא,

אֲשֶׁר בִּנְשִׁיכָתוֹ קִפֵּד חַיֵּי אָבִיךָ,

עַכְשָׁיו נוֹשֵׂא כִּתְרוֹ!

המלט.           הָהּ, נְבוּאוֹת לִבִּי!

דּוֹדִי?!

הרוח. כֵּן! הַנּוֹאֵף הַלָּז, חַיַּת־הַתַּזְנוּנִים,

בְּמַדּוּחֵי שִׂכְלוֹ וּבְכִשְׁרוֹנֵי הַמַּעַל

(הָהּ שֵׂכֶל זֵידוֹנִי וְחֵן הַמַּדּוּחִים!)

הִצְלִיחַ לְפַתּוֹת לְתַאֲוַת בָּשְׁתּוֹ

לִבָּהּ שֶׁל הַמַּלְכָּה, שֶׁצְּנִיעוּתָהּ כּוֹזֶבֶת.

הָהּ, הַמְלֶט בְּנִי, עַד־מָה יָרְדָה אִמְּךָ פְּלָאִים!

אוֹתִי, שֶׁנִּשְׂגְּבָה אַהֲבָתִי אֵלֶיהָ,

עַד בַּד־בְּבַד עָלְתָה עִם נֶדֶר־הַכְּלוּלוֹת,

אֲשֶׁר נָדַרְתִּי לָהּ בְּיוֹם שֶׁאֵרַשְׂתִּיהָ,

הֵמִירָה בְּנָבָל אֲשֶׁר סְגֻלּוֹת נַפְשׁוֹ

נִקְלוּ לְעֻמָּתִי!

אַךְ כְּשֵׁם שֶׁהַצְּנִיעוּת לֹא תִּפָּתֶה לָעַד

לְמַדּוּחֵי נִאוּף, אֲפִלּוּ דְּמוּת אֵלִים לוֹ,

כָּךְ תַּאֲוָה, לוּא גַם מַלְאַךְ־עֶלְיוֹן בֶּן־זוּג לָהּ,

תִּמְאַס עַד מְהֵרָה בִּיצוּעַ הַשְּׁחָקִים

וְתַחֲבֹק אַשְׁפּוֹת.

אַךְ הָס! כְּבָר רֵיחַ בֹּקֶר, כִּמְדֻמֶּה, אָחוּשָׁה;

לֹא אַאֲרִיךְ אֵפוֹא. כְּמִשְׁפָּטִי תָּמִיד,

יָשַׁנְתִּי בְּגַנִּי אֶת שְׁנַת־הַצָּהֳרַיִם;

אוֹתָהּ שָׁעָה שְׁלֵוָה בַּסֵּתֶר בָּא דוֹדְךָ,

וְאֶרֶס־מְרוֹרָה בַּסֵּפֶל בְּיָדוֹ,

טִפְטֵף לְתוֹךְ אָזְנִי אֶת מֶסֶךְ הַצָּרַעַת,

אֲשֶׁר אֵיבָה כָּזֹאת בֵּינוֹ לְדַם אֱנוֹשׁ,

שֶׁאִם אַךְ יַעֲבֹר חִישׁ־קַל כְּכֶסֶף־חַי

בְּכָל שְׁבִילֵי הַגּוּף וּמְבוֹאוֹתָיו כֻּלָּם,

מִיָד, בְּעֹז־פִּתְאֹם, כְּחֹמֶץ בֶּחָלָב,

יַקְפִּיא בְּגוּף בָּרִיא כָּל נֵטֶף דָּם טָהוֹר,

עֲדֵי קָרַשׁ כֻּלּוֹ; וְכָךְ קָרְשׁוּ דָמַי,

וּכְהֶרֶף־עַיִן שְׁחִין, כִּשְׁחִין הַמְצֹרָעִים,

כִּסָּה בַּחֲזָזִית נִתְעֶבֶת, מְאוּסָה

אֶת כָּל חֶלְקַת גּוּפִי.

וְכָךְ, בְּתוֹךְ שְׁנָתִי, קִפְּחַתְנִי יַד אָחִי

חַיַּי וַעֲטַרְתִּי וּמַלְכָּתִי גַם יָחַד;

בְּעֹוד עֲווֹנוֹתַי בְּנִצָּתָם, – נִקְטַפְתִּי,

בְּלִי שֶׁמֶן־הַמִּשְׁחָה, בְּלִי סְעֻדַּת־הַקֹּדֶשׁ,

וּבְלִי חַשֵּׁב נַפְשִׁי לָתֵת הַדִּין הֻצַּגְתִּי

וְעַל רֹאשִׁי עָמוּס כָּל נֵטֶל חֲטָאַי.

המלט. הָהּ, מַה נּוֹרָא, נוֹרָא, נוֹרָא עַד אֵין כָּמוֹהוּ!

הרוח. אַל נָא תִּשָׂא כָּל זֹאת, אִם אִישׁ־לֵבָב אַתָּה:

אַל נָא תְּהֵא עַרְשׂוֹ שֶׁל מֶלֶךְ דֶּנֶמַרְק

מִשְׁכַּב הַתַּזְנוּנִים וְתַאֲוַת פִּגּוּל.

אֲבָל חָלִילָה לָּךְ בְּכָל אֲשֶׁר תִּפְעַל

חַלֵּל אֶת לְבָבְךָ וּבְנַפְשְׁךָ זָמֹם

רָעוֹת גַּם עַל אִמְּךָ; עָזְבֶנָּה לַשָּׁמַיִם

וְלַקּוֹצִים אֲשֶׁר יָלוּנוּ בְּחֵיקָהּ,

שֶׁהֵמָּה יְיַסְּרוּהָ. שָׂא שָׁלוֹם עַתָּה!

עֵדָה הַגַּחְלִילִית, כִּי כְּבָר קָרוֹב הַבֹּקֶר,

וְהִיא אוֹסֶפֶת כְּבָר אוֹרָהּ שֶׁאֵין בּוֹ חֵפֶץ.

שָׁלוֹם, שָׁלוֹם, שָׁלוֹם! זָכְרֵנִי, הַמְלֶט!

(יוצא.)

המלט. הוֹ כָּל צִבְאוֹת־מָרוֹם. הוֹ אֶרֶץ! וּמָה עוֹד?

אוּלַי לַשְּׁאוֹל אֶקְרָא? – הַבּוּז! – הַס, הָס, לִבִּי!

וְגַם אַתֶּם, שְׁרִירַי, אַל נָא תִּרְפּוּ לְפֶתַע,

חַזְּקוּנִי וְאַמְּצוּנִי עוֹד. – “זָכְרֵנִי, הַמְלֶט!”

כֵּן, רוּחַ אֲמֵלָל! כָּל עוֹד הַזִּכָּרוֹן

בְּקָדְקֳדִי הַדָּךְ יִשְׁכֹּן. “זָכְרֵנִי הַמְלֶט!”

מִלּוּחַ זִכְרוֹנִי הִנֵּה אֶמְחֶה כָּלִיל

כָּל רְשׁוּמוֹת־הֲבַאי וְכָל דִּבְרֵי־אִוֶּלֶת,

אֲבַק־סְפָרִים, דְּמֻיּוֹת וְכָל רָשְׁמֵי־עָבָר

אֲשֶׁר כָּתְבוּ עָלָיו בַּחְרוּת וּטְבִיעַת־עָיִן;

וּמִצְוָתְךָ אֵלַי, בִּבְלִי כָּל תַּעֲרֹבֶת

שֶׁל חֹמֶר הַקְּלוֹקֵל, – הִיא לְבַדָּהּ תִּחְיֶה

בְּתוֹךְ מְגִלָּתוֹ שֶׁל סֵפֶר לְבָבִי, –

אָכֵן, עֵדַי שָׁמַיִם. הוֹ, אִשָּׁה סוֹטָה!

אֲבוֹי, נָבָל, נָבָל, נָבָל אָרוּר, שׂוֹחֵק!

אַיֵּה־נָא לוּחוֹתַי – אֶכְתָּב־נָא לְמַזְכֶּרֶת,

כִּי יֵשׁ וְאִישׁ שׂוֹחֵק, שׂוֹחֵק – וְהוּא נָבָל.

עַל כָּל פָּנִים, אֵדַע: בְּדֶנְמַרְק יִתָּכֵן הוּא.

(כותב.)

אָכֵן, דּוֹדִי, אָכֵן, עַכְשָׁו אֶל סִסְמָתִי!

לֵאמֹר: “שָׁלוֹם! שָׁלוֹם! זָכְרֵנִי הַמְלֶט!”

הֲלֹא נִשְׁבַּעְתִּי.

הורציו. (מאחורי הבמה.)

נָסִיךְ! נָסִיךְ!

מרצלוס. (מאחורי הבמה.)

הוֹ הַמְלֶט הַנָּסִיךְ!

הורציו. (מאחורי הבמה.)

שָׁמְרֵהוּ, אֱלֹהִים!

המלט. יְהִי רָצוֹן!

הורציו. (מאחורי הבמה.)

אֲהוֹ־אֲהוֹ, נָסִיךְ!

המלט. אֲהוֹ־אֲהוֹ, בָּחוּר! הַי־הַיָּא, עוֹף־כָּנָף!

(נכנסים הורציו ומרצלוס.)

מרצלוס. וּמַה שְּׁלוֹמְךָ, נָסִיךְ?

הורציו.           וּמֶה חָדָשׁ, נָסִיךְ?

המלט. הוֹ, מַה נִּפְלָא!

הורציו. סַפֶּר־נָא, הַנָּסִיךְ!

המלט.           לֹא, שֶׁמָּא תְּגַלּוּ.

הורציו. נִשְׁבַּעְתִּי בֵּאלֹהִים, לֹא אָנִי!

מרצלוס.           גַּם לֹא אָנִי!

המלט. מַה דַּעְתְּכֶם, רֵעַי? מִי אִישׁ פִּלֵּל כָּזֹאת?

הֲתִשְׁמְרוּ הַסּוֹד?

הורציו ומרצלוס.           הֵן־צֶדֶק, הַנָּסִיךְ!

המלט. בְּדֶנִיָּה כֻּלָּהּ אֵין מְנֻוָּל אֶחָד

אֲשֶׁר אֵינוֹ נוֹכֵל וְגַם רָשָׁע גָּמוּר.

הורציו. לְשֵׁם חִדּוּשׁ כָּזֶה אֵין צֹרֶךְ, הַנָּסִיךְ,

שֶׁרוּחַ־רְפָאִים יָקוּם מִתּוֹךְ הַקֶּבֶר.

המלט. אָמְנָם, נָכוֹן מְאֹד. צָדַקְתָּ. וְלָכֵן

חוֹשֵׁבְנִי שֶׁמּוּטָב, בְּלִי כִּרְכּוּרִים רַבִּים,

לִלְחֹץ אִישׁ יַד אָחִיו וּלְהִפָּרֵד; אַתֶּם

אִישׁ־אִישׁ לַעֲסָקָיו, אִישׁ־אִישׁ לִמְחוֹז־חֶפְצוֹ,

(הֲלֹא כָּל אִישׁ וָאִישׁ יֵשׁ עֵסֶק לוֹ וָחֵפֶץ

אִם זֶה וְאִם אַחֵר), וְאָנֹכִי הַדַּל

אֵלֵךְ וְאֶתְפַּלֵּל לִי.

הורציו. דְּבָרֶיךָ, הַנָּסִיךְ, תַּעְתּוּעִים וָתֹהוּ.

המלט. חֲבָל, חֲבָל מְאֹד, אִם הֵם הֶעֱלִיבוּךָ,

חֲבָל מִקֶּרֶב לֵב.

הורציו.           אֵין כָּאן עֶלְבּוֹן, נָסִיךְ.

המלט. בְּפַּטְרִיק הַקָּדוֹשׁ, כִּי יֵשׁ וָיֵשׁ, הוֹרָצְיוֹ,

וְהָעֶלְבּוֹן גָּדוֹל! וּלְעֶצֶם הֶחָזוֹן

אַךְ זֹאת אוּכַל לוֹמַר: טָהוֹר הוּא רוּחַ זֶה!

וְאִם תִּשְׁתּוֹקְקוּ לָדַעַת, מַה בֵּינֵינוּ,

עִצְרוּ בְּרוּחֲכֶם כְּכָל אֲשֶׁר תּוּכְלוּ.

עַתָּה נָא, יְדִידַי־לְלִמּוּדִים־וָחֶרֶב,

הֵן תַּעֲשׂוּ עִמִּי הַחֶסֶד הַקָּטָן.

הורציו. וּמַהוּ, הַנָּסִיךְ? אֱמֹר וְנַעֲשֶׂנּוּ.

המלט. לִבְלִי גַּלּוֹת לְאִישׁ אֶת חֶזְיוֹנֵי־הַלָּיְלָה.

הורציו ומרצלוס. לֹא נְגַלֶּה, נָסִיךְ!

המלט.           יָפֶה! אַךְ הִשָּׁבֵעוּ.

הורציו. בְּהֵן־צִדְקִי, נָסִיךְ, לֹא אֲגַלֶּה.

מרצלוס. גַּם לֹא אֲנִי, נָסִיךְ, בְּהֵן־צִדְקִי.

המלט. לֹא! בְּחַרְבִּי!

מרצלוס.           הֵן כְּבָר נִשְׁבַּעְנוּ, הַנָּסִיךְ!

המלט. אָמְנָם, אַךְ בְּחַרְבִּי, בַּחֶרֶב!

הרוח. (מלמטה.)

          הִשָּׁבֵעוּ!

המלט. אַ־הָה, בָּחוּר! קוֹלְךָ? אַתָּה, יָדִיד וָרֵעַ?

מַהֵר, אֵפוֹא, שִׁמְעוּ קוֹל רֵע מִמַּרְתֵּף;

הִכּוֹנוּ לַשְּׁבוּעָה!

הורציו.           פָּרְשֶׁנָּה, הַנָּסִיךְ.

המלט. לִבְלִי גַּלּוֹת לְאִישׁ אֶת חֶזְיוֹנֵי הַלַּיְלָה; –

בַּחֶרֶב הִשָּׁבֵעוּ!

הרוח. (מלמטה.)

          הִשָּׁבֵעוּ!

המלט. בְּכָאן וּבְכָל אֲתָר… נַחְלִיפָה הַמָּקוֹם! –

קִרְבוּ נָא, רַבּוֹתַי,

וְעַל חַרְבִּי שֵׁנִית אִישׁ אֶת יָדוֹ הַנִּיחוּ;

לִבְלִי סַפֵּר לְאִישׁ אֶת שֵׁמַע אָזְנֵיכֶם, –

בַּחֶרֶב הִשָּׁבֵעוּ.

הרוח. (מלמטה.)

          הִשָּׁבֵעוּ!

המלט. הֵידָד! הוֹ חֹלֶד שָׂב! חִישׁ־קַל תַּחְפֹּר בָּאָרֶץ;

חַפְרָן חָרוּץ אַתָּה! – נָזוּז שֵׁנִית, רֵעַי!

הורציו. הוֹ לַיְלָה, וְהוֹ יוֹם! הַכֹּל מוּזָר וָזָר

המלט. עַל־כֵּן כִּפְנֵי הַזָּר הַקְבִּילוּ אֶת פָּנָיו.

יֶשְׁנָם, הוֹרָצְיוֹ, בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ

דְּבָרִים שֶׁנִּפְלְאוּ מִדַּעַת חֲכָמֶיךָ.

אֲבָל נָזוּז;

כְּקֹדֶם כֵּן עַתָּה הַבְטִיחוּ בִּשְׁבוּעָה,

כִּי אַף אִם מְשֻׁנּוֹת יִהְיוּ הֲלִיכוֹתַי,

(הֵן לְנָכוֹן, אוּלַי, אֶחְשֹׁב לִי לִפְרָקִים

לְהִתְחַפֵּשׂ כְּאִישׁ מֻכֶּה בְּתִמָּהוֹן), –

גַּם כִּי תִּרְאוּנִי כָּךְ, וְנִמְנַעְתֶּם אֲזַי

מִנִּעֲנוּעַ־רֹאשׁ, אוֹ מִסְּפִיקַת־כַּפַּיִם,

אוֹ מִשִּׁבְרֵי־פְּסוּקִים הַמְעוֹרְרִים חֲשָׁד,

כְּגוֹן: “יָדַעְנוּ כְּבָר…” אוֹ: “לוּ חָפַצְנוּ, אָז…”

אוֹ: “אִם נִרְצֶה לוֹמַר…” אוֹ: “יֵשׁ אֲשֶׁר יוּכְלוּ…”

אוֹ שְׁאָר דִּבְרֵי־חִידוֹת, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם לִרְמֹז,

כִּי יְדַעְתֶּם סוֹדִי; לְהִמָּנַע מִזֹּאת, –

וְחֶסֶד אֱלֹהִים יְהֵא בְּעֶזְרְכֶם, –

לִי הִשָּׁבֵעוּ!

הרוח. (מלמטה.)

          הִשָּׁבֵעוּ!

המלט. הוֹ, שׁוּב לִמְנוּחָתְךָ, הָרוּחַ הַנִּסְעָר!

(נשבעים.)

הִנֵּה כִּי כֵן, רֵעַי. נַפְשִׁי בְּאַהֲבָה

אַפְקִידָה בִּידֵיכֶם; וְכָל אֲשֶׁר תַּשִּׂיג

יַד הַמְלֶט הַמִּסְכֵּן הָשִׁיב כְּתַגְמוּלְכֶם

רֵעוּת וְאַהֲבָה, – יָבוֹא, בִּרְצוֹת הָאֵל.

וּבְכֵן, נֵלֵךְ יַחְדָּו; אַךְ אָנָּא, יָד לְפֶה!

נָקַע גַּלְגַּל הַזְּמָן, חָרַג מֵעַל כַּנּוֹ;

אֲבוֹי לִי כִּי עָלַי לָשׁוּב לְהַתְקִינוֹ! –

נֵלֵךְ אֵפוֹא יַחְדָּו.

(יוצאים.)


 

מערכה שניה

תמונה ראשונה

חדר בביתו של פולוניוס.

נכנסים פולוניוס ורינלדו.


פולוניוס. מְסֹר לוֹ כֶּסֶף זֶה וְהַמִּכְתָּב, רֵינַלְדוֹ.

רינלדו. אֶמְסֹר לוֹ, אֲדוֹנִי.

פולוניוס. הֵן בְּחָכְמָה תִּנְהַג, רֵינַלְדוֹ יַקִּירִי,

בְּאִם תִּשְׁקֹד הֵיטֵב לַחְקֹר הֲלִיכוֹתָיו

בְּטֶרֶם תְּבַקְּרוֹ.

רינלדו.           כָּךְ, אֲדוֹנִי, חָשָׁבְתִּי.

פולוניוס. יָפֶה, יָפֶה מְאֹד דָּרַשְׁתָּ. שִׂימָה לֵב!

תְּחִלָּה חֲקֹר בִּדְבַר הַדֶּנִים בְּפָרִיז,

מִי הֵם, וּמַה טִּיבָם; הוֹנָם וּמְגוּרֵיהֶם;

עִם מִי יִתְיַדְּדוּ, כַּמָּה יוֹצִיאוּ כֶּסֶף;

וְאִם בַּעֲקִיפִין תִּשְׁאַל וְתִוָּכַח,

כִּי הֵם יוֹדְעִים אֶת בְּנִי, – הַיְשַׁר לִשְׁאֹל עָלָיו

וּקְרַב לְאַט־לְאַט אֶל עֶצֶם־הָעִנְיָן:

הָשִׂימָה עַצְמְךָ מַכִּיר־וְלֹא־מַכִּיר,

לֵאמֹר: "יָדַעְתִּי אֶת אָבִיו, וְאֶת רֵעָיו,

וְגַם אוֹתוֹ מְעָט…" מֻסְבָּר לְךָ, רֵינַלְדוֹ?

רינלדו. כֵּן, אֲדוֹנִי, מְאֹד.

פולוניוס. “כֵּן, גַּם אוֹתוֹ…” תּוֹסִיף – "אֲבָל מְעַט מְאֹד.

אוּלָם אִם הוּא הָאִישׁ, הֲרֵי זֶה בְּכוֹר־שָׂטָן…

הֲרֵי הוּא כָּךְ־וְכָךְ…" וְכָאן קוּם טְפֹל עָלָיו

כָּל דֹּפִי שֶׁתִּרְצֶה; אַךְ לֹא דִבְרֵי־שִׁמְצָה,

הַמַּבְאִישִׁים רֵיחוֹ; מֵאֵלֶּה הִשָּׁמֵר!

דַּבֵּר עַל קֻנְדֵּסוּת, עַל מַעֲשֵׂי־הֶפְקֵר

וּשְׁאַר תַּעֲלוּלִים, שֶׁעֲלוּמִים וּדְרוֹר

שְׁטוּפִים בָּהֵם תָּמִיד.

רינלדו.           כְּגוֹן: שֶׁהוּא קֻבְיוּסְטוּס?

פולוניוס. וְכֵן שֶׁהוּא שִׁכּוֹר, אִישׁ רִיב וְנִבּוּל־פֶּה,

קַנְטְרָן וְאִישׁ־זְנוּנִים; – עַד כָּאן מֻתָּר לְךָ.

רינלדו. כֵּן, אֲדוֹנִי, אַךְ זֶה עָשׂוּי לְהַבְאִישׁוֹ.

פולוניוס. חֲלִילָה! הֵן תּוּכַל הַמְתֵּק אֶת אַשְׁמָתוֹ:

אַל נָא תִּטְפֹּל עָלָיו דִּבָּה, שֶׁהוּא מָשְׁחָת

עַד אֶפֶס תַּקָּנָה; לֹא זֹאת כַּוָּנָתִי.

כִּי אִם הַשְׂכֵּל לִרְמֹז עַל חֲטָאָיו, שֶׁהֵמָּה

אֵינָם, כְּבַיָּכוֹל, אֶלָּא מוּמֵי חֵרוּת,

רַק חֲזִיזֵי לֵבָב לוֹהֵט וּמִתְגָּעֵשׁ,

אוֹ אַךְ רִתְחָה שֶׁל דָּם סוֹעֵר וְלֹא־רֻסַּן

שֶׁהִיא חַטַּאת רַבִּים.

רינלדו.           אַךְ, אֲדוֹנִי הַטּוֹב…

פולוניוס. כֵּן, מַהִי הַתַּכְלִית?

רינלדו.           זֹאת, אֲדוֹנִי, אָמְנָם,

חָפַצְתִּי לְהָבִין.

פולוניוס.           הִנֵּהִי הַתַּכְלִית –

וְהִנְנִי סָבוּר, כִּי תַּחְבּוּלָה כְּשֵׁרָה הִיא, –

בַּעֲבֵרוֹת־קַלּוֹת כִּי תְּלַכְלֵךְ אֶת בְּנִי,

מָשָׁל בְּעֵת מְלָאכָה לֻכְלַךְ מְעַט הַכֶּלִי, –

תֵּן דַּעְתְּךָ:

אִישׁ־שִׂיחָתְךָ, אֲשֶׁר אָמַרְתָּ לְחָקְרוֹ,

אִם בְּעֵינָיו רָאָה, אֵיךְ הַבָּחוּר דְּנַן

נִכְשַׁל בָּעֲבֵרוֹת, אֲשֶׁר עָלָיו טָפַלְתָּ, –

וַדַּאי יַסְכִּים לְךָ וְיַעַנְךָ לֵאמֹר:

“רֵעִי וְאַלּוּפִי”, או: “סֶר”, או: “אֲדוֹנִי”,

וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, כְּנֹהַג הַמְּדִינָה

וְתוֹר־מַעֲלָתוֹ.

רינלדו.           צָדַקְתָּ, אֲדוֹנִי.

פולוניוס. אוֹ־אָז, אֵפוֹא, אֲנִי… אֲזַי… מַה זֶּה רָצִיתִי לוֹמַר? חַי אֱלֹהִים, הֲלֹא רָצִיתִי לוֹמַר מַשֶּׁהוּ; מֶה הָיוּ דְבָרַי הָאַחֲרוֹנִים?

רינלדו. “הַסְכֵּם יַסְכִּים לְךָ וְיַעַנְךָ לֵאמֹר…”

“או: סֶר…”, “או: אֲדוֹנִי.”

פולוניוס. הֲלֹא יַסְכִּים לְךָ וְיַעַן… חֵי רֹאשִׁי!

הֲלֹא יַסְכִּים, לֵאמֹר: "יָדַעְתִּי אֶת הָאִישׁ:

הֵן רְאִיתִיו אֶתְמוֹל, שִׁלְשׁוֹם, אוֹ יוֹם פְּלוֹנִי,

עִם אֵיזֶה פַּלְמוֹנִי, וְכַאֲשֶׁר אָמַרְתָּ,

שִׂחֵק בְּקוּבִיָּה, נָתַן בְּכוֹס עֵינוֹ,

אוֹ בְּכַדּוּר שִׂחֵק וְהִתְקוֹטֵט"; אוֹ כָּכָה:

“רָאִיתִי, אֵיךְ נִכְנָס לְבֵית־הַמַּזְמוּטִים”

(כְּלוֹמַר: לְבֵית־זוֹנוֹת), אוֹ כַּיּוֹצֵא בָּאֵלֶּה;

וּבַעֲלִיל תִּרְאֶה:

הִנֵּה פִּתְיוֹן־כָּזָב שֶׁצָּד לִי דַּג־אֱמֶת!

כֹּה אָנוּ הַפִּקְחִים, רוֹאֵי־מֵרֹאשׁ־אַחְרִית,

נֵלֵךְ עֲקַלְקַלּוֹת, סְחוֹר־סְחוֹר, עֲדֵי נִמְצָא

בְּדֶרֶךְ הֶעָקֹב אֶת דֶּרֶךְ הַמִּישׁוֹר.

וְכֵן, כַּעֲצָתִי אִם תְּכַלְכֵּל דְּבָרֶיךָ,

תַּשְׂכִּיל לַחְקֹר אֶת בְּנִי. הֵבַנְתָּ לִי, אוֹ לֹא?

רינלדו. הֵבַנְתִּי, אֲדוֹנִי.

פולוניוס.           הָאֱלֹהִים עִמְּךָ!

סַע לְשָׁלוֹם.

רינלדו. הוֹ אֲדוֹנִי הַטּוֹב!

פולוניוס. תֵּן דַּעְתְּךָ הֵיטֵב עַל כָּל הֲלִיכוֹתָיו.

רינלדו. כֵּן, אֲדוֹנִי.

פולוניוס. וְתֵן לוֹ וְיִפְרֹט עַל־פִּי נִבְלוֹ.

רינלדו. טוֹב, אֲדוֹנִי.

פולוניוס. שָׁלוֹם צֵאתְךָ!

(רינלדו יוצא. נכנסת אופליה.)

          מַה זֹּאת, אוֹפֶלְיָה, מֶה הָיָה לָךְ?

אופליה. אֲבוֹי, אָבִי, אֲבוֹי: כָּל־כָּךְ נִבְהַלְתִּי, אַבָּא!

פולוניוס. מִמַּה נִבְהַלְתְּ? בְּשֵׁם הָאֱלֹהִים!

אופליה.           אָבִי!

יָשַׁבְתִּי בְּחַדְרִי, יָשַׁבְתִּי וְתָפַרְתִּי,

וְהַמְלֶט הַנָּסִיךְ, – זֶה מִקְטָרְנוֹ פָּרוּם,

לֹא כּוֹבַע לְרֹאשׁוֹ, גַּרְבָּיו מְלֻכְלָכִים

וּבְאֵין בִּירִית לָהֶם שְׁמוּטִים עַד קַרְסֻלָּיו,

חִוֵּר כְּכֻתָּנְתּוֹ, כּוֹשֵׁל, בְּפִיק בִּרְכַּיִם,

מַבַּט עֵינָיו אוֹמֵר אֵימָה וְרַחֲמִים,

כְּאִלּוּ זֶה־עַתָּה שֻׁלַּח מִשְּׁאוֹל תַּחְתִּית

כִּשְׁלִיחַ הַמָּגוֹר, – מוֹפִיעַ לְעֵינָי.

פולוניוס. טֵרוּף מֵאַהֲבָה אֵלָיִךְ?

אופליה.           לֹא יָדַעְתִּי,

אַךְ אֲפַחֵד, כִּי כֵן, אָבִי.

פולוניוס.           וּמַה דִּבֵּר?

אופליה. הוּא אֶת יָדִי לָקַח, אָחַז בָּהּ בְּחָזְקָה;

פִּתְאֹם לַאֲחוֹרָיו נָסוֹג כִּמְלוֹא הַזְּרוֹעַ

וְשָׂם כַּף־יָד שְׁנִיָּה מֵעַל לְגַבּוֹתָיו,

וַיְהִי בּוֹחֵן פָּנַי בָּחוֹן הֵיטֵב, כְּאִלּוּ

בִּקֵּשׁ לוֹ לְצַיְּרָן. וְכֹה עָמַד זְמַן רָב;

לִבְסוֹף, מִשֶּׁנִּעֵר אֶת כַּף־יָדִי בְּנַחַת

וּפְעָמִים שָׁלשׁ הֵנִיעַ בְּרֹאשׁוֹ,

הִשְׁמִיעַ אֲנָחָה כֹּה עֲמֻקָּה, מָרָה,

כְּאִלּוּ לְבָבוֹ חִשֵּׁב לְהִשָּׁבֵר

וּבָא קִצּוֹ פִּתְאֹם. אֲזַי הִרְפָּה מִמֶּנִּי,

הָפַךְ אֵלַי פָּנָיו מֵעֵבֶר לִכְתֵפוֹ;

עַד כִּי נִדְמָה: דַּרְכּוֹ מוֹצֵא הוּא בְּלִי עֵינַיִם,

כִּי כָךְ, בִּלְעֲדֵיהֶן, עָבַר אֶת סַף הַדֶּלֶת,

וְעַד הַסּוֹף הָיָה אוֹרָן פּוֹנֶה אֵלַי.

פולוניוס. נֵלֵךְ יַחְדָּו, בִּתִּי. נֵלֵךְ, נִמְצָא הַמֶּלֶךְ.

אָכֵן, זֶהוּ מַמָּשׁ דִּבּוּק שֶׁל אַהֲבָה,

אֲשֶׁר בְּשִׁגְיוֹנָהּ תַּשְׁמִיד עַצְמָהּ לָדַעַת

וְלֵב אָדָם תַּמְרִיץ לְמַעֲשֵׂי אָבְדָן,

כְּכָל יִצְרֵי־אֱנוֹשׁ בְּרֹב עִנּוּיֵיהֶם

מִתַּחַת לַשָּׁמַיִם. צַר לִי עַד מְאֹד –

הַאִם לֹא תְּמוֹל־שִׁלְשׁוֹם דִּבַּרְתְּ אֵלָיו קָשׁוֹת?

אופליה. לֹא, אֲדוֹנִי־אָבִי, אֲבָל כְּמִצְוָתְךָ

סֵרַבְתִּי לְקַבֵּל אֶת מִכְתָּבָיו, וּרְאוֹת

פָּנַי לֹא נְתַתִּיו.

פולוניוס.           וְהוּא שֶׁהִטְרִיפוֹ.

חֲבָל שֶׁאַצְתִּי אָז לַחְרֹץ עָלָיו מִשְׁפָּט.

חָשַׁבְתִּי: אַךְ מִשְׂחָק הוּא מְשַׂחֵק עִמָּךְ

וְיַדִּיחֵךְ סוֹף־סוֹף. אָרוּר הוּא חֲשָׁדִי!

חַי אֱלֹהִים, דַּרְכָּהּ שֶׁל הַזִּקְנָה תָּמִיד

הַחְטֵא הַמַּטָּרָה בְּחִשְּׁבוֹנוֹת רַבִּים

כְּשֵׁם שֶׁהַבַּחְרוּת חוֹטֵאת בְּאֵין־חֶשְׁבּוֹן.

נֵלֵךְ נָא אֶל הַמֶּלֶךְ, נוֹדִיעוֹ עַל כָּךְ;

כִּי בְּהַסְתֵּר־דָּבָר הֵן רַק נָמִיט כְּלָיָה,

כִּסּוּי הָאַהֲבָה נוֹרָא מִגִּלּוּיָהּ.

נֵלֵךְ!

(יוצאים.)


תמונה שניה

חדר בארמון.

קול חצוצרות. נכנסים המלך, המלכה, רוזנקרנץ, גילדנשטרן והמשרתים.


המלך. בְּרוּכִים תִּהְיוּ לִי, רוֹזֶנְקְרַנְץ וְגִילְדֶנְשְׂטֶרְן!

מִלְּבַד אֲשֶׁר חָשְׁקָה נַפְשֵׁנוּ לִרְאוֹתְכֶם,

הֵן גַּם מִשּׁוּם הֶכְרַח לֵהֵעָזֵר בָּכֶם

הִבְהַלְנוּכֶם לְכָאן. הֲלֹא שְׁמַעְתֶּם דָּבָר

עַל גִּלְגּוּלוֹ שֶׁל הַמְלֶט; זוֹ לָשׁוֹן בָּחַרְתִּי,

לְפִי שֶׁגַּם תּוֹכוֹ וְגַם בָּרוֹ שֻׁנּוּ בּוֹ

עַד אֵין לְהַכִּירוֹ. מִלְּבַד פְּטִירַת אָבִיו,

מָה עוֹד סִבָּה יָכְלָה טַלְטֵל אֶת דַּעְתּוֹ –

נִלְאֵיתִי לְשַׁעֵר. עַל־כֵּן בִּקַּשְׁנוּכֶם,

אַתֶּם, שֶׁגֻדַּלְתֶּם עִמּוֹ מִשַּׁחְרוּתוֹ

וְעַד הַיּוֹם רֵעָיו בְּגִיל וְהֵלֶךְ־רוּחַ,

הוֹאִילוּ בְּטוּבְכֶם יָמִים מִסְפָּר לָשֶׁבֶת

עִמָּנוּ בָּאַרְמוֹן, לְמַעַן יִמָּשֵׁךְ

לִבּוֹ לְמַזְמוּטִים בְּנֹעַם חֶבְרַתְכֶם,

וּמִנְּסִבּוֹת־דְּבָרִים תִּוָּכְחוּ לָדַעַת,

אִם אֵין כָּאן עוֹד דָּבָר אֲשֶׁר לֹא הִכַּרְנוּהוּ,

וְהוּא עוֹכְרֵהוּ נָפֶשׁ; וּבְהִגָּלוֹתוֹ,

יְהֵא לְאֵל יָדֵנוּ לְהַמְצִיא מַרְפֵּא לוֹ.

המלכה. אוֹרְחֵינוּ הַיְקָרִים, רַבּוֹת דִּבֵּר בָּכֶם,

וּמֻבְטָחָה אֲנִי, כִּי אֵין בָּאָרֶץ שְׁנַיִם,

בָּהֶם דָּבַק מִכֶּם. אִם טוֹב בְּעֵינֵיכֶם

לִגְמֹל עִמָּנוּ חֶסֶד וּנְדִיבוּת־לֵבָב

לִשְׁהוֹת אִתָּנוּ כָּאן יָמִים מִסְפָּר כְּדֵי

לִהְיוֹת לְתוֹחַלְתֵּנוּ עֵזֶר וּמִשְׁעֶנֶת, –

כִּי אָז גְּמוּל שִׁבְתְּכֶם יְהֵא כְּיַד הַמֶּלֶךְ

בְּהֵיטִיבוֹ לְמֵיטִיבָיו.

רוזנקרנץ.           הוֹד־מַלְכוּתְכֶם,

בְּשִׁלְטוֹנְכֶם כִּי עָז הֵן יָאֲתָה לָכֶם

אֶת תֹּקֶף רְצוֹנְכֶם בְּצַו לָשִׂים עָלֵינוּ,

וְלֹא בְּבַקָּשָׁה.

גילדנשטרן.           צַוּוּ וְנַעֲשֶׂה.

כִּי הִנְנוּ שָׂמִים בָּזֶה לְרַגְלֵיכֶם

לִבֵּנוּ הַנָּכוֹן לְשָׁרֶתְכֶם בַּכֹּל,

כְּמִצְוַתְכֶם עָלֵינוּ.

המלך. תּוֹדָה, רוֹזֶנְקְרַנְץ וְגִילְדֶנְשְׂטֶרְן הֶחָבִיב.

המלכה. תּוֹדָה, גִילְדֶנְשְׂטֶרְן וְרוֹזֶנְקְרַנְץ הֶחָבִיב.

וְזֹאת אֲבַקֶּשְׁכֶם: לְכוּ מִיָּד אֶל בְּנִי,

אֲשֶׁר שֻׁנָּה כָּל־כָּךְ. – יֵלְכוּ מִן הַמְשָׁרְתִים

וְאֶת הָאֲדוֹנִים יָבִיאוּ נָא אֶל הַמְלֶט.

גילדנשטרן. יְהִי רָצוֹן שֶׁאָנוּ וַאֲשֶׁר נִפְעַל

נַצְלִיחַ וְנִהְיֶה לְנַחַת לוֹ וּלְעֵזֶר!

המלכה. אָמֵן, יְהִי רָצוֹן.

(רוזנקרנץ, גילדנשטרן ואחדים מן המשרתים יוצאים. נכנס פולוניוס.)

פולוניוס. מַלְכִּי הָרָם, שְׂמֵחִים הִנֵּה חָזְרוּ הַיּוֹם

צִירֶיךָ מִנּוֹרְבֶגְיָה.

המלך. אִישׁ בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת הָיִיתָ מֵעוֹדְךָ.

פולוניוס. הַאִם לֹא כֵן מַלְכִּי? יְהֵא לִבְּךָ בָּטוּחַ;

נַפְשִׁי וְחוֹבָתִי שְׁתֵּיהֶן הִקְדַּשְׁתִּי קֹדֶשׁ

לְמֶלֶךְ־הַמְּלָכִים וּלְהֹוד־מַלְכִּי גַם יָחַד.

וְהִנְנִי סָבוּר (אוֹ שֶׁמָּא מֹח זֶה

לֹא עוֹד יַשְׂכִּיל לִהְיוֹת חֲכַם־הַצַּיָּדִים,

הַתָּר עִקְּבֵי טַרְפּוֹ), כִּי אֶל־נָכוֹן מָצָאתִי

אֶת עֶצֶם הַסִּבָּה לְשִׁגְעוֹנוֹ שֶׁל הַמְלֶט.

המלך. דַּבֵּר עַל זֹאת, דַּבֵּר, כִּי זֹאת אֶשְׁאַף לִשְׁמֹעַ.

פולוניוס. תְּחִלָּה קַבֵּל פְּנֵיהֶם שֶׁל הַצִּירִים. דְּבָרַי

יִהְיוּ פַּרְפְּרָאוֹת כְּתֹם הַסְּעֻדָּה.

המלך. כַּבְּדֵם, אֵפוֹא, אַתָּה וַהֲבִיאֵם אֵלָי.

(פולוניוס יוצא.)

הָהּ גֶּרְטְרוּד יְקָרָה, אוֹמֵר הוּא, כִּי מָצָא

אֶת שֹׁרֶשׁ הָרִגּוּז אֲשֶׁר תָּקַף אֶת בְּנֵךְ.

המלכה. נִדְמֶה לִי, כִּי אַחַת הִיא הַסִּבָּה לְכָךְ:

הֲלֹא הוּא מוֹת אָבִיו וּפַחַז נִשּׂוּאֵינוּ.

המלך. נַחְקֹר זֹאת וְנֵדַע.

(נכנסים פולוניוס, וולטימנד וקורנליוס.)

          שָׁלוֹם לָכֶם, רֵעִים!

אֱמֹר נָא, ווֹלְטִימַנְד, מַה מִּנּוֹרְוֶג אָחִינוּ?

וולטימנד. בְּרָכוֹת מַאֲלִיפוֹת תְּשׁוּבוֹת לְאִחוּלֶיךָ.

רֵאשִׁית־דָּבָר פָּקַד לַחְדֹּל מִגִּיּוּסִים,

שֶׁבֶּן־אָחִיו זָמַם, וְהוּא טָעָה לַחְשֹׁב

כִּי כָּל כַּוָּנָתָם הַמִּלְחָמָה עַל פּוֹלִין,

אַךְ הִתְבּוֹנֵן הֵיטֵב וַיִּוָּכַח כִּי הֵמָּה

הוּכְנוּ לְמִלְחָמָה עָלֶיךָ, מֶלֶךְ רָם!

הֵיטֵב חָרָה אַפּוֹ, כִּי סָבְבוּ בְּכַחַשׁ

חָלְיוֹ וְזִקְנָתוֹ וְרִפְיוֹנוֹ, וַיְצַו

לִתְפֹּס אֶת פוֹרְטִינְבְּרַס. מִיָּד נִכְנַע הַלָּז,

שָׁמַע תּוֹכַחַת־פִּיו שֶׁל נוֹרְוֶג וּלְבַסּוֹף

נִשְׁבַּע לִפְנֵי דוֹדוֹ, כִּי לְעוֹלָם־וָעֶד

לֹא עוֹד יִשָּׂא חַרְבּוֹ עַל הוֹד־רוֹמְמוּתֶךָ.

אֲזַי, כְּטוֹב־לִבּוֹ, קָצַב לוֹ הַזָּקֵן

סַךְ שְׁלשֶׁת אֲלָפִים מַתָּן בְּכָל שָׁנָה

וְגַם יִפָּה כֹּחוֹ לִשְׁלֹחַ צִבְאוֹתָיו,

אֲשֶׁר אָסַף עַד כֹּה, לִקְרָב עַל פּוֹלָנִים.

וְזֹאת הַבַּקָּשָׁה אֲשֶׁר שָׁלַח אֵלֶיךָ:

(מוסר אגרת.)

שֶׁלַּתַּכְלִית הַזֹּאת תּוֹאִיל בְּחַסְדְּךָ

לָתֵת לְצִבְאוֹתָיו עֲבֹר בִּגְבוּלוֹתֶיךָ,

עַל־פִּי הָעֲרֻבּוֹת וְיֶתֶר הַתְּנָאִים

הַמְפֹרָשִׁים בָּזֶה.

המלך.           הֵנַחְתָּ דַּעְתֵּנוּ.

בִּשְׁעַת־הַפְּנַאי נִקְרָא, גַּם נְשִׁיבוֹ דָבָר,

אַחַר שֶׁנְּעַיֵּן הֵיטֵב. וּלְפִי־שָׁעָה

קַבְּלוּ נָא רָב־תּוֹדוֹת עַל עֲמַלְכֶם הַטּוֹב.

לְכוּ לְהִנָּפֵשׁ. נִסְעַד הַלַּיְלָה יָחַד.

בָּרוּךְ שׁוּבְכֶם!

וולטימנד וקורנליוס יוצאים.

פולוניוס.           יָפֶה גָּמַרְנוּ הָעִנְיָן.

מַלְכִּי וּגְבִרָתִי, לְהִתְוַכַּח בָּזֶה,

מַה פֵּשֶׁר הוֹד־מַלְכוּת, וּמַה חוֹבָה, וְלָמָּה

הַזְּמָן הוּא זְמָן, הַיּוֹם הוּא יוֹם, וְלַיְלָה – לָיְלָה,

הֲרֵי זֶה אִבּוּד־זְמַן וְאִבּוּד יוֹם וָלָיְלָה.

וּלְפִי שֶׁהַקִּצּוּר הוּא נֶפֶשׁ הַחָכְמָה

וַאֲרִיכוּת־לָשׁוֹן – רַק גּוּף וְזִיו חִיצוֹן לָהּ, –

אֶחְשֹׂךְ דְּבָרָי: בִּנְכֶם הָרָם הוּא מְשֻׁגָּע.

אָמַרְתִּי “מְשֻׁגָּע” פְּשׁוּטוֹ כְּמַשְׁמָעוֹ,

כִּי מַהוּ מְשֻׁגָּע אִם לֹא הֱיוֹת אָדָם

נוֹהֵג בְּשִׁגָּעוֹן? אֲבָל נֶחְדַּל מִזֶּה.

המלכה. פָּחוֹת דִּבְרֵי סִלְסוּל, יוֹתֵר אֶל הָעִנְיָן.

פולוניוס. נִשְׁבַּעְתִּי, הַגְּבִירָה, כִּי אֵין פֹּה כָּל סִלְסוּל!

אָכֵן, הוּא מְשֻׁגָּע. אֱמֶת הִיא זוֹ כִּי צַר לִי,

וְצַר לִי כִּי אֱמֶת הִיא! פִּלְפּוּלִים שֶׁל סְרָק!

אַךְ נֶרֶף נָא מֵהֶם. לֹא עֹוד אַמְלִיץ דְּבָרַי.

הוּא מְשֻׁגָּע אֵפוֹא, וּבְכֵן, עַכְשָׁו צָרִיךְ

לִמְצֹא אֶת הַסִּבָּה שֶׁל הָאֶפֶקְט הַזֶּה,

אוֹ טוֹב מִזֶּה לוֹמַר: שֶׁל הַדֶּפֶקְט הַזֶּה,

אֲשֶׁר אֶת הָאֶפֶקְט הָפַךְ לְדֶפֶקְטִיבִי.

הִנֵּה מַה שֶּׁצָּרִיךְ, וְזֶהוּ גַם הַצֹּרֶךְ.

וְשִׂימוּ לֵב!

יֵשׁ בַּת לִי – הִיא שֶׁלִּי, כָּל זְמָן שֶׁהִיא בִּתִּי.

וְזוֹ בִּתִּי, מִתּוֹךְ חוֹבָה שֶׁל כִּבּוּד־אָב,

רְאוּ, נָתְנָה לִי זֹאת. הַקְשִׁיבוּ נָא וּשְׁפֹטוּ:

קורא.

“אוֹפֶלְיָה בַּת־הַחֲמוּדוֹת”.

זֶה נִיב קְלוֹקֵל, נִיב זֶה נִבְזֶה הוּא, “בַּת הַחֲמוּדוֹת” נִיב נִבְזֶה הוּא; אַךְ שִׁמְעוּ נָא הָלְאָה. הִנֵּה:

קורא.

“בִּגְאוֹן חֵיקֵךְ הַצַּח וְהַלָּבָן יָנוּחוּ” וְכֻלֵּי…

המלכה. וְכֹה כָּתַב לָהּ הַמְלֶט?

פולוניוס. הַמְתִּינִי, הַגְּבִירָה! לֹא אֲחַסֵּר דָּבָר.

קורא.

"אִמְרִי: אֵין־אֵשׁ הִיא הַכּוֹכֶבֶת,

אִמְרִי, כִּי שֶׁמֶשׁ לֹא תִּסַּב,

אִמְרִי, כִּי הָאֱמֶת כּוֹזֶבֶת,

אַךְ אַל תֹּאמְרִי, כִּי לֹא אֹהַב.

הוֹ, אוֹפֶלְיָה הַיְקָרָה, לֹא תִּצְלַח יָדִי

בִּמְלֶאכֶת הַשִּׁיר, לֹא הִסְכַּנְתִּי לִקְצֹב אֶת אַנְחוֹתַי בְּקֶצֶב

וּמִשְׁקָל, אַךְ כִּי אָמְנָם נִפְלְאַתָה אַהֲבָתִי לָךְ, אַתְּ

הַנִּפְלָאָה מִכֹּל, הַאֲמִינִי לִי. שָׁלוֹם לָךְ!

שֶׁלָּךְ לַעֲדֵי־עַד, הַדְּגוּלָה בַּבָּנוֹת,

כָּל עוֹד שֶׁלִּי הִיא הַמְּכוֹנָה הַזֹּאת,

        הַמְלֶט."

כָּל זֹאת לִי הֶרְאֲתָה בִּתִּי הַצַּיְּתָנִית,

אַף יְתֵרָה מִזּוֹ: אֵיכָה סוֹבֵב אוֹתָהּ,

וְכָל הַפְצָרוֹתָיו, מָתַי, הֵיכָן וְאֵיךְ, –

הַכֹּל סִפְּרָה בִּתִּי.

המלך.           וְאֵיךְ קִבְּלָה בִּתְּךָ

רַחְשֵׁי אַהֲבָתוֹ?

פולוניוס.           מַה דַּעְתְּךָ עָלָי?

המלך. כִּי אִישׁ הָגוּן אַתָּה וְגֶבֶר־אֱמוּנִים.

פולוניוס. וּלְוַאי וְתִוָּכַח. אַךְ מֶה חָשַׁבְתָּ לוּא

רָאִיתִי בְּשַׂגְשֵׂג אַהֲבָתוֹ אֵלֶיהָ, –

(וְהֵן הִשְׁגַּחְתִּי בָּהּ, בְטֶרֶם תְּגַלֶּה

בִּתִּי לִי אֶת הַסּוֹד) – מַה חֲשַׁבְתֶּם אֲזַי,

מַלְכִּי וּגְבִירָתִי, לוּא, לְמָשָׁל, הָיִיתִי

כְּסֵפֶר־הָרְשׁוּמוֹת, אוֹ כְּשֻׁלְחַן־סוֹפְרִים,

אוֹ אִלּוּ לְנַפְשִׁי רָמַזְתִּי לְהַחֲרִישׁ,

אוֹ לוּא כִּלְאַחַר־יָד רָאִיתִי אֲהָבָיו, –

מַה חֲשַׁבְתֶּם אֲזַי? אַךְ לֹא, כִּי מֵישָׁרִים

פָּעַלְתִּי וָאַגִּיד לְעַלְמָתִי, לֵאמֹר:

"זֶה הַמְלֶט הוּא נָסִיךְ, נִשְׂגָּב מִמַּזָּלֵךְ,

וְלֹא תִּהְיֶה כָּזֹאת". מִיָּד צִוִּיתִי לָהּ

לְהִסָּגֵר הֵיטֵב וְלֹא לִרְאוֹת פָּנָיו,

לָשִׁיב רֵיקָם כָּל רָץ, לֹא לְקַבֵּל כָּל שַׁי;

הִיא טָעֲמָה לִקְחִי וּמִפִּרְיוֹ אָכְלָה,

וְהוּא, הַנֶּעֱזָב, – אַגִּידָה בִּקְצָרָה, –

שָׁקַע בְּעִצָּבוֹן, אַחַר – בְּתַעֲנִית,

אַחַר – בְּאֵין־שֵׁנָה, אַחַר־כָּךְ – בְּרִפְיוֹן,

אַחַר – בְפִזְרוֹן־לֵב, וְכָךְ מִדְּחִי אֶל דֶּחִי,

עַד בּוֹא הַשִּׁגָּעוֹן, בּוֹ יִשְׁתּוֹלֵל הַיּוֹם,

לְדַאֲבוֹן־לֵבָב.

המלך.           וְאַתְּ סְבוּרָה, כִּי כֵן הוּא?

המלכה. זֶה יִתָּכֵן מְאֹד.

פולוניוס. הַכְבָר הָיְתָה כָּזֹאת, הֵעִידוּ בְּפָנַי,

אֲשֶׁר בְּפֶה מָלֵא אָמַרְתִּי כִּי הוּא כֵּן,

וְהוּא אֵינֶנוּ כֵּן?

המלך.           אֵינִי זוֹכֵר כָּזֹאת.

פולוניוס. (מורה על ראשו וכתפו.)

הַתֵּז נָא זֶה מִזֹּאת, בְּאִם לֹא כֵן דִּבַּרְתִּי…

אִם נְסִבּוֹת־הַזְּמַן יָאִירוּ לִי פָּנִים,

אֶמְצָא אֶת הָאֱמֶת, אֲפִלּוּ תִּטָמֵן

בְּבֶטֶן אֲדָמָה.

המלך.           וְאֵיךְ יוּכַח דָּבָר?

פולוניוס. הֵן יֵשׁ כִּי יִתְהַלֵּךְ אַרְבַּע שָׁעוֹת תְּמִימוֹת

בָּאַכְסַדְרָה הַזֹּאת.

המלכה.           אָמְנָם זֶה מִנְהָגוֹ.

פולוניוס. הִנֵּה לְעֵת כָּזֹאת אֶשְׁלַח אֵלָיו בִּתִּי;

וְאָנוּ נִסְתַּתֵּר מֵעֵבֶר לַפַּרְגּוֹד,

לִרְאוֹת בִּפְגִישָׁתָם, וְאִם לֹא הִתְאַהֵב

וְלֹא בַּעֲבוּרָהּ יָצָא מִדַּעְתּוֹ, –

קָטֹנְתִּי מִלִּהְיוֹת יוֹעֵץ־הַמַּמְלָכָה,

וְדִין הוּא כִּי אֶהְיֶה אַחַד הַסַּיָּסִים.

המלך. נִרְאֶה.

המלכה.       הוּא בָּא! מִסְכֵּן עָצוּב, קוֹרֵא בְּסֵפֶר.

פולוניוס. לְכוּ מִפֹּה שְׁנֵיכֶם. לְכוּ־נָא, אֲבַקֵּשׁ.

הִנֵּה אֶגַּשׁ אֵלָיו מִיָּד. סִלְחוּ־נָא לִי.

(המלך, המלכה והמשרתים יוצאים. נכנס המלט קורא בספר.)

הוֹ, הֲשָׁלוֹם לְךָ, נָסִיךְ יָקָר לִי, הַמְלֶט?

המלט. שָׁלוֹם לִי, תְּהִלָּה לְאֵל עֶלְיוֹן.

פולוניוס. הֲתַכִּירֵנִי, הַנָּסִיךְ?

המלט. הִכַּרְתִּיךָ הֵיטֵב, הֲלֹא מוֹכֵר־דָּגִים אַתָּה.

פולוניוס. חָלִילָה לִי, הַנָּסִיךְ!

המלט. וּלְוַאי הָיִיתָ אִישׁ יָשָׁר כָּמוֹהוּ.

פולוניוס. אִישׁ יָשָׁר, הַנָּסִיךְ?

המלט. כֵּן, אֲדוֹנִי; לִהְיוֹת אִישׁ יָשָׁר בְּעוֹלָם אֲשֶׁר כָּזֶה, הֲרֵי זֶה לִהְיוֹת אֶחָד מֵרְבָבָה.

פולוניוס. אֱמֶת וְנָכוֹן, נָסִיךְ!

המלט. כִּי אִם תַּשְׁרִיץ הַשֶּׁמֶשׁ רִמָּה וְתוֹלֵעָה בְּכֶלֶב מֵת, הֲלֹא כֶּאֱלֹהוּת הִיא הַמְנַּשֶּׁקֶת לִנְבֵלָה…

הֲיֵשׁ לְךָ בַּת?

פולוניוס. יֵשׁ, נָסִיךְ.

המלט. אַל תַּנִּיחֶנָּה לְשׁוֹטֵט בַּשֶּׁמֶשׁ: הָגֹה וְהָרֹה – בִּרְכַּת שָׁמַיִם הִיא, אַךְ לֹא כַּאֲשֶׁר תַּהֲרֶה בִּתְּךָ.

שָׁמְרֶנָּה, יְדִידִי.

פולוניוס. מַה כַּוָּנָתְּךָ לוֹמַר בָּזֶה? (הצדה.) עוֹד בִּתִּי מַנְגִּינָתוֹ כָּל הַיָּמִים. וּבְכָל זֹאת, לֹא הִכִּרַנִי תְּחִלָּה; אָמַר, כִּי מוֹכֵר־דָּגִים אֲנִי. אָכֵן, הִרְחִיק מְאֹד, הִרְחִיק מְאֹד לָלֶכֶת; אָמְנָם, גַּם אָנֹכִי הִרְבֵּיתִי בִּנְעוּרַי לְהִתְיַסֵּר בְּיִסּוּרֵי הָאַהֲבָה; כִּמְעַט כָּמוֹהוּ. אֲשׁוּבָה־נָּא וַאֲשׂוֹחַח עִמּוֹ. – מָה אַתָּה קוֹרֵא, נָסִיךְ?

המלט. מִלִּים, מִלִּים, מִלִּים.

פולוניוס. וּמַהוּ הָעִנְיָן, נָסִיךְ?

המלט. בֵּין מִי לְמִי?

פולוניוס. כַּוָּנָתִי לִשְׁאֹל, מַהוּ עִנְיָנוֹ שֶׁל הַסֵּפֶר שֶׁקּוֹרֵא הַנָּסִיךְ?

המלט. דִּבְרֵי־לַעַז, אֲדוֹנִי; לְפִי שֶׁסָּטִירִיקָן־מְנֻוָּל זֶה אוֹמֵר פֹּה, כִּי לַזְּקֵנִים יֵשׁ זְקַן־שֵׂיבָה, כִּי פְּנֵיהֶם חֲרוּשֵׁי־קְמָטִים, כִּי עֵינֵיהֶם זָבוֹת עִנְבָּר דָּחוּס וּשְׂרָף עֲצֵי־שְׁזִיפִים, וְכִי חֶסְרוֹן־בִּינָה לָהֶם לְמַכְבִּיר עִם רִפְיוֹן מָתְנַיִם; וְהַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲדוֹנִי, אַף כִּי בְּכָל עֱזוּז נַפְשִׁי וּמְאֹדִי אַאֲמִין בְּצִדְקָתָם, מִכָּל־מָקוֹם אֲדַמֶּה, כִּי גְנַאי הוּא לְכָתְבָם עַל סֵפֶר; לְפִי שֶׁגַּם אַתָּה, אֲדוֹנִי, הֲלֹא הִזְקַנְתָּ כָּמוֹנִי, אִלּוּ יָכֹלְתָּ לָלֶכֶת אֲחוֹרַנִּית, כְּדֶרֶךְ הַסַּרְטָן.

פולוניוס. (הצידה.)

אָמְנָם דְּבָרָיו הֵם שִׁגָּעוֹן, אַךְ יֵשׁ בָּהֶם שִׁיטָה. – נָסִיךְ, אוּלַי תָּסוּר מֵרוּחַ־הַפְּרָצִים?

המלט. אֶל בּוֹר קִבְרִי.

פולוניוס. אָמְנָם כֵּן, הוּא מִחוּץ־לְרוּחַ הַפְּרָצִים הַזֶּה. (הצדה.) מַה נְּכוֹחוֹת הֵן לִפְעָמִים תְּשׁוּבוֹתָיו! אָכֵן, זֶהוּ לְעִתִּים יִתְרוֹנוֹ שֶׁל הַשִּׁגָּעוֹן, אֲשֶׁר לֹא תָּמִיד יִזְכּוּ בּוֹ הַבִּינָה וְהַשֵּׂכֶל הַיָּשָׁר. עַתָּה אֶעֶזְבֶנּוּ וַאֲטַכֵּס עֵצָה, אֵיךְ לְזַמְּנוֹ עִם בִּתִּי. – נָסִיךְ נִכְבָּד, בְּשֵׁפֶל־בֶּרֶךְ אֲבַקֵּשׁ אֶת רִשְׁיוֹנְךָ לְהִפָּרֵד מִמֶּךָּ.

המלט. לֹא תּוּכַל, אֲדוֹנִי, לָקַחַת מִמֶּנִּי דָבָר אֲשֶׁר אֶשְׂמַח לְהִפָּרֵד מִמֶּנּוּ יוֹתֵר מִזֶּה.

(הצדה.) מִלְּבַד חַיַּי, מִלְּבַד חַיַּי, מִלְּבַד חַיָּי.

פולוניוס. שְׁלוֹמוֹת עָלֶיךָ, הַנָּסִיךְ.

המלט. הוֹ, הַזְּקֵנִים הַשּׁוֹטִים וְהַטַּרְחָנִים הַלָּלוּ!

(נכנסים רוזנקרנץ וגילדנשטרן.)

פולוניוס. אֶת הַמְלֶט הַנָּסִיךְ מְבַקְּשִׁים אַתֶּם; הוּא כָּאן.

רוזנקרנץ. (לפולוניוס.)

בִּרְכַּת־מָרוֹם עָלֶיךָ, אֲדוֹנִי!

(פולוניוס יוצא.)

גילדנשטרן. נָסִיךְ נִכְבָּד מְאֹד!

רוזנקרנץ. נָסִיךְ יָקָר מְאֹד!

המלט. רֵעַי הַנִּלְבָּבִים! הֲשָׁלוֹם לְךָ, גִּילְדֶּנְשְׂטֶרְן? – אַח, רוֹזֶנְקְרַנְץ?

בַּחוּרֵי־חֶמֶד, הֲשָׁלוֹם לָכֶם, הַשְּׁנָיִם?

רוזנקרנץ. כִּלְכָל הַבֵּינוֹנִים אֲשֶׁר בִּבְנֵי־הָאָרֶץ.

גילדנשטרן. אַשְׁרֵינוּ וְטוֹב לָנוּ, כִּי לֹא טוֹב לָנוּ יוֹתֵר מִדָּי. הֵן לֹא עֲטָרָה אֲנַחְנוּ לְרֹאשׁ פוֹרְטוּנָה.

המלט. אַף לֹא עָקֵב לְסֻלְיָתָהּ?

רוזנקרנץ. גַּם לֹא זֹאת, נָסִיךְ.

המלט. אִם־כֵּן, אֵפוֹא, סְמוּכִים אַתֶּם לְאֵזוֹר־מָתְנֶיהָ, לֵאמֹר: בְּעֶצֶם הַטַּבּוּר אֲשֶׁר לְמַתְּנוֹת חֲסָדֶיהָ.

גילדנשטרן. אָכֵן, מְשַׁמְּשֶׁיהָ אֲנַחְנוּ.

המלט. בְּבֵית־סְתָרֶיהָ שֶׁל פוֹרְטוּנָה? הוֹ, צְדַקְתֶּם מְאֹד: הֲלֹא זוֹנָה הִיא. וּמֶה חָדָשׁ בָּאָרֶץ?

רוזנקרנץ. אֵין כָּל חָדָשׁ, נָסִיךְ, זוּלָתִי, אוּלַי, כִּי יֵשׁ כְּבָר מְעַט ישֶׁר בָּעוֹלָם.

המלט. מַשְׁמָע, כִּי יוֹם־הַדִּין כְּבָר מְמַשְׁמֵשׁ וּבָא; אַךְ אֵין אֱמֶת בַּחֲדָשׁוֹת הָאֵלֶּה. הָבָה־נָּא, אֵפוֹא, אֶשְׁאָלְכֶם בְּיֶתֶר פְּרָטוּת: מַה זֶּה, רֵעַי הַיְקָרִים, עוֹלַלְתֶּם לָהּ, לְפוֹרְטוּנָה, כִּי שָׁלְחָה אֶתְכֶם לְבֵית־הַסֹּהַר הֵנָּה?

גילדנשטרן. לְבֵית־הַסֹּהַר, נָסִיךְ?

המלט. דֶּנְמַרְק – הִיא בֵּית־סֹהַר.

רוזנקרנץ. אִם כֵּן, כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ הוּא בֵּית־סֹהַר.

המלט. וְגַם בָּנוּי לְתִפְאָרָה; וּבוֹ מְדוֹרִים הַרְבֵּה, בָּתֵי־מִשְׁמָר, בּוֹרוֹת וְצִינוֹקוֹת; וְדֶנְמַרְק הִיא מִן הַגְּרוּעִים שֶׁבָּהֶם.

רוזנקרנץ. לֹא כֵן דַּעְתֵּנוּ, נָסִיךְ.

המלט. אִם כֵּן, לֹא כְּבֵית־סֹהַר הִיא לָכֶם; כִּי אֵין רָע וְאֵין טוֹב בָּעוֹלָם, אֶלָּא בְּמַחְשַׁבְתֵּנוּ וּמִשְׁפָּטֵנוּ בִּלְבָד; לִי הִיא בֵּית־סֹהַר.

רוזנקרנץ. אִם כֵּן רוּחֲךָ הַשּׁוֹאֵף־גְּדוֹלוֹת הוּא הַהוֹפְכָהּ לְבֵית־סֹהַר בְּעֵינֶיךָ; צַר בָּהּ הַמָּקוֹם לְנַפְשְׁךָ.

המלט. הוֹ, אֵל עֶלְיוֹן! הֲלֹא גַם בְּתוֹךְ קְלִפַּת אֱגוֹז יָכֹלְתִּי לִהְיוֹת בְּנַפְשִׁי מֶלֶךְ עַל מֶרְחֲבֵי אֵין־קֵץ, לוּלֵא חֲלוֹמוֹתַי הָרָעִים.

גילדנשטרן. הַחֲלוֹמוֹת הַלָּלוּ הֲלֹא הֵם־הֵמָּה הַשְּׁאִיפָה אֶל הַגְּדוֹלוֹת, כָּל עֶצֶם שְׁאִיפַת־הַגְּדוֹלוֹת – הֲלֹא רַק צֵל שֶׁל חֲלוֹם הוּא.

המלט. אַך עֶצֶם הַחֲלוֹם הֲלֹא גַם הוּא רַק צֵל.

רוזנקרנץ. צָדַקְתָּ עַד מְאֹד: וּלְדַעְתִּי, כֹּה אַוְרִירִית וְכֹה קַלַּת־מִשְׁקָל הִיא הַשְּׁאִיפָה הַזֹּאת, שֶׁאֵינֶנָּה בְּעֵינַי אֶלָּא צִלּוֹ שֶׁל צֵל.

המלט. אִם כֵּן, אֵפוֹא, עֲנִיֵּינוּ הֵמָּה הַגּוּפִים, וְאִלּוּ מְלָכֵינוּ וְגִבּוֹרֵינוּ הַמְהֻלָּלִים בַּשַּׁעַר הֵם צִלְלֵי הָעֲנִיִּים. אוּלַי נֵלֵךְ אֶל הָאַרְמוֹן? כִּי, חֵי נַפְשִׁי, עָיְפָה תְּבוּנָתִי לְמַחֲשָׁבוֹת.

רוזנקרנץ וגילדנשטרן. הִנְנוּ וְשֵׁרַתְנוּךָ.

המלט. אַל נָא! חָלִילָה לִּי לְדַמּוֹתְכֶם אֶל יֶתֶר מְשָׁרְתַי. כִּי בְּישֶׁר־לֵבָב אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם: אֲיֻמִּים הֵם אַנְשֵׁי־הַשָּׁרֵת אֲשֶׁר סְבָבוּנִי. אַךְ כְּדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ: מָה עִנְיַנְכֶם בְּאֶלְסִינוֹר?

רוזנקרנץ. לִרְאוֹת פָּנֶיךָ חָפַצְנוּ הַנָּסִיךְ; אַךְ זֹאת בִּלְבָד.

המלט. עָנִי וְאֶבְיוֹן אֲשֶׁר כָּמוֹנִי, הֲלֹא גַם בְּשַׁלְמֵי־תּוֹדָה עָנִי הוּא וְאֶבְיוֹן; וּבְכָל זֹאת הִנְנִי מוֹדֶה לָכֶם: אִם כִּי, רֵעַי הָאֲהוּבִים, לַאֲמִתּוֹ שֶׁל דָּבָר, גַּם חֲצִי־פְּרוּטָה מְחִיר יָקָר הוּא לְתוֹדוֹתָי. הַאִם לֹא נִקְרֵאתֶם לָבוֹא? הַאִם רַק חֵפֶץ־לְבַבְכֶם הוּא? בִּקּוּר שֶׁמֵּרָצוֹן? אָנָּא, הָבָה־נָּא, הֱיוּ כֵּנִים עִמָּדִי; הַגִּידוּ נָא, אֱמֹרוּ!

גילדנשטרן. וְכִי מַה נֹּאמַר, נָסִיךְ?

המלט. אִמְרוּ אֲשֶׁר תֹּאמֵרוּ, אֲבָל לְגוּפוֹ שֶׁל הָעִנְיָן, הֲלֹא נִקְרֵאתֶם לָבוֹא; מַבַּט עֵינֵיכֶם דּוֹמֶה כְּהוֹדָיָה, אֲשֶׁר לְעַנְוַתְכֶם אֵין דֵּי עָרְמָה לְהַסְתִּירָהּ. יָדַעְתִּי: מַלְכֵּנוּ וּגְבִירָתֵנוּ הַמֵּיטִיבִים קְרָאוּכֶם לָבוֹא.

רוזנקרנץ. אַךְ לְשֵׁם מָה, נָסִיךְ?

המלט. אָכֵן, זֶהוּ שֶׁבִּקַּשְׁתִּי שֶׁתַּסְבִּירוּ לִי אַתֶּם. אַךְ רְאוּ הִשְׁבַּעְתִּיכֶם, בִּזְכוּתָהּ שֶׁל הָרֵעוּת, בְּחֶסֶד הַנְּעוּרִים, בְּמִצְוַת הָאַהֲבָה הָעוֹמֶדֶת אֵיתָנָה בֵּינֵינוּ, וּבְכָל הַיָּקָר מֵאֵלֶּה, אֲשֶׁר הַמֵּלִיץ הַמֻּבְהָק מִמֶּנִּי יוּכַל לְהַשְׁבִּיעֲכֶם בּוֹ, אִם לֹא כֵּנִים וְיִשְׁרֵי־לֵב תִּהְיוּ עִמָּדִי: הֲנִקְרֵאתֶם לָבוֹא, אוֹ לֹא?

רוזנקרנץ. (חרש לגילדנשטרן.)

מַה דַּעְתְּךָ?

המלט. (הצדה.)

אִם כֵּן, עַכְשָׁו רוֹאֶה אֲנִי לִלְבַבְכֶם. – אִם אָמְנָם תֶּאֱהָבוּנִי, אַל תְּכַסּוּ דָּבָר.

גילדנשטרן. נָסִיךְ, נִקְרֵאנוּ לָבוֹא.

המלט. וּבְכֵן אַגִּיד לָכֶם, מַדּוּעַ; וְכָךְ תַּקְדִּים הַשְׁעָרָתִי לָבוֹא לִפְנֵי פִּתְחוֹן־פִּיכֶם, וּמְרַחֲשֵׁי הָאֱמוּנִים, שֶׁתִּשְׁמְרוּ לַמֶּלֶךְ וְלַמַּלְכָּה לְבִלְתִּי גַלּוֹת סוֹדָם, לֹא תִּפֹּל שַׂעֲרָה אָרְצָה. בָּעֵת הָאַחֲרוֹנָה, – אַף לֹא אֵדַע מַדּוּעַ, – אָבְדָה מִמֶּנִּי שִׂמְחַת נַפְשִׁי, מָשַׁכְתִּי אֶת יָדַי מִכָּל הֶרְגֵּלַי; וְאָמְנָם כָּל־כָּךְ נֶעְכַּר עָלַי רוּחִי, שֶׁהָאָרֶץ, זוֹ הַתַּבְנִית הַהֲדוּרָה, כְּסֶלַע־יְשִׁימוֹן הִיא בְּעֵינַי; וְאַפִּרְיוֹן נִפְלָא זֶה, הָאֲוִיר, רְאוּ נָא, זֶה הָרָקִיעַ הַנֶּאְדָּר, הַנָטוּי סָבִיב, זֶה הַגָּג גְּדָל־הָרוֹמְמוּת, הַמְּעֻלָּף רִשְׁפֵּי לַהֶבֶת־פָּז, כָּל זֶה נִדְמֶה עָלַי כְּחַשְׁרַת אֵדִים נֶאֱלָחִים וּמַמְאִירִים. אֵיזוֹ מְלֶאכֶת־מַחֲשֶׁבֶת הוּא הָאָדָם! מָה אָצִיל הוּא בִּתְבוּנָתוֹ! מֶה עָצוּם עַד אֵין־קֵץ בְּכִשְׁרוֹנוֹ! בְּתָאֳרוֹ וּתְנוּעוֹתָיו – מֶה חָטוּב וְנִפְלָא! בְּמַעֲשָׂיו – מַה יִּדְמֶה לְמַלְאֲכֵי־עֶלְיוֹן! בְּחָכְמָתוֹ – מַה יִּשְׁוֶה לֵאלֹהִים! זִיווֹ שֶׁל עוֹלָם! תִּפְאֶרֶת הַבְּרוּאִים! אַךְ בְּעֵינַי בַּמֶּה נֶחְשֶׁבֶת הִיא תַּמְצִית זוֹ שֶׁל עָפָר־וָאֵפֶר? לֹא יְעַנְּגֵנִי עוֹד אִישׁ; לֹא, גַּם לֹא אִשָׁה; אַף כִּי מִבַּת־שְׂחוֹקְכֶם נִכָּר, שֶׁסָּפֵק הוּא בְּלִבְּכֶם.

רוזנקרנץ. הַנָּסִיךְ, הִרְהוּרִים אֲשֶׁר כָּאֵלֶּה לֹא עָלוּ כְּלָל עַל לִבִּי.

המלט. לָמָּה אֵפוֹא חִיַּכְתָּ, כְּשֶׁאָמַרְתִּי: “לֹא יְעַנְּגֵנִי אִישׁ”?

רוזנקרנץ. כִּי חָשַׁבְתִּי בְּלִבִּי, הַנָּסִיךְ: אִם לֹא יְעַנֶּגְךָ אִישׁ, בְּאֵיזֶה סֵבֶר פָּנִים רָעוֹת אַתָּה עָתִיד לְקַבֵּל אֶת הַמְשַׂחֲקִים. פְּגַשְׁנוּם בַּדֶּרֶךְ, וּמְגַמַּת־פְּנֵיהֶם הֵנָּה, לְשָׁרֶתְךָ בִּמְלַאכְתָּם.

המלט. אֲשֶׁר יְשַׂחֵק בְּתַפְקִיד הַמֶּלֶךְ, בָּרוּךְ יִהְיֶה לִי בְּבוֹאוֹ, בִּתְשׁוּרוֹת־חֵן אֲשַׁחֵר פְּנֵי הוֹד־מַלְכוּתוֹ; הָאַבִּיר הַשָׂש אֶל עֲלִילוֹת יִשְׁלַח יָדוֹ אֶל חֶרֶב וּמָגֵן; הַמְאַהֵב לֹא יֵאָנַח עַל חִנָּם; הַהֲפַכְפָּךְ יִגְמֹר בְּשָׁלוֹם אֶת תַּפְקִידוֹ; הַלֵּץ יָבִיא לִידֵי שְׂחוֹק אֶת אֲשֶׁר טְחוֹלָם נוֹחַ לִשְׂחוֹק מִכָּל־דִּגְדּוּג שֶׁל כְּלוּם; וְהָעַלְמָה תַּבִּיעַ בְּלִי חֲשָׁשׁ אֶת כָּל אֲשֶׁר עִם לְבָבָהּ, אַף אִם מִתּוֹךְ כָּךְ יִהְיוּ פְּסוּקֵי־הַשִּׁיר צוֹלְעִים בְּמִשְׁקָלָם. מִי הֵם הַשַׂחֲקָנִים הַלָּלוּ?

רוזנקרנץ. הֲלֹא הֵם אֵלֶּה אֲשֶׁר עַל מִשְׂחָקָם כֹּה הִרְבֵּיתָ לְהִתְעַנֵּג: מְשַׂחֲקֵי הַטְּרָגֶדְיוֹת שֶׁבָּעִיר.

המלט. מַדּוּעַ אֵפוֹא הָיוּ לְנוֹדְדִים? הֲלֹא יְשִׁיבַת־קֶבַע בְּעִירָם יָפָה לָהֶם, לְיֶתֶר פִּרְסוּם וְיֶתֶר פַּרְנָסָה גַּם יָחַד.

רוזנקרנץ. חוֹשֵׁבְנִי, כִּי חָדְלוּ לַעֲרֹךְ מִשְׂחֲקֵיהֶם מִפְּנֵי הַחִדּוּשׁ שֶׁנִתְחַדֵּשׁ בָּעֵת הָאַחֲרוֹנָה.

המלט. הַעוֹד רַבָּה תְּהִלָּתָם כְּבִימֵי הֱיוֹתִי בָּעִיר? הַעוֹד יַרְבֶּה הַקָּהָל לְבַקְּרָם כְּקֹדֶם?

רוזנקרנץ. לֹא וָלֹא.

המלט. וְלָמָּה זֶה? וְכִי כְּבָר פּוֹשָׂה בָּהֶם הַחֲלוּדָה?

רוזנקרנץ. חָלִילָה! כְּקֹדֶם שׁוֹקְדִים הֵם עַל מְלַאכְתָּם; אַךְ הִנֵּה קָמָה שָׁם תַּרְבּוּת־יְלָדִים, אֵלֶּה צֶאֱצָאֵי הָעַיִט הַקְּטַנִּים, הַמְצַוְּחִים בְּקוֹל רָם עַל עִנְיָנֵי הַיּוֹם, וּבְשָׂכָר זֶה יִמְחָא לָהֶם הָעָם כַּפַּיִם בִּסְעָרָה. הֵם עַכְשָׁו הַנּוֹשְׂאִים חֶסֶד לִפְנֵי הַקָּהָל, וְכָל־כָּךְ יַגְדִּילוּ לְחָרֵף אֶת הַבָּמָה הַפְּשׁוּטָה, – זֶה הַתֹּאַר אֲשֶׁר יְכַנּוּהָ בּוֹ, – עַד כִּי רַבִּים מִנּוֹשְׂאֵי־הַחֶרֶב כִּמְעַט לֹא יָעֵזוּ לָבוֹא שָׁמָּה מִפַּחַד הַמּוֹשְׁכִים בְּנוֹצַת־הָאַוָּז.

המלט. מָה? הַאֻמְנָם יְלָדִים הֵמָּה? וּמִי מְפַרְנְסָם? מַה מַּשְׂכֻּרְתָּם? אוֹ אוּלַי לֹא יַחֲזִיקוּ בְּאֻמָּנוּתָם זוֹ אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נָמַר קוֹלָם? וְאַחַר־כָּךְ, כְּשֶׁיִּגְדְּלוּ וְיִהְיוּ גַם הֵם לְשַׂחֲקָנִים פְּשׁוּטִים (וַהֲרֵי יִתָּכֵן מְאֹד, כִּי כֵן יִהְיֶה, אִם לֹא יִמְצְאוּ מִשְׁעֶנֶת טוֹבָה מִזּוֹ בְּחַיֵּיהֶם), הַאִם לֹא יַגִּידוּ אָז, כִּי רָעָה גְדוֹלָה הֵרֵעוּ לָהֶם הַסּוֹפְרִים, בְּשִׂימָם בְּפִיהֶם דִּבְרֵי־דֹפִי עַל עֲתִידָם הֵם?

רוזנקרנץ. אָכֵן, מְהוּמָה גְדוֹלָה הָמוּ אֵלֶּה גַם אֵלֶּה, וְהָעָם לֹא חָשַׁב לְעָוֶל לְחַרְחֵר רִיב בֵּינֵיהֶם; וְהָיוּ יָמִים שֶׁהַמַּחֲזֶה לֹא הֵבִיא פְּרוּטָה לִבְעָלָיו, אֶלָּא אִם כֵּן הִתְנַגְּחוּ בּוֹ הַמְשׁוֹרֵר וְהַשַּׂחֲקָן עִם יְרִיבֵיהֶם.

המלט. הֲיִתָּכֵן?

גילדנשטרן. הָהּ, מֹחוֹת רַבִּים נִתְרַצְּצוּ שָׁם.

המלט. וְהַיְלָדִים יָדָם עַל הָעֶלְיוֹנָה?

רוזנקרנץ. יָדָם בַּכֹּל, נָסִיךְ, לְרַבּוֹת הֶרְקוּלֶס וּמַשָּׂאוֹ.

המלט. וְאֵין לְהִתְפַּלֵּא עַל כָּךְ הַרְבֵּה: הִנֵּה דוֹדִי הוּא מֶלֶךְ דֶּנְמַרְק, וְכָל אֵלֶּה אֲשֶׁר עִקְּמוּ פְּנֵיהֶם כְּנֶגְדּוֹ, בְּעוֹד אָבִי חַי, נוֹתְנִים עַכְשָׁו עֶשְׂרִים, אַרְבָּעִים, חֲמִשִּׁים וְגַם מֵאָה שִׁקְלֵי זָהָב בִּמְחִיר אֶחָד מִדְּיוֹקְנָאוֹתָיו בִּזְעֵיר־אַנְפִּין. חֲזִיז וָרַעַם! יֵשׁ כָּאן דְּבַר־מָה שֶׁהוּא מִחוּץ לְגֶדֶר הַטֶּבַע, וּלְוַאי הִשְׂכִּילָה הַפִילוֹסוֹפְיָה לְהִתְחַקּוֹת עַל שָׁרָשָׁיו.

(תרועת חצוצרות מאחורי הבמה.)

גילדנשטרן. וְהִנֵּה הַשַּׂחֲקָנִים.

המלט. רַבּוֹתַי, בְּרוּכִים תִּהְיוּ לִי בְּאֶלְסִינוֹר, הָבוּ לִי יְדֵיכֶם. סֵבֶר־הַפָּנִים וְהַנִּמּוּסִים הֵם מִמִּדּוֹתֶיהָ שֶׁל הַכְנָסַת־הָאוֹרְחִים. הָבָה־נָּא, אֵפוֹא, וַאֲבָרֶכְכֶם בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה, שֶׁאִם לֹא כֵן תֵּרָאֶינָה הֲלִיכוֹתַי עִם הַשַּׂחֲקָנִים (אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה, הֲרֵינִי אוֹמֵר לָכֶם, בִּמְאוֹר פָּנִים לְמַרְאִית־עָיִן) מְצֻיָּנוֹת בְּמִדּוֹתֶיהָ שֶׁל קַבָּלַת־הַפָּנִים יוֹתֵר מֵהֲלִיכוֹתַי עִמָּכֶם. בְּרוּכִים תִּהְיוּ לִי בְּבוֹאֲכֶם; אֲבָל דּוֹדִי־אָבִי וְדוֹדָתִי־אִמִּי טָעוּת הִיא בְּיָדָם.

גילדנשטרן. בַּמֶּה, נְסִיכִי הַיָּקָר?

המלט. אֵינֶנִּי מְשֻׁגָּע אֶלָּא בִּנְשֹׁב הָרוּחַ הַצְּפוֹנִית־צְפוֹנִית־מַעֲרָבִית; בִּנְשֹׁב הָרוּחַ הַדְּרוֹמִית – מַכִּיר אֲנִי בֵּין כֶּבֶשׂ לִזְאֵב.

(נכנס פולוניוס.)

פולוניוס. שְׁלוֹמוֹת לָכֶם, רַבּוֹתַי!

המלט. שְׁמָעֵנִי גִּילְדֶּנְשְׂטֶרְן, – וְגַם אַתָּה; כְּמִסְפַּר הָאָזְנַיִם מִסְפַּר הַמַּאֲזִינִים; תִּינוֹק גָּדוֹל זֶה, אֲשֶׁר עֵינֵיכֶם רוֹאוֹת אוֹתוֹ שָׁם, לֹא יָצָא מֵחִתּוּלָיו עֲדַיִן.

רוזנקרנץ. אַדְרַבָּא, הִנֵּה חָזַר וְנֶחְתַּל בָּהֶם שֵׁנִית; הֲלֹא כֵן אוֹמְרִים הַבְּרִיּוֹת: “זָקֵן חוֹזֵר וּמִתְיַלֵּד”.

המלט. מֵרֹאשׁ אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, כִּי לְבַשְּׂרֵנִי הוּא בָּא בִּדְבַר הַשַּׂחֲקָנִים; שִׂימוּ אֶל לִבְּכֶם! – צָדַקְתָּ, אֲדוֹנִי: בְּשֵׁנִי־בְּשַׁבָּת לְעֵת־בֹּקֶר, אָמְנָם, כָּךְ הָיָה.

פולוניוס. מִילוֹרְד, חֲדָשׁוֹת יֵשׁ בְּפִי לְהוֹדִיעֲךָ.

המלט. מִילוֹרְד, חֲדָשׁוֹת יֵשׁ בְּפִי לְהוֹדִיעֲךָ. בִּהְיוֹת רוֹסְקִיּוּס שַׂחֲקָן בְּרוֹמִי…

פולוניוס. שַׂחֲקָנִים בָּאוּ הֵנָּה, נְסִיכִי.

המלט. מוּשׁ… מוּשׁ…

פולוניוס. בְּהֵן־צִדְקִי…

המלט. וְכָל שַׂחֲקָן רוֹכֵב עַל אֲתוֹנוֹ…

פולוניוס. הַטּוֹבִים בְּשַׂחֲקָנֵי הָעוֹלָם הֵם לִטְרָגֶדְיָה, קוֹמֶדְיָה, הִיסְטוֹרְיָה, פַּסְטוֹרָלָה, פַּסְטוֹרָלָה קוֹמִית, פַּסְטוֹרָלָה הִיסְטוֹרִית, הִיסְטוֹרְיָה טְרָגִית, פַּסְטוֹרָלָה טְרָגִי־קוֹמִי־הִיסְטוֹרִית, וּלְכָל חִזָּיוֹן שֶׁאֵין לוֹ סוּג וְכָל מַחֲזֶה שֶׁאֵין לוֹ סְיָג, סֶנֶּקָה לֹא יִכְבַּד מֵהֶם, וּפְלוֹטוּס לֹא יֵקַל. וְלִדְבָרִים־כִּכְתָבָם כְּלִדְבָרִים בְּדוּיֵי־מִלֵּב – אֵין מִלְבַדָּם.

המלט. הָהּ, יִפְתָּח, שׁוֹפֵט בְּיִשְׂרָאֵל, מַה רַב הָיָה אוֹצָרֶךָ!

פולוניוס. מָה הָאוֹצָר אֲשֶׁר הָיָה לוֹ, מִילוֹרְד?

המלט. הִנֵּה.

רַק בַּת אַחַת לוֹ וְלֹא עוֹד

וַיֹּאהֲבֶנָּה עַד מְאֹד.

פולוניוס. (הצידה.)

כְּאָז כֵּן עַתָּה יֶהְגֶּה בְּבִתִּי.

המלט. וְכִי לֹא צָדַקְתִּי, יִפְתָּח הַזָּקֵן?

פולוניוס. אִם בְּשֵׁם יִפְתָּח תִּקְרָאֵנִי, מִילוֹרְד, הִנֵּה אָמְנָם בַּת לִי, אֲשֶׁר בְּכָל לִבִּי אֹהֲבֶנָּה.

המלט. לֹא, לֹא כָּךְ הוּא הַהֶמְשֵׁךְ.

פולוניוס. וּמַהוּ, אֵפוֹא, הַהֶמְשֵׁךְ, מִילוֹרְד?

המלט. הִנֵּה:

הָיֹה נִהְיָה

כְּחֵפֶץ יָהּ.

וְאַחַר־כָּךְ, הֲלֹא יָדַעְתָּ:

וְסוֹף דָּבָר

הֲלֹא שֻׁעַר.

וְהַהֶמְשֵׁךְ הֲלֹא הוּא כָּתוּב בַּבַּיִת הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר לְשִׁיר־הַקֹּדֶשׁ הַזֶּה, כִּי הִנֵּה הֵם בָּאִים מְקַצְּרֵי־דְבָרָי.

(נכנסים ארבעה או חמישה שחקנים.)

בָּרוּךְ בּוֹאֲכֶם, רַבּוֹתַי; – בְּרוּכִים הֱיוּ לִי כֻּלְכֶם. – שָׂמַחְתִּי לִרְאוֹתְךָ בְּקַו הַשָּׁלוֹם וְהַבְּרִיאוּת. – בָּרוּךְ בּוֹאֲכֶם, יְדִידַי וְרֵעַי. – הוֹ, יְדִידִי הַיָּשָׁן! כַּמָּה הִשְׂעִירוּ פָּנֶיךָ מִיּוֹם שֶׁרְאִיתִיךָ לָאַחֲרוֹנָה! אֵין זֹאת כִּי אִם לְהַסְעִירֵנִי בָּאתָ לְדֶנְמַרְק? – וְאַתְּ שָׂרָתִי וּגְבִירָתִי הַצְעִירָה! בְּשֵׁם הָעַלְמָה הַקְּדוֹשָׁה נִשְׁבַּעְתִּי, כִּי כִּמְלֹא עָקֵב אֶחָד קָרַבְתְּ הַשָׁמַיְמָה מִיּוֹם שֶׁרְאִיתִיךְ לָאַחֲרוֹנָה. יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹא יִפָּגֵם קוֹלֵךְ כְּקוֹל מַטְבֵּעַ הַזָּהָב בְּהִסָּדְקוֹ. – בְּרוּכִים תִּהְיוּ־לִי כֻּלְּכֶם, רַבּוֹתַי! נַעֲשֶׂה נָא כְּמִנְהַג גִּבּוֹרֵי־הַצַּיִד אֲשֶׁר בְּצָרְפַת, הֶעָטִים חִישׁ־קַל אֶל כָּל הַמִּזְדַּמֵּן לָהֶם תְּחִלָּה; – הָבוּ נָא מִיָּד אֵיזֶה מוֹנוֹלוֹג, הַרְאוּ נָא וְנִרְאֶה, בַּמֶּה כֹּחֲכֶם גָּדוֹל, הָבוּ לִי מִיָּד אֵיזֶה מוֹנוֹלוֹג שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַעֲרַת נֶפֶשׁ!

שחקן א. אֵיזֶה מוֹנוֹלוֹג, נְסִיכִי הַטּוֹב?

המלט. פַּעַם שָׁמַעְתִּי מִפִּיךָ מוֹנוֹלוֹג אֶחָד, אַךְ מֵעוֹלָם לֹא הֶעֱלוּהוּ עַל הַבָּמָה; וְאִם הֶעֱלוּהוּ, הֲלֹא רַק פַּעַם אַחַת בִּלְבָד; לְפִי שֶׁהַמַּחֲזֶה, זוֹכֵרְנִי, לֹא נָשָׂא חֵן בְּעֵינֵי הֲמוֹן־הָעָם; כְּבֵיצֵי־דָגִים לְחֵךְ הָאֲסַפְסוּף; אוּלָם – לְדַעְתִּי וּלְדַעַת אֲחֵרִים, אֲשֶׁר מִשְׁפָּטִי בְּעִנְיָנִים כְּמוֹ אֵלֶּה כְּאַיִן וְּכְאֶפֶס הוּא לְעֻמַּת מִשְׁפָּטָם הֵם, – הָיָה זֶה מַחֲזֶה מְצֻיָּן, עָרוּךְ הֵיטֵב לְמַעֲמָדָיו, כָּתוּב מַעֲשֵׂה פַּשְׁטוּת וּמַעֲשֵׂה חוֹשֵׁב גַּם יָחַד. זוֹכֵרְנִי פְּלוֹנִי שֶׁאָמַר, כִּי פְּסוּקֵי־הַשִּׁיר חֲסֵרִים אֶת הַתְּבָלִין הַנּוֹתְנִים בָּהֶם טַעַם, וְכִי בְּמַעַרְכֵי־לְשׁוֹנוֹ אֵין שֶׁמֶץ דָּבָר אֲשֶׁר יָעִיד בַּמְחַבֵּר, כִּי לָהוּט הוּא אַחֲרֵי תִּפְאֶרֶת־הַמְּלִיצָה; אַךְ דַּעְתּוֹ הִיא, כִּי אָכֵן דֶּרֶךְ מֵישָׁרִים הִיא, מוֹעִילָה וּנְעִימָה כְּאֶחָד, וְיָפְיָהּ מְרֻבֶּה עַל קִשּׁוּטָהּ. מוֹנוֹלוֹג אֶחָד שֶׁבּוֹ אָהַבְתִּי בְּיִחוּד, הֲלֹא הֵם דִּבְרֵי אֶנֵיאַס לְדִידוֹ; וּבְיֶתֶר יִחוּד – הַמָּקוֹם אֲשֶׁר בּוֹ יְסֻפַּר עַל רֶצַח פְּרִיאָם. אִם עוֹדֶנּוּ שָׁמוּר בְּזִכְרוֹנְךָ, פְּתַח נָא בַּפָּסוּק הַזֶּה; הַמְתֵּן, הַמְתֵּן…

“הָהּ, פִּירוּס עַז, כְּשַּׁחַץ הַהִירְקָנִי…”

לֹא, טָעִיתִי; אַךְ תְּחִלָּתוֹ הִיא פִּירוּס.

"הָהּ, פִּירוּס עַז, – אֲשֶׁר בִּשְׁחוֹר נִשְׁקוֹ,

כִּשְׁחוֹר מְזִמּוֹתָיו, דָּמָה לְלֵיל־צַלְמָוֶת,

בְּעֵת שָׁכְבוֹ טָמוּן בְּסוּס־הַפֻּרְעָנוּת, –

עַכְשָׁו עָטָה חַשְׁכוּת קוֹדֶרֶת שִׁבְעָתַיִם

עַל אֲפֵלַת פָּנָיו; מֵרֶגֶל עַד קָדְקֹד

כֻּלּוֹ חֲמוּץ־בְּגָדִים; עָדוּי לְתוֹעֵבָה

בִּדְמֵי אָבוֹת, בָּנִים, בָּנוֹת וְאִמָּהוֹת,

הַנִּחָרִים עָלָיו מֵאֵשׁ שְׂרֵפַת חוּצוֹת,

הַמְּאִירִים בְּנֹגַהּ־בַּלָּהוֹת אַכְזָר

לַטֶּבַח הַנִּתְעָב; יוֹקֵד חָרוֹן וָאֵשׁ,

כֻּלּוֹ עָקֹב מִדָּם, אֲשֶׁר נִקְרַשׁ עָלָיו,

עֵינָיו כְּגֶחָלִים, זֶה פִּירוּס בֶּן־הַתֹּפֶת

רוֹדֵף אַחַר פְּרִיאָם…"

וּבְכֵן הַמְשֵׁךְ!

פולוניוס. בֵּאלֹהִים, נְסִיכִי, יָפֶה קָרָאתָ, בְּהַטְעָמָה נָאָה וּבְרֶגֶשׁ כַּיָּאוּת.

שחקן א.           "… וַיַּשִּׂיגוֹ כּוֹשֵׁל

בִּקְרָב עִם בְּנֵי יָוָן; חַרְבּוֹ הָעַתִּיקָה

מוֹרֶדֶת בְּיָדוֹ וּבַאֲשֶׁר תִּצְנַח

תָּנַח, וְלֹא יָרִים; אָז פִּירוּס עַל פְּרִיאָם

יִפְרֹץ עָדִיף־בַּכֹּחַ; בִּתְנוּפַת־חֵמָה

יָנִיף יָדוֹ; אַךְ כְּבָר מֵעֹצֶם אִבְחָתָהּ

כָּרַע־נָפַל הַשָּׂב. וְאִלְיוֹן הַדְּמוּמָה

כְּמוֹ חָשָׁה בְּנָפְלוֹ וְרֹאשׁ בּוֹעֵר בְּאֵשׁ

הִשְׁפִּילָה עַד עָפָר, וְנֵפֶץ מַפַּלְתָּהּ

שָׁבָה אָזְנוֹ שֶׁל פִּירוּס; כִּי הִנֵּה חַרְבּוֹ,

הַמּוּנָפָה לִפֹּל עַל רֹאשׁ שֵׂיבַת פְּרִיאָם,

עוֹמֶדֶת כִּתְקוּעָה לְפֶתַע בָּאֲוִיר.

כְּצֶלֶם עָרִיצִים עָמַד מִנֶּגֶד פִּירוּס

בְּנֶפֶשׁ תּוֹהִיָּה בֵּין חֵפֶץ וּפְעֻלָּה

וְלֹא עָשָׂה דָבָר.

אַךְ הֵן רָאִינוּ זֹאת בְּטֶרֶם בּוֹא סוּפָה:

דְּמָמָה בִּשְׁמֵי מָרוֹם, לֹא נִיד בָּעֲנָנִים,

רוּחוֹת קָפְצוּ פִּיהֶן, וְעַל כַּדּוּר הָאָרֶץ

מֻשְׁלָךּ כַּמָּוֶת הָס, – וּלְפֶתַע רַעַם עַז

יִקְרַע שְׁחָקִים בָּרוֹם; כֵּן חֲמָתוֹ שֶׁל פִּירוּס –

הֶחְרִישָׁה רֶגַע קָט וְשָׁבָה וְנֵעוֹרָה.

מִיּוֹם הֱיוֹת קִיקְלוֹפּ, לֹא עוֹד נָחַת קֻרְנָס

עַל שִׁרְיוֹנָיו שֶׁל מַרְס, אֲשֶׁר חֻשְּׁלוּ לָנֶצַח,

אַכְזָר כִּנְחוֹת חַרְבּוֹ זָבַת־הַדָּם שֶׁל פִּירוּס

עַל רֹאשׁ פְּרִיאָם.

הַבּוּז לָךְ, הַזּוֹנָה פוֹרְטוּנָה! וְאַתֶּם,

אֵלִים בְּסוֹד מָרוֹם, הָסִירוּ אֶת כֹּחָהּ!

שַׁבְּרוּ אֶת גַּלְגַּלָּהּ, סַרְנוֹ וְחִשּׁוּקָיו

וְאֶת גַבּוֹ הִדְפוּ מִתּוֹעֲפוֹת־מָרוֹם

אֶל תַּחְתִּיּוֹת־שְׁאוֹל!"

פולוניוס. אָרֹךְ יוֹתֵר מִדָּי.

המלט. יוֹלִיכוּהוּ אֵפוֹא אֶל הַסַּפָּר עִם זְקָנְךָ גַּם יָחַד. – אָנָּא, הַמְשִׁיכָה־נָּא. אוֹהֵב הוּא רַק כִּרְכּוּרֵי מוּקְיוֹנִים אוֹ שִׂיחוֹת שֶׁל נִבּוּל־פֶּה, כָּל הַשְּׁאָר נוֹסֵךְ עָלָיו תַּרְדֵּמָה; הַמְשֵׁךְ; הַגַּע עַד הֶקוּבָּה.

שחקן א. “אַךְ אוֹיָה, מִי רָאָה מַלְכָּה פְּרוּעָה…”

המלט. “מַלְכָּה פְּרוּעָה”?

פולוניוס. זֶה טוֹב; “מַלְכָּה פְּרוּעָה” – זֶה טוֹב.

שחקן א. "בְּרֶגֶל יְחֵפָה תָּרוּץ; בְּדִמְעַת־עַיִן

תֹּאמַר כַּבּוֹת הָאֵשׁ; מִצְחָהּ, אֲשֶׁר עָנַד

הַנֵּזֶר תְּמוֹל־שִׁלְשׁוֹם, עַתָּה יִצְנֹף סְחָבָה;

וְעַל רְזוֹן מָתְנֶיהָ, מִלֵּדוֹת כִּי רַבּוּ,

בִּמְקוֹם פְּתִיגִיל – סָדִין חָגְרָה בְּבֶהָלָה.

אֲשֶׁר רָאָה כָּל ז­ֹאת – דְּבָרִים כְּלַעֲנָה

יָטִיחַ בְּפוֹרְטוּנָה; הָאֵלִים עַצְמָם

לוּא אַךְ רָאוּהָ שָׁם צוֹפָה בְּמוֹ עֵינֶיהָ,

אֵיךְ פִּירוּס מְרַטֵּשׁ בְּחֶרֶב מִתְעַלֶּלֶת

גּוּפוֹ שֶׁל בַּעֲלָהּ, – כִּי אָז לְשַׁוְעָתָהּ

שֶׁהִתְפָּרְצָה פִּתְאֹם (אִם אַךְ מִקְרֵי־אֱנוֹשׁ

נוֹגְעִים עַד לְבָבָם) מָלְאוּ חֶמְלָה וָנֹחַם,

וּמֵעֵינֵי שְׁחָקִים הַלּוֹהֲטוֹת בָּאֵשׁ

שֻׁפְּכוּ דְּמָעוֹת כַּמָּיִם".

פולוניוס. הַבִּיטוּ נָא: הֲלֹא שֻׁנּוּ פָּנָיו, וּדְמָעוֹת לוֹ בְּעֵינָיו. –

אָנָּא, הֶרֶף־נָא.

המלט. יְהִי כֵן, אַחַר־כָּךְ תַּשְׁמִיעֵנִי אֶת הַשְּׁאָר. – אֲדוֹנִי רַב־הַחֶסֶד, הֲלֹא תִּדְאַג לְכָךְ שֶׁיֵּיטִיבוּ לְאַכְסֵן אֶת הַשַּׂחֲקָנִים? שִׂימָה לֵב, שֶׁיִּתְהַלְּכוּ עִמָּהֶם בְּטוֹב, כִּי הֵם – הָאַסְפַּקְלַרְיָה אֲשֶׁר לַזְּמַן וְקִצּוּר דִּבְרֵי־יָמָיו; בְּחַר לְךָ צִיּוּן שֶׁל דֹּפִי עַל קִבְרְךָ אַחֲרֵי מוֹתְךָ, וְלֹא רֹעַ דִּבָּתָם עָלֶיךָ בְּעוֹדְךָ חָי.

פולוניוס. אֶתְהַלֵּךְ עִמָּהֶם, מִילוֹרְד, כָּרָאוּי לָהֶם.

המלט. חֲזִיז וָרַעַם, בֶּן־אָדָם, הֵיטֵב מִזֶּה הַרְבֵּה! כִּי אִם נָבוֹא לְהִתְהַלֵּךְ עִם כָּל אָדָם כָּרָאוּי לוֹ, מִי אִישׁ וִיהֵא פָּטוּר מִמַּלְקוֹת? הִתְהַלֵּךְ עִמָּהֶם כָּרָאוּי לִכְבוֹדְךָ וּלְפִי עֶרְכְּךָ אָתָּה; כְּכָל אֲשֶׁר תִּמְעַט זְכוּתָם, כֵּן תִּרְבֶּה זְכוּתָהּ שֶׁל נְדִיבוּת־לִבְּךָ. הוֹלִיכֵם נָא.

פולוניוס. בּוֹאוּ, רַבּוֹתַי.

המלט. לְכוּ אַחֲרָיו, יְדִידַי; מָחָר תְּשַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ.

(פולוניוס יוצא עם השחקנים, חוץ משחקן א.)

שְׁמָעֵנִי, יְדִידִי וְרֵעִי, הֲתוּכְלוּ לְשַׂחֵק אֶת “רֶצַח גּוֹנְזָגוֹ”?

שחקן א. כֵּן, נָסִיךְ.

המלט. שַׂחֲקוּ נָא זֹאת מָחָר לְעֵת־עֶרֶב. הֲלֹא תּוּכַל, בִּשְׁעַת הַצֹּרֶךְ, לִלְמֹד עַל־פֶּה מוֹנוֹלוֹג בֶּן שְׁנֵים־עָשָׂר אוֹ שִׁשָּׁה־עָשָׂר פְּסוּקֵי־שִׁיר, אֲשֶׁר יֵשׁ בְּדַעְתִּי לִכְתֹּב וּלְצָרֵף לַחִזָּיוֹן? לֹא כֵן?

שחקן א. כֵּן, נָסִיךְ.

המלט. יָפֶה מְאֹד. לֵךְ נָא אַחֲרֵי הָאָדוֹן הַהוּא; אַךְ הִזָּהֵר לְךָ מִלְּשִׂימוֹ לְלַעַג. (שחקן א יוצא.) – יְדִידַי, אֶפָּרֵד נָא מִכֶּם עַד הָעֶרֶב. בְּרוּכִים הֱיוּ לִי בְּאֶלְסִינוֹר.

רוזנקרנץ. נָסִיךְ יָקָר!

המלט. וּבְכֵן, הֱיוּ שָׁלוֹם.

(רוזנקרנץ וגילדנשטרן יוצאים.)

          עַכְשָׁו אֲנִי בּוֹדֵד.

הָהּ, מַה נָּבָל אֲנִי וּבְזוּי־הָעֲבָדִים!

הֲלֹא פְּלִיאָה הִיא זֹאת, כִּי הַשַּׂחְקָן הַלָּז

בַּהֲזָיוֹת בִּלְבָד, בְּרֶגֶשׁ מְדֻמֶּה,

לְדִמְיוֹנוֹ הִשְׂכִּיל הַנֶּפֶשׁ לְהַכְנִיעַ,

עֲדֵי כִּי בִּגְלָלוֹ חָוְרוּ פָּנָיו כְּסִיד;

עֵינָיו זָלְגוּ דְמָעוֹת, מַרְאֵהוּ זַעֲוָה,

קוֹלוֹ נִשְׁבַּר פִּתְאֹם, וְכָל הֲלִיכוֹתָיו

יָאוֹת לְחֶזְיוֹנוֹ. וְכָל זֶה – עַל לֹא־כְלוּם;

עַל דְּבַר הֶקוּבָּה!

אַךְ מַה הֶקוּבָּה לוֹ, וּמַה הוּא לְהֶקוּבָּה,

כִּי יֵבְךְּ עָלֶיהָ מָר? וּמֶה הָיָה עוֹשֶׂה,

לוּ שֹׁרֶשׁ וּנְסִבָּה הָיוּ גַם לוֹ כְּמוֹ לִי

לְסַעֲרַת לֵבָב? הֵן בְּפַלְגֵי דְמָעוֹת

הֵצִיף אֶת הַבָּמָה, בְּרַעֲמֵי דְבָרָיו

בָּקַע אָזְנֵי שׁוֹמְעִים, הִכָּה בְּשִׁגָּעוֹן

לִבָּם שֶׁל רְשָׁעִים, הֶחְרִיד הַצַּדִּיקִים,

אֶת כָּל כֹּחוֹת הָעַיִן וְהָאֹזֶן יָחַד.

וְאָנֹכִי –

בְּלִיַּעַל וְאֵין־לֵב, אֱוִיל הוֹלֵךְ מַשְׁמִים,

שׁוֹגֶה בַּהֲזָיוֹת, שְׁוֵה־נֶפֶשׁ לְרִיבִי,

וְאֵין מִלָּה בְּפִי, אַף לֹא דִבּוּר אֶחָד,

עַל מֶלֶךְ, שֶׁהָיוּ נַפְשׁוֹ גַם רְכוּשׁוֹ

לְבַז בִּידֵי נוֹכֵל. הֲמוּג־לֵבָב אֲנִי?

מִי לִי יִקְרָא נָבָל? יָרֹץ אֶת גֻּלְגָּלְתִּי?

יִמְרֹט אֶת זְקָנִי וּבְפַרְצוּפִי יָטִיחַ?

יִצְבֹּט חָטְמִי וּלְפִי יִתְקַע הַשֵּׁם “רַמַּאי”

עַד יַרְכְּתֵי רֵאוֹת! מִי יַעַשׂ לִי כָּל אֵלֶה?!

הַא!

חַיַּי, כִּי כֵן יָאֶה לִי! כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי:

לְבַב־יוֹנִים לִבִּי, וְאֵין לִי כְּלָל מָרָה,

אֲשֶׁר תּוּכַל מָרֵר אֶת מְצוּקוֹת נַפְשִׁי;

כִּי לוּלֵי זֹאת מִכְּבָר פִּטַּמְתִּי בְּפִגְרוֹ

שֶׁל בֶּן־בְּלִיַּעַל זֶה אֶת כָּל נִשְׁרֵי־מָרוֹם.

בְּלִיַּעַל, אִישׁ־דָּמִים, רוֹדֵף־זְנוּנִים, בּוֹגֵד!

אֲהָהּ, נָקָם!

חֲמוֹר שֶׁכְּמוֹתִי! הֲנִשְׁמְעָה כָּזֹאת,

שֶׁאָנֹכִי, הַבֵּן לְאַבָּא שֶׁנִּרְצַח,

שֶׁתֹּפֶת וּשְׁחָקִים צִוּוּהוּ נְקָמוֹת,

יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָה בְּמֶלֶל כְּזוֹנָה

וְגִדּוּפִים שׁוֹפֵךְ כְּאֵשֶׁת־מְדָנִים,

כְּתַגְרָנִית בַּשּׁוּק.

הַבּוּז לְכָךְ! הַבּוּז! אֶל הַמְּלָאכָה, שִׂכְלִי!

שָׁמַעְתִּי, יֵשׁ אוֹמְרִים, כִּי בְּנֵי־אָדָם פּוֹשְׁעִים

יָשְׁבוּ בְּתֵיאַטְרוֹן, וּדְבַר הַמַּחֲזֶה

עַד עֹמֶק לְבָבָם כֹּה הִרְעִישָׁם, שֶׁקָּמוּ

בִּן־רֶגַע וְהֹודוּ בְּמַעֲשֵׂה פִּשְׁעָם:

כִּי גַם בְּאֵין לָשׁוֹן לוֹ, יְדַבֵּר הָרֶצַח

בִּשְׂפַת פְּלָאִים. הִנֵּה אֲצַו לַשַּׂחְקָנִים

וְיַעַרְכוּ נָא כָּאן מִשְׂחָק לִפְנֵי דוֹדִי,

שֶׁעִנְיָנוֹ כְּעֵין הָרֶצַח שֶׁל אָבִי:

אֶרְאֶה מַבַּט עֵינָיו, חַדְרֵי בִּטְנוֹ אֵרֵד.

וְאִם יֶחְרַד כִּמְעַט, אֲזַי אֵדַע דַּרְכִּי.

אוּלַי שָׂטָן הָיָה הָרוּחַ שֶׁרָאִיתִי, –

כִּי כֹּחַ לַשָּׂטָן לִלְבּשׁ צוּרָה שֶׁל חֵן;

וְשֶׁמָּא בִּיגוֹנִי וְרִפְיוֹנִי עַתָּה

(כִּי עֹז לוֹ וְשִׁלְטוֹן עַל נְפָשׁוֹת כָּאֵלֶּה)

יַתְעֵנִי עַד אֹבֵד; אֶמְצָא, אֵפוֹא, מַשְׁעֵן

אֵיתָן יוֹתֵר מִזֶּה; הַמַּחֲזֶה הִנּוֹ

הַפַּח בּוֹ יִלָּכְדוּ דוֹדִי וּמַצְפּוּנוֹ.

(יוצא.)


 

מערכה שלישית

תמונה ראשונה

חדר בארמון.

נכנסים המלך, המלכה, פולוניוס, אופליה, רוזנקרנץ וגילדנשטרן.


המלך. וּבְכֵן, לֹא הִצְלַחְתֶּם בְּתַחְבּוּלוֹת־דְּבָרִים

הַצִּיל מִפִּיו, מַה טַּעַם לִמְבוּכַת־נַפְשׁוֹ,

אֲשֶׁר בִּבְלִי־רַחֵם שַׁלְוַת יָמָיו טוֹרֶדֶת

בְּגַעַשׁ הַדִּמְדּוּם עֲצוּם הַסַּכָּנוֹת?

רוזנקרנץ. מוֹדֶה הוּא, כִּי רוּחוֹ מְשֻׁבָּשָׁה עָלָיו,

אַךְ מְסָרֵב לַחְשׂף אֶת שֹׁרֶשׁ הַדָּבָר.

גילדנשטרן. וְכֵן לֹא נִתְרַצָּה שֶׁנִּתְחַקֶּה עָלָיו,

וּבְתַחְבּוּלוֹת עָרְמָה שֶׁל שִׁגָּעוֹן חָמַק

עֵת כִּי אֱמֶת אָמַרְנוּ לְהוֹצִיא מִפִּיו

עַל מַעַרְכֵי נַפְשׁוֹ.

המלכה.         הִסְבִּיר לָכֶם פָּנִים?

רוזנקרנץ. כְּגֶ’נְטְלְמָן גָּמוּר.

גילדנשטרן. אֲבָל הֲלִיכוֹתָיו הָיוּ כְּמִתּוֹךְ אֹנֶס.

רוזנקרנץ. קִמֵּץ בִּשְׁאֵלוֹתָיו, אַךְ תַּחַת זֹאת הָיָה

מֵשִׁיב בְּחֵפֶץ־לֵב.

המלכה.           הַאִם לֹא נִסִּיתֶם

לְשַׁעַשְׁעוֹ מְעָט?

רוזנקרנץ. עַל־פִּי מִקְרֶה, גְּבִרְתִּי, הִדְבַּקְנוּ בְּדַרְכֵּנוּ

סִיעָה שֶׁל שַׂחְקָנִים; סִפַּרְנוּ לוֹ עַל כָּךְ,

וְלִכְאוֹרָה שִׂמְחָה הֵפִיקוּ אָז פָּנָיו

לְשֵׁמַעַ הַדָּבָר. הֵם בָּאַרְמוֹן עַכְשָׁו,

וְכִמְדֻמַּנִי כְּבָר נִתְּנָה לָהֶם פְּקֻדָּה

הָעֶרֶב לְשַׂחֵק פֹּה לְפָנָיו.

פולוניוס.           אָכֵן;

וְאֶת יָדַי מִלֵּא הַזְמִין לַהַצָּגָה

אֶת הוֹד רוֹמְמוּתְכֶם, לִשְׁמֹעַ וְלִרְאוֹת.

המלך. נָבוֹא בְּחֵפֶץ־לֵב; וּמְאֹד אֶשְׂמַח לָדַעַת,

כִּי הוּא נוֹטֶה לְכָךְ.

שִׁקְדוּ נָא, רַבּוֹתַי, הֵיטֵב לְהַמְרִיצוֹ

אֲשֶׁר יוֹסִיף לַחְמֹד תַּעֲנוּגִים כָּאֵלֶּה.

רוזנקרנץ. כְּמִצְוָתְךָ, הַמֶּלֶךְ.

(רוזנקרנץ וגילדרשטרן יוצאים.)

המלך.           גֶּרְטְרוּד יְקָרָה,

לְכִי מִפֹּה גַם אַתְּ; בְּמִסְתָּרִים שָׁלַחְנוּ

לִקְרֹא לְהַמְלֶט הֵנָּה, כְּדֵי שֶׁכִּבְיָכוֹל

בְּדֶרֶךְ־שֶׁל־מִקְרֶה יִפְגֹּשׁ כָּאן אֶת אוֹפֶלְיָה;

אָבִיהָ וַאֲנִי – שְׁנֵי מְרַגְּלִים כְּשֵׁרִים –

רוֹאִים־וְלֹא־נִרְאִים פֹּה נִתְיַצֵּב לְמַעַן

נוּכַל לִבְחֹן הֵיטֵב טִיבָהּ שֶׁל הַפְּגִישָׁה,

וּלְפִי הֲלִיכוֹתָיו לַחֲרֹץ מִשְׁפָּט נָכוֹן:

הֲיִסּוּרֵי נַפְשׁוֹ בְּאַהֲבָה, אוֹ לֹא,

יְדַכְדְּכוּהוּ כָּכָה?

המלכה.           לְקוֹלְךָ שָׁמַעְתִּי.

וְלָךְ אוֹפֶלִיָּה, אֹמַר: יְהִי רָצוֹן

שֶׁחִין־יָפְיֵךְ בִּלְבַד יְהֵא סִבָּה שֶׁל אשֶׁר

לְשִׁגְעוֹנוֹ שֶׁל בְּנִי; אָז אֲקַוֶּה מְאֹד

כִּי בִּסְגֻלּוֹת־נַּפְשֵׁךְ תַּנְחִיהוּ וְיִזְכֶּה

לָשׁוּב אֶל קַדְמָתוֹ, לִכְבוֹד שְׁנֵיכֶם גַּם יָחַד.

אופליה. יְהִי רָצוֹן, גְּבִרְתִּי.

(המלכה יוצאת.)

פולוניוס. טַיְּלִי־נָא פֹּה, אוֹפֶלְיָה. – אָנוּ, הוֹד־מַלְכוּת

נָסוּר וְנִתְחַבֵּא. (לאופליה). קִרְאִי בְּסֵפֶר זֶה,

וִיהֵא זֶה עִסּוּקֵךְ סִבָּה שֶׁל כְּסוּת־עֵינַיִם

לְשׁוֹטְטֵךְ בָּדָד. – חַטַּאת כֻּלָּנוּ הִיא –

וְגַם מוּדַעַת זֹאת – כִּי בִּקְלַסְתֵּר חָסוּד

וַהֲלִיכוֹת צִדְקוּת, כֻּלָּן יִרְאַת־שָׁמַיִם,

נַמְתִּיק אֶת הַשָּׂטָן עַצְמוֹ.

המלך. (אֶל נפשו.)

          הָהּ, מַה נָּכוֹן!

אֵיכָה בְּעַקְרַבִּים יִסֵּר אֶת כִּלְיוֹתַי!

לְחִי הַיַּצְאָנִית בְּפִרְכּוּסֵי הַחֵן

אֵינָהּ מְכֹעָרָה מִתַּחַת תַּמְרוּקֶיהָ

יוֹתֵר מֵעֲווֹנִי מִתַּחַת כְּחָל וּסְרָק

שֶׁל דִּבּוּרָי. הָהּ, כֹּבֶד מַשָּׂאִי!

פולוניוס. שָׁמַעְתִּי צְעָדָיו. נָסוּר מִפֹּה, מַלְכִּי.

(המלך ופולוניוס יוצאים. נכנס המלט.)

המלט. לִהְיוֹת אוֹ לֹא לִהְיוֹת? הִנֵּה הַשְּׁאֵלָה:

מַה נַּעֲלֶה יוֹתֵר – לָשֵׂאת בְּאֹרֶךְ־רוּחַ

חִצֵּי גוֹרָל אַכְזָר, אַבְנֵי מַרְגֵּמוֹתָיו,

אוֹ אִם חָמוּשׁ לָצֵאת מוּל יָם הַיִּסּוּרִים,

לִמְרֹד, וְקֵץ לָשִׂים לָהֶם? לָמוּת: לִישֹׁן,

וְלֹא יוֹתֵר; וְדַעַת: הַשֵּׁנָה הַזֹּאת

תַּשְׁבִּית מַכְאוֹב־הַלֵּב וְאֶלֶף הַפְּגָעִים,

זֶה חֵלֶק כָּל בָּשָׂר, – הִנֵּהִי הַתַּכְלִית,

אֵלֶיהָ יִכָּסֵף אָדָם. לָמוּת, לִישֹׁן;

לִישֹׁן! אוּלַי לַחְלֹם! הָא, זוֹ הַמַּכְשֵׁלָה:

מַה חֲלוֹמוֹת נִרְאֶה בְּתַרְדֵּמַת הַמָּוֶת,

אַחְרֵי שֶׁנְּנַעֵר חַבְלֵי עוֹלָם הַזֶּה, –

הִנֵּה הַמַּעֲצוֹר! הִנֵּה הַנְּסִבָּה

לְאֹרֶךְ־יְמֵיהֶם שֶׁל יִסּוּרֵי אֱנוֹשׁ!

כִּי מִי יִשָּׂא אֶת שׁוֹט הַזְּמַן וְלַעֲגוֹ,

חֲמַס הֶעָרִיצִים, בּוּזָם שֶׁל שַׁחְצָנִים,

עַצֶּבֶת אַהֲבָה נִכְזֶבֶת, עִנּוּי־דִין,

עַזּוּת הַשַּׁלִּיטִים וְכָל הַבִּזְיוֹנוֹת,

אֲשֶׁר יִנְחַל צַדִּיק מִיַּד חֲדַל־אִישִׁים,–

אִם הוּא בְּמוֹ יָדָיו יָכוֹל לִפְטֹר הַכֹּל

בִּמְחִי פִּגְיוֹן אֶחָד? מִי זֶה יִמְשֹׁךְ בָּעֹל,

גּוֹנֵחַ מִמַּשָּׂא חַיִּים לַעֲיֵפָה,

לוּלֵא אֵימַת דְּבַר־מָה שֶׁאַחֲרֵי־הַמָּוֶת –

זוֹ אֶרֶץ לֹא־נוֹדַעַת, שֶׁמִּכָּל בָּאֶיהָ

לֹא שָׁב עוֹד הֵלֶךְ – זוֹ הַמְּבִיכָה לֵבָב,

עֲדֵי אֲשֶׁר נִבְחַר צָרוֹת שֶׁבַּעֲלִיל

מֵחוּשׁ אֶל זוּלָתָן, אֲשֶׁר לֹא נֵדָעֵן.

וְכָךְ מִתּוֹךְ הָגוּת נִהְיֶה לְפַחְדָּנִים,

וְאֹדֶם הַטִּבְעִי שֶׁל עֹז הַהַחְלָטָה

יִלְקֶה מֵחִוְרוֹנָם שֶׁל הִרְהוּרֵי הַלֵּב,

וַעֲלִילוֹת הַרְבֵּה נֶאֱדָרוֹת בַּכֹּחַ

יוֹרְטוֹת מִמְּסִלּוֹתָן מִפְּנֵי הַחִשְּׁבוֹנוֹת,

וְלֹא עוֹד יַהַלְמֵן הַתֹּאַר מַעֲשֶׂה.

אַךְ הַס עַתָּה! אוֹפֶלְיָה הַנָּאוָה! הַנִּימְפָה,

זִכְרִי עֲווֹנוֹתַי בִּתְפִלּוֹתַיִךְ – –

אופליה. וּמַה שְּׁלוֹמְךָ, נָסִיךְ, כָּל אֵלֶּה הַיָּמִים?

המלט. חֵן־חֵן בְּהַכְנָעָה. אַךְ טוֹב לִי, טוֹב לִי, טוֹב.

אופליה. יֵשׁ עִמָּדִי, נָסִיךְ, מִמְּךָ מַתְּנוֹת־מַזְכֶּרֶת,

אֲשֶׁר חָפַצְתִּי כְּבָר לַהֲשִׁיבָן לְךָ:

קָחֵן נָא מִיָּדִי.

המלט.           חָלִילָה, לֹא אֲנִי;

הֵן מֵעוֹדִי עַד כֹּה לָךְ לֹא נָתַתִּי כְּלוּם.

אופליה. נָתַתָּ לִּי נָסִיךְ, הֲלֹא תֵּדַע הֵיטֵב,

אַף בְּלִוְיַת מִלִּים מְבֻשָּׂמוֹת בְּנֹעַם

אֲשֶׁר הִרְבּוּ עֶרְכָּן שֶׁל הַתְּשׁוּרוֹת. קָחֵן,

כִּי הִתְנַדֵּף רֵיחָן, וְאֵיךְ יוּכְלוּ לִקְסֹם,

וְלֵב בַּעֲלֵיהֶן אֵינוֹ כִּתְמוֹל־שִׁלְשׁוֹם.

הֲרֵי, נָסִיךְ!

המלט. חַה, חַה! הַאִם צְנוּעָה אָתְּ?

אופליה. הַנָּסִיךְ!

המלט. הַאִם יָפָה אָתְּ?

אופליה. מַה כַּוָּנָתְךָ לוֹמַר בָּזֶה, רוּם מַעֲלָתְךָ?

המלט. כִּי הִנֵּה אִם צְנוּעָה אַתְּ וְגַם יָפָה, אַל יְהֵא לַצְּנִיעוּת דָּבָר עִם יָפְיֵךְ.

אופליה. הֲיֵשׁ, נָסִיךְ, לַיֹּפִי זִוּוּג נָאֶה יוֹתֵר מִן הַצְּנִיעוּת?

המלט. אָמְנָם כֵּן; כִּי גָדוֹל כֹּחַ הַיֹּפִי לַהֲפֹךְ אֶת הַצְּנִיעוּת לְבַת־נַאֲפוּפִים מִכֹּחַ הַצְּנִיעוּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַיֹּפִי כִּדְמוּתָהּ וְצַלְמָהּ הִיא. לְפָנִים הָיָה זֶה לִכְאוֹרָה דָבָר שֶׁל תֵּמַּהּ, אַךְ יָמֵינוּ אִשְּׁרוּהוּ וְקִיְּמוּהוּ. הָיוּ יָמִים וַאֲהַבְתִּיךְ.

אופליה. אָכֵן. נָסִיךְ, נָתַתָּ לִּי יָדַיִם לְהַאֲמִין בְּכָךְ.

המלט. לַשָּׁוְא הֶאֱמַנְתְּ לִי; כִּי גַם אִם נַרְבֶּה לְהַרְכִּיב מִדּוֹת טוֹבוֹת בְּגִזְעֵנוּ הָעַתִּיק, הֲלֹא יַעֲמֹד בּוֹ טַעְמוֹ הָרִאשׁוֹן. לֹא אֲהַבְתִּיךְ.

אופליה. אִם־כֵּן רֻמֵּיתִי שִׁבְעָתָיִם.

המלט. אֶל הַמִּנְזָר לֵכִי! לָמָּה זֶּה תַּרְבִּי פּוֹשְׁעִים בָּעוֹלָם? הִנֵּה אֲנִי – מִדָּה בֵּינוֹנִית שֶׁל ישֶׁר יֵשׁ בִּי, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן יָכֹלְנִי לְהַרְשִׁיעַ אֶת עַצְמִי בִּדְבָרִים אֲשֶׁר טוֹב לִי שֶׁלֹּא נוֹלַדְתִּי מִשֶּׁנּוֹלַדְתִּי. בַּעַל־גַּאֲוָה גָדוֹל אֲנִי, נוֹקֵם־וְנוֹטֵר וְרוֹדֵף־גְּדוֹלוֹת; וְהַתּוֹעֵבוֹת שֶׁבְּלִבִּי רַבּוֹת הֵן מִכֹּחַ מַחְשְׁבוֹתַי לַהֲכִילָן, מִכֹּחַ דִּמְיוֹנִי לְשַׁוּוֹת לָהֶן צוּרָה, וּמֵעִתּוֹתַי לַעֲשׂוֹתָן. וּמַה בֶּצַע לַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר כָּמוֹנִי לְהִתְלַבֵּט בֵּין הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ? מְנֻוָּלִים גְּמוּרִים כֻּלָּנוּ; אַל תַּאֲמִינִי לְאִישׁ מֵאִתָּנוּ. לְכִי־לָךְ לְבֵית־הַמִּנְזָר. אַיֵּה אָבִיךְ?

אופליה. בְּבֵיתוֹ הוּא, נָסִיךְ.

המלט. עַל מַסְגֵּר וּבְרִיחַ יֵשׁ לִסְגֹּר הַדֶּלֶת בַּעֲדוֹ, שֶׁלּא יִשְׁתַּטֶּה אֶלָא בֵּין כָּתְלֵי בֵּיתוֹ בִּלְבָד. שָׁלוֹם לָךְ!

אופליה. (הצדה.)

אֵל הָרַחֲמִים, הוֹשִׁיעֵהוּ נָא!

המלט. אִם תִּנָּשְׂאִי לְאִישׁ, הִנֵּה הַקְּלָלָה אֲשֶׁר אֶתֵּן לָךְ מֹהַר וּמַתָּן: אֲפִלּוּ תַּמָּה כַּקֶּרַח תִּהְיִי, וּטְהוֹרָה כַּשֶּׁלֶג, מִלְּשׁוֹן הָרָע לֹא תְּמַלְּטִי נַפְשֵׁךְ. לְכִי לְבֵית־מִנְזָר, לֵכִי; שָׁלוֹם לָךְ! וְאִם בְּכָל זֹאת חָשְׁקָה נַפְשֵׁךְ בְּבַעַל, קוּמִי הִנָּשְׂאִי לָךְ לְאַחַד הַכְּסִילִים; כִּי דַעַת הֵיטֵב יוֹדְעִים הַחֲכָמִים לְאֵיזוֹ מִפְלֶצֶת עֲתִידוֹת אַתֶּן לְהָפְכָם. לְבֵית־הַמִּנְזָר לֵכִי, וְחִישׁ מַהֵר! שָׁלוֹם לָךְ!

אופליה. (הצדה.) הָהּ, אֵלֵי־שָׁמַיִם, הָחִישׁוּ לוֹ מַרְפֵּא!

המלט. רַבּוֹת שָׁמַעְתִּי גַם עַל מְלֶאכֶת־הַצַּיָּרִים אֲשֶׁר לָכֶן: קְלַסְתֵּר־פָּנִים אֶחָד נָתַן לָכֶן הָאֱלֹהִים, וְאַתֶּן פָּנִים אֲחֵרוֹת עוֹשׂוֹת לְעַצְמְכֶן; הָלוֹךְ וּפַזֵּז תֵּלַכְנָה, הָלוֹךְ וְטָפוֹף, הָלוֹךְ וְצַיֵּץ, בְּכִנּוּיֵי־שֵׁמוֹת תְּכַנֶּינָה אֶת יְצוּרֵי הָאֱלֹהִים, וּבִתְמִימוֹת מִתְחַסֶּדֶת תְּחַפֶּינָה עַל פְּרִיצוּתְכֶן. לֹא, דַי לִי! עַל כָּל אֵלֶּה נִטְרְפָה עָלַי דַּעְתִּי. אֲנִי אוֹמֵר: לֹא עוֹד יִהְיוּ נִשּׂוּאִים בְּתוֹכֵנוּ! אֲשֶׁר כְּבָר נָשְׂאוּ נָשִׁים – כֻּלָּם, מִלְּבַד הָאֶחָד, יִחְיוּ נָא לָהֶם; וְהַשְּׁאָר – יוֹסִיפוּ נָא לִהְיוֹת בְּגַפָּם, כַּאֲשֶׁר הָיוּ. אֶל בֵּית־הַמִּנְזָר לֵכִי!

(יוצא.)

אופליה. הָהּ, אֵיזֶה רוּחַ רָם הָיָה לְעִי־מַפֹּלֶת!

עֵין שׁוֹעַ, שְׂפַת חָכָם וְחֶרֶב־מִלְחָמָה,

תִּקְוַת מַמְלֶכֶת זוֹ, עֲטֶרֶת תִּפְאַרְתָּהּ,

רְאִי הַגִּנּוּנִים, מוֹפֵת הַהֲלִיכוֹת,

חֶמְדַּת כָּל מִתְבּוֹנֵן – אָבַד, אָבַד כָּלִיל!

וְאָנֹכִי, נוּגָה, דְּווּיָה שֶׁבַּבָּנוֹת,

אֲשֶׁר אָרִיתִי דְבַשׁ מִמֶּתֶק נְדָרָָיו,

רוֹאָה, אֵיךְ מִשְׁתַּבֵּשׁ שִׂכְלוֹ הַנֶּאֱדָר,

כְּמוֹ פַּעֲמוֹנִים פְּגוּמִים וְאוֹבְדֵי־קֶצֶב

אֵיךְ צֶלֶם הַבַּחְרוּת בְּעֶצֶם הַלִּבְלוּב

נִשְׁדָּף בְּדִמְדּוּמָיו. אֲבוֹי לִי, אַלְלָי,

הַבִּיטוּ, מָה רָאוּ, וּמָה רוֹאוֹת עֵינַי!

(המלך ופולוניום חוזרים.)

המלך. הָאַהֲבָה? הָהּ, לֹא! לֹא הֵנָּה יֵט לִבּוֹ,

וְדִבּוּרָיו, אָמְנָם, הָיוּ מְעַט פְּרוּעִים,

אַךְ אֵין בָּהֶם טֵרוּף. יֵשׁ בְּנַפְשׁוֹ דְבַר־מָה,

אֲשֶׁר עָלָיו תִּדְגֹּר רוּחוֹ בְּעִצְּבוֹנָהּ;

וְהִנְנִי חוֹשֵׁשׁ, כִּי הַדְּגִירָה הַזֹּאת

תֵּלֵד עוֹד פֻּרְעָנוּת; וּלְמַעַן אֶמְנָעֶנָּה,

הֵחַשְׁתִּי בְּלִבִּי אֶת הָעֵצָה הַזֹּאת:

הוּא בִּמְהֵרָה יִסַּע לְאַנְגְלִיָּה, וְשָׁם

יִגְבֶּה לִי אֶת הַמַּס שֶׁלֹּא שֻׁלַּם עֲדַיִן.

אוּלַי מַרְאֵה יַמִּים וַאֲרָצוֹת שׁוֹנוֹת

עִם חֲלִיפוֹת־דְּבָרִים יַצְלִיחוּ לְהָנִיס

מִקֶּרֶב לְבָבוֹ אֶת הַתָּקוּעַ שָׁם,

אֲשֶׁר בִּבְלִי־חָשָׂךְ יוֹגִיעַ אֶת מֹחוֹ

וִישַׁחֲתוֹ כָּלִיל. מַה דַּעְתְּךָ עַל כָּךְ?

פולוניוס. יוֹעִיל לוֹ הַדָּבָר; אֲבָל סָבוּר אֲנִי,

כִּי שֹׁרֶשׁ יְגוֹנוֹ וְרֹאשׁ מְקוֹרוֹתָיו

הִיא אַהֲבַת־אַכְזָב. וּבְכֵן, בִּתִּי אוֹפֶלְיָה,

פְּטוּרָה אַתְּ מִלְּסַפֵּר אֲשֶׁר אָמַר לָךְ הַמְלֶט;

שָׁמַעְנוּ זֹאת. – עֲשֵׂה, מַלְכִּי, כְּחֶפְצְךָ,

אַךְ אִם תַּסְכִּים, תַּפְצִיר בּוֹ הַמַּלְכָּה אִמּוֹ

כְּתֹם הַמַּחֲזֶה לוֹמַר לָהּ בִּיחִידוּת

אֶת סוֹד יְגוֹנוֹתָיו; תִּנְהַג עִמּוֹ בְּתֹקֶף.

וּבִרְשׁוּתְךָ אָשִׂים אָזְנִי כַּאֲפַרְכֶּסֶת

לִשְׁמֹעַ שִׂיחָתָם. וְאִם יַסְתִּיר סוֹדוֹ,

לְאַנְגְּלִיָּה שַׁלְּחֵהוּ, אוֹ אָסְרֵהוּ כָּאן,

כְּרוּחַ בִּינָתְךָ.

המלך.           נִרְאֵיתָ לִי עֲצָתְךָ:

שָׂרִים שֶׁנִּשְׁתַּגְּעוּ זְקוּקִים לְהַשְׁגָּחָה.

(כולם יוצאים.)


תמונה שניה

אולם בארמון.

נכנס המלט ועמו כמה שחקנים.


המלט. הוֹאִילָה־נָא וּקְרָא אֶת הַמּוֹנוֹלוֹג הַזֶּה כְּדֶרֶךְ שֶׁקְּרָאתִיו לְפָנֶיךָ אֲנִי, בְּקַלּוּת וּבְשֶׁטֶף־לָשׁוֹן; אַךְ אִם תִּצְרָחֵהוּ בְּכָל פֶּה, כְּדֶרֶךְ רֹב אַחֶיךָ הַשַּׂחֲקָנִים, הֲרֵי טוֹב לִי שֶׁיִּקְרָא אֶת פְּסוּקֵי־שִׁירִי הַכָּרוֹז שֶׁבַּשּׁוּק. וְאַל־נָא תַּרְבֶּה לְנַסֵּר בְּיָדֶיךָ אֶת חֲלַל הָאֲוִיר, הִנֵּה כָּךְ; אֶלָּא עֲשֵׂה הַכֹּל בְּנֹעַם; כִּי אֲפִלּוּ בְּעֶצֶם הַשֶּׁצֶף אֲשֶׁר לְרִגְשׁוֹתֶיךָ, בְּעֶצֶם סוּפָתָם, וְהָיִיתִי אוֹמֵר, זִלְעֲפוֹתֵיהֶם, בְּדִין הוּא שֶׁתְּסַגֵּל לְעַצְמְךָ, וְגַם תְּקַיֵּם, אֶת מִדַּת הַמְּתִינוּת, אֲשֶׁר תְּשַׁוֶּה לָהֶם אֶת הָרֹךְ. הָהּ, עַד עִמְקֵי־לְבָבִי רוֹגֵז אֲנִי, בְּשָׁמְעִי, אֵיךְ בָּחוּר כַּאֲרָזִים, וּפֵאָה נָכְרִית פְּרוּעָה לוֹ עַל קָדְקֳדוֹ, עוֹמֵד וְקוֹרֵעַ אֶת הָרֶגֶשׁ לִגְזָרִים, מַמָּשׁ לִסְחָבוֹת, כְּדֵי לִבְקֹעַ אֶת אָזְנֵי הָאֲסַפְסוּף, אֲשֶׁר לָרֹב אֵינוֹ מְסֻגָּל לְהָבִין כְּלוּם מִלְּבַד פַּנְטוֹמִימוֹת שֶׁל הֶבֶל, אוֹ סְתָם מְהוּמָה; לְמַלְקוֹת הָיִיתִי דָן בַּרְנַשׁ אֲשֶׁר כָּזֶה עַל אַכְזְרוֹ יוֹתֵר מִטֶּרְמַגַּנְט, עַל הַרְדְּסֹו יוֹתֵר מֵהוֹרְדוֹס. בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, הִשָּׁמֵר לְךָ מִכָּל אֵלֶּה.

שחקן א. יִסְמֹךְ נָא עָלַי, כְּבוֹד מַעֲלָתוֹ.

המלט. אַךְ אַל־נָא תְּהֵא גַם מְרֻסָּן לְמַעְלָה מִן הַמִּדָּה, אֶלָּא הַנַּח לְבִינָתְךָ, וְהִיא תַּדְרִיכֶךָּ; יְהֵא דִבּוּרְךָ הוֹלֵם אֶת מַעַשְׂךָ, וּמַעַשְׂךָ אֶת דִּבּוּרְךָ; אַךְ בְּכָל אֵלֶּה חָלִילָה לְּךָ לַעֲבֹר אֶת גְּבוּל הַפַּשְׁטוּת הַטִּבְעִית; לְפִי שֶׁכָּל הַפְרָזָה עַל הַמִּדָּה זָרָה הִיא לִתְעוּדָתוֹ שֶׁל הַמִּשְׂחָק, אֲשֶׁר תַּכְלִיתוֹ, כְּאָז כֵּן עַתָּה, הָיְתָה וּמוֹסִיפָה לִהְיוֹת: לְשַׁמֵּשׁ כְּבַיָּכוֹל אַסְפַּקְלַרְיָה מְאִירָה לַטֶּבַע – לְהַרְאוֹת לַצְּדָקָה אֶת דְּמוּת דְּיוֹקָנָהּ, לָרַהַב – אֶת פַּרְצוּף־פָּנָיו, וְלַדּוֹר וּלְעֶצֶם הַתְּקוּפָה – אֶת צַלְמָם וְחוֹתָמָם; וְהִנֵּה אִם הוֹסַפְתָּ עַל הַמִּדָּה אוֹ גָרַעְתָּ מִמֶּנָּה, אַף־עַל־פִּי שֶׁתָּבִיא לִידֵי צְחוֹק אֶת עַמֵּי־הָאֲרָצוֹת, הֲלֹא תְּדַכְדֵּךְ נַפְשָׁם שֶׁל טוֹבֵי־הַטַּעַם, אֲשֶׁר מִשְׁפַּט הָאֶחָד מֵהֶם צָרִיךְ לִהְיוֹת שָׁקוּל בְּעֵינֶיךָ יוֹתֵר מִמְּלוֹא הַתֵּיאַטְרוֹן קָהָל אַחֵר. הוֹ, יֵשׁ שַׂחֲקָנִים אֲשֶׁר רְאִיתִים בְּמִשְׂחָקָם, וְשָׁמַעְתִּי גַם אֶת הַהַלֵּל שֶׁגּוֹמְרִים עֲלֵיהֶם, וְהִנֵּה – אַל־נָא אֶחֱטָא בִּשְׂפָתַי, – גַּם דֶּרֶךְ דִּבּוּרָם וְגַם דֶּרֶךְ הִלוּכָם אֵינָם כְּשֶׁל אֲנָשִׁים נוֹצְרִים, וְלֹא כְּשֶׁל עוֹבְדֵי־אֱלִילִים, אַף לֹא כְּשֶׁל בְּנֵי־אָדָם בִּכְלָל; כָּל־כָּךְ נְטוּיֵי־גָרוֹן הִתְהַלְּכוּ וְגָעוּ בְּקוֹל, עַד כִּי אָמַרְתִּי בְּלִבִּי: אֵין זֹאת כִּי־אִם אַחַד הַשּׁוּלְיוֹת אֲשֶׁר לַטֶּבַע עָשָׂה אֶת הָאֲנָשִׁים הַלָּלוּ, וְגַם הֵרַע לַעֲשׂוֹתָם: כָּל־כָּךְ מָאוּס הָיָה חִקּוּיָם אֲשֶׁר חִקּוּ אֶת הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי.

שחקן א. אֲקַוֶּה, אֲדֹנִי, כִּי הִצְלַחְנוּ לְתַקֵּן זֹאת אֶצְלֵנוּ תִּקּוּן כָּלְשֶׁהוּ.

המלט. הוֹ, תַּקְּנוּ תִּקּוּן גָּמוּר. וּמְשַׂחֲקֵי־הַשּׁוֹטִים שֶׁבָּכֶם – אַל־נָא תַּנִּיחוּם לְדַבֵּר יוֹתֵר מִן הַכָּתוּב. לְפִי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם הַצּוֹחֲקִים בְּעַצְמָם, כְּדֵי לְהָבִיא לִידֵי צְחוֹק גַּם כַּמָּה הֶדְיוֹטוֹת שֶׁבְּקֶרֶב הַקָּהָל, אַף כִּי בְּאוֹתָהּ שָׁעָה יֵשׁ לְהָסֵב אֶת הַדַּעַת אֶל אַחַד הָעִנְיָנִים הַחֲשׁוּבִים אֲשֶׁר בַּמַּחֲזֶה; מִדָּהּ מְגֻנָּה הִיא זוֹ וּמְעִידָה עַל תַּאֲוַת־כָּבוֹד קְלוֹקֶלֶת בְּלִבּוֹ שֶׁל הָאֱוִיל הַנּוֹהֵג כֵּן. לְכוּ, הַתְקִינוּ עַצְמְכֶם.

(השחקנים יוצאים.)

(נכנסים פולוניוס, רוזנקרנץ וגילדנשטרן.)

המלט. וּבְכֵן, מִילוֹרְד, הֲיָבוֹא הַמֶּלֶךְ לִרְאוֹת בַּמַּחֲזֶה?

פולוניוס. גַּם הַמַּלְכָּה; וְתֵכֶף וּמִיָּד.

המלט. אֱמֹר נָא לַשַּׂחֲקָנִים שֶׁיִּזְדָּרֵזוּ.

(פולוניוס יוצא.)

הֲתַעַזְרוּ גַם אַתֶּם הַשְּׁנַיִם לְהָאִיץ בָּהֶם?

רוזנקרנץ וגילדנשטרן. נַעֲזֹר, נָסִיךְ!

(יוצאים.)

המלט. הוֹ! הוֹרָצִיּוֹ!

(נכנס הורציו.)

הורציו. הִנֵּנִי, הַנָּסִיךְ, מוּכָן לְשָׁרֶתְךָ.

המלט. הוֹרָצִיּוֹ, עִם אִישׁ יְשַׁר־לֵבָב מִמֶּךָּ

עוֹד לֹא הָיָה לִי שִׂיג וְשִׂיחַ מִיָּמָי.

הורציו. הוֹ, נְסִיכִי הַטּוֹב…

המלט. אַל־נָא תַּחְשֹׁב לִי זֹאת לַחֲנֻפָּה בִּלְבָד;

כִּי מַה טּוֹבָה יוּכַל לִגְמֹל לִי אִישׁ כָּמוֹךָ,

שֶׁאֵין לוֹ אוֹצָרוֹת, זוּלַת רוּחוֹ הַטּוֹב,

וְהוּא הַמְפַרְנְסוֹ? כִּי מִי יַחְנִיף לָרָשׁ?

הוֹ, לֹא! לְשׁוֹן־צוּפִים לִפְאֵר אֱוִיל תָּלֹק נָא,

וּבֶרֶךְ הַזְּרִיזִים תִּכַּף וְגַם תִּכְרַע

בִּמְקוֹם שָׁם הִתְרַפְּסוּת זוֹכָה לִפְרָס. שְׁמָעֵנִי:

מִיּוֹם הֱיוֹת לִבִּי אָדוֹן לִבְחִירָתוֹ

וּבְחֹן אָדָם יֵדַע, בָּחַר בְּךָ, הוֹרָצְיוֹ,

לַחְתֹּם בְּחוֹתָמוֹ; שֶׁכֵּן הָיִיתָ לּוֹ

הָאִישׁ, כָּל סִבְלוֹתָיו יִשָּׂא כְּלֹא סוֹבֵל,

כְּגֶבֶר הַמְבָרֵךְ לְגוֹרָלוֹ תָּמִיד

עַל טוֹב וְגַם עַל רָע. אָכֵן, אַשְׁרֵי הָאִישׁ,

שֶׁבּוֹ שְׁקוּלִים הֵיטֵב דָּמוֹ וּבִינָתוֹ,

לִבְלִי הֱיוֹת חָלִיל לָאֶצְבְּעוֹת פוֹרְטוּנָה

נַגֵּן בּוֹ כְּחֶפְצָהּ. אֵי גֶבֶר שֶׁאֵינוֹ

הָעֶבֶד לִיצָרָיו, – אֶצְּרֶנּוּ בְּלִבִּי,

בְּתוֹךְ לְבַב־ לִבִּי אֶצְּרֶנּוּ, כַּאֲשֶׁר

נָצַרְתִּי לִי אוֹתְךָ. אַךְ נֶרֶף־נָא מִזֶּה;

הַלַּיְלָה חִזָּיוֹן יֻצַּג לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ,

וְיֵשׁ בּוֹ מַעֲמָד, שֶׁמְּסִבּוֹתָיו דּוֹמוֹת

לְמוֹת אָבִי בַּגָּן, כְּפִי אֲשֶׁר סִפַּרְתִּי;

וּבְכֵן אֲבַקֶּשְׁךָ: בַּמַּעֲמָד הַזֶּה

לְהִתְבּוֹנֵן הֵיטֵב, בְּכָל הָגוּת נַפְשֶׁךָ,

בִּפְנֵי דוֹדִי, וְאִם חֶטְאֵהוּ הַנִּסְתָּר

לֹא יִתְפָּרֵץ פִּתְאֹם בְּמוֹנוֹלוֹג אֶחָד,

סִמָּן שֶׁרוּחַ רָע הוֹפִיעַ אָז אֵלֵינוּ,

וְהִרְהוּרֵי־לִבִּי שְׁחֹרִים כְּמַפָּחָה

שֶׁלְּווּלְקַן. עַל־כֵּן שִׂים עַיִן בּוֹ הֵיטֵב,

וְאָנֹכִי אֶנְעַץ עֵינַי בְּפַרְצוּפוֹ,

אַחַר־כָּךְ נְצָרֵף עֵדוּת עֵינֵינוּ יָחַד

וְנַחֲרֹץ מִשְׁפָּט.

הורציו.           בְּבַקָּשָׁה, נָסִיךְ.

וּבְעֵת הַהַצָּגָה, אִם יְגַּנֵּב דָּבָר

וְיִתְחַמֵּק, אֲזַי – אָנֹכִי אֲחַטְּאֶנּוּ.

המלט. הִנָּם בָּאִים לְכָאן; עָלַי לְהִשְׁתַּטּוֹת;

בְּחַר לְךָ מָקוֹם.

(מארש דני, קול חצוצרות.)

(באים המלך, המלכה, פולוניוס, אופליה, רוזנקרנץ, גילדנשטרן, אנשי החצר ושומרי ראש המלך ולפידים בידיהם.)

המלך. הֲשָׁלוֹם לִשְׁאֵר־בְּשָׂרֵנוּ הַמְלֶט?

המלט. שָׁלוֹם וְרֹב טוֹבָה, עַל דִּבְרָתִי. מְזוֹנוֹתַי כְּשֶׁל זִיקִית זוֹ. אוֹכֵל אֲוִיר, מִתְפַּטֵּם בְּהַבְטָחוֹת. הַבַּרְבּוּרִים גַּם הֵם אֵינָם אֲבוּסִים כָּמוֹנִי.

המלך. תְּשׁוּבָה זוֹ מִמֶּנִּי וָהָלְאָה הִיא, הַמְלֶט: לֹא לִי הֵן הַמִּלִּים הַלָּלוּ.

המלט. וּמֵעַתָּה גַם לֹא לִי. (לפולוניוס.) אֲדוֹנִי, אָמוֹר אָמַרְתָּ, כִּי שִׂחַקְתָּ לְפָנִים, בִּהְיוֹתְךָ תַּלְמִיד בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה?

פולוניוס. אָמְנָם כֵּן, נָסִיךְ; וְגַם חֲשָׁבוּנִי לְשַׂחֲקָן טוֹב.

המלט. וְאֶת מִי שִׂחַקְתָּ?

פולוניוס. שִׂחַקְתִּי אֶת יוּלִיּוּס קֵיסָר; נִרְצַחְתִּי בְּקַפִּיטוֹלִיּוּם. בְּרוּטוּס רְצָחָנִי.

המלט. אֵיזֶה מַעֲשֶׂה בְּרוּטָלִי לִרְצֹחַ עֵגֶל כָּל־כָּךְ קַפִּיטָלִי. –

הֲמוּכָנִים הַשַּׂחֲקָנִים?

רוזנקרנץ. כֵּן, נָסִיךְ, לִפְקֻדָּתְךָ מְחַכִּים הֵם.

המלכה. גֶּשׁ־הֵנָּה, הַמְלֶט יַקִּירִי, וְשֵׁב נָא עַל־יָדִי.

המלט. לֹא, אִמִּי הַיְקָרָה, יֵשׁ כָּאן אֶבֶן־חֵן הַשּׁוֹאֶבֶת יוֹתֵר.

פולוניוס. (למלך בקול חרישי.)

אוֹ־הוֹ! הֲשָׁמַעְתָּ?

המלט. הֲתַרְשִׁינִי לִשְׁכַּב בְּחֵיקֵךָ?

(שוכב לרגלי אופליה.)

אופליה. לֹא, נָסִיךְ.

המלט. כַּוָּנָתִי לוֹמַר: לִשְׁכַּב מַרְגְּלוֹתַיִךְ.

אופליה. כֵּן, נָסִיךְ.

המלט. הַחוֹשֶׁבֶת אַתְּ, כִּי הָיְתָה כַּוָּנָתִי גַסָּה?

אופליה. לֹא, אֵינִי חוֹשֶׁבֶת כְּלוּם, נָסִיךְ.

המלט. אָכֵן, מַחֲשָׁבָה נָאָה הִיא לִשְׁכַּב בֵּין רַגְלֵי עֲלָמוֹת.

אופליה. מָה אָמַרְתָּ, נָסִיךְ?

המלט. לֹא כְלוּם.

אופליה. עַלִּיז וְשָׂמֵחַ אַתָּה הַיּוֹם, נָסִיךְ.

המלט. מִי, אֲנִי?

אופליה. כֵּן, נָסִיךְ.

המלט. אֵל אֱלֹהִים, הִנְנִי סְתָם בַּדְּחָן! וְכִי מַה יַּעֲשֶׂה אָדָם, וְלֹא יִתְבַּדֵּחַ? רְאִי נָא מַה צּוֹהֲלוֹת פְּנֵי אִמִּי, וַהֲלֹא אַךְ לִפְנֵי שְׁעָתַיִם מֵת אָבִי.

אופליה. לֹא, נָסִיךְ, לִפְנֵי שְׁנֵי חֳדָשִׁים כִּפְלָיִם.

המלט. יָמִים רַבִּים כָּל־כָּךְ? אִם כֵּן, יִלְבַּשׁ הַשָּׂטָן שְׁחֹרִים, וַאֲנִי אַדֶּרֶת־צֹבֶל אֶלְבַּשׁ! אֵל אֱלֹהִים! לִפְנֵי חָדְשַׁיִם מֵת, וַעֲדַיִן לֹא נִשְׁכַּח! יֵשׁ אֵיפֹא תִּקְוָה, כִּי זִכְרוֹ שֶׁל אִישׁ־סְגֻלָּה יַאֲרִיךְ לִחְיוֹת אַחֲרָיו כִּמְעַט חֲצִי שָׁנָה; אַךְ, לְמַעַן הַבְּתוּלָה הַקְּדוֹשָׁה, לְשֵׁם כָּךְ עָלָיו לִבְנוֹת בָּתֵּי־כְּנֵסִיוֹת; שֶׁאִם לֹא כֵּן סוֹפוֹ לְהִשָּׁכַח כְּאוֹתוֹ סוּס־שֶׁל־עֵץ, אֲשֶׁר עַל מַצַּבְתוֹ חָרְתוּ לֵאמֹר:

"אוֹיָה, אַח,

הַסּוּס נִשְׁכַּח".

(קול אבוב. מתחילה פאנטומימה. נכנסים המלך והמלכה, המתעלסים באהבים; המלכה מחבקת את המלך, והמלך את המלכה. היא כורעת על ברכיה ומחווה לו את אהבתה בעויות. הוא מרימה ומניח ראשו על כתפה; שוכב על מצע של שושנים; בראותה שנרדם, היא עוזבתו. פתאום נכנס איש, מסיר מעליו את העטרה, מנשקה, יוצק רעל לתוך אזנו של המלך ומסתלק.

המלכה חוזרת, רואה שהמלך מת ומחווה את צערה בעויות. המרעיל חוזר, ועמו שנים־שלושה נצבים, ומשים עצמו מתאבל עמה באבלה. מוציאים את גווית המת. המרעיל מבקש לקנות את לב המלכה בתשורות; תחלה אין דעתה נוחה מכך, והיא מסרבת כביכול, אך לבסוף נאותה ומשיבה לו אהבה. שניהם יוצאים.)

אופליה. מַה פֵּשֶׁר הַדָּבָר, נָסִיךְ?

המלט. “מַלֶּצ’וֹ”־בַּסֵּתֶר, וּפֵשֶׁר הַדָּבָר: נְבָלָה!

אופליה. נִרְאֶה הַדָּבָר כִּי הַפַּנְטוֹמִימָה הַזֹּאת מְרַמֶּזֶת עַל עִנְיָנוֹ שֶׁל הַמַּחֲזֶה.

(נכנס הפרולוג.)

המלט. דָּבָר זֶה יַשְׁמִיעֵנוּ מִיָּד הַבָּחוּר הַלָּז; הַשַּׂחֲקָנִים אֵין דַרְכָּם לִשְׁמֹר סוֹד; אֶת הַכֹּל יְגַלּוּ.

אופליה. וְהוּא יַגִּיד לָנוּ, מַה פֵּשֶׁר הַמַּרְאֶה שֶׁרָאִינוּ?

המלט. כֵּן, וְכָל שְׁאָר מַרְאוֹת שֶׁתַּרְאִי לוֹ. אַל תֵּבוֹשִׁי לְהַרְאוֹת לוֹ אֶת מַרְאַיִךְ, וְלֹא יֵבוֹשׁ הוּא לְהַגִּיד לָךְ פֵּשֶׁר דָּבָר.

אופליה. פּוֹחֵז אַתָּה, פּוֹחֵז. מוּטָב שֶׁאֶתֵּן דַּעְתִּי עַל הַמַּחֲזֶה.

פרולוג.

לִפְנֵי קְהַל שׁוֹמְעֵינוּ

נַפִּילָה תַּחְנוּנֵינוּ

לְהַקְשִׁיב לְמַחֲזֵנוּ. (יוצא.)

המלט. מַה זֶּה: פְּרוֹלוֹג, אוֹ כְּתֹבֶת חֲקוּקָה עַל טַבַּעַת?

אופליה. אָמְנָם כֵּן, קָצָר הוּא, הַנָּסִיךְ.

המלט. כְּאַהֲבַת נָשִׁים.

(נכנסים שני שחקנים: המלך גונזאגו והמלכה בפטיסטה.)

גונזאגו. בַּפַּעַם הַשְּׁלשִׁים כְּבָר רֶכֶב אַפּוֹלוֹן

סָבַב מַלְכוּת נֶפְּטוּן וְטֶלוּס בְּגָאוֹן.

וּכְבָר שְׁלוֹשִׁים תְּרֵיסָר שֶׁל לְבָנוֹת בַּלֵּיל

בְּקֶרֶן אוֹר שָׁאוּל הִקִּיפוּ אֶת תֵּבֵל,

מִיּוֹם שֶׁאַהֲבָה צְמָדַתְנוּ לֵב אֶל לֵב,

וְהִימֶנֵי יָדֵינוּ עֲדֵי־עַד שִׁלֵּב.

בפטיסטה. וּלְוַאי כָּהֵנָּה עוֹד יִסְעוּ הַמְּאוֹרוֹת.

וְאַהֲבָה בַּלֵּב תּוֹסִיף וְלֹא תִּמּוֹט.

אַךְ, אוֹי לִי, כִּי עַתָּה נֶחְלֵיתָ עַד־מְאֹד,

וְלֹא כִּתְמוֹל־שִׁלְשׁוֹם פָּנֶיךָ מְאִירוֹת,

עַד כִּי אֶחְרַד, אֲבָל זוֹ חֶרְדָּתִי לְךָ

לִידֵי תִּמְהוֹן־לֵבַב אַל־נָא תְּבִיאֲךָ.

כִּי אַהֲבַת נָשִׁים וְחֶרְדָּתָן דּוֹמוֹת הֵן:

אוֹ שֶׁאֵינָן בִּכְלָל, אוֹ כִּתְהוֹמֵי־תְהוֹמוֹת הֵן.

אֶת עֹז אַהֲבָתִי הֲלֹא תֵּדַע יָדוֹעַ:

עַזָּה כַּמָּוֶת הִיא; וְחֶרְדָּתִי כָּמוֹהָ.

בִּגְדֹל הָאַהֲבָה, כָּל צֵל־סָפֵק הוּא פַּחַד,

בִּגְדֹל פְּחָדִים בַּלֵּב, הָאַהֲבָה פּוֹרַחַת.

גונזאגו. אֲבוֹי כִּי אֶעֶזְבֵךְ לָנֶצַח עוֹד מְעַט,

כִּי תַּשׁ בִּי כְּבָר כֹּחִי וּמִמְּלַאכְתּוֹ שָׁבַת,

וּבְאֶרֶץ הַחֶמְדָּה תּוֹסִיפִי בִּלְעָדַי

בְּרָב כָּבוֹד וִיקָר לִחְיוֹת, וְגַם וַדַּאי

לְבַעַל אִישׁ אַחֵר…

בפטיסטה.           חֲדַל! חֲסֹךְ דְּבָרֶיךָ!

הֲכִי אִשָּׁה סוֹטָה הָיִיתִי בְּעֵינֶיךָ?

אִם אֶנָּשֵׂא שֵׁנִית, תָּבוֹא עָלַי קְלָלָה.

נִשֵּׂאת שֵׁנִית רַק הִיא: רוֹצַחַת בַּעֲלָהּ.

המלט. (הצדה.) רוֹשׁ וְלַעֲנָה! רוֹשׁ וְלַעֲנָה!

בפטיסטה. כִּי נִשּׂוּאֵי־מִשְׁנֶה הֵם בְּנֵי הַמַּדְהֵבָה,

הַבֶּצַע יִגְרְמֵם, וְלֹא הָאַהֲבָה;

אֶת בַּעֲלִי שֶׁמֵּת רוֹצַחַת שׁוּב אֲנִי,

עֵת כִּי אֶתֵּן דּוֹדַי לַבַּעַל הַשֵּׁנִי.

גונזאגו. יָדַעְתִּי: זֶה דְבָרֵךְ אָמַרְתְּ בְּתָם־לֵבָב,

אַךְ מַה יַּרְבֶּה אָדָם הָפֵר אֶת נְדָרָָיו.

כָּל כַּוָּנַת אֱנוֹשׁ הִיא עֶבֶד הַזִּכְרוֹן,

רָב־אֹמֶץ רֵאשִׁיתָהּ, וְאַחְרִיתָהּ – רִפְיוֹן.

מָשָׁל לִפְרִי הָעֵץ: תְּחִלָּה צָמוּד אֶל בַּד,

אֲבָל בְּהַבְשִׁילוֹ, יִשֹּׁר בְּאֶפֶס־יָד.

הֶכְרַח הוּא לָאָדָם לִשְׁכֹּחַ וּלְחַלֵּל

אֶת שְׁבוּעוֹתָיו אֲשֶׁר יַשְׁמִיעַ בְּנָקֵל.

מַה לֹּא יִדֹּר הַלֵּב בְּלַהַט יְצָרָיו,

אֲבָל כְּתֹם אִשּׁוֹ, יִשֶּׁה אֶת נְדָרָָיו.

כְּכָל אֲשֶׁר יִרְבּוּ הָעֶצֶב וְהַגִּיל,

סוֹף כָּל פְּעֻלָּתָם לְהִבָּטֵל כָּלִיל.

כִּי גִיל וְצָהֳלָה לְחִיל גַּם יְלָלָה

לְפֶתַע יֵהָפְכוּ עִם כָּל תְּמוּרָה קַלָּה.

כִּי בֶּן־חֲלוֹף הַיְקוּם, הֲיִפָּלֵא אִם כָּךְ,

כִּי בְּהָמִיר מַזָּל, גַּם אַהֲבָה תִּדְעַךְ?

אַךְ יֵשׁ עוֹד שְׁאֵלָה, וְהִיא צְרִיכָה תְּשׁוּבָה:

מִי מִשְּׁנֵיהֶם שַׁלִּיט – מַזָּל אוֹ אַהֲבָה?

עָשִׁיר כִּי יִתְרוֹשֵׁשׁ, יָנוּסוּ כָּל רֵעָיו;

וְרָשׁ כִּי יַעֲשִׁיר, מָה רַבּוּ אוֹהֲבָיו.

כֵּן אַהֲבָה כְּרוּכָה אַחְרֵי מַזָּל תָּמִיד:

אָדָם בְּאֵין מַחְסוֹר חִישׁ־קַל יִמְצָא יָדִיד,

אַךְ אִם לְעֵת צָרָה יִבְחַן יָדִיד כּוֹזֵב,

וַהֲפָכוֹ מִיָּד מֵרֵעַ לְאוֹיֵב

אֲבָל אָשׁוּבָה־נָא אֶל רֹאשׁ דְּבָרַי, לֵאמֹר:

גּוֹרָל אָדָם תָּמִיד אֶת רְצוֹנוֹ יִסְתֹּר,

וְאִם יַחְפֹּץ דָּבָר, יִדַּל מִלְּכַלְכְּלוֹ,

כִּי לוֹ הַמַּחְשָׁבוֹת, וְאַחְרִיתָן לֹא לוֹ.

הִנֵּה גָמוּר עִמָּךְ: לֹא אֶנָּשֵׂא לָעַד,

אֲבָל בְּמוֹת אִישֵׁךְ, יָמוּת נִדְרֵךְ מִיָּד.

בפטיסטה. אַל, אֶרֶץ, לִי לַחְמֵךְ! אַל אוֹר לִי, שְׁמֵי־מָרוֹם!

אַל אשֶׁר וְשַׁלְוָה, הַלַּיְלָה וְהַיּוֹם!

כָּל תִּקְווֹתַי יִהְיוּ לִי לְאַכְזָב וָהִי,

בַּכֶּלֶא לֶחֶם צָר מְנָת חֶלְקִי יְהִי.

כָּל פֶּגַע, הַמַּשְׁחִיר פָּנָיו שֶׁל הַשָּׂשׂוֹן,

אֶת כָּל מַשְׂאוֹת־נַפְשִׁי יָשִׂים לְדֵרָאוֹן,

וּשְׁנֵי הָעוֹלָמוֹת יִהְיוּ לִי לְמַשְׁחִית,

אִם אֶתְאַלְמֵן מִמְּךָ וְאֶנָּשֵׂא שֵׁנִית.

המלט. (לאופליה.) וּמָה אִם תְּחַלֵּל אֶת שְׁבוּעָתָהּ הַפָּעַם?

גונזאגו. עַזָּה הִיא שְׁבוּעָתֵךְ, לְכִי לָךְ, יוֹנָתִי.

עָיְפָה עָלַי נַפְשִׁי, חָפַצְתִּי בִּשְׁנָתִי

הָפִיג עִצְּבוֹן הַיּוֹם. (נרדם.)

בפטיסטה. תִּנְעַם שְׁנָתְךָ עָלֶיךָ,

וְאַל תָּבוֹא צָרָה בֵּינִי עוֹד וּבֵינֶיךָ. (יוצאת.)

המלט. גְּבִרְתִּי, הֲנָשָׂא הַחִזָּיוֹן הַזֶּה חֵן בְּעֵינַיִךְ?

המלכה. נִדְמֶה לִי, כִּי רַב מִדַּי נוֹדֶרֶת הַמַּלְכָּה.

המלט. אַךְ הִיא תִּשְׁמֹר אֶת מוֹצָאֵי־שְׂפָתֶיהָ.

המלך. הֲיָדַעְתָּ אֶת תֹּכֶן הַמַּחֲזֶה? הַאֵין בּוֹ דָבָר שֶׁל פְּסוּל?

המלט. חָלִילָה! הֲלֹא אַךְ לָצוֹן חוֹמְדִים הַלָּלוּ, וְעַל דֶּרֶךְ הַלָּצוֹן הֵם מַרְעִילִים; וְכָל פְּסוּל אֵין כָּאן.

המלך. וּמַה שֵׁם הַמַּחֲזֶה?

המלט. “מַלְכֹּדֶת הָעַכְבָּרִים”. אַךְ עַל דֶּרֶךְ מָה? עַל דֶּרֶךְ הַהַשְׁאָלָה. יְסֻפַּר בּוֹ מַעֲשֵׂה־רֶצַח, שֶׁהָיָה בְּוִינָה; שֵׁם הַדֻּכָּס גּוֹנְזָגוֹ, וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ בַּפְּטִיסְטָה; עוֹד מְעַט וְתִרְאוּ; מַעֲשֵׂה־נְבָלָה הוּא; אַךְ אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. בְּהוֹד מַלְכוּתוֹ וּבָנוּ, שֶנְּקִיֵּי־כַּפַּיִם אֲנַחְנוּ, אֵין הַדָּבָר נוֹגֵע. הַסּוּס הַמְצֹרָע יְבַעֵט נָא בְּרַגְלָיו, בְּעוֹר בְּשָׂרֵנוּ אֵין נֶגַע.

(נכנס לוקינוס.)

זֶה הָאִישׁ לוּקְיָנוּס שְׁמוֹ, וְהוּא בֶּן־אָחִיו שֶׁל הַמֶּלֶךְ.

אופליה. כְּמַקְהֵלָה־בַּמַּחֲזֶה אַתָּה, הַנָּסִיךְ.

המלט. יָכֹלְתִּי לְפָרֵשׁ גַּם אֶת אֲשֶׁר בֵּינֵךְ לְבֵין אֲהוּבֵךְ, אִלּוּ רָאִיתִי בְּעֵינַי אֶת הַבֻּבּוֹת הַמְפַזְּזוֹת.

אופליה. עוֹקֵץ אַתָּה, נָסִיךְ, עוֹקֵץ.

המלט. בַּאֲנָחָה בִּלְבַד תּוּכְלִי לִטֹּל אֶת עֻקְצִי.

אופליה. מִדְּחִי אֶל דֶּחִי!

המלט. בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אַתֶּן לוֹכְדוֹת אֶת בַּעֲלֵיכֶן. הָחֵל מְלַאכְתְּךָ, רוֹצֵחַ; פֶּגַע רָע, חֲדַל מֵעֲוָיֹותֶיךָ הָאֲרוּרוֹת וְהָחֵל:

כְּבָר צַעֲקַת עוֹרֵב קוֹרְאָה אֱלֵי נָקָם…

לוקינוס. נָכוֹנָה הַמְּזִמָּה, הַסַּם הִנֵּה הוּכָן,

וְהַשָּׁעָה כְּשֵׁרָה, אֵין אִישׁ רוֹאֶה בְּכָאן.

מִרְקַח עִשְׂבֵי־חֲצוֹת, שִׁקּוּי שֶׁל קֶטֶב, אָתָּה

שֶׁפְּעָמִים שָׁלשׁ קֻלַּל בְּפִי הֶקָטָה,

זֶה כִּשּׁוּפְךָ טִבְעִי, וְכֹחֲךָ נִזְעָם,

בָּהֶם חַיֵּי־אֱנוֹשׁ הַצְמֵת בִּפְרִיחָתָם.

(יוצק רעל לתוך אזנו של הדוכס הישן.)

המלט. הִנֵּה הוּא מַרְעִילוֹ בַּגָּן, כְּדֵי לָרֶשֶׁת אֶת מַלְכוּתוֹ. שֵׁם הַדֻּכָּס גּוֹנְזָגוֹ. סִפּוּר־הַמַּעֲשֶׂה סִפּוּר שֶׁל אֱמֶת הוּא וְנִכְתַּב בְּלָשׁוֹן אִיטַלְקִית צֶחָה; עוֹד מְעַט וְתִרְאוּ, אֵיךְ יִזְכֶּה הָרוֹצֵחַ בְּאַהֲבַת אִשְׁתּוֹ שֶׁל גּוֹנְזָגוֹ.

אופליה. הַמֶּלֶךְ קָם!

המלט. מַה? הֲנִבְהַל מִירִיָּה שֶׁל סְרָק?

המלכה. מַה לְּךָ, הַמֶּלֶךְ?

פולוניוס. הַפְסִיקוּ הַהַצָּגָה!

המלכה. הָבוּ לִי אוֹר! – הָלְאָה מִפֹּה!

כולם. אוֹרוֹת! אוֹרוֹת! אוֹרוֹת!

(כולם יוצאים, חוץ מהמלט והורציו.)

המלט. יֵלֵךְ וְיֵבְךְּ לוֹ צְבִי פָּצוּעַ,

וְהַשָּׁלֵם יִשְׂמַח.

אֶחָד יָנוּם, אֶחָד יָנוּעַ, –

מִנְהַג עוֹלָם הוּא כָּךְ.

אֲדוֹנִי, בִּזְכוּתָם שֶׁל פְּסוּקֵי־שִׁיר אֲשֶׁר כָּאֵלֶּה, וּבִזְכוּתוֹ שֶׁל יַעַר־נוֹצוֹת עַל רֹאשִׁי – אִם כָּל שְׁאָר רְכוּשִׁי יֵרֵד לְטִמְיוֹן – וְעוֹד שׁוֹשַׁנֵּי־פְּרוֹבַנְס עַל נַעֲלֵי־חֹרִי, הַאִם לֹא יְסַפְּחוּנִי אֶל לַהֲקַת־מְשַׂחֲקִים, אֲדוֹנִי?

הורציו. בַּחֲצִי הַמְּנָיָה.

המלט. בִּמְנָיָה שְׁלֵמָה, לְדַעְתִּי!

דַּמּוֹן רֵעִי, הֲלֹא יָדַעְתָּ,

כִּי צֵאוּס אֵל גִּבּוֹר

מָשַׁל פֹּה לְפָנִים. וְעָתָּה –

מוֹשֵׁל פֹּה הַ… טַוָּס.

הורציו. יָכֹלְתָּ לְסַיֵּם בַּחֲרוּז.

המלט. הוֹ יְדִידִי הוֹרָצְיוֹ, בְּאֶלֶף כִּכְּרוֹת־כֶּסֶף אֲנִי עָרֵב עַכְשָׁו לְכָל דִּבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הָרוּחַ! הֲרָאִיתָ?

הורציו. הֵיטֵב מְאֹד רָאִיתִי, הַנָּסִיךְ.

המלט. כְּשֶׁדֻּבַּר בְּעִנְיַן הַהַרְעָלָה?

הורציו. הֵיטֵב הִתְבּוֹנַנְתִּי בּוֹ.

המלט. הוֹ, הוֹ! הָבוּ מַנְגִּינוֹת! הָבוּ חֲלִילִים!

אִם אֵין הַמֶּלֶךְ רוֹצֶה בַּחִזָּיוֹן,

כִּי אָז אוּלַי… אֵינוֹ לוֹ לָרָצוֹן.

הָבוּ מַנְגִּינוֹת!

(רוזנקרנץ וגילדנשטרן חוזרים.)

גילדנשטרן. נָסִיךְ יָקָר, הַרְשֵׁנִי־נָא לוֹמַר לְךָ מִלִּים מִסְפָּר…

המלט. אֲפִלּוּ מְגִלָּה שְׁלֵמָה, אֲדוֹנִי.

גילדנשטרן. אֲדוֹנִי הַנָּסִיךְ, הַמֶּלֶךְ…

המלכה. כֵּן, אֲדוֹנִי, מֶה הָיָה לוֹ?

גילדנשטרן. פָּרַשׁ לְחַדְרוֹ, וְנַפְשׁוֹ מָרָה עָלָיו מְאֹד.

המלט. מֵחֲמַת הַטִּפָּה הַמָּרָה, אֲדוֹנִי?

גילדנשטרן. לֹא, אֲדוֹנִי הַנָּסִיךְ, מֵחֲמַת הַמָּרָה.

המלט. בְּיֶתֶר חָכְמָה עָשִׂיתָ, אִלּוּ הִגַּדְתָּ אֶת הַדָּבָר לְרוֹפְאוֹ, כִּי אִם אָבוֹא אֲנִי לָתֵת לוֹ סַם־שִׁלְשׁוּל, מִי יוֹדֵעַ אִם לֹא שִׁבְעָתַיִם תִּשְׁתַּפֵּךְ עָלָיו מָרָתוֹ.

גילדנשטרן. נְסִיכִי הַיָּקָר, יִהְיוּ־נָא דְּבָרֶיךָ סְדוּרִים, וְאַל־נָא תִּפְרֹץ כָּכָה לְהַפְלִיג מֵעִנְיָנֵנוּ.

המלט. נִרְגַּעְתִּי, אֲדוֹנִי; דַּבֵּר.

גילדנשטרן. הַמַּלְכָּה, אִמְּךָ, בְּדִכְדּוּךְ נָפְשָׁהּ כִּי רָב, שְׁלָּחַתְנִי אֵלֶיךָ.

המלט. בָּרוּךְ בּוֹאֶךָ.

גילדנשטרן. לֹא, נְסִיכִי הַיָּקָר, דִּבְרֵי־הַחֵן הָאֵלֶּה מִן הַשָּׂפָה וְלַחוּץ הֵם. אִם תּוֹאִיל בְּחַסְדְּךָ לַהֲשִׁיבֵנִי בְּשֵׂכֶל־הַיָּשָׁר, אֶעֱשֶׂה כְּמִצְוַת אִמֶּךָ; וְאִם לָאו, פַּטְּרֵנִי־נָא, בִּמְחִילָה מִכְּבוֹדֶךָ, וְהַקֵּץ לִשְׁלִיחוּתִי.

המלט. לֹא אוּכַל, אֲדוֹנִי.

גילדנשטרן. מָה, נְסִיכִי?

המלט. לַהֲשִׁיבְךָ בְּשֵׂכֶל־הַיָּשָׁר, כִּי נִשְׁתַּבֵּשׁ עָלַי שִׂכְלִי; אַךְ תְּשׁוּבָה כַּאֲשֶׁר אוּכַל לַהֲשִׁיבְךָ – הִנֵּהִי נְכוֹנָה, אֲדוֹנִי, לִפְקֻדָּתְךָ; אוֹ בְּיֶתֶר דִּיּוּק: לִפְקֻדַּת אִמִּי, כַּאֲשֶׁר אָמַרְתָּ; וּבְכֵן, נְקַצֵּר בִּדְבָרִים, וְאֶל גּוּפוֹ שֶׁל הָעִנְיָן! הִנֵּה אָמַרְתָּ, כִּי אִמִּי…

רוזנקרנץ. כֹּה אָמְרָה: מַעֲשֶׂיךָ הִכּוּהָ בִּמְבוּכָה וְתַדְהֵמָה.

המלט. הוֹ, אֵיזֶה בֵּן נִפְלָא, הַמַּדְהִים כָּל־כָּךְ אֶת אִמּוֹ־הוֹרָתוֹ; אַךְ הַאֵין אֵיזֶה הֶמְשֵׁךְ־דָּבָר כָּרוּךְ בַּעֲקֵבָהּ שֶׁל תְּמִיהַת־אֵם זֹאת? אֱמֹר!

רוזנקרנץ. רוֹצָה הִיא לְדַבֵּר עִמְּךָ בְּחַדְרָהּ, לִפְנֵי שָכְבְּךָ לִישֹׁן.

המלט. נַעֲשֶׂה כְּמִצְוָתָהּ, וַאֲפִלּו אִמֵּנוּ הִיא עֲשֶׂרֶת מוֹנִים. הַעוֹד לְךָ דָּבָר אֵלָי?

רוזנקרנץ. לְפָנִים אֲהַבְתַּנִי, הַנָּסִיךְ.

המלט. מַמָּשׁ כְּמוֹ הַיּוֹם, עֵדִים שֵׁנִי הַגַּזְלָנִים וְהַחַמְסָנִים הַלָּלוּ.

רוזנקרנץ. נְסִיכִי הַיָּקָר, מַדוּעַ נֶעְכְּרָה עָלֶיךָ רוּחֲךָ? הֲלֹא בְּהַעֲלִימְךָ מִידִידֶיךָ אֶת תּוּגַת נַפְשְׁךָ, בְּמוֹ יָדֶיךָ אַתָּה נוֹעֵל אֶת הַדֶּלֶת בִּפְנֵי חֵרוּתֶךָ.

המלט. אֲדוֹנִי, אֵין מַנִּיחִים לִי לַעֲלוֹת.

רוזנקרנץ. הֲיִתָּכֵן? וְהַמֶּלֶךְ עַצְמוֹ הֲלֹא הִכְרִיז בַּעֲלִיל, כִּי אַתָּה תִּירַשׁ אֶת כִּסֵּא דֶנְמַרְק.

המלט. אָמְנָם כֵּן, אֲדוֹנִי, אַךְ “בְּטֶרֶם יַעֲלֶה חָצִיר…”, פִּתְגָּם זֶה כְּבָר הֶעֱלָה יְרוֹקָה מְעָט.

(חוזרים השחקנים ובידיהם חלילים.)

וְהִנֵּה הַחֲלִילִים! הָבָה לִי אֶחָד מֵהֶם. סוּרָה־נָא הַצִּדָּה. (מטה הצדה אֶת גילדנשטרן.) מַדּוּעַ זֶה תְּסוֹבְבוּנִי לָבוֹא אֵלַי מִצַּד הָרוּחַ, כִּמְבַקְּשִׁים לְהָדְפֵנִי אֶל הַפַּח?

גילדנשטרן. הוֹ, הַנָּסִיךְ, אִם כֹּה נוֹעֶזֶת הִיא מְסִירוּתִי לְךָ, הֲַלֹא רַק אַהֲבָתִי הִיא הַמְקַלְקֶלֶת אֶת הַשּׁוּרָה.

המלט. לֹא יָרַדְתִּי לְסוֹף כַּוָּנָתְךָ. אוּלַי תּוֹאִיל לְנַגֵּן לְפָנַי בֶּחָלִיל הַזֶּה?

גילדנשטרן. אֵינִי יָכוֹל, נָסִיךְ.

המלט. אֲבַקֶּשְׁךָ.

גילדנשטרן. הַאֲמֵן לִי: אֵינִי יָכוֹל.

המלט. אֲבַקֶּשְׁךָ מְאֹד.

גילדנשטרן. אֵינִי יוֹדֵע כְּלָל, אֵיךְ לֶאֱחֹז בּוֹ, נָסִיךְ.

המלט. מְלָאכָה קַלָּה הִיא, כְּמוֹ לְהָפִיחַ כְּזָבִים; פְּרֹט בְּאֶצְבְּעוֹתֶיךָ עַל פִּי הַנְּקָבִים הַלָּלוּ, הָפִיחָה בּוֹ מֵרוּחַ פִּיךָ, וְהִשְׁמִיעַ נְגִינָה עֲרֵבָה לְהַפְלִיא. רְאֵה נָא, אֵלֶּה הֵמָּה הַמְנַעַנְעִים.

גילדנשטרן. אַךְ לֹא אוּכַל לְהוֹצִיא מֵהֶם נְעִימָה כָּלְשֶׁהִי, לֹא לִמַּדְתִּי יָדַי לְנַגֵּן.

המלט. וְעַתָּה רְאֵה נָא, אֵיזֶה כְּלִי קְלוֹקֵל הָיִיתִי בְּעֵינֶיךָ! הֲלֹא חָפַצְתָּ לְנַגֵּן בִּי; חָשַׁבְתָּ כִּי מְנַעַנְעֵי נַפְשִׁי נְהִירִים לְךָ; אָמַרְתָּ לְמַלֵּט מִלִּבִּי אֶת סוֹדִי; רָצִיתָ לְהָפִיק מִמֶּנִּי אֶת כָּל הַצְּלִילִים, לְמִן הַשָּׁפָל שֶׁבָּהֶם וְעַד הָרָם שֶׁבָּהֶם; וְהִנֵּה כְּלִי קָטֹן זֶה – רַבּוֹת הַמַּנְגִּינוֹת הַצְּפוּנוֹת בּוֹ, וְקוֹלוֹ נִפְלָא, וּבְכָל זֹאת אֵין לְאֵל יָדְךָ לְדוֹבְבוֹ. שֵׁדִים וְרוּחוֹת! הַאֻמְנָם חָשַׁבְתָּ, כִּי נָקֵל לְנַגֵּן בִּי מִלְּנַגֵּן בְְּחָלִיל? וִיהִי אֲשֶׁר יִהְיֶה שֵׁם כְּלִי־הַזֶּמֶר אֲשֶׁר תִּקְרָאֵהוּ עָלַי, – יָכוֹל תּוּכַל לְהַכּוֹת בִּי, אַךְ לְנַגֵּן בִּי לֹא תּוּכָל.

(חוזר פולוניוס.)

יְבָרֶכְךָ אֱלֹהִים, אֲדוֹנִי.

פולוניוס. הַנָּסִיךְ, הַמַּלְכָּה רוֹצָה לְדַבֵּר עִמְּךָ, וְתֵכֶף וּמִיָּד.

המלט. הֲרוֹאֶה אַתָּה שָׁם אֶת הֶעָנָן הַהוּא, שֶׁמַּרְאֵהוּ כִּמְעַט כְּמַרְאֵה גָמָל?

פולוניוס. חַי אֱלֹהִים, מַמָּשׁ כְּמַרְאֵה גָמָל.

המלט. וְלִי נִרְאֶה, כִּי דוֹמֶה הוּא לְחֹלֶד־הָרִים.

פולוניוס. גַּבּוֹ כְּגַב שֶׁל חֹלֶד־הָרִים.

המלט. וְאוּלַי כְּשֶׁל לִוְיָתָן?

פולוניוס. מַמָּשׁ כְּשֶׁל לִוְיָתָן.

המלט. אִם כֵּן, תֵּכֶף וּמִיָּד אֵלֵךְ אֶל אִמִּי. – (הצדה.) הֵם יַעֲבִירוּנִי עַל דַּעְתִּי לַחֲלוּטִין. – תֵּכֶף־וּמִיָּד אָבוֹא.

פולוניוס. כָּךְ אַגִּיד. (יוצא.)

המלט. נָקֵל הוּא לוֹמַר “תֵּכֶף־וּמִיָּד”. עִזְבוּנִי, יְדִידָי.

(כולם יוצאים חוץ מהמלט.)

הִנֵּה שְׁעַת־כְּשָׁפִים אֲשֶׁר לַחְצוֹת־הַלַּיְלָה,

בִּפְעֹר קְבָרִים לֹעָם, וְקֶטֶב עַל תֵּבֵל

יָפִיחַ גֵּיהִנּוֹם; עַתָּה הִנֵּה יָכֹלְתִּי

לִשְׁתּוֹת דָּם חַי, לִפְעוֹל מַעֲלָלִים כָּאֵלֶּה,

עַד יִתְפַּלֵּץ אוֹר יוֹם. אַךְ הָס! עַכְשָׁו אֶל אִמָּא.

לִבִּי, אַל־נָא תֵּצֵא מִגִּדְרְךָ, וְאַל־נָא

יִפְרֹץ רוּחוֹ שֶׁל נֵירוֹן שְׁכֹן בְּקִרְבְּךָ!

אַקְשִׁיחַ אֶת לִבִּי, אַךְ לֹא מִחוּץ לַטֶּבַע;

בְּפִי תְּהֵא חַרְבִּי, וְלֹא בְּכַף־יָדִי;

נַפְשִׁי גַם לְשׁוֹנִי, עֲשֶׂינָה בִּצְבִיעוּת!

דְּבָרִים כְּמַדְקֵרוֹת אָטִיחַ בְּאִמִּי,

אֲבָל בְּמַעֲשֶׂה, נַפְשִׁי, אֶל תַּחְתְּמִי.

(יוצא.)


תמונה שלישית

חדר בארמון.

נכנסים המלך, רוזנקרנץ וגילדנשטרן.


המלך. אֵין הוּא חָבִיב עָלַי; וְחָס לִי מִלָּתֵת

חֵרוּת לְשִׁגְעוֹנוֹ. עַל־כֵּן הִכּוֹנוּ נָא;

מִיָּד אֲנִי עוֹרֵךְ אִגֶּרֶת־הַפְּקֻדָּה,

וְהוּא יִסַּע מִפֹּה אִתְּכֶם לְאַנְגְּלִיָּה;

כִּי לֹא אוּכַל סַכֵּן כְּבוֹדִי וּשְׁלוֹם אַרְצִי

בְּפֶגַע הֶעָלוּל לִפְרֹץ בְּכָל שָׁעָה

מִתּוֹךְְ שִׁגְעוֹנוֹתָיו.

גילדנשטרן.           מִיָּד נִכּוֹן לַדֶּרֶךְ;

מִצְוָה קְדוֹשָׁה הִיא זוֹ – לִשְׁקֹד עַל בִּטְחוֹנָם

שֶׁל אֲנָשִׁים רַבִּים, רַבִּים מְאֹד, אֲשֶׁר

חַיִּים גַּם נִזּוֹנִים מֵהוֹד רוֹמְמוּתֶךָ.

רוזנקרנץ. אִם כָּל אֶחָד בָּעָם שׂוּמָה עָלָיו לִשְׁמֹר

נַפְשׁוֹ מִפֶּגַע רָע בְּכָל עָצְמַת שִׂכְלוֹ,

הֵן שִׁבְעָתַיִם – אִישׁ, שֶׁבִּשְׁלוֹמוֹ תְּלוּיִים

חַיֵּי רַבִּים מְאֹד. הַמֶּלֶךְ כִּי יָמוּת

לֹא לְבַדּוֹ יָמוּת, אֶלָּא כִּמְעַרְבֹּלֶת

יִגְרֹף עִמּוֹ אֶת כָּל אֲשֶׁר בְּקִרְבָתוֹ;

הוּא כְּגַלְגַּל־עֲנָק מֻצָּב בְּרֹאשׁ־הָרִים,

אֲשֶׁר אֶל חִשּׁוּרָיו הָאַדִּירִים צֻמְּדוּ

אַלְפֵי פַּכִּים קְטַנִּים; וּלְפֶתַע כִּי יִפֹּל

וּבָא עִם מַפַּלְתּוֹ אָבְדָן וְכִלָּיוֹן

עַל כָּל הַנִּסְפָּחוֹת, אֲשֶׁר אֵלָיו דֻּבָּקוּ.

הֵן לְעוֹלָם לֹא יֵבְךְּ הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ,

כִּי כָל אַנְשֵׁי־עַמּוֹ יִבְכּוּ אָז עִמָּדוֹ.

המלך. הִכּוֹנוּ־נָא, אֵפוֹא, לָצֵאת בְּחִפָּזוֹן;

נֶאְסֹר בָּאֲזִקִּים אֶת הַזְּוָעָה הַזֹּאת,

הַמִּתְהַלֶּכֶת לָהּ חָפְשִׁית, בְּאֵין מַפְרִיעַ.

רוזנקרנץ וגילדנשטרן. נְמַהֵר!

(רוזנקרנץ וגילדנשטרן יוצאים. נכנס פולוניוס.)

פולוניוס. הוּא אֶל חֲדַר אִמּוֹ הוֹלֵךְ עַתָּה. מַלְכִּי,

בַּסֵּתֶר אֶתְיַצֵּב מֵעֵבֶר לַפַּרְגּוֹד

וְאַאֲזִין לָהֶם; מֻבְטָחְנִי כִּי תִּגְעַר בּוֹ.

וּכְבָר אָמַרְתָּ זֹאת, וּמֵחָכְמָה אָמַרְתָּ,

כִּי טוֹב אֲשֶׁר יִשְׁמַע בַּסֵּתֶר אֶת שִׂיחָם

עוֹד מִי, מִלְּבַד הָאֵם, – כִּי מִטִּבְעָהּ שֶׁל אֵם

לָשֵׂאת פָּנִים לִבְנָהּ. הֱיֵה שָׁלוֹם, מַלְכִּי:

לִפְנֵי אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב, עוֹד אֶפְקָדְךָ הַיּוֹם

וְאַגֶּדְךָ הַכֹּל.

המלך.           חֵן־חֵן לְךָ, מִילוֹרְד.

(פולוניוס יוצא.)

הָהּ, מַה נִּסְרַח פִּשְׁעִי, מַבְאִישׁ עַד לֵב שָׁמַיִם:

קְלָלָה שֶׁל חֵטְא קַדְמוֹן נָשׂא יִשָּׂא עָלָיו:

קְלָלָה עַל רֶצַח אָח! דַּלּוֹתִי מִתְּפִלָּה,

עִם כָּל עָצְמַת חִשְׁקִי וְכֹחַ רְצוֹנִי;

חֶטְאִי הָרַב יַדְבִּיר אֶת כַּוָּנַת הַלֵּב.

נִמְשַׁלְתִּי לְאָדָם שֶׁשְּׁנַיִם תַּפְקִידָיו,

וְהוּא עוֹמֵד נָבוֹךְ, בְּמִי מֵהֶם יִפְתַּח,

וְכֹה יִזְנַח שְׁנֵיהֶם. וְלוּא מִדַּם אָחִי

כִּפְלַיִם תַּאֲדִים יָדִי הָאֲרוּרָה,

הַאֵין לִשְׁמֵי־מָרוֹם דֵּי גֶשֶׁם נְדָבוֹת

לְהַלְבִּינָהּ כַּשֶּׁלֶג? מָה הֵם רַחֲמִים

אִם לֹא הֱיוֹת מָגֵן לְכֶבֶד־הֶעָווֹן?

וּמַה הִיא הַתְּפִלָּה אִם לֹא מִשְׁנֵה־הַכֹּחַ:

שָׁמוֹר אָדָם מֵחֵטְא, וְתֵת לוֹ מְחִילָה

אַחֲרֵי אֲשֶׁר חָטָא? חָטָאתִי וְהִנֵּה

אֶשָּׂא עֵינַי אֶל עָל לְהִתְפַּלֵּל – אֲבוֹי,

מַה נֹּסַח שֶׁל תְּפִלָּה יָאֶה לְעִנְיָנִי?

“אֶת רֶצַח־הַנְּבָלָה כַּפֵּר לִי”? לֹא, לֹא כָּךְ:

הֲלֹא עוֹד עִמָּדִי כָּל מַה שֶּׁהִמְרִיצַנִי

לִרְצֹחַ: כֶּתֶר זֶה, שִׁלְטוֹן וְהַמַּלְכָּה.

אֵיךְ יִסָּלַח לְאִישׁ מַחְזִיק בַּחֲטָאָיו?

כָּאן, בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֲשֶׁר הִשְׁחִית דְּרָכָיו,

יַד רֶשַׁע מֻזְהָבָה יֵשׁ תְּעַוֵּת מִשְׁפָּט;

וּמָה רַבּוֹת נִרְאֶה, אֵיךְ כֶּסֶף הֶחָמָס

קוֹנֶה לוֹ אֶת הַחֹק; לֹא כֵן בֵּית־דִּין שֶׁל מָעְלָה:

שָׁם אֵין דַּרְכֵי־עַוְלָה, שָׁם דִּין הוּא דִין־אֱמֶת,

וְעַל כָּרְחֵנוּ שָׁם אִישׁ־אִישׁ מוּל חֲטָאָיו

נֻצַּג לְהִתְוַדּוֹת. וּבְכֵן? וּבְכֵן, מָה עוֹד?

אוּלַי עוֹד אֲנַסֶּה כֹּחָהּ שֶׁל הַתְּשׁוּבָה?

כִּי מָה אֵין בְּכֹחָהּ? אַךְ מַה כֹּחָהּ שֶׁל זוֹ,

אִם כֹּחַ אֵין לָאִישׁ לַחְזֹר עוֹד בִּתְשׁוּבָה?

הָהּ מְנָת חֶלְקִי הַמָּר! לִבִּי שָׁחֹר כַּמָּוֶת!

הָהּ נֶפֶשׁ לְכוּדָה, הַמִּתְלַבְּטָה לָצֵאת

וּמִסְתַּבְּכָה יוֹתֵר! הַמַּלְאָכִים, הוֹשִׁיעוּ!

הָהּ, בֶּרֶךְ סַרְבָּנִית, כִּרְעִי! וְלֵב־בַּרְזֶל,

הֵרַךְ עַד הֱיוֹתְךָ כִּבְשַׂר הַתִּינוֹקוֹת!

אֶפְשָׁר שֶׁיֵּהָפֵךְ הַכֹּל עוֹד לְטוֹבָה.

(פורש לירכתי הבמה וכורע על ברכיו.)

(נכנס המלט.)

המלט. עֵת לַעֲשׂוֹת עַכְשָׁו, – עַכְשָׁו הוּא מִתְפַּלֵּל;

עַכְשָׁו יִפֹּל דָּבָר; נַפְשׁוֹ תָּעוּף שָׁמָיְמָה;

וּתְהֵא זוֹ נִקְמָתִי. אַךְ יֵשׁ לִשְׁקֹל הֵיטֵב:

נָבָל רָצַח אָבִי, אֲשֶׁר עַל כֵּן אֲנִי,

בְּנוֹ־יְחִידוֹ שֶׁל זֶה, אֶשְׁלַח אֶת הַנָּבָל

לְפֶתַע הַשָּׁמַיְמָה?

הֵן זֶהוּ מַתַּן־פְּרָס, שָׂכָר וְלֹא נָקָם!

הוּא אֶת אָבִי קִפַּח בְּעוֹד כְּרֵשׂוֹ מְלֵאָה,

בְּעוֹד עֲווֹנוֹתָיו פּוֹרְחִים כְּיֶרַחַ זִיו;

הָאֱלֹהִים בִּלְבַד יוֹדֵע מַה דִּינוֹ;

לְפִי הֶגְיוֹן אֱנוֹשׁ וְדֶרֶךְ מַחְשַׁבְתּוֹ,

אַךְ רַע וָמַר לוֹ שָׁם; הַאֶנָּקֵם אֵפוֹא

אִם אֲקַפְּחוֹ עַכְשָׁו, בִּטְהֹר עָלָיו נַפְשׁוֹ,

וְהוּא מוּכָן לָשִׂים לַדֶּרֶךְ פְּעָמָיו?

לֹא!

לַנְּדָן, חַרְבִּי! עוֹד לָךְ מַכָּה אַכְזְרִיָּה:

עֵת יֵרָדֵם, יִשְׁכָּר, אוֹ יִתְגָּעֵשׁ בְּקֶצֶף,

אוֹ עֵת יִרְוֶה דוֹדִים עַל עֶרֶשׂ תַּזְנוּנָיו,

אוֹ יְנַבֵּל אֶת פִּיו, אוֹ יְשַׂחֵק, אוֹ יַעַשׂ

כָּל מַעֲשֶׂה אַחֵר, שֶׁאֵין בּוֹ יְשׁוּעָה, –

אֲזַי הַכִּי אוֹתוֹ, עַד יִבְעֲטוּ שָׁמַיְמָה

רַגְלָיו, וְנִשְׁמָתוֹ תַּשְׁחִיר אַף תְּקֻלַּל

כַּשְּׁאוֹל, אֵלָיו תֵּרֵד. אִמִּי שָׁם מְחַכָּה. –

אֵלֵךְ, וְלַנָּבָל נָתַתִּי רַק אַרְכָּה.

(יוצא)

המלך. (קם)

מִלִּים יַגְבִּיהוּ עוּף, הַמַּחְשָׁבוֹת תִּכְרַעְנָה;

מִלִּים בְּלִי מַחְשָׁבוֹת שָׁמַיְמָה לֹא תַּגַּעְנָה.

(יוצא.)


תמונה רביעית

חדר המלכה.

נכנסים המלכה ופולוניוס.


פולוניוס. הוּא עוֹד מְעַט יָבוֹא. דַּבְּרִי עִמּוֹ קָשׁוֹת.

אִמְרִי: תַּעֲלוּלָיו כָּבְדוּ עַד אֵין לָשֵׂאת עוֹד,

וְרַק חַסְדֵּךְ עַד כֹּה עָמַד לוֹ כְּמָגֵן

מִפְּנֵי חֲרוֹן הָאָף. אֲנִי פֹּה אֶסְתַּתֵּר,

וְאַתְּ דַּבְּרִי אֵלָיו דְּבָרִים כַּדָרְבוֹנוֹת.

המלט. (מאחורי הבמה.)

אִמִּי, אִמִּי, אִמִּי!

המלכה.           תּוּכַל לִסְמֹךְ עָלַי;

אַל נָא תִּדְאַג לִי. צֵא, הִנּוֹ הוֹלֵךְ וּבָא.

(פולוניוס מסתתר מאחורי הפרגוד. נכנס המלט.)

המלט. מָה הַדָּבָר, אִמִּי?

המלכה. עֶלְבּוֹן קָשֶׁה עָלַבְתָּ, הַמְלֶט, בְּאָבִיךָ.

המלט. אִמִּי, עֶלְבּוֹן קָשֶׁה עָלַבְתְּ אַתְּ בְּאָבִי.

המלכה. חֲדַל, חֲדַל, דְּבָרִים שֶׁל כֶּסֶל הֲשַׁבְתַּנִי.

המלט. חִדְלִי, חִדְלִי, דְּבָרִים שֶׁל פֶּשַׁע שְׁאִלְתִּנִי.

המלכה. מָה פֵּשֶׁר, הַמְלֶט?

המלט.           מַהוּ הָעִנְיָן?!

המלכה. שָׁכַחְתָּ מִי אֲנִי?

המלט.           חָלִילָה, חַי הַצְּלָב!

אַתְּ – מְלֶכֶת דַּנִּיָּה, אִשְׁתּוֹ שֶׁל יְבָמֵךְ;

וְגַם הִנָּךְ – וּלְוַאי וְלֹא הָיִית! – אִמִּי.

המלכה. אִם־כֵּן, הָאֲחֵרִים יוֹרוּךָ דֶּרֶךְ־אֶרֶץ.

המלט. חִדְלִי נָא, שְׁבִי בָּזֶה; וְאַל תָּזוּזִי לָךְ,

כִּי לֹא תֵּלְכִי מִפֹּה, עֲדֵי אַצִּיג מוּלֵךְ

רְאִי, בּוֹ תֶּחֱזִי אֶת מַצְפּוּנֵי נַפְשֵׁךְ.

המלכה. מַה לַּעֲשׂוֹת תֹּאמַר? הֲתִרְצָחֵנִי נֶפֶשׁ?

הַצִּילוּ! הוֹ! הַצִּילוּ!

פולוניוס. (מאחרי הפרגוד.)

          הוֹ, הַצִּילוּ נָא!

המלט. (שולף חרב.)

מִי שָׁם? עַכְבָּר? הוּא מֵת! בִּשְׁנֵי דוּקָטִים: מֵת!

(דוקר בחרבו את הפרגוד.)

פולוניוס. (מאחורי הפרגוד.) נִרְצַחְתִּי.

(נופל מת.)

המלכה. אַלְלַי, מַה זֹּאת עוֹלַלְתָּ, הַמְלֶט?

המלט. אֵינִי יוֹדֵעַ זֹאת; הַאִם הַמֶּלֶךְ שָׁם?

המלכה. הָהּ מַעֲשֵׂה־דָמִים נִמְהָר אֲשֶׁר כָּזֶה!

המלט. כֵּן, מַעֲשֵׂה־דָמִים נוֹרָא, אִמִּי, כִּמְעַט

כְּרֶצַח מֶלֶךְ כְּדֵי לְהִנָּשֵׂא לָאָח.

המלכה. כְּרֶצַח מֶלֶךְ?

המלט.           כֵּן, גְּבִרְתִּי, כָּזֹאת אָמַרְתִּי.

(מפשיל אֶת הפרגוד ורואה אֶת פולוניוס.)

סַע בְּשָׁלוֹם, שׁוֹטֶה עָלוּב, פָּזִיז, טַרְדָּן!

לְרָם מִמְּךָ כִּוַּנְתִּי. זֶהוּ גוֹרָלְךָ!

הַבִּיטָה־נָּא, כִּי סוֹף טַרְחָן לְפֻרְעָנוּת –

חִדְלִי לָךְ מִשִּׁבְרוֹן־כַּפַּיִם! שְׁבִי וָדֹמִּי,

וּתְנִי אֶשְׁבֹּר לִבֵּךְ; אֲנִי גַם אֶשְׁבְּרֶנּוּ,

אִם אַךְ קָרוּץ הִנּוֹ מֵחֹמֶר הַנִּשְׁבָּר,

וְאִם הֶרְגֵּל אָרוּר לֹא עֲשָׂאוֹ נָחוּשׁ,

עַד הֱיוֹתוֹ שִׁרְיוֹן וּתְרִיס בִּפְנֵי הָרֶגֶשׁ.

המלכה. אַךְ מֶה עָשִׂיתִי לָךְ, כִּי מְלָאֲךָ לִבְּךָ

לַחְרֹץ עָלַי לָשׁוֹן?

המלט.           עָשִׂית הַמַּעֲשֶׂה,

אֲשֶׁר יָעִיב חִנּוֹ שֶׁל אֹדֶם הַתְּמִימוֹת,

יִקְרָא לַתֹּם צְבִיעוּת, יָסִיר אֶת הַשּׁוֹשָׁן

מֵעַל יְפִי מִצְחָהּ שֶׁל אַהֲבָה זַכָּה,

לַפְרִיחַ שְׁחִין תַּחְתָּיו; וְכָל נִדְרֵי־כְּלוּלוֹת

לְכַחַשׁ יַהֲפֹךְ, כְּנֵדֶר הַקֻּבְיוּסְטוֹס:

הוֹ מַעֲשֶׂה, אֲשֶׁר מִתּוֹךְ גּוּפָהּ שֶׁל בְּרִית

יִטֹּל אֶת הַנְּשָׁמָה, וְנֹעַם דָּת יָשִׂים

לְפִטּוּמֵי־מִלִּים. אָדְמוּ פְּנֵי הַשָּׁמַיִם.

אַף גּוּשׁ הַיְקוּם כֻּלּוֹ, הַחֹמֶר הַמּוּצָק,

פָּנָיו לָבְשׁוּ קַדְרוּת, כִּבְעֶרֶב יוֹם־הַדִּין,

לְזֵכֶר מַעֲשֵׂךְ.

המלכה.           אַךְ מָה הַמַּעֲשֶׂה,

שֶׁכְּבָר בְּפִתְחוֹנוֹ יִתְלַהֲמוּ דְבָרָיו?

המלט. הַבִּיטִי בַּתְּמוּנוֹת, בָּזֹאת וְגַם בָּזֹאת:

בָּן צֶלֶם שְׁנֵי אַחִים חָרוּת בְּיַד־אָמָּן;

רְאִי נָא, כַּמָּה חֵן בִּדְמוּת פָּנָיו שֶׁל זֶה:

קְוֻצּוֹת שֶׁל הִפֶּרְיוֹן וּמֵצַח שֶׁל יוּפִּיטֶר,

מַבַּט־עֵינָיו שֶׁל מַרְס, אוֹמֵר מִמְשָׁל וָפַחַד,

קוֹמַת מֶרְקוּרִי לוֹ, שְׁלִיחָם שֶׁל הָאֵלִים

בְּעֶצֶם רִדְתּוֹ אֶל הַר נוֹשֵׁק שָׁמַיִם;

צֵרוּף הוּא שֶׁל סְגֻלּוֹת, שֶׁכָּל אַחַת מֵהֶן

כָּל אֵל, כְּבַיָּכוֹל, טָבַע בָּהּ חוֹתָמוֹ,

לַעֲשׂוֹתוֹ בַּיְקוּם מוֹפֵת שֶׁל בֶּן־אֱנוֹשׁ.

הָיָה זֶה בַּעֲלֵךְ. רְאִי, מִי בָּא אַחְרָיו:

זֶה בַּעֲלֵךְ עַכְשָׁו; הוּא כְּגִבְעוֹל שָׁדוּף

שָׁדַף אֶת הַבָּרִיא. אֲבוֹי, אַיֵּה עֵינָיִךְ?

אֵיכָה יָכֹלְתְּ לִנְטשׁ מִרְעֵךְ בָּהָר הַטּוֹב

וּלְהִתְפַּטֵּם בַּבֹּץ! אֲבוֹי, אַיֵּה עֵינָיִךְ?

וְאֵין לָךְ פִּתְחוֹן־פֶּה לוֹמַר: זוֹ אַהֲבָה!

הֵן בְּגִילֵךְ יִשְׁקֹט הַסַּעַר שֶׁבַּדָּם,

וְשֵׂכֶל בּוֹ יִמְשֹׁל; וְאֵיךְ יוּכַל הַשֵּׂכֶל

הַשְׁפִּיל מִזֶּה אֶל זֶה? הֵן חוּשׁ לָךְ, אֶל־נָכוֹן,

(שֶׁאִם לֹא־כֵן, חָסַרְתְּ כָּל רֶגֶשׁ), אַךְ שָׁבָץ

לָבֶטַח אֲחָזוֹ; כִּי גַם הַשִּׁגָּעוֹן

הֵן כָּכָה לֹא יִטְעֶה, וּמֵעוֹלָם אֵלָיו

לֹא נִשְׁתַּעְבֵּד הַחוּשׁ עַד אֶפֶס הַבְחָנָה

בֵּין הֶבְדֵּלִים כָּאֵלֶּה? אֵיזֶה שֵׁד־מִשַּׁחַת

הוֹלִיךְ אוֹתָךָ שׁוֹלָל בִּמְחוֹל־פָּרָה־עִוֶּרֶת?

רְאוּת לְלֹא מִשּׁוּשׁ, מִשּׁוּשׁ לְלֹא עֵינָיִם,

וְאֹזֶן לְלֹא יָד וָעָיִן, לוּ רַק אָף,

אוֹ לוּא גַם צֵל־צִלּוֹ שֶׁל אֵיזֶה חוּשׁ נָכוֹן

הֵן כָּכָה לֹא יִשְׁגֶּה.

בּוּשָׁה! אֵיךְ לֹא תַּסְמִיקִי? תֹּפֶת־הָאֵימִים!

אִם כָּכָה תְּלַהֵט דָּמָהּ שֶׁל אֵשֶׁת־אִישׁ,

הֲלֹא כִּנְעֹרֶת זוֹ תְּהֵא אָז הַצְּנִיעוּת

בְּאֵשׁ הָעֲלוּמִים! אַל־נָא תֹּאמְרִי חֶרְפָּה

עֵת עֹז הַחֲשָׁקִים יִגְאֶה לְהִשְׂתָּעֵר,

אִם גַּם הַכְּפוֹר עָלוּל לְהִתְלַקַּח בָּאֵשׁ,

וְהַתְּבוּנָה לַיֵּצֶר תְסַרְסֵר.

המלכה.           הוֹ, הַמְלֶט,

חֲדָל! אַתָּה מֵסֵב עֵינַי לְתוֹךְ נַפְשִׁי;

וְשָׁם אֲנִי רוֹאָה כְּתָמִים שְׁחֹרִים מִשְּׁחוֹר,

שֶׁלֹּא יִמַח צִבְעָם…

המלט.           וּמוֹסִיפָה לִחְיוֹת

תּוֹךְ יֶזַע־פִּגּוּלִים שֶׁל עֶרֶשׂ נֶאֱלַחַת,

מַרְחֶשֶׁת בְּזִמָּה וּמַמְתִּיקָה דוֹדִים

בְּדִיר שֶׁל חֲזִירִים…

המלכה.           הוֹ הֶרֶף־נָא, חֲדָל!

כְּמַדְקְרוֹת פִּגְיוֹן דְּבָרֶיךָ בְּאָזְנָי;

דַּי, הַמְלֶט יַקִּירִי!

המלט.           רוֹצֵחַ וְנָבָל;

הָעֶבֶד, לֹא יִשְׁוֶה שְׁמִינִית שֶׁבִּשְׁמִינִית

מִבַּעֲלֵךְ רִאשׁוֹן; מוּקְיוֹן עַל כֵּס־מַלְכוּת,

לִסְטִים, אֲשֶׁר חָמַס מַמְלֶכֶת וְשִׁלְטוֹן,

שֶׁכֶּתֶר־יְקְָרוֹת גָּנַב מֵעַל כַּנּוֹ

וְהִטְמִינוֹ בַּכִּיס!

המלכה. חֲדָל!

המלט. זֶה מֶלֶךְ בִּסְחָבוֹת וּטְלַאי עַל גַּבֵּי טְלָאי…

(מופיע רוח המת.)

הוֹשִׁיעוּ מַלְאָכִים, פִּרְשׂוּ עָלַי כָּנָף! –

אֱמֹר מַה חֶפְצְךָ, הָהּ צֶלָם־דְּמוּת נִפְלָא!

המלכה. אֲבוֹי, הוּא מְטֹרָף!

המלט. הֲבָאתָ לְיַסֵּר בִּנְךָ הַמִּתְבּוֹשֵׁשׁ,

אֲשֶׁר חָרוֹן וּזְמַן יַחְמִיץ לְבַטָּלָה

וְלֹא קִיֵּם אֶת מִצְוָתְךָ הָאֲיֻמָּה?

הַגֵּד!

הרוח. אַל־נָא תִּשְׁכַּח! הוֹפַעְתִּי זֹאת הַפַּעַם

לִלְטשׁ אֶת רְצוֹנְךָ אֲשֶׁר כִּמְעַט קָהָה.

אֲבָל הַבֵּט: אֵימָה נוֹפֶלֶת עַל אִמֶּךָ;

עֲמֹד אֵפוֹא בֵּינָהּ וְנַפְתּוּלֵי נַפְשָׁהּ!

אָדָם לְעֵת רִפְיוֹן יִגְבַּר בּוֹ דִּמְיוֹנוֹ;

דַּבֵּר אֵלֶיהָ, הַמְלֶט.

המלט.           מַה לָּךְ, הַגְּבִירָה?

המלכה. הָהּ, מֶה הָיָה לְךָ,

כִּי בֶּחָלָל הָרֵיק זָקַפְתָּ אֶת עֵינֶיךָ

וְאֶל אֲוִיר אֵין־גּוּף אַתָּה נוֹשֵׂא דְבָרְךָ?

זֶה רוּחֲךָ פְּרָאִים צוֹפֶה מִתּוֹךְ עֵינֶיךָ;

וּכְמוֹ צָבָא יָשֵׁן לְשֵׁמַע קוֹל שׁוֹפָר,

כֵּן שַׂעֲרוֹת ראשְׁךָ סָמְרוּ אַחַת־אֶחָת

וּכְמוֹ חַיּוֹת נִצְּבוּ. הַבֵּן יַקִּיר לִי הַמְלֶט,

עַל לַהַט רוּחֲךָ וַחֲמָתוֹ הַרְעֵף נָא

צִנָּה שֶׁל אֹרֶךְ־רוּחַ. הוֹ, אֶל מִי תַּבִּיט?

המלט. אֵלָיו! אֵלָיו! רְאִי: חִוֵּר וּזְעוּם־עֵינַיִם!

צַלְמוֹ וְגוֹרָלוֹ גַם יַחַד לוּ קָרָאוּ

לָאֶבֶן, וְתִזְעָק. – הָהּ, אַל תַּבֵּט אֵלָי!

פֶּן עֹצֶב מַבָּטְךָ יַטֶּה אֶת לְבָבִי

מִפֹּעַל זַעֲמִי, וְהַשּׂוּמָה עָלַי

תֶּחְסַר צִבְעָהּ: אוּלַי לֹא דָם, כִּי אִם דְּמָעוֹת!

המלכה. אֶל מִי זֶה תְּדַבֵּר?

המלט.           אֵינֵךְ רוֹאָה שָׁם כְּלוּם?

המלכה. לֹא־כְלוּם; אַף־כִּי עֵינַי רוֹאוֹת שָׁם אֶת הַכֹּל.

המלט. וְלֹא שָׁמַעַתְּ כְּלוּם?

המלכה.           לֹא־כְלוּם, מִלְּבַד אֶת שְׁנֵינוּ.

המלט. הַבִּיטִי נָא וּרְאִי: אֵיךְ הוּא חוֹמֵק־הוֹלֵךְ

אָבִי לָבוּשׁ מַדָּיו, כְּמוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי.

הַבִּיטִי, הוּא הוֹלֵךְ, הִנֵּה עוֹבֵר הַסָּף!

(הרוח יוצא.)

המלכה. הֲלֹא כָּל זֶה אֵינוֹ אֶלָּא יְצִיר מֹחֶךָ;

תַּעְתּוּעֵי־דִמְדּוּם – יַד חָרוּצִים לָהֶם

לִבְרֹא דְּמֻיּוֹת אוֹזְלוֹת עַרְטִילָאִין.

המלט.           “דִּמְדּוּם”?!

דָּפְקֵי פּוֹעֵם כַּחֹק, כָּמוֹהוּ כְּדָפְקֵךְ,

וְקֶֶצֶב רִנּוּנָיו אוֹמֵר בְּרִיאוּת כָּמוֹהוּ;

דְּבָרַי אֵינָם טֵרוּף; נַסִּינִי וְאוּכַל

לַחְזֹר עַל כָּל דִּבּוּר; וְהֵן הַמְטֹרָפִים

לֹא יַעַמְדוּ בְּכָךְ. אִמִּי, בְּשֵׁם עֶלְיוֹן,

אַל תִּמְשְׁחִי נַפְשֵׁךְ בְּשֶׁמֶן־הָרְמִיָּה,

לֵאמֹר, כִּי טֵרוּפִי דִּבֵּר וְלֹא פִּשְׁעֵךְ;

בָּזֹאת רַק עוֹר חִיצוֹן תַּקְרִימִי עַל הַנֶּגַע,

אַךְ רִקָּבוֹן מַבְאִישׁ יַחְתֹּר בַּמִּסְתָּרִים,

יַרְעִיל, יַשְׁחִית הַכֹּל. הוֹדִי לִפְנֵי אֱלֹהַּ,

חִזְרִי בָּךְ מֵעָבָר, מִנְעִי הָעֲתִידוֹת,

וְדֹמֶן אַל תִּזְרִי בִּשְׂדֵה הַקִּמְשׁוֹנִים,

הַרְבּוֹת בְּאוּשֵׁיהֶם. סִלְחִי לִי אֶת צִדְקִי!

בְּדוֹר מַשְׁמִין כָּזֶה, שֶׁנְּשִׁימָתוֹ קְצָרָה,

הַצֶּדֶק נֶאֱלָץ בַּקֵּשׁ סְלִיחָה מֵרֶשַׁע

וּבְתַחְנוּנִים לִשְׁאֹל הָרְשׁוּת לְהֹושִׁיעוֹ.

המלכה. הָהּ הַמְלֶט, אֶת לִבִּי קָרַעְתָּ בִּי לִשְׁנָיִם.

המלט. אִם כֵּן, חֶצְיוֹ הָרַע הַשְׁלִיכִי מִקִּרְבֵּךְ

וּמְטֹהָרָה חֲיִי בַּחֵצִי הַשֵּׁנִי.

לֵיל־מְנוּחוֹת! מִנְעִי דוֹדַיִךְ מִדּוֹדִי.

אִם אֵין בָּךְ תֹּם־אֱמֶת, הִתַּמְּמִי אֵפוֹא!

הֶרְגֵּל – מִפְלֶצֶת זוֹ, אֲשֶׁר אוֹכְלָה כָּל רֶגֶשׁ,

זֶה שְׂטַן הַמִּנְהָגִים – עִם זֹאת הֲלֹא מַלְאָךְ הוּא,

שֶׁגַּם לַחֲסָדִים וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים

יִתֵּן הַמַּחְלָצוֹת אוֹ בֶּגֶד־הַשָּׁרֵת,

שֶׁלְּבִישָׁתָם קַלָּה. כִּבְשִׁי יִצְרֵךְ הַלַּיְלָה,

בָּזֹאת יֵקַל מִמֵּךְ כִּבּוּשׁ יִצְרֵךְ מָחָר

וּבַשְּׁלִישִׁית יַקֵל כִּפְלַיִם; כִּי הֶרְגֵּל

כִּמְעַט תַּשִּׂיג יָדוֹ לִמְחוֹת חוֹתַם הַטֶּבַע,

בְּכֹחַ הַפְּלָאִים לִקְרֹעַ הַשָּׂטָן,

אוֹ לַשְׁלִיכוֹ מִגֵּו. וְשׁוּב: לֵיל־מְנוּחוֹת!

וְאִם תִּשְׂאִי נַפְשֵׁךְ אֶל הַבְּרָכָה, אֶשְׁאַל

בְּרָכָה לִי מִיָּדֵךְ. – אֲשֶׁר לַשַּׂר הַזֶּה, –

(מורה על פולוניוס)

נִחַמְתִּי גַם אֲנִי; אַךְ כֵּן גָּזְרוּ שָׁמַיִם:

גַּם לְיַסְּרֵנִי בּוֹ, גַּם לְיַסְּרֵהוּ בִּי;

שָׂמוּנִי מְשָׁרְתָם וְשֵׁבֶט־מוּסָרָם.

אֶקַּח אֶת גְּוִיָּתוֹ וְגַם אֶתֵּן הַדִּין

עַל שֶׁשָּׁפַכְתִּי דָם. – וּבְכֵן: לֵיל־מְנוּחוֹת!

מִשֶּׁפַע רַחֲמִים עָלַי לְהִתְאַכְזֵר;

רָעָה הִיא הָרֵאשִׁית, אַךְ עוֹד יֵרַע יוֹתֵר.

וְעוֹד אַךְ זֹאת, גְּבִרְתִּי.

המלכה.           מָה אֶעֱשֶׂה אֵפוֹא?

המלט. אַף לֹא חֲצִי דָבָר מִכָּל אֲשֶׁר אַגִּיד:

חִזְרִי אֶל מִשְׁכָּבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ מְפֻטָּם;

וְהוּא יִצְבֹּט לֶחְיֵךְ, יִקְרָא לָךְ: “עַכְבָּרִי”;

וְאַחַר־כָּךְ, בִּשְׂכַר שְׁתֵּי נְשִׁיקוֹת־פִּגּוּל

וְלֶטֶף צַוָּארֵךְ בְּאֶצְבַּע מְשֻׁקֶּצֶת,

פִּתְחִי, סוֹף־סוֹף, אֶת פִּיךְ לוֹמַר לוֹ אֶת הַכֹּל:

אִמְרִי לוֹ, כִּי אָכֵן אֵינֶנִּי מְשֻׁגָּע,

ןרַק אוֹחֵז־עֵינַיִם; טוֹב כִּי תְּגַלִּי זֹאת;

כִּי אֵיךְ תּוּכַל מַלְכָּה, יָפָה, צְנוּעָה, פִּקַּחַת

לִמְנֹעַ מְצִיאָה כָּזֹאת מִשֶּׁרֶץ זֶה,

צְפַרְדֵּעַ, עֲטַלֵּף! מִי יַעֲשֶׂה כָּזֹאת?

עַל אַף מִצְוַת הַסּוֹד וְשֵׂכֶל הַיָּשָׁר,

פִּתְחִי נָא אֶת הַכְּלוּב אֲשֶׁר בְּרֹאשׁ הַגָּג,

הַפְרִיחִי צִפֳּרָיו, וּכְמוֹ אוֹתוֹ הַקּוֹף,

הַכְּלוּבָה הִכָּנְסִי, וּבְנַסּוֹתֵךְ לָעוּף,

שַׁבְּרִי אֶת מַפְרַקְתֵּךְ!

המלכה.           יְהֵא לִבְּךָ סָמוּךְ:

כִּי אִם מִלּוֹת אֱנוֹשׁ הֵן נְשִׁימַת־אַפַּיִם,

וְהַנְּשִׁימָה – חַיִּים, כִּי אָז אֶחְסַר חַיִּים

הַבִּיעַ בִּנְשִׁימָה דְבָרֶיךָ שֶׁאָמַרְתָּ.

המלט. לְאַנְגְּלִיָּה אֶסַּע, הַאִם יָדַעַתְּ זֹאת?

המלכה. אֲבוֹי שָׁכַחְתִּי זֹאת; אָמְנָם נִגְזַר עָלֶיךָ.

המלט. כְּבָר נֶחְתְּמוּ אִגְּרוֹת; וַחֲבֵרַי הַשְּׁנַיִם,

שֶׁנֶּאֶמְנוּ עָלַי כִּשְׁנַיִם שְׁפִיפוֹנִים,

יָבִיאוּ הַפְּקֻדָּה; הֵם לְפָנַי יָסֹלּוּ

הַדֶּרֶךְ לַמַּלְכֹּדֶת. טוֹב, יְהִי־נָא כֵן!

אַךְ עֹנֶג הוּא לִרְאוֹת, אֵיךְ הַיּוֹקֵשׁ עַצְמוֹ

לְפֶתַע יְנֻפַּץ בְּהִתְפּוֹצֵץ מוֹקְשָׁיו;

אַךְ אַעֲמִיק לַחְתֹּר אַמָּה אַחַת מִתַּחַת,

וְאַתִּיזֵם שָׁמָיְמָה! טוֹב הוּא גַם נָעִים

מַרְאֵה שְׁתֵּי מְזִמּוֹת בְּהִתְפַּגְּשָׁן פָּנִים.

הָאִישׁ הַלָּז יָחִישׁ לַדֶּרֶךְ פְּעָמָי.

(מורה על פולוניוס.)

אֶגְרֹר נָא פֶּגֶר זֶה לַחֶדֶר הַסָּמוּךְ.

לֵיל־מְנוּחוֹת, אִמִּי! – אָכֵן, הַשַּׂר הַזֶּה

עַכְשָׁו – שָׁקֵט מְאֹד, נִכְבָּד מְאֹד, שַׁתְקָן,

וְאִלּוּ בְּחַיָּיו – נוֹכֵל וּפַטְפְּטָן.

וּבְכֵן, אָדוֹן, נֵלֵךְ, נִגְמֹר אֶת עִנְיָנֶךְ.

לֵיל־מְנוּחוֹת, אִמִּי!

(המלכה יוצאת בכה, והמלט, הגורר אחריו את פולוניוס, בכה.)


 

מערכה רביעית

תמונה ראשונה

חדר בארמון.

נכנסים המלך, המלכה, רוזנקרנץ וגילדנשטרן.


המלך. יֵשׁ מַשֶּׁהוּ כָּמוּס בְּכֹבֶד אֶנְקָתֵךְ;

גַּלִּי־נָא לִי הַסּוֹד; עָלַי לְדַעְתּוֹ.

אֵיפֹה הוּא בְּנֵךְ?

המלכה. עִזְבוּ־נָא בִּיחִידוּת לְרֶגַע קָט אֶת שְׁנֵינוּ.

(רוזנקרנץ וגילדנשטרן יוצאים.)

אֲהָהּ, מַלְכִּי, מַה זֹּאת רָאוּ עֵינַי הַלָּיְלָה!

המלך. מַה, גֶּרְטְרוּד? מַה שְּׁלוֹם הַמְלֶט?

המלכה. גּוֹעֵשׁ הוּא כְּמוֹ יָם וְסַעַר מִתְנַצְּחִים –

יָדוֹ שֶׁל מִי תִּגְבַּר. בְּפֶרֶץ שִׁגְעוֹנוֹ,

לְשֵׁמַע קוֹל־רִשְׁרוּשׁ מֵעֵבֶר לַפַּרְגּוֹד,

הוּא אֶת חַרְבּוֹ שׁוֹלֵף, קוֹרֵא: “עַכְבָּר! עַכְבָּר!”

וּבְלַהַט־דִּמְדּוּמָיו הוֹרֵג לְפִי חַרְבּוֹ

אֶת הַזָּקֵן הַטּוֹב הַמִּסְתַּתֵּר.

המלך. הָהּ, מַעֲשֶׂה נוֹרָא!

הֵן כָּךְ הָיָה סוֹפִי, לוּ שָׁם נִצַּבְתִּי אָנִי.

אָכֵן, לֶכְתּוֹ־חָפְשִׁי הִיא סַכָּנָה לַכֹּל, –

גַּם לְנַפְשֵׁךְ, גַּם לִי, וּלְכָל אָדָם בָּאָרֶץ.

הָהּ, מִי יִתֵּן הַדִּין עַל מַעֲשֵׂה־הָרֶצַח?

מִמֶּנִי יִדָּרֵשׁ, – כִּי חוֹבָתִי הָיְתָה

זֶה עֶלֶם מְטֹרָף לִמְנֹעַ, לְרַסֵּן,

לִכְלֹא הַרְחֵק מֵאִישׁ; אַךְ אֲהַבְתִּיו כָּל־כָּךְ,

שֶׁלֹּא בִּינוֹתִי אָז אֶת הַשּׂוּמָה עָלַי,

וּכְאִישׁ אֲשֶׁר דָּבַק בּוֹ חֹלִי מְתֹעָב,

וְהוּא מַעֲלִימוֹ מֵעֵין זָרִים, זְנַחְתִּיו,

עֲדֵי כִּרְסֵם וּבָא עַד נֶפֶשׁ. אָן הָלַךְ?

המלכה. לִגְרֹר אֶת הַגְּוִיָּה, אֲשֶׁר דָּקְרוּ יָדָיו;

עָלֶיהָ לְעֵינַי גַּם שִׁגְעוֹנוֹ הוֹפִיעַ

בְּעֶצֶם טָהֳרוֹ, כְּמוֹ גַרְגֵּר זָהָב

מֵעֲרֵמַת סִיגִים: בָּכָה עַל מַעֲשֵׂהוּ.

המלך. נֵלֵךְ נָא, גֶּרְטְרוּד!

בְּטֶרֶם אוֹר־חַמָּה יִשַּׁק רָאשֵׁי הָרִים,

נַגְלֵהוּ בִּסְפִינָה; וְלַנְּבָלָה הַזֹּאת

עָלֵינוּ בִּתְבוּנָה וּבַהֲדַר־מַלְכוּת

לִתֵּן פָּנִים וְכַפָּרָה. – הֵי גִּילְדֶנְשְׂטֶרְן!

(רוזנקרנץ וגילדנשטרן חוזרים.)

לְכוּ נָא, יְדִידַי, וּקְחוּ אִתְּכֶם עֶזְרָה!

בְּטֵרוּפוֹ רָצַח כָּאן הַמְלֶט אֶת פּוֹלוֹנְיוּס

וְטִלְטְלוֹ הַחוּצָה מֵחֲדַר אִמּוֹ.

חַפְּשׂוּהוּ, בִּדְבָרִים שַׁדְּלוּהוּ וְהָבִיאוּ

אֶת הַגְּוִיָּה לְאֹהֶל־הַצְּלָמִים. מַהֵרוּ!

(רוזנקרנץ וגילדנשטרן יוצאים.)

נֵלֵךְ, גֶּרְטְרוּד, נִקְרָא רֵעֵינוּ הַנְּבוֹנִים

וְנוֹדִיעֵם גָּלוּי הָאֹמֶר שֶׁגָּמַרְנוּ

וְגַם הַמַּעֲשֶׂה הָרָע אֲשֶׁר בָּאָנוּ;

וְלַחַשׁ הָרְכִילוּת, שֶׁרַעֲלוֹ הוֹלֵךְ

עַד יַרְכְּתֵי עוֹלָם יָשָׁר לַמַּטָּרָה

כְּקֶלַע הַתּוֹתָח, אוּלַי יַחְטִיא אֶת שְׁמֵנוּ

וְיַעֲלֶה בַּתֹּהוּ. בּוֹאִי וְנֵלְכָה!

נַפְשִׁי בִּי הוֹמִיָּה מִפַּחַד וּמְבוּכָה.

(יוצאים.)


תמונה שניה

חדר אחר בארמון.

נכנס המלט.


המלט. הֻטְמַן לָבֶטַח.

רוזנקרנץ וגילדנשטרן.

(מאחורי הבמה.)

          הַמְלֶט! נְסִיכֵנוּ הַמְלֶט!

המלט. הָס! מָה הַקּוֹל הַזֶּה? מִי זֶה קוֹרֵא לְהַמְלֶט?

הִנֵּה־הִנָּם!

(רוזנקרנץ וגילדנשטרן נכנסים.)

רוזנקרנץ. מַה זֹּאת לְגוּף הַמֵּת עָשִׂיתָ, הַנָּסִיךְ?

המלט. שַׂמְתִיו עִם הֶעָפָר, מִמֶּנּוּ יְסוֹדוֹ.

רוזנקרנץ. אֱמֹר: אַיֵּה הַמֵּת? נֵלֵךְ וְנַכְנִיסוֹ

לְאֹהֶל־הַצְּלָמִים.

המלט.           אַל תַּאֲמִינוּ עוֹד.

רוזנקרנץ. בַּמֶּה?

המלט. כִּי אֶת סוֹדְכֶם אוּכַל לִשְׁמֹר, וְאֶת סוֹדוֹתַי שֶׁלִּי לֹא אוּכַל. וְעוֹד: מַה תְּשׁוּבָה יָשִׁיב בֶּן־הַמֶּלֶךְ, וְהַחוֹקְרוֹ הוּא סְפוֹג?

רוזנקרנץ. וְכִי סְפוֹג אֲנִי בְּעֵינֶיךָ, הַנָּסִיךְ?

המלט. כֵּן, אֲדוֹנִי: הַסּוֹפֵג אֶל קִרְבּוֹ אֶת חַסְדֵי הַמֶּלֶךְ, אֶת שַׁלְמוֹנָיו וּמִצְוֹותָיו. אַךְ בְּסוֹפוֹ שֶׁל חֶשְׁבּוֹן עֲשׂוּיִים מְשָׁרְתִים אֲשֶׁר כָּאֵלֶּה לְהוֹעִיל לַמֶּלֶךְ אֶת הַתּוֹעֶלֶת הַמְצֻיֶּנֶת בְּיוֹתֵר; הוּא מַחֲזִיקָם, כְּקוֹף זֶה הַמַּחֲזִיק אֱגוֹזִים מֵאֲחוֹרֵי לֶחְיוֹ: תְּחִלָּה יִתְּנֵם לְתוֹךְ פִּיו, וְאַחַר־כָּךְ יִבְלָעֵם; לִכְשֶׁיִּצְטָרֵךְ לְמַה שֶּׁנִּסְתַּפֵּג בְּךָ, כִּמְעַט יִלְחָצְךָ, וְשׁוּב כַּסְּפוֹג הַזֶּה יָבֵשׁ הִנֶּךָּ.

רוזנקרנץ. לֹא נְהִירִים לִי דְּבָרֶיךָ, הַנָּסִיךְ.

המלט. אֶשְׂמַח מְאֹד עַל זֹאת; דִּבְרֵי־עָרְמָה יָנוּמוּ בְּאָזְנֵי הַכְּסִיל.

רוזנקרנץ. הַנָּסִיךְ, עָלֶיךָ לוֹמַר לָנוּ, אַיֵּהוּ גּוּפוֹ שֶׁל הַמֵּת, וְלָלֶכֶת עִמָּנוּ אֶל הַמֶּלֶךְ.

המלט. הַגּוּף הוּא עִם הַמֶּלֶךְ, אַךְ הַמֶּלֶךְ אֵינוֹ עִם הַגּוּף. הַמֶּלֶךְ הוּא מִין חֵפֶץ…

רוזנקרנץ. “חֵפֶץ”, הַנָּסִיךְ?

המלט. אֲשֶׁר אֵין חֵפֶץ בּוֹ; הוֹלִיכוּנִי אֵלָיו. “הֵחָבֵא לְךָ, שׁוּעָל, וְכֻלָּם אַחֲרֶיךָ!”

(יוצאים.)


תמונה שלישית

חדר אחר בארמון.

נכנס המלך עם הפמליא שלו.


המלך. שָׁלַחְתִּי לְחַפְּשׂוֹ וְהַגְּוִיָּה לִמְצֹא.

גְּדוֹלָה הַסַּכָּנָה כִּי יִתְהַלֵּךְ חָפְשִׁי

אַךְ לְהַחְמִיר עִמּוֹ דִינֵנוּ לֹא נוּכַל,

לְפִי שֶׁאוֹהֲבוֹ הֲמוֹן־הָאֱוִילִים,

שֶׁלֹּא לְפִי שִׂכְלוֹ יִשְׁפֹּט, רַק לְעֵינָיו;

וּבְכָל מָקוֹם שֶׁכָּךְ, שָׁם יִשָּׁקֵל הָעֹנֶשׁ,

וְלֹא הַחֵטְא עַצְמוֹ. לְשֵׁם נִקְיוֹן־כַּפֵּינוּ,

צָרִיךְ שֶׁגֵּרוּשׁוֹ־לְפֶתַע יֵרָאֶה

כְּדִין שֶׁנַּעֲשָׂה בְּמַחְשָׁבָה תְּחִלָּה.

מַדְוֶה אָנוּשׁ נִרְפָּא רַק בִּתְרוּפָה נוֹאֶשֶׁת,

אוֹ אֵין לוֹ כָּל מַרְפֵּא.

(נכנס רוזנקרנץ.)

          וּבְכֵן? מַה נִּהְיְתָה שָׁם?

רוזנקרנץ. אֵיפֹה אֶת הַגְּוִיָּה הִטְמִין, מַלְכִּי הָרָם,

נִלְאֵינוּ לְחָקְרוֹ.

המלך.           וְהוּא עַצְמוֹ אֵיפֹה?

רוזנקרנץ. בַּחוּץ, מַלְכִּי; עָצוּר, נָכוֹן לִפְקֻדָּתֶךָ.

המלך. וּבְכֵן, יוּבָא אֵלָי.

רוזנקרנץ. הֵי גִּילְדֶנְשְׂטֶרְן! חִישׁ, הָבֵא אֶת הַנָּסִיךְ.

(נכנסים המלט וגילדנשטרן.)

המלך. וּבְכֵן, הַמְלֶט, הֵיכָן פּוֹלוֹנִיּוּס?

המלט. בִּסְעֻדַּת־הָעֶרֶב.

המלך. “בִּסְעֻדַּת־הָעֶרֶב”? אֵיפֹה?

המלט. לֹא בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא אוֹכֵל, אֶלָּא בַּמָּקוֹם שֶׁאוֹכְלִים אוֹתוֹ; כְּנֶסֶת גְּדוֹלָה שֶׁל תּוֹלָעִים פּוֹלִיטִיִּים כְּבָר שׁוֹקֶדֶת עָלָיו. הַתּוֹלָע – הֲלֹא מֶלֶךְ־הַמְּלָכִים הוּא בְּכָל עִסְקֵי הָאֲכִילָה. אָנוּ מְפַטְּמִים אֶת כָּל הַיְצוּרִים שֶׁבָּעוֹלָם, כְּדֵי לְפַטֵּם בָּהֶם אֶת עַצְמֵנוּ, וּמְפַטְּמִים אֶת עַצְמֵנוּ, לְמַעַן הָרִמָּה. הַמֶּלֶךְ הַשָּׁמֵן וְהַקַּבְּצָן הַכָּחוּשׁ – הֲלֹא מַטְעַמִּים שׁוֹנִים הֵם, מַאֲכָלוֹת שְׁנַיִם, אַךְ לְשֻׁלְחָן אֶחָד; זֶה סוֹף־פָּסוּק.

המלך. וַי לִי, וַי לִי!

המלט. יָכוֹל אָדָם לָצוּד דָּג בְּתוֹלַעַת, שֶׁאָכְלָה מִבְּשָׂרוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, וְלֶאֱכֹל אֶת הַדָּג, שֶׁבָּלַע אוֹתָהּ תּוֹלָעַת.

המלך. מַה כַּוָּנָתְךָ לוֹמַר בָּזֶה?

המלט. לֹא־כְלוּם; לֹא נִתְכַּוַּנְתִּי אֶלָּא לְהַרְאוֹתְךָ, כֵּיצַד יָכוֹל מֶלֶךְ לָצֵאת לְמַסָּעָיו בְּתוֹךְ בְּנֵי־מֵעָיו שֶׁל עָנִי־וְאֶבְיוֹן.

המלך. אֵיפֹה פּוֹלוֹנִיּוּס?

המלט. בְּגַן הָעֵדֶן; שְׁלַח שָׁמָּה אִישׁ לִרְאוֹתוֹ; וְאִם לֹא יִמְצָאֶנּוּ שָׁם, צֵא נָא בְּעַצְמְךָ לְבַקְּשׁוֹ בַּגֵּיהִנּוֹם. אַךְ אִם תְּבַקְּשֵׁהוּ חֹדֶשׁ יָמִים וְלֹא תִּמְצָאֵהוּ, הֲלֹא בְּאַפְּךָ תְּרִיחֵהוּ בַּעֲלוֹתְךָ בַּמַּדְרֵגוֹת אֶל הַיָּצִיעַ.

המלך. (לאחדים ממשרתיו.)

לְכוּ, חַפְּשׂוּהוּ שָׁם!

המלט. הוּא יְחַכֶּה לָכֶם עַד שֶׁתָּבוֹאוּ.

(המשרתים יוצאים.)

המלך. לְמַעַן בִּטְחוֹנֶךָ, הַמְלֶט, שֶׁאוֹתוֹ

נוֹקִיר בְּלֵב שָׁלֵם, כְּשֵׁם שֶׁנִּצְטַעֵר

עַל מַעַשְׂךָ הָרַע, – עָלֵינוּ לְשַׁלְּחֶךָ

מַהֵר כְּאֵשׁ בָּזָק; הִכּוֹן אֵפוֹא לַדֶּרֶךְ.

מוּכֶנֶת הַסְּפִינָה, הָרוּחַ הִיא יָפָה,

רֵעֶיךָ מְחַכִּים, וּכְבָר הַכֹּל נָכוֹן

לְאַנְגְּלִיָּה.

המלט.      לְאַנְגְּלִיָּה?

המלך.         כֵּן, הַמְלֶט.

המלט.             טוֹב!

המלך. אָמְנָם, לוּ אַךְ יָדַעְתָּ אֶת כַּוָּנוֹתַי.

המלט. רוֹאֶה אָנֹכִי אֶת אַחַד הַכְּרוּבִים הָרוֹאֶה אוֹתָן. – אַךְ הָבוּ־נָא; לְאַנְגְּלִיָּה! – שָׁלוֹם לָךְ, אִמִּי הַיְקָרָה.

המלך. אָבִיךָ אוֹהַבְךָ, הַמְלֶט!

המלט. אִמִּי: אָב וְאֵם – בַּעַל וְאִשָּׁה הֵם; בַּעַל וְאִשָּׁה – בָּשָׂר אֶחָד הֵם; עַל־כֵּן: אִמִּי. – הָבוּ־נָא, לְאַנְגְּלִיָּה!

(יוצא.)

המלך. צְאוּ בְּעִקְּבוֹתָיו וְלַסְּפִינָה מִשְׁכוּהוּ;

מַהֵר, כִּי זֶה חֶפְצִי: יַפְלִיג עוֹד זֶה הַלָּיְלָה;

לְכוּ! וְכָל הַשְּׁאָר אֲשֶׁר כָּרוּךְ בָּזֶה

עָרוּךְ כְּבָר וְחָתוּם. לְכוּ־נָא, הִזְדָּרֵזוּ!

(רוזנקרנץ וגילדנשטרן יוצאים.)

הוֹ אַנְגְּלִיָּה, וְאַתְּ, אִם חִבָּתִי יָקְרָה לָךְ

(כְּפִי אֲשֶׁר כְּפָאֵךְ כֹּחִי לְהוֹקִירָהּ:

כִּי עוֹד אָדֹם וָחַי בָּךְ פֶּצַע מַחֲצָהּ

שֶׁל חֶרֶב דֶּנֶמַרְק, וּבְיִרְאָתֵךְ תּוֹאִילִי

לָשֵׂאת לִי מַס־כָּבוֹד), – אֲזַי לֹא תִּנְהֲגִי

זִלְזוּל בְּצַו מַלְכוּת, אֲשֶׁר בִּכְתָב־אִגֶּרֶת

יוֹדִיעַ בַּעֲלִיל אֶת תֹּקֶף רְצוֹנֵנוּ:

מוֹת הַמְלֶט לְאַלְתַּר! הוֹ אַנְגְּלִיָּה, עֲשִׂי זֹאת.

כְּאֵשׁ־קַדַּחַת הוּא מַרְתִּיחַ בְּדָמִי;

וְלָךְ הוּא הַמַּרְפֵּא! וְעַד אֲשֶׁר אֶשְׁמַע,

כִּי אֶת חֶפְצִי עָשִׂית, אֵין שִׂמְחָתִי שְׁלֵמָה.

(יוצא.)


תמונה רביעית

מישור בדניה.

נכנסים פורטינברס, קצין וחיילים בסך.


פורטינברס. לֵךְ, הַקָּצִין, וְשִׂים שָׁלוֹם לְמֶלֶךְ דֶּנְמַרְק,

אֱמֹר לוֹ, כִּי עַל סְמָךְ הַסְכָּמָתוֹ בִּקַּשְׁתִּי

הַזְּכוּת לְמַעֲבַר גְּדוּדַי בִּגְבוּל אַרְצוֹ.

מְקוֹם־הָרְאָיוֹן, הֲלֹא יָדַעְתָּ, אֵי הוּא.

וְאִם דָּבָר אֵלַי לְהֹוד־רוֹמְמוּתוֹ,

מִיָּד אָבוֹא אֶצְלוֹ לָתֵת כָּבוֹד וִיקָר;

כָּזֹאת הַגִּידָה לּוֹ.

הקצין.           כְּמִצְוָתְךָ, נָסִיךְ.

פורטינברס. קָדִימָה, לְאִטְּכֶם!

(פורטינברס והחיילים יוצאים. נכנסים: המלט, רוזנקרנץ, גילדנשטרן ועוד.)

המלט. שֶׁל מִי הוּא זֶה הַגַּיִס, אֲדוֹנִי?

הקצין. שֶׁל נוֹרְבֶג, אַלּוּפִי.

המלט. וּלְאָן יָשִׂים פָּנָיו, יֻרְשֶׁה נָא לִי לָדַעַת.

הקצין. פָּנָיו לִמְחוֹז בְּפוֹלִין.

המלט. מִי הוּא מְפַקְּדוֹ?

הקצין. הוּא פוֹרְטִינְבְּרָס, בֶּן־אָח לְנוֹרְבֶג הַזָּקֵן.

המלט. וּמַה כַּוָּנָתוֹ: לִפְרֹץ לְפוֹלִין פְּנִימָה

אוֹ רַק לָבוֹא עַד גְּבוּל?

הקצין. לְמַעַן הָאֱמֶת, וּבְלִי תּוֹסְפוֹת־דְּבָרִים:

עָלִינוּ כְּדֵי לִכְבּשׁ כִּבְרָה אַחַת קְטַנָּה,

שְׁאֵין תּוֹעֶלֶת בָּהּ, אֶלָּא הַשֵּׁם בִּלְבָד;

בַּחֲמִשָּׁה זְהוּבִים אֶמְאַס בָּהּ מִלַּחְכֹּר;

וְגַם כִּי תַּעֲמֹד לְמֶכֶר־לִצְמִיתוּת,

הֵן לֹא תָּבִיא יוֹתֵר לְנוֹרְבֶג אוֹ לְפוֹלִין.

המלט. אִם כֵּן, הַפּוֹלָנִים עָלֶיהָ לֹא יָגֵנּוּ?

הקצין. לֹא־כֵן, כִּי כְּבָר הָפְקַד עָלֶיהָ חֵיל־מַצָּב.

המלט. אַלְפַּיִם חַיָּלִים, דּוּקָטִים רִבּוֹתַיִם –

אֵין דַּי בָּהֶם לִפְסֹק בְּרִיב עַל זֶה הַקַּשׁ!

הִנֵּה הִיא הַמֻּרְסָה, מֻרְסַת הַשְׁקֵט וָשֶׁפַע,

שֶׁנִתְגַּלְעָה בִּפְנִים, וְלֹא נוֹדַע בַּחוּץ,

מַדּוּעַ מֵת הָאִישׁ. – חֵן־חֵן לַאֲדוֹנִי.

הקצין. הָאֱלֹהִים עִמְּךָ. (יוצא.)

רוזנקרנץ.           אוּלַי תֵּלֵךְ אִתָּנוּ?

המלט. עִבְרוּ נָא לְפָנַי; כָּרֶגַע אַשִּׂיגְכֶם.

(כולם, חוץ מהמלט, יוצאים.)

אֵיכָה כָּל הַמְּסִבּוֹת יְקַטְרְגוּ אוֹתִי

וְנִקְמָתִי נִרְפָּה יַמְרִיצוּ! מָה אֱנוֹשׁ,

אִם כָּל תַּכְלִית יָמָיו וְרֹאשׁ־תַּעֲנוּגָיו

הֵם אַךְ יָשׁוֹן וּזְלוֹל! כָּמוֹהוּ כִּבְהֵמָה.

אָכֵן מִי שֶׁחַנָּנוּ דַעַת וּבִינָה

לִרְאוֹת אָחוֹר וָקֶדֶם, לֹא נָטַע בַּלֵּב

סְגֻלַּת־יִקְרַת כָּזֹאת, זֶה שֵׂכֶל אֱלֹהִי

לְבַעֲבוּר יַרְקִיב לְבַטָּלָה; וּבְכֵן,

אִם שִׁכְחַת בְּהֵמָה הִיא זוֹ, וְאִם הִסּוּס

שֶׁל מֹרֶך, הַמַּרְבֶּה דַקְדֵּק בַּתּוֹצָאוֹת

(דִּקְדּוּק, שֶׁקַּב אֶחָד מִמֶּנּוּ הוּא חָכְמָה,

וּשְׁאָר תִּשְׁעָה קַבִּים הֵם פַּחְדָּנוּת בִּלְבָד), –

מַדּוּעַ זֶה אֶחְיֶה וַאֲשַׁנֵּן בְּלִי־הֶרֶף:

“שׂוּמָה הִיא לַעֲשׂוֹת!” – וְלִי סִבָּה וְעֹז

וִיכֹלֶת לַעֲשׂוֹת. מוֹפְתִים מְלוֹא הָאָרֶץ

יָטִיחוּ בְּפָנַי; הִנֵּה שִׁפְעַת גְּיָסוֹת,

וּמַנְהִיגָהּ נָסִיךְ, עָנֹג, אֲשֶׁר רוּחוֹ

נִפְעֶמֶת מִתְּשׁוּקַת־כָּבוֹד נֶאֱצָלָה;

הוּא בָּז לַתּוֹצָאָה שֶׁנִּסְתְּרָה מִמֶּנּוּ,

וְכָל שֶׁבֶּן־חֲלוֹף, כָּל הַנָּכוֹן־לַפֶּגַע

יַפְקִיר בִּידֵי מַזָּל וּמָוֶת וְאָסוֹן –

גַּם עַל קְלִפַּת־הַשּׁוּם. גַּדְלוּת־אֱמֶת אֵינָהּ

לְהִמָּנַע מֵרִיב בְּאֵין סִבָּה נִכְבֶּדֶת,

אֶלָּא עִנְיָן גָּדוֹל לִמְצֹא בְּרִיב עַל קַשׁ,

עֵת יִסְתַּכֵּן כָּבוֹד. וּמָה, אֵפוֹא, דִּינִי,

דִּין בֵּן לְאָב נִרְצָח וְאֵם שֶׁנִּטְמְאָה

(סוּפוֹת הַמַּסְעִירוֹת שִׂכְלִי וְגַם דָּמִי), –

וְהוּא עוֹמֵד נִרְדָּם וּלְחֶרְפָּתוֹ יִרְאֶה,

אֵיךְ מָוֶת מְרַחֵף עַל רִבּוֹתַיִם נֶפֶשׁ,

שֶׁבַּעֲבוּר דִּמְיוֹן וּמַדּוּחֵי־תְּהִלָּה

אֶל קֶבֶר, כְּאֶל עֶרֶשׂ, יְדַדּוּ – לִלְחֹם

בִּגְלַל מָקוֹם, הַצַּר מִלַעֲרֹךְ בּוֹ קְרָב

וּשְׂדֵה־קְבָרוֹת לַחְפֹּר לְכָל הַחֲלָלִים?!

הָהּ, הִרְהוּרֵי־לִבִּי, לְמִן הַיּוֹם הַזֶּה

הֲגוּ בְּדָם בִּלְבַד, וָלֹא, – אֶתְכֶם אֶבְזֶה!

(יוצא.)


תמונה חמישית

אלסינור, חדר בארמון.

נכנסים המלכה, הורציו ואציל.


המלכה. לֹא אֲדַבֵּר עִמָּהּ.

האציל. הִיא מַפְגִּיעָה מְאֹד; אָכֵן תּוֹעַת־לֵבָב הִיא;

הֲלָךְ־נַפְשָׁהּ יָעִיר חֶמְלָה.

המלכה.           וּמַה חֶפְצָהּ?

האציל. דּוֹבֶרֶת עַל אָבִיהָ; סָחָה כִּי גֻנְּבָה

אֵלֶיהָ הַשְּׁמוּעָה, שֶׁיֵּשׁ תְּכָכִים בָּאָרֶץ;

גּוֹנְחָה; מַכָּה עַל לֵב; רוֹגְזָה עַל לֹא־דָבָר;

דְּבָרֶיהָ אֲפֵלִים, בִּינָה־וְלֹא־בִּינָה;

אַךְ לַהַג־דִּמְדּוּמָם מֵבִיא לִידֵי הִרְהוּר;

וְהַבְּרִיּוֹת תּוֹהִים עַל סוֹף כַּוָּנָתָהּ,

קוֹשְׁרִים שִׁבְרֵי־פְּסוּקִים, אִישׁ אִישׁ לְפִי רוּחוֹ;

וּלְפִי כָּל נִיד רֹאשָׁהּ, כָּל נִיעַ וּקְרוֹץ־עַיִן

יָכוֹל פְּלוֹנִי לַחְשֹׁד, כִּי יֵשׁ דָּבָר בְּגוֹ,

אָמְנָם בִּלְתִּי בָּרוּר, אַךְ מְבַשֵּׂר רָעוֹת.

הורציו. טוֹב כִּי נִקַּח עִמָּהּ דְּבָרִים; וָלֹא – תִּטַּע

סְפֵקוֹת מְסֻכָּנִים בְּלֵב חוֹרְשֵׁי־זָדוֹן.

המלכה. תָּבוֹא אֵלָי.

(הורציו יוצא.)

(לנפשה.) נַפְשִׁי הַדּוֹאֲבָה, כְּדֶרֶךְ כָּל עָווֹן,

כָּל צֵל נִדָּף הוּא לָהּ כְּרֶמֶז לְאָסוֹן.

חַשְׁדָן הוּא הָאָשָׁם, וּבְגֹדֶל חֲשָׁדָיו

מִפַּחַד גִּלּוּיוֹ יִתְגַּל בְּמוֹ יָדָיו.

(הורציו חוזר עם אופליה.)

אופליה. אֵיפֹה הִיא עֲטַרְתָּהּ וְתִפְאַרְתָּהּ שֶׁל דֶּנְמַרְק?

המלכה. מַה־לָּךְ, אוֹפֶלִיָּה?

אופליה. אֵיכָה אַכִּיר דּוֹדֵךְ מִדּוֹד,

אַכִּיר וְלֹא אֶטְעֶה?

מִגְבַּעַת יֵשׁ לוֹ דְמוּת שַׁבְּלוּל,

סַנְדָּל לוֹ וּמַטֶּה.

המלכה. אֲהָהּ, יַקִּירָתִי, מַה פֵּשֶׁר הַפִּזְמוֹן?

אופליה. מַה? לֹא, בְּבַקָּשָׁה הַקְשִׁיבִי! (שרה.)

הוּא מֵת, אַיֶּלֶת־חֵן, הוּא מֵת,

שָׁבַק חַיִּים, חָלָף.

צְרוֹר דֶּשֶׁא־עֵשֶׂב לְרֹאשׁוֹ,

וְאֶבֶן לְרַגְלָיו.

אֲבוֹי!

המלכה. אוֹפֶלִיָּה, אֲבָל…

אופליה. לֹא, הַקְשִׁיבִי נָא! (שרה.)

צַחִים כַּשֶּׁלֶג תַּכְרִיכָיו…

(נכנס המלך.)

המלכה. אֲבוֹי, הַבֵּט, מַלְכִּי!

אופליה. (שרה.)

…עָטוּר פִּרְחֵי הַמּוֹר;

פַּלְגֵי דְמָעוֹת שֶׁל אַהֲבָה

לִוּוּהוּ אֱלֵי בּוֹר.

המלך. מַה שְּׁלוֹמֵךְ, עַלְמָה נָאָה?

אופליה. שָׁלוֹם לִי, יוֹשִׁיעֲךָ הָאֱלוֹהִים. אוֹמְרִים, כִּי הַלִּילִית הָיְתָה בִּתּוֹ שֶׁל הַנַּחְתּוֹם. אֵל אֱלֹהִים, יוֹדְעִים אָנוּ אֶת אֲשֶׁר הִנֵּנוּ, אַךְ לֹא אֶת אֲשֶׁר נוּכַל לִהְיוֹת. בִּרְכַּת אֱלֹהִים עַל שֻׁלְחָנֶךָ.

המלך. (הצדה.)

רֶמֶז לְאָבִיהָ.

אופליה. אָנָּא, אַל נְדַבֵּר עַל זֹאת; אַךְ אִם יִשְׁאָלוּךָ, מַה פֵּשֶׁר הַדָּבָר וְעָנִיתָ לֵאמֹר: (שרה.)

מָחָר יוֹמוֹ שֶׁל וָלֶנְטִין,

וּכְאוֹר־הַיּוֹם אֵלְכָה

אֶל מוּל חַלּוֹן בֵּיתְךָ, לִהְיוֹת

לְוָלֶנְטִין שֶׁלְךָ.


הוּא קָם וְחִישׁ־מַהֵר פָּתַח

דַּלְתּוֹ הַנְּעוּלָה:

בְּתוּלָה נִכְנֶסֶת אֶל חַדְרוֹ

וְלֹא יוֹצֵאת בְּתוּלָה.

המלך. הָהּ, אוֹפֶלְיָה הַיְקָרָה!

אופליה. הִנֵּה בְּלִי נֵדֶר אֲסַיֵּם: (שרה.)

בְּשֵׁם אֵלִים וְאֶרְאֶלִּים,

חֶרְפָּה הִיא, וַי לִי, וָי!

כָּל גֶּבֶר כָּךְ, אִם רַק יִצְלַח…

זֶה עָוֶל בְּחַיָּי!


הֵן לִפְנֵי־כֵן נִשְׁבַּעְתָּ לִי:

“הָיֹה תִּהְיִי אִשְׁתִּי!”

וְהוּא הֵשִׁיב:

וְכֵן הָיָה, לוּלֵא – אוֹיָה! –

מִהַרְתְּ לִשְׁכַּב אִתִּי.

המלך. הֲכֵן הִיא יָמִים רַבִּים?

אופליה. אֲקַוֶּה, כִּי הַכֹּל יִהְיֶה לְטוֹבָה. עָלֵינוּ לְהַאֲרִיךְ רוּחַ; אַךְ לֹא אוּכַל לִמְנֹעַ עֵינַי מִדִּמְעָה, בְּזָכְרִי כִּי בַּאֲדָמָה קָרָה הִשְׁכִּיבוּהוּ. אָחִי יֵדַע אֶת הַדָּבָר; וַאֲנִי – חֵן־חֵן לָכֶם עַל עֲצַתְכֶם הַטּוֹבָה. – הָבוּ, מֶרְכַּבְתִּי! – לַיְלָה טוֹב, גְּבִירוֹתַי; לַיְלָה טוֹב, גְּבִירוֹתַי הַחֲמוּדוֹת, לַיְלָה טוֹב, לַיְלָה טוֹב. (יוצאת.)

המלך. בְּעִקְּבוֹתֶיהָ צֵא וְשִׂים עָלֶיהָ עָיִן.

(הורציו יוצא.)

הוֹ כּוֹס הַתַּרְעֵלָה שֶׁל עִצָּבוֹן עָמֹק;

שָׁרְשׁוֹ הוּא מוֹת הָאָב. אֲבוֹי לִי, גֶּרְטְרוּד, גֶּרְטְרוּד,

לֹא כִּמְרַגְּלִים בָּדָד הַיִּסוּרִים יָבוֹאוּ,

אֶלָּא גְדוּדִים־גְּדוּדִים! תְּחִלָּה נִרְצַח אָבִיהָ;

אַחַר – נוֹסֵעַ בְּנֵךְ, וְהוּא עַצְמוֹ הֵסֵב

אֶת הַגָּלוּת הַזֹּאת; הָעָם נִגְרָשׁ כֻּלּוֹ,

מַרְתִּיחַ וְנִדְלָח מֵחֶשֶׁד וּלְחָשִׁים

עַל מוֹת פּוֹלוֹנִיּוּס; לֹא מֵחָכְמָה עָשִׂינוּ,

כִּי אַצְנוּ לְטָמְנוֹ; אוֹפֶלְיָה אֻמְלָלָה

טֹרְדָה מֵעַל נַפְשָׁהּ, נִטַּל מְאוֹר־שִׂכְלָהּ,

שֶׁבִּלְעָדָיו צְלָמִים אוֹ רַק חַיּוֹת אֲנַחְנוּ;

וְאַחֲרוֹן הִכְבִּיד, וְהוּא כּוֹלֵל כָּל אֵלֶּה:

בַּסֵּתֶר מִצָּרְפַת חָזַר לְכָאן אָחִיהָ,

נִזּוֹן מִתִּמְהוֹנָיו, נִסְתָּר בְּעַב־עָנָן;

וְיֵשׁ גַּם לַחְשָׁנִים, שֶׁבִּדְבָרִים שֶׁל אֶרֶס

עַל רְצִיחַת אָבִיו יַרְעִילוּ אֶת אָזְנוֹ;

וְזוֹ מְזִמָּתָם, דַּלַּת הַתּוֹאֲנוֹת,

לֹא תֵּרָתַע מִטְּפֹל עָלַי, מִפֶּה לְאֹזֶן,

אֶת הָאָשָׁם הַזֶּה. הָהּ גֶּרְטְרוּד יְקָרָה,

כִּצְרוֹר שֶׁל יְרִיּוֹת כָּל אֵלֶּה יְמִיתוּנִי

מֵאָה מִיתֹות גַּם יָחַד.

(קול רעש מאחורי הקלעים.)

המלכה. אֲבוֹי, מַה קּוֹל הָרַעַשׁ?

המלך. הַשְּׁוַיְצִים, אֵי אַתֶּם? שִׁמְרוּ הֵיטֵב הַשָּׁעַר!

(נכנס אציל שני.)

מַה זֶּה קָרָה?

האציל.           מַלְכִּי, הַצֵּל אֶת נַפְשְׁךָ!

הַיָּם בְּגֵאוּתוֹ, כִּי יַעַל עַל גְּדוֹתָיו,

לֹא יְמַהֵר גַּמֵּא אֶת אֶרֶץ הַשְּׁפֵלָה,

כִּגְבֹר, בְּרֹאשׁ מוֹרְדִים, לָאֶרְטֵס הַצָּעִיר

עַל הַמִּשְׁמָר; הָאֲסַפְסוּף קוֹרֵא לוֹ “מֶלֶךְ”,

וּכְאִלּוּ רַק עַכְשָׁו נִבְרָא עוֹלָם מִתֹּהוּ,

מַסֹּרֶת נֶעֶזְבָה, וְלֹא נֶחְשַׁב מִנְהָג,

שֶׁהֵמָּה לַדְּבָרִים מַסָּד וּמַשְׁעֵנָה,

יָרִיעַ: “בּוֹא, נִבְחָר! יְהִי לָאֶרְטֵס מֶלֶךְ!”

וְכָל לָשׁוֹן וְכַף וְכוֹבַע בְּהֵידָד

יֵרוֹמוּ: “הוּא יִמְלֹךְ! לָאֶרְטֵס הוּא הַמֶּלֶךְ!”

המלכה. אֵיכָה בִּנְתִיב־אַכְזָב תָּהִים צָהֳלָתָם!

חָזוֹר! הִפְכוּ פְּנֵיכֶם, כְּלָבִים שֶׁל דֶּנֶמַרְק!

(קול רעש מאחורי הקלעים.)

המלך. הַשַּׁעַר כְּבָר נִפְרָץ!

(נכנסים לארטס וכלי־זינו עליו, אחריו רבים מבני־דניה.)

לארטס. אֵיפֹה הַמֶּלֶךְ? – צְאוּ, עִמְדוּ כֻּלְּכֶם בַּחוּץ.

הדנים. לֹא, לֹא! נֵלֵךְ עִמְּךָ!

לארטס.           הַנִּיחוּ לִי, הַנִּיחוּ.

הדנים. טוֹב־טוֹב, כְּחֶפְצְךָ.

(יוצאים אל מעבר לדלת.)

לארטס.           תּוֹדָה; שִׁמְרוּ הַשָּׁעַר! –

הָהּ מֶלֶךְ מְנֻוָּל, הָשֵׁב לִי אֶת אָבִי!

המלכה. הַשְׁקֵט נָא, יַקִּירִי!

לארטס. כָּל נֵטֶף דָּם שָׁקֵט הֲלֹא יָעִיד עָלַי,

כִּי בֶּן־זְנוּנִים אֲנִי, כִּי אַבָּא אִישׁ־קַרְנַיִם,

וְאוֹת זוֹנָה יַחְרֹת בְּטָהֳרַת מִצְחָהּ

שֶׁל אִמָּא הוֹרָתִי.

המלך.           לָאֶרְטֵס, מָה הַטַּעַם,

שֶׁמִּרְדְךָ עָצַם כְּמֶרֶד עֲנָקִים? –

הַנִּיחִי, גֶרְטְרוּד, לוֹ, וְלִי אַל תִּדְאֲגִי;

יֵשׁ אֱלֹהִים, וְהוּא מִשְׂגַּב־עֻזּוֹ שֶׁל מֶלֶךְ,

עַד כִּי תּוּכַל בְּגִידָה לִרְאוֹת מְבֻקָּשָׁהּ,

אַךְ לֹא לְהַשִּׂיגוֹ. – אֱמֹר, לָאֶרְטֵס, לָמָּה

יִחַר אַפְּךָ כָּל־כָּך? – הַנִיחִי לוֹ, גֶרְטְרוּדָה.

דַּבֵּר נָא בֶּן־אָדָם!

לארטס.         אַיֵּה אָבִי?

המלך.             הוּא מֵת.

המלכה. אֲבָל לֹא מִיָּדָיו.

המלך.           יִשְׁאַל נָא כִּלְבָבוֹ.

לארטס. הַגֵּד: אֵיךְ מֵת אָבִי? אַךְ בְּלִי תַּעְתּוּעִים!

לַשְּׁאוֹל – הָאֱמוּנִים! וְהַשְּׁבוּעוֹת – לַתֹּפֶת!

לַגֵּיהִנּוֹם – מוּסָר וְרַחֲמֵי־עֶלְיוֹן!

גַּם לֹא אִירָא אָבְדָן! הִנֵּה עַד מָה הִגַּעְתִּי:

מוּכָן אֲנִי לִמְחֹל עַל שְׁנֵי הָעוֹלָמוֹת,

יָבוֹא אֲשֶׁר יָבוֹא, אַךְ אֶת נִקְמַת אָבִי

אֶקֹּם נָא עַד־תֻּמָּהּ!

המלך.           וּמִי מְעַכְֶּבְךָ?

לארטס. לֹא יְעַכְּבֵנִי כְּלוּם; אַךְ רְצוֹנִי בִּלְבָד.

וְאֶמְצָעַי לְכָךְ? אֵיטִיב לְכַלְכְּלָם,

שֶׁגַּם בִּמְעַט אַרְחִיקָה לֶכֶת!

המלך.           שְׁמַע, לָאֶרְטֵס,

אִם יֵשׁ אֶת לְבָבְךָ לָדַעַת דְּבַר־אֱמֶת

עַל מוֹת אָבִיךָ, כְּלוּם שׂוּמָה עַל נִקְמָתְךָ

לִגְרֹף בְּמֵרוֹצָהּ, כְּדֶרֶךְ הַקֻּבְיוּסְטוֹס,

אוֹיֵב וְגַם אוֹהֵב, זוֹכִים וּמַפְסִידִים?

לארטס. לֹא! אֶת אוֹיְבָיו בִּלְבָד.

המלך.           תֹּאבֶה לָדַעַת, מִי הֵם?

לארטס. לְאוֹהֲבֵי אָבִי אֶת זְרוֹעוֹתַי אֶפְתַּח

וּבְחֵפֶץ־לֵב אַרְוֵם דָּמִי בִּמְסִירוּת־נֶפֶשׁ,

כְּדֶרֶךְ הַקָּאָת.

המלך.           הִנֵּה עַכְשָׁו דִּבַּרְתָּ

דְּבָרִים שֶׁל בֵּן מָסוּר וְשֶׁל אָצִיל מֻבְהָק.

כִּי לֹא יָדַי שֶׁלִּי שָׁפְכוּ אֶת דְּמֵי אָבִיךָ,

וְכִי בְּלֵב שָׁלֵם דָּאַבְתִּי עַל מוֹתוֹ, –

יוּבַן לָךְ אֶל־נָכוֹן, כִּנְכוֹן אוֹרוֹ שֶׁל יוֹם

לָעַיִן הָרוֹאָה.

הדנים. (מאחורי הקלעים.)

          הַנִּיחוּ לָהּ לָבוֹא!

לארטס. מַה שָּׁם? מַה קּוֹל הָרַעַשׁ?

(אופליה חוזרת.)

הָהּ לַהַט, שְׁדֹף מֹחִי! הָהּ שֶׁטֶף־דִּמְעוֹתַי,

מְאוֹר־עֵינַי צָרֵב בְּמֶלַח־שִׁבְעָתָיִם!

נִשְׁבַּעְתִּי! שִׁגְעוֹנֵךְ יֻקַּם אַף יְשֻׁלַּם,

עַד כֹּבֶד מִשְׁקָלוֹ יַכְרִיעַ אֶת הַכָּף.

הָהּ פֶּרַח הָאָבִיב! אָחוֹת אֲשֶׁר אָהַבְתִּי!

הָהּ נַעֲרָה תַּמָּה! אוֹפֶלִיָּה שֶׁלִּי!

שָׁמַיִם! הֲתִדְעַךְ בִּינַת עַלְמָה, כִּדְעֹךְ

חַיֵּי זָקֵן? הַטֶּבַע, שֶׁיּוֹדֵעַ־חֵן הוּא,

בְּאָהֳבוֹ יִשְׁלַח חֶמְדַּת כָּל סְגֻלּוֹתָיו

אַחְרֵי אֲהוּב נַפְשׁוֹ.

אופליה. (שרה.)

הֵם גְּלוּי־פָּנִים אוֹתוֹ הוֹבִילוּ;

הוֹי כִּי־טוֹב, הוֹי כִּי־טוֹב, כִּי־נָעִים!

פַּלְגֵי־דְמָעוֹת עָלָיו הִזִּילוּ…

הֲיִי שָׁלוֹם, יוֹנָתִי!

לארטס. הוֹ לוּ שְׁפוּיָה הָיִית וְלִנְקָמָה קָרָאת,

הֵן כָּכָה לֹא הִרְעַשְׁתְּ אֶת לְבָבִי.

אופליה. אַתָּה, שִׁירָה־נָּא: “מַטָּה! מַטָּה!” וְאַתָּה עֲנֵה: “מַטָּה!” הוֹ, מַה יָּפֶה הוּא הַזֶּמֶר לְתוֹמְכוֹת הַפֶּלֶךְ! הֲלֹא הוּא הָעֶבֶד הַבּוֹגֵד אֲשֶׁר גָּנַב אֶת בַּת־אֲדוֹנָיו.

לארטס. דִּבְרֵי־תֹהוּ אֵלֶּה – מָה רַב הוּא מַשְׁמָעָם!

אופליה. הִנֵּה כְּלִיל־הָרִים, – וְהִיא סְגֻלָּה לְמַזְכֶּרֶת; אָנָּא, אֲהוּבִי, זָכְרֵנִי נָא! וְהִנֵּה אַמְנוֹן־וְתָמָר, – וְהוּא לְמַחֲשָׁבוֹת.

לארטס. לֶקַח טוֹב מִפִּי הַשִּׁגָּעוֹן: זִכָּרוֹן וּמַחֲשָׁבָה יָרְדוּ כְּרוּכִים לָעוֹלָם.

אופליה. וְהִנֵּה שַׁחֲלֵי־מַיִם וְיוֹנִיּוֹת; וְהִנֵּה פִּיגָם בִּשְׁבִילֵךְ; וְהִנֵּה גַם בִּשְׁבִילִי; נוּכַל לְכַנּוֹתוֹ בְּשֵׁם “צֶמַח־חֶסֶד לְשַׁבָּתוֹת”; אַךְ עָלַיִךְ לָשֵׂאת אֶת פִּיגָמֵךְ בְּדֶרֶךְ מְיֻחָד; וְהִנֵּה גַם מַרְגָּנִית; אָמַרְתִּי לָתֵת לָךְ גַּם סִגְלִיּוֹת, אַךְ כֻּלָּן נָבְלוּ בְּמוֹת עָלַי אָבִי. אוֹמְרִים, כִּי הוּא מֵת מִיתָה יָפָה… (שרה.)

זֶה רוֹבִּין אָהַבְתִּי, מְשׂוֹשׂ כָּל חַיַּי…

לארטס. יָגוֹן וּמַכְאוֹבוֹת, אֲפִלּוּ גֵיהִנּוֹם –

לַכֹּל הִיא מְשַׁוָּה אֲרֶשֶׁת חֵן וָנֹעַם.

אופליה. (שרה.)

הַאֻמְנָם לֹא יָשׁוּב לְעוֹלָם?

הַאֻמְנָם לֹא יָשׁוּב לְעוֹלָם?

לֹא וָלֹא, הוּא נִקְבַּר,

מִשְׁכָּנוֹ הוּא עָפָר,

הוּא מֵת, לֹא יָשׁוּב לְעוֹלָם.


הִלְבִּין מִנִּי שֶׁלֶג זְקָנוֹ,

כְּעֵין הַפִּשְׁתָּה שְׂעָרוֹ;

הוּא הָלַךְ, הוּא לֹא שָׁב,

קִינוֹתֵינוּ לַשָּׁוְא,

יִמְתְּקוּ לוֹ רִגְבֵי־עֲפָרוֹ!

לוֹ וּלְכָל שְׁלוּמֵי־הָאֱמוּנִים, אָמֵן, כֵּן יְהִי רָצוֹן. – אֱלֹהִים עִמָּכֶם! (יוצאת.)

לארטס. הַבֵּט, אֵלִי, וּרְאֵה!

המלך. הַרְשֵׁנִי לְדַבֵּר עַל צַעַרְךָ, לָאֶרְטֵס,

וְאַל תִּמְנַע מִמֶּנִּי אֶת זְכוּתִי. נֵלֵךְ

וּבְחַר כְּחֶפְצְךָ רֵעִים חַכְמֵי־לֵבָב,

וְהֵמָּה יִשְׁמְעוּ וְיִשְׁפְּטוּ בֵּינֵינוּ;

אִם יִמְצְאוּ, כִּי יָד לִי בַּדָּבָר הַזֶּה,

וְלוּא בַּעֲקִיפִין, אֲזַי אֶתֵּן כִּתְרִי,

חַיַּי וּמַמְלַכְתִּי וְכָל אֲשֶׁר שֶׁלִּי הוּא –

פָּנֶיךָ לְכַפֵּר; וָלֹא, – הוֹאִילָה־נָּא

לְהַאֲרִיךְ עִמִּי אֶת רוּחֲךָ מְעַט,

וְיָד אַחַת עִמְּךָ נִפְעַל וְנִשְׁתַּדֵּל

הָנִיחַ דַּעְתְּךָ.

לארטס.           לוּ יְהִי כֵן;

אַךְ מְסִבּוֹת מוֹתוֹ וּקְבוּרָתוֹ בַּסֵּתֶר,

בְּלִי חֶרֶב וּמָגֵן וְשֶׁלֶט־גִּבּוֹרִים,

בְּלִי טֶקֶס־אַבִּירִים, בְּלִי הֲלִיכוֹת־כָּבוֹד, –

כָּל זֶה צוֹעֵק אֵלַי מִשְׁמֵי־מָרוֹם לָאָרֶץ

לְפֵשֶׁר הַדָּבָר לַחְקֹר.

המלך.           חֲקֹר כַּדָּת!

וּבַאֲשֶׁר הַפֶּשַׁע – הַקַּרְדֹּם יִנְחַת.

אֲבַקֶּשְׁךָ, נֵלֵךְ נָא.

(יוצאים.)


תמונה שישית

חדר אחר בארמון.

נכנס הורציו ומשרת.

הורציו. מִי הֵמָּה שֶׁחֶפְצָם הוּא לְדַבֵּר עִמִּי?

המשרת. מַלָּחִים, הֵם, סֶר; וּלְדִבְרֵיהֶם, אִגְּרוֹת יֵשׁ עִמָּהֶם אֵלֶיךָ.

הורציו. לֵךְ, הֲבִיאֵם אֵלָי.

(המשרת יוצא.)

נִלְאֵיתִי לְהָבִין, מִי בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ

יָכוֹל לִדְרשׁ שְׁלוֹמִי לְפֶתַע, אִם לֹא הַמְלֶט.

(המלחים נכנסים.)

מלח א. יְבָרֶכְךָ אֱלֹהִים, סֶר!

הורציו. יְבָרֶכְךָ גַם אָתָּה!

מלח א. וְכֵן יַעֲשֶׂה, סֶר, אִם יִהְיֶה רָצוֹן מִלְּפָנָיו. הִנֵּה אִגֶּרֶת אֵלֶיךָ, סֶר, – שְׁלוּחָה הִיא מֵעִם הַצִּיר אֲשֶׁר נָסַע לְאַנְגְּלִיָּה, – אִם אָמְנָם הוֹרָצְיוֹ שִׁמְךָ, כַּאֲשֶׁר הוֹדִיעוּנִי.

הורציו. (קורא.)

הוֹרָצְיוֹ, אַחֲרֵי קְרִיאַת כְּתָב זֶה, תֵּן נָא לָאֲנָשִׁים הַלָּלוּ מַהְלְכִים לִרְאוֹת אֶת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ: יֵשׁ עִמָּהֶם אִגְּרוֹת אֵלָיו. כִּמְעַט עָשִׂינוּ יָמִים שְׁנַיִם בְּלֵב־יָם, וְהִנֵּה סְפִינַת־פִּירָטִים עֲרוּכָה־לְמִלְחָמָה רוֹדֶפֶת אַחֲרֵינוּ לְהַשִּׂיגֵנוּ; וּלְפִי שֶׁרָאִינוּ, כִּי מְהִירַת־שַׁיִט הִיא סְפִינָתָם מִסְּפִינָתֵנוּ, עַל־כָּרְחֵנוּ לָבַשְׁנוּ עֹז, וּבְעֵת הַנַּפְתּוּלִים קָפַצְתִּי אֶל סְפִינָתָם; אוֹתוֹ רֶגַע נִתְפָּרְדוּ הַסְּפִינוֹת, וְכָךְ נִשְׁבֵּיתִי אֲנִי לְבַדִּי. הֵמָּה נָהֲגוּ בִּי מַעֲשֵׂה לִסְטִים נְדִיבֵי־לֵב; אַךְ בְּמַחֲשָׁבָה־תְּחִלָּה עָשׂוּ מַה שֶּׁעָשׂוּ; עַתָּה עָלַי לְשַׁלֵּם לָהֵם כִּגְמוּלָם. הִשְׁתַּדֵּל שֶׁהָאִגְּרוֹת יָבוֹאוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וְאַתָּה חוּשָׁה־נָּא לָבוֹא אֶצְלִי, כְּמִי שֶׁנָּס מִפְּנֵי הַמָּוֶת. יֵשׁ עִמִּי לְהַגִּיד לְךָ מִפֶּה לְאֹזֶן כַּמָה דְבָרִים אֲשֶׁר יַעְתִּיקוּ מִלִּים מִפִּיךָ; אַף־עַל־פִּי שֶׁקַּלִּים הֵמָּה לְעֻמַּת כֹּבֶד עִנְיָנָם. הַבַּחוּרִים הַטּוֹבִים הַלָּלוּ יְבִיאוּךָ לִמְקוֹם מִשְׁכָּנִי עָתָּה. רוֹזֶנְקְרַנְץ וְגִילְדְנְשְׂטֶרְן עוֹשִׂים דַּרְכָּם לְאַנְגְּלִיָּה; דְּבָרִים הַרְבֵּה יֵשׁ עִמִּי לְסַפֵּר לְךָ עֲלֵיהֶם. הֱיֵה שָׁלוֹם. כְּבִרְכַּת הָאִישׁ אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי שֶׁלְךָ הוּא, הַמְלֶט".

נֵלֵךְ וַאֲפַלֵּס הַדֶּרֶךְ לָאִגְּרוֹת;

וּמַהֲרוּ מְאֹד לָשׁוּב וּלְהוֹבִילֵנִי

לָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁלַח אֶת אֵלֶּה בִּידֵיכֶם.

(יוצאים.)


תמונה שביעית

חדר אחר באולם.

נכנסים המלך ולארטס.


המלך. עַכְשָׁו נִקְיוֹן־כַּפַּי יוֹכִיחַ מַצְפּוּנְךָ,

וְאֶל חַדְרֵי לִבְּךָ כְּרֵעַ תְּבִיאֵנִי,

אַחַר אֲשֶׁר בְּאֹזֶן בּוֹחֲנָה שָׁמַעְתָּ,

כִּי מְרַצְּחוֹ שֶׁל אַבָּא הוּא שֶׁהִתְנַכֵּל

גַּם לְנַפְשִׁי.

לארטס.           נִרְאֶה שֶׁכֵּן; אֲבָל אֱמָר־נָא:

מַדּוּעַ מַעֲשָׂיו, אֲשֶׁר מָלְאוּ דָמִים,

מָנַעְתָּ מִמִּשְׁפָּט, כְּכָל אֲשֶׁר נִדְרַשְׁתָּ

מִטַּעֲמֵי בִּטְחָה וְשֵׂכֶל־הַיָּשָׁר

וּשְׁאָר הַנִּמּוּקִים?

המלך.           מִשְּׁנַיִם טְעָמִים,

שֶׁיִּתָּכֵן מְאֹד שֶׁקַּלּוּ בְּעֵינֶיךָ,

אַךְ בְּעֵינַי כָּבְדוּ. אִמּוֹ חַיָּה כִּמְעַט

מִזִּיו־פָּנָיו בִּלְבַד; וְאָנֹכִי גוּפִי

(אַחַת הִיא אִם זְכוּתִי הִיא זֹאת, אוֹ אֲסוֹנִי), –

חַיַּי וְנִשְׁמָתִי כֹּה נִצְמְדוּ אֵלֶיהָ,

שֶׁכְּמוֹ כּוֹכָב סוֹבֵב בִּמְסִלָּתוֹ בִּלְבַד,

לִי אֵין חַיִּים בִּלְתָּהּ. הַטַּעַם הַשֵּׁנִי,

אֲשֶׁר יָנִיא אוֹתִי מִכָּל פִּרְסוּם־דָּבָר,

הִיא אַהֲבַת הָעָם הַמְסוֹבְבָה אוֹתוֹ;

בָּאַהֲבָה הַזֹּאת כָּל חֲטָאָיו יַטְבִּילוּ,

וְהִיא כְּמַעֲיָן, הַשָׂם עֵצִים לְאֶבֶן,

הוֹפֶכֶת אֶת מוּמָיו לִכְלִיל־הַמַּעֲלוֹת;

עַל־כֵּן קַלִּים חִצַּי מוּל סַעַר עַז כָּל־כָּךְ,

וְאִלּוּ יְרִיתִים, הֵן שָׁבוּ אֶל קַשְׁתִּי,

וְלֹא אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אֵלָיו כּוֹנַנְתִּי.

לארטס. וְכָךְ שָׁכַלְתִּי אָב יָקָר; וַאֲחוֹתִי –

מַדְוֶה חֲשׂוּךְ־מַרְפֵּא קִפְּחָהּ; וְחִין־עֶרְכָּהּ

(אִם יָאֲתָה תְּהִלָּה לְשֶׁאֵינֶנּוּ עוֹד) –

הֲלֹא בִּמְרוֹם הַדּוֹר בְּאֵין תַּחְרוּת מֻצָּב הוּא

כְּסֵמֶל הַשְּׁלֵמוּת. אַךְ עוֹד אֶקַּח נָקָם.

המלך. תָּנוּחַ דַּעְתְּךָ; וְאַל־נָא תְּדַמֶּה

כִּי הִנְנִי קָרוּץ מֵחֹמֶר מְרֻטְפָּשׁ,

עֲדֵי אִם סַכָּנָה תֹּאחַז בִּפְאַת זְקָנִי,

אֹמַר כִּי אַךְ לָצוֹן הוּא. בְּקָרוֹב תִּשְׁמַע

יוֹתֵר מִזֶּה. אָמְנָם אָהַבְתִּי אֶת אָבִיךָ,

אַךְ גַּם נַפְשִׁי אֹהַב; מִכָּאן, הֲלֹא תָּבִין…

(נכנס שליח ובידו אגרות.)

מַה שָׁמָּה? מֶה חָדָשׁ?

השליח.           אִגְּרוֹת, מַלְכִּי, מֵהַמְלֶט:

זֹאת – לַהֲדַר־כְּבוֹדוֹ; וְזֹאת הִיא לַמַּלְכָּה.

המלך. מֵהַמְלֶט!? וְמִי זֶה שֶׁהֱבִיאָן?

השליח. אוֹמְרִים, כִּי מַלָּחִים; אֲנִי לֹא רְאִיתִים;

לִי קְלוֹדִיּוֹ נָתַן; וְהוּא עַצְמוֹ קִבְּלָן

מִמְּבִיאֵיהֶן.

המלך.         לָאֶרְטֵס, שְׁמַע אֶת הַכָּתוּב בָּן. (לשליח.)

פָּטוּר אַתָּה לָלֶכֶת.

(השליח יוצא.)

קורא. "מֶלֶךְ עִזּוּז וָרָם! הִנְּנִי לְהוֹדִיעֲךָ, כִּי בְּעֵירֹם וּבְחֹסֶר־כֹּל הֻצַּגְתִּי עַל חוֹף אֶרֶץ מַמְלַכְתְּךָ. מָחָר אֲבַקֵּשׁ רְשׁוּת לַחֲזוֹת אוֹר־פְּנֵי מַלְכוּתֶךָ וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר אֲחַלֶּה פָּנֶיךָ עַל הַדָּבָר הַזֶּה, אֲסַפֵּר לְךָ כְּמוֹ אֶת סִבַּת שׁוּבִי לְפֶתַע־פִּתְאֹם וּבְדֶרֶךְ מְשֻׁנֶּה בְּיוֹתֵר.

          הַמְלֶט".

מַה פֵּשֶׁר הַדָּבָר? הֲגַם הַשְּׁאָר חָזְרוּ,

אוֹ רַק מִרְמָה הִיא זֹאת וַאֲחִיזַת־עֵינַיִם?

לארטס. הִכַּרְתָּ אֶת הַכְּתָב?

המלך.           יַד הַמְלֶט הִיא. “עֵירֹם!”

וְכָאן, בַּתּוֹסָפָה, אוֹמֵר הוּא: “לְבַדִּי”.

הֲיֵשׁ עִמְּךָ עֵצָה?

לארטס. אוֹבֵד־עֵצוֹת אֲנִי. אֲבָל יָשׁוּב נָא הֵנָּה;

הוֹ מַה מְּאֹד יֵחַם לִבִּי בְּמַכְאוֹבוֹ,

בְּעֵת חָשְׁבִי – הִנֵּה אָטִיחַ בְּפָנָיו:

“כָּזֹאת עוֹלַלְתָּ לִי!”

המלך.           אִם כָּךְ אֵפוֹא, לָאֶרְטֵס,

(אֲבוֹי לִי אִם זֶה כָּךְ, וְאוֹי אִם אֵין זֶה כָּךְ)

אֲנִי אוֹרְךָ הַדֶּרֶךְ.

לארטס. כֵּן יִהְיֶה, מַלְכִּי,

אִם לֹא דַרְכֵי שָׁלוֹם תּוֹרֵנִי עַל כָּרְחִי.

המלך. רַק לִשְׁלוֹמְךָ אַתָּה. וְאִם אָמְנָם בִּטֵּל

אֶת מַסָּעוֹ וְשָׁב, וְאֵין עוֹד אֶת לִבּוֹ

הַמְשִׁיך דַּרְכּוֹ, אֲזַי אַטֵּהוּ לַעֲשׂוֹת

עֲלִילִיָּה, אֲשֶׁר הִבְשִׁילָה בִּלְבָבִי,

וּבָהּ, בְּאֵין מִפְלָט, יִפֹּל; וְאַף נִדְנוּד

שֶׁל דֹּמִי לֹא יָעִיר הַמָּוֶת הַלָּזֶה;

וְכָאן גַּם הוֹרָתוֹ תִּרְאֶה לֹא מְזִמָּה,

כִּי אִם מִקְרֶה בִּלְבָד.

לארטס.           הַנְחֵנִי נָא, מַלְכִּי,

וְשִׁבְעָתַיִם אִם בָּחַרְתָּ לְשִׂימֵנִי

הַכְּלִי לְפָעָלְךָ.

המלך.           הַכֹּל עוֹלֶה יָפֶה.

רַבּוֹת דֻּבַּר בְּךָ מִיּוֹם צֵאתְךָ לַדֶּרֶךְ,

גַּם בְּפָנָיו שֶׁל הַמְלֶט, עַל כִּשְׁרוֹן אֶחָד,

שֶׁבּוֹ הִנְּךָ מֻבְהָק; כָּל שְׁאָר מַעֲלוֹתֶיךָ

לֹא עוֹרְרוּ קִנְאָה רַבָּה בְּנֶפֶשׁ הַמְלֶט,

כְּכִשְׁרוֹנְךָ הַזֶּה, אֲשֶׁר לְדַעְתִּי

אֵינוֹ מִן הַכְּבוּדִים.

לארטס.           מַה הַכִּשְׁרוֹן, מַלְכִּי?

המלך. הוּא רַק קִּשׁוּר שֶׁל נוֹי לְכוֹבַע־הַבַּחְרוּת;

אַךְ גַּם תּוֹעֶלֶת בּוֹ; כִּי לְבוּשׁ טַרְזָן וְקַל

נָאֶה הוּא וְיָאֶה לִבְנֵי־הַנְּעוּרִים,

כְּלַזְּקֵנִים – גְּלִימוֹת וְכָל אַדְּרוֹת־שֵׁעָר

לְשֵׁם בְּרִיאוּת הַגּוּף, אוֹ לְהַדְרַת־פָּנִים.

לִפְנֵי חָדְשַׁיִם בָּא לְכָאן אָצִיל נוֹרְמָנִי;

הִכַּרְתִּי צָרְפַתִּים, נִלְחַמְתִּי עִמָּהֶם, –

כֻּלָּם יוֹדְעֵי־רִכְבָּה, אַךְ הַבָּחוּר הַלָּז

מַמָּשׁ כַּשָּׁף הָיָה! נִצְמַד אֶל הָאֻכָּף

וְאֶת סוּסוֹ דִּרְבֵּן לְמַעֲשֵׂי־פְּלָאִים,

כְּאִלּוּ לִפְלַג־גּוּף הָיָה לְרַמָּכוֹ;

וְגַּם בְּדִמְיוֹנִי נִלְאֵיתִי לְשַׁעֵר

אֶת כָּל הַתַּחְבּוּלוֹת וְלַהֲטֵי־הָרֶכֶב

אֲשֶׁר עָשָׂה הַלָּה.

לארטס.           וְזֶה הָיָה נוֹרְמָנִי?

המלך. נוֹרְמָנִי.

לארטס. לַמוֹנְד הוּא, – חֵי נַפְשִׁי!

המלך.           אָמְנָם נָכוֹן, זֶה הוּא.

לארטס. כֵּן, הִכַּרְתִּיו הֵיטֵב; אָמְנָם הוּא אֶבֶן־חֵן,

עֲטֶרֶת בְּנֵי־עַמּוֹ וְתִפְאַרְתָּם.

המלך. וְהוּא סִפֵּר עָלֶיךָ לְפָנֵינוּ

וּבְעֵדוּתוֹ עָלֶיךָ כֹּה הִפְלִיג בְּשֶׁבַח

עַל רֹב חָרִיצוּתְךָ בְּתַחְבּוּלוֹת־מָגֵן,

וּבְיֶתֶר עֹז וּשְׂאֵת – בִּקְרָב־הַחֲרָבוֹת,

עַד שֶׁקָּרָא לֵאמֹר: "אַשְׁרֵי מִי שֶׁיִּרְאֶנּוּ

נִפְתָּל עִם יְרִיבוֹ". כָּל סַיָּפֵי עַמּוֹ,

נִשְׁבַּע הוּא, אַךְ תֵּצֵא לְהִתְיַצֵּב נֶגְדָּם,

מִיָּד יֹאבְדוּ מֵהֶם זְרִיזוּת, מָגֵן וָעָיִן.

וְהָעֵדוּת הַזֹּאת נָסְכָה בְּנֶפֶשׁ הַמְלֶט

אֶת רַעַל הַקִּנְאָה, עַד נִשְׁתּוֹקֵק מְאֹד

כִּי בִּמְהֵרָה תָּשׁוּב וְתִתְנַצַּח עִמּוֹ.

יוֹצֵא מִזֶּה…

לארטס.           מַלְכִּי, מָה הַיּוֹצֵא מִזֶּה?

המלך. לָאֶרְטֵס, הַאֻמְנָם יָקָר לְךָ אָבִיךָ?

אוֹ שֶׁמָּא אֵין אַתָּה אֶלָּא מַרְאִית שֶׁל צַעַר:

פָּנִים וְאֵין לֵבָב?

לארטס.           מַדּוּעַ תִּשְׁאָלֵנִי?

המלך. מֻבְטָחְנִי, כִּי אָמְנָם אָהַבְתָּ אֶת אָבִיךָ,

אֲבָל אֵדַע: הַזְּמָן חוֹלֵשׁ עַל אַהֲבָה,

וְנִסְיוֹנוֹת־חַיִּים הוֹרוּנִי וְנוֹכַחְתִּי,

כִּי זְמַן בִּמְרוּצָתוֹ עוֹמֵס אֶת לַהֲבָהּ.

בְּעֶצֶם שַׁלְהַבְתָּהּ שֶׁל אֵשׁ הָאַהֲבָה

יֵשׁ מִשְּׂרֵפַת פְּתִילָה, אוֹ חֶרֶךְ שֶׁיְּכַבֶּנָּה.

אֵין שׁוּם דָּבָר עוֹמֵד לָנֶצַח בְּטוּבוֹ;

בְּהִגָּדֵשׁ הַטּוֹב עַד שֶׁפַע לְמַכְבִּיר,

וּמֵת בְּשִׁפְעָתוֹ. בִּרְצוֹת אָדָם לִפְעֹל,

שׂוּמָה עָלָיו: מִיָּד! כִּי רְצוֹנוֹ – תְּמוּרוֹת לוֹ,

וּמְנִיעוֹתָיו תָּמִיד תִּרְבֶּינָה, כְּמִסְפַּר

יָדַיִם וּפִיּוֹת וְגִלְגּוּלֵי־מִקְרִים;

אָז הַ“שּׂוּמָה” הַזֹּאת – גְּנִיחָה־לְבַטָּלָה הִיא:

בַּהֲקִלָּהּ – תָּרַע. אוּלָם – לִמְקוֹר הַנֶּגַע!

הֵן הַמְלֶט שָׁב מִיָּד; בַּמֶּה תּוֹכִיחַ לוֹ

כִּי בֵּן אוֹהֵב אַתָּה לֹא רַק בְּדִבּוּר־פֶּה,

כִּי גַם בְּמַעֲשֶׂה?

לארטס. בְּבֵית־הָאֱלֹהִים כַּכֶּלֶב אֶעֶרְפֶנּוּ!

המלך. אָכֵן, בְּשׁוּם מָקוֹם אֵין סֵתֶר לָרוֹצֵחַ,

וְלַנָּקָם אֵין סְיָג; אַךְ לְשֵׁם־כָּךּ, לָאֶרְטֵס,

רָאוּי הוּא שֶׁתֵּשֵׁב סָפוּן בְּחַדְרְךָ;

זֶה הַמְלֶט, בְּשׁוּבוֹ, יִשְׁמַע עַל בּוֹאֲךָ,

וַאֲנָשִׁים נִשְׁלַח לִגְמֹר הַלֵּל עָלֶיךָ

וְכֵפֶל־זִיו לָתֵת לַכֶּתֶר שֶׁקָּשַׁר לָךְ

הַצָּרְפָתִי הַהוּא; אֲזַי נְזַמֶּנְכֶם

וְנִתְעָרֵב בִּמְחִיר עַל רֹאשׁ כָּל אִישׁ מִכֶּם;

לְפִי תֻמּוֹ, נָדִיב, בְּאֵין זִמּוֹת בַּלֵּב,

הוּא לֹא יִבְדֹּק הַחֲרָבוֹת; וְכָךְ תּוּכַל

לִבְחֹר עַל נְקַלָּה, אוֹ בְּמִקְצָת עָרְמָה,

בְּסַיִף מְגֻלֶּה, וּבְמַחַץ־תַּחְבּוּלוֹת

תִּקֹּם נִקְמַת אָבִיךָ.

לארטס.           כָּכָה אֶעֱשֶׂה

וְלַתַּכְלִית הַזֹּאת אֶמְשַׁח אֶת פִּי חַרְבִּי.

מִידֵי רוֹכֵל אֶחָד קָנִיתִי לִי מִשְׁחָה,

הַקַּטְלָנִית כָּל־כָּךְ, שֶׁאַךְ תִּטְבֹּל סַכִּין בָּהּ,

וְדָם תַּקִּיז, – אֲזַי שׁוּם צְרִי שֶׁבָּעוֹלָם,

מִכָּל עִשְׂבוֹת־מַרְפֵּא שֶׁתַּחַת הַיָּרֵחַ,

לֹא עוֹד יִצְלַח לִשְׁמֹר מִמָּוֶת אֶת הָאִישׁ,

שֶׁרַק שָׂרוֹט נִשְׁרַט. בְּאֶרֶס זֶה אַטְבִּיל

אֶת קְצֵה חַרְבִּי שֶׁלִּי, שֶׁאִם פְּגִיעָה קַלָּה

אֶפְגַּע בּוֹ, וְיָמוּת.

המלך.           יֵשׁ לְעַיֵּן בָּזֹאת:

נִשְׁקֹל הַתַּחְבּוּלוֹת, אַף מְסִבּוֹת־הַזְּמָן

שֶׁיֵּשׁ בָּן לְהוֹעִיל; כִּי אִם נַחְטִיא דָבָר,

וּבְרֹעַ בִּצְעוֹנָהּ תִּתְגַּל מְזִמָּתֵנוּ, –

מוּטָב כִּי נִמָּנַע. עַל־כֵּן יֵשׁ לְחַזֵּק

אֶת הַמְּזִמָּה הַזֹּאת בְּתַחְבּוּלָה אַחֶרֶת,

עַל כָּל צָרָה… – הַמְתֵּן! הַנַּח וְאֶתְבּוֹנֵן!… –

בְּרָב פְּאֵר אַמְרֶה עַל חָרִיצוּת־כַּפְּכֶם…

מָצָאתִי!…

בְּתוֹך רִתְחַת־הַקְּרָב, כִּי תִּצְמְאוּ לְמַיִם

(אָכֵן לְצֹרֶךְ זֶה הַגְבֵּר הַתְקָפוֹתֶיךָ!),

וְהוּא יִשְׁאַל לִשְׁתּוֹת, אָכִינָה לּוֹ מֵרֹאשׁ

קֻבַּעַת; וְהָיָה אִם אַךְ יִלְגֹּם מִמֶּנָּה,

גַּם כִּי יַצִּיל נַפְשׁוֹ מֵרַעַל חַרְבְּךָ, –

זְמָמֵנוּ יְבֻצַּע. אַךְ מַה זֶּה?… מָה הָרַעַשׁ?…

(נכנסת המלכה.)

הָהּ מַה לָּךְ, הַמַּלְכָּה?

המלכה. אָסוֹן יִרְדֹּף אָסוֹן, יָגוּד עֲקֵב מִשְׁנֵהוּ,

יָבוֹא בִּיעָף. – לָאֶרְטֵס, אֲחוֹתְךָ טָבְעָה.

לארטס. טָבְעָה? אֲבוֹי! אֵיפֹה?

המלכה. שָׁם עֵץ שֶׁל עֲרָבָה נָטוּי עַל פְּנֵי הַנַּחַל,

וְלֹבֶן צַמַּרְתּוֹ נִשְׁקָף בִּרְאִי מֵימָיו,

אֵלָיו יָרְדָה עִם צְרוֹר זֵרֶיהָ הַנִּפְלִים,

שֶׁל מַרְגָּנִית, נוּרִית, סִרְפָּד, וְזֶה הַצִּיץ,

שֶׁשְּׁמוֹ בְּפִי רוֹעִים עַזֵּי־לָשׁוֹן הוּא גַּס,

אַךְ עֲלָמוֹת צְנוּעוֹת קוֹרְאוֹת לוֹ: “יַד־הַמֵּת”;

וּכְשֶׁטִּפְּסָה לִתְלוֹת אֶת מִקְלְעוֹת פְּרָחֶיהָ

עַל דָּלִיּוֹת הָעֵץ, נִשְׁבַּר עֲנַף־אַכְזָב,

וְהִיא נָפְלָה פִּתְאֹם, עַל כָּל מִקְלְעוֹתֶיהָ,

לְנַחַל־הַבָּכוּת; בְּגָדֶיהָ נִפְרְשׂוּ

וְרֶגַע כְּבַת־יָם נִשְּׂאוּהָ עַל הַמַּיִם,

בְּעוֹד הִיא מְזַמְּרָה פִּרְקֵי שִׁירוֹת מִקֶּדֶם,

כְּמוֹ הָיְתָה יְצוּר לֹא חָשׁ בְּצָרָתוֹ,

אוֹ נוֹעֲדָה לִהְיוֹת, מִטֶּבַע בְּרִיָּתָהּ,

שׁוֹכֶנֶת נְהָרוֹת. אַךְ לֹא אָרַךְ הַזְּמָן,

וְשִׂמְלוֹתֶיהָ, שֶׁכָּבְדוּ מֵרְווֹת הַמַּיִם,

מָשְׁכוּ הָאֻמְלָלָה מִנֹּעַם־זְמִירוֹתֶיהָ

לָמוּת בְּטִיט יָוֵן.

לארטס.           אֲבוֹי! וּבְכֵן, טָבְעָה?

המלכה. טָבְעָה, טָבְעָה.

לארטס. הָהּ, מַיִם לְמַכְבִּיר, אוֹפֶלִּיָּה, סְבָבוּךְ,

אֶחְשֹׂךְ אֵפוֹא מִמֵּךְ אֶת דִּמְעוֹתַי; אֲבָל

זֶה דֶרֶךְ כָּל אֱנוֹשׁ; חֻקּוֹ יִשְׁמֹר הַטֶּבַע,

וְלֹא תּוֹעִיל בּוּשָׁה; דִּמְעוֹת עֵינַי יָדִיחוּ

רִפְיוֹן־נָשִׁים שֶׁבִּי. – הֱיֵה שָׁלוֹם, מַלְכִּי!

כְּלַהֲבוֹת הָאֵשׁ הָיוּ יוֹקְדִים דְּבָרַי,

לוּלֵא אֲשֶׁר כִּבָּם הַכֶּסֶל הַלָּזֶה.

(יוצא.)

המלך. נֵלֵךּ אַחְרָיו, גֶּרְטְרוּד. בְּקשִׁי רָב הִצְלַחְתִּי

לִכְבּשׁ חֲרוֹן־אַפּוֹ; עַכְשָׁו יָרֵא אֲנִי פֶּן יִתְלַקֵּחַ שׁוּב; נֵלֵךְ אֵפוֹא אַחְרָיו.

(יוצאים.)


 

מערכה חמישית

תמונה ראשונה

בית־קברות.

נכנסים שני קברנים, ובידיהם מעדרים וכיו"ב.


קברן א. הַכְּדִין הַנּוֹצְרִים תִּקָּבֵר הַלֵּזוּ, וְהִיא בְּכַוָּנָה־תְּחִלָּה בִּקְּשָׁה תְּשׁוּעַת־עוֹלָמִים לְנַפְשָׁהּ?

קברן ב. אָמַרְתִּי לְךָ, כִּי כֵן; מַהֵר אֵפוֹא וַחֲצֹב לָהּ קֶבֶר; שֶׁכְּבָר חָקַר הַחוֹקֵר וּפָסַק לְקָבְרָהּ כְּדִין הַנּוֹצְרִים.

קברן א. הֲיִתָּכֵן הַדָּבָר אִם לֹא לַהֲגַנַּת־עַצְמָהּ טִבְּעָה אֶת עַצְמָהּ?

קברן ב. אָמְנָם, כָּךְ פָּסְקוּ.

קברן א. מִן־הַסְּתָם הָיָה זֶה סֶה־אוֹפֶנְדֶּנְדּוֹ"; אֵין כָּאן דֶּרֶךְ אַחֶרֶת. כִּי זֶה כָּל עִקָּרוֹ שֶׁל הָעִנְיָן: אִם מִדַּעַת הִנְנִי מְטַבֵּעַ עַצְמִי לָדַעַת, נִמְצָא שֶׁעָשִׂיתִי מַעֲשֶׂה; וְכָל מַעֲשֶׂה שְׁלשָׁה הֵם עִנְיָנָיו: פְּעֻלָּה, עֲשִׂיָּה וְהוֹצָאָה־אֶל־הַפֹּעַל; הֱוֵה־אוֹמֶרְגּוֹ: מִדַּעַת טִבְּעָה עַצְמָהּ לָדַעַת.

קברן ב. לֹא, שְׁמָעֵנִי, יְדִידִי הַקַּבְּרָן…

קברן א. הַמְתֵּן! הִנֵּה, פֹּה מַיִם; טוֹב. פֹּה עוֹמֵד הָאִישׁ; טוֹב. אִם הוֹלֵךְ הָאִישׁ אֶל הַמַּיִם הָאֵלֶּה וּמְטַבֵּעַ עַצְמוֹ, נִמְצָא, שֶׁמֵּרְצוֹנוֹ אוֹ שֶׁלֹּא מֵרְצוֹנוֹ, הֲרֵי הוּא הוֹלֵךְ; תֵּן דַּעְתְּךָ לְהָבִין! אַךְ אִם הַמַּיִם הוֹלְכִים אֵלָיו וּמְטַבְּעִים אוֹתוֹ, הֲרֵי אֵין הוּא מְטַבֵּעַ עַצְמוֹ; הֱוֵה־אוֹמֶרְגּוֹ: מִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹלֵחַ יָד בְּנַפְשׁוֹ, אֵינוֹ מְקַצֵּר אֶת יָמָיו.

קברן ב. הֲכָךְ הוּא הַדִּין?

קברן א. אָמְנָם כָּךְ! לְפִי דִינָם שֶׁל חוֹקְרֵי־הַמִּיתוֹת.

קברן ב. רְצוֹנְךָ לָדַעַת אֲמִתּוֹ שֶׁל דָּבָר? אִלְמָלֵא יִחוּסָהּ שֶׁל אוֹתָהּ מַטְרוֹנִית, לֹא הָיְתָה זוֹכָה לָבוֹא לְקֶבֶר שֶׁל נוֹצְרִים.

קברן א. כֵּן דִּבַּרְתָּ! וַחֲבָל, חֲבָל מְאֹד, כִּי בָּעוֹלָם הַזֶּה זַכָּאִים הַיַּחְסָנִים לְטַבֵּעַ וְלִתְלוֹת עַצְמָם יוֹתֵר מִשְׁאָר שְׁלוּמֵי־אֱמוּנֵי הַנּוֹצְרִים. אַךְ הָבָה־נָּא, מַעְדְּרִי! אֵין לְךָ אֲצִילִים יַחְסָנִים יוֹתֵר מִן הַגַּנָּנִים, הַחַפְרָנִים וְהַקַּבְּרָנִים – שֶׁאֻמָּנוּתוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן בִּידֵיהֶם.

קברן ב. וְכִי מִן הָאֲצִילִים הָיָה?

קברן א. רִאשׁוֹן שֶׁשָּׁלַח אַצִּילֵי יָדָיו אֶל הַכֵּלִים.

קברן ב. וַהֲרֵי לֹא הָיוּ כְּמוֹ־אֵלֶּה בְּיָמָיו.

קברן א. שֶׁמָּא עַכּוּ"ם אַתָּה, אוֹ מָה? אֵילוּ פָּנִים אַתָּה מְגַלֶּה בַּמִּקְרָא? הַכָּתוּב אוֹמֵר: “וְהָאָדָם הָיָה עוֹבֵד אֶת הָאֲדָמָה”; תִּמְצָא לוֹמַר שֶׁהָיָה עוֹבְדָהּ בְּלֹא אַצִּילֵי־יָדַיִם? וְעוֹד שְׁאֵלָה אַחַת אֲנִי שׁוֹאֵל אוֹתְךָ, וְאִם לֹא תָּשִׁיב כָּרָאוּי, קוּם וֶאֱמֹר וִדּוּי…

קברן ב. פְּתַח פִּיךָ!

קברן א. מִי הוּא שֶׁבִּנְיָנוֹ אֵיתָן מִבִּנְיָנָם שֶׁל בַּנַּאי, חָרַשׁ־סְפִינוֹת, אוֹ חָרַשׁ־עֵץ?

קברן ב. חָרַשׁ־הַתְּלִיּוֹת, לְפִי שֶׁעָשׂוּי בִּנְיָן זֶה לְבַלּוֹת אַלְפֵי דַיָּרִים.

קברן א. בֶּאֱמוּנָה, נִרְאֵית לִי שְׁנִינָתְךָ! טוֹבָה הִיא הַתְּלִיָּה – אַךְ לְמִי טוֹבָה הִיא? טוֹבָה הִיא לְעוֹשֵׂי הָרָעָה; וְאַתָּה הִנֵּה הֲרֵעוֹתָ לַעֲשׂוֹת בְּאָמְרְךָ, כִּי אֵיתָן בִּנְיָנָהּ שֶׁל הַתְּלִיָּה יוֹתֵר מִן הַכְּנֵסִיָּה; הֱוֵה אוֹמֶרְגּוֹ: טוֹבָה תְּלִיָּה גַּם בִּשְׁבִילְךָ. וּבְכֵן, חֲזֹר חֲלִילָה.

קברן ב. “מִי הוּא שֶׁבִּנְיָנוֹ אֵיתָן מִבִּנְיָנָם שֶׁל בַּנַּאי, חָרַשׁ־סְפִינוֹת אוֹ חָרַשׁ־עֵץ?”

קברן א. אָכֵן, פְּתֹר וְהִפָּטֵר!

קברן ב. חַיֶּיךָ, עַכְשָׁו אוּכַל לִפְתֹּר.

קברן א. אַדְּרַבָּא!

קברן ב. לֹא, שֵׁדִים וְרוּחוֹת, לֹא אוּכַל.

(נכנסים המלט והורציו ומתיצבים מרחוק.)

קברן א. לַשָּׁוְא תְּכַתֵּת אֶת מֹחֲךָ בָּעִנְיָן הַזֶּה! לְפִי שֶׁחֲמוֹרְךָ הַשּׁוֹטֶה, גַּם אִם תַּצְלִיפֵהוּ בַּשּׁוֹט, לֹא יָחִישׁ אֶת צְעָדָיו; וְלֶעָתִיד לָבוֹא אִם יִשְׁאָלוּךָ אֶת הַשְּׁאֵלָה הַזֹּאת, דַּע מַה שֶׁתָּשִׁיב – “הַקַּבְּרָן”: הַבָּתִים שֶׁבּוֹנֶה הוּא עֲתִידִים לַעֲמֹד עַד יוֹם־הַדִּין. וְעַכְשָׁו רוּצָה־נָּא אֶל יוֹגֶן וְהָבִיאָה־לִּי קַנְקַן שֶׁל יַי"שׁ.

(קברן ב יוצא. קברן א חופר ושר.)

בַּעֲלוּמַי הָאֲהָבִים

מָתְקוּ לִי עַד בְּלִי דַי,

אַךְ תֵּת רֵחַיִם עַל צַוָּאר

חָשַׁבְתִּי לֹא כְּדַאי.

המלט. וְכִי אֵין שׁוֹטֶה זֶה מַרְגִּישׁ, מְלַאכְתּוֹ מַהִי, שֶׁהוּא חוֹפֵר קֶבֶר וְשָׁר שִׁירִים?

הורציו. הַהֶרְגֵּל הֵקֵל מֵעָלָיו אֶת מְלַאכְתּוֹ.

המלט. אָמְנָם כֵּן; כְּכָל אֲשֶׁר תַּמְעִיט הַיָּד לַעֲבֹד, כֵּן יְעֻדַּן עוֹרָהּ לְהַרְגִּישׁ.

קברן א. (שר.)

אַךְ הַזִּקְנָה בְּהִתְגַּנֵּב

תְּפָשַׂתְנִי וְאֶל קֶבֶר

הִיא טִלְטְלַתְנִי טַלְטֵלָה,

כְּלֹא הָיִיתִי גֶבֶר.

(מרים גולגולת ומשליכה.)

המלט. גֻּלְגֹּלֶת זוֹ לָשׁוֹן הָיְתָה לָהּ לְפָנִים, וְהִיא יָדְעָה לָשִׁיר; וְהֶדְיוֹט זֶה חוֹבְטָהּ בַּקַּרְקַע, מָשָׁל הָיְתָה זוֹ לִסְתּוֹ שֶׁל קַיִן, בְּכוֹר הָרוֹצְחִים בָּעוֹלָם. אוּלַי הָיָה זֶה קָדְקֳדוֹ שֶׁל אַחַד הַמְּדִינָאִים, שֶׁהַחֲמוֹר הַלָּז הֶעֱרִים עָלָיו כָּעֵת, וְהוּא אִישׁ שֶׁאֲפִלּוּ אֶת הָאֱלֹהִים בִּקֵּשׁ לְרַמּוֹת בְּחַיָּיו, – הֲלֹא כֵן?

הורציו. יִתָּכֵן, נָסִיךְ.

המלט. אוֹ שֶׁל אַחַד הַחֶצְרוֹנִים, אֲשֶׁר הִשְׁכִּיל לוֹמַר: “בֹּקֶר טוֹב, נָסִיךְ יָקָר! הֲשָׁלוֹם לִנְסִיךְ־הַחֲמוּדוֹת?” אוֹ אוּלַי הָיָה זֶה אַלּוּף פְּלוֹנִי, שֶׁהִפְלִיג בְּשֶׁבַח סוּסוֹ שֶׁל אַלּוּף פַּלְמוֹנִי, וְכָל כַּוָּנָתוֹ לְבַקְּשׁוֹ מַתָּנָה לְעַצְמוֹ, – הֲלֹא כֵן?

הורציו. אָמְנָם כֵּן, נָסִיךְ.

המלט. וְעַכְשָׁו – שֶׁל אַלּוּף תּוֹלָע הוּא, אֵין־לֶסֶת, וּמַעְדְּרוֹ שֶׁל קַבְּרָן חוֹבֵט אֶת קַרְקַפְתּוֹ; אָכֵן, גִּלְגּוּל נָאֶה הוּא זֶה, וּלְוַאי הָיִינוּ מְסֻגָּלִים לִרְאוֹתוֹ. הַאִם לֹא יָקָר הוּא מְחִיר טִפּוּחֵיהֶן שֶׁל הָעֲצָמוֹת הַלָּלוּ מִכְּדֵי שֶׁיְּשַׁמְּשׁוּ לְמִשְׂחַק הַקּוֹנָאוֹת? כָּל עַצְמוֹתַי תִּכְאַבְנָה לַמַּחֲשָׁבָה הַזֹּאת.

קברן א. (שר.)

מַכּוֹשׁ, מַכּוֹשׁ וּמַעֲדֵר

וְתַכְרִיכִים שֶׁל בַּד;

פֹּה בּוֹר חֵמָר נַחְפֹּר לְךָ,

אוֹרֵחַ מְכֻבָּד.

המלט. וְהִנֵּה עוֹד אֶחָת. וּמִנַּיִן שֶׁאֵין זוֹ גֻלְגָּלְתּוֹ שֶׁל אַחַד הַפְּרַקְלִיטִים? אַיֵּה עַתָּה כָּל פִּלְפּוּלָיו וְדִקְדּוּקָיו, כָּל מִשְׁפָּטָיו וְחֶזְקוֹתָיו, עִם כָּל לַהֲטוּטָיו? לָמָּה יַנִִּיחַ עַתָּה לְעַם־הָאָרֶץ זֶה לְחַבֵּט קָדְקֳדוֹ בְּמַעְדְּרוֹ הַמְזֹהָם, וְלֹא יִתְבָּעֶנּוּ לְמִשְׁפָּט עַל־פִּי דִין הַחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ? הְמ… יִתָּכֵן כִּי בִּשְׁעָתוֹ הָיָה בַּרְנַשׁ זֶה סוֹחֵר מֻפְלָג בְּקַרְקָעוֹת, עַל כָּל שִׁטְרֵי־הַמְּכִירָה, וְשִׁטְרֵי הַהִתְחַיְּבוּת, וְהָעֵרְבוֹנוֹת הַכְּפוּלִים, וְהַתַּשְׁלוּמִים, וְהַפִּצּוּיִים; הֲזֶהוּ פִּצּוּי כָּל הַפִּצּוּיִים וְתַשְׁלוּם כָּל הַתַּשְׁלוּמִים, שֶׁגֻּלְגָּלְתּוֹ שֶׁל בַּעַל־הָאֲחֻזּוֹת תְּהֵא אֲחוּזַת עָפָר כֻּלָהּ? הַאֻמְנָם לֹא צָלְחוּ כָּל עֵרְבוֹנוֹתָיו, לְרַבּוֹת הַכְּפוּלִים שֶׁבָּהֶם, לַעֲרֹב לוֹ מִכָּל שִׁפְעַת נְכָסָיו אֶלָּא כְּשִׁעוּר אָרְכָּם וְרָחְבָּם שֶׁל שְׁנַיִם מִשִּׁטְרֵי־מִקְנוֹתָיו בִּלְבַד? הֲלֹא גַם אֶת סִפְרֵי אֲחֻזּוֹתָיו צַר מִלְּהָכִיל הָאָרוֹן הַזֶּה; וְהוּא, בַּעַל־הָאֲחֻזּוֹת גּוּפוֹ, לֹא זָכָה לְקַבֵּל כִּבְרָה גְדוֹלָה מִזּוֹ, מָה?

הורציו. אַף לֹא אַמָּה אַחַת יוֹתֵר, נָסִיךְ.

המלט. הַאִם לֹא מֵעוֹרָם שֶׁל כְּבָשִׂים עָשׂוּי הַקְּלָף?

הורציו. כֵּן, נָסִיךְ; גַּם מֵעוֹרָם שֶׁל עֲגָלִים.

המלט. אָכֵן, כְּבָשִׂים וַעֲגָלִים הֵם הַבּוֹטְחִים כָל אֵלֶּה. אֲגַלְגֵּל נָא שִׂיחָה עִם בַּרְנַשׁ זֶה. – קִבְרוֹ שֶׁל מִי הוּא זֶה, בָּחוּר?

קברן א. שֶׁלִּי, סֶר.

פֹּה בּוֹר חֵמָר נַחְפֹּר לְךָ,

אוֹרֵחַ מְכֻבָּד.

המלט. אָכֵן שֶׁלְּךָ הוּא, וְאֵין זֶה מֻטָּל בְּסָפֵק, שֶׁהֲרֵי אַתָּה מֻטָּל בּוֹ וּמַטִּיל שְׁקָרִים מִתּוֹכוֹ.

קברן א. וְאַתָּה, סֶר, לֹא מִתּוֹכוֹ; מַשְׁמָע אֵפוֹא, כִּי לֹא שֶׁלְּךָ הוּא. וְאִלּוּ אֲנִי אֵינִי מֻטָּל בּוֹ, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן שֶׁלִּי הוּא.

המלט. מֻטָּל בְּסָפֵק אַתָּה, לְפִי שֶׁאִם אֵינְךָ מֻטָּל בַּקֶּבֶר, אֵיכָה תֹּאמַר כִּי שֶׁלְּךָ הוּא? הַקְּבָרִים לַמֵּתִים הֵם, וְלֹא לַחַיִּים; מַשְׁמָע, מֻטָּל בְּסָפֵק אַתָּה.

קברן א. סָפֵק זֶה, סֶר, יֵשׁ לוֹ רַגְלַיִם; וְהִנֵּה יַטִּיל עַצְמוֹ מִמֶּנִּי וְיֻטַּל עָלֶיךָ.

המלט. מִי הוּא הָאִישׁ שֶׁבִּשְׁבִילוֹ אַתָּה חוֹפֵר קֶבֶר זֶה?

קברן א. לֹא אִישׁ הוּא, סֶר.

המלט. וּבְכֵן, מִי הִיא הָאִשָּׁה?

קברן א. גַּם לֹא אִשָּׁה הִיא.

המלט. וּמִי אֵפוֹא יִקָּבֵר פֹּה?

קברן א. מִי שֶׁהָיְתָה אִשָּׁה, סֶר; אַךְ – עָלֶיהָ הַשָּׁלוֹם – מֵתָה.

המלט. כַּמָּה דַקְדְּקָן הוּא מְנֻוָּל זֶה! עָלֵינוּ לְהִזָּהֵר בִּדְבָרֵינוּ, שֶׁמָּא יַכְשִׁילֵנוּ אֵיזֶה דִּבּוּר הַמִּשְׁתַּמֵּעַ לִשְׁנֵי פָּנִים. חַי אֱלֹהִים, הוֹרָצְיוֹ, כִּי בִּשְׁלשׁ הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה נוֹכַחְתִּי לָדַעַת כִּי פִּקְחוּת רַבָּה נִתְפַּקַּח דּוֹרֵנוּ, עַד כִּי אֲגוּדָלוֹ שֶׁל אִכָּר מַגַּעַת בַּעֲקֵבוֹ שֶׁל שַׂר וְדוֹרֶסֶת יַבַּלְתּוֹ. כַּמָּה שָׁנִים עוֹסֵק אַתָּה בִּמְלֶאכֶת הַקַּבְּרָנִים?

קברן א. מִכָּל יְמוֹת־הַשָּׁנָה הִגַּעְתִּי לְכָךְ בְּיוֹם שֶׁמַּלְכֵּנוּ הַמְלֶט הַמָּנוֹחַ הִכְרִיעַ אֶת פוֹרְטִינְבְּרַס.

המלט. לִפְנֵי כַּמָּה שָׁנִים הָיָה הַדָּבָר?

קברן א. וְכִי אֵינְךָ יוֹדֵעַ? הֲרֵי כָּל שׁוֹטֶה יוֹדֵעַ דָּבָר זֶה. הָיָה זֶה בְּיוֹם הוּלַדְתּוֹ שֶׁל הַמְלֶט הַבֵּן; הֲלֹא הוּא שֶׁיָּצָא מִדַּעְתּוֹ וְהָגְלָה לְאַנְגְּלִיָּה.

המלט. הֲרֵי לְךָ! וְעַל שׁוּם מָה הִגְלוּהוּ לְאַנְגְּלִיָּה?

קברן א. עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם דַּעְתּוֹ שֶׁנִּטְרְפָה. שָׁם עֲתִידָה הִיא לְהִשְׁתַּפּוֹת עָלָיו; וְאִם גַּם לֹא תִּשְׁתַּפֶּה, הֲרֵי שָׁם אֵין הַדָּבָר חָשׁוּב הַרְבֵּה.

המלט. מַדּוּעַ?

קברן א. שָׁם לֹא יַשְׁגִּיחוּ בְּכָךְ: שָׁם כָּל הַבְּרִיּוֹת מְטֹרָפִים כָּמוֹהוּ.

המלט. וְאֵיך זֶה נִטְרְפָה עָלָיו דַּעְתּוֹ?

קברן א. אוֹמְרִים, כִּי בְּדֶרֶךְ מוּזָר מְאֹד.

המלט. אֵיךְ זֶה “בְּדֶרֶךְ מוּזָר”?

קברן א. בְּהֵן צִדְקִי, לְפִי שֶׁיָּצָא מִדַּעְתּוֹ.

המלט. עַל מַה זֶּה?

קברן א. עַל הָאֲדָמָה הַזֹּאת, עַל אַדְמַת דַּנִיָּה. זֶה לִי שְׁלשִׁים שָׁנָה, מִבַּחְרוּתִי עַד זִקְנָתִי, מְשַׁמֵּשׁ אֲנִי קַבְּרָן בַּמָּקוֹם הַזֶּה.

המלט. כַּמָּה זְמַן עָשׂוּי הָאָדָם לִשְׁכַּב בָּאֲדָמָה עַד שֶׁיַּרְקִיב?

קברן א. אָכֵן, אִם לֹא יִרְקַב בְּעוֹדוֹ בְּחַיָּיו, – לְפִי שֶׁבְּיָמֵינוּ רַבּוּ גַּם רַבּוּ הַמֵּתִים שֶׁנִּתְמַקְמְקוּ, אֲשֶׁר כִּמְעַט כֹּחַ אֵין בָּהֶם לַעֲמֹד עַד הַקְּבוּרָה, – הֲרֵי יַעֲמֹד בְּעֵינוֹ כְּשִׁעוּר שְׁמוֹנֶה, וְאוּלַי גַּם תֵּשַׁע שָׁנִים; אִישׁ בֻּרְסָקִי עָשׂוּי לַעֲמֹד תֵּשַׁע שָׁנִים.

המלט. וְלָמָּה זֶה יַעֲמֹד יוֹתֵר מִן הַשְּׁאָר?

קברן א. לְפִי שֶׁעוֹר־בְּשָׂרוֹ, סֶר, כָּל כָּךְ מְבֻרְסָק מֵרֹב עִסּוּקוֹ בְּאֻמָּנוּתוֹ, שֶׁשָּׁנִים רַבּוֹת עוֹמֵד הוּא בִּפְנֵי הַמַּיִם; וְהַמַּיִם, סֶר, יְהֵא יָדוּעַ לְךָ, בַּעַל־מַשְׁחִית גָּדוֹל הוּא לִגְוִיָּה מַמְזֶרֶת שֶׁכָּזֹאת! הִנֵּה עוֹד גֻּלְגֹּלֶת; עֶשְׂרִים שָׁנָה וְשָׁלשׁ שָׁנִים הָיְתָה גֻלְגֹּלֶת זוֹ טְמוּנָה בָּאֲדָמָה.

המלט. שֶׁל מִי הִיא?

קברן א. שֶׁל אַחַד הַמַּמְזֵרִים הַמְטֹרָפִים, וּלְדַעְתְּךָ שֶׁל מִי הִיא?

המלט. לֹא, אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ.

קברן א. רָקָב בְּעַצְמוֹתָיו שֶׁל אוֹתוֹ מְנֻוָּל מְטֹרָף! יוֹם אֶחָד שָׁפַךְ עַל רֹאשִׁי קִיתוֹן שֶׁל יֵין־הָרֵינוּס. גֻּלְגֹּלֶת זוֹ – גֻּלְגָּלְתּוֹ שֶׁל יוֹרִיק הִיא, לֵצָנוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ.

המלט. הֲזֹאת?

קברן א. כֵּן, זֹאת.

המלט. הַרְאֶנָּה לִי. (לוקח את הגולגולת). צַר לִי עָלֶיךָ, יוֹרִיק הַמִּסְכֵּן! – הִכַּרְתִיו, הוֹרַצְיוֹ; אִישׁ־הֲתוּלִים עַד אֵין שִׁעוּר, בַּעַל־הַמְצָאָה מֵאֵין כָּמוֹהוּ; אַלְפֵי פְּעָמִים נְשָׂאַנִי עַל גַּבּוֹ; וְעַכְשָׁו – אַךְ לְגֹעַל לִי זִכְרוֹן הַדָּבָר! הַתִּעוּב שָׂם מַחֲנָק לִגְרוֹנִי. פֹה הָיוּ הַשְּׂפָתַיִם, אֲשֶׁר נָשַׁקְתִּי פְּעָמִים אֵין מִסְפָּר. – אַיֵּה עַתָּה חִדּוּדֶיךָ, כִּרְכּוּרֶיךָ, פִּזְמוֹנֶיךָ, רִשְׁפֵּי צַהֲלוּלֶיךָ, אֲשֶׁר לְשִׁמְעָם הָיוּ כָּל הַמְסֻבִּים גּוֹעִים תָּמִיד בִּתְרוּעַת־צְחוֹק? גַּם אֶחָד מִכָּל אֵלֶּה לֹא נוֹתַר עוֹד לְהִתְקַלֵּס בְּפָנֶיךָ נַעֲוֵי־הַגִּחוּךְ? כֹּה נְפוּלוֹת הַלְּחָיַיִם? לֵךְ־לְךָ עַתָּה אֶל חֲדַר הַגְּבִירָה וֶאֱמֹר לָהּ, כִּי גַם אִם תַּרְבֶּה לְפַרְכֵּס פָּנֶיהָ כְּטֶפַח לָעֹבִי, הִנֵּה כָּכָה יִהְיֶה חִין־פָּנֶיהָ בְּאַחַד הַיָּמִים: בַּדַּח־נָא אֶת דַּעְתָּהּ בַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה. – אָנָּא, הוֹרַצְיוֹ, דָּבָר אֶחָד יֵשׁ עִמִּי לִשְׁאָלְךָ.

הורציו. מָה הַדָּבָר, נָסִיךְ?

המלט. הֲסָבוּר אַתָּה, כִּי גַם פַּרְצוּף־פָּנָיו שֶׁל אֲלֶכְּסַנְדֶּר מוּקְדוֹן הָיָה כָּזֶה בָּאֲדָמָה?

הורציו. מַמָּשׁ כָּזֶה.

המלט. וְרֵיחַ אֲשֶׁר כָּזֶה הֶעֱלָה גַם הוּא? תּוּף!..

(משליך את הגולגולת ארצה.)

הורציו. מַמָּשׁ כָּזֶה, נְסִיכִי.

המלט. מָה עֲלוּבָה הִיא הַתַּכְלִית, שֶׁסּוֹפֵנוּ לְהַגִּיעַ אֵלֶיהָ, הוֹרַצְיוֹ! וְלָמָּה לֹא יֵצֵא כֹּחֵנוּ־הַמְדַמֶּה בְּעִקְּבֵי עֲפָרוֹ הַנֶּאֱצָל שֶׁל אֲלֶכְּסַנְדֶּר, עֲדֵי יִמְצָאֵהוּ סוֹתֵם פִּי חָבִית?

הורציו. הַמִּסְתַּכֵּל כָּךְ בִּדְבָרִים – הִסְתַּכְּלוּתוֹ מְדֻקְדֶּקֶת יָתֵר עַל הַמִּדָּה.

המלט. לֹא, עַל דִּבְרָתִי, אַף לֹא כִּמְלוֹא נִימָה; הֲרֵי זֶה לָלֶכֶת בְּעִקְּבוֹתָיו בְּדֵי עַנְוָה וּלְפִי אֹמֶד־הַדַּעַת; דֶּרֶךְ־מָשָׁל: אֲלֶכְּסַנְדֶּר מֵת; אֲלֶכְּסַנְדֶּר שׁוֹכֵן עָפָר; אֲלֶכְּסַנְדֶּר הָיָה לְעָפָר; הֶעָפָר הוּא אֲדָמָה; מֵאֲדָמָה יֵעָשֶׂה חֵמָר; וְלָמָּה אֵפוֹא לֹא יֻקַּח חֵמָר זֶה, שֶׁהוּא גִלְגּוּלוֹ שֶׁל אֲלֶכְּסַנְדֶּר, לִסְתֹּם בּוֹ פִּי חָבִית שֶׁל שֵׁכָר?

נִפְטַר קֵיסָר אַדִּיר וַיַּהֲפֹךְ חֵמָר,

אוּלַי פְּרָצִים יִסְתֹּם מֵרוּחַ כִּי יִסְעָר;

הָהּ, צְרוֹר־עָפָר, אֲשֶׁר הִרְגִּיז מוֹסְדֵי תֵּבֵל,

אֵיכָה יָטוּחַ קִיר מִסַּעַר מִתְחוֹלֵל!

אַךְ הַס־נָא! הַס! נָסוּר. הַמֶּלֶךְ. הַמַּלְכָּה.

(כמרים וכו' באים בתהלוכה: גווית אופליה, אחריה לארטס ומקוננים; המלך, המלכה, בני לוויתם וכו'.)

כָּל הֶחָצֵר כֻּלָּהּ. לְוָיָתוֹ שֶׁל מִי זֹאת?

וְלָמָּה כֹּה לָקוּי הַטֶּקֶס? אֶל־נָכוֹן

נַפְשׁוֹ מֵרֹב יֵאוּשׁ טָרַף בְּמוֹ יָדָיו.

הוּא מֵרָמֵי־הַיַּחַשׂ. הָבָה נִסְתַּתֵּר

וְנִתְבּוֹנֵן.

(נסוג עם הורציו.)

לארטס. מַה טֶּקֶס עוֹד?

המלט. לָאֶרְטֵס הוּא; בָּחוּר אָצִיל מְאֹד; שִׂים עָיִן.

לארטס. מַה טֶּקֶס עוֹד?

כומר. אֶת סֵדֶר הַקְּבוּרָה הֲלֹא הִרְחַבְנוּ כְּבָר

לְפִי שׁוּרַת־הַדִּין. מוֹתָהּ הָיָה חָשׁוּד,

וְאִלּוּלֵא צַו־מֶלֶךְ אֶת הַדִּין הִכְרִיעַ,

כִּי אָז שָׁכְנָה עָפָר בְּאֶרֶץ לֹא־קִדְּשׁוּהָ,

עַד תִּשָּׁמַע תְּרוּעַת שׁוֹפָר שֶׁל יוֹם־הַדִּין;

וְתַחַת שֵׂאת תְּפִלּוֹת, הָיוּ סוֹקְלִים אוֹתָהּ

בַּחֲרָסִים וָאָבֶן; וַהֲרֵי נָתְנוּ לָהּ

פִּרְחֵי הָעֲלָמוֹת, וְנֵזֶר הַבְּתוּלִים.

וּבְקוֹל־פַּעֲמוֹנִים אֶל קֶבֶר הוֹבִילוּהָ.

לארטס. וְלֹא תוֹסִיפוּ עוֹד?

כומר.           לֹא עוֹד נוֹסִיף דָּבָר:

חִלּוּל מִנְהָג קָדוֹש יְהֵא זֶה לַעֲרֹךְ

תְּפִלַּת־הָאַשְׁכָּבָה לְזֵכֶר נִשְׁמָתָהּ,

כִּלְמֵת בְּמֵישָׁרִים.

לארטס.           שִׂימוּהָ בֶּעָפָר,

וּמִבְּשָׂרָהּ הַזַּךְ וְהַיָּפֶה יָצִיצוּ

הַסִּגְּלִיּוֹת! שְׁמָעֵנִי, כֹּמֶר אַכְזָרִי!

הִיא עֲתִידָה לָבוֹא בְּסוֹד הַמַּלְאָכִים,

אַתָּה בְּגֵיהִנֹּם תֵּילִיל בְּיִסּוּרֶיךָ.

המלט. מָה? אוֹפֶלְיָה הַיָּפָה?!

המלכה. (זורה פרחים.)

הַנֹּעַם לַנְּעִימָה! שָׁלוֹם לַעֲפָרֵךְ!

קִוִּיתִי שֶׁתִּהְיִי אִשְׁתּוֹ שֶׁל הַמְלֶט בְּנִי,

וְעֶרֶשׂ־הַכְּלוּלוֹת, בִּתִּי, לָךְ אֲרַפֵּד,

וְלֹא עַל בּוֹר־קִבְרֵךְ אָבוֹא לִזְרוֹת פְּרָחִים.

לארטס. הָהּ, מְצוּקוֹת כְּפוּלוֹת וּמְכֻפָּלוֹת! כִּפְלַיִם

רְדוּ עַל רֹאשׁ אָרוּר שֶׁל מִי שֶׁרִשְׁעוּתוֹ

נָטְלָה מְאוֹר שִׂכְלֵךְ! עִמְדוּ מִשְּׁפֹךְ עָפָר,

עֲדֵי בֵּין זְרוֹעוֹתַי אָשׁוּב וַאֲחַבְּקֶנָּה.

(קופץ לתוך הבור.)

עַכְשָׁו שִׁפְכוּ עָפָר עַל מֵת וָחַי גַם יָחַד,

עַד הַמִּישׁוֹר הַזֶּה יִהְיֶה לְהַר מָרוֹם,

נִשָּׂא מִפֶּלִיּוֹן וּתְכֵלֶת הָאוֹלִימְפּוּס,

שֶׁשָּׂם רֹאשׁוֹ בָּעָב.

המלט. (מתקרב.)

          מִי זֶה שֶׁמַּכְאוֹבוֹ

בּוֹטֶה כָּל־כָּךְ בְּעֹז, וְזֶה שֶׁנְּכָאָיו

יַשְׁבִּיעוּ מַזָּלוֹת וְדֹם יַעֲמִידוּם,

כִּקְהַל מַאֲזִינִים בְּתַדְהֵמָה? אֲנִי

הוּא הַמְלֶט אִישׁ דֶּנְמַרְק.

(קופץ לבור הקבר.)

לארטס. יִקָּחֲךָ הַשֵּׁד!

(נאבק עמו.)

המלט.           פְּסוּלָה הִיא תְּפִלָּתֶךָ!

סַלֵּק נָא מִגְּרוֹנִי אֶת אֶצְבְּעוֹת כַּפֶּיךָ!

אָמְנָם אֵינִי רַתְחָן וְלֹא מְהִיר־חֵמוֹת,

אַךְ טוֹב כִּי תִּזָּהֵר: יָצוּק בִּי מַשֶּׁהוּ

שֶׁפְּגִיעָתוֹ רָעָה. אֱסֹף כַּפּוֹת־יָדֶיךָ!

המלך. הַפְרִידוּ בֵּינֵיהֶם!

המלכה.           הוֹ הַמְלֶט, הַמְלֶט!

כולם. הָאֲדוֹנִים!

הורציו.           נָסִיךְ יָקָר, הַרְגִּיעָה־נָּא!

(אנשי החצר מפרידים ביניהם, שניהם עולים מבור־הקבר.)

המלט. עַל הַדָּבָר הַזֶּה אָבוֹא בְּרִיב עִמּוֹ

עַד נִיד־עַפְעַף אַחְרוֹן.

המלכה. הוֹ, בְּנִי, מָה הַדָּבָר?

המלט.            אָהַבְתִּי אֶת אוֹפֶלְיָה;

שִׁשִּׁים רִבּוֹא אַחִים בְּכָל אַהֲבָתָם

גַּם יַחַד לֹא יוּכְלוּ לְאָהֳבָהּ כָּמוֹנִי.

מַה תַּעַשׂ בִּשְׁבִילָהּ?

המלך.           הוּא מְטֹרָף, לָאֶרְטֵס!

המלכה. בְּשֵׁם הָאֱלֹהִים, הַנִּיחוּ לוֹ!

המלט. רִבּוֹן הָעוֹלָמִים! מַה תַּעַשׂ בִּשְׁבִילָהּ?

הֲתֵבְךְּ? הֲתִלָּחֵם? תָּצוּם? תִּקְרַע בְּשָׂרֶךָ?

מֵי חֹמֶץ תְּגַמֵּא? אוֹ אִם תִּבְלַע תַּנִּין?

כָּל זֹאת אֲנִי עוֹשֶׂה! הֲבָאתָ לְיַלֵּל?

אוֹ לְקַנְטֵר אוֹתִי, בְּקָפְצְךָ לַקֶּבֶר?

קוּם הִקָּבֵר עִמָּהּ, וְאֶקָּבֵר גַּם אָנִי!

לִהַגְתָּ עַל הָרִים, – יָטִילוּ נָא עָלֵינוּ

תִּלֵּי־תִּלִּים עָפָר, עַד שָׁם, בִּזְבוּל הַלַּהַט,

יַחְרֹךְ הַגּוּשׁ הַלָּז רֹאשׁוֹ, וְעַד שֶׁאוֹסָה

יְהֵא לְעֻמָּתוֹ כִּדְמוּת יַבֶּלֶת. לֹא!

אִם כֹּחֲךָ בְּפֶה, אַרְחִיבָה פִּי גַּם אָנִי!

המלכה. הֵן שִׁגָּעוֹן הוּא זֶה:

אַךְ רֶגַע תּוֹקַפְתּוֹ הָרוּחַ הָרָעָה,

אַחַר יַרְגִּיעַ שׁוּב, כְּהֵרָגַע יוֹנָה,

בְּהִבָּקַע לָהּ צֶמֶד אֶפְרוֹחֵי זָהָב,

וְדוּמִיָּה יֵשֵׁב אֲסוּף־כְּנָפַיִם.

המלט.           שְׁמַע נָא!

מַדּוּעַ זֶה נָהַגְתָּ כָּכָה עִמָּדִי?

אֲנִי תָּמִיד כֹּה אֲהַבְתִּיךָ. אַךְ מַה בֶּצַע!

אֲפִלּוּ הֶרְקוּלֵס יִטְרַח וְלֹא יוֹעִיל:

הַכֶּלֶב שׁוּב יִנְבַּח, וְהֶחָתוּל יֵילִיל.

(יוצא.)

המלך. הוֹרָצְיוֹ הַיָּקָר, הַשְׁגִּיחָה־נָּא עָלָיו.

(הורציו יוצא.)

(ללארטס.) אַמֵּץ אֶת רוּחֲךָ בְּשִׂיחָתֵנוּ אֶמֶשׁ.

עַתָּה נָחוּשָׁה נָא וְנַעֲשֶׂה דָבָר.

הוֹ, גֶרְטְרוּד יְקָרָה, מִשְׁמָר עַל בְּנֵךְ הַפְקִידִי.

כָּאן מַצֵּבָה חַיָּה נַצִּיבָה עַל קִבְרָהּ.

חִישׁ־מְהֵרָה נִזְכֶּה וְגַם נוּכַל לָנוּחַ;

אוּלָם עַד בּוֹא מוֹעֵד, נִפְעַל בְּאֹרֶךְ־רוּחַ.

(יוצאים.)


תמונה שניה

אולם בארמון.

נכנסים המלט והורציו.


המלט. עַד כָּאן – עַל זֹאת; עַתָּה נָא – עַל הַיֶּתֶר.

הַעוֹד תִּזְכֹּר הֵיטֵב אֶת הַמְּסִבּוֹת כֻּלָּן?

הורציו. אֶזְכֹּר הֵיטֵב, נָסִיךְ.

המלט. בְּסֵתֶר־לְבָבִי נִטַּשׁ בִּי אֵיזֶה קְרָב,

אֲשֶׁר טָרַד שְׁנָתִי; נִדְמֶה לִי: מִשְׁכָּבִי

קָשֶׁה מִנְּחֻשְׁתֵּיהֶם שֶׁל אַסִּירִים; לְפֶתַע –

אַשְׁרֵי עוֹשֵׂי־לְפֶתַע, שֶׁהֲרֵי רָאִינוּ,

כִּי מַעֲשֶׂה נִמְהָר סוֹפוֹ שֶׁהוּא מוֹעִיל,

עֵת חִשְּׁבוֹנוֹת רַבִּים יַכְשִׁילוּ; זֶה הָאוֹת,

כִּי אֶצְבַּע אֱלֹהִים חוֹתֶכֶת גּוֹרָלֵנוּ,

וְאַךְ לַשָּׁוְא נִשְׁקֹד לָצוּר אֶת צוּרָתוֹ…

הורציו. צָדַקְתָּ עַד מְאֹד.

המלט.           בְּמַעֲטֵה־מַלָּח

יָצָאתִי מִתָּאִי וּבְתוֹךְ הָאֲפֵלָה

גִּשַּׁשְׁתִּי לְמָצְאָם; וּמְבֻקָּשִׁי נִתַּן לִי;

מָשַׁכְתִּי אֶת צְרוֹרָם, וְאַחַר־כָּךְ בַּלָּט

חָזַרְתִּי אֶל חַדְרִי; פְּחָדִים שֶׁבְּלִבִּי

הִשּׁוּנִי דֶּרֶךְ־אֶרֶץ, וָאַרְהִיב לִפְתֹּחַ

אִגֶּרֶת הַמַּלְכוּת. מָצָאתִי בָּהּ, הוֹרָצְיוֹ,

(הָהּ, תּוֹעֲבוֹת מְלָכִים!) פְּקֻדָּה לְדִקְדּוּקֶיהָ,

שׁוֹפַעַת נִמּוּקִים מִנִּמּוּקִים שׁוֹנִים,

וְעִנְיָנָם: שְׁלוֹמָן שֶׁל אַנְגְּלִיָּה וְדֶנְמַרְק,

וְהוֹ, גַּם עַל חַיַּי שֶׁהֵם לְזַעֲוָה, –

אֲשֶׁר עַל כֵּן מִיָּד, בִּבְלִי הִתְמַהֲמֵהַּ,

אַף לֹא כְּדֵי הַשְׁחִיז תַּלְיָן אֶת קַרְדֻּמּוֹ,

יַתִּיזוּ אֶת רֹאשִׁי.

הורציו.           הֲיִתָּכֵן?!

המלט. הִנֵּהִי אִגַּרְתּוֹ; כִּי תִּפָּנֶה, תִּקְרָא בָּהּ.

הֲיֵשׁ אֶת נַפְשְׁךְ לִשְׁמֹעַ, מֶה עָשִׂיתִי?

הורציו. בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ!

המלט. רָאִיתִי: מְזִמּוֹת סַבּוּנִי כְּמַלְכֹּדֶת,

וּבְטֶרֶם לְבָבִי יִתְכֹּן אֶת הַפְּרוֹלוֹג, –

וְהַמִּשְׂחָק הֵחֵל. יָשַׁבְתִּי לַשֻּׁלְחָן,

חִבַּרְתִּי צַו אַחֵר; כְּתַבְתִּיו בִּכְתָב בָּרוּר:

חָשַׁבְתִּי לְפָנִים, כְּכָל רָמֵי־הַיַּחַשׂ,

כִּי כְּתָב בָּרוּר הוּא גְנַאי, וְטֹרַח רַב טָרַחְתִּי

לִשְׁכֹּחַ תַּלְמוּדִי; אַךְ כָּאן לְעֵזֶר רַב

הָיָה לִי הַדָּבָר. הַאִם תִּרְצֶה לָדַעַת

תָּכְנָהּ שֶׁל אִגַּרְתִּי?

הורציו.           כֵּן, נְסִיכִי הַטּוֹב.

המלט. אָלָה נִמְרֶצֶת הִיא מִטַּעַם הַמַּלְכוּת:

הוֹאִיל וְאַנְגְּלִיָּה מַס־אֱמוּנִים נוֹשֵׂאת לוֹ,

הוֹאִיל וִידִידוּתָם פּוֹרַחַת כַּתָּמָר,

הוֹאִיל וְהַשָּׁלוֹם, בְּנֵזֶר שִׁבֳּלִים,

תָּמִיד כְּוָו־חִבּוּר נִצָּב בֵּינוֹתֵיהֶם… –

וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה “הוֹאִיל” לִבְלִי־הוֹעִיל –

עַל־כֵּן, בְּהִוָּדְעָם תָּכְנָהּ שֶׁל הָאִגֶּרֶת,

אַל יְדַיְּנוּ הַרְבֵּה, אֶלָּא מִיָּד יָמִיתוּ

אֶת שְׁנֵי מוֹסְרֵי־הַכְּתָב, אַף בְּלִי לָתֵת לָהֶם

שָׁהוּת לוֹמַר וִדּוּי.

הורציו.           וְאֵיךְ נֶחְתַּם הַכְּתָב?

המלט. גַּם בַּדָּבָר הַזֶּה סִיְּעוּנִי מִשָּׁמַיִם:

טַבַּעַת שֶׁל אָבִי הָיְתָה לִי בְּכִיסִי,

וְהִיא כְּתַבְנִיתוֹ שֶׁל הַחוֹתָם הַדֶּנִי;

קִפַּלְתִּי אֶת הַכְּתָב כְּקֹדֶם, חֲתַמְתִּיו

בַּיָּד וּבַחוֹתָם, וָאֲשִׁיבוֹ בַּלָּט,

לְבַל יַכִּיר אָדָם אֶת הַחִלּוּף; בַּבֹּקֶר

הָיָה הַקְּרָב בַּיָּם; וְשֶׁהָיָה אַחְרָיו

הֲלֹא שָׁמַעְתָּ כְּבָר.

הורציו. וְרוֹזֶנְקְרַנְץ וְגִילְדֶנְשְׂטֶרְן, כֵּן יִסָּעוּ?

המלט. בַּרְנָשׁ, הֲרֵי לִבָּם חָמַד אֶת הַשְּׁלִיחוּת,

וְאֵין לִבִּי נוֹקְפֵנִי עוֹד: זֶה אָבְדָנָם

הֲלֹא הוּא גְמוּלָתָם לְהִתְעַבְּרָם עַל רִיב;

כִּי אוֹיָה לַנִּקְלֶה אֲשֶׁר נִתְקַע לְבֵין

חֻדֵּי הַחֲרָבוֹת שֶׁנִּצְטַלְּבוּ בִּקְרָב

שֶׁל יְרִיבִים עַזִּים.

הורציו.           הָהּ, אֵיזֶה מֶלֶךְ הוּא!

המלט. וְכִי סָבוּר אַתָּה, כִּי לֹא מִצְוָה הִיא לִי

מֵאִישׁ הוֹרֵג מַלְכִּי, שֶׁאֶת אִמִּי הִזְנָה,

וַיִּדָּחֵק בֵּינִי וְתוֹחַלְתִּי לַכֶּתֶר,

וְגַם לְצֵיד חַיַּי בְּכַחַשׁ וּמִרְמָה

הִשְׁלִיךְ אֶת חַכָּתוֹ, כְּלוּם לֹא מִצְוָה הִיא לִי

לְהִפָּרַע מִמֶּנּוּ בְּיָדִי הַזֹּאת?

וְלֹא קְלָלָה הִיא זוֹ הַנִּיחַ לוֹ לַנֶּגַע

לִפְשׂוֹת בִּבְשַׁר גּוּפֵנוּ?

הורציו. חִישׁ־מְהֵרָה וַדַּאי יִזְכֶּה לְהִתְבַּשֵּׂר

מֵאַנְגְּלִיָּה, אֵיכָה נָסַבּוּ הַדְּבָרִים.

המלט. כֵּן בִּמְהֵרָה יִזְכֶּה; וְלִי – הַבֵּינָתַיִם;

כִּי מַה חַיֵּי אֱנוֹשׁ? סָפוֹר “אַחַת” – וָאָיִן.

אַךְ צַר לִי עַד מְאֹד, הוֹרָצְיוֹ יַקִּירִי,

עַל שֶׁקָּצְרָה רוּחִי עֵת רַבְתִּי עִם לָאֶרְטֵס;

הֲלֹא בַּאֲסוֹנוֹ רָאִיתִי בָּבוּאָה

שֶׁל אֲסוֹנִי שֶׁלִּי; יָקְרָה לִי חִבָּתוֹ,

אֲבָל מֵרַהַב זֶה אֲשֶׁר בְּצַעֲרוֹ

קָדְחָה בִּי חֲמָתִי.

הורציו.           הַס! מִי הוּא הַהוֹלֵךְ!

(נכנס אוסריק.)

אוסריק. בָּרוּךְ אַתָּה בְּשׁוּבְךָ לְאֶרֶץ דֶּנְמַרְק, כְּבוֹד מַעֲלַת הַנָּסִיךְ.

המלט. חֵן־חֵן בְּשֵׁפֶל־בֶּרֶךְ, אֲדוֹנִי. (חרש להורציו.) הֲיָדַעְתָּ אֶת הַיַּתּוּשׁ הַלָּזֶה?

הורציו. (חרש להמלט.)

לֹא, נְסִיכִי הַטּוֹב.

המלט. (חרש להורציו.)

אִם כֵּן אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לְךָ, לְפִי שֶׁפְּסוּל הוּא לְדַעְתּוֹ. רַבּוֹת הֵן קַרְקְעוֹתָיו וּפוֹרִיּוֹת; בְּהֵמָה כִּי תִּמְלֹךְ עַל בְּהֵמוֹת, וְעָמַד אֲבוּסָהּ סָמוּךְ לְשֻׁלְחָן הַמֶּלֶךְ. מִן הַזַּרְזִירִים הוּא; אַךְ, כַּאֲשֶׁר אָמַרְתִּי, עָשִׁיר מֻפְלָג בְּנִכְסֵי רֶפֶשׁ.

אוסריק. נָסִיךְ אִישׁ־חֲמוּדוֹת! אִלּוּ הָיְתָה שְׁעָתוֹ שֶׁל מַעֲלַת כְּבוֹדוֹ פְּנוּיָה, כִּי עַתָּה מָסַרְתִּי לוֹ דָבָר מֵאֵת הַמֶּלֶךְ יָרוּם הוֹדוֹ.

המלט. קַבֵּל אֲקַבְּלֵנוּ, אֲדוֹנִי, בְּכָל מַאֲמַצֵּי בִּינָתִי. יְהֵא נָא כּוֹבָעֲךָ בִּמְקוֹמוֹ מֻנָּח; כִּי לְרֹאשְׁךָ נוֹעַד.

אוסריק. חֵן־חֵן לְמַעֲלַת כְּבוֹד רוֹמְמוּתוֹ. חַם מְאֹד.

המלט. אַדְרַבָּא, הַאֲמִינָה לִּי, כִּי קַר מְאֹד; רוּחַ צְפוֹנִית נוֹשֶׁבֶת.

אוסריק. אָמְנָם־כֵּן, נְסִיכִי, קַר מְעָט.

המלט. וּבְכָל זֹאת אֲדַמֶּה, כִּי גְדוֹלִים מְאֹד הַחֹם וְהַמַּחֲנָק לְמֶזֶג־גּוּף אֲשֶׁר כָּמוֹנִי.

אוסריק. בִּמְאֹד־מְאֹד, אֲדוֹנִי הַנָּסִיךְ; כָּל־כָּךְ גָּדוֹל הַמַּחֲנָק… עַד שֶׁ… לֹא אוּכַל לוֹמַר עַד־מָה. אֲבָל, נְסִיכִי, הַמֶּלֶךְ יָרוּם הוֹדוֹ צִוַּנִִי לְהוֹדִיעֲךָ, כִּי תַּעֲרוּבָה גְּדוֹלָה הִתְעָרֵב עָלֶיךָ; הָעִנְיָן, הוּא, אֲדוֹנִי…

המלט. אָנָּא, זְכֹר נָא… (מרמזו שיחבוש את הכובע.)

אוסריק. אַל־נָא, נְסִיכִי; מוּטָב לִי כָּךְ, בִּי נִשְׁבַּעְתִּי. נְסִיכִי, בְּאֵלֶּה הַיָּמִים בָּא הָאַרְמוֹנָה לָאֶרְטֵס. הַאֲמִינָה לִּי: אַבִּיר מֻבְהָק, מֻשְׁלָם בְּכָל הַמַּעֲלוֹת הַמְצֻיָּנוֹת, מֻכְתָּר בְּנִמּוּסִים מְעֻדָּנִים וִיפֵה־תֹּאַר לְהַלֵּל. וְאַף אָמְנָם, אִם בְּרִגְשַׁת־לֵב אָבוֹא לְהַגִּיד שִׁבְחוֹ, הֲרֵי הוּא לוּחַ הַמּוֹפֵת אוֹ מַסֶּכֶת־הַמִּדּוֹת שֶׁלִּבְנֵי הָאֲצִילִים, כִּי אָכֵן תִּמְצָא בּוֹ אֶת כְּלִיל כָּל הַמַּעֲלוֹת אֲשֶׁר אָצִיל בְּעַמָּיו יִשְׁתּוֹקֵק לִרְאוֹתָן.

המלט. אֲדוֹנִי, דָּבָר לֹא נִגְרַע בְּפִיךָ מִכָּל פָּרָשַׁת־גְּדֻלָּתוֹ, אַף־עַל־פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ אֲנִי, כִּי אִם נָבוֹא לְפָרֵט מַעֲלוֹתָיו אַחַת לְאֶחָת, הֲלֹא תִּתְבַּלְבֵּל עָלֵינוּ חָכְמַת־הַחֶשְׁבּוֹן אֲשֶׁר לַזִּכָּרוֹן, וְאָז גַּם אָז הֲלֹא נְשָׂרֵךְ דַּרְכֵּנוּ וְנֵלֶא לְהַשִּׂיגוֹ מִפְּנֵי מְעוּף מִפְרָשָׂיו. אַךְ אִם בְּלֵבָב שָׁלֵם אַשְׁמִיעַ תְּהִלָּתוֹ, הֲלֹא אֶחְשְׁבֵהוּ לְבַעַל נֶפֶשׁ רָמָה וְנַעֲלָה וּלְמִכְלוֹל הַסְּגֻלּוֹת, שֶׁהֵן כֹּה יִקְרוֹת־עֵרֶךְ וְכֹה בִּלְתִּי נִפְרָצוֹת, אֲשֶׁר אִם אָבוֹא לְתָאֲרוֹ כְּמוֹ, אֹמַר, כִּי אֵין עוֹד כְּצַלְמוֹ וְכִדְמוּתוֹ אֶלָּא בָּבוּאָתוֹ שֶׁבָּרְאִי; וַאֲשֶׁר יֹאמַר לְחַקּוֹתוֹ, אַך צִלּוֹ יִהְיֶה, וְלֹא עוֹד.

אוסריק. דְּבָרִים נֶאֱמָנִים מְדַבֵּר עָלָיו כְּבוֹד רוֹמְמוּתוֹ.

המלט. אַךְ מָה הַכַּוָּנָה, אֲדוֹנִי? לָמָּה זֶּה נַעֲטֹף אֶת הָאָצִיל הַלָּזֶה בַּהֲבֵל פִּינוּ הַגַּס?

אוסריק. הַנָּסִיךְ?

הורציו. וְכִי אֵין לָשׁוֹן אַחֶרֶת בְּפִיךָ? נַסֵּה נָא, אֲדוֹנִי, וְתוּכַל.

המלט. מַהוּ הַטַּעַם שֶׁפֵּרַשְׁתָּ בִּשְׁמוֹ שֶׁל בֶּן־הָאֲצִילִים הַזֶּה?

אוסריק. שֶׁל לָאֶרְטֵס?

הורציו. (חרש להמלט.)

כְּבָר נִתְרוֹקֵן כִּיסוֹ: כָּל מְלִיצוֹת־הַזָּהָב שֶׁבְּפִיו כְּבָר נִתְבַּזְבְּזוּ.

המלט. כֵּן, שֶׁלּוֹ, אֲדוֹנִי.

אוסריק. יָדַעְתִּי, כִּי אֵינְךָ נִבְעָר מִדַּעַת…

המלט. וּלְוַאי יָדַעְתָּ זֹאת, אֲדוֹנִי; אַף־עַל־פִּי שֶׁלַּאֲמִתּוֹ שֶׁל דָּבָר, לוּא גַּם יָדַעְתָּ, לֹא הָיָה הַדָּבָר מַנְחִילֵנִי כָּבוֹד רָב. וּבְכֵן, אֲדוֹנִי?

אוסריק. אֵינְךָ נִבְעָר מִדַּעַת אֶת כָּל כְּבוֹדוֹ־וִיקָרוֹ שֶׁל לָאֶרְטֵס…

המלט. לֹא אַרְהִיב עֹז בְּנַפְשִׁי לְהִתְאַמֵּר בָּזֹאת, שֶׁכֵּן אֶדַּמֶּה לוֹ בְּכָבוֹד־וִיקָר; לְפִי שֶׁהַיּוֹדֵעַ דַּעַת הֵיטֵב אֶת זוּלָתוֹ, – אֶת עַצְמוֹ הוּא יוֹדֵעַ.

אוסריק. נִתְכַּוַּנְתִּי, הַנָּסִיךְ, לְכֹחוֹ בְּנֶשֶׁק; לְפִי שֵׁמַע תְּהִלָּתוֹ בָּרַבִּים אֵין כָּמוֹהוּ בַּמְּלָאכָה הַזֹּאת.

המלט. וּמַהוּ נִשְׁקוֹ?

אוסריק. חֶרֶב וּפִגְיוֹן.

המלט. אָכֵן, שְׁנֵי מִינֵי נֶשֶׁק הֵם. וּבְכֵן?

אוסריק. נְסִיכִי, עַל שִׁשָּׁה סוּסֵי בֶּרְבֶּרִיָּה הִתְעָרֵב עִמּוֹ הַמֶּלֶךְ, וּכְנֶגְדָם, אוֹמֶרֶת הַשְּׁמוּעָה, נוֹתֵן הַלָּה תַּעֲרוּבָה שֵׁשׁ חֲרָבוֹת וּפִגְיוֹנוֹת צָרְפָתִיִּים עַל כָּל תַּשְׁמִישֵׁיהֶם, כְּגוֹן: חֲגוֹר וּתְלִי וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם. שְׁלשָׁה מִן הַמֶּרְכָּבִים הַלָּלוּ הִנָּם, בֶּאֱמֶת, שְׂכִיּוֹת־חֶמְדָּה וְהוֹלְמִים לְהַפְלִיא אֶת הַנִּצָּבִים – מֶרְכָּבִים כְּלִילֵי־חֵן, מַעֲשֵׂה־ חוֹשֵׁב.

המלט. מַה זֶּה תְּכַנֶּה בְּשֵׁם “מֶרְכָּבִים”?

הורציו. (חרש להמלט.)

יָדוֹעַ יָדַעְתִּי, כִּי עַד גְּמַר הַשִּׂיחָה עוֹד תִּצְטָרֵךְ לְעַיֵּן בְּפֵרוּשִׁים.

אוסריק. הַמֶּרְכָּבִים, נְסִיכִי, הֲלֹא הוּא הַתֶּלִי.

המלט. שֵׁם זֶה הָיָה יָאֶה יוֹתֵר לְעִנְיָנֵנוּ, אִלּוּ יָכֹלְנוּ לַחְגֹּר תּוֹתָח עַל מָתְנֵינוּ; לְפִי שָׁעָה יְהֵא נָא הַתֶּלִי. אַךְ נָשׁוּב לְעִנְיָנֵנוּ: שִׁשָּׁה סוּסֵי בֶּרְבֶּרִיָּה כְּנֶגֶד שֵׁשׁ חַרְבוֹת צָרְפַת עַל תַּשְׁמִישֵׁיהֶן וּשְׁלשָׁה מֶרְכָּבִים כְּלִילֵי־חֵן, מַעֲשֵׂה־ חוֹשֵׁב; זֶהוּ עֵרְבוֹן צָרְפַת כְּנֶגֶד עֵרְבוֹן דֶּנְמַרְק. וּבְשֶׁלְּמָה כָּל הַתַּעֲרוּבָה הַזֹּאת, כִּלְשׁוֹנְךָ?

אוסריק. הַמֶּלֶך, נְסִיכִי, הִתְעָרֵב, כִּי בִּשְׁנֵים־עָשָׂר קְרָבוֹת בֵּינְךָ לְבֵינוֹ לֹא יַגְדִּיל עָלֶיךָ יוֹתֵר מִשָׁלשׁ פְּגִיעוֹת בִּלְבָד. שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה כְּנֶגֶד תֵּשַׁע הִתְעָרֵב עִמּוֹ; וְאֶפְשָׁר לְנַסּוֹת דָּבָר מִיָּד, אִם תּוֹאִיל מַעֲלַת כְּבוֹד רוֹמְמוּתֶךָ לְהָשִׁיב לוֹ.

המלט. וְאִם אָשִׁיב לוֹ “לָאו!”?

אוסריק. נִתְכַּוַּנְתִּי לוֹמַר, נְסִיכִי: אִם תּוֹאִיל לְהָשִׁיב לוֹ מִלְחָמָה.

המלט. אֲדוֹנִי, אֶתְהַלֵּךְ לִי כָּאן, בָּאוּלָם הַזֶּה; אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, הֲלֹא זוֹ שְׁעָתִי יוֹם־יוֹם לִשְׁאֹף רוּחַ, יָבִיאוּ נָא הַחֲרָבוֹת; וְאִם הָאָצִיל מִשְׁתּוֹקֵק, וְהַמֶּלֶךְ עַל דַּעְתּוֹ עוֹמֵד, אֶזְכֶּה לוֹ אֶת הַזְּכִיָּה, אִם אוּכַל; וְאִם לָאו, אֶזְכֶּה לִי אֶת הַחֶרְפָּה וְאֶת עֹדֶף־הַמַּדְקֵרוֹת.

אוסריק. הַאוּכַל לִמְסֹר אֶת דְּבָרֶיךָ כִּלְשׁוֹנָם?

המלט. כְּעִנְיָנָם, אֲדוֹנִי, אַךְ בַּעֲתֶרֶת־תִּפְאֶרֶת־הַמְּלִיצָה כְּאַוַּת־נַפְשֶׁךָ.

אוסריק. אַבִּיעָה נָּא אֶת רַחֲשֵׁי־אֱמוּנַי לְהוֹד רוֹמְמוּתֶךָ.

המלט. כֻּלִּי שֶׁלְּךָ, כֻּלִּי שֶׁלְּךָ. (אוסריק יוצא.) טוֹב עָשָׂה שֶׁהִבִּיעָם בְּמוֹ־פִיו: שוּם פֶּה שֶׁבָּעוֹלָם לֹא הָיָה עוֹשֶׂה זֹאת בַּעֲדוֹ.

הורציו. נָשָׂא רַגְלָיו אֶפְרוֹחַ הָאַבְטִיט, וּקְלִפַּת־בֵּיצָתוֹ עַל רֹאשׁוֹ. גַּם לִשְׁדֵי אִמּוֹ וַדַּאי הֶחְלִיק לָשׁוֹן לִפְנֵי שֶׁיָּנַק מֵהֶם; וּבַדֶּרֶךְ הַזֶּה סִגֵּל לְעַצְמוֹ (הוּא, וְכָמוֹהוּ רַבִּים מִבְּנֵי־מִינוֹ, אֲשֶׁר יָדַעְתִּי, כִּי דוֹרֵנוּ הַקְּלוֹקֵל הוֹמֶה וּמְהַמֶּה אַחֲרֵיהֶם) רַק אֶת צִלְצְלֵי־הַשֵּׁמַע שֶׁל רוּחַ־הַזְּמַן וְאֶת הַבָּרָק הַחִיצוֹן שֶׁל הַנִּמּוּסִין; מִין בְּלִיל שֶׁל קֶצֶף הוּא, הַמְנַשְּׂאָם וּמְנַהֲלָם לְבֵין דֵּעוֹת הַזֻּלּוּת וְדֵעוֹת הַסְּגֻלָּה גַּם יָחַד; אַךְ נַס נָא וּפְחָה בָּהֶם, וְהַבּוּעוֹת כְּלֹא הָיוּ.

(נכנס אציל.)

האציל. הַנָּסִיךְ! הַמֶּלֶךְ, יָרוּם הוֹדוֹ, שָׁלַח לְךָ אֶת בִּרְכָתוֹ שָׁלוֹם בְּיַד אוֹסְרִיק הַצָּעִיר, וְהוּא הֵבִיא אֶת תְּשׁוּבָתְךָ, כִּי תְּחַכֶּה לוֹ בָּאוּלָם הַזֶּה; וְהִנֵּה שְׁלָחַנִּי לִשְׁאֹל: הַעוֹדְךָ עוֹמֵד בְּחֶפְצְךָ לְתַחֲרוֹת עִם לָאֶרְטֵס, אוֹ תִּבְחַר לְךָ עֵת אַחֶרֶת?

המלט. עוֹמֵד אֲנִי בְּדִבּוּרִי, וְהוּא עוֹלֶה בְּקָנֶה אֶחָד עִם מִשְׁאֲלוֹת לֵב הַמֶּלֶךְ: אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, נָכוֹן אֲנִי כָּעֵת, אוֹ בְּכָל עֵת אַחֶרֶת, אִם אַךְ יְהֵא עוֹד כֹּחִי אָז כְּכֹחִי עַתָּה.

האציל. הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה וְכָל הַשָּׂרִים יָבוֹאוּ הֵנָּה.

המלט. בְּשָׁעָה טוֹבָה.

האציל. הַמַּלְכָּה מְבַקֶּשֶׁת מִמְּךָ לְקַדֵּם בְּדִבְרֵי־נֹעַם אֶת פְּנֵי לָאֶרְטֵס בְּטֶרֶם תָּחֵלּוּ בַּתַּחֲרוּת.

המלט. טוֹבָה הִיא עֲצָתָהּ.

(האציל יוצא.)

הורציו. אַתָּה תַּפְסִיד בַּהִתְעָרְבוּת הַזֹּאת, נָסִיךְ.

המלט. אֵינִי סָבוּר כֵּן; מִיּוֹם שֶׁנָּסַע צָרְפָתָה, לֹא חָדַלְתִּי מִלְאַמֵּן אֶת יָדִי; בְּכֹחַ הַיִּתְרוֹן שֶׁנִּתַּן לִי זָכֹה אֶזְכֶּה. אוּלָם לֹא תּוּכַל לְשַׁעֵר בְּנַפְשְׁךָ, מַה גְּדוֹלָה הַמּוּעָקָה כָּאן בְּלִבִּי. אַךְ אֵין בְּכָךְ כְּלוּם.

הורציו. לֹא, נְסִיכִי הַיָּקָר.

המלט. הֲבָלִים! סְתָם נִחוּשׁ־שֶׁבְּלֵב, שֶׁאוּלַי יֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לְהַחֲלִישׁ דַּעְתָן שֶׁל נָשִׁים.

הורציו. אִם מוֹאֶסֶת נַפְשְׁךָ דָּבָר מִן הַדְּבָרָים, נְסִיכִי, צַיֵּת לָהּ. אַקְדִּימֵם נָא לִפְנֵי בּוֹאָם הֵנָּה וְאֹמַר לָהֶם, כִּי לֹא בַּקַּו אַתָּה הַפָּעַם.

המלט. חָלִילָה! בָּז אֲנִי לִנְבוּאוֹת־שֶׁבְּלֵב. הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם, אֲפִלּוּ צִפּוֹר הַנּוֹפֶלֶת אַרְצָה. אִם יִקְרֵנִי הַדָּבָר עַכְשָׁו, לֹא יִקְרֵנִי לְאַחַר־זְמָן; אִם לֹא יִקְרֵנִי לְאַחַר־זְמָן, יִקְרֵנִי עַכְשָׁו; וְאִם עַכְשָׁו לֹא יִקְרֵנִי, הֲלֹא קָרֹה יִקְרֵנִי בְּאַחַד הַיָּמִים; הֱיוֹת־נָכוֹן – זֶהוּ הָעִקָּר! אִם אֵין אָדָם יוֹדֵעַ, מַהוּ הַדָּבָר, אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ הוּא עָתִיד לְהִסְתַּלֵּק, לָמָּה אֵפוֹא לֹא יִסְתַּלֵּק שָׁעָה אַחַת קֹדֶם? יְהִי אֲשֶׁר יִהְיֶה.

(באים המלך, המלכה, לארטס, שרים, אוסריק ושאר קרובים־למלכות, הנושאים חרבות וכפפות של סייפים; שולחן, ועליו כדי יין.)

המלך. בּוֹא, הַמְלֶט, בּוֹא וְקַח הַיָּד הַזֹּאת מִמֶּנִּי.

(משים יד לארטס בכף־ידו של המלט.)

המלט. (אל לארטס.)

הֲלֹא תִּסְלַח לִי, סֶר; אָשַׁמְתִּי לְפָנֶיךָ,

אַךְ מִהְיוֹתְךָ אָצִיל, הוֹאִילָה־נָא וּסְלַח.

הַנִּצָּבִים בָּזֶה יוֹדְעִים, וְגַם אַתָּה

שָׁמַעְתָּ אֶל נָכוֹן, אֵיכָה מְאֹד הֻכֵּיתִי

בָּרוּחַ הָרָעָה, וּמַעֲשֵׂה־יָדַי,

שֶׁאֶת לִבְּךָ הִסְעִיר וְאֶת רִגְשֵׁי כְּבוֹדֶךָ, –

אַגִּידָה בְּגָלוּי – הָיָה אָז שִׁגָּעוֹן!

הַהַמְלֶט הוּא אֲשֶׁר הֵרַע לוֹ, לְלָאֶרְטֵס?

הוֹ, לֹא! עֵת הַמְלֶט זֶה מֻטְרָד מֵעַל נַפְשׁוֹ,

וְשׁוּב אֵינֶנּוּ הוּא, פּוֹגֵעַ בְּלָאֶרְטֵס, –

לֹא הַמְלֶט הָעוֹשֶׂה; זֹאת הַמְלֶט מְכַחֵד!

וּמִי הוּא הָעוֹשֶׂה? זֶה טֵרוּפוֹ! אִם כֵּן,

הֵן הַמְלֶט בְּעַצְמוֹ אַחַד הַנִּפְגָּעִים הוּא,

וְהַטֵּרוּף – אוֹיְבוֹ שֶׁל הַמְלֶט הַמִּסְכֵּן.

וְכָאן, בִּפְנֵי עֵדָה,

אַחַר הַכְחָשָׁתִי שֶׁל מְזִמַּת זָדוֹן,

צַדְּקֵנִי, אֲדוֹנִי בְּרוּחַ נְדִיבָה,

כִּי אֶל מֵעַל הַגַּג יָרִיתִי אֶת חִצִּי,

וְהוּא פָּגַע בְּאָח.

לארטס.           פִּיַסְתָּ לְבָבִי,

אַף־כִּי הַפַּעַם הוּא צָרִיךְ לְהַמְרִיצֵנִי

לִנְקֹם; אֲבָל, אָנוּס עַל־פִּי דִינֵי כָּבוֹד,

מִנֶּגֶד אֶעֱמֹד וְלֹא אוּכַל לִמְחֹל,

עֲדֵי אֶשְׁאַל עֵצָה מִפִּי זְקֵנִים מִמֶּנִּי,

יוֹדְעֵי הִלְכוֹת־כָּבוֹד, וְהֵמָּה יִפְסְקוּ,

אִם בְּרִית־שָׁלוֹם עִמְּךָ אֵין דֹּפִי בָּהּ לִשְׁמִי;

עַד אָז אַהֲבָתְךָ אֶחְשֹׁב כְּאַהֲבָה

וְלֹא אֶפְשַׁע בָּהּ עוֹד.

המלט.           נֵאוֹתִי בְּכָל לֵב

וּבְישֶׁר אֶעֱרֹךְ מִשְׂחַק־אַחִים עִמְּךָ.

הַחֲרָבוֹת! נַתְחִיל!

לארטס.           נַתְחִיל! גַּם לִי תְּנוּ חֶרֶב!

המלט. כִּרְאִי לָטוּשׁ לְךָ אָזְלַת־חַרְבִּי, לָאֶרְטֵס:

תְּבוּנוֹת־כַּפֶּיךָ בָּהּ יַזְהִירוּ כְּכוֹכָב

בְּמַחְשַׁכֵּי הַלֵּיל.

לארטס.           נָסִיךְ, אַתָּה צוֹחֵק לִי?

המלט. לֹא, בִּזְרוֹעִי נִשְׁבַּעְתִּי.

המלך. לֵךְ, אוֹסְרִיק, וְהַקְרֵב לָהֶם הַחֲרָבוֹת. –

הַאִם יָדַעְתָּ, הַמְלֶט, מָהֵם הַתְּנָאִים?

המלט. יָדַעְתִּי גַּם יָדַעְתִּי: הוֹד־רוֹמְמוּתוֹ

הִשְׁלִיךְ אֶת יְהָבוֹ עַל הַחַלָּשׁ בֵּינֵינוּ.

המלך. אֵין פַּחַד בְּלִבִּי: רָאִיתִי אֶת שְׁנֵיכֶם;

הוּא נִתְמַחָה מֵאָז, אַךְ לָנוּ הַיּוֹתֶרֶת.

לארטס. כְּבֵדָה הִיא חֶרֶב זֹאת; הָבִיאוּ לִי אַחֶרֶת.

המלט. הַזֹּאת לְפִי יָדִי. מִדָּה אַחַת לָהֶן?

אוסריק. כֵּן, נְסִיכִי הַטּוֹב.

(המלט ולארטס מתקינים עצמם לקרב.)

המלך. עִרְכוּ עַל הַשֻּׁלְחָן אֶת קַנְקַנֵּי הַיָּיִן!

וְהַמְלֶט כִּי יַכֶּה אַחַת וְעוֹד אַחַת,

אוֹ אִם יָשִׁיב מַכָּה בַּפַּעַם הַשְּׁלִישִׁית, –

מִכָּל הַסּוֹלְלוֹת יִירוּ הַתּוֹתָחִים;

הַמֶּלֶךְ אָז יִשָּׂא כּוֹס לְחַיָּיו שֶׁל הַמְלֶט

וּלְתוֹךְ כּוֹסוֹ יִזְרֹק פְּנִינָה, אֲשֶׁר יָקְרָה

מִזּוֹ שֶׁאַרְבָּעָה מְלָכִים בְּדֶנֶמַרְק

שִׁבְּצוּהָ בְּנִזְרָם. אֶת הַגְּבִיעִים לִי הָבוּ!

הֲנִּיחוּ וִידַבֵּר הַתֹּף לַחֲצוֹצְרָה,

הַחֲצוֹצְרָה אֶל רַב־הַתּוֹתְחָנִים בַּחוּץ,

תּוֹתָח לִשְׁמֵי־מָרוֹם, וּשְׁמֵי־מָרוֹם לָאָרֶץ:

“הַמֶּלֶךְ כּוֹס־בְּרָכָה שׁוֹתֶה לְחַיֵּי הַמְלֶט!”

הַתְחִילוּ! וְאַתֶּם, שׁוֹפְטִים, עַיְּנוּ הֵיטֵב!

המלט. נַתְחִיל!

לארטס.     נַתְחִיל, נָסִיךְ!

(מסתיפים.)

המלט.       אַחַת.

לארטס.         לֹא.

המלט.           הַשׁוֹפְטִים!

אוסריק. פְּגִיעָה, פְּגִיעָה מֻבְהֶקֶת.

לארטס.           טוֹב; נַתְחִיל שֵׁנִית.

המלך. חַכּוּ! תְּנוּ יָיִן! – הַמְלֶט, הַפְּנִינָה שֶׁלְּךָ;

כּוֹס לְחַיֶּיךָ!

(קול חצוצרות ותותחים מאחורי הבמה.)

          תְּנוּ גָּבִיעַ לַנָּסִיךְ.

המלט. עוֹד הַקָּפָה אַחַת; לְרֶגַע הַצִּיגוּהוּ. –

נַמְשִׁיךְ נָא. (מסתיפים.) שׁוּב מַכָּה; וּמַה תֹּאמַר כָּעֵת?

לארטס. נָגַעְתָּ בִּי, נָגָעְתָּ; אַין אֲנִי מַכְחִישׁ.

המלך. זֶה בְּנֵנוּ יְנַצֵּחַ.

המלכה. גּוּפוֹ הוּא מְסֻרְבָּל, וּנְשִׁימָתוֹ קְצָרָה;

קַח, הַמְלֶט, מִטְפַּחְתִּי וּמְחֵה זֵעָה מִמֵּצַח;

וְהַמַּלְכָּה שׁוֹתָה לְמַזָּלֶךָ, הַמְלֶט.

המלט. גְּבִרְתִּי רַבַּת־הַחֶסֶד…

המלך.           גֶּרְטְרוּד, אַל תִּשְׁתִּי!

המלכה. יֵשׁ אֶת נַפְשִׁי לִשְׁתּוֹת; הַרְשֵׁנִי־נָא, מַלְכִּי.

המלך. (לנפשו.)

זוֹ כּוֹס־הַתַּרְעֵלָה… אֵחַרְתִּי הַמּוֹעֵד!

המלט. עוֹד לֹא אוּכַל, גְּבִרְתִּי, לִשְׁתּוֹת; עוֹד רֶגָע קָט.

המלכה. גֶּשׁ־הֵנָּה וְאֶמְחֶה זֵעָה מֵעַל פָּנֶיךָ.

לארטס. מַלְכִּי, הִנֵּה עַכְשָׁו אֶפְגַּע בּוֹ.

המלך.           מְסֻפָּקְנִי.

לארטס. (לנפשו.)

אַךְ הַדָּבָר הוּא לִי כִּמְעַט לְמֹרַת־רוּחַ.

המלט. לָאֶרְטֵס, בַּשְּׁלִישִׁית; עַד כֹּה הֵן רַק שִׂחַקְתָּ;

עַכְשָׁו בִּמְלֹא הָעֹז עוֹרֵר אֶת חַרְבְּךָ;

חוֹשֵׁשְׁנִי, כִּי פִּרְחָח הָיִיתִי בְּעֵינֶיךָ.

לארטס. הֲכֵן תַּחְשֹׁב? נַתְחִיל!

(מסתיפים.)

אוסריק. גַּם זֶה, גַּם זֶה מַחְטִיא.

לארטס.           עַכְשָׁו הֲרֵי לְךָ!

(לארטס פוצע את המלט; אחר כך בריתחת־הקרב, מחליפים השנים את חרבותיהם, והמלט פוצע את לארטס.)

המלך. הַפְרִידוּ בֵּינֵיהֶם! הֵם מֻרְתָּחִים שְׁנֵיהֶם!

המלט. לֹא, הָבָה עוֹד!

(המלכה נופלת.)

אוסריק.           הַבִּיטוּ לַמַּלְכָּה! אֲבוֹי!

הורציו. שְׁנֵיהֶם נִשְׁפַּך דָּמָם. – מַה זֶּה הָיָה, נָסִיךְ?

אוסריק. מַה זֶּה הָיָה, לָאֶרְטֵס?

לארטס. בַּפַּח אֲשֶׁר טָמְנוּ יָדַי נָפַלְתִּי, אוֹסְרִיק;

מִרְמַת־כַּפַּי הִנֵּה קִפְּחַתְנִי כִּגְמוּלִי.

המלט. מַה לַּמַּלְכָּה?

המלך. הִיא רָאֲתָה, כִּי זָב דָּמָם, וְנִתְעַלְּפָה.

המלכה. לֹא, לֹא!… הַכּוֹס, הַכּוֹס… הוֹ, הַמְלֶט יַקִּירִי…

הַכּוֹס, הַכּוֹס! הִשְׁקוּנִי סַם־הַמָּוֶת!

(מתה.)

המלט. הָהּ נְבָלָה! – אֲהוֹ! סִגְרוּ הַשְׁעָרִים!

בְּגִידָה! מִצְאוּ, אַיֶּהָ!

לארטס נופל.

לארטס. הִנֵּה הִיא, הַמְלֶט! הַמְלֶט, רְצָחוּךָ נָפֶשׁ;

אֵין בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ מַרְפֵּא שֶׁיַצִּילְךָ,

וְאֵין עוֹד בְּגוּפְךָ שָׁעָה אַחַת חַיִּים;

זֶה נֶשֶׁק־הַבּוֹגְדִים – הִנֵּה הוּא בְּיָדְךָ:

גְּלוּי־חֹד וּמְשׁוּחַ־רָעַל; מְזִמַּת־הַבֶּגֶד

נָסַבָּה עַל רֹאשִׁי; רְאֵה־נָא כִּי נָפַלְתִּי,

וְלֹא אֶזְכֶּה לָקוּם; אִמְּךָ בָּרַעַל מֵתָה;

אָפֵס כֹּחִי… בַּמֶּלֶךְ הָאָשָׁם… בַּמֶּלֶךְ!

המלט. הַחֹד גָּלוּי וּמְשׁוּחַ רָעַל!

אִם כֵּן, הָרַעַל, קוּם עֲשֵׂה!

(דוקר את המלך.)

כולם. בְּגִידָה! בְּגִידָה!

המלך. הוֹשִׁיעוּ נָא, רֵעִים! הֵן רַק נִפְצַעְתִּי פֶּצַע…

המלט. הָא דֶנִי מְנֻוָּל, רוֹצֵחַ וְזַנַּאי,

שְׁתֵה הַשִּׁקּוּי הַזֶּה! הֲכָאן הִיא פְּנִינָתֶךָ?

לֵךְ אַחֲרֵי אִמִּי.

(המלך מת.)

לארטס.           שֻׁלַּם לוֹ כִּגְמוּלוֹ:

בְּמוֹ יָדָיו מָסַךְ הַתַּרְעֵלָה הַזֹּאת.

הוֹ הַמְלֶט הַנָּדִיב נִסְלַח אִישׁ לְרֵעֵהוּ:

דָּמִי וּדְמֵי אָבִי אַל יִפָּקְדוּ עָלֶיךָ,

וְלֹא דָּמְךָ עָלָי.

(מת.)

המלט.           יִסְלַח לְךָ הָאֵל!

אֲנִי הוֹלֵךְ אַחְרֶיךָ. הוֹרָצְיוֹ, אֲנִי מֵת. –

אִמִּי הָעֲלוּבָה, עָלַיִךְ הַשָּׁלוֹם! –

אַתֶּם, אֲשֶׁר פְּנֵיכֶם הֶחְוִירוּ לַמַּרְאֶה,

צוֹפֵי הַחִזָּיוֹן בְּאֵלֶם וּרְעָדָה,

לוּ אַךְ הָיָה לִי זְמָן (סַרְדְּיוֹט אַכְזָר הַמָּוֶת

וְהוּא דוֹחֵק אֶל בּוֹר), הָהּ לְסַפֵּר יָכֹלְתִּי…

אֲבָל יְהִי נָא כֵן… הוֹרָצְיוֹ, אֲנִי מֵת;

אַתָּה תִּחְיֶה; סַפֵּר אֶת הָאֱמֶת עָלַי

לַאְשֶׁר לֹא יֵדָעוּהָ.

הורציו.           לֹא, חָלִילָה לִי!

אִישׁ־רוֹמָא אָנֹכִי יוֹתֵר מֵאִישׁ־דֶּנְמַרְק;

עוֹד יֵשׁ מַשְׁקֶה בַּכּוֹס.

המלט.           אִם אִישׁ אַתָּה, תֵּן לִי

הַכּוֹס הַזֹּאת! הַרְפֵּה! שֶׁלִּי תִּהְיֶה. נִשְׁבַּעְתִּי!

הוֹרָצְיוֹ יַקִּירִי, הָהּ, אֵיזֶה שֵׁם שֶׁל דֹּפִי

אַנִּיחַ אַחֲרַי, אִם לֹא יוּסַר הַלּוֹט!

אִם פַּעַם אֶל־נָכוֹן שָׁכַנְתִּי בִּלְבָבֶךָ,

מְנַע לִבְּךָ עַד עֵת מִנְּעִימוֹת־שֶׁל־מַעְלָה

וּבְעֵמֶק הֶעָכוֹר שְׁאַף רוּחַ בְּיָגוֹן,

לְמַעַן תְּסַפֵּר אֶת מְגִלַּת חַיָּי.

(קול מצעדי צבא מרחוק וקול יריות תותח מאחורי הבמה.)

מַה קּוֹל תְּרוּעַת הַמִּלְחָמָה?

אוסריק. זֶה פוֹרְטִינְבְּרַס הַבֵּן מִפּוֹלִין שָׁב נוֹצֵחַ,

וּבְרַעֲמֵי תּוֹתָח מֵרִיעַ לִכְבוֹדָם

שֶׁל צִירֵי אַנְגְּלִיָּה.

המלט.           הוֹרָצְיוֹ אֲנִי מֵת;

הָרַעַל בְּעֻזּוֹ מַכְרִיעַ אֶת רוּחִי;

בְּשׂוֹרוֹת מֵאַנְגְּלִיָּה לֹא עוֹד אֶזְכֶּה לִשְׁמֹעַ;

אַךְ מִתְנַבֵּא אֲנִי: לְמֶלֶךְ יִבְחֲרוּ

בְּפוֹרְטִינְבְּרַס, וְלוֹ – קוֹלִי הַתַּם לִגְוֹעַ.

סַפֵּר לוֹ הַדָּבָר, וְכֵן כָּל שְׁאָר מִקְרִים,

אֲשֶׁר הֵסֵבּוּ זֹאת. לַיֶּתֶר – דּוּמִיָּה. (מת.)

הורציו. פֹּה לֵב אָצִיל נִשְׁבַּר. – לֵיל־מְנוּחוֹת, נָסִיךְ;

כַּת מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן לְנוּחֲךָ יָרֹנּוּ.

(קול תוף ומצעדי צבא מאחורי הבמה.)

מַה פֵּשֶׁר קוֹל הַתּוֹף הַמִּתְקָרֵב וּבָא?

(בדגלים ובקול תופים נכנסים פורטינברס, צירי אנגליה ובני־לויה.)

פורטינברס. אֵי הַמַּרְאֶה הַלָּז?

הורציו.           מַה תְּבַקֵּשׁ לִרְאוֹת?

מַדְוֶה אוֹ מַדְהֵמָה, – הֲרֵי הֵם לְפָנֶיךָ!

פורטינברס. הַדָּם צוֹעֵק פֹּה: טֶבַח! – מָוֶת רָם־עֵינַיִם!

מַה הִלּוּלָה תָּכִין בִּזְבוּל תַּחְתִּיּוֹתֶיךָ,

שֶׁכָּכָה נְסִיכִים הִרְבֵּיתָ לְהַכְרִיעַ

בִּמְחִי־דָּמִים אֶחָד?

ציר א.           מַרְאֶה שֶׁל בַּלָּהוֹת הוּא;

אֵחַרְנוּ לְהָבִיא מֵאַנְגְּלִיָּה בְּשׂוֹרָה:

אֻטְּמוּ אָזְנֵי הָאִישׁ שֶׁנִּתְאַוָּה לָדַעַת,

כִּי דְבַר פְּקֻדָּתוֹ נִשְׁמַע וְנַעֲשָׂה,

כִּי רוֹזֶנְקְרַנְץ וְגִילְדֶנְשְׂטֶרְן כְּבָר הוּמָתוּ.

וּפִיו שֶׁל מִי עַכְשָׁו יוֹדֵנוּ פֹּה?

הורציו.           לֹא פִּיו,

גַּם לוּא נִשְׁמַת־חַיִּים הָיְתָה בּוֹ לְהוֹדוֹת:

לֹא הוּא אֲשֶׁר נָתַן הַצַּו לַהֲמִיתָם.

עַכְשָׁו שֶׁנִּקְרֵיתֶם כֻּלְּכֶם אֶל גֵּיא־דָמִים, –

אַתֶּם מֵאַנְגְּלִיָּה, אַתֶּם מִקְּרָב בְּפוֹלִין, –

וְעַד הֲלוֹם בָּאתֶם, צַוּוּ כִּי הַגּוּפוֹת

עַל מְרוֹמֵי בָּמָה יוּשְׂמוּ לְרַאֲוָה;

וְאֶל בָּאֵי־עוֹלָם, שֶׁלֹּא יָדְעוּ, אַגִּידָה,

אֵיךְ נִהְיְתָה כָּל זֹאת; אָז תִּשְׁמְעוּ עַל דָּם

עַל עֲלִילוֹת־בְּשָׂרִים, יָקוּץ בָּהֶן הַטֶּבַע,

עַל עֲנוּשֵׁי מִקְרֶה, עַל רְצוּחֵי בַּסֵּתֶר,

עַל הֲרוּגֵי עָרְמָה וְאֹנֶס־הַמְּסִבּוֹת,

וְסוֹף שֶׁל מְזִמּוֹת, אֲשֶׁר סֻכְּלוּ וְשָׁבוּ

עַל רֹאשׁ זוֹמְמֵיהֶן; עַל אֵלֶּה יֵשׁ בְּפִי

לוֹמַר דִּבְרֵי־אֱמֶת.

פורטינברס.           נִשְׁמַע זֹאת בִּמְהֵרָה,

וְאֶת מְרוֹם־הָעָם נִקְרָא נָא לַעֲצֶרֶת.

אֲנִי – בְּלֵב נִשְׁבָּר קִבַּלְתִּי אֶת אָשְׁרִי:

זְכֻיּוֹת לִי מִשֶּׁכְּבָר בַּמַּמְלָכָה הַזֹּאת,

שֶׁלְּתָבְעָן עַכְשָׁו יְצַו לִי גּוֹרָלִי.

הורציו. עַל זֹאת יֵשׁ גַּם עִמִּי לוֹמַר דָּבָר מִפִּיו

שֶׁל זֶה אֲשֶׁר רַבִּים יִטּוּ אַחְרֵי קוֹלוֹ.

אַךְ נַעֲשֶׂה נָא זֹאת בִּבְלִי הִתְמַהְמֵהַּ,

בְּעוֹד הָעָם נִסְעָר, פֶּן עוֹד רָעָה תִּצְמַח

מִתּוֹךְ מִשְׁגֶּה אוֹ קֶשֶׁר.

פורטינברס.           אַרְבָּעָה קְצִינִים

יִשְּׂאוּ, כְּשֵׂאת חַיָּל, אֶת הַמְלֶט לַבָּמָה;

הֵן לוּ זָכָה לִהְיוֹת מוּרָם אֶל עָל, כִּי אָז

הֲלֹא נָשָׂא בְּהוֹד אֶת כֶּתֶר הַמַּלְכוּת;

וּבְעֵת הַלְּוָיָה – בְּמַנְגִּינוֹת־צָבָא

וְטֶקֶס־מִלְחָמָה יְפָאֲרוּ אֶת שְׁמוֹ.

שְׂאוּ הַחֲלָלִים! כִּי זֹאת הָרַאֲוָה

יָאָה לִשְׂדֵה־קְרָבוֹת, וְכָאן הִיא זַעֲוָה.

לַחַיָּלִים צַוֵּה נָא – וְיִירוּ!

(תרועת אבל; יוצאים ונושאים את הגויות; אחרי־כן נשמע קול תותחים)

המלצות קוראים
תגיות