רקע
ס. יזהר
טרזינות
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: זמורה, ביתן; תשמ"ט 1989

ויום אחד בא אלי מירושלים רעי הטוב יחיעם, ובקוצר רוח חכינו עד שתִתם ארוחת הצהריים עם שיחות השולחן המחכימות ונצא לנו ונרוץ אל הפרדסים.

ועליך לדעת כי ים הפרדסים – לפי שאין לך, לאמיתו, קולע מן הדימוי לים – התחיל באותם הימים מיד מעבר לגדר שלנו; רק עוד חלקת קוצים אחת היתה מפסיקה כמין שפת־ים צרה, וכבר משוּכת הפרדס הראשון – וממנו והלאה, בגלים גלים, פרדסים פרדסים, כעלות הגבעות וכרדתן. ופסח נא עתה על משעולי חול לא נראים, ועל שדרות ברושים עבותים כדיו שפוכה, שחודיהם השחירו על פני בוהר השמים – ומייד יגאה לפניך הים הנרחב הזה, הקטיפני, העולה ומרחיק ומסתער אל האופק, הָצֵף את הבקעה, טַפֵּס במדרונות, גלוש ודלג על סוללת מסילת־הברזל, ורוּץ והמשך בה בתנופה ועד מרומי הגבעות אופק המערב – אותן צחיחות וחשופות, היוצאות מתוך הים ההוא כרכסי איים טרשיים, עדוּת לזיבוריותן הגמורה, לולא שהן גם גבעות שיודעות לעשות מכל גֶבֶב גבותיהן מיתאר קו נקי אחד, מדוייק וזך מאין כמוהו, המשורטט כבחוד עפרון מושחז היטב, שאין מלה לתאר חריפות דקותו, וצלילותו הענוגה, ועם זה – את קשיוּתו, המפורשת יותר מכל דבר שהוא, על פני המערב הרוחץ וצוהל באור הצהרים המבהיק (כביכול בלא קשר הכרחי אל השמש), קו שלעולם תלוי וילון ערפל זהרורי מתחתיו, ולעולם פורחת מעליו נישׁוֹבֶת אבקת זהב יבש, ואשר באחד מחמוקי מיתאר מיוחד זה, בימים של קיץ, היתה יורדת לבסוף השמש, כיונה נחבאת אל בין כפותיים אוהבות; לולא שהשמש, כמובן, אינה יונה: שחורה היתה מעוצם יקודה, וסביב גלגלה רישף פֶּזז תבן הזהרורים כביום הדייש, ובתוך דממה נפעמת, כספינה אל נמלה, היתה מגעת אז, סוף סוף כּדוּת מעגלה אל פלס האופק, נקודת מגע לכהרף, שסביבה היה משתהה, כבוש נשימה, רגע מגע יהלומי, חוגג מאוד, כשזו מוסיפה ונותנת עצמה באורך־רוח, בהתמסרות אין־קץ, מתמדת ולא נעצרת, והולכת ובאה כולה, הלוך והינתן, הלוך והימסר, הלוך והיבלע פנימה – כאילו זה באמת כל תכלית הכל.

ואילו הרפתקאות הפרדסים התחילו מיד בפירצה שבמשוּכת הפרדס. שכן השורות הראשונות היו של מטע אתרוגים. עצים נמוכים, סרחניים, עם קוצי אימה, שעד עצם הסתיו אינך יודע למי צורך בשכמותם ובפריים שאין בו כלום לאכלה, זולת אם יש לך אולר לפרוס לך נתח מביטנת קליפתם הלבנה הניתנת להילעס (אף כי כלרבי עדיף ממנה); וכנגד זה לעדור תחתיהם – זה מעלל רחוק מן התענוגות, אף כי לעבור ביניהם בריצה חסרת סבלנות; שני פוחזים כבני שתיים־עשרה, נוצצים להרפתקאה, ההופכים כל דבר ומתרגמים אותו כרגע לשפת אותם דפי הספרים אשר אך זה־עתה יצאו מקרבם, ועודם לחים ונפעמים מילדי רב־החובל גראנט, מזאב הים, מגשוּשי ומפוזמק־העור, ועוד נכונו להם, כבר בערב הזה, לאור מנורת הנפט שאצל המיטה, אלף הדפים של אלף הספרים, אדומי הכריכה כזהובי העטיפה, להיצמד אליהם, בשיפוף ברכיים ובכיבוש הסנטר על גביע הכפוֹת, בראש מציץ מתוך מערת השמיכה, כגור דובים על חלת דבש, ולנטוש הכל־בכל ורק לצחוק לעתים צחוק פראי, שמבהיל את אמא שבחדר השני, ואת אחיך, ורק להגביה ראש לעתים ולשאת עיניים ריקות מזה ומלאות שלא מזה, פטורות מקרוב וטעונות רק רחוק – סעור אש וגפרית, שטוף משברי אוקינוס, ויללת זאב בודד בין קרחי הצפון – נלהבים טסו השניים בין האתרוגים הקוציים ופרצו דרכם במעלה הגבעה.

וכבר על רוּמה של זו, מוקפת שורות לימונים גבוהים וסבוכים, היתה הבריכה הקטנה, זו ד' על ד' ועומקה ד', אשר אין בה כלום לשום גיחה של ממש, זולת אם לא על אָרבות דמיונך המשתלח; ותחת זאת אין כמוה, צנועה זו, לצלילוֹת. צלוֹל וירוד אל מעמקיה, בעימוּל ידיים ורגליים, ככלב־ים צעיר, והצג על קרקעיתה, מוקף ובלוּע בגוף המים, באור הירקרק־מופלא, העומם בתהום הזגוגית – אבן אחר אבן לצירוף ראשי־תיבות שמך, או ככל העולה על לבך

תמונה מספר 7 דף סרוק מספר 29.png

(נערות, כמובן עוד לא עלו אז על הלב – מוקצות כרגיל מחמת ביתיות יתרה, ורדיוּת, סרטים ובובות).

אלא שיחיעם כאמור, היה ירושלמי, ובריכה לא אמרה לו הרבה, אלא רק הפחידה אותו, אף כי היה מוכן תמיד לקפוץ פנימה ולצלול כגרזן; וצריך היה לבחור בין הקדשת כל מחצית היום הקורנת שלפנינו אם כדי לשכשך בה את בשרו הלבן, הירושלמי, במים ובשמש ובחול, עד שיאולף לשחייה, או כדי החזקה ללא הרפות בתכנית המקורית, המפתה, שאינה כמובן אלא – הטָרַזינוֹת.

עקרנו עצמנו משפתה המחטיאה־מגרה של צלולת־העין, לא בלא הטל בה, לפחות, אבנים מבעבעות, לא בלי הזכר פרקים מהקלברי פין, מן הקפיטן הטרס, ומשלושה בסירה אחת מלבד הכלב – וגם לא בלי התפקע מצחוק רם וגדול, איני זוכר על מה, ולא בלי ללעוג, כבמחי־יד, למורה פלוני, שנזכרים באישיותו המשעשעת, ובלא שום דקדוקים של נימוס – ושוב הטלנו עצמנו לפנים, אל מעבר למשוּכה הבאה – ישר אל הפרדס הגדול.

אלא שצריך קודם אולי, שתדע מה הן הטָרַזינוֹת.

ואל תתמה אם תמצא כעת כי עם שאינן אלא קרוניות פשוטות על מסילת־ברזל צרה – שאין ספק כי גם אתה, לא־פעם, כבר נתלית, אם לא השגיחו בך, והדפת אחת מהן במדרון וקפצת, למרות האיסורים והאזהרות, וטסת ולבך גועש עלילה, אסורה־מפליאה, הפקר למהירות נרהבה ומרהיבה!… הרי, בפרדסים היה כל זה קצת אחרת.

לא אדע מקור השם ‘טרזינות’, אם בערבית שרשו או שמא מן הרוסית בא; אך כך קראו, מכל מקום, לאותה קרונית נמוכה ושטוחה, המורצת על מסילה צרה, ומובילה תיבות־פרי או שקי־זבל, להבדיל, מהכא להתם. כנגד זה, מה טעם נעלמו כמעט כל הטרזינות מן הפרדסים – לא קשה לשער, בראותך היום אותן כירכרות קלות על צמיגי גומי, אדומות וירקרקות, רתומות לחמור או לסוסון (ויש כבר אפילו שלטרקטורון פעוט וקל), וברווחים הנרחבים שבין השורות הן מוליכות כל הולכה שהיא בשקט, בנקל ובשפע. אז, באותם הימים – ואל נא תכעס כשאני נמשך ואומר ‘באותם הימים’ מדי רגע – היו הפרדסים צפופים, אף כי רווּחים כמובן מפרדסי הערביים, ולהובלה לא נותרו שם אלא רק אותן מעין המינהרות, שמתחת לעפאי העצים, שלא אחת צריך היה לזחול כמעט כדי להעביר את הטרזינה הנמוכה, ושיש גם וענף סורר נאחז ואף סחף תיבה והפכה על פניה, למרבה החרפה והצער, עד שנצטרכו להוסיף ולסמוך בתומכות את הענפים הסורחים כדי שיוגבהו ויניחו תחתיהם שערים של שיעור־קומה. זה מצד אחד; ומצד אחר – אופני הגומי עוד לא זוֹלוּ אז לרדת מרום שבתם במכונית ולהתגלגל בפחיתות לקרונית דו־אופנית דלה ולהיגרר בחמור. וכדי שלא לרקד עם עומס הפרי היקר, האסור בתנודה, לא נמצאוּ כשרים וראויים אלא פסי־ברזל מפולסים למישרין. ובסופו של דבר מה יצא? יצאו משעולים בג’וּנגלים, ודרכים עלומות, אם רצונך בכך; או מינהרות בסבך למנוסת המורדים, אם רצונך אחרת; או מחבואי סיירי הכובשים בבואם לרשת אדמות רחוקות, אם דווקא כך תרצה. והכל היה אפשר באפלולית הפרדס הצפוף, הסגורה על דממה שרק צרצרים אחדים מזה, וציקצוק לבו של מנוע באר־המים מזה – התפעמו בה כמעבר מרחקים נשכחים, אף כי אך למגע־יד, כל העת.

תמונה מספר 8 דף סרוק מספר 31.png

לא יצאה שעה קלה וכבר היינו שנינו סובבים מרחרחים סחור סחור לבית הבאר, שדבקים היו אליו מזה ומזה מחסני־פח אחדים, ובית אריזה נכבד אבן־כּוּרכּר, עם חרדונים מציצים מחרכיהם, שהיה חבוש גג אדמוני שכרע עליו מלוא נופו של תות מכאן וגזיזי אור וצל האקליפטוסים האיתנים מכאן – וכולם כאחד, פח ואבן, גג וצמרת ושמי השמים, היו עונים ומתפעמים עם פריטות ארובת המנוע המשריקה קצובות יומם ולילה, אביב, קיץ וסתיו; ואמת מים אחת, זכה וקרירה היתה מפליגה מזה ונוֹהרת כל הזמן אל בין האילנות, מרצרצת כסף וזוהרת מילמולים, ומתעלמת באפלולית החופות הצפופות, מכוח אותה פריטה אין־קץ, אשר הידומה, לעתים רחוקות, היה פוער חור בעולם וגורם תדהמה, ומבעית ממירבצו את מוּסָה המכונן, (היום היינו אומרים המכונאי), שהיה אץ לבדוק בבהלה מה התקלה במנוע או בבאר, או שמא רק אותה צנצנת כפויה, מהודקה וכרוכה בחוטי ברזל אל ארובת מַפְלֵט האדים, הוזחה קצת מסיבת־מה (אם לא מכוח ניתור שוגג של תור פלוני, בקנאו בשריקתה המעימה על פעימותיו שלו העמומות – בין תרדפה ותרדפה אחרי זוגתו המתחנחנת במניפת זנבה, המצויירת קשתות שחור־לבן, פרוש וכנוס, עמוד ופרוח – וחליל העולם הושבת כמעט במשחק האהבים).

תמונה מספר 9 דף סרוק מספר 33.png

מוסה המכונן לא נראה בשום מקום. ובוודאי היה נם את שנתו, שרוע על שקי החמור ועל מרדעתו, כשזה האחרון נותר חלוץ בגד ועל גבי מעגל תילי גללי עצמו ובין זבוביו המתבחשים, קשור לגזע התוּת שנתכרסם כבר לא מעט – והיה דש מעגל אין קץ, סביב סביב, מעגל מנוקה מעשב, מעלים, מניירות ומכלום, עד קצה תחום מגע שפתיו (אין צורך להזכיר את ריקוּת תיבת־השדה שלפניו, אשר בה לכאורה אבסו לו בבוקר קצת תבן וקצת ירק קצור).

אך מבעד חלון בית־הבאר אפשר היה לראות את המנוע בסיחרור אופניו ובתנופת רצועתו הטסה מחרישה סביב ומטפיחה בתפר־האיחוי, טפיחה אחר טפיחה, בשיגרת הסחרחורת – מנוֹע סכוי כולו ומשומן וממורח ונוצץ, וגלגלי השיניים הגמלוניות שעל פי הבאר, סובבים כנגדו לאיטם, מעלים ומורידים בגל ארכוּבתם את מוטות המימסָר, אל תוככי אותה תהום אפלה, המפחידה כלוע חיית טרף, ומפתה כחלקת בריכת מים שוקטה, שסולם ברזל היה צונח לחשכתה ומתעלם בה עם הד פיכפוך ישנוני, עם הד כוח המנוע בתנופתו אין־קץ, עם עוד משהו שעלול היה להיות, והלב רק מנחש במדוּמדם, ובאימה לא מעטה, אף כי לא מוגדת בשפתיים, איזו אפשרות צעקה נוראה של מי שיהיה מועד ונופל פנימה בפירפור ידיים ורגליים להיתפס, צעקה נוראה של מי שיהיה מועד ונופל פנימה בפירפור ידים ורגליים להיתפס, צעקת חרדות שאחריתה לא תגיע… מעמקים כאלה, אשר יש ויפרוץ מקרבם, בפועל ממש, מלמטה למעלה, בהמולה ובמטפח כנפיים, עוף מתעופף, כוס או ינשוף, עולה מתוך המאפליה ההיא, מתוך דממת המצולה, מחוּלחלת הטחב הצונן – מתרעש פתאום, אלוהים יודע מה אות הוא או סימן, נלבט בחלל בית הבאר, ופורץ דרך החלון ונעלם עיוור אל השמש.

נתמלאתי עזוז וגרפתי עמי פנימה את הירושלמי. השותה מי בורות, שמעולם לא ירד ולא ראה באר ומנוֹעה מקרוב – וכאילו משלי היו אלה, ואלוהי התהומות צד־שלי הוא, הראה הראיתיו במועל אצבע, וברום קול בטוּח הסברתיו, את האיצטוונה ואת גל הארכוּבה הנפלט ונבלע חליפות, איך חוטף הוא וטוחן בגלגל התנופה, ואיך הבליע זה כל חישוריו מעצמת הסיחרור. ואת אסוּכי השמן הראיתיו, שהמכונן מקפיד תמיד שיהיו מלאים עד מלואם, ואיך הוא מציג רגל – תיארתי באזניו – על הקורה שמעל פי התהום, כדי לשמן את גלגלי השיניים שמעל הבאר ברגע עלותם ובטרם יצנחו בסיבובם, בלא לחשוש כלום, או בלא הראות חששותיו הסמויים, לא מן המעמק שלרגליו ולא מן הרצועה המעופפת בסיחרורה מימינו, ולא עוד אלא שנאחזנו שנינו, בגבורה מתאפקת בשלב המעקה, ובהתרגשות בכפות רגלינו, שילחנו מלוא אורך צווארונו1 פשוֹט ושלוח, איש בצד אחיו, להציץ בעיניים יוצאות אל אין הסוף ההוא, למוש מגעו הקר של הלא־מזה, שרוח קל־קלה יכולה לבוא מאחורינו ולהמעידנו, אלוהים אדירים – ובעיפוף רגליים וידיים לצנוח אל הבלימה אין־חוק… בכוח צריך היה להיעקר ולהיסוג משם, כשאבן מזדעזעת בלב, ובטרם יתחילו הרהורים אחדים להיקרם למלים גמורות אחדות מעל פי התהום, על אחד שיפול, שיעוף, ורק בחבלים ובשק יאספו ויעלו שאריתו המפורקה, המרוסקה, אם לא תקדים ותחפנו שם למטה נוּדיקה, זו המכשפה ההיא, האורבת לעולם אי־בזה לכל ילד, ממש בחשוּך שבחוּבה, שבהישג תפיסת ידה, ומעבר לה.

טוב, יצאנו משם. עוֹד רעד כלשהו נמוג בברכיים. שתינו מים, שהד פעמי המנוע היה עונה בהם. נשמנו בשלולית אוויר חם ומזדעזע כזגוגיות רועדות, עד היעצם העיניים, ובאנו אל אפלולית תחת־התוּתים, פיקפקנו אם לפתוח בהם במעפלי טפסנות, תותים עבותים אלה חשכי הצל, שאין קץ לאפשרויות העליה והירידה שבהם, עד עורר כל קוֹפיוּתך הגנוזה – או, אם מוטב שלא לאבד זמן ולהתחיל מיד בטרזינות, וכבר ראינו אותן, מקובצות צפופות פה, להקה בת שלוש, ממתינות מן הצד כסירוֹת לעת שפל הים.

הו, הנה באו השייטים להשיטן להפלגה. ורק עוד יבורו להם אחת מן השלוש. ותדע שלא לווחי הטרזינה הם הסימן לטיבה של זו, ולא מוֹטוֹת המעקה, כאשר היה סבור הירושלמי הלז, שלבו היה פתוח תמיד לנוֹי, אלא, כמובן, על־פי שימוּן גלגליה תילקח, הנבחרת, על־פי קלות חוגם חֶרֶש. ואת זו שנמצאה כשרה הדפו והושיבוה למישרין על המסילה ולא עוד אלא שבקופסה נושנה יצקו עוד קצת פסולת שמן אל סרני אופניה להיטיבם עוד יותר, וכבר היו עומדים לצאת ולהפליג – אילו אך נמנו והחליטו מה הם עתה, ועל פי זה כיצד תהא ההפלגה מעתה.

שכן, דרכים שונות, כידוע, להסעת הטרזינה. אחת, כמתבקש מאליו, פשוט להדפה מאחוריה עוד ועוד ולהאיצה, וכשתיטען זו בתאוצה מספקת – לזנק עליה ולהיגרף במסעה עד היעצרה כעבור מה. דרך אחרת אינה, כמובן, אלא ההדיפה בחליפין. זה מוּסע וזה מַסיע, ובחליפין. גם זו דרך ברורה ומסוּיימת עד שיממון. נועזת מזו, כמובן, היא הדרך להתיר בחשאי את חמור המכונן ולרתמו, ולהתפקע מצחוק כשהלז יריץ אותנו – אלא שכאן כבר מסתבך הכל מדי, מלבד אשר ייהרס המשחק מראש, מעוצם הפחד והצחוק מכאן, ומרוב הממש וההתעסקות בחמור מכאן.

מה נותר איפוא? נותרת איפוא דרך החתירה במשוטים. – משוטים? – כן. כמובן. – ביבשה? – למה לא? בוודאי ביבשה. ביבּשת הים. כיצד? הנה כך: איש איש ומוטו בידו – סמוֹכה טובה אחת – וניצבים על פני מישטח הטרזינה ומהדיפים לאחור במוטות ונוסעים ומוסעים לפנים. ואם מתגלה פה ושם צורך בהדיפת־יד – הודפים; ואם צורך פה ושם, להיפך, בבלימה – בולמים, במוט המתהדק לאופנים; וכשמשיגה הטרזינה בסיוע כל ההדיפות ובמורד הקל את המהירות הרצויה – אוספים את המוטות וסופגים הנאה שלמה ומזיעה מן ההרצה שממילא, ורק עוד צריך להוסיף קשיים אחדים, כדי שהמשחק יהיה משחק, כגון גשרים פה ושם, כגון התנפלות פה ושם, ומארבי אויבים – כדי שהכל יהיה, ראוי באמת לשמו.

וממש כך גם הוָוה. הדיפות נאות אחדות, יחיעם מזה ואני מזה, וכבר היינו מרוחקים לנו בלב מינהרת העפאים, חבויים מעין השמים (זולת אשר לתרומת מטבעות זוהר נושרות אין־קץ), שקועים באפלולית חמה, ומבקיעים בחטמנו חוטי קורים מתוחים מכאן לכאן, רוטטנים שכאלה וכספיים, שיש אולי גם איזה יחס בינם לבין זמזום חרישי, לא נלאה, התלוי בעצלתי החום העמוס שבמינהרה הרצה עמנו. ממחים את החוטם ממגע קמחי נאחזני זה, מפטירים: ‘ימח שמו’, לא אל כלום מסויים, ומשייטים לנו בעוז.

קל מהרה הגענו אל פרשת המסילות: היישר, היימן והשמאל. כל סעיף וחינו שלו, סגולותיו שלו וסודותיו ועד שאנו בוררים דרך, משתהה הטרזינה הטובה הזו נחה על מעגל הברזל המשמש להחלפת מסילה במסילה. ואם אינך יודע, הרי זו ריצפת־מעגל, כמין דיסקה עשויה להיות חגה תחתיה, וכשעוֹלה הטרזינה עליה בארבעת אופניה, מסבבים וזו על זו חגות במעגל, עד שמתכוונים האופנים כנגד סעיף המסילה המבוקש – מהדיפים אז, ויוצאים לדרך החדשה, קב ונקי. מעשה כה קל ונאה ונטוּל שום סיבוך שהוא, אם אך להתגבר על החשק המתדגדג פתאום, להסב את הטרזינה בסיבוב גדול אין־קץ, במעגל חוגה עצום, ותיסוֹב לה זו ותיסוֹב לה ותיסוב לה.

לא קשה לשער כי הֵשַׂמנו פנינו אל החלקה העתיקה ביותר בפרדס, שניטעה בימים הרחוקים, ועוד מלפני מלחמת העולם הראשונה, וזכתה לראות הרבה: פועלים, ותמורות, ואַרבֶּה, ונתנסתה בשיטות גידול שונות, וכך נטעוּה צפופה כתורת הערבים (לא בלי צורך עתה להחליף ולהחליף עצים שנדלדלו בשתילים צעירים), ואשר המסילה ברוצה שם חלפה על גבי כמה וכמה גשרוֹנים קטנים, שמתחתיהם היתה זורמת מפכה אַמת־המים ביום ההשקאה, ונפתולים נאים לה כה וכה. הנמך ירדה שם קמֶרֶת המינהרה, ואנחנו מצילים ראשינו שוב ושוב מפגיעה רעה בענף תלוי, ואחר־כך על ברכינו השתופפנו ועל ריצפת הטרזינה, מהדיפים אותה בעקשנות ובגבורה כל העת, במוטות שבידינו. ולפתע, ואני התנופפתי, ונתעלמתי בעוֹפי אחד העצים הסבוכים, לתמהונו של הירושלמי, אשר לא ראה מעודו ולא שיער ייתכנות מבצע לולייני כזה, ולפתע והוא משוייר לו בדד בטרזינה הריקה בארץ נֵכר, ורעוֹ נתעופף לו אי־בזה ונתעלם; רגע עוד היה מוסיף ומשיח עם מקומו הריק כשנתחמץ לבו מאוד: בדד. אני כמובן הרביתי אז בצחוקים, על חרדתו ועל גבורתי – ולא מעט צריך היה אז לחזור ולהפליאו בגבורות ובמופתים מעין זה, כדי שיתגבר אף הוא, וינסה כוחו אף הוא בתעלול, כשנתלה כמעט בציצית שער ראשו הערמוני, הגדוש מעל שני מפרצים בשני צדעיו, באותו עץ שמוּטי מורכב על לימון־מתוק, דליל מאוד, כאבשלום בן מעכה באֵלה ביער אפרים – אלא שהפסקה זו הכניסה אותנו, ובדחיפה עזה אחת, אל תוך תוככי המשחק.

תמונה מספר 10 דף סרוק מספר 38.png

הו, משחק. אתה מבקש לדעת מה, ואיני יודע במה אפתח ומה אומר. משחק? הו, כן. אבל לא שום משחק שישנו ושכלליו ידועים מראש לכל. רק בּדוּת – הכל היה בְּדוּת. פלג זורם גועש במורד. הכל בשטף ובמפל סוער. הכל היה לא זה; הכל רק ב’כאילו‘, רק ב’נגיד’, רק ב’נניח ש–'. שום דבר לא כפי שהוא: הטרזינה, העצים, הזחילה, המוטות, אנחנו, אַמת המים, ניצנוצי השמים מסוערי האור – הכל איננו עוד מה שהוא לפי שהוא, אם הוא עודנו עוד. כמראה העננים המשתנים בתוך היותם – השתנינו אנחנו ולא היינו מדי רגע את אשר כמעט והיינו קודם רגע. ורק פינו לא פסק מלעשות את הכשף – ובמלמולינו החזקנו את הקסם. במאמר שפתיים, כַּבורא בששת הימים, בראנו עולמות. כל־הזמן כל־הזמן לא פסקנו מברוא בו ברגע, ובו ברגע מעזוב ובטל מה שבראנו, נידף פרח בעשן, והוסף וברוא לנו עוד ועוד אחרת, בעצם אותו הרגע, את כל היש ואת אשר אנחנו בעצם הרגע ההוא, ומה כבר כעת, ואיך מראיתנו הנה זה עתה. הה, דפים שלמים שקראנו, ומן היפים ביותר, מן הבלתי נשכחים, קרמו עתה מפינו חיים וממשות, נתעללו בעליל, נתרחשו כהווייתם, ואנחנו עוטים היינו עלינו כל הזמן, ובזה אחר זה, ובלא שום קושי או פקפוק בגד ויפעה, שריון אבירים ומלמלות דוּכסים, נוצה והוד, ומה לא, הה, מה לא, רק כן, רק כן, כל הזמן רק כן.

אל תחייך לך. הו, מי מכל מתרגמי ספרי ‘אמנות’ ו’שטיבל' העלה על דעתו כי את כל עושר לשונו, ואת כל אשר עמל להבריק באמצעות תרגומו – לתקנת ילדי ישראל – ישננו כאן ויביעו בשטף ובאמונה שלמה, מתחת העצים אגב זחילה וקפיצה, מתוך ריצה וטיפוס, ואף בנאומי מתייצב בשער, כנביא מתנבא, לוחם מלחמת העשוקים, ונושא משא, נאום נמלץ ונרהב – אשר מעולם לא שמעו כמותו עפאי התפוזים האלה; ואף כי כבר הרבה שמעו ושמעו בימיהם – כזה לא שמעו עוד, לא בימי העידור הגדול, לעת ההשקאה, ולא בימי הקטיף ולא בגיזום, לא מפי שכירי הכפר זרנוגה או קוביבה, ולא בימי ריב השפתיים שניטש כאן, מתחת חופות שלוות אלה עצמן, בין יישור גב ויישור גב, בין חסידי ‘הפועל הצעיר’ מכאן ו’אחדות העבודה' מכאן – כזאת, כאשר שמעו העצים מפינו – מעולם לא שמעו!

הה, דברים כה חסרי שחר ולא שייכים לכלום, כה רחוקים, כה זרים. קולות מקרחי הצפון ומיערות־העד, מערבות הטוּנדרה וממרחבי הפאמפה, כשם שמסימטאות נמל פלימוּת וממרומי חודי כנסית נוֹטר־דאם של פאריז, ממישברי האוקינוס על גיגית־עץ שבורת תרנים ומוצפה כרבלות מים קוצפים, ומבדידות המעפילים בלובן התכול והדומם שעל צלעי האֶברסט – הו, מה אתה יודע! במיטב הלשון הנמלצת, דבר דבר בשם אומרו, בבקיאות חובקת זרועות עולם, בהתלהבות נוֹסקת רקיע – הו, עובר אורח, איש הולך לתומו אילו נקלע בזה – פחד! – היה נדהם, היה נפוג, היה מצותת בחרדה, אזניו זקופות ולבו מתפעם, רגע מעלה הרהור רע ונמהר, רגע מחייך נואלות, ושב ונבהל ומבקש בעיניו מישהו לשאלו – מה כל זה כאן ומי המה הללו שם? – ”ונגיד עכשיו שאנחנו… ואני… ואתה…” גילגל ברהטה אחד משנינו ורובע הפרדס הזה, הישן, הנמנומי, אשר מאז מלחמת העולם הראשונה, ומימי התקפת הארבה הגדולה, לא שמע קריאות מלחמה וצהלת לוחמים – נתמלא כעת צחצוח חרבות קוֹזאקים ושריקת חיצי האינדיאנים אשר לא יחטיאו – רהב ונלפת, תמה עד תדהמה, ולא קמה בו רוח. – – ”ונניח שזה, וכאן – – – וככה – – –,” צהל גבוהות אחד משנינו והקיץ ממנוחתם, לרגע, דראגוּנים אדומים והוּסארים לבנים, פרשים כרגלים, ורץ נשלח, פליט אחרון, דחוף על רמכו המיוזע, ובזניקה אחת אל צוק – ובעוד זניקה נועזת ממנה אל מתחת הגשר, ושם לארוב לפלוגת הזֵדים כשיהיו שועטים להם מעדנות מטירת הצוקים – ובתרועה לעוט אליהם, המקורקף יקורקף המגורזן יגורזן, והניצול יינצל, בודד על אחרון הסוסים ידהר להזעיק עזרה, וכבר לבשה הפריגאטה לקראתו הדר מיפרשיה המנופחים, ומוּטה על צלעה תחתוֹר בראש השיבולת, כששתוּם־העין ניצב על חרטומה שלוב זרועות, דו־מאוקדח, מוקאסינים לרגליו, ורובה המוסקאט בידיו, לא בלי פגיון, מאכלת וסכין ציידים – ישרוק, והכל יתערבל לחיים ולמוות – הו, ספן אמיץ, הה, לב־הצור, לב־טוב מוסווה קשיחות פראית – – –

וכלום היה הפרדס ריק אז וריקן – כולו בָּמָה מופקרת למשחקינו ואין אדם לומר לנו מלה? אכן. אדם לא היה לומר לנו מלה. וכי מי יאמר?

תזכור מי ומי המה בפרדס בימות הקייץ! מוּסה המכונן – נם אל נכון, שרוּע על המרדעת והאוכף למראשותיו, ואזנו לא תתעורר אלא אם אך יצריד משהו בקול השריקה הזה, המהמה אין־קץ ופוסק מעל הראש קצב לכל, הוּא וקול תור זה או אחר עמו, על אמיר עץ זה או אחר, אולי קרוב אולי רחוק, קול חליל מעובה, בן שלוש פעמות חוזרות חלילה. מי עוד? שניים שלושה המַשקים, שחילקו בשעת צהריים זו את חמישים מעוקבי המים בשעה (מצא: כמה ביום? בחודש? נורא!) – ופילגו להם איש אַמת מימיו הצלולים לכמה בורות כאחד, ועד כה ועד כה ועד שילכו אלה לאט, יחטפו להם תנומות בכיבוש ראש בין ידיים, כחום היום. מי עוד מבלעדיהם? הה, אולי אותו מטליא תיבות־השדה מאשתקד, אותו זקן הרועד על כל מסמר שקובעו בפטיש; נוספים אולי עוד שניים־שלושה המופרשים להם בין צללים ומטבעות־אור ובין ציוצים חריפים של ציפורים נעלמות, הגוזמים בחלקה המרוחקת, והם גוזמים חרש, כאילו נרדמו הם ועולמם בצלהבי הצהרים, זולת איזו פציחה כה ופציחה כה, שהמזמרה מפצחת לעתים בהתגברה על גזם יבש; אולי רק עוד שניים שלושה, לכל המרובה, אבודים להם בהוצאת יבלית נצחית במרחקים כסוּיים, מטושטשים בהמיית התור ובהרתקת קול המנוע, והם כולם והכל הכל טובעים בתוך מאות דונאם, מוצלים בצללים בעצם הצהריים, בשלוות פיכפוך ובהֶמיה רכה, כעטופי קטיפה חמה – מי עוד איפוא ישית לבו לשניים נערים מתלהלהים מתחת חופות עצי התפוז הצפופים, הקיציים, כשהם מתפרצפים להם בכל מיני פרצופים זרים ומוזרים, בקולות שונים ומשונים – מלבד, אולי, אותם ניצנוצי שמים שמתבהקים ונושרים לכאן בכוכבי סנוורים? או אותם קולות התור הרחוק המחזר במילמול אין־קץ אחר התורית שלו, בלב צהרי הצהריים, בלי שׂים־לב לשום צהריים אלא רק אליה ואל חמודותיה, אם אך לא נרדם ומתוך שינה הוא מתמיד לפעום שלוות תנומות בכל עמקה: שלוש קצרות ושלוש קצרות ושלוש קצרות, בלי די ואין־קץ, ומלבד אותו תיקתוק הלב הגדול של הכל – משרוקית המנוע הרחוק?

והכל היה אפשר. וגם אמנם היה. וכי יש עוד דבר מן הנמנע? אין. אמור מלה, – ויש. בקש – ויהיה לך. עודו על שפתיך – והוא זה. פשוט. אין לך פשוט מזה. וכי יש? לא רחוק ולא קרוב. לא קודם ולא אחר־כך. וכבר לא היינו מה שהיינו פעם, לא היינו של מישהו, וחסרי כל שייכות אל שום שייך שהיה אי־מתי אי־פעם. כשם שהיינו מחוץ לסנדלינו, מחוץ לבגדינו, מחוץ לקליפתנו, לא שום גשמיות עוד, לא כלום – רק במאמר פינו היינו. פורצים וממשיכים, עוברים מזה אל זה, שומעים את השני אבל יותר מזה משמיעים אותו, נכנסים לדבריו, מפליגים מהם והלאה, יוצאים אִתוֹ לעלילות, מדברים עמו כאחד, ומדברים עליו ועל פניו והלאה, טסים קלים אחר משב רוחנו, או מה יכול היה לעצור או למנוע? יכול? כלום. אבד כל חשבון. המקום אינו כאן. והזמן אינו. זמן? מה זה? לא היה כאן שום זמן כלל. עתה, בהשקפה לאחור, נקל להיות ידעני ולחשב ולמצוא כי משתיים אחר־הצהריים ועד לצלצול פעמון סיום העבודה בארבע – אין אלא, כאילו רק שתי שעות, בחשבון יושר שאין כאילו קל ממנו – לולא שלא היו כך דברים מעולם. לא היה דבר כזה. לא כמוהו ולא כמותו. לא שעה ולא שעתיים. הזמן כלל לא היה. ומה היה? מלוא העולם היה. זה הכל. כולו היה. ומבלעדיו לא כלום. ונבלענו בו ונתבלענו. שלמים ולא הותרנו החוצה לא ציצית־ראש ולא פאת־זנב. הכל. ואפילו לא ידענו שכך הוא. וכלום לא. והכל. הו, הכל הכל. רק הכל היה שם, כל ההכל השלם והעגול והגדול כולו. נכון.

תמונה מספר 11 דף סרוק מספר 43.png

והטרזינה? כלום ניטשה עלובה זו, שוממה לבטלה ועגונה להעצב? הה, מה עולה על דעתך? כל הזמן תמיד היא במרכז, כמובן. הכל רץ סביבה, כל הזמן אנחנו ממנה והיא מאיתנו. הפלגנו בה. הדהרנו אותה. רצוא ושוב. מטרים ספורים שכל העולם מקופל בהם. פרצנו מתוכה וחזרנו אליה בקפיצה. היינו מדקלמים סביבה השבעותינו מה אנו ומי, ידו אחת אוחזת בה והאחרת פנויה להסביר מה הכל. פעם הוא אחרון הלוחמים שבה, צפוי לתיגרת ידו של אחרון הליסטים האורב בעפי העץ; ופעם הם שניהם כאחד, רֵעים לא ייפרדו, צמודים כאחד להביא פדות לנדכאים שבמצור; ובעוד רגע יתפלגו; זה לעקוף מכאן וזה להשליך נפשו מנגד, ולהתנפל ולנגח במצחו חומה וחֵל, ופנים אל פנים, אל תוך מעגל הזֵדים הנדהמים רגע והופכים ונמלטים לכל רוחות השמים. והכל, כמובן, רק בהגדה לא פוסקת, מסוערת כנחיל דבורים, אשר אם תיפסק – יפלו השמים על הארץ והכל יתפקע בבועה, והכל כחלום יעוף. כי על כן המְתה החלקה ההיא מילמולי חֵפֶז אצים להספיק, להגיד, לאחוז בדבר המתהווה והולך, הנמוג כמעט, לאמרו עד היותו כולו, ולו אך ברמז, זר לא יבינו, בחצי דיבור, ברבע, בפחות, בניד אצבעות דובבות. הה, רק קורא ספרים נאמן, רק תולע דפים אחד, רק הוא לבדו היה יודע להכיר כי לא דברי טירוף חסרי־שחר לפניו, וכרגע היה יודע מה לפניו ומי לפניו. מחצית הרמז יספוק לו ורביעיתו, הֵד מָשָל או זֵכר מליצה או ניב – וכבר הוא בתוך תוככי הדבר ההוא, והכל כבר נהיר לו ומפורש, מה כאן ואנה כל זה שלפניו – ואף היה נשטף, אין ספק, מוסחף בעזמת זרם המשחק הרותח!

הה, עזמת הזרם! אגב, היכן מוצאים ילדי שאר מקומות מקום לשחק? ברחוב? על המדרכה? בין קיר לקיר? או שמא יערות של ממש להם על סביבם, ובמרחק־מה הולך שוטף להם נהר מים אמיתי מפליג בין אילנות וסבך? אולי.

אנחנו – בפרדסים. לפי שמחוץ לפרדסים מה היה? לא היה. רק חשׂיפות פתוחה אין חנינה, אל ארבע רוחות השמים, ואל השמים. אלה גלויים לארץ והארץ גלויה אליהם. ולא היה כלל שום מפסיק שהוא ביניהם, רק שדות גלוחי קציר ומלוחכי למשעי, ריקים להם ונכריים למדי, עד אפקי האופק, והרחק מעבר לכל אופק והלאה, אשר רק השמש לבדה היתה שם ורק אבקי רוחות הבר לבדם, ורק השטחים הפרושים לבדם – רק המה היו שם לבדם. שטחים יפים מאין כמותם לגמל מאריך־לכת בלי עד, ויפים מזה לדהרת סוס ערבות מנפנף רעמה ומדגיל זנב וטס, שועט באבק מי יודע אל אָן ועד אנה.

זוטרי פירות הבוסר שנשרו מן העצים, כזיתים לגודל, נעשו בידינו, כמובן לכדורי נפץ ולברד ריגום, אף כי לא היינו צריכים להם, שכן באמירה עשינו יותר, מהר יותר, הרבה יותר ואמיתי יותר. רק מעט גֵיאַלנוּ ידינו בעשׂיות של ממש ולפיכך רק הגדנו, רק דיברנו, רק אמרנו, רק כאילו, רק שיחקנו. אף אַמת המים שנשתכשכה לא הרחק ושימשה אלף תפקידים ואחד, בלא שום קושי – והכל בדיבור בלבד – נתגדלה ונתרחבה והיתה לאמאזונס ולוולגה ולנילוס־הכחול בואכה ארץ אופיר ואל הררי סהר.

וכעת מה? כעת היינו אמורים לפרוץ אל הגשר האחרון. תמצא זאת בכמה וכמה ספרים. אלא ששם זה תמיד אחרת, וכאן היה אחרת. מתחת לגשר היתה כאמור, אַמת המים, ואצל אַמת המים היתה אותה דיסקה סובבת וצומת מסילות־הברזל לכאן ולכאן. לא יהיה לך הגשר אם לא תשלוט על הצומת. ולא תשלוט על הצומת אם לא יהיה בידיך הגשר. ואיך זוממים מזימה כה חסרת פתרונים אך כה גורלית לחיים ולמוות? – הנה זו השאלה.

מאליו מסתבר כי לא יסכוֹן שום פתרון אחר – אלא דינאמיט.


הטרזינה תשטוף במרוצתה, בחריצות יישמט מעליה הרעם, ובחפז מחופז והיישר למטה אל הגשר – ועד שזה יעלה בסערה מעיב עין השמים – וכבר זו על הדיסקה – ובריתוק נאמן של מאות רימונים (מתוך כרי נֶשֶר הפירות שצברנו לנו), תחוג, תסתער ימינה ותטוס לה לישועה, בעוד מחצית החבורה מתנפלת שם ארצה, לחסום כל דרכי הסיוע ולנתק גישת התגבורת. והכל על חוט השערה. איחור בשנייה וטרזינת הישע, מעוז הצדק, מתפקעת על יושבי בה – מעטים, אך מחרפים נפשם! – החטאה בהסבת הדיסקה והיא יורדת מן הפסים והכל לטמיון. כל הידיעות מסרו על כוננות חירום אצלם. הגשר הושם לפיקוח משמרות, ורשת אזעקה מעולה פוֹרשׂה להם. חשד כלשהו – והכל נגדנו, והטרזינה בשטפה לא תיעצר עוד, ותהומה, הה, הכל תהומה, ממרומי הצוקים אל תוך הים, אל תוך קצף המישברים שבין הצוקים – פירשו זרועות, אחים. ומלטו נפשכם…

וככה היו פני הדברים, ואילו רק היה פנאי צריך היה להתכונן בדקדקנות – אלא שאין עוד גם רגע אחד פנוי. לדרך! שיקענו על־כן מהר את השמש. עשינו חושך, וכבר ערב, וזה לילה. ואך יעלה הירח ונצא. באחת עשרה. זה מזלנו. כך נכתב עלינו הגורל, בחסות החשכה נתקרב. וצאת הירח זו תהא 'שעת האפס’. אורו יזרח בעיני השומרים להכהות ראייתם, ולנו יהיה האור מאחורי גבנו – ונפרוץ לנו, רִכבנו יפרוץ לעשות המזימה – מלאכי עליון, התעמדו לישענו?

כולנו נרגשים. אף כי מעלימים. גברים כגבורתם. סעודת קודם יציאה. לא נבלעת. עישון סיגריה אחרונה (פתותי עלים יבשים לפופים בפיסת עלה ירוק). אנחה מתמלטת לא צפויה. דיבורי לחישה. הלב בגרון. אמוֹר – הכל מוכן? מוכן תמיד. המקלעים? הרכב? לא תצא תקלה ברגע האחרון להשחית? וחומר הנפץ? כאן. ארוז בשקיות. ארבע מאות קילו! – כל־כך? – הה, כן, הנה כאן ארוז בשקיות. פתילים קצרים. החלטיים. אתה כאן? אתה הוא שתטיל! – אני? – עיני האומה בך. ולִבָּה. – כן – וחזק ונתחזק, – ואתה תאבטח. מכאן ומכאן. ואתה הוא הסייר. שאלות? – אין. כל אחד מאתנו עשרה. כן. עשרה קולות, עשרה מבעים לאיש, ומרגע לרגע אחרת. בזאת נבטח: איש לא יכזיב. ורק שהמקלע לא יכזיב. ושאנחנו נפתיע אותם ולא הם אותנו. ושאלוהי הצדק שיהיה אתנו ולא אִתם (שאם לא כן – הצדק מהו?) מוכנים? הכל, חברים, במקומו? ה’חומר', הרימונים, המקלעים התחמושת? ומצב־הרוח? לעילא ולעילא. נהג ולך. קדימה!

זה לילה. גם עשר פסיעות לפניך לא תראה. הטרזינה לאיטה. חרש חרש. גם אינה טרזינה עוד. היא משהו. הרבה כאחד. דבר שהוא־הוא ושצריך ושלא חשוב כלל מהו. כזאת היא. שלושה ארבעה הצעדים שלפנינו הם כל העולם וכל מלואו. בתוכם יהיה הכל. ורק בלאט. שום רעש ולא נפץ. קשב רב קשב. שמים וארץ ולב העם קושבים. בנחת בנחת המשוטים. אל נא עוד בכנפי הרעש, הה, נשר צעיר! פיכפוך המים? זה כאן? כעת? אתם שם – כבר רואים מה?

כל זיע עלול לגלות. על כרסנו שטוחים ושקט. הכוכבים מרמזים. רמזי רמזים. הנשוב עוד חיים אל ארץ החיים? הה. אמא, אמא. נפץ? לא, רק בוסר תפוח אחד נפל. נבהלת? הו! שומר מצונן השתעל שם!… הם שלווים, בוטחים להם. אנחנו נפרוץ. כן. אני מכאן. ואתה. כן כן. מכונסים. אחד פתאום מצטחק. רק כדי להסתיר נרגשותו. נרגשים. והאמת: הלב בגרון. וכבר אין שום מקום לשום אחרת שהיא בעולם. הכל מוּשׂם בזה. אין אחרת. אי־אפשר. גם אילו רצית, גם אילו בקשת – אין עוד. ואינך רוצה ולא תבקש.

– מה זה כעת?

– הה, לא זה כבר הירח – הירח עולה…

– הו!

מוט נתקל בענף, והכל נתרעש פתאום.

– גילו אותנו! …

בריצה, בקפיצה, קפוץ!

זיקוק! זיקוק בשמים – הכל אור! ניצוצות!

– ארצה! ארצה חברים! דבקו ארצה! הכל אש ועשן! המקלע!… – הי אתה! – יריות חזקות. מכל צד. פוצו! התפזרו! בקבוצות קטנות! ואתם – חפו! ושמרו שמרו על חומר הנפץ! זיק אחד ו… – אתה כעת! – אני פה!

אני קופץ לים! – הים? היכן כאן הים? – – ישר לים! – אל תקפוץ, ירושלמי, אל!… בשחייה, אני שוחה שוחה, כבד לי, הבגדים מעכבים, מכבידים, ספוגי מים. כבד לי. אני נמשך למטה – הו הו – איני יכול עוד – באר של עומק – – הים הענק, הה – למטה למטה – כאן, חברים, אני עודי כאן! – דפיקות איומות – ראשי ראשי… כוחי כלה! הו, הו, חברים! – לא אעלה עוד – אני צועק, צולל, כעופרת, למטה למטה – אני… די.

הה, לא די! חכה, אל תשבית את המשחק בעיצומו! לא, אל תצלול, אתה לא תצלול, אני אחיך, וקופץ אחריך – ואני אמשה אותך: הושט יד, בוא! כלום לא אבוד!… ואל הים אל תקפוץ כשאינך יודע לשחות!

הטרזינה! הי, הוֹ הרכב! – אתם! – הגיעה השעה – שעתכם – החומר! – כעת רוצו, בריצה, הוי אנשים: יחד!

בריצה בריצה בריצה!

– חפו עלינו חפו! אש מכל צד! הניפו, הו, בטיסה, הי אנחנו, בטיס־טיסה, – והשלך!… ה – ה – ה!… כולנו? כאן? ובטיסה – עופו עוף!

רעם אדיר. חושך ואור וחושך.

מה קרה?

משהו התנופף, משהו התעופף, משהו התהפך, משהו לא זה: מה קרה?

– נפלת? אתה? למה אתה ככה? – גונח? מה קרה?

– תראה תראה!…

וכבר הוא כולו בהילפתות, נלפת בהילפתות, וביד זו לופת את יד זו – הה…

– תראה!

– אתה? באמת? רגע, זה באמת? – ספר מהר: מה?

הטרזינה שבמעופה, על הדיסקה הסובבת, ואצבעו נתחבה אי־בזה – במקום רע – הה – נקטעה? – הו, אלי! – הצפורן? – כולה? – ודם מן הפצע, הכל דם, בגדיו דם, ועל הפסים ארצה דם, ועל הגשר, הו, דם…

וזה פה, וזה יום, וזה אמת, וזה הוא, וזה ככה, ואנחנו… ופניו מחווירים, וצריך לעשות, וכל הפרדסים סביב סביב, ואנחנו לבד רק שנינו – ומה?

אל תבכה, אל… בוא נשטוף, אני אצלך, אתך, סמוּך אתך, נרוץ לבאר, נקשור בחולצה שלי – ככה, בוא, אני אשמור עליך, הישען עלי, תוכל תוכל? – כל הפרדסים האלה… המרחקים… תוכל תוכל?

– בוא, הישעֵן ככה – – –

– הנה, ככה, עלי, כן. ואל־נא… הישמר אתה מן הגשרים, הו!… אני, נפשי תחתיך, אני תמיד אילו רק יכולתי… ואל־נא תרוץ שמה – אַל! אל תלך אל הגשר ההוא, בוא, ככה, בוא, על חמורו של מוּסה נרכב הביתה, רוצה? חייך אלי – בוא חייך טיפה, הישען ככה, אני כולי – ואתה… חייך אלי חביבי…

כעת בוא, בוא נרוץ לנו הביתה! –

או זה רק בסיפור? או רק בחלום? הו, לא, זה בממש, בדיוק בממש. אלי, אלי, למה? בדיוק בדיוק ככה. וזה הכל. למה? למה? בוא. אחי, אני תחתיך… יחיעם, אל תשבור כעת את הסיפור… לא. לא! לא! בוא – – – בוא – –


  1. כך במקור – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות