תאר לך את גודל ההפתעה, על גבול התדהמה, שנפתענו כמעט נדהמנו, כשיצאנו בוקר בהיר אחד לחצר וראינו לפנינו את חמורו החדש של אחי!…

אך מוטב שנפתח ונספּר אחרת. למשל כך:

שבּת אחת, אחרי־הצהרים, יצאנו למסע רכיבה של תענוג על גבי חמורים. שמעון, כראוי לאורח, קיבל את חמורו העצום של אחי, חמור שחור וגמלוני, אשר שמו, אגב, היה ג’אחיש; אני הייתי רכוב על חמור שכננו, אשר נתנו לי בלא־חמדה – למה לעייף חינם בהמה עלובה ביום השבת? – והוא יצור קטן ואפור כעין העכבר; ואילו יוסי רעי נסתפח לחבורה על גבי חמור שאין בו שום סימן גדוּלה שהוא, מחוץ לאוּכּף־קש גדול ויָשָן, שתיבנוֹ השיפּודי בּיצבץ דרך השק הבלה ורצע כל חלקה טובה בבשר ירכיו (שלא להזכיר עתה את יחזקאל המכונה 'המשונה’, שנזדנב אי־שם באופניו החורקים, מבקש לו נתיבים קשוחים יותר בדרכי־החול הטובעניות, והוא שייך ובלתי שייך לחבורה, כאשר תראה עוד להלן).

מיד עשינו שורה אחת, ראש זה בזנב זה, כדי לצלוח את המנהרה הצרה מתחת למשוכות האקציות שבין הפרדסים, וקול חדוָתנו החריש בלא קושי כל קול זולתו, קולות ענוגים כולם וחרישיים לפי דרכם, מהם צפצוף ציפורים, מהם צרצור צרצרים, מהם טרטור מנועי הבאֵרות הלא־פוסק ושריקותיהם שמקרוב ומרחוק. ואַך קולנו מילא הכל, פּטפט בצהלה, אגב הרכּנות־ראש מפני צליפות עפאים נמוכים וקוציים, אף כי פורחים.

את הדהרות התכּוונוּ לפתוח מיד כתום הפּרדסים, במישור החַמְרָה הגדול והמעשיב שלהלן, בואכה הכפר הערבי. ובינתיים היינו חבויים כולנו מלמעלה ומעברים במִסבך רשתות העפאים, העלעלים, כּוכבי הפּרחים, וניצוצות הִתבהקות כּידודי השמש שהתפוצצו אל עינינו – ואילו מלפנים חסם הכל מפנינו אותו ג’אחיש, החמור השחור של אחי, אשר לא רק קומתו הגבוהה וגוו החסון בלטו מעל כּל, אלא גם הדר־אוּכּפוֹ ותפארת גדילי השַֹקיים שקישטו בצבעים עזים ולוהטים את השלוה החמה, האפלולית, ומחקו לחלוטין וכיסו כל זולתם, ועשו את שאר כל חמורי השיירה, על רתמתם הבלויה ועל דמותם הצנועה, כעשות חג גדול את שאר ימות השנה.

וכך היינו מטליפים בנחת במנהרת האקציות הארוכּה, שהחול הרך הבליע אליו כל נקש פרסה וכל פסע שהוא – וגם נוסיף כך ונטליף, עד שנצא מקץ כל הפּרדסים, באופן שאפשר לחטוף עתה ולאמור מילה או שתיים על הרכובים ועל הרוכבים.

על שאר החמורים, כאמור, אין מה לומר הרבה. הן יודע אתה: מאותם שפלנים, מצומצמי כרעיים, המטליפים פעמיהם ברצף אין־קץ, תּקְתְּקָנִי וחדגוני, פסע בצד פסע, מכשילים כמעט ברך בברך אחוריוֹת עצמם, בטלטול שלאחר יאוש, ופס רחב מחוּקֶה להם על אחוריהם, מעשה מחגורת החבק האחורי שליטש את עורם שם עד קרחה, מתחת לתנודות חסרות־החיים של הזנב חסר־הדמות, כשראשם הגדול מותלה שמוט, כבד מהם, וכל הוייתם כמראה אוּכּפם, ואוּכּפם כרוכבם, ורוכבם נבוּק ובקוּק, רק לשאת ולהחריש.

ואילו ג’אחיש הלז היה משונה מכל, מיוחד מכל ובכל אשר לו: הוא גופו וכל לבושיו אשר עליו. חמור שחור היה, גבה קומה, בריא וחסון (אף כי ג’אחיש, כידוע, אינו כי־אם עיר בן־אתונות, גור, טלה, עופר, או גדי רך…). חמור שחור, כאמור, שזרבּובו הצהיר בלובן בריא, וכן כרסו הלבנה, חזהו וקדמת קדומותיו. בקצרה: מאותם החמורים אשר להם תלדנה הסוסות פרדים. מאותם אשר בלא אַרגז לא תשיג לעלות גבּם, או בלא רכובות תלויות הַנמך, או בלא סיוע מסייעים, או בלא קפיצה של ממש, אם אך לא נמלך הלה וזז ונעתק פסיעה, ואתה פורח ומחטיא ומתיישב ארצה בחבטה רעה מתחת זנבו, בכלימה ובמפולת קשה.

מלה אחת על אוכּפו. אף זה נאוה היה לכל סוס בן־חיל, ושום שומר יהיר ומתהדר לא היה מתבייש לבוא בו ביום חג, גם לא בין קפדנים וטרזנים. הנה לדוגמה, חֶבֶק הבּטן של האוכּף, עשוי כולו עור עבה, רצועה שלמה אחת, שלא קל היה לאבזמה כראוי בנקב הנכון, מעובי, מגוֹדל, ומסירבּול. או המרדעת, שהיתה ממש שמיכת־צמר, אדומה וטובה, לספוג כל נצנוץ של זיעה, ועל האוּכּף, כמובן, פרושים בשווה לכל צד השׂקַיים – הם החוּרג' – ארוגים ורקומים אדום וירוק וכחול, על חום וצהוב ואפור מעשה חושב, עם צדפים ועיטורי פתילים, עם גדילים מצויצים, ושיזרת פאר ירוקה ונוי והדר מכל עבר, ואשר כדוגמתו היה גם, בזעיר־אנפין, משובּץ על אפסרו, מעל חטמו, שלא לשכוח את חריזי הכחוֹל, שתמיד ולכל מקרה הם סגולה טובה מפני עינא בישא, נוסף על כּחלם הנאה כשלעצמו – ולמה לא?

מלים אחדות מתבקשות על נעירתו, כוונתי לקול נעירתו. לא רק על עצמת קול נעירתו הקורעת את חשכת הלילה החשוך ביותר ואת כל שטניו, אלא, ובעיקר, על מה שהיה אמור בה מכל הלב ובכל הדעת – כזאת, שכל העולם היה מפסיק וקושב לה, ולא יכול היה שלא להודות ולהסכים בחשאי, עד הימוֹג אחרון־הדי־הקול האומר ואומר הזה, ואומר לבטח.

ולמה היה לו אחי חמור גדול כל־כך ומקושט כל־כך, כשכּל חבריו נסתפּקו כרגיל בחמור קטן ועכברי? צריך שתדע משהו על אחי. לב טוב ורחב היה לו, וגם דמיון מרקיע שחקים.

הנה, כששמע אחי על אחד מבני האכּרים שעשה לו רבע דונם פּלפּלים והוא מקווה לעשות הון – קפץ וחכר לו מיד עשרה דונמים שלמים ומלאים, ושׂכר לו חמישה פועלים, ובשבוע אחד מלא גבורה ותנופה משחר עד חושך עשָׂה עשרה דונמים שלמים ומלאים פּלפּלים, עגבניות, ותירס בין הערוגות, וגם תעלות־השקאָה חפר לו והעביר צינורות־פחים, – מעשה כביר שנגמר כעבור שלושה חודשים כשהשוּק היה מלא ירקות וממוּלא – בחלקת עשבים גבוהה מקומת אדם, בתירס לא נקלף, באשפת פלפלים רקבים ועגבניות ממוּיחוֹת, – סלט לעורבים ולתני הלילה, ולמשיכת כתף דוחה, לאמור – אַל תזכירו ואל תזכּרו…

או משהגיע תור האבטיחים, וכל בחור בעמיו היה מביא הביתה ביום שישי, בשובו מן השדה, שתיים שלוש גולגלות אבטיחים גמלוניות, עקודות פסי לובן על שׂלמות ירק סגלגלותם – אבטיחים ברוּרים ושקולים בכפות, שהעיקו עליהם בכפותיים למדוד בשלותם, והקישו בכף פשוטה לקשוב להד סומק פנימיותם, אף בּדקו יובש פיטם עוקצם הקטוף, עדות לבגרות ולכשרות – ורבו בחזקה עם הערבי המוכר, שנשבע ליפיים ‘על הסכין’! – ושבו והורידו לו גרוש מכל מחיר שנקב הלה באלה ובחרמה ובזקן־הנביא, וגדשו כל אחד משני השקיים שעל החמור, וגם על האוכּף הניחו אחד, ואת כפם הגדולה עליו (שואבת לתוכה חלקלקות קרחת); אחי כנגדם היה חוזר הביתה בשיירה קטנה, הוא בראש וחמורו עמוס יפה יפה על מידותיו, ואחריו נגרר בשני חמוריו ובנזיפות לא מעטות על עצלותם, אותו אחד מוכרן וכל מרכולתו אתו, להביא הביתה ליום שישי לאכול אבטיחים – אכלו רעים, שתו ושכרו דודים!…

ובסופו היו כתריסר אבטיחים מושלכים בליל חשיכה אחד, ליל קטב מרירי, בעיווּי פנים ובבלימת אף מנשום, נישאים בבחילה להיזרק הרחק, להיקבר מהרה, לבל יצחינו בעיפושם כל חלקה טובה, וזמן רב עוד היה עומד בחלל־הבית ריח מקמק איום ומחליא, שלא הועילו כנגדו כל מירוקי אמא ושטיפותיה בסבון ובמים, בליזול ובקרבול; ואף התנים חדלו מבּוא בתחומי אדמה חפורה אחת עונה שלמה וארוכּה; אף כי, ניתנה האמת להיאמר, טעמם של האבטיחים בעודם בכבודם הראשון – לא היה כמותו לעסיס, לסומק, למותק, ולא לחינם היו גרעיניו פנימה מוקפים זר שחור כמין טבעת; הלא הוא הזן ‘אוּם־חסנה’ המהולל בתהילות; אף־על־פי שאנחנו נרפאנו בעונה ההיא מאכילת אבטיחים ומראיהם בלבד היה מעלה קֶבֶס ומעורר זעווה.

כך אירע גם בעניין החמורים. שכּן מתחילה היה לאחי חמור אחר, סתם חמור. אלא שהלה הובא לחצר רק מטעם אחד בלבד – יען כי לא נמצא בו ביום חמור גדול ממנו. וכשנמצא – פוטר הקטן וסולק ממקומו, נמכּר בחצי־חינם, הוחלף בחצי שק תבן אם לא בקליפת־השום. ואז הובא אלינו הלה, הגדול (שרק שמו מימי קטנותו נשאר לו…), ויהי לנו חמור גדול, מהולל בחצרות הבתים, ובפתחי הקיוסק לעת־ערב, בהאַסף העם לדון על כל הנכבד והחשוב. לא יצא זמן רב וכל עדייו של חמור, המתחייבים ממעמדו ומערכו – נוספו עליו, אוכּף ושקיים ואפסר מצויץ. ומי יודע עד היכן היינו מגיעים בתפארת, לולא הקיץ הקץ, כעבור מה, על ימי החמורים ועונת האופנועים הגיעה, ולא יצאו ימים רבּים ולאחי, אהה, כבר היה אופנוע, ישן בתחילה, וחדיש וכבד ונורא, בסופו.

וכך אירע שתחת חמור קטן היה לנו חמור גדול ונהדר. ומן ההוא, העלוב, לא נותרה לנו בחצר אלא הטבעת. וכשבאנו לבנות לג’אחיש החמור הנכבד מעון להשתכן בו – לא היה לנו למענו אלא רק אותה טבעת בלבד. שכן את הסככה העלובה, העשויה ענפים ושקים בלויים, ספק סוכּה בכרם ספק מלונה במקשה, פירקנו בבעיטה אחת, והפשלנו שרוולים להקים לו דירה תשווה לו סביב הטבעת. אלא שאתה תמיה ואינך יודע כלל מה טבעת ואיזו היא.

ובכן, שמע בני:

במעונו של חמור תוכל לוַתר על הכל; על דלת, על גג, על כותל אחד ועל כולם, ורק לא על הטבעת. בלא טבעת, תדע – אין חמור. לא יועילו לך הכתלים, הגג, הדלת, המנעול הכבד, אם טבעת אין לך. ואילו אם טבעת כאן – הכל כאן. כמובן: זו הטבעת שאליה מרתקים את שרשרת אפסר־החמור, המלובש על ראשו ועל צווארו. לפיכך חפרנו אחי ואנוכי, עוד אז, בימי החמור הראשון, בור לא בלתי־עמוק, עירבנו תערובת מלט וחצץ וכורכר, תקענו בלב הבּור קורת־ברזל חרורה בראשה, שתצא מעל מיפלס פני הבּור, יצקנו סביבה את גוש־הבּיטון והוספנו חישוקי־ברזל וכל פסולת נקרית בחצר, לרבות מסמרים, חוטי־ברזל וסיר ישן שנזדמן לידינו, וכן כמה וכמה אבנים כקדקוד לגודל – וימים אחדים אחרי־כן נצטוויתי וקיימתי והשקיתי במים רבּים מַסד איתן זה. לבסוף אמרנו כי־טוב, והשחלנו בנקב שרשרת עבה וקצרה, ובפטיש הכבד נחסמה עינה של אותה הטבעת – וכשהיה הכל שלם כדי כך, יצקנו רצפת־בּיטון סביב, מותירים רק את עינה של אותה טבעת פקוחה ממעל – ותהי לנו טבעת. את זו, מעתה, לא יסיע לא כוחו של חמור ולא כוחו של סוס. ולא צמד פרדים, וגם בטרקטור – טענו המבינים שבחברי אחי – לא תעקור את הטבעת הזו ממקומה; הבּוז לגנבים בלילה. כעת יבוא חמור לחצר.

עד כאן מעשה הטבעת. ומאז היה לנו חמור.

אז הקמנו את מעונו החדש של ג’אחיש הגדול, מקורות ומקרשים של ממש, חדשים, לבנים וריחניים. ואת כל אשר הקמנו יומם ביגיעה, בתושיה וברִוב הכאות־פטיש, שצלצלו והלכו עד פסי־הרכבת, ומעבר להם הרחק לתוך הפרדסים – במגע רגל אחת, בגישוש שוגג אחד לאחוריו, חיסל ומוטט אותו עיר בלילה ההוא. ומזלו שכּרדת הלילה לא הספקנו להעלות קורת־גג על ראשו, שכן אחרת – שם היתה קבורתו, או שהיה מתארע שם מחזה־אֵימים בחשיכה: כשחַיה כלוּאָה בין קירות נופלים וסגורה בין קרשים היתה מבעטת שם והופכת שמים וארץ.

מה עוד? נסתפק הפעם. אלה מקצת שבחי ג’אחיש, חמורו הגדול של אחי, עד שהחליפו באופנוע הנורא.

 

שבחי הרוכבים    🔗

דומני כי השארנו את השיירה טופפת בחשאי בחול הרך שמתחת חוּפת־המשוכות האַפלולית – ועדיין טפיפה זו לא תמה, ודבר לא סיפּרתי לך עוד על הרוכבים. ובכן, כדי שלא להעדיף חמור על רוכבו, נוסיף מלה או שתיים.

הנה יוסי. שום דבר. הכל כתמיד. נֶמֶש לא נגרע ולא נוסף על שלל נמשיו, אשר בזק בוראו על חוטמו ועל סביבו, ביום בוראו אותו בחיוך. והנה אני לפניך. אף אני כרגיל, כאשר תוכל לראות פה בתצלומים הישנים: יצורון שהוא, דק וקל ודל.

אבל שמעון זה, שזכה כראוי לאורח, בחמור הגדול ובכל תפארתו, זו אשר בעצם ידינו העדינו עליו (אף כי נתקשינו מאוד באִבזוּם האבזם של חבק הבטן המסורבל) – הוא היה מיוחד ושונה. ישוֹב ישב לו זקוף כתומר מקשה. בלורית בהירה היתה לו,

זכה ומתפרחת כערימת־משי קל לכל רוח מצוייה, עד כי עיניו הדקות, חטמו החד, שפתיו המצומתות וסנטרו המובלט – נצטבעו בגון אותה ערימת־משי מופלאה והאירו בנוגה וָרוד, טוב־לב מאין כמוהו. אנחנו כולנו היינו מחרישים ושמעון לא פסק מקסום לנו בסיפוריו.

שמעון ידע דברים שאנחנו רק שמועה שמענו מרחוק. שהרי הוא מתל־אביב הוא בא. והוא ראה סינימות בשבוע אחד כאשר אנחנו לא נראה בחצי שנה. מרוב סינימות אשר ראה לא היה זר לו כלל עניינו של פרש ושל תארו הנאה אשר יתואר, בשבתו על האוכף. ובדמיונו ראה לפניו, כמדומני, את דוגלאס פיירבּאנקס, אם איני משבּש בביטוי (הוא, שמעון, קפדן גדול הוא בביטוי ובהיגוי שמות מופלאים עד היום הזה!), או שמא גדול מן הגדול ההוא ומפואָר ממנו, בשבתו על אוּכּף החמור כאילו היה סוס אביר, כאילו היה אציל זרזיר מתניים; וכל גינוניו של שמעון, שם בשדרת האקציות, גם נשתנו לפיכך והיו כגון אלה: כולו עֶדנה מובלגת, אצילות וגבורה מתאַפּקת. אלא שאַגב־כך לא פסק גם מספר לנו סיפורי בית־ספרו המהולל בתל־אביב. מעשיות על אותם יצורים ניפלים ומשעשעים המכוּנים לעתים גם מורים, וזמירות זימר לנו על פלוני מהם שכינהו בעליצות אין־חסד בשם ‘רבנו הנבון’, וכוונתו אל נכון למשהו מועט מזה – שכּן היה הלה, מסתבר, טורח לא מעט, ונזעפות למדי, לעשותו את שמעון זה נבון יותר, מנומס יותר, ושקדן יותר; כוונה שעלתה לו, לאותו מורה־להועיל בלא מעט רמזים שאנו שאַגנו לשמעם, וחמורינו זקפו אָזניהם בתמיהה, ומשוכות האקציות, שמעולם לא שמעו כזאת, התאפּקו מאוד. וביחוד הֵרענוּ תרועות גדולות כשסיפר לנו שמעון כיצד גירשוהו יום אחד הביתה, לבסוף, אל אביו, לאמור: ‘בלא אבא, צפּורי מחמדי, אַל תשוב ואַל תראה פניך פה!' – ואיך רק השתדלותו של אביו (אף הוא איש טוב ומיטיב, שקט ונוח לבריות, ולא ניכר בו כלל כי את תל־אביב הוא בנה, ראשון בראשונים, וכולי, וכי גם היה מזכירן של כמה אגודות ציוניות כאן ושם ביֶליסוֶוטגראד ובאודיסה ובשאר מקומות שבין הים השחור והים התיכון – כולו נקי ומטופח וקרחתו כשמשת־חלון ממורקה היטב – מראה שהביא כנראה את שמעון בנו להרהור ולמעשה, ולהתמסרות לגידול רעמת משיו שעל ראשו, לסרקה וללטפה ולמששה, בטרם יקיץ עליה קץ הקרחה הצפויה) – השתדלותו של אבּא, איפוא, גרמה ל’רבּנו הנבון’ לחזור בו, ולהסכים להחזירו אל קהל דרדקיו, וגם זה רק בשבעה תנאים קשים ומפורשים והחלטיים.

אבל מה ‘רבנו’ ומה תבונתו כנגד מה שידע שמעון בסינימות. כלום שמע ‘רבּנו’ מימיו על אישיות מקסימה בשם רוּדוֹלף ואלנטינו, אדם עשוי להפליא? או על פלוני בשם רַאמוֹן נוֹבאַרוֹ המחוטב להלל? או כלום ניסה כמה הנאָה יש בעצם ההגייה המדוקדקת של שמות כאלה, בכלאחר־יד מהודר, באינפוף פה ושם ליתר אצילות? או כלום ראה בחלום הלילה דמות שובה לבבות ושמה, אם איני מערבב גרטה גאַרבּוֹ, שעיניה מישירות, פיה גדול, גביניה משורטטים בעוז, ואשר לעולם אינה מחייכת עד שפעם היא מחייכת והלב נמס אז לקראת חיוכה ואין לעמוד בפניו? מה יודע ‘רבנו’ הלז, זולת אשר בתלמידיו נוזף בקול עייף, ואת נחמיה בעל רעמת השיער המופלאה טילטל וגירש למדחפות, הוא נחמיה אשר לא עשה כלום, אלא בלב שיעור התלמוד רק ביקש רשות ויצא לרגע, ורק חזר כעבור זמן מה והוא מסופר חלק עד עצם הקרקפת שלו, בוֹהֵק כדלוּע לבן, – ובכיתה, בלב שיעור התלמוד, פרצה אז יבבת ניכפים, ‘רבנו’ נתעלף, השאַגה חלפה ביעף את כל המסדרונות, ואותו נחמיה גופו, בחור תם וגלוח כדלעת, בידי המנהל וסגנו, השַׁמַשׁ הגדול והשמש הקטן, ו’רבּנו' המתאושש מחזיק מאחור, הונף בתנופה וטולטל באחת עד בית אביו ולתוֹך חיקו ותהי הארץ כמרקחה…

שער נא מעתה, רחימאי, מה עשוי ‘רבנו’ כזה לדעת, דרך משל, כשמגיעים אל המופלאים שבבני אנוש, הלא הם שחקני הכדורגל המאושרים, אשר בשמאלית שלהם יבקיעו פינת השער הימנית, בעוד השוער, אחד בֶּרגר כמדומה, לוחך עפר מלוא פיו, בהחטיאו בעיטה יחידת סגולה זו; או, דרך משל, מה ידע ‘רבנוּ’ הידען יותר משידע שמעון לפרטי־פרטים על רצח ארלוזורוב על שפת־הים; או, דרך משל, כלום שמע ‘רבּנו’ מימיו, או שמעתם אתם מימיכם, על אותו גזוזָן שקיוסקו בפינת הרחוב והשדרה, ואשר במחוַת־יד מהוקצעת אחת היה זולף עסיסיו הצבעוניים ומשציפם בכוס, בזרם הגזוז, מַאביך הכל בבועות ובקצף, מרים ומשפיל וחותם בדחייה קלה של הכוס, מתוך השתחוָיה קלה והספגה כללית של השיש המטוייף, במומחיות ובזריזות של עושה־להטים, וסוקר מגבוה ודוחה כל נסיון של קירבת יתר, באמירה קצרה שיש בה הרבה יותר ממה שתראה לכאורה בקלותה: ‘למי גזוז?’ (שהפכה זה מכבר לאימרת־כנף, ששימושיה רבים גם שונים, הן בשיעורי ‘רבנו’ והן בפגישות בין־ערביים, כששורקים לזהבה ומטיילים עם דוידה, עד עצם שפת־הים, לראות בשקיעה), ואילו כל אותם הפוחזים שסביב אותו גזוזן, עיירים צעירים, עומדים ונוערים בנחת, ואחר מכולם שנתכוון לסלק ולשתות כוס חינם, בהבליעו כוסו במהומת הקח־ותן, נתפס כרגע בכף: ‘כמה עוד?’ תופסו הגזוזן ומכלימו ברבים, נוסף על מה שקוראו מייד בשם: ‘אתה שם, נכדו של בְּיֶלוֹצֶרקובסקי – אתה!’ כי על־כן מיודעים המה לו כולם, גם אבותינו גם סבינו, עוד מסוכּת האקליפטוסים בימי הגרוש מתל־אביב, ועוד יותר מימי אודיסה ויֶליסאוֶוטגראַד, והרבה קודם. עד כאן.

כזאת וכזאת ובדומה לזאת, סיפר לנו שמעון הרוכב בראש, ספר והרעיף אמריו לאחור, כשהוא מפליא לשבת באוכּף כאחד הפרשים הניפלים ידועי השם, כל עוד נתמשכה הדרך במנהרת האפלולית המוצלפת פירצי זהרורים פורצים, כצווחות מתפוצצות. אך לבסוף נסתנוורה היציאה לקראתנו, כשיצאנו מעוצמי עיניים בבת־אחת מתחום הפרדסים, ומשעול החול הרך – סולת זהב זו, הטובענית, הקרירה – נתהפך בבת־אחת ונפתח להיות כיכר המישור הגדול, אותו כיכר מישור חשוף אין מחיצה ואין קץ; ואשר מעצם המקום ההוא מתפשקות המשוכות ויוצאות להקיף את הפרדסים לכאן ולכאן, להיות חומה בינם לבין החשוף ושם גם מעניפה לה, מימות עולם, שקמה עבותה אחת, ושם גם נעצרנו לראות ולדעת ימינה או שמאלה.

ואל יהא לבך קל במקום ההוא. אמת, ביום אינו אלא סתם מקום שותק אחד, עם עץ עתיק אחד, כצאתך ממיצר האפלולית הנוחה, אל ארץ השמש הפתוחה (תכונה שהולידה תלי גללים לא־מעט סביב קורת השקמה רבת הצלעות, מעשה בהמות שנאסרו שם לשעה קלה עד יפוש הנוֹפש, עד יגמע סיגריה של פוגה), ואילו בלילה היה זה המקום האחרון, שבין הישוב ובין החוץ־לישוב. בין הבטוח לבין המופקר, בין היבשה לבין הים הגדול הסודי והנורא. ביום – שום דבר, בלילה הכל אפשר. וגם כל הייתכנוּיות האיומות ביותר.

מפּתח זה שבין המשוכות באו ה’מאורעות'. כאן בדרך נרצח השומר. לכאן רצו במקלות וברובים ביום ההתנפלות. כשהפעמון צלצל נרעש. מכאן גם היו באים חלומות־הזוועה בהקיצך בלילות חרדה. ואילו כעת – אין כאן בלתי אם שקמה עבותת־קורה ודלת־פּארות, קצה תחום הפרדסים, סוף המשעול המחופה, והמוני לטאות רצות כה וכה, מהן ממש רצות ומהן רק פּספּס טביעת רגליהן ושיטוט זנבן נותרו בעפר. והלאָה מזה נשתרעה אדמה שטוחה, נתנוצצה שמש מבהקת, ונתפזרו מרחבים לכל עבר – כרצונך והרבה יותר.

תמו כל דיבורינו ונשתתקנו. הכל היה שם שקט לגמרי. גם קשב־רב־קשב לא יציל קול. אלא רק לאַחר זמן, בכבישת נשימה. כבת־קול הקונכיה הריקה. רינת מירוץ מעוף האדמה הענקית על ציריה. ועוד הרחק, בשולי השוליים, מחוקים כמעט אבל ישנם, היו ציקדים בטלים אחדים, שצרצרו בהתמדה לא פוסקת; גם קול ציפור זו או זו שצייצה ונתעלמה במישור; וחרגולים כלשהם, שניתרו וחדלו; ולטאין חמקמקין שרצו ואָבדו; וקול מנוע באר רחוקה בתקתוק אין קץ – רק אלה היו מעולם הממשות, אלא שלגמרי מאליהם, אחוזים בקיומנו מאליהם. ולא ידענו כלום.

ואילו ג’אחיש נטה עתה זרבובו, ריחרח ונשף קצת כה וקצת כה, וחזר ונשא ראשו בהרבה כובד־ראש, ופער פתע לסתותיו ונער נעירות גדולות וחזקות מאוד, כאילו חזה דבר שהוא, הולך ובא ומתחיל. האל יודע מי ומה.

לעומתו נתנשמנו אנו קלות ואמרנו: לדרך. וגם טיפסנו ועלינו ויצאנו ברהטה קלה. לאן? לשם. ישר לשם. זה הכל. אדמה כבדה אדמת־השדה הזה. לפיכך פסחו עליה ולא נטעוה פרדסים (האוהבים, כך היו סבורים פעם, רק אדמת חול־חומר בלבד). זעיר כאן זעיר שם היו הערבים חורשים שם וזורעים תבואות קיץ או חורף, חלקות אובדות ולא נודעות בתוך הכּיכּר. עדרים היו מתעלמים בעשבים היבשים, שבחורף גדלו בכל כוחם ובאין מכלים דבר, ועתה היו למֵיתרים יבשים לנגינת רוח אחר־הצהריים. כיכר מישור נרחב, סדוק ובקוע בימות החמה, ומדמנת רפש צמיגה בימות הגשמים. ואין כמוהו טוב לרצים ולריצות, לרוחות רצות, לאבקים רצים, לסוס רץ, לשור רץ (עקוץ קרציה או רוח־תזזית, עד כי יפרוץ נוגח וחוטט בקדמותיו בפראות, ומעפר בעפר) לילד רץ, וגם חמור יכול לרוץ שם, כמובן, אם רק ירצה או אם רק היטב תזרזהו לרוץ, במדקרות מסמר ובחוד מקל ובקריאות מעוררות שונות, המתישות את הצועק יותר משמריצות את הנצעק ארך־האָזניים. (אגב, היה מעשה, לא תאמין, ואוירון אנגלי אחד, על שני טייסיו, נחת על גבי אותו מישור, וגרם לריצה כללית מן הכפר הערבי, מן השכונה ומן המושבה – אלא שהלה נזדרז ופרח באבק נורא, ויהי הדבר לפלא ולשיחה ימים רבים). ואגב, גם באופניים, כשרוצים, וכשלא חוששים לפנצ’ר, אפשר לרוץ ריצה גדולה, כמו שתראה עוד מעט.

טוב. והיינו, כאמור, מרהטים לנו קלות, בספק־ריצה ספק־תנודה, אותה שאין בה משטף הדהרה הקצוב, המדביקך לאוכף וסוחפך בעוז – ולא מנחת ההליכה השפויה, אלא אך כמין תנודה לא קצובה וטרטרנית, המזיחה אותך לאחור, מן האוכף ולאחור, ומאחור אל הזנב, וכמעט ולא נותר לך חמור – ובטנך מתפרכסת בטלטלה, מעיך מתקפצים, ואתה צפוי כל רגע, ממש בניתור הבא, להישמט ארצה לחרפה – ומוטב על־כן אם לדפוק בבהמה ולדהור, או לצמצמה להליכה של נחת, ובלבד שלא להתבחש בסילוּד הזה – אהה, אז הבה נא, בואו נרוץ!

הו, והכל היה פתוח!

פתוח היה מאוד וחם. חטמינו הנבּיטו זיעה. וגמענו לנו פתיחות. והרוח הסתובבה לה בפתוח דרך חירות. והקוצים האווישו להנאתם. ואבק התפרחח לו קצת כה וקצת כה, ואף פעם לא יותר מזה. ולא שום בהילות לשום דבר. לא שום הכרח לזה דווקא או לא לזה דווקא. באורך־רוח כה ענק וגדול – עד כי לעתים היית מתמלא חלחלה, ספק־דאגה ספק־חרטה לא ברור על מה ולמה, ושב וזונח וקורא דרור ללבך.

הטלנו מרות בחמורים בקול גדול להדהירם. אלא שלא תוליך חמור שולל. עד מהרה יודע מבוהם זה כי כל הרעש אין בו שום הכרח מוכרח, וגם לרוץ אין שום הכרח, וכי אפשר פשוט גם לחדול ופשוט להלך כ’בני־אדם', הליכה שפויה כחום היום – ואף חדלו מיד, בלי ליתן טעם ובלא להתפעל עוד מקול קריאותינו המעוררות. אבל באמת אין טעם לרוץ דווקא. כשאפשר להתקין את הישיבה על האוכף, להסב את שתי הרגלים לצד אחד, כרכיבת נשים, ולהצטפף ולשוחח לנו בנעימות במרחב הפתוח, או לשתוק, או לשוחח קצת ולשתוק קצת, או כך או כך, או גם כך וגם כך, ובכלל לא כך – והכל.

הולכים ומהלכים. חמור אחד נעצר פתע למלוק לו ראש־עשב אחד, שהיה נראה לו ירוק טיפה יותר מאחרים, עד שכמעט ונשמט מעליו רוכבו, שגער בו ואף משך רגע בשרשרת האפסר בנקמנות, שחדלה עוד קודם. הולכים ומהלכים. לא שכחתי לספר לך כי בשקיים שעל אוכפו של ג’אחיש הגדול היו צפונים שני אבטיחים גמלוניים מזה ומזה? ובכן, היו; וגם מתופיני השבת של אמא היו שם בשקיק, מאותם המפוטמים תפוחים וצימוקים, וכשניעף נשב, וכשנשב – נערוך לנו זבח קטן. הולכים ומהלכים. הכל פתוח ואפשר. אורות פתוחים רצים על פני השדה. הקורטמים האפורים מבהיקים. באור כאילו־רטוב. כל קוער האדמה מלא שמים. כל השמים מלאים תכלת. והתכלת כולה שמש. והולכים לנו ומהלכים. ריח החמורים עולה. על מה מספרים כעת? היינו הך מה. למה כבר שותקים? היינו הך למה. חירות נרחבה ונרהבה. הפשוט ביותר צוהל ומצטהל. התמים ביותר, הנמשך ונמשך לו, ונמשך עוד ועוד, מלוא השמים ושמש מישור, ועוד הלאה, וככה. ועוד. ועוד.

 

ריצת הרצים    🔗

ואילו עתה פתאום, מניין שהוא, ואולי מתוך סדק שבאדמת הערבה הקלוייה הזו – צץ לפנינו, בפתע מפתיע, באופניו הישנות והחבוטות, בציצית שערו המכסה כל פניו ומותירה רק זוג אָזניים כמפרשים ופה מחייך בשיניים לבנות מאוד – יחזקאל הלז המכונה ‘המשונה’.

אהלן, יחזקאל המשונה! מה לך פה? מי לך פה? מניין בחורצ’יק ולאן? – אבל לא אנחנו שאלנו, כי אם הוא פתח ואמר לפנינו, ‘אה!’ שמח מאוד ובמלוא חיוך שיניו ואזניו. איך מצא אותנו? או זה מקום שיטוטיו שלו מעולם? או את ריח האַבטיחים והתופינים הריח בחטמו המחופה וילון שיער? אבל מה לו ולנו – הוא, היצור המשונה על אופניו האלה, בלב הערבה הריקה – ומה לו ולדרכינו, ולרכיבתנו שכבר נתעייפה קצת?

– אֶה! – צחק לקראתנו יחזקאל המשונה, בלא עיניים, אלא בפיו ובאזניו בלבד.

– מה נשמע? – שאלנו אותו מבלי דעת מה נשאל. היינו פתאום כאן רחוקים מכל מה שידענו, זרים בשדה הגדול והריק וקצת אפילו פּתאים, משום־מה.

– רוכבים? – עלז הלה לקראתנו בקרבת מקורבים.

– רוכבים. – אמרנו לו באותה פתיות וגם בדאגה מתקרבת, בלא דעת מה. והוא עלז מאוד לדברינו, כאילו סחנו ואמרנו מי יודע מה, ואף צחק מאוד, ממלוא לבּו (אנחנו לא כל־כך). וכעת מה? הוא לכאן ואנחנו לכאן? או כולנו כאחד? ובכלל, אנה פנינו, בעצם?

לא קשה לשער כי מכל זה מה צריך היה לצאת, אם לא שנצא עתה לתחרות דהרה רבתי? לא שום דבר אחר אלא זה בלבד. מוכרח היה שנעשה מעשה, לכאן או לכאן.

וכבר אנו בתוך העשיה. משעטים אל כיכר התחרות, אשר אינו אחר אלא שדה היבלית הנמוכה. אצל אותו בּרוש בודד, זה המדולדל התקוע שם, האל יודע לצורך איזו תכנית שנתבטלה, גלמוד וערירי בערבה (אם אַך לא לחפצם של מליון השבלולים הלבנים, שנאחזו בקורתו השדופה, כניצלים ממימי המבול) – חלקת־שדה נאה ופנויה שאין עליה אלא אבק חום וחם, מעל כסות היבלית היבשה, ומעל קוצן כה וכה, או בּוצין כה וכה, ובכל השאר הריהי מגרש מירוצים הגון מאין כמוהו.

מה עוד נותר לפנינו מעתה? לא נותר דבר, אלא רק להתייצב בטור אחד, לציית להוראות: ‘למקומות’, ‘היכון’, ו’רוץ!' – ולרוץ. אלא שכאן התערב ובא יחזקאל ‘המשונה’, ובוותרו על תכניתו המקורית להיות שותף בתחרות החמורים על אופניו האלה, הצורמניים – חייך אלינו חיוך ששלושה־רבעים ממנו נתכסו בציצית שערו היורד על עיניו ועל חטמו – והתנדב בהתלהבות לשרת את המפעל אחרת. (ואולי רגלים יש להשערה כי ריח האבטיחים והתופינים הקסימוֹ נוסף על החברותא שלנו שנראתה בעיניו מאוד, וביקש לשדך לעצמו להיות שותף מלא, בזכויות מלאות, והוא כנראה גם יהיה זה שיפלח למעננו את האבטיחים בסכינו העוקמנית שלו, ויצננם פתוחים לרוח, ובלבד שנִראהו כאח לנו… ובעצם, למה לא?)

וכבר מדהיר הוא, יחזקאל המשונה, את אופניו החורקניים, הללו שאין דבר בעולם או בזמן שיכול להרע להם, ובצהלה גדולה, שהרוח נשאה מרביתה הטובה אי־לאן, נפרד מעלינו והותיר עמנו ובינינו משהו אשר הוא לא זה, לא לגמרי זה…

טוב. והריהו כבר מאתנו והלאה. אופניו כבר זרוקים בבוז, מופקרים ארצה, וברגע שיעמוד וינפנף אלינו בידיו, חמש־מאות מטר מאיתנו, מהלאה לברוש – ברגע ההוא יהיה נתון האות לפרוץ ולדהור.

עתה נתעורר, כמובן, לבבו הישר של שמעון חברנו. אין זה הגון, הכריז באזנינו, שנעמוד כולנו על קו־התחלה אחד – ג’אחיש בשורה אחת עם שני העכברים האחרונים שלנו. ולפיכך מן הראוי שנצא אנחנו ונעשה לנו קו קדמי, שבו אנו נפרעים מראש על גודלו ורוב־כוחו של ג’אחיש; ועדיין זחוחה דעתו של שמעון: ‘עוד קצת,’ הוא מציע מרוב יתרון ולב־טוב – ‘זוזו עוד קצת!’ ביקש וגם עשינו כבקשתו.

ההתרגשות עלתה. והמתח. לא כלום עדיין, אלא רק מחכים בקוצר־לב לקפיצתו של יחזקאל שם, מלווה תרועה ונפנוף ידיים לאות ולסימן – ונרוץ בדהרה הגדולה. לולא שחמור זה או אחר, משום מה, ואולי מעוצם ההמתנה ומגודש ההתרגשות, נטה לו פתאום צוואר ושלח ראש, בניגוד לכל הצפוי, וליחך לו איזו יבלית סרוחה ומטופשת אחת, שנראתה לו ירוקה קצת מיבלית אחרת, והרי זו מציאה גדולה והכרחית! וכשמתכעס יוסי על התנכלות נפשעת זו של חמורו (וגם האוכף, אל תשכחו היטב הרגיז את יוסי, עקץ עקצהו במיטב לובן בשר ירכיו) ונוטל ומלקהו בנקמנות בקצה שרשרת האפסר – מתבהל זה, כביכול הופלה מאוד לרעה, ומתחיל מנתר לו בעלבון; ושמעון, שמאחור, במרחק הכבוש שנטל לו, סבור כי זו כבר הריצה הגדולה, ונבהל ותוקע נעליו כדרבנות בצלעי ג’אחיש השליו, וקורא קריאה אינדיאַנית נוראית, והלה נעקר ומתחיל נושף ופונה לו ימינה ומתחיל רוהט מערבה לעבר השמש היורדת, ונוצרת מהומה קשה, שצריך להתייגע לא מעט עד שתשקט ועד שיוחזר הכל לדריכותו הראשונה הנכונה, שמלפני המירוץ, והכל צופים אל יחזקאל ואל אותותיו

– האות! האות! – מדוע מחריש שם יחזקאל המשונה? צועקים אליו לעוררו – יחזקאל!.. – כנגד הרוח – ‘נו!’ – צועקים אליו לדרבנו ולהזכירו חובתו כדי שיקום ויצעק סוף־סוף ויריצנו – וההוא, במרחקיו, שומע קולנו בלי קושי, ומתעורר וצועק אלינו עם הרוח לאמור: ‘מה?’ מהוּה בּהוּה, שמקפיץ אותי עם עכברי שלי כנשוך ערוֹד, ומתקלקלת שוב השורה וההכנות והכל.

אכן, לבסוף עלה הכל יפה וכבר היינו בריצה. וג’אחיש, כמובן, בנקל אמר ורדף והשיג אותנו, כששמעון זקוף מעומד על רכבותיו, כפרש אמיתי על כּיכּר התחרות, המושכות אסופות בידו זו, ובידו זו הוא מנפנף בכאילו־שוט, לא־נראה, כאשר יש תמיד בסינימה, – השקיים הצבעוניים, אשר האבטיחים במעיהם, מתבדרים לצדדים, פקעת המשי שעל ראש בחיר דרדקיו של ‘רבּנו הנבון’ מתפרחת, והכל מופלא מאוד וחגיגי מאוד. (לו נזדמן עתה לכאן רבּו הנבון, היה מבטל לאלתר כל דעותיו הקודמות, מוחק כחצי־תריסר ‘בלתי־מספיקים’, מזומנים לו עמו מראש, ורק נשטף הערצה לדמות מקסימה זו), והכל גם הלך אמנם להיות אז יותר ויותר זורם בתפארת מיוחדת – לולא נמלך דווקא אז עכברו של יוסי – שהיה מורעב למדי כנראה – וחדל מרוץ, והסתפק ברהטה מקפיצה ומטרטרת, וגם זו נתמאסה עליו מהר, ועבר פשוט להליכה, כן, כשיוסי מערה עליו כל חמתו בקול צורח, בדרבּון עקבי סנדליו, בצליפות עקומות ונוקמות בשרשרת האפסר, ובחרפות שבּושה לחזור עליהן, ואשר חמורו נפטר מכולן בעיקומי עכוזו לצדדין, בשימוטי ראשו לכאן ולכאן, עד עורר סכנה כי אמנם פתוח יפתח עתה בריצה – אלא שלכיוון ההפוך, כנגד פניו דווקא, לעֵבר אבוס בעליו – כּוונה שלא הצליחה לשכּך את יוסי אלא הוציאתהו מכליו, והולידה צעקות מתוך התרגשות פראית, וקללות סדום ועמוֹרה ביום היהפכן על פניהן!

אף אני התמדתי לבלבל את חמורי ולהסיח דעתו החמורית ממזימה שנתקעה בו בעיקשות: לעצור באמצע הריצה ולמלוק לו בשפתיו ראשי עשבים מזדמנים, ובכל מיני הערמות וצריחות ונפנופים הצלחתי להרקידו קדימה כסדר, אלא שלא נותרו עמי על־כן, לא עיניים ולא אָזניים ולא כלום פקוח, להשגיח ולראות מה מלפנים ומה לאחור. ואת אשר אירע אז לא ראיתי אלא בחטף־מבט של כלום אָץ־פורח סביב, אשר נתבהל כנראה כשראה מה שראה, ולא האמין למראיתו, ורק כשנוספו עליו, לאחר זמן וזמנים, לאחר שמיעת סיפּור וסיפּורי סִיפּורים, ועדות ועדויות – התחיל נזכר, המבּט ההוא, ומאמין כי אמנם ראֹה ראה הכל כבר אז, את כל מה שהנה אספּר לך עתה.

הו, אימה ופחד!

לא לי! לי לא אירע דבר. גם לא ליוסי. הרחק נותר הלה נפתל עם חמורו, שאחת גזר כי לא ירוץ ויעבור עליו מה – וכי מתעב הוא מירוצים, תחרויות, מכות, צוויחות, והכל; וכי אם עוד יוסיפו להרגיזו – הריהו פונה וחוזר ישר הביתה, אל אבוס בעליו!

שמעון! הוא! הה, מסכן! אני עוד ראיתי בחטף את סוף־דבר, ואת ראשיתו לא ראיתי. ועד שידעתי מה אני רואה – כבר היה הלה מוטל על הארץ, כבר היה גחון עליו יחזקאל, הוא אשר בגללו היה הכל, כפי שתראה מיד, וכבר היה מוסיף אותו יחזקאל עצמו ומקפץ ומצווח צווחות וצווחי צווחות לעזרה ומניף כל ידיו לכל צד ומנתר בכל רגליו, כאילו אמור היה להריץ את כל רצי עולם, ורק ג’אחיש, החמור הגדול, היה עומד שם נטוע על מקומו, מעל הכל, כפסל מיקשה. האוּכּף הגדול, המשובּח, הצבעוני היה מהופּך ותלוי מתחת לכרסו, והשקיים פזורים להם תחתיו, מכסים על מפּולת שמעון שלנו, הסרוח ארצה אין ניע. הה, מסכן!

אל אלהי יעקב! מה הדבר? שמעון, שמעון! מה אירע לו? נתרסק? אנה אנו באים? מה נאמר לאביו? או שמא לא־כלום אלא רק קצת נחבל? קצת נתהלם? או לא־כלום אלא רק את חטמו נקף? ואיככה זה ועל מה קרה הדבר הנורא הזה? והאַבטיחים שנתגלגלו לכאן, ולכאן, פצועים ואדמוּת זוּבם מחרידה לבבות!…

יחזקאל! הוא! בעיני ראיתי איך קפץ פתאום הלה ורץ והשתער אל החמור הדוהר! צלוח צלחה רוחו למראה נצחונו המפואָר של שמעון, נשתכּר למראה שטף דהרתו כחניבעל, כיוליוס קיסר, כג’ינגיס־חאן, כצלאח אֶל־דין, או כאברהם שפירא – ובהתלהבותו רץ לקראת החמור המנצח בתרועה ובניתור ובקפיצות נוראות, להכריז כי היכה שמעון באלפיו, הוא בצורתו המשונה כפי שהיא, אשר הדהימה את החמור והבעיתתהו נוראות – עד כי קפא ועצר תחתיו באחת – בלתי יכול לשאת כרכורים איומים אלה בלולים בצריחותיו של קוף שרוף!…

מזלנו שג’אחיש איננו חמור־פרא, אלא חמור הגון, וזה כל שעשה: עצר באחת. בלם על המקום. נתאַבּן ועמד. חדל מרוץ וקפא. אינו משחק עם ילדים רעים. וכל־כך באחת עצר, עד שהאוּכּף הגדול, למשמע עצירה קשה ומבוהלת זו, נזדעזע נוראות, והואיל ואבזם חבק הבטן לא היה מאובזם אלא ככל שמצאַה ידינו להדקו, והואיל והשקיים המפוטמים באַבטיחים נתדחפו בתדחפה ושמעון העומד על רכובותיו, המעווה העוויות מצויינות של פרש אביר בשדה המירוצין, נתערער – נתמוטט הכל ונטה על צידו ושוּפך ארצה – הפרש, השקיים, האבטיחים, האוּכּף, והכל – והנה זה הכל משופך פה למעצבה, מעופר בעפר, מתחת כרסו של ג’אחיש שנותר עומד דומם ומהרהר הרהורים לא ידועים לנו, כשיחזקאל מר צורח, סביב העומד והנופל, ומנתר כמי שהכּישו צפע!

לא אצערך בפרטים. מה עשינו ומה ראינו ואיך היה. בזהירות הסרנו את השקיים… אה, כן. ככה. אבל שמעון נהג כגיבור נשך שפתיו ולא גנח, ורק ביקש מים, ככה, שעינינו מלאו דמעות. השתדלנו לחייך אליו ואיני יודע כמה הצלחנו, וגם הוא השתדל לחייך אלינו, עד כי קשה היה להימנע מיבבת בֶּכֶה: מה חיוורות היו שפתיו, מה הוריקו לחייו, ומשי רעמתו איך עופּר בעפר!… אלא שלא זה עיקר אלא זה: את ידו השמאלית לא יכול עוד להניע: 'היא די כואבת’… ניסה שמעון לפטור הכל בקלות ובגבורה מאומצת, על גבול היבבה, כשידו תופחת, צבה ועולה לעינינו. הרמנו אותו ואת הכל. את האוּכּף ישרנו (יחזקאל, בשימת־יד אחת איבזמו הדק היטב). בחלנו באבטיחים המפוצעים ובתופינים הממועכים – והשארנום לעוף השמים ולתני הלילה. העלינו את שמעון על אוכּפו, אחזנו באפסר ג’אחיש להובילו, ואיש באפסר חמורו, ובתהלוכה אבלה זו הפכנו חפויי ראש לחזור הביתה.

אלא שיחזקאל הקדימנו באופניו. ועד שבאנו כבר יצא הקול והכל היה ידוע, וכבר יצאו לקראתנו. וכבר היה יחזקאל שוב אתנו ושוב נפרד ונעלם, ושוב חזר, ואף הספקנו לראותו פעם אחת מתעלם כשעל סבּל אופניו כלוא קשור אבטיח שלם כמעט, קודם שנתחייך סתומות ונתעלם.

אלא שגם לא זה העיקר. גם לא כל דברי המוסר להועיל שהִשקו בהם אותנו בבית כשהשקו את שמעון מים, והזמינו רופא וטכּסי להדהירו לביתו בתל־אביב. שמעון היה חיוור כל הזמן, שותק ומזיע. בחור נחמד וטוב שמעון, רק לא נולד לרכּב על חמורים. גם לא על חמור דמוי סוס, כאילו זה באמת סוס, וכאילו הוא פּרש מהולל. אפילו היה זה חמור מעוטר שקיים מופלאי צבעים וגדילים מתנפנפים ופניני זכוכית כחולה למזל – לא.

אלא מה? איני יודע. אולי זה: כשהכל נגמר ושמעון חזר והופיע יום אחד במעגל הקיוסק של אותו גזוזן ידוע לשם, בתוך

עדת דרדקיו של ‘רבּנו הנבון’ (אשר נטל ודרש ודרש בכל פרשת מעשה־חמור זה ועשאָה כמין חומר) וידו מגובסה לה ומצהירה בלבנה החגיגי, ושרוול אחד מרושל וריקן על חולצתו עד קנאָה – וזהבה ענובת הצמות היתה שם, ודוידה ירוקת העיניים עמדה שם מוקפת דבּרנים, ועל לוח־המודעות שממול היו נשקפים כל השמות של שחקני הסינימה החשובים באותיות רבתי – כל אלה נשתתקו אז אליו בבואו. והכל השיאו והביטו בו ובשרוולו הריק ובזהב רעמתו – ביראת כבוד מיוחדת, שכדאי לזכות ולנקוע למענה גם שתי ידיים ושתי רגליים – והיתה הרגשה גדולה וחשובה ומרוממת, ונכון היה וטוב להתחיל להרהר במיטב הדברים המהוללים, שהלכו הלוך וצוף מעלה מעלה, כראוי להם, קודם שיפתח שמעון ויתחיל בסיפּור עלילותיו בכפר – כשבּיתק את הרגע המיוחס הזה, בגסות לא תכופּר, אותו גזוזן שמן ומזיע, אשר פתח וקירקר בקולו המיושן, מימי אודיסה וקודם, ואמר כדרכו פזמונו האחד בנוסחו הקבוע: ‘למי גזוז?’ – כאילו הכל כבר ראינו, כאילו מעולם כבר היה כך, וכאילו אין שום חדש תחת השמש – עד כי הכל נתנערו כמקיצים, ונאנחו אנחה עמוקה, בהרגשת הפסד דבר, ואך פינו מקום לפרש הגדול, לאבּיר שלנו המהולל, לצונח מעל הרמך הדוהר, קרבן תחרות הסוסים, לשמעון המחייך, לבוא בסודם הסוגר עליו, – בעוד שאילו החרישו עד תום אותו רגע, היו עשויים לשמוע קול אחד, קול ממרחק, הד נעירת חמור שעמד בחצר רחוקה אחת ונער גדולות ואומרות מאוד, על דברים שישנם ועל דברים שאינם, ושהעולם חייב פעם לעצור ולקשוב אליהם, לקשוב עד תומם, עד הימוג אחרון הדי הקול האומר הזה, האומר ואומר הזה, ולהרהר הרהור אחד, שתמיד היינו מתחילים בו ולעולם לא גומרים.

וזה הכל.