רקע
שולמית הראבן
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: זמורה־ביתן; תשנ"ב 1991

הנער עמית לוינהוף הכריז בכלי־התקשורת, שמצפונו הוא מעל לכל חוק. מן הסתם איש ממחנכיו לא ערך עמו מעולם בירור ערכי, ולא שאל כיצד נראית חברה שבה כל אדם פועל “על־פי מצפונו”, ולא על־פי המכנה המשותף היחיד, החוק. מן הסתם איש גם לא ערך דיון בכיתתו על עקרון זה, ולא שאל מהו הקו האדום שממנו ואילך פטור האזרח מן הציות לחוק, ואם מדינת ישראל הגיעה אל קו זה, או שמא היא עדיין רחוקה ממנו.

עתונאית דיווחה ש“הוריו של עמית הם מפעילי המפלגה הקומוניסטית, אבל על אף העובדה הזאת עמית הוא ילד טוב… סובלני, נעים הליכות, חברותי, תלמיד מצטיין, מקובל…” מה היינו אומרים על עתונאי באנגליה שהיה כותב על תלמיד, כי על אף העובדה שהוריו יהודים, או סינים, או שונאי גבינה צהובה, או כחולי עיניים, הוא תלמיד טוב, נעים הליכות, וכו'? אם לא נתכוונה העתונאית ללשון אירוניה, נראה שלא עברה בבית תלמודה ולו שעה אחת של בירור יסודי בנושא סטריאוטיפים.

מורתו של הנער אמרה: “לא שמעתי כלום. אנחנו בבית הספר לא מתעסקים בפוליטיקה”. לשון אחר: נושא הציות לחוק, אולי הנושא המרכזי במדינת ישראל היום, הוא בעיני המורה פוליטיקה. והיא ממשיכה ואומרת: “אם הנושא מאיים להתפתח, אני מייד קוטעת את הדיון. אין זמן, צריך לרוץ עם החומר.” מן הסתם גם למורה זו, כלאחרות במקצועה, הובהר היטב בסמינר, שתפקידה בכיתה הוא “להעביר חומר”, ר״ל; וכל נושא שאינו עוסק בהעברה הזאת (שינוע? טראנספר?) הוא נושא מאיים. מאיים, כי לא לימדו אותה להתמודד עמו. הרבה יותר בטוח “לרוץ עם החומר”. השאלה רק לאן רצים אתו.

מנהלת בית־ספרו של הנער אמרה: “צה״ל הוא ערך עליון.” מן הסתם איש לא הבהיר למנהלת את ההבדל המהותי, התהומי, שבין ערך, ולא חשוב כרגע אם ערך עליון או נחות, לבין כורח קיומי בעל חשיבות מרבית. גם לא בבית המדרש למורים. גם לא בהשתלמות מנהלים. שטח מת.

תלמיד, מורה, מנהל – כולם נכנסו לפרדס החינוך כלוח חלק בהגדרת מושגי יסוד ובירורם, ויצאו ממנו כלוח חלק. חפים מכל סולם ערכִּי אזרחי ברור. תינוקות בדמוקרטיה – אולי המשטר היחיד שבו אסור להיות תינוק.


ומשרד החינוך – מה עליו? האם, כפי שצריך היה לעשות, קפץ על ההזדמנות החינוכית שנזדמנה לו? האם שינה סדרי עדיפויות כלשהם, נוכח מה שרואות עיניו? האם העביר חוזר דחוף לכל מוסדות החינוך לפתוח את הסוגיה לדיון מיידי בכיתות המתאימות? להשתמש בחומר הרב, העומד לרשותו?

לא. משרד החינוך סירב להתייחס לפרשה. דובר המשרד, מר ישראל כהן, אמר: “השמיניסטים פנו אל שר הביטחון כאזרחים, ולא כתלמידי תיכון, ועל כן אין המשרד סבור שיש מקום להגיב על פנייתם, או להתערב בפרשה.” ועוד אמרו במשרד החינוך: " צה״ל כבר יחליט כיצד להתייחס."

סליחה: צה״ל יחליט – בתור מה? בתור ערך עליון, ר״ל? או בתור מי שיש בידו כוח לכפות פתרון בכוח על צעירים בגיל מסויים, אחרי שנתגלו כל־כך הרבה מחדלים בחינוכם הבסיסי כאזרחים, תלמידים, מורים ומנהלים יחדיו? הכלא הצבאי הוא שיפתור את מה שלא פתרה המערכת החינוכית, בכל הרמות כולן?

וכך עוברות עלינו השנים.

ידיעות אחרונות, 7.10.1987


המלצות קוראים
תגיות