¹

מורותי ורבותי,

ראשית, יורשה נא לי לברך מקרב לב את האנשים המוסמכים ואת האנשים מקבלי התעודה, על שהם מצטרפים היום לאחד המיעוטים הקטנים ביותר בקרב האנושות בעולם. על־פי הערכה גסה, רק כששה אחוזים מכלל באי עולם הם בעלי השכלה גבוהה. מקרב אלה פחות מחמישית מגיעים לתואר מוסמך, כלומר כאחוז אחד מכלל באי עולם; וכאשר מדובר במוסמכי מדעי הרוח, נעשה שבר האחוז קשה עוד יותר לחישוב, גם המומחים מסרבים לומר הערכה מחייבת, והוא נכלל כנראה באותו תחום סטטיסטי הקרוי “עיסוק בכמויות זעירות”. בקנה המידה העולמי, הסיכוי להיפגע על־ידי ברק איננו רחוק כל כך מן הסיכוי להיות עוסק מורשה במדעי הרוח.

אתם ראויים לברכה, מפני שאין בעולם דבר מחייב יותר מן ההשתייכות למיעוט.

ברשותכם. הבה נעסוק מעט בבעיות הסמנטיות הנובעות מכל הכותרות האלה – להיות מוסמך במדעי הרוח. אין בעיה עם המלה מוסמך – רבותיכם סמכו ידיהם עליכם ומצאו אתכם ראויים – ואין בעיה עם בעלי התעודה, המעידה על בעליה. את כל התארים האלה. קיבלתם, אגב, אולי לכל החיים. אין מוסמך לשעבר, כשם שאין סופר לשעבר. יש, אולי אינטלקטואל לשעבר, ולכך עוד נגיע בהמשך.

יש, לעומת זאת, קצת בעיה עם השם “מדעי הרוח”. השם עצמו אינו סובל תרגום: ?Spiritual Sciences? Sciences of the Spirit זה נשמע קצת אזוטרי, שלא לומר חשוד. בהרבה מקומות בעולם החלוקה המקובלת פשוטה יותר: אנחנו מדברים על Sciences לעומת Arts, או על הומניסטיקה, Humanities, כלומר דיסציפלינות הקשורות באדם, לעומת מדעים מדוייקים. אילו היתה חלוקה כזאת מקובלת אצלנו, היו יושבים היום באולם הזה גם המשפטנים, גם מוסמכי פסיכולוגיה ואנתרופולוגיה, ולמעשה כל מי שקשור בחשיבה מסודרת בנושא האדם, בהומניסטיקה. אלא שגם כאן אירעה איזו הפרדה בחלק מן האוניברסיטאות בעולם, וזו שלנו בכלל אלה, ויש לנו מדעים מדוייקים העוסקים במדע, ומדעי החברה העוסקים מן־הסתם בחברה, ויש מדעי הרוח, כלומר יש מדע ויש חברה ויש רוח, אבל האדם נעלם איפה־שהוא בין כל ההגדרות האלה. אם לחשוב עד הסוף, הרי מנקודת המוצא של האדם ומחשבת האדם, גם המתמטיקה הטהורה היא נושא שהומצא, נושא מחשבתי מובהק שהגיעו אליו בדרך מחשבתית, ולא דבר קיים שנתגלה על־ידי תצפיות; לכן ייתכן מאוד שגם המתמטיקה היא תחום הומניסטי, ובוודאי שייכת למדעי הרוח. חשיבה משפטית גם היא לעתים קרובות מאוד חשיבה אינטלקטואלית מובהקת בתחום האדם, ואם ניקח לדוגמה את ההבדלה המקובלת בחשיבה המשפטית בין מעשה שנעשה בזדון, כגון רצח בכוונה תחילה, לבין הריגה שלא בכוונה תחילה, הרי שלפנינו אינטלקטואליזציה של מצב אנושי קיים.

ובכל־זאת, לא יושבים באולם הזה מתמטיקאים ולא יושבים בו מוסמכי משפטים או פסיכולוגיה או כלכלה, וחבל שאינם יושבים, לו רק כדי שה“רוח” הזאת של מדעי הרוח תנוע קצת גם בכיוון אופקי, ולא רק אנָכי, ואנשים ילמדו שפות אינטלקטואליות נוספות על השפה שהם יודעים. אולי הוא שנאמר שאין אדם יודע את שפתו שלו על בוריה עד שלמד שׂפה נוספת, וזרה לגמרי, על בוריה. אבל יושבים כאן אנשים רבים וטובים ומוסמכים, אותם אנשים שעיסוקם בתחומים רעיוניים מוגדרים מאוד, כמו פילוסופיה ויהדות והיסטוריה ולשון ותורת החינוך ותורת הספרות, וכל אלה דברים שמלכתחילה אמורים לאפשר לנו חירות גמורה של המחשבה, ואפילו היא מתרחקת מאוד ממה שקרוי במרכאות “מציאות”. הרי לשם כך הומצא המונח הבעייתי מאוד, הקשה מאוד להגדרה ״אינטלקטואל״ – להבדיל ממשכיל או מלומד. האינטלקטואל הוא, כנראה, היחיד שמותר לו לייצר מודלים אשר אינו חייב להוכיח את צמידותם למציאות כלשהי. שהרי אוי למשפטים שחרגו ממציאות האדם, ואוי לפסיכולוגיה שחרגה ממנו, ואוי לאנתרופולוגים שאינם מסתמכים יום יום ושעה שעה על מציאות קיימת, הכול לפי הבחנתנו אותה שעה, ואני מסכימה בהחלט שראייתנו את המציאות הזאת אכן משתנה כל הזמן. אבל את האינטלקטואל אין אנו מחייבים להיצמד לגבולות האלה, וכך אולי צריך להיות, בשמה של חירות הרוח. לא לחינם אמר פעם אביו של בנימין ד׳יזרעאלי: מיהו אינטלקטואל? אינטלקטואל הוא אותו אדם שאם נותנים בידו את הברירה ללכת לגן עדן, או לקרא ספר על גן העדן, יעדיף לקרא את הספר. ויש אומרים: מסכן…

ישעיהו ברלין דעתו לא היתה נוחה מעצם האפשרות של ניתוק האינטלקטואל מן המתרחש, והוא הבדיל הבדלה יפה מאוד בין האינטלקטואל לבין איש האינטליגנציה. מה שקרוי שכבת האינטליגנציה בארץ מסויימת, וכל ההגדרה הזאת שׂיגשׂגה ברוסיה, היא אותה שכבת אנשים נאורים, המגלים רגישות מוסרית גבוהה למתרחש בחברה שלהם. כדי להשתייך על השכבה הזאת, אומר סר ישעיה, אין שום הכרח להיות אינטלקטואל, או אפילו מלומד. אפשר גם להיות שרברב נאור, המודרך על־ידי עקרונות מוסר נאורים ומפותחים. כשם שתיאורטית לפחות, קיימת האפשרות להיות אינטלקטואל חשוך למדי. זו הבחנה כמעט מובנת מאליה, ולא הייתי מרחיבה עליה את הדיבור כאן, לולא עסקה בשורש הדברים באחת הסכנות הגדולות ביותר שאורבות לאינטלקטואל: הסכנה שבחירות, הסכנה שבעצם איננו מוגבל על־ידי שום דבר, גם לא על־ידי מציאות חברתית קיימת, גם לא על־ידי המחיר שאולי אחרים יצטרכו לשלם או לספוג בעבור המודל המבריק שלו, שמישהו החליט ליישׂם אותו. וכולנו מכירים את המצב שבו אינטלקטואל כל־כך בטוח בתיזה שלו, במודל שלו, עד שהוא תופס בכנף בגדו של השלטון, ומייחל לבעל הכוח שיישׂם את המודל במציאות; והאחריות המעשית תמיד תחול לא על מי שהגה, אלא על מי שביצע. ואכן, אנחנו מעניקים לאינטלקטואל – על פי ההגדרה – את החופש הגמור והמוחלט לייצר תורה ולבנות מודל מופשט בלי לקבל אחריות על התוצאות, וזו אחת הבעיות הקשות ביותר, חסרות הפתרון ביותר, בעיה שהיא בגדר תהייה מתמדת בנושא חירות הרוח. המשפטן שהמציאות טופחת על פניו מוגבל על־ידי מציאות הפשע או הידרדרות המשטר. פסיכולוג הפועל על פי תיזה מסוימת, והפציאנטים שלו מצבם הולך ורע, מוגבל על־ידי מצבם של הפציאנטים. חירותו של איש הרוח אינה מוגבלת במאום, אוי להם למשטרים המגבילים אותה, מפני שאין גבולות לרוח. וכאן אורבת לנו היוהרה.

מתי הופכת קבוצה של אנשים חושבים להיות כת, או סוג של כנסיה, או כמוּרה, שהיוהרה היא אחד מסימני ההיכר שלה? כאשר עובר זמן רב, והקבוצה אינה מחדשת את אוצר המלים והמונחים שלה; והיא ממשיכה בתרגילים ובמודלים באותו אוצר מלים שעמד לרשותה בהתחלה.

דיסציפלינה הפועלת כל הזמן באותם מושגים הופכת להיות כת, והעוסקים בה הם כוהנים, אנשי טקס, שלא בהכרח יימצא בהם אחד מששים של נבואה יוצרת. בכל דיסציפלינה שהיא יש לנו רוב כהנים ומיעוט קטן מאוד של נביאים; אבל השאלה התמידית היא על פי מי מהם נגזרת ההלכה.

קבוצה המקיימת כל הזמן אותו אוצר מלים, עלולה לפתח עד מהרה הרגלים שהם היפוכם של הרגלים אינטלקטואליים: היא לא תרצה בפתיחות יתרה – ומהי הפתיחות היתרה, רק היא הקובעת. היא תדחה מעליה כל מה שאיננו דומה לה, או מוכר לה, או נגזר מתוך עולם המושגים שלה ואוצר המלים שלה.

יתרה מזאת: היא עלולה לדחות על הסף כל מידע וכל פיסת מידע וכל רעיון המגיע ממקורות שאינם קאנוניים, אינם “משלנו”; וביוהרה הקבוצתית הזאת היא עלולה להחמיץ את העיקר, באותו הרגע או באותו דור. האינטלקטואל בדרך כלל מנתח את השינוי, פעם בהרבה מאוד זמן מתמזל מזלו והוא מנבא אותו, לעתים עוד יותר רחוקות הוא מחולל אותו. על פי הרוב הוא מופיע על תקן קישוט המהפכה, אם היא אוהבת להתהדר באינטלקטואלים.

לא הסובייטולוגים הם שחוללו את המהפך העובר היום על העולם הקומוניסטי, ולא אנשי תורת האמנות או תורת הספרות הם המחוללים את השינויים העמוקים ביותר בספרות הדור. הסכנה הגדולה ביותר שאורכת לדיסציפלינה, היא הסכנה שביצירת מודל סטטי המתקיים באותו אוצר מלים כל הזמן. במקרה כזה, בתנאים כאלה, האינטלקטואל שלנו הופך כהרף עין להיות אינטלקטואל לשעבר.

ואם כן, הקריטריון של אוצר מלים ועולם מושגים – מתחדש או אינו מתחדש? משתנה או אינו משתנה? – יכול בהחלט לשמש אותנו כאמת מידה מהותית מאוד במדידת אינדקס היוהרה של דיסציפלינה מסויימת, או קבוצה מסויימת, וכוונתי לשינוי מוחלט, יסודי, של כל מה שנחשב למונחי יסוד. הדברים גם ניתנים להדגמה.

אצל תלמידיו של אפלטון המושג “אפשרי”, “יתכן”, “מתקבל על הדעת”, “לא בטוח” נחשב למושג בלתי רציני, היפוכו של המושג “אמיתי”, או “מדעי” בלשוננו, שאין להתחשב בו בחשיבה רצינית. היום המושגים “אפשרות” או “סבירות” הם חלק בלתי נפרד מהגוף האפיסטמי והמדעי המרכזי שלנו בדור הזה.

בסוף המאה שעברה ובראשית המאה הזאת, רווח בחשיבה העולמית המושג “פתרון סופי”. בשם המושג הזה נמצאו תרופות שכוונתן היתה לשמש פתרון סופי למחלה כזאת או אחרת. יש בשיטותיו של פרויד יותר משמץ של תפיסת הפתרון הסופי – למצוא את הדבר הרע, את שורש ההפרעה, ולנתח אותו, להרחיק אותו כליל. זבנג וגמרנו.

הפתרון הסופי, כפי שעם ישראל יודע בבשרו החי, היה חלק מהחשיבה החברתית הפוליטית של אותה תקופה. רק היום, פחות ממאה שנה אחר כך, רווחת יותר ויותר ההכרה שאין פתרון סופי, אין זבנג וגמרנו, והמענה האלים של “הדברה”, של “לגמור עם זה אחת ולתמיד”, איננו מענה בכלל, אלא המשך הבעיה בצורה אחרת.

היום אנחנו מדברים לא על הדברת קונפליקטים, אלא על יישוב קונפליקטים, על הקטנתם לרמה שאיננה מסוכנת. אנחנו מדברים על פיקוח על קונפליקטים, מונח שאי אפשר היה להעלות על הדעת במאות הקודמות. עד כדי כך נשתנה אוצר המלים של הדור, ועמו כמובן תפיסת הדור, שהיום היא הרבה פחות רדיקלית והרבה יותר אקולוגית.

ואם כן, קבוצה אינטלקטואלית יכולה ליהפך, בלי להרגיש, לקבוצת יוהרה אנטי־אינטלקטואלית אם אינה מנערת את עצמה ואת אוצר המלים שלה כליל. היא יכולה ליהפך לאנטי־אינטלקטואלית אם אינה מסוגלת לחיות עם עמימות, איננה מסוגלת לומר אין לי תשובה, אינני יודעת. היוהרה הגדולה ביותר היא כנראה אותה יוהרה שלפיה אדם חושב שהוא חייב לספק תשובה ופתרון לכול, הכול גם מצפים ממנו לתשובה ולוחצים עליו שימצא פתרון, מפני שאז נמצא את עצמנו עד מהרה מטייחים את הסתירות ועושים קאנוניזציה של מה שקיים ומה שידוע, והלשון הופכת עד מהרה להיות לא לשון בני אדם, כי אם עגה מקצועית אזוטרית, המאבדת את המשמעות החיה במהירות על־קולית.

כמובן שאין שום דבר שלילי בהיות האדם משכיל ומלומד ובן־תורה בתחומו. זה לא שלילי. זו רק, בסיכומו של דבר, פרנסה דלה מאד לסקרנות האינטלקטואלית המקפת. לחשיבה המערבית, למשל, וזה התחיל עוד ביוון העתיקה, לא היתה שום סקרנות שבעולם ביחס לחשיבה המזרחית ולעולם המושגים המזרחי, שבהרבה מקרים הוא באמת פחות פסקני ויותר אקולוגי.

היום אנחנו יודעים שיש הרבה מאוד לאקונות בחשיבה המערבית, בהרבה מאוד תחומים, מכירורגיה ועד פסיכואנליזה ואפילו היסטוריה, ובהרבה תחומים אנחנו עדים לבלבול של ממש. אילו ידע המערב מתחילה לקלוט את הזר, את ה“לא שלנו”, את מה שקרוי הרבה פעמים בטעות “לא מדעי”, ולבחון עמדות מול הזר הזה, יש להניח שמצבנו היום היה, בהרבה תחומים, טוב ומתקדם יותר.

היום השאלה האינטלקטואלית החשובה ביותר היא לא מה אנחנו יודעים, אלא איך אנחנו יודעים את מה שאנחנו יודעים ומקבלים כנתון, מה עיצב את תדמית היידע הרווחת שלנו, ואם אותה הרוח או אותה שיטה מחשבתית שעיצבה את הידיעה שלנו עדיין רלוואנטית, עדיין תופסת, או שמא יש צורך באוצר מלים חדש.

מורותי ורבותי, תאמרו שקל לי לעמוד כאן לפניכם ולדבר על סכנת היוהרה של היידע, בעצם – על סכנת המיסוד של היידע, מפני שאני אדם שכותב ספרים, ואדם שכותב ספרים הוא האינדיבידואליסט הכי גדול שיש, ובוודאי שאיננו שייך למעורבות ממסדית מכל סוג שהוא.

אתם, בכל זאת, שייכים למבנה גדול, לממסד גדול, העוסק בתחום הדעת; ובוודאי לא רק יוהרה יש במבנה הזה אלא גם ברכה, שאם לא כן, לא הייתם נמצאים כאן היום, ולא הייתם מתברכים בהיותכם מיעוט שנתגלגלה הזכות לידיו להיות מיעוט כל כך קטן. ואם כן, הרשו נא לי לסיים בדגש על הברכה הגדולה בתחום שבו בחרתם.

אנחנו חיים היום בתוך תרבות שאפשר אולי להגדירה במידה רבה מאוד כתרבות של מסחר, שבה לכל דבר יש תכלית ויש מחיר, ולא ייפלא אולי שבנתונים האלה גם חלק גדול מן התרבות הפוליטית שלנו הוא בעל סממנים מסחריים לכל דבר. אנחנו יודעים שלכל דבר יש מחיר, עוד לפני שאנחנו יודעים מה הערך.

אנחנו נצמדים לכל מה שיש לנו, פוחדים להיפרד, כי כל דבר גשמי אם נתחלק בו עם אחר, יוותר בידינו פחות. מתחלקים ברכוש, נשאר פחות; מתחלקים בטריטוריה, נשאר פחות; מתחלקים בעמדות כוח ושררה, נשאר פחות. אלה הדברים שאינם מרבים שלום בעולם.

והנה יש תחום אחד בתבל כולה שיצא לגמרי מכלל זה, והוא תחום הדעת. הדעת, ככל שאדם מתחלק בה עם זולתו, נשארת שלו ונשארת שלמה; ולא עוד, אלא שדווקא אותה התחלקות עם הזולת היא שלא פעם מרבה דעת ומפרה את המחשבה. בַּכול אדם מתחלק ונמצא חסר; אדם המתחלק במה שהוא יודע נמצא נשכר. וגם אם אנחנו אומרים “לקנות דעת”, וגם אם שכר הלימוד גבוה, הדעת עצמה אינה כבולה לכללי המסחר, כשם שגם הספרים הטובים אינם כפופים לכללי הכלכלה.

יש כאן איזה נס של צפחת השמן שלא תחסר לעולם, ולא משנה כמה שואבים ממנה. ואולי זה הפירוש האמיתי של המדרש האומר שכולנו לדורותינו היינו ועמדנו ועומדים ונעמוד במעמד הר סיני; לא סיני כמופע אורקולי ופירוטכני חד פעמי, שמי שהיה בו זכה באיזו בורסה רוחנית, ומי שלא היה בו הפסיד. גם לא סיני כחבל־ארץ, שפעם הוא שלך ופעם הוא של זולתך. בסיני של הדעת יש מקום לכולנו, ידידים ואויבים, יריבים ובני־ברית, כל באי עולם בלי שום סייג שבעולם, באקולוגיה אחרת, שאיננו מכירים עדיין ברוב התחומים האחרים, ואולי, לאט לאט, נכיר.

נדמה לי שאין דבר שאפשר להוסיף על דבר הברכה הזאת.

הר הצופים, 21.6.90