רקע
שולמית הראבן
מנהיגות ושפנים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: זמורה־ביתן; תשנ"ב 1991

בוודאי שיש מקום היום למנהיגות רוחנית. חיילים שכל ערכיהם התבלבלו באינתיפאדה, זקוקים לבירור מוסרי יסודי של מותר ואסור. אזרחים שאינם מסוגלים לגמור בנפשם אם הגיעה עת שלום או לאו, זקוקים לאדם חכם שיבהיר להם כמה קדימויות. במתח הגובר והולך בין חופשיים לבין דתיים, אנשים זקוקים לכמה הגדרות מוצקות של יהדות, שאפשר לחיות אתן. נוכח מעשי המרכבה המסובכים של המערכת הפוליטית, דרושים כמה קווים פשוטים של מוסר בסיסי.

זו יכלה להיות שעתה הגדולה של היהדות הדתית.

זה הפך להיות כשלונה הגדול ביותר של היהדות הדתית.

רב, שהכול מייחלים למוצא־פיו, בבחינת דבֵּר אל העם ויסעו, מופיע באצטדיון שבו שבוע־שבוע מחללים את השבת, ורק לפני זמן קצר ביותר נערך בו טקס בחירת מלכת יופי, בכל העירטול המתאים. הוא מופיע בשעה הטובה ביותר לתקשורת, כאשר ברור לגמרי שהכול מצפים ממנו להכרזה פוליטית, הנוגעת להרכבת ממשלה, ולאו דווקא לשיעור בתורה.

אלפים של שַכְשָכִים עונים אחריו אמֵן עיוור, שוכחים לגמרי שביהדות נאסר פולחן האישיות באיסור חמור, עד כדי כך ששמו של משה רבנו אינו מוזכר בהגדה של פסח אלא פעם אחת, שלא ייתפסו השוטים לפולחן בשר ודם. אבל מי זה משה רבנו לעומת כוכב היכל הספורט.

ומה בשורה מביא לנו הרב? יש לו מסר כלשהו לחיילים בשכם, המחכים למוצא פיו, ללמדם מה אומרת היהדות על עושק ועל רצח, ומהו דין גר ותושב? שיעור הוא מביא לכולנו בסוגיית השלום, גם זה נושא בסיסי ביהדות? יש לו אומץ ללמד בפומבי את מה שאמר בחדרי חדרים, שמבחינה יהודית שלום עדיף על שטחים, ומדוע? יש לו מה לפסוק בעניינים שבין אדם לחברו, בחברה המסוכסכת הזאת?

חלילה. מה שמעסיק אותו ברגע זה הוא גידול שפנים בקיבוצים. זאת, כרגע, בעייתו הגדולה של עם ישראל. לא עוד אלהים הרב ריב יתום ואלמנה, המגן על הגר, התובע דין צדק ומשפט אחד לכול, כי אם אלהים המציץ לתוך הקרירות שלנו, לראות מה בישלנו. ביום שני שעבר נתבשרנו שלא רק על הדין, על האמת ועל השלום העולם עומד, כי אם גם על איסור שפנים.

והיהדות הקולינארית הזאת צריכה להיות היהדות שלנו. והמופע בהיכל הספורט הוא שאמור להיות דבר המנהיגות הרוחנית, העונה על צרכי השעה, זו שתוציא אותנו משעבוד מלחמות ושפיכות דמים, ותוליכנו אל מחוזות השלום, זה ששמו של הקב״ה נקרא עליו וכל הברכות כלולות בו.

והקיטרוג הזה על מחצית העם, ברמה של משגיח כשרות, הוא האמור להביא עלינו אהבת ישראל ושלום־בית. וכי לא למדנו במסכת חולין שתלמידי חכמים מרבים שלום בעולם?

אם היתה ליהדות הזאת יומרה כלשהי למנהיגות רוחנית ברגע בו אנחנו זקוקים למנהיגות כזאת, היא נסתיימה בקול ענות חלושה ביום שני שעבר. היא נסתיימה, מפני שהיהדות הזאת פוחדת מפני עיסוק בבעיות האמיתיות של עם ישראל היום.

התקוות ממילא לא היו גדולות. הרבנות הכללית, שאחרי הרב קוק, ממילא אינה עושה הרבה לקירוב לבבות, והרבנות הצבאית מעולם לא חשבה שעליה לשוחח עם חיילים על בעיותיהם האמיתיות. במקום ללמוד דין רודף, וסוגיות בפרשת גר תושב, היא עוסקת במניעת חבילות מחיילים בימות הפסח; ובמקום לְלַמֵד בלהט את ערך השלום, ופיקוח נפש, היא מכינה – חס ושלום – את שקי הקבורה ליום פקודה. האחריות הפורמאלית ממילא לא עליה.

וכשאין אחריות, אז באמת אפשר לעסוק בשפנים.

ידיעות אחרונות, 30.3.1990


המלצות קוראים
תגיות