כדי להגיע אל נאת־המדבר סיווה שבמערב מצרים, צריך לעבור תחילה ים ומדבר. הים הוא ים האישורים הנדרש. האיזור סמוך מאוד לגבול לוב, 75 ק״מ בסך הכול, איזור סגור, שהמצרים אינם ששים לאשר ביקורים מיותרים בתוכו. והמדבר הוא מדבר אמיתי. מאות קילומטרים של שולחן חול שטוח, הקרוי כאן “מוּסְטָחָה”, ששיירות עשו בו דרכן תשע יממות, עד שהגיעו לסיווה ושטפו את העיניים.

אבל כדאי מאוד להגיע לסיווה, ולוּ רק כדי לראות את אחד המקומות בעולם שבהם נתרקחו יחד המיתוסים הקדומים של כולנו. יש עוד נאות במצרים, חַרְגה ופַרַפְרה ודַחְלה ובַחְריה. אבל אחת היא סיווה, שהייתה מקום של ״מַעְבָּד״ – מקום עבודת אלהים – שימיו כימי הזכרון האנושי. והרבה הפתעות שמורות כאן גם לנו.

אדם יוצא בבוקר מחוף התורקיז הטהור של מַרְסה מַתְרוח׳, משאיר אחריו את אל־עלמיין ואת כל המקומות שנעשו ציוני־זמן במלחמת העולם השנייה, קרבות רומל ומונטגומרי, וכבר כמה קילומטרים דרומה הוא בעולם אחר, בהיסטוריה אחרת. זו, שביחס אליה, גם מלחמת העולם השנייה היא עוד אפיזודה אחת, וגם היא תישכח.

ובכן מדבר, חולי, ריק לגמרי. בהתחלה עוד יש קצת שיחי מיתְנַן, זה שאתה קולף את קליפתו ויש בידיך “יתרים לחים”, בדיוק ככתוב. אחר כך גם המיתנן מתמעט ופוסק, ונותר החול מאופק עד אופק, פה־ושם עדר גמלים, רזים, קטנים וכהים יותר מן הזן המוכר לנו.

שעות של נסיעה מתארכת, שוממת, ואז, בלי אזהרה כמעט, הכביש מגיע לכעין מכתש רמון, יורד באחת מטה, ולפניך הכול: יערות של דקל, משטחים כחולים ולבנים של אגמים ומלֵחות, ועיירה שזופה־חומה, שקולות נעירת חמורים עולים ממנה, והם הקולות המלווים את המבקר כל ימי שהותו במקום הזה.

המון מים. סיווה יושבת בתוך שקע עצום, נמוכה מפני הים, ותחתיה הים הפוֹסילי העתיק שבעומק האדמה. היא, בעצם, פארק מים: מעיינות מפכים, שכאן בנו סביבם בריכות גדולות עגולות, ואדם רואה את הנביעה עולה בועות בועות.

ויש כאן מליחוֹת ענק, מהן שוקעניות, מהן שנתקשחו, ואפשר להלך עליהן כמו בנוף של מדע בדיוני. ויש באר ארטיזית, שהמים עולים מתוכה בלחץ של עשר אטמוספירות, סילון של שלושים מטר לגובה, עד שרתמו אותו בחלקי צינורות וחביות חלולות, המולבשות על הזרם האדיר, לשמש למילוי מכלים, לרחיצת בהמות, ולמקלחת בלבוש מלא לילדים הצוהלים. מים אדירים. אין זו חיית־הבית הידועה לנו, זו שנכנעת לפתיחת ברז וסגירתו. זו חיית־בר ענקית, שאי אפשר לרסנה, ושום שיבר לא יחזיק אותה.

מים, בוץ שזוף, מלח ודקלים – כולם גדולים, כולם בכמויות אדירות, בלב המדבר הריק. הייפלא שכל הבאים, בכל הדורות, ראו כאן מקום מיוחד שיש בו אלהים גדולים מאוד?

לפנים היה כאן אוראקל, אורים־ותומים, שמכל העולם באו לדרוש בו. השם הראשון הידוע לנו הוא האוראקל של האל אמוֹן. אחר כך הוסב שמו לאוראקל של זאוס, של יופיטר. לא מְשנה. אלכסנדר מוקדון בא לשאול בו, וכאדם נאור לא סתר את מנהגי המקום ולא פגע בכבוד איש. האוראקל נענה לו, וזיכה אותו בתואר “בן־אמוֹן”. קימון האתונאי שלח את אנשיו לכאן, והאוראקל אמר להם להסתלק. המשורר פינדאר ביקש אושר, וזכה במוות. ליסנדר איש ספרטה ביקש לשחד את האוראקל, וכשל. כמביזס, בנו של כורש, בא ככובש אשכנזי מתנשא, ולא הגיע: הצבא שלו נקבר כולו תחת סופת חול, איש לא נותר.

אנחנו לא ראינו סופת חול כזאת, שהיסטוריונים סיפרו עליהן. היו רק כמה עלעולים רגילים של עשן מיתמר, שבלשון המקום קוראים להם “נפיחת השטן”. אולי אמוֹן איבד את כוחו. במקדש שלו, על גבעת אגורמי, היא סיווה העתיקה, אני מנסה לתַקְשר אתו. אבל הוא רחוק מרחקים קוסמיים. אולי המונותאיזם – שלנו, של האיסלאם – הוא שסילק אותו רחוק כל כך.

שָאלי, העיר בת שמונה־מאות השנים, מתנשאת הרוסה כולה מעל החוּשות של העיירה. קו־הרקיע שלה דומה יותר מכול לכתב ערבי מקושט, הנכתב באלכסונים כלפי מטה. מי שעולה למרומי שאלי בשקיעה, רואה סביבו את ים הדקל המואר אור אדום עז, את הבתים השזופים, חש לפתע ויברציות מוזרות תחת רגליו ובכל גופו, ולא יודע מה קרה, עד שנשמע, נמוך וממושך, “אללהוּ אכבר”, המרעיד את הכול, את האוויר האדמדם ואת הקירות המטים לנפול. פה ושם יש איזו דלת. אחת מהן פתוחה קמעא, ונדמה שעולה ממנה ריח מחששה. גם כאן רב הנסתר על הנגלה.

לפני כמה מאות שנים חיו כאן רק 600 איש. היום – כ־11 אלף. אין הם מצרים. הם רחוקים, והיו רחוקים עוד בימי הפרעונים, ממרכז השלטון. הם בֶּרבֶּרים, מוצאם מצפון־אפריקה, לשונם בֶּרְבֶּרִית. הערבית שמורה לחוץ, ולבית הספר.

מורגש מאוד שאין זה עמק הנילוס. לעומת הפתיחות המצרית, הנגישות הלבבית שאין דוגמתה, תושבי סיווה אינם רוצים כל כך שיתעניינו בהם במיוחד, וטעמם עמם.

כל הנוסעים שמעולם מספרים על ההומוסקסואליות הרווחת בסיווה. הבריטי בלגרייב, שהיה מושל המחוז, כתב: “הם אינם בלתי מוסריים. פשוט אין להם שום מוסר.” בימיו זה היה עניין של מוסר. עד לפני כ־60 שנה היו בסיווה נישואים הומוסקסואליים רשמיים, בטקס ותעודה, עד שבא המלך פואד ואמר די. בסן פרנסיסקו, מתברר, לא המציאו שום דבר חדש.

יש אומרים, שהמנהג צמח מפני שבסיווה קיים, זה דורות, מעמד ה“זגאלה”, הם הצעירים המהווים את כוח העבודה במקום, ומשמשים כעין משמר אזרחי בלילה. נכנסים ויוצאים בבתים, אבל אינם בעלי הבית. ל“זגאלה” שירים משלהם, מנהגים משלהם. לפני שנים הגיעה לכאן “מדאם” בדווית אחת עם כמה נערות זונות. עד מהרה רכשה לעצמה השפעה כזאת, שהשייכים פחדו מפניה: כל ה“זגאלה” תמכו בה. למסיבות שלהם, שגם צעירי המקום מצטרפים אליהן, יצא שם למרחקים: ריקודים ארוטיים, גברים בלבד, עד אקסטזה.

מה שברור הוא, שבסיווה אין רואים אשה בחוץ. בשלשה ימים בסיווה ראינו אשה אחת מהלכת מהר, ועוד קבוצה של ארבע נשים, כולן עטופות “מילאיה” אפורה מכף רגל עד ראש, כמו ארבעה חרוטים של בד פוסעים מהר מבית אל בית. סיווה היא עולם של גברים.

אבל הילדים והילדות חופשיים לגמרי, בחוץ ועל העגלות. כל התחבורה של סיווה היא עגלות חמורים. אחד הנהגים שלנו – כל ימות השנה יושב על הגה מונית באלכסנדריה – אומר: בסיווה זאת, כל חמור מרצדס. קולות הנעירה עולים מכל מקום, יום ולילה, וסיעה של זאטוטים, בני שלוש וארבע וחמש, עטים על העגלה, רותמים את החמור בעשרה זוגות ידיים קטנות, והיידה לדרך, עשרה זוגות עיניים ניבטים מן העגלה בשורה.

לתיירים המגיעים לכאן יש גם מקום להשכרת אופניים. ובאמת, בין שתי מלֵחות אנחנו מגלים ארבעה בחורים, אופניהם בין הדקלים, שני אנגלים ושני גרמנים, המסתלבטים כאן מי יודע כמה זמן. אמרנו לאחד מהם שהוא מחמיץ הלילה את איחוד גרמניה, והשיב: הם יכולים להתאחד גם בלעדיי, יותר חשוב שאני אהיה מאוחד. צודק.

מה לספר על הדקלים של סיווה שיעביר את צבע הצל, את הטעם? התמרים קטנים מן המוּכרים לנו, וטעמם טעם של פרי טרופי בשל, לא בשרני כלל. גם ידת הדקל זוהרת כזהב ממש. מן הדקל הזה עושים הכול: קורות לבית, סוככים, גדרות, מקלעות ומארגים.

הבתים עצמם עשויים בוץ. לא לבנת טין מעובדת, אלא ממש בוץ. וכאשר פעם בארבעים שנה יורד גשם שוטף, יום ולילה, הבתים פשוט נמסים. עכשיו מתחילים להביא בלוקים לבנים ומכוערים של איטונג. לא גזעי, אבל הבית לא יימס בגשם הבא.

מונותאיסטים או לא, כנראה שלא הפרענו לאלי המקום, כי בו־בערב נתברר שנפלנו, בפוּקס, על החג העיקרי של סיווה: שלשה ימים של חגיגה במישור שמחוץ לעיר. מה החג? הם לא כל כך רוצים להגיד. סידי סולימאן? לא. חגיגה לזכר טקס שלום שנערך כאן בין משפחות יריבות? לא. “סתם חאפלה שלנו”, הם מתחמקים. מה שברור הוא, שמדובר בראשית גדיד התמרים, החל עתה. וגם הירח משתף פעולה, והוא מלא.

כשאומרים חג, הכוונה לחג של גברים בלבד. הנשים, כרגיל, בבית. מגיעים לכאן רק הילדים והילדות עד גיל 12, שכאן גם משתדכות, והן מתרוצצות במישור בשמלות ורודות וכחולות עם “נוצצים”, לכל אחת מהן שמשיה. בא אב, או דוד, ואחריו טור של עשר או שתים־עשרה ילדות, ממש כתת בית־ספר, וכולן מקושטות ומתביישות ומגלגלות את השמשיות.

מגיע לכאן גם צוות הטלויזיה המצרית, אשר, לא כמונו, ידע על קיום החג. מכאן ואילך מתנהל כעין מירוץ בין מנהגי המקום, שהסמוי יפה להם, לבין הטלויזיה הרוצה לצלם, וכנראה גם שילמה כסף לפרנסי העיירה, ורוצה תמורה. התושבים, כאמור, לא כל כך שיתפו פעולה.

מה ראינו ומה הסתירו מאתנו – אין לדעת, אבל קשה היה שלא להתרגש. ביום הראשון לחג נהרו כל עגלות החמורים, מקושטות, אל המישור, בשבילים שבין יערות הדקל. כאן, מחוץ לעיר, תחת הר גבוה, נערך הזבח. המלה ״קרבן״ – בהיגוי זה בדיוק – ידועה בשפת המקום. החג הקודם לזה שראינו קרוי “קרבן בֵּיירָאם”. כבשים ועזים מובאים בזה אחר זה אל השוחט, על אוכף ההר. ליד מקום הזבח קבוצת גברים בתפילה, בלי הפסק. על כל כבש שנשחט שחיטה כשרה, עטים מייד הנערים, תוחבים מקלות מחודדים להפריד בין העור לבשר, ונושפים בחוזקה תחת העור, להקל על הפשיטה. הכבש נתלה על יצול העגלה, שהועמדה לצורך זה במאונך, נרחץ היטב במים, ומופרד לחלקיו, כאשר בכל אחד משלשת הימים אוכלים חלק אחר.

בינתיים בונות המשפחות סוכות לעצמן – כן, סוכות – בקצות המישור. עדיין אין אנו יודעים למה הן משמשות. יום שלם נשחטים הכבשים, ריח הדם ממלא את איזור ההר, ואין כאן הרבה רחמים: לא כל הכבשים מתו לגמרי בעת פשיטת העור. כבשה נמלטת אינה זוכה לשום יחס מיוחד: היא נדחפת בחזרה לתור, פועה בפחד.

למחרת, משעות הבוקר, מוסיפות העגלות לנהור בשדרות הדקל, והמישור מתמלא אדם: אלפי גברים מתייצבים בתחתית ההר, הילדים והילדות מתרוצצים ביניהם, וכולם ממתינים. לְמה? אנחנו עומדים גבוה, על אוכף, ואין אחד בינינו שאינו רואה בצורה המוחשית ביותר את הדמיון בין זה לבין מעמד הר סיני: המון רב, רחוץ למשעי, בגלביות תכלת, לבן וכחול, ניצב במישור למטה ומביט לעבר ההר, מחכה. אלא שמשה בושש לרדת ואינו בא, שעה, שעתיים ושלוש. במקומו בא צוות הטלויזיה, והעם נגד תקשורת עוינת, דוחפים אותם קצת, הרבה כעס.

לבסוף מחליט מי שמחליט לפזר את ההפגנה. ברמקול נשמעת הפקודה –איש לאהליך, ישמעאל – והעומדים מול פני ההר הולכים איש אל הסוכה שהכין מבעוד יום, ושורות שורות של נערים נושאי מגשים מגיעים עמוסים ממקום הטבח, מביאים בשר לאכול, איש בסוכתו. המישור מתרוקן – עד הערב. ואנחנו משפשפים עינינו: הרי השבוע אנחנו חוגגים את חג הסוכות.

אגב, הבשר הנותר מן החג, מומלח ומיובש לימים הבאים – לא חסר מלח בסיווה, בין כל שלשה־ארבעה בתים שפוכה ערימת מלח לבנה גדולה –ולבשר המומלח הזה קוראים בשם “קָדִיד”. הבשר שאוכלים בעת גדיד התמרים. ואדם שואל את עצמו, אם הגדיד שלנו הוא רק שם הפעולה, או שהוא כולל את כל מכלול החג ומאכלי החג, כלומר, אוכלים מן הגדיד. ועוד לבלשי הלשון: ילד שנולד בסיווה, לפני ברית המילה שלו עורכים טקס של קישוט מיטתו, והטקס הזה מכונה “קַשָׁאטה”.

הערב שאחרי ההתכנסות מסתורי מכול. בערב נערך כאן ה״זִיכְּר", אזכור שמותיו של אלהים, בדקלומים קצובים ובריקוד במעגל עד אקסטאזה. לזכרים בלבד. ילדה לא תיראה כאן מרדת החשכה. מי שרוצה, יכול להרהר על הקרבה שבין המלה הראשונית, זכר, לבין מנהג האיזכור השמור לזכרים בלבד, וכנראה כך היה גם המנהג הקדום שלנו: איזכור טקסי של שם אלהים, ולא רק במובן שלו זכירתו.

אנחנו, כקבוצה, מחליטים שלא ללכת לשם ולא להתגרות ללא צורך. אבל אסנת, הצלמת שלנו, זריזה כשד, מתחפשת לבחור ורצה לשם בלי לשאול איש.

כנראה שהמו״מ עם הטלויזיה המצרית נגמר בטוב, אולי פשוט הוסיפו עוד כסף, ובמישור תאורה רבה ולא אותנטית, שהצוות הביא עמו. בסופו של דבר מסתלקים כל הזרים, והגברים של סיווה נשארים במישור לבדם, עם הירח המלא ועם אלהיהם, שהם קוראים לו עד אור הבוקר בכל השמות הידועים, עד שתם אוצר המלים, ונשארת רק הקריאה קצרת הנשימה, האקסטאטית, אללה, אללה, אללה. אולי, לפני אלפי שנים, זה היה אמוֹן, אמוֹן, אמוֹן.

השחר עולה תמים. גם האוטובוס, המגיע לכאן פעמיים בשבוע, מאחר רק בשעות ספורות. סיווה מסתגרת שוב, אינה מראה אלא את פניה הציבוריים: שוק, תחנת דלק, שהיא ברז דפוק אחד, ארוחת בוקר של משולשי גבינה ופוּל במלון הקטנטן.

אנחנו מעמיסים ויוצאים שוב לדרך, לחצות את ה“מוסטחה”, בחזרה לחוף הים, מנסים לשחזר שיחות, מראה עיניים. אבל בעצם, איש אינו יודע אם באמת היינו בעמקי סיווה, ואם באמת הבינונו את כל מה שמתחת לפני השטח במקום המוזר הזה, החוגג גדיד וסוכות ומעמד־הר, וזובח קרבן, ואולי, שלא כמונו, עדיין יכול לתקשר עם הנבואה המקומית.

ידיעות אחרונות, 26.10.1990