רקע
שולמית הראבן
החיים הם עכשיו, מר שמיר
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: זמורה־ביתן; תשנ"ב 1991

צודק מר שמיר: הארועים האחרונים הם באמת גל חולף. מה איננו גל חולף, אדוני ראש הממשלה?

אתה, אנחנו, כל החיים כולם. ואחרי הגל החולף בא עוד גל חולף, אחרי תקופה באה עוד תקופה, וגם היא טובה או רעה, לא על פי גזירתו של איזה גורל, אלא על פי מה שעשו או לא עשו האנשים החיים באותה תקופה. את גלי הים ואת גלי הרוח לא אנחנו עשינו ואין אנו אחראים להם. את התקופה בה אנו חיים אנו עושים לעצמנו, לטוב או לרע. אלה חיינו. אנחנו אחראים להם. אנחנו אחראים לאיכותם.

אלה חיינו, אדוני ראש הממשלה, ובתוך פרק החיים הזה, שהוקצב לנו עתה, כבר בזבזנו לריק למעלה מעשרים שנה, שבהן לא פתרנו את נושא הישיבה שלנו בשטחים, ובהם אוכלוסיה גדולה שאינה רוצה לחיות תחת כיבוש. הרבה דברים אחרים פתרנו; את זה לא פתרנו.

ומן השטחים האלה, ומן האוכלוסיה הזאת, צריך להיפרד, גם לולא נזרקה אבן אחת, גם לולא נדקרו למוות אנשים ונשים בחוצות עיר ובצמתים. צריך להיפרד מהם, ואפשר להיפרד מהם, מפני שאי אפשר לרכב על גבם של אנשים עד אין קץ; ובכל פעם שהם רוצים לנער אותנו מעל גבם, אנחנו בעוורוננו מחפשים את “המסיתים”. אין מסיתים, אדוני ראש הממשלה; יש רק אנשים שאינם רוצים בכיבוש זר. סליחה: האם אתה, בשנות הארבעים, פעלת בגלל מסיתים, מר שמיר?


מי שלא הבין זאת ב־67׳, ואינו מבין זאת עד עצם היום הזה, הוא שיצר לנו את איכות החיים הנוכחית, זו שבה חלקים במדינה הזאת, צמתים בערים האלה, נמצאים מדי פעם בפעם מחוץ למסגרת החוק, איש הישר בעיניו יעשה. איכות חיים, שבה אנשים מחפשים נשק בחנויות, ומלווים את ילדיהם הקטנים לבית־הספר, עיניהם בולשות סביב. איכות חיים, שבה מאות־אלפי ילדים רואים בהשפלת אבותיהם, וילדים אחרים רואים כיצד הפכו אבותיהם למשפילים. איכות חיים של כלימת הכיבוש. של “ספרטה קטנה גועלית”, כפי שכינו אותנו עוד לפני שנים. איכות חיים של אלימות הדדית יומיומית. דכאון יומיומי. חרדות יומיומיות. הלם קרב ארוך אחד לשני עמים.

האם אי אפשר לעמוד בזה? אפשר. אפשר לעמוד גם באינתיפאדה, גם בהתמרדות הדמים הנוכחית. המחיר גבוה מאוד, אבל אפשר. אין אנחנו בכיינים.

השאלה איננה אם אפשר או אי אפשר, אלא אם כדאי או לא כדאי. האם כדאי לחיות כך עוד שנים רבות. האם באמת אלה חיינו. האם באמת אין מוצא. האם באמת אי אפשר אחרת.


אחד הדברים שהציונות היתה צריכה ליצור אותם יש־מאין הוא ההווה העברי. לא רק במציאות: גם בלשון. בעברית הקדומה לא היה הווה דיקדוקי רוֹוח: היה עבר והיה עתיד, כלומר זכרון וכיסופים. אמרנו “ואעשה”, “ואלך”, “והלכתי”, “ועשיתי”. כמעט לא אמרנו “אני הולך”, “אני עושה”. את ההווה היה צריך ליצור כשיגרת לשון, כשיגרת חיים. נדמה, שלא קמה הציונות אלא כדי ליצור לכולנו זמן הווה. לומר שגם ליהודים יש סוף סוף הווה.

מי שמתכחש היום להווה הזה, שכח את לקח הציונות כולה, והוא מחזיר אותנו לימות הכוסף וההמתנה של הגולה. באנו לארץ כדי לא להמתין למשיח העתיד לבוא, אלא כדי לשבת בה עכשיו, היום. זאת הציונות כולה על רגל אחת.

איש חכם מאוד, רבי מנדל מקוצק, אמר פעם: צא וראה כמה משונות הבריות – בכל דור ודור אדם סובל כל חייו למען ילדו, והילד הזה בתורו סובל כל חייו רק למען ילדו, וכך הלאה; מתי סוף סוף יהיה לנו הילד האמיתי?

החיים הם עכשיו, אדוני ראש הממשלה. ילדינו הם ילדים עכשיו, וזכותם לחיות כבני־אדם, ולא רק “כחוליה בשרשרת הדורות” שאינה נגמרת, או “הגורל היהודי” שאיננו נגמר, ומשום מה הם תמיד משמשים תירוץ בידי מי שאינו רוצה לעשות כלום לתיקון המצב.


לולא היתה ברירה – החרשנו. אבל הברירה קיימת, והיא פתרון מדיני המבוסס על יציאה משטחים. אין תכלית ואין תקווה בהמשך המצב הנוכחי, מר שמיר. אם לא יהיה פתרון מדיני, גם לא יהיה עתיד טוב יותר. יהיה רק הווה מתמשך ורע מאוד. עוד יום ועוד יום. עוד גל חולף ועוד גל חולף. עד לפעם הבאה. או עד שיקום אדם ויאזור אומץ לחולל את השינוי, לומר – אין בית אחד בקדומים ששווה את מחיר ההווה שלנו, כי החיים הם עכשיו, ובנו תלוי אם הם יהיו טובים או רעים.

ואני חשבתי, לתומי, שמנהיגים אמורים להנהיג.

ידיעות אחרונות, 28.10.90


המלצות קוראים
תגיות