בעקבות הרצאה לפני הכנס השנתי של המרצים לספרות עברית באוניברסיטאות שבארה"ב (בוסטון, חנוכה 1981). נדפס ב’בצרון' (פסח 1982).

‘דור’ אכן מושג שכיח, אבל…    🔗

בשנים האחרונות משתמשים הרבה במושג ‘דור’ כשדנים בסִפרות העברית של המאה ה־20, וחשובי המבקרים נזקקים לו כמונח־ביקורת.

למשל, גרשון שקד, ב“גל חדש בסיפורת העברית” מתאר את –

ודן מירון, ב“ארבע פנים בסִפרות העברית בת ימינו” מראה, כיצד –

והילל ברזל, ב’סיפורת עברית מֶטאריאליסטית', קובע:

וברוך קורצווייל, ב“ספרותנו החדשה – המשך או מהפכה?” מוצא ש –

היחיד שיצא חוצץ נגד מונח זה ומגמה זאת היה יזהר סמילנסקי במסתו ‘לא דור ולא בני דור’:

לפני שנים ביססתי מחקר על מושג זה: “הסיפורת של דור המאבק לעצמאות”. לא קבעתי שם קווי ייחוד, אלא קיבלתי ‘דור’ כמונח כרונולוגי, כדי לתאר, מה כתבו הסופרים שנולדו כאן או באו בגיל צעיר בתקופה מסוימת:

אכן, ה’דור' רווח בביקורת שלנו, אבל האם הוא גם קיים?

מה זאת אומרת ‘מושג קיים’?    🔗

הפילוסופים נחלקים, אם המושגים הכוללים הם אובייקטיביים או סובייקטיביים – האם קיים יער, או שקיימים רק עצים יחידים, שלכל אחד מהם מגיע כביכול שֵם פרטי? האם קיימת סִפרות, והסופרים והסיפורים הם רק חלק ממנה, והיא – בהיותם חלק ממנה – נותנת להם קיום, או שמא קיימים רק סופרים יחידים וסיפורים יחידים, עד שבאים המבקרים ומכריזים עליהם, שהם ‘סִפרות’?⁸

אני משער, שעל בעיה זו תהה גם אלתרמן, כשכתב ב’חגיגת קיץ':

החלק, השלם והמפה    🔗

עד שהפילוסופים יסכימו בנידון (ואין חשש שזה יקרה בימינו, כי המחלוקת החלה בימי אפּלָטון את אריסטו), נוכל להראות, שהמושגים הכוללים, כגון ‘יער’ או ‘ים’, יש להם שימוש מעשי (עובדה!), אבל אולי גם נשכנע – וָלא, נסתפק באזהרה למען הפרוטוקול – שהשימוש ב’סִפרות' (ובתחומה או בהקשרה, ב’דור') – הרבה יותר בעייתי. לשם כך ניעזר בחוקר־הסימנטיקה האיאקאווה, איש קָליפורניה. בספרו Language in Thought and Action ממשיל האיאקאווה את המושגים והמילים למפה ואת המציאות לטריטוריה, ומייעץ שלא לטייל לפי מפות שאינן מעודכנות. הטריטוריה שלנו היא – הסיפורים והשירים. והמפה היא – המילים כגון ‘דור’, המרכיבות את מאמרי הביקורת. וכאן לעיתים מעדיפים שלא לעדכן את המפה לפי הטריטוריה, אלא ‘לקבוע’ בעט מבקרים מהיר מה טיבה של הטריטוריה – לפי המפה. מעניין שהטיולים לפי מפה כזו מוצלחים ומשׂביעים רצון, בדרך כלל. ואין פלא: הם טיולים שמתנהלים על המפה.

מה זה ‘ביקורת’ ומה זה ‘תיווך’?    🔗

כשאומרים ‘הביקורת’ – לְמה בדיוק מתכוונים? זה ודאי מושג כולל לפעילותם ולתוצאות פעילותם של כך וכך אנשים בעלי אהבות ושנאות וצרכים ולחצים. פעילות זאת מתנהלת בתחומים רבים וקרובים זל"ז וכוללת סקירות על ספרים חדשים בעיתונים, ברדיו, בטלוויזיה, ראיונות עם סופרים, אִרגון ערבי סִפרות, הרצאות במועדונים… כל אלו פעילויות־תיווך, הקובעות במידה רבה, איזה ספר יגיע אל הקורא. גם כל שיעור לסִפרות בבית ספר, בסמינר, במכללה ובאוניברסיטה וכל המלצה של ספרן בספרייה ציבורית – הם מעשה תיווך כזה.

ביטוי מובהק להמלצה על יצירה הוא – הכתרתה בפרס. יש אצלנו הרבה פרסים סִפרותיים, והשופטים מושפעים מהתקבלותה של היצירה בביקורת, וכמובן חוזרים ומשפיעים עליה. וגם למחקר יש זיקה לכל אלה, גם משום שחוקרים – כיום יותר מתמיד – את ‘הסִפרות החיה’, גם משום שהחוקרים עוסקים גם בשיפוט ובתיווך, וגם מפני שלרוחות הנושבות במחקר יש השפעה על מזג האוויר השורר ב’ביקורת'.⁹

בכל אלה המושג ‘דור’ קנה לעצמו חשיבות ושכיחות, משום שהוא עונה על צרכים.

צרכים – בַמֶה?    🔗

במסגרות. המבקרים פעילים על רמות שונות של הכללה: אם הם מדברים על פסקה אחת ברומן ‘הוא הלך בשדות’ למשה שמיר, בדמות אחת ואפילו ברומן כולו, הרי זו ‘מיקרו־ביקורת’. אבל אם הם מחווים דעה על ‘הרומן העברי בדור מלחמת השחרור’ – זו ‘מַקרו־ביקורת’, ואם – אילו – היו דנים במה שדן חיבור זה – ביתרונותיו ובחסרונותיו של המושג ‘דור’ וביתרונות החלוקה לדורות בביקורת העברית לעומת חסרונותיה – כאמור, אילו היו דנים בכך – היו עוסקים ב’מֶטא־ביקורת'.

לאלו דרושה מסגרת התייחסות,frame of reference . המבקרים אומרים משהו על משהו בעזרת משהו, וב’מסגרת התייחסות' אנו מתכוונים לאותו ‘משהו’ שלישי שנעזרים בו.

לכל מבקר יש כאן שיטה בגוון אישי, שלעיתים מודעת ולעיתים מובלעת ואולי אף לא מודעת, תלויה באידיוסינקרָסיס, ב’תערובת אישית' מיוחדת וחד־פעמית, אבל נוהגים למיין ולצרף גוונים אישיים אלה ל’אסכולות‘, ל’זרמים’ או ל’מגמות' – וזאת על פי אותה ‘מסגרת התייחסות’: הנוטים אחרי מַרכס דנים בסִפרות בזיקה למצב הכלכלי והחברתי, המושפעים מפרויד מראים, כיצד צמחה היצירה מתוך חוויות־התשתית של המחבר, והדיון עשוי לכלול גם את חוויות התשתית הלא־מודעות של הגיבור ושל הקורא, האוהדים את האכסיסטנציאליזם מגלים בסִפרות אמיתות קיומיות התואמות אמיתות נצחיות המתגלות בחיים… מסגרת התייחסות כזאת דרושה הן במיקרו־, הן במַקרו־ והן בַמֶטא־ביקורת.

איך בוחרים מסגרת?    🔗

בבחירת המסגרת היה – ועדיין יש – הרבה מן ה’אופנה' או ‘מרוח התקופה’: בימי יוסף קלוזנר שלטה הזיקה לביוגרפיה, בימי שמעון הלקין – הזיקה לתהליכים בהיסטוריה של התרבות, והחל בשנות השישים גברה הנטייה לדון ביצירה בזיקה ליצירות אחרות. לפי ראייה זו ולפי מינוח זה, השימוש ב’דור' – שיוך היצירה או המחבר ל’דור' והנטייה לאפיין אותם בהקשר של דורם, כחלק מהדיון בסִפרות לפי דורות – הרי הוא אופנה או שיטה של בחירת מסגרת־התייחסות.

והיא רווחת אצלנו בין המתווכים והחוקרים ואפילו השופטים, ומסייעת להם לעלות מרמת המיקרו־ לרמת המַקרו־ביקורת, כלומר, כדי לעבור מדיון ברומן ‘הוא הלך בשדות’ לאיזו אמירה על ‘הרומן העברי בשנות הארבעים’ – ולרוב התהליך דווקא הפוך: נושא ההרצאה, הכתבה או הקורס הוא ‘הרומן העברי בדור מלחמת השחרור’, למבקר יש ‘תֶזה’ – טענה, דעה והשקפה – בנידון, ועתה הוא מחפש דוגמאות מתאימות, כדי לרדת מן המַקרו־ אל המיקרו־ביקורת ולהמחיש.

למי מועיל ה’דור'?    🔗

כמובן, חוקר חשוב יכול לחקור סופר לא חשוב. אבל כשהמבקר יכתוב, שאותו סופר מאפיין את הדור? כך נעשה ה’דור' מושג חשוב במחקר, בשיפוט ובתיווך, אבל גם – בעיצוב המציאות, כי הוא משנה אותה, ממית ומחייה, מוריש ומעשיר, מקים מעפר דל להושיב עם נדיבים. אבל השיטה, הגם שהיא כביכול מחייה נפשות וממיתה נפשות, לא נדונה על רמת המיטא־ביקורת.¹⁰

כיום שוב אין בביקורת שלנו מַרכסיסטים ופרוידיאנים ‘טהורים’ וגם שאר השיטות אינן מופיעות בטהרתן. ודווקא בעזרת ‘דור’ נוח למזג יסודות בני שיטות שונות. כי ניתן לכלול בו הבחנות היסטוריות־חברתיות, הנוגעות לתרבות, לאידיאולוגיה, ללשון, ואפילו לפסיכולוגיה – ועם זאת אין צורך בשיטה ברורה. ולפעמים חוסר שיטה ברורה מסייע להצלחה.

מי אבי השיטה?    🔗

ייתכן, שהיא גלגול לשיטת ה’אסכולות' ששימשה בפילוסופיה, ואשר היינריך היינה העביר לסִפרות, כשכתב על האסכולה הרומנטית בגרמניה; ואולי היא המשך למיון הסופרים ל’זרמים', כשיטה שפתח בה גיאורג ברַנדֶס בספרו על הזרמים בסִפרות המאה ה־19.

כנראה אין אב אחד. הלא כבר בסִפרות החכמים הייתה תודעה של שיוך לדורות של תנאים ואמוראים ואמרו “דור דור ודורשיו” ו“יפתח בדורו כשמואל בדורו”. אבל אני משער, שה’דור' לא בא אלינו משם, אלא – מן השירה הרוסית של סוף המאה התשע־עשרה, שבה מדובר הרבה על ‘הדור’,¹¹ למשל:

והנושא הזה כמו ‘מזמין’ שבמקום ה’אני' הלירי המסורתי יתחיל להופיע ‘אנחנו’ לירי בהקשר ל’דור':

וכמובן, ה’אנחנו' מזמין את ה’אתם':

ומשם עבר אל השירה העברית:

וממנו קיבל שלונסקי – בין שהילל את הדור, פנה אליו ודיבר בשמו –

ובין שהוקיע אותו:

וכך – מן השירה – הִגיע ה’דור' גם לביקורת. וכאן תפס את מקומו במחקר – למשל ב’היסטוריה של הסִפרות העברית החדשה' של קלוזנר למן הכרך הראשון (“דור ‘המאסף’”, “דור המעבר מן ‘המאסף’ אל ‘ביכורי העיתים’”) עד המאוחרים (“דור ‘השחר’”) ובנעימה הרבה יותר נרגשת ומעורבת – גם בתיווך:

‘תודעה דורית’ וריבוי שמות    🔗

יש כנראה דורות חסרי תודעה דורית, ויש – בעלי תחושה מפותחת של זהות ושל וייחוד. כזה היה ‘דור ביאליק’ או ‘דור התחייה’, ‘דור שלונסקי’ או ‘דור העלייה השלישית’, ואחרי כן ‘דור משה שמיר’ או ‘דור יזהר’, שכינוהו גם ‘דור הפלמ"ח’ או ‘דור תש"ח’ ובעוד שמות. ומדוע ריבוי השמות? בגלל המשתייכים והמשייכים: אחדים מן הסופרים שהחלו את דרכם בסִפרות בתחילת־ ובאמצע שנות הארבעים התאגדו והוציאו יחד את ‘ילקוט הרֵעים’ והִציגו עצמם כקבוצה בעלת אידיאולוגיה משלה, שמשה שמיר ניסח אותה במָניפסט ‘עם בני דורי’.¹² אז החשיבו מאוד את האידיאולוגיה וגם המזל האיר פנים לחבורה ואחת החוברות עוררה שערורייה בגלל הסיפורים “ליל סתיו” למוסנזון ו“הגימגום השני” לשמיר, וכולם דיברו על ‘הסופרים הצעירים’, על ‘המשמרת הצעירה’ ועל ‘הדור הצעיר’.

מוצא השמות המושאלים    🔗

אגב, לפעמים משעשע לחשוב על מוצאה של המטָפוריקה בביקורת. היינה למד פילוסופיה (ודאי הייתה לו נטייה לכך, וגם לא לימדו אז סִפרות) ואולי לכן בחר במונח ‘אסכולה’ כשם לחיבורו על הסִפרות הגרמנית.¹³ גיאורג ברַנדֶס דיבר על ‘זרמים’ – אולי מפני שהתרשם מזרם הגולף החמים והבהיר העובר ליד חופי דנמרק מולדתו ומשפיע לטובה על אקלימה… האנשים שהיו ראשי המתווכחים על ‘ילקוט הרעים’ היו פעילים במפלגות. ובמפלגות קראו אז לצעירים ‘המשמרת הצעירה’ או ‘הדור הצעיר’ ולכן נקראו שמיר וחבריו גם הם בכינויים אלה. בשנות החמישים החלו לארגן ערבי תרבות על סִפרות מלחמת השחרור ובהם קראו לסופרים בשמות קיבוציים שהדגישו עניין זה – ‘סופרי מלחמת השחרור’, ‘דור תש"ח’, ‘דור הפלמ"ח’. אך ב־1958 יצאה־לאור אנתולוגיה גדולה בעריכת עזריאל אוכמני, שלמה טנאי ומשה שמיר (שילוש של אידיאולוג־מבקר – מה שכינו אז ‘פוֹליטרוּק’ – משורר וסופר), אשר הִציגה 35 סופרים ומשוררים, שכולם – כך נאמר בהקדמה – צמחו בארץ והיו שותפים לחוויה הקולקטיבית של מלחמת השחרור. ושם האנתולוגיה היה ‘דור בארץ’ – בעקבות שירו של טשרניחובסקי, ‘אני מאמין’ (“…וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר / בַּרְזֶל כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ…”).

מי קובע מי קבוע?    🔗

אנתולוגיה זו קבעה את הרשימה הקָנונית של השייכים לַדור: משה שמיר, ס. יזהר, שני השחמים, דוִד ונתן, שני המגדים, מתי ואהרון, שני הסנדים, אלכסנדר ויונת, יהודית הנדל, חנוך ברטוב, דן בן־אמוץ, חיים גורי, ע. הלל, ואחרים. ומי שלא נכלל בה – אפילו אם גדל בארץ והיה שותף לחוויה הקולקטיבית ופרסם מדבריו וכינס אותם לספר – נשארו בחוץ, מי לשעה, עד שמצא לעצמו (או שמצאו לו) דור אחר – כגון יהודה עמיחי – או לצמיתות. אותה שנה – שנת צאת האנתולוגיה – הייתה שנת שיא ביוקרתם של אנשי אותה קבוצה. ‘מעריב’ ערך אז משאל קוראים, מי הסופר הפופולָרי והחשוב, במקום הראשון זכה שמיר, ובשני – עגנון.

‘דור’ בשיפוט ובמחקר    🔗

בשנות השישים פרסם גרשון שקד מסות, שבהן דן ביצירתם של סופרים ‘חדשים’, שהתחילו אז לחדור לתודעת הציבור – יהודה עמיחי, אהרון אפלפלד, עמליה כהנא־כרמון, א"ב יהושע, עמוס עוז ואחרים, וב־1970 הוא סיכם מסות אלו בספר ‘גל חדש בסיפורת העברית’, ובו אִפיין שני דורות מנוגדים, ‘דור מלחמת השחרור’ לעומת ‘דור המדינה’. באותו זמן עסקו גם דן מירון, הלל ברזל ואחרים בהבחנה זו, אף כי לעיתים במינוח ובהֶדגשים שונים, ובתוך כך נתלווה ל’דור' גוון של שיפוט, שהיה מתון אצל שקד וחריף אצל מירון: מירון טען בתוקף רב לנחיתותם הסִפרותית של אנשי דורו של שמיר,¹⁴ ואילו שקד טען שחשיבותה של סִפרות ‘דור בארץ’ אינה תלויה בהישגיה מבחינת ערכה הסִפרותי, אלא בהיותה ‘חוליה’ בתולדות סִפרותנו.¹⁵ נורית גרץ, בדוקטוראט בהנחיית בנימין הרשב, פיתחה את התיזה של שקד, אך מתוך יחס אוהד לאנשי ‘דור בארץ’. לפי דימוי עליית־ וירידת קרנם של סופרים לשערי המניות, נוכל לומר, שבשנות ה־50 עלו מניותיהם של אנשי ‘דור בארץ’ עליה תלולה, אך בכל שנות ה־60 ועד אמצע שנות ה־70 חלה בהן ירידה מתמדת לעומת עליית מניותיהם של אנשי ‘דור המדינה’, עד שבאחרונה נעצרה מגמה זאת. במניות איזה דור כדאי עכשיו להשקיע? לעתיד פִתרונים.

אך באותו זמן שימש ה’דור' – במחקר – גם לאִפיון הסופרים שהחלו לפרסם בתחילת המאה, ורְאֵה בספרו של דן מירון ‘בודדים במועדם’ את הדיונים ב’הרהורים על חילופי הדורות בסִפרות העברית בראשית המאה העשרים' ו’עיונים מלווים – למעמדו ה’דורי' של שאול טשרניחובסקי ולמעמד האידיליה'.

אגב, כמה זמן נמשך ‘דור’?    🔗

זה תלוי. אומרים ש’דור ביולוגי' הוא כ־25 שנים, ו’דור באופנה' לעיתים רק שנה אחת. ובסִפרות? המנטָליות, האווירה וסגנון החיים משתנים כל הזמן. אך מרגישים זאת לרוב רק במבט לאחור. בארצות הברית גבר המנהג לחלק לפי ‘עשׂורים’ ואף יש סימן מוסכם של גרש המסמן זאת: ה־60' פירושו: ‘שנות השישים’.

הסופרים אינם נולדים ואינם מתחילים בכתיבתם לפי חלוקה כזאת. למשל, לפי הלקסיקון של קרסל נולדו כ־140 סופרים ומשוררים בין 1873, היא שנת לידתו של ביאליק, ובין 1900, שהיא שנת לידתו של שלונסקי – נולדו, בקצב ממוצע של 6־4 סופרים לשנה, ומבחינה זאת לא ניתן כמובן לקבוע, איפה מסתיים ‘דור ביאליק’ ואיפה מתחיל ‘דור שלונסקי’ ואם היה ‘דור ביניים’. ובעצם היינו צריכים להביא גם את ‘מסתיים’ ו’מתחיל' בגרשיים, ולא עשינו זאת רק כדי שלא לחולל אינפלָציה של סימן זה, שפירושו כאן ‘מה שנוהגים לכנות’.

קווי התיחום    🔗

דומה, שבתנאים האידיאליים מצטרפים יחד גורמים ‘חיצוניים’ – מלחמה או מהפכה, מותו או תחילת פרסומו של משורר ‘מרכזי’, ייסודו של כתב עת מרכזי – עם גורמים ‘פנימיים’: נושאים חדשים המובעים בסוגות חדשות ובסגנון חדש. אך ‘שׂר הסִפרות’ הקובע גורלות בתחום זה מזַמן אך לעיתים רחוקות את כל התנאים, ובכך הוא מאפשר לבטים ו–דיונים.

למשל, ‘משוררי חיבת ציון’    🔗

בתחילת שנות השמונים של המאה ה־19 נתחוללו פרעות בדרום רוסיה (‘הסופות בנגב’). הן גרמו לגל אכזבה מתקוות ההשכלה, שהיהודים יוכלו להשתלב בחברה הרוסית ה’נאורה', הגבירו את מגמת ההגירה לארצות הברית והולידו את אגודות ‘חובבי ציון’ – ונוח ומקובל לקבוע כאן את תחילתו של ‘דור’ חדש.

אומרים, שבמקביל לכך ‘עלו על הבמה’ משוררים חדשים, חדלה בסִפרותנו הנעימה הסָטירית ובאה במקומה כתיבה על נושאים הקשורים ב’תחייה' הלאומית, כגון געגועים רגשניים לארץ־ישראל, ומקובל כיום לכנות ‘דור’ זה – של שנות השמונים בשירה – ‘דור חיבת ציון’. אומנם מאחורי השמות ה’מרכזיים' ל’דור' זה עומדים אישים השונים זה מזה בתכלית¹⁶ ואחדים מהם החלו את כתיבתם לפני ‘תחילת’ הדור והמשיכו בה אחרי ‘סיומו’, ובצידם הוסיפו לכתוב משוררים ‘מרכזיים’ קודמים (כגון יל"ג) והחלו את כתיבתם חדשים (כגון פרישמן), שלא שוררו שירה רגשנית של געגועים לארץ. אך – כאמור – כבר נתקבל העיקרון וקיומו של ‘דור חיבת ציון’ הוא עובדה מוגמרת, כמו כל ‘אמת היסטורית’ לפי אחד־העם.¹⁷

‘דור ביאליק’    🔗

גם לסיום ‘דור חיבת ציון’ ניתן היה למצוא זימון נוח: יל“ג – ‘הארי הגדול של שירת ההשכלה’ – מת זמן קצר לאחר שנדפס שירו הראשון של ביאליק, ‘אל הציפור’, שנחל הצלחה, עד שעורך ‘הפרדס’ ביקש ממנו לכתוב שיר הספד ליל”ג – בכך חזר ביאליק על מחווה דומה של לרמונטוב, שהחל את דרכו בסִפרות בכתיבת שיר הספד על פושקין. יתר על כן, יל"ג כתב שיריו במשקל הסילאבּי, כפי שהיה מקובל ב’שירת ההשכלה‘, ואילו ביאליק כתב במשקל הטוני, המאפיין את ‘שירת התחייה’. וכמו כדי להדגיש את פתיחת ה’דור’, פרסם אז גם טשרניחובסקי את שיריו הראשונים. נמצא, שיש לכאורה קוו מפריד ברור, המסמן, שב־1892 החל ‘דור’ חדש.¹⁸ נוהגים לקרוא לו ‘דור התחייה’ או ‘דור ביאליק’. ומתכוונים בכך – לשירה,¹⁹ אך ודאי לא לסיפורת: כי מנדלי, ברנדשטטר, פרץ, פרישמן וברדיצ’בסקי כתבו גם לפני וגם אחרי תאריך זה. ושינוי בעל משמעות חל רק כעבור תריסר שנים בערך, כשהופיעו ברנר, גנסין שופמן וברקוביץ בגל אחד וכתבו בטכניקה חדשה של מונולוג פנימי המערב את דברי המספר עם מחשבות הגיבור, במה שנקרא היום ‘מבע משולב’.²⁰ וכן קוראים לתופעה ‘דיבור סמוי’, וכבר יש סִפרות שלימה הבאה לברר את דקדוקי ההבדלים בין התופעות השכנות.

בערך באותה תקופה כתב ביאליק את מאמרו ‘שירתנו הצעירה’ ובו בירך על כמה “ספיחים משובחים” שצצו באחרונה בשירה, ואפשר אפוא להכריז, שכאן מתחיל דור חדש.²¹ אחדים קראו לו ‘דור ביאליק’ ואחרים – ‘דור ברנר’, אבל אם תשומת הלב נתונה בעיקר לנעשה בארץ, נוהגים לכנותו ע"ש העלייה השנייה.²²

ומה בשנות העשרים?    🔗

כאן באה המלחמה לעזרת הסִפרות. אמנם לא נתקיים בדיוק, ש’כשרועמים התותחים שותקות המוזות‘, הן לא נשתתקו לחלוטין, אבל אחרי המלחמה – ובהמשך שנות העשרים – אנו פוגשים בהרבה שמות חדשים: שלונסקי וגרינברג, רחל ובת־מרים, למדן והזז, פוגל, רגלסון, הלקין, שוהם, בורלא, ראב, ואיתם גם אלה, שהחלו לפרסם שנים אחדות לפני המלחמה, אבל עדיין לא ‘התבססו’ בתודעת הקוראים כ’בני הדור שלפני המלחמה’: ברש, המאירי, שטיינמאן, מיטוס, ליכטנבום, י“צ רימון, טמקין… וניתן להוסיף עוד ועוד שמות: יעקוב הורוביץ, קשת, אבינועם (גרוסמן), ולפובסקי, בן־אמיתי… ועוד, ועוד – מה עושים בכל השפע הזה – האם הם באמת כולם בני דור אחד ויש אפוא למנותם תחת שם־גג אחד, למען הסדר? תשובה נחרצת של ‘כן’ או ‘לא’ אינה תופסת כאן. לכל היותר ניתן להשיב, אם אמרו, שהם דור. ובכן, כן ולא: ציינו, שהם בני אותו דור, אבל לא נתנו לדור זה שֵם מאפיין אחד, ובמקום זאת צירפו אותם לקבוצות – הראל היציע לקרוא להן, בעקבות מאנהיים – ‘יחידות דוריות’.²³ למשל, בן־אור מביא את המאירי עם פוגל (ואחרים), מפני שהם “המהלך החדש”, בעוד שרחל וי”צ רימון שייכים עם טמקין ל“משוררי המולדת”, למדן וגרינברג הם “הכיוון האכספרסיוניסטי, לאומי־תוכחתי”, יוכבד בת־מרים עם ש. שלום, צייטלין ועוגן הם “הכיוון הסמלני”, אלישבע, ראב ואנדה עמיר הן “משוררות”, שלונסקי, אלתרמן וגולדברג – מייצגים את “המודרניזם”.²⁴

שנות השלושים – ‘באין דור’    🔗

בין שנקרא לדור שנות העשרים ‘דור שלונסקי’, ‘דור המודרניזם’ או שנזדקק לשם הארוך ‘הדור, שבו מרכז הסִפרות העברית עובר ארצה’ – מוסכם, שיש לו התחלה ברורה: סיום מלחמת העולם. 1918 או – לנרתעים מתאריכים מדויקים – ‘תחילת שנות העשרים’. אבל מתי הוא מסתיים?

בשנות השלושים האווירה בארץ שונה מאוד מאווירת העשור הקודם. יש שפע של מאורעות ‘חיצוניים’ – מאורעות 1929, תחילת שלטון היטלר ועליית יהודי גרמניה, מלחמת חבש, מלחמת ספרד ומאורעות 36’–39', יש שמות חדשים – כגון אלתרמן ולאה גולדברג. יש ‘ישנים’ שרק עתה מגיעים לעיקר השפעתם – שלונסקי, גרינברג, ש. שלום, הזז. בן־אור לא הפריד בין שנות העשרים והשלושים, והמונח שלו ‘דורנו’ נשאר ללא תיחום. ועדיין לא נמצא גואל לסופרי ולמשוררי שנות השלושים. אם האיר למי מהם המזל – צירפו אותו לדור הקודם. השאר – נשארו ‘באין דור’.

‘דור בארץ’    🔗

כנגד זאת מוסכם, שבשנות הארבעים עולה דור חדש, ולא בגלל מאורע ‘חיצוני’ כגון מלחמת העולם או השואה, אדרבה: מתוך התעלמות מן הנעשה בעולם. אנשי משמרת צעירה זו – אגב, זה אחד השמות הרבים שניתנו ל’דור' זה – היו בעלי ‘תודעה דורית’, הם פרצו קדימה כקבוצה ובתחילת שנות החמישים כבשו בתנופה את מרכז הבמה: היצירות שלהם – בסיפורת ובמחזה – עמדו עתה במרכז תשומת הלב הציבורית ונמכרו כספרי ‘בֶכֶר־מֶכֶר’ – תופעה חדשה: ‘פרקי אליק’ נדפס ב־11 מהדורות, ‘הוא הלך בשדות’ – ב־9, ושניים אלה, עם ‘חדווה ואני’ ו’שש כנפיים לאחד' הומחזו והוסרטו; ‘מלך בשר ודם’ זכה למיטב הביקורת. ‘בערבות הנגב’ ו’דרך גבר' שברו קופות.

עתה המחברים הצעירים קוטפים בזה אחר זה את פרס ברנר, פרס אוסישקין ופרס ביאליק, ויזהר מגיע עד פרס ישראל. בסוף שנות החמישים שמיר ויזהר נושאים את ההרצאות המרכזיות בוועידות של אגודת הסופרים ויוצאת אנתולוגיה רבת כמות ויוקרה המסכמת את משתתפי הדור ואת הישגיהם ונותנת להם שם נוסף (על הקודמים – ‘דור תש"ח’, ‘דור הפלמ"ח’, ‘דור מלחמת השחרור’, ‘הרֵעים’, ועוד): ‘דור בארץ’.

הבא בתור – בחשאי    🔗

בעוד אלה מתבססים בממסד הסִפרותי ובדעת הקהל, כבר עולה בחשאי דור חדש. המבקרים נחלקים קצת על המועד. אחרי מלחמת השחרור חל שינוי גמור באווירה החברתית והתרבותית בארץ: הממלכתיות. ימי הצנע. השוק השחור והמתעשרים החדשים. הפירוד במחנה הפועלים. העלייה ההמונית, המעברות.

הביקורת עדיין מתרכזת בסופרי ‘דור בארץ’. אבל באמצע שנות ה־50 – ובלי סיוע ה’מתווכים' – מתחילים הקוראים לשים לב לשמות חדשים: יהודה עמיחי, דוִד אבידן, נתן זך. כולם ניסו לפרסם את שיריהם עוד קודם לכן, אבל עכשיו הם מוצאים אוזן קשבת. ואחרי כן מופיעים שמות חדשים גם בסיפורת: פנחס שדה. עמליה כהנא־כרמון, אפלפלד, עוז, יהושע, אורפז, ועוד.

הביקורת מציינת כל אחד מהם לעצמו, אבל איתם קם גם דור חדש של מבקרים –כעבור כמה שנים התברר, שבראשו עומדים שקד ומירון – והם מדגישים את הייחוד של החדשים ומכריזים עליהם – באמצע שנות השישים –כעל ‘דור’ חדש או ‘גל חדש’ – ‘דור המדינה’. עכשיו הם אלה שמצטרפים לממסד הסִפרותי, מקבלים את פרסי ברנר, נכנסים אל תוכניות הלימודים, מתרגמים אותם וממליצים עליהם למו“לים מחו”ל… תהליך זה נשלם השנה, כשעמיחי וגלבוע יקבלו את פרס ישראל, וזך – את פרס ביאליק.²⁵

ובינתיים?    🔗

בראשית שנות ה־70 נמשכת תשומת הלב לקבוצת יוצרים העומדים באמצע שנות העשרים שלהם, והם בעלי אכסניה משותפת: הרבעון ‘סימן קריאה’ ובו ניתָן להם גיבוי נמרץ של מבקרים – מנחם פרי וניסים קלדרון – ושל הוצאת ספרים דינָמית, ‘ספרי סימן קריאה’: חנוך לוין, מאיר ויזלטיר, דן צלקה, יאיר הורביץ, אורי ברנשטיין, יונה וולך, יהושע קנז, אשר קורן… אנשי סימן קריאה כובשים את הבמה בתנופה ובשיטה, ‘מספחים’ את אבות ישורון וגבריאל פרייל הקשישים, בני דור שלונסקי, מתקשרים עם הוצאת הקיבוץ המאוחד, גם עם אנשים כאלכסנדר סנד מדור מלחמת השחרור, עמוס עוז וא"ב יהושע מ’דור המדינה' – וצירופים אלה מועילים מאוד ליוקרתם, אך מבלבלים את ‘סדר הדורות’ היפה שיצרו החוקרים וה’מתווכים'.

האם ‘המהפך’ – מהפך?    🔗

זאת נדע בעוד כמה שנים, כשהמבקרים יחליטו, מתי קם דור חדש ומה טיבו. על כל פנים, ב־1977 נכנסים ‘בעלי־בית’ חדשים להרבה משרות ממשלתיות והכול יודעים, שהם עלו לשלטון בקולות ‘עדות המזרח’. ונשמעים ונראים שמות חדשים. ארז ביטון, רוני סומק, מוטי בהרב, יותם ראובני. ויש מי ששמו דרך פתאום, כמו חיים באר עם ספרו ‘נוצות’ או יצחק בן־נר, שכבר כתב שנים רבות ועתה זוכה להכרה. מתי יוכרז עליהם שהם דור? מה שם ייקרא להם? לעתיד ולביקורת־העתיד פִתרונים.

כמה ‘דורות’ יש לנו אפוא?    🔗

כנראה – 9: דור חיבת ציון, דור התחייה, דור ביאליק או ברנר, דור שלונסקי או דור העלייה השלישית, דור שנות השלושים שעדיין אינו ‘דור’ ממש, ‘דור בארץ’, דור המדינה, דור ‘סימן קריאה’, ועוד דור שעדיין אינו דור ולכן אין לו שֵם, או – ליתר דיוק – שעדיין אין לו שם ולכן עדיין אינו ‘דור’: סופרי ומשוררי שנות השמונים. עד סוף המאה וסוף האלף ודאי נספיק עוד דור אחד או שניים.

והדורות גם קצת חופפים ו…מתערבבים, לא?    🔗

זה תלוי במבקר. מי שצמוד לדורות דואג שלא יחפפו ולא יתערבו. ומי שצמוד מדי לעובדות עשוי לבלבל את קוראיו ולהפסיד – גם את הדורות.

ניתן לטעון, שבשנת 1970, למשל, עדיין פעלו אחדים מבני דור שלונסקי, כגון –שלונסקי, ובצידם אנשי שנות השלושים, כגון – שין שלום, ורבים משכבת ‘דור בארץ’, ומשוררי־וסופרי ‘דור המדינה’ וחבורת ‘סימן קריאה’… הרי זה חמישה דורות – בכפיפה אחת!

היה אפוא רצוי, שבעלי ‘התיאוריה הדורית’ יסכימו ביניהם, אם בני דור אחד שומרים על ייחודם וממשיכים בסגנונם גם כשעולה דור חדש, ואז הדורות חופפים, או אדרבה, הם מושפעים מרוח הזמן, מתפתחים ו’מיישרים קו' עם הצעירים? אכן –שאלת־מטרד למבקרים ושאלת־קיום לסופרים ולמשוררים עצמם, בעיקר אם גם הם נתפסו למושג ה’דור'. והלא כך כתבה במרירות לאה גולדברג:

מה מכירים לפי הסגנון – דור או משורר?    🔗

צריך לנסות. חבל שעושים כל כך מעט ניסויים בסִפרות.

הינה בית לקוח מתוך שיר:

והינה, לעומתו, בית אחר:

האם שני הבתים מאותו שיר? מאותו משורר? מאותו דור?

התשובה: שניהם בני עטו של שלונסקי: האחד מתוך הסִדרה – והקובץ – ‘באלה הימים’ ונכתב לפני 1930. והאחד – מתוך ‘ספר הסולמות’, ונדפס ב־1973. כלומר, מפרידים ביניהם 40 שנה, ארבעה דורות. אבל שכחתי, איזה מהם המוקדם ואיזה המאוחר. תחליטו אתם!

והינה לעומתם עוד שני בתים. האחד –

ולעומתו האחר –

גם הפעם שניהם של אותו משורר – רטוש – ושוב מפרידים ביניהם כמה דורות: הראשון מ’חופה שחורה' (1941) והשני מ’שירי פרט' (1975). ודאי, משיבים חסידי הדור, אי אפשר להכליל הכללה עיוורת. יש לבדוק כל מקרה לגופו. הוא אשר אמרנו, מאשרים מתנגדי הדור. וכשחסידים ומתנגדים מתנגחים…

ומה ניתן לסכם?    🔗

מן הנאמר משתמע, של’דור' יש 3 משמעויות המשמשות בערבוביה אצל המבקרים:

א. משך זמן, שבו שולט(ים) בסִפרות – לדעת הביקורת – נושא או סגנון או צירוף מוטיבים. זה דור כרונולוגי.

ב. כל הסופרים, שהתחילו לפרסם את דבריהם בערך באותו זמן. זה דור ביולוגי.

ג. קבוצת סופרים, שהביקורת צירפה והכתירה בכינוי משותף. זה דור בביקורת.

וכמה כותבים עשוי ‘דור’ כזה למנות?    🔗

הדבר נבדק – בערך – לפי ‘דור המאבק לעצמאות’:²⁷ אם נרשום כל מי שפרסם ‘דבר סִפרות’ כלשהו – שיר, סיפור או רשימה – באחד העיתונים או כתבי־העת בין ראשית שנות הארבעים לאמצע שנות החמישים – נגיע, לפי אומדן הכי זהיר, ל־3000 שמות לפחות. אבל לפי משאלים בקרב מכרים ותלמידים עולה, שיש הרבה ‘כותבים’ שאינם מפרסמים – לפי אותו אומדן זהיר, על כל 10 כותבים – והכוונה לכל מי שניסה פעם לכתוב ‘משהו’, כגון שיר, סיפור או רשימה – רק אחד מפרסם משהו מפרי עטו… יוצא, שהיו באותו ‘דור’ 30,000 כותבים לעומת 3000 מפרסמים. שרובם לא כינסו דבריהם בספר, ולכן הלקסיקון של קרסל כולל רק 300 מהם בערך,²⁸ שמהם רק שלושים וחמישה נכללו באנתולוגיה הייצוגית “דור בארץ”. ובעוד 100 שנה יישאר בתודעת הציבור – לפי נבואתו של דן מירון – רק אחד, אם בכלל. אבל אנחנו נהיה נדיבים ממנו, ולמען המספר הנוסחאי נקציב לדור המסכן שלנו – 3. ובכן, לשאלה, מי וָמי ב’דור', נשיב במעוגל ולמען המתאם: שלושים אלף כותבים, שלושת אלפים מפרסמי־משהו, שלוש מאות המגיעים ללקסיקון, שלושים וחמישה חתני־אנתולוגיה, ושלושה שאולי יישארו בזיכרון הציבור – אם בכלל.

מי שותה מה עם מי    🔗

האם יש ‘מכנה משותף’ של בני דור? הכוונה למשהו, המייחד אותם בתכנים, בנעימה, בסגנון, בהשקפת העולם? יש מי שבטוחים, שכן. כי זה מובן מעצמו. מוכרח להיות. עובדה. וכשרוצים – מוצאים כידוע את העובדות. ויש מי שברור להם, שלא. כי זה ברור ומוכרח להיות ככה, שלא. עובדה.

א"מ פורסטר, בהרצאה על ‘היבטים בָרומן’, סיפר, שהוא ערך לַסופרים מסיבת תה ומצא שהם לא ישבו לפי הדורות, אלא לפי ‘קירבה רוחנית’.²⁹ אם נערוך מסיבה כזאת אצלנו, ודאי יישב יזהר ליד גנסין ולא ליד שמיר. ואולי יעדיף עמוס עוז לשתות תה עם ברנר מאשר עם יהושע, אם יהושע יהיה פנוי ולא יישב כבר ליד עגנון וקפקא.

כמה מבקרים קבעו, שאין ספק: במסיבה כזאת שלונסקי במופגן יפנה את פניו מביאליק ויסב לתה עם אלתרמן ולאה גולדברג, עד שמישהו בדק ומצא, שהוא יָשב ליד ביאליק ממש ופזל אליו כל הזמן.³⁰ אבל באחד משיריו – ‘זכרון פניו השותקות’ – שלונסקי בוחר לשתות (אומנם לא תה) בחברת אלכסנדר בלוק וגורקי. בלוק כתב את שירו האחרון בשנה, ששלונסקי פרסם בה את שירו הראשון.

וכשיש עובדות מאשרות ועובדות מפריכות –    🔗

הניצחון כידוע… קארל פופּר טען בעניין זה, שניתן רק להפריך: גם אם אמצא אלף ברבורים לבנים, אמר, לא אוכל לקבוע, שכולם לבנים. אבל די שאמצא אחד שחור – שאכריז, שלא כולם… המשל ידוע. אך הנמשל אינו מציית למשל. במציאות ניתן לטעון, שקובע הרוב, או החשוב, המייצג.

אבל מי קובע מה מייצג וחשוב? כמובן, השופט. שלרוב קורא לעצמו ‘חוקר’. ואז שיפוטו אובייקטיבי. ואם הוא גם מתווך – מרצה בהשתלמויות מורים, מפרסם מאמרים במוספים של העיתונים, מלמד באוניברסיטה – הוא מכוון, אם מעט ואם הרבה – מה יגיע אל תודעת הקוראים ומה יישמר בה, ואז יטען, שזה ‘הרוב’.

ואנחנו במעגל קסמים    🔗

אוספים חומר לפי איזה קריטריון. ובוחנים אותו – את החומר – ומגלים, שהוא מאשר את הקריטריון שבחרנו לפיו. ומה שלא מתאים, לא מתאים, כלומר לא חשוב.

למשל, את אִפיון הסיפורת של ‘דור בארץ’ ערכו לפי כמה סיפורים של שמיר ושל יזהר, ושל עוד כמה מאלה, שנכנסו לאנתולוגיה. אבל באותו זמן פרסמו סיפורים גם שושנה שרירא, מידף שיף, עמוס קינן, יהודה האזרחי, שלמה ניצן, בנימין תמוז ואחרים, שכתביהם לעיתים אינם מתאימים לאיפיון שנתקבל. ואפילו שמיר, מוסנזון, יזהר וכל השאר – פרסמו סיפורים, שאינם הולמים את האִפיון המקובל.

כך נקבע, שבדור זה שלטה אמת־מידה חברתית, ואילו בזה שבא אחריו – אמת מידה פרטית: זו עָמדה בסימן ה’אנחנו‘, וזו – בסימן ה’אני’ העני. סופרי שנות הארבעים היו ריאליסטים וסופרי שנות החמישים והשישים אנטי־ריאליסטים או מֶטא־ ריאליסטים, גרוטסקים, סָטיריים, מיתיים. סופרי שנות הארבעים כתבו בפָתוס ובסגנון מורם, לעומת אנשי דור המדינה, שהתקרבו יותר לחולין וללשון הדיבור. אלה כתבו על צעירים בשנות העשרים שלהם, ואלה…

ואיך יוצאים מן הסתירות?    🔗

על ידי ‘מודל’ הבנוי על סתירות אלו: אם המבקר – החוקר – יניח, שלעומת כל מגמה מצויה מגמה־שכנגד, יוכל לערוך את טיעוניו בין שני ‘קטבים’: מול המגמה לכתוב סיפורים ‘ריאליסטיים’ של ‘כאן ועכשיו’ – כגון ‘פִרקי אליק’ לשמיר, נכתבו אז גם סיפורים חלומיים ופַנטסטיים כמו ‘היאור הירוק’ של שושנה שרירא. אבל הקוטב הריאליסטי זכה אז להעדפה של המבקרים ושל הקוראים.

ולאיזה דור שייך עגנון?    🔗

– – – – – – – – – –– – – – – – – – – – – –

אגב, גם בעולם הבא…    🔗

לא יאומן, אבל עובדה: גם שם, אפילו שם, מושיבים את הצדיקים – לפי ה’דורות' שלהם… כך מסַפר המלאך הרחום לנשמה האומללה, לפני שהוא זורק אותה החוצה:

עם ‘אבל’ – או בלי?    🔗

ולסיכום, עד כמה השימוש ב’דור' פורה?

מאחר שהוא מוצר אופנה שחוזר ומייצר אופנה… והלא ראינו, עד כמה הוא מועיל וממלא צרכים. ואם לדון לפי מה שנכתב בעזרתו – כולל המאמר הזה… אין ספק: פורה, פורה מאוד.

אבל מה?

לא, שיהיה הפעם בלי אבל.