רקע
ראובן קריץ
השירה העברית בדורנו
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ספרי פורה; תשס"ד 2004

תמונת מצב בשביל אורח: סקירת־מבוא לאנתולוגיה בתרגום להולנדית.1


1.

אמרו, שהסִפרות העִברית עמדה תמיד בין השמיימי והארצי ונעה בין קטבים: בין קוטב בעיות־הפרט וקוטב בעיות הכלל, ובין הרצונות לתעד ולתאר, לחנך ולבטא. ודאי הדברים נכונים – אם מעט ואם הרבה – לגבי כל סִפרות, ובעיקר – לגבי עמים, שעברו זעזועים ותמורות. ואכן, בתולדות שירתנו שזורים החוטים של השפעות־חוץ ומסורת־פנים, של הדתי והחילוני, הרוחני והחושיי ושל הציבורי והפרטי. משירתנו העתיקה – בת 3000 שנה ויותר – נשתמרו הכתובים הדתיים והלאומיים, אך מצויים בה גם מוטיבים העשויים לפרנס את החוויה האישית השלטת בשירה כיום. ובגלל גורלו המיוחד של עמנו שזורים החוטים במהודק וקשה להבדיל בין ה’אני' וה’אנחנו' ואפילו בין העתיק והמודרני. כי ההיסטוריה של שירתנו אינה ‘עבר מת’: אלפיים שנה הייתה העִברית שפת־הספר ונלמדה רק מן הכתובים, ולכן שירתנו ספוגה זיכרונות – מוטיבים מהיצירות הקלאסיות. תופעה זו פחתה מאז קמו משוררים, שהעִברית הייתה להם שפת אֵם ולשון דיבור, אבל המסורת עדיין מספקת הֶחְבֵּרים וזִכרות משותפים למשורר ולקוראים: הילדים לומדים בבית הספר כתובים עתיקים עם חדשים. הסִפרות העִברית בת־ימינו ממשיכה אפוא מסורת רחוקה־וקרובה של שלושת אלפים שנה במזרח הקדום, קרובה – משום שהיא נלמדת, רחוקה – משום שדרכי החיים נשתנו מאז, ואליה מצטרפת מסורת קרובה־ורחוקה של סִפרות עִברית חילונית באירופה. רחוקה – משום שנוף הטבע ונוף התרבות ולשון הסביבה נשתנו, וקרובה – משום ש’עולים חדשים' מגיעים כל הזמן, ורבים מאיתנו נולדו בחו"ל או שהם בנים להורים שנולדו שם: יש בינינו שכבר דור שביעי בארץ, ויש – שהם מהגרים או בני מהגרים: דור ראשון או שני. ואגב ‘דורות’ – מקובל כעת לחלק את הסִפרות שלנו החדשה לדורות, ואת אלה מכנים על פי המשוררים המרכזיים או המאורע המרכזי שבכל דור. ונוהגים לדון במשוררים בהקשר לדורם ולאסכולה שלהם, ורק מעטים – כגון עגנון – ניצלו מן השיוך.

ראשיתה של השירה העִברית החדשה בסוף המאה ה־18 באיטליה ובגרמניה. אבל רק מאמצע המאה ה־19 ובמזרח אירופה רכשה לה אלפי קוראים נלהבים, כי קראה לתיקון וחידוש החיים. זו ‘שירת ההשכלה’. גדול משורריה היה יהודה ליב גורדון (1892־1830), שסגנונו הסַטירי, הפָתֶטי והדידַקטי הלם את תפקיד השירה בעיני דורו: חינוך היחיד והעם. משוררי ההשכלה האמינו, שעל היהודים להשתלב בחברה הנאורה של ארצות מושבם. אך ב־1881, עם הלם הפרעות ברוסיה בחיפוי השלטונות, החלה התעוררות לאומית־ציונית ואיתה – גל שירה של געגועים לארץ ישראל: זו ‘שירת חיבת ציון’ והיא חוליית הקשר בין שירת ההשכלה ושירת התחייה. ‘התחיה’, כי זה היה המוטיב העיקרי שחיפשו בה הקוראים של שנות התשעים במאה ה־19, שלא ראו בעִברית שפת השכלה, כמו הלַטינית, אלא שפה שעִם סִפרותה החדשה חלמו לבנות את חייהם האישיים, שיהיו שונים מחיי הוריהם. כך נעשתה הסִפרות העִברית גורם המרכזי בפלא תחיית השפה והלאומיות העִברית. ללא סִפרות עִברית אין לתאר ציונות המונית במזרח אירופה ואת תקומת מדינת ישראל.

אך בני ‘דור התחייה’ היו ברובם צעירים נבוכים בני משפחות דתיות, שלא יכלו להאמין עוד במסורת. הפרנסות המסורתיות של הוריהם נהרסו, הם גדלו בעוני וחשו צימאון עז לטבע, לאהבה, להשכלה חילונית־אירופית ולמציאת פיתרון אישי לחייהם התלושים ופיתרון לאומי לעם התלוש ועם זאת היו מלאי ספיקות, אם ניתן להגשים אידיאלים אלה. לכן היו שהִכתירו שירה זו ‘שירת התחייה והתהייה’. שני המשוררים המרכזיים של דור זה היו חיים נחמן ביאליק (1873–1934) ושאול טשרניחובסקי (1875–1943) והם הִנחילו למשוררים הצעירים ריתמוס מוזיקאלי שלמדו מן הרוסית והגרמנית, ובו החיו וחידשו ביטויים ונתנו לשפה העתיקה עושר וגמישות שלא שוערו. בעיות הלאום היו להם חוויות אישיות ובבעיותיהם האישיות – כגון הגעגועים לטבע ולאהבה – מצאו קוראיהם את עצמם, וכך נתמזגו שירה לאומית ואישית. אך הקוראים העמידו את ביאליק הנבוך והספקן, שחש בטבע ובאהבה זרוּת וניכוּר, לפני טשרניחובסקי החושני והמורד, שמצא בהם אושר.

הרס החיים היהודיים באירופה שאחרי מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הרוסית, וכן התקוות שבעקבות הצהרת בלפור ופריחת תנועות נוער שחינכו לחיות בארץ חיי עבודה ושיתוף – כל אלה הביאו ארצה אלפי צעירים. הם נעקרו במלחמה מהרחוב היהודי הסגור, היו מוּדעים לעולם הגדול והמעורער המקיף אותם ונשאו איתם את חזון הסוציאליזם ואת הרצון לבנות את חייהם בעולם חברתי חדש. המשוררים שביניהם חשו, שהעולם החדש דורש שירה חדשה. הם הִכירו את הסימבוליזם, הפוּטוּריזם והאכספרסיוניזם והביאו את המודרניזם לשירה העִברית. הבולטים שבהם היו שלונסקי (1900–1973), גרינברג, רחל, למדן ושין שלום, אלתרמן (1910–1970), לאה גולדברג ואלכסנדר פן. בצידם פעלו עוד עשרות, כיחידים ובחבורות.

בשנות השלושים נשלמה הפיכת העִברית לשפה חיה: כבר היו בארץ עשרות אלפים רבים של קוראים, חנויות ספרים וספריות ציבוריות, ‘ממסד סִפרותי’ עם כתבי־עת, בתי הוצאה, עורכים, מבקרים, אגודה, אופוזיציה, פרסים, בתי קפה סִפרותיים ורכילות סִפרותית. באין ממשלה שתתמוך בסִפרות, תמכה ההסתדרות וסייעו לימודי הסִפרות בבתי הספר, שסיפקו לסופרים עבודה וקוראים, ובין מלחמות העולם עלו ארצה רוב הסופרים העבריים. מעתה הייתה ארץ ישראל מרכז התרבות העִברית.

ברוב ‘הדורות הסִפרותיים’ עלה מספר המשוררים על מספר המספרים, ובכתבי העת, בבתי הספר ובערבי התרבות בלטה השירה לעומת הסיפורת. קם תיאטרון סאטירי, שאת פזמוניו שר הקהל הרחב, ולשירה היה חלק חשוב בהוויי: הציבור אהב לשיר ומשוררים ומלחינים חיברו יחד שירים על סלילת כבישים, בנייה ושמירה ושירים לחגי ישראל בלבושם החדש, שירי חנוכה וט“ו בשבט ושירי י”א באדר (יום תל־חי), שירים לפועל בנמל תל־אביב, לחלוץ ביישובי ‘חומה ומגדל’ בגליל ובנגב, לחייל שהתגייס לבריגָאדה העִברית ולבחורי הפלמ"ח. את השגשוג והפופולָאריות של השירה אפשר לראות גם מהאנתולוגיות לשירה שיצאו אז ואזלו מהר. בהקדמה לאחת מהן מספר העורך, שבחר שירים שיתאימו לקריאה בציבור והתחשב בטעם הקהל.

אך עולמם הפרטי של רוב המשוררים היה חצוי בין זיכרונות הילדות מ’שָם' וחוויות ההווה והמאמץ להכות שורש ‘כאן’. המשוררת לאה גולדברג קראה לכך ‘הכאב של שתי המולדות’. רק בשלהי מלחמת העולם השנייה עלו לבמה יוצרים שנולדו בארץ או באו אליה כילדים: העִברית הייתה להם לשון־אם ולא היה להם ‘שָם’. עיקר עולמם היה ה’כאן ועכשיו': ילדות ונעורים בנוף הארץ־ישראלי, צמיחת כוח המגן העברי ומלחמת השחרור, והחוויה האישית שלהם עמדה בצל החוויה הקולקטיבית.


2.

עם קום המדינה תפסה הפרוזה מקום לפני השירה. הציבור קיבל בהתלהבות את המסַפרים החדשים (כגון משה שמיר) שנטו אל הריאליזם, ומצא בהם ביטוי אוטנטי לתקופה. המשוררים החדשים (כגון חיים גוּרי וע. הילל) עמדו בצל: בבתי הספר נלמדו ביאליק וטשרניחובסקי ויורשיהם, שניאור, פיכמן ושמעוני. המודרניסטים נתפרדו: שלונסקי פנה שמאלה ועסק בעריכה ובתרגום, ובציבור נתחזקה עמדתו של אלתרמן: את שירתו האקטואלית דקלמו במסיבות, ציטטו בכנסת וכללו ב’סדר פסח' של התנועה הקיבוצית ובטִקסי יום העצמאות, אך ביצירתו הלירית חלה שתיקה.

בהשפעתם הייתה שירת הדור פָתטית ואירונית והִדגישה את החגיגי, גם כשתיארה עבודה בשדה, והייתה חדורה בתחושת ה’אנחנו', גם במתן הביטוי לחוויות אישיות, כגון בזיכרונות ילדוּת, באהבה או בהרהורים במוות.

רק משוררים מעטים היו חברי מפלגה (כגון אלכסנדר פן ושלונסקי), אבל רובם נטו לתנועת העבודה. לַימין היו שני משוררים בולטים: אורי צבי גרינברג (1981־1896), שכתב בפָתוס לאומי־משיחי פראי, המקשר את החוויות הקיומיות של היהודי בְעולם של גויים עם חזון מלכות ישראל החדשה, ויונתן רטוש (1981־1909), שרצה להתנער ממורשת הגלות ולבנות את תרבותנו בזיקה לתרבות הכנענית־אלילית. הוא ותלמידיו־ידידיו היו מוחרמים, אך השפעתם הסמויה הייתה רבה. הם נִתכנו ‘כנענים’ וכתבו בעִברית ארכאית על ארוטיקה קודרת החוגגת את התגשמותה במוות.

גם באמריקה נכתבה אז שירה עִברית, אך בארץ התעלמו ממנה, רק כעבור שנים הוכנסו ה’אמריקנים' לפנתיאון: הלקין (1898–1987), שאומנם עלה ארצה ב־1949 והשפיע הרבה על הביקורת העִברית, אפרת (1891–1981, עלה ארצה ב־1955) ופרייל (נולד 1911), ששירתו זכתה למעין ‘גילוי מאוחר’ בשנות השבעים. שלושתם נולדו במזרח אירופה ובאו לארה“ב לאחר חינוך יהודי מסורתי. ונמצא גם משורר יליד ארה”ב שלמד עִברית בעצמו בטקסָס: רוברט וייטהיל (כיום כבן 40), שהיה מודע להיותו יוצא דופן ולספר שיריו הראשון קרא ‘עורבים חומים’.

בתחילת שנות החמישים הורגשו בחיי התרבות־והרוח שלנו אכזבה והתפכחות: אמנם המלחמה נסתיימה בניצחון וקם הפלא שדורות רבים של יהודים נתאוו לו: מדינה עִברית ולה ‘הכלים הממלכתיים’ של צבא, שִריון, חיל־ים ואווירייה, מעצמות־העל מכירות בה, והיא מביאה עולים ומתכננת התיישבות… אך הלוחמים שאיבדו את חבריהם, שנפגעו בנפשם ולעיתים גם בגופם, מצאו שבינתיים את המשרות הטובות ואת הנערות היפות תפסו ה’משתמטים' שנשארו בעורף… משטר הצֶנע עודד שוק שחור, מפירי חוק התעשרו, שלטו פרוטקציה ובירוקרָטיה, קַטנוּת מוחין וריב מפלגות… והמוני העולים, רובם מעדות המזרח, חיו במעברות באוהלים ובפחונים ולא נשתלבו היטב בחיי הכלכלה והחברה ובוודאי לא בחיי התרבות.

הפזמון הקל נסתגל למציאות החדשה, ולהקות הבידור זכו לתשואות בשירים סַטיריים שהוקיעו את השחיתות ובשירים נוסטַלגיים, שביכּו את ‘ארץ ישראל היפה’ שלפני המבול. גם בסיפורת ובמחזות נשתקף החולין של ‘היום השני’. אך השירה הרצינית כמו עמדה במשבר. הילל, שקנה את עולמו ב’ארץ הצהריים' (1950), נשתתק. גורי כתב שירי נֵכר. אלתרמן שתק, וכעבור שנים אחדות התברר, שעבד על פואמה בת 68 (!) פרקים ותת פרקים, המתארת את בוא העולים החדשים בפָתוס של השתתפות בארוע היסטורי כביר: דווקא ברצונו לבטא את רוח הזמן – החמיץ אותו.

ובינתיים נכתבה שירה חדשה שמשורריה נתכנו ‘דור המדינה’. החלוקה לדורות נעשתה כמובן רק כעבור זמן בידי המבקרים, והיו משוררים ‘שלא התאימו’ לחלוקה. למשל אמיר גלבוע (1917–1984), שלפי הביוגרָפיה שייך ל’דור מלחמת השחרור‘, והחוויה הקולקטיבית משמשת אצלו לעיתים רקע לחוויה האישית (“פִּתְאֹם קָם אָדָם בַּבֹּקֶר וּמַרְגִּישׁ כִּי הוּא עַם וּמַתְחִיל לָלֶכֶת”), אבל שירתו נחשבת כשייכת ל’דור המדינה’, אולי בגלל האופי האינדיווידואליסטי, החלומי ואֶכּסטָטי של רבים משיריו. וכן אבא קובנר (1917–1987), מארגן המרד בגטו וילנה, מפקד פלוגת פַרטיזָנים ולוחם גם במלחמת השחרור, שנתן ביטוי לחוויות השואה ומלחמת הקוממיות בפואמות גדולות: הוא שונה ממשוררי ‘דור המדינה’, אך מהווה מעין ‘חוליית קשר’ לצעירים ממנו, כגון דן פגיס (1930–1986) ואיתמר יעוז־קסט (נ. 1934), שעברו את השואה במחנות ריכוז, הִגיעו ארצה לאחר המלחמה ותפסו מקומם ב’דור המדינה'. היו כמובן משוררים רבים שנִספו, והידועים שבהם – יצחק קצנלסון (1885–1944) שנרצח באושוויץ וחיים לנסקי (1904–1943) שגווע במחנה עבודה בסיביר. שניהם כתבו עד ימיהם האחרונים ושיריהם ניצלו והִגיעו ארצה.


3.

המשוררים שהחלו לכתוב לאחר קום המדינה נתקבלו רק בהדרגה. תחילה התעלמו מהם או לגלגו עליהם, אך משנות השישים הם תופסים מקום מרכזי. איתם חלה מהפכה בסִפרות, בטעם ובתרבות – דוגמת המהפכות שחלו באירופה עם הרומנטיקה והאכספרסיוניזם, וכדוגמת המהפכות שהיו אצלנו עם ‘שירת ההשכלה’, ‘דור התחייה והתהייה’, ו’המודרניסטים‘: סביר, שיותר משהשפיעו, ביטאו המשוררים החדשים את השקפת העולם האירונית המפוכחת שעלתה עם השינוי ב’רוח הזמן’. הם סלדו מכל פָתוס וחגיגיות, מפיוטיוּת, מעמדות פוליטיות ונושאים לאומיים ציבוריים ודרשו את השיר הקטן ואת הסיטואציה האישית המצומצמת, ומתוך זווית ראייה אישית קיומית העלו נושאי חולין, מין, פָרודיה, אבסורד… בריתמוס חופשי ובלשון דיבורית, בחריזה דלה במתכוון או ללא חריזה כלל. היה איזה מרי בשירה זו, נעימה של התרסה, שבה חבוי אולי יסוד רליגיוזי, המחפש את הטרַנסצנדנטָלי בַּבָּנָלי. במקום הזיקה לשירה הרוסית, הגרמנית והצרפתית של הדורות הקודמים, באה עתה זיקה לשירה האנגלו־אמריקנית.

אחדים ממשוררי ‘הגל החדש’ החלו את דרכם בסִפרות בתחילת שנות החמישים כסטודנטים בירושלים, נפגשו בדירות גג דלות, התווכחו בלהט והוציאו עלונים משוכפלים בתפוצה מצומצמת. לבסוף נתכנתה החבורה על שם אחד העלונים ‘לקראת’. לא בקלות הִגיעו אל מוספי הסִפרוּת של העיתונים, ועברו שנים עד שקנו את מקומם בלב הציבור. אסופות שיריהם הראשונות יצאו באמצע שנות החמישים.

ב־1954 פרסם דוִד אבידן את ‘ברזים ערופי שפתיים’. יליד תל־אביב (1934), היה תחילה שמאלני פעיל, שיחק בשירה בתפקיד ‘הילד הרע’ ועודד את זעם הביקורת. במדריך הטלפון רשם עצמו “אבידן, המאה השלושים בע”מ" והִדגיש, ששירתו הגָלַכְּסית חורגת בחשיבותה ממערכת השמש. בעצמו תרגם שיריו לאנגלית ויזם תרגומים לרוסית, ערבית ושאר השפות, ואף היציע עצמו לפרס נובל. הוא בעל דרך מחשבה (והרגשה?) אנָליטית, ראיית העולם שלו אירונית. בשיריו מוזכרים חידושי הטכניקה, התקשורת, חֵקר החלל, המחשב, הגישה העתידנית. נראה, שהוא מחפש את גאולת ה’אני' והאדם בפריצת גבולות הזמן והמקום, תוך רגישות רבה ללשון ונטייה אל האבסורד. בנעימה מלגלגת הוא עוסק בבעיות קיומיות רוחניות של האדם המודרני. חרוזיו המפתיעים מזכירים את הnonsense poetry־. המצלול והקצב יוצרים ניגון עז, הנחרת בזיכרון. יש בשירתו מוטיבים סַטיריים טרָגיים ופָּרודיים אֶכּסיסטנציאליים מחיי החולין ובנעימה דיבורית במזיגה בעלת קסם מיוחד.

כעבור שנה יצא ‘עכשיו ובימים האחרים’ מאת יהודה עמיחי, יליד וירצבורג שבגרמניה (1924), בן משפחה דתית, שעלה ארצה עם הוריו ב־36‘. החוויות שעיצבו את עולמו באו מרוח המסורת של בית אביו, ממלחמת העולם השנייה ומלחמת השחרור ומהאֵרוטיקה. בביוגרָפיה שלו הוא בן ‘דור מלחמת השחרור’ (כמו גורי, יליד 1922), אך תחילה (1948) שיריו לא הלמו את טעם הציבור באנטי פָתוס האירוני שלהם האנטי־מלחמתי ואנטי־ממסדי, המורד בכל מוסכמה ומסגרת. למשל, הכותרת באחד משיריו מכריזה: “אֲנִי רוֹצֶה לָמוּת עַל מִטָּתִי”, התרסה כנגד המסורת ההירואית, שציטטה כל י“א באדר את דבריו של טרומפלדור, “טוב למות בעד ארצנו”. עמיחי תיאר את המוות במלחמה בלשון המעטה ובלא להזכירו במפורש, כחוויית־חולין, כשהוא מספר, שגשם יורד על חבריו בשדה, חלק מהם מתכסה בשמיכות, וחלק אינו מתכסה עוד. שירת האהבה שלו מצטיינת בארוטיקה המודגשת במטָפורות מפתיעות או מוצנעת בחולין אינטימי, כמו כשהוא רואה את האהובה הפותחת את המקרר “מוּאֶרֶת מִתּוֹכוֹ בְּאוֹר שֶׁמֵעוֹלָם אַחֵר”. בכמה משיריו יש פָרודיה לפסוקים מפורסמים מן התנ”ך, כגון ב’מֵעין אחרית הימים’, שבו הזאב והכבש מתיעצים, מה לעשות, שבני האדם יפסיקו סוף סוף להילחם. דבקותו בחולין הודגשה גם בסרט טלוויזיה שהופק כשקיבל את פרס ישראל ואשר היציג אותו שוטף כלים במטבח. הערך העליון בשירתו הוא קיומו ואושרו של היחיד. ממדים אנושיים אחרים, כגון אמונה, לאום או היסטוריה, משועבדים לכך. בשנים האחרונות שירתו נשמעת כדיווח יומני מחוויות יומיומיות.

באותה שנה (1955) יצא גם ‘שירים ראשונים’ לנתן זך, יליד ברלין (1930), שבא ארצה בן 5 עם הוריו, למד בירושלים ובאנגליה וכיום פרופסור לסִפרות השוואתית באוניברסיטת חיפה ועורך מדור סִפרותי בשבועון ‘העולם הזה’. הוא האידיאולוג של דורו ב’תורת השיר'. רבים הושפעו ממנו, והמבקרים שקבעו את ‘מאפייני הדור’ בשירה, עשו זאת על פי מאמריו ושיריו. זך סולד מהשיר העשוי היטב, מהחגיגי, הרגשני והנשגב. הוא נוטה לאירוניה ומעיד על עצמו: “אֲנִי רוֹמַנְטִיקָן מַר מְאֹד”. לשונו מתרחקת מפיגורָטיביות ועשירה ברמיזות לתנ"ך, לברית החדשה ולשירי ילדים. הוא חריף בפולמוס, אך זהיר והססן בקביעותיו השיריות, כאילו משהו, שעוד לפני רגע היה נכון, כבר נשתנה במקצת, ויש אפוא לדייק ולתקן.

בשיריו המוקדמים הוא מתבונן דרך הבָנָלי בבעיות הקיום ונותן ביטוי למבוכה ולקוצר יד המילים לבטא. תחילה התרחק מעמדות פוליטיות, אחר כך חדרו יסודות פוליטיים לשירתו והוא נוקט עמדות הנוטות אל השמאל. במסות הביקורת בולטת התקפתו על שירת אלתרמן (1959), שהיה אז המשורר המשפיע ביותר על טעם הקוראים. בכך חזר זך על ‘פולמוס הדורות’ שערך שלונסקי שלושים שנים קודם לכן עם ביאליק. כנגד ‘המודרניסטים’ חיפש לו זך ‘אבות רוחניים’ כגון יעקב שטיינברג (1887–1947‎) ודוִד פוגל ‏1891–1944), והִדגיש את הפואטיקה שלהם, הספקנית והמאופקת, שהייתה שונה מזו ששלטה בתקופתם.

אחד ממייסדי הקבוצה ‘לקראת’ עם זך היה משה דוֹר, עיתונאי, יליד תל־אביב (1932), שהִמשיך את מסורת הדור הקודם במשקל, בחריזה ובאוצר המילים ולא עורר קִטרוג. סגנון בני דורו נקלט אצלו רק חלקית ובמאוחר: אינו נוטה ל’הנמכת המציאות' ויש לשירתו קווים אימָז’יסטיים: במרכז השיר עומדת חוויה חושית ויזוּאלית של סיטואציה קצרה, כגון – גבר ואישה מביטים בגלי הים שנראים לו כאומנות רגשנית. דור דיבר על ‘שירה ילידית’ המדגישה ‘יסודות מקומיים’ בנוף, אך בשיריו המאוחרים מופיעים נופים זרים. בניגוד לחבריו הוא נמשך אל היפה והפיוטי, העדין והאינטלקטואלי, ומשיריו מצטיירת דמותו כבעל תרבות רחבה, עם זיקות למיתולוגיה ולהיסטוריה.

גם אוֹרי בֶּרנשטיין (משפטן ותעשיין, יליד תל־אביב, 1936) קשור בזך בעריכת כתב עת סִפרותי. הוא משורר ‘רך’ בהבעתו וביחסו לעולם, אינדיווידואליסטן שאינו נוגע בבעיות ציבוריות ולאומיות. נושאיו – בעיות קיומיות, מצבים אנושיים, אהבה ומוות, הכללות על חיי האדם וגורלו, בנטייה רומנטית לָרחוק, לבריחה מהשיגרה, תוך השלמה ופיוס עם היש. ה’אני' מוצנע, מתבונן ופָּסיבי, הנעימה מופנמת ומאופקת והלשון מדויקת ונזירית.

את הדרך אל הקהל הרחב כבשה גם דליה רביקוביץ (ילידת רמת גן, 1936). בעודה ילדה מת אביה, והיא נתחנכה בקיבוץ ובחיפה. גם בה בולטים קווים רומנטיים של משיכה לרחוק ולאֶקזוטי. היא דמיונית, ייצרית, חסרת מנוח, מעצבת חוויות אוטוביוגרָפיות, לעיתים בנעימה גחמנית מפונקת, מדגישה את הקיפוח, מחפשת דמות אוהב המעניק ביטחון, אך גם אוהב הרסני: בקובץ שיריה הראשון (‘אהבת תפוח הזהב’, 1959) בלט השיר המתאר איך תפוח הזהב ‘חומד’ את אוכלֵהו. היא נתקבלה בברכה ע“י המבקרים הוותיקים, כי כתבה תחילה בלשון ארכאית תנ”כית ושמרה על תבניות הבית והחרוז. אך מהספר השלישי שלה ניכר שהִפנימה את ‘מהפכת זך’ ועברה לכתוב במקצב חופשי, ללא חריזה, בלשון דיבורית ובנעימה אירונית. עם זאת היא נוטה אל המיתולוגי וארכיטיפי ויש לה ‘נושאים נשיים’, אך לא פמיניסטיים. בעקבות מלחמת לבנון מופיעים בשירתה גם מוטיבים פוליטיים.

שונה ומתבודד הוא פינחס שדה (יליד פולניה, 1929, עלה ארצה עם הוריו ב־1934). את מקומו בסִפרות העִברית מצא בספרו האוטוביוגרָפי ‘החיים כמשל’ (1958), שעשה רושם רב על הצעירים וזכה למהדורות רבות. בַסיפור משולבות פואמות ומסופר על נסיבות היכָּתבָן. שירתו רווּיה אווירה דתית, המשורר כנביא, שליח האלים: עליו לנדוד, לסבול, להתבונן, כ“מְשָׁרֵת הַשִׁיר, לֹא אֲדוֹנָיו” ובכך יכשיר עצמו לתפקידו: להפוך את המים של החיים ליין, כפי שעשה ישו בקַנַה שבגליל. שדה מושפע מניצשה ומגיתה, שממנו, מהסיום של פאוסט, לקוח שֵם הספר.

באותן שנים פרסמו את שיריהם עוד מאות צעירים, שעשרות מהם זכו להכרת המבקרים והקוראים ונכללו באנתולוגיה ‘שירה צעירה’ (ערכה חנה יעוז, 1969).


4.

ל’חיים הסִפרותיים' יש מעגל פנימי של אלה שמהווים את ‘הרפובליקה הסִפרותית’, שהשירה חלק אינטגרָלי מחייהם הנפשיים רוחניים, ומעגל חיצוני, של הקוראים מזמן לזמן שירה ואשר שמעו על המשוררים המרכזיים. במרכז המעגל הפנימי עומדים כתבי העת הסִפרותיים. הממוסד שבהם הוא ירחון אגודת הסופרים, שאמור לא לייצג אסכולה או חבורה מסוימת, כפי שיעיד שמו ‘מאזניים’, אף כי לכל עורך (העורכים מתחלפים כל כמה שנים) נטיות והעדפות. בצידו יש כתבי עת ‘פרטיים’: יש להם ‘מועצת מערכת’ ולעיתים תמיכה כספית כלשהי, אך הם עומדים בסימן אישיותו של העורך וקיימים כל עוד הוא עומד במעמסה. לפעמים הם משמשים מרכז לחבורה ומטביעים את חותמם על השירה העִברית.

כתב עת כזה נוסד ב־1972 ושמו ‘סימן קריאה’, ועורכו – מנחם פרי, מבקר ופרופסור לתורת הסִפרות באוניברסיטת תל־אביב. הכרכים העבים, שהיו אמורים לצאת כל שלושה חודשים ויצאו אחת לשנה, ליכדו חבורה של ילידי שנות הארבעים, שכבר פרסמו שנים אחדות. עתה זכו לבמה בעלת יוקרה, שנתנה להם גם גיבוי בביקורת. לא הייתה זו קבוצה הומוגנית: נתקבלו אחדים מ’דור המדינה', וכמו זך אימץ גם פרי משוררים ותיקים נבחרים, כגון אבות ישורון (יליד רוסיה, 1904, בארץ מ־1925), שבשירתו יש הרבה ‘זרויות’ (שזירת מילים בערבית וביידיש, ‘כתיב פרטי’ ועירוב תחומי חיים רחוקים, שהקוראים התקשו להבין את ההיגיון בצירופם) ואלו הותירו אותו עד אז בשוליים, וכגון זלדה (שניאורסון, 1984־1914), משוררת דתית חרדית, שכתבה על עולם אמונתה, בדידותה ויסוריה.

למשוררי ‘סימן קריאה’ נערכו ערבי פגישה עם הקוראים, נוסדה הוצאת ספרים, פֶרי הופיע בעיתונות, ברַדיו ובטלוויזיה, התפלמס והִרצה על היוצרים שרצה ביקרם, השיטות ה’דינָמיות' עוררו פולמוס ופֶרי וחבורתו עמדו במרכז. ‘סימן קריאה’ הִשפיע על קביעת מקומם של יוצרים וקבע סטַנדַרט חדש לעריכת כתב עת סִפרותי, ועל כן ‘דור סִפרותי’ זה אולי ייקרא פעם ‘דור סימן קריאה’. ממשורריו נזכיר את מאיר ויזלטיר, יונה וולך ויאיר הורביץ, שכבר הופיעו כחבורה כמעט עשור קודם לכן ב’עכשיו', כתב העת המרכזי של ‘הצעירים’ בשנות השישים, בעריכת גבריאל מוקד.

ויזלטיר (יליד מוסקווה, 1941, עלה עם הוריו ב־1949) הוא נונקונפורמיסט בעל עמדה חברתית, שדוחה כל רומנטיקה, משורר אוּרבָּני, שתל־אביב בשבילו סמל המציאות העירומה תרתי משמע, כי יש אצלו הרבה מין. יחסו לחיים בוטה, ללא הצטעצעות, והוא כמו מתגרה בקורא כדי שזה ינקוט עמדה. לשונו פרוזאית, מכילה סלנג, ישירה, ולעיתים גסה ואלימה – תגובה לאלימות, לגסות ולניכּור שבעולם.

וולך (נולדה 1944) הייתה הייצרית וה’פרועה' במשוררות שלנו, שהִציגה את עצמה בטון דיבורי בוטה וסַרקַסטי (“דֻּבָּה גְרִיזִילִית גִּדְּלָה אוֹתִי / חֲלֵב כּוֹכָבִים הָיָה מְזוֹנִי הָעִקָּרִי”), במוטיבים ארכיטיפיים ובסימלי מין פרוידיאניים, בחזרות ריתמיות מודגשות וברצפים אסוציאטיביים מתארכים והולכים. אורח חייה ומחלתה היו חלק חשוב מדמותה הסִפרותית. עם מותה (1985) הוצפו העיתונים בגל אהדה לשירתה ולאישיותה, עד שדוּבַּר על ‘פסטיבַל יונה וולך’.

שיריו של הורביץ, בן גילם של וולך ויזלטיר, שקטים, מאופקים ויש בהם עצב רך של מי שמודע לחלופיותו. הסיטואציה החיצונית (כגון ערב, שלכת) מסומנת רק ברמזים ובשִברי תמונות הממחישים מצבים רִגשיים מורכבים, נועם ויופי מתקשרים אל כאב וצער. עיקר השיר בהתבוננות מופנמת, היזָכרות ה’אני' ב’אני', בחוויות ילדות, כגון מות אביו, בבדידותו ובכאביו בהווה.


5.

המהפך הפוליטי שחל אצלנו ב־1977, שבו נשמטה הנהגת המדינה מידי תנועת העבודה, היה ביטוי לשינויים חברתיים־תרבותיים עמוקים שנתרחשו מזה זמן רב. עדיין אין די פרספקטיבה לנבא, איך ישפיעו על חיי היומיום, על חוויות הנפש ועל חיי התרבות. לכאורה לא חל מִפנה דרַסטי והחששות והתקוות שליוו את המהפך נתבדו ברובן, כשם שנתבדו חלק מן התקוות והחששות שנִתלו בשלום עם מצרים. לאחר ההתלהבות עם תחילת מלחמת לבנון וההתפכחות והמחאה שבסופה, עמדו במרכז תשומת הלב הציבורית בעיות המשק והחברה, האינפלָציה, החיסכון, חוסר הייעול, השביתות והעיצומים – אווירה פרוזאית, שגרמה לרוב המשוררים להתכנס בעולמם הפרטי. עם זאת נצביע על כמה קווים המסתמנים בשירתנו בעשור האחרון:

– ניכרת מגמה של שפע: מדי שנה יוצאים לאור עשרות ספרי שירה ובהם שמות חדשים של משוררים ובעיקר של משוררות, במימון המחבר ולעיתים בתמיכת איזו קרן. רק מעטים מהם זוכים להערכת המבקרים ולתשומת לב הקוראים. מדי פעם מתארגנים כמה צעירים לחבורה ומוציאים כתב עת סִפרותי, אך דומה שאינם פועלים בהשראת פואטיקה חדשה, אלא בדחף לתפוס מקום בנוף הסִפרותי. בין החדשים רבים בני עדות המזרח ורבים שאינם בעלי השכלה גבוהה.

– בשירתם שולטים האינדיוידואליזם והמבוכה: השירים מעלים חוויות קיומיות מעולמו של היחיד: אהבה, אמונה, מוות, זיכרונות, ואינם מביעים עמדות נחרצות, אלא לבטים. נתמעטו הדגשת הווּלגָריוּת והבָּנאליוּת של הקיום ונתמעט המין הישיר כהתרסה הבאה להדהים, אך מופיעות חוויות הומוסֶכּסוּאליות ולֶסביות.

– נמשכת מגמה של עיצוב השיר הקטן ואפילו הקטנטן, שבמרכזו הכללה על החיים או סיטואציה קטנה. וכן מגמת הלשון הדיבורית והמקצב החופשי, ללא חריזה. כמו שאין צבעוניות בלשון, לרוב אין ניסיונות להדהים במטָפוריקה עשירה – רוב השירים בעלי פיגורָטיביות דלה, אך עשירים יותר בפריטים קטנים האמורים לשאת במשמעות. בעייתם הגדולה של השירים הקטנטנים, שברובם קשה לקורא לתפוס מה ‘ההצדקה הפנימית’. אבל אולי זאת אמת מידה של הדור הקודם, ומשוררי וקוראי הדור החדש אינם מחפשים הצדקה פנימית אומנותית, אלא מקבלים את השיר ואת החיים ‘כמות שהם’.

– לאחר גל גדול של שירי מחאה בעקבות מלחמת לבנון, נשתתק מוטיב המחאה הפוליטית. השירה החדשה שוב מתרחקת מנושאים ציבוריים.2 לכאורה אין לה אפוא תפקיד חברתי תרבותי כמו בתחילת המאה. הקהל הרחב אינו קורא את המוספים לסִפרות ורוב השירים אינם מגיעים אל הקוראים. רק אם זוכה שיר להיות מולחן ומוּשָר או אם מרואיינת המשוררת בטלוויזיה, מגיעים השירים למעגל הרחב. כמו שבשנות השלושים שלטו בציבור השירים שהושרו, כך ידועים עכשיו השירים המושרים ע"י להקות הבידור.

– עם זאת יש לשירה קהל קוראים נאמן. אחת ההוצאות הוציאה סדרה של ספרי שירה קטנים ההולמים ‘מתנה אינטימית’ וההצלחה הייתה רבה. ויש ספרי שירה שנמכרים במהדורות כמו בארצות המערב הגדולות. בתחילת כל קיץ נערך אצלנו ‘שבוע הספר העברי’ ובכיכר מרכזית בכל עיר נמכרים הספרים בהנחה, ולעיתים המשוררים והסופרים חותמים עליהם, ויש אוהבי סִפרות שבאים שוב ושוב, לראות את המראה המרהיב של אלפים רבים מצטופפים ורוחשים, מעיינים בספרים וקונים. גם שירה.

– ולבסוף: נוף השירה העִברית מגוון ומורכב בהרבה, מכפי שאפשר לתאר בסקירה קצרה מעין זו.


  1. אני מודה לחיה הופמן ולאבנר הולצמן שקראו והעירו הערות חשובות.  ↩

  2. הדברים נכתבו לפני תחילת ה‘אינטיפאדה’. עדיין לא ניתן לשער, איך תשפיע המציאות החדשה, המגיעה ערב־ערב אל ביתו של כל אזרח בטלוויזיה, על חוויות החיים שלנו.  ↩

המלצות קוראים
תגיות