ש“י פנואלי. דברים בחלוקת מִלגה על שמו בחוג לספרות עברית באוניברסיטת ת”א.

צמח־בר ואב־מייסד    🔗

באגדות־עם ובבלדות מופיע המוטיב, שמקומו של המייסד או הבעלים הראשון נתפס, והיורשים שוב אינם נותנים דעתם עליו: מאחר שמת, ודאי יישכח. אבל מישהו – איזה עץ, מעיין או ניגון – שומר לו אמונים ומעלה את זכרו.

דומה לכך גורלו של ש"י פנואלי: הוא היה מייסד החוג לספרות עברית באוניברסיטת תל־אביב, אבל אחרי פטירתו – לפני שנות דור – נתחלפו הדורות. אחדים מתלמידיו כיום מבקרים וחוקרים, אחדים מכהנים כפרופסורים, אבל כמעט אין מזכירים אותו ואת דבריו, וקם דור של תלמידים אשר לא ידע את פנואלי.

וכמובן יש לכך סיבות, והעיקרית, כנראה, שגם בביקורת הספרות יש אופנות והן מתחלפות. פנואלי היה מאחרוני המבקרים במסורת פרישמן, ברנר, צמח ופיכמן – הוא לא היה איש המחקר האקָדמי, אלא היה איש־ספרות, היא הייתה זיקתו לחיים, ולהורות באוניברסיטה הוזמן, כשכבר היה מבקר מוגמר.

וגם בכך היה מסיימו של דור: קשה לתאר את פרישמן או ברנר, את צמח או פיכמן מרצים מעל הקתדרה. אומרים, שביאליק ניסה להתקבל כמרצה באוניברסיטה העברית – ונדחה. אולי בהמלצת קלוזנר. פנואלי לכאורה הִצליח, במקום שהם לא ניסו ולא זכו. אבל הוא לא היה איש שלנו, כי גדל ‘בחוץ’, כצמח־בר. ושיחקה לו השעה, והוזמן – ונעשה אב־מייסד, מהמעטים שנתמנו לפרופסור מבלי שטיפסו בסולם על שלב ה’בוגר‘, ה’מוסמך’ וה’דוקטור'. וכך סיפר על לימודיו:

תלמידיו גדלו באוניברסיטה מגדיים לתיישים אקָדמיים ודיברו בלשון אחרת. והיה הבדל גדול בהשקפת העולם. פנואלי האמין, שהביקורת חלק מהספרות, אומנות, אולי החלק החשוב בעולמו הרוחני־תרבותי של האדם, והניגש אליו בגישה מדעית מחמיץ בו את העיקר. ובכך עמד פנואלי בקוטב המנוגד ל’תורת הספרות'. כשהאוניברסיטה באה לבחור בין שני הקטבים, לא בחרה בקוטב של פנואלי.

אבל – כרגיל בחיי התרבות והרוח, האופנה שוב מִתחלפת, ובמקום בשיטה אחת דוגלים בפלורָליזם, והתלמידים שומעים על גישות מגוּוָנות ואפילו מנוגדות. ובחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל־אביב נשלם לא מכבר חיבור־גמר על הביקורת הרומנטית של הספרות על פי שיטתו של פנואלי.² וכך, בדרכי הדיאלקטיקה הנפתלות של החיים, נסגר מעגל.

ואותו חיבור על פנואלי חשוב בעיניי, מפני שהרומנטיקה – גם בספרות וגם בביקורת – שינתה בשעתה את נוף־התרבות באירופה, ומילאה אצלנו מקום מרכזי בתולדות הציונות ובתקומתה של מדינת ישראל.

נשמת־עולם וטלגרמה לאיינשטיין    🔗

לבעלי התפיסה הרומנטית יש הנחות פילוסופיות־רִגשיות, שלרוב אינן מפורשות, אך מִשתמעות בעקיפין: הרומנטיקנים מרגישים, שיש ביקום יסוד רוחני: ‘רוח קוסמית’, ‘נשמת היקום’ או – כפי שכתב שמעוני:

והיו שכִּינו אותה נשמה ‘אלוהים’, כשהכוונה לאלוהות רומנטית, נשמת היקום ורוח הקוסמוס, שהאמונה בה מוליכה לדת אוניברסאלית.

פעם סטודנטית הולנדית טילגרפה לאיינשטין:

איינשטין ענה:

ומשפינוזה מוליך החוט אל הֵגֶל ומהֵגֶל – אל בֶּנֶדֶטו קְרוֹצֶ’ה וגם – אל פנואלי: אל דתיות חילונית, שרואה ברוחניותו של האדם את הדרך להגשמתו העצמית.

ציונות, חילוניות ורומנטיקה    🔗

בציונות – ביהדות החילונית, ובלא להזכיר ‘רומנטיקה’ או ‘יהדות חילונית’ – תפסה הרומנטיקה מקום מרכזי, כי היא צורה של חילוניות רוחנית החותרת להִתעלות לקראת הגשמת המהות הרוחנית של האדם. ובכך תפקיד ראשי לאומנות – רק היא עשויה לקָרב את האדם לתחושת הרוח הקוסמית, מהות העולם, אלוהים. וכאן ייצג פנואלי עמדה המנוגדת קוטבית לזו של קורצוייל: קורצוייל – ודאי מתחושה קיומית של אדם המוקף כוחות דֶמוניים עוינים – ראה בחילוניות הינָתקות ממסורת ישראל ושבירתה. פנואלי ראה בה המשך היהדות. זו הייתה גם דרכם של אחד־העם ושל המבקרים שקדמו ל’דור האקָדמי': פרישמן וברנר, למדן, צמח ופיכמן.

רוחניות זורחת ועורגת לקדושה    🔗

לפנואלי הסִפרות הרבה יותר מאשר ל’המבקר האקָדמי' כיום:⁴ בעבורו היא –

רוח האדם כלואה בחומר, אך היא חלק מהרוח הקוסמית, מהמהות הנִצחית של היקום. השֵׂכל תופס את חוקי החומר במחקר המדעי, ואילו הרוח נתפסת ע"י האינטואיציה – אך רק חלקית. מכאן אותו “דחף נצחים”, שפנואלי מזכיר פעמים אחדות – המִתגלה בספרות טובה, גם כשהיא עוסקת לכאורה בחולין:

‘היפה’ ו’קדושה' קשורים. פנואלי מציין, ש’יפה' בא לדעתו משורש י.פ.ע. שפירושו היה ‘קורן’ – ונוהג בכך כמו כמה פילוסופים גרמנים, שנעזרו במשמעות המילולית הראשונית של מילים להוכחת התֶזות שלהם – כגון הֵגֶל: ‘מהות היא מה שהיה’.⁷ והיפה, שהוא גם האמיתי, הוא ‘עמוק’ ויש להעמיק כדי לחתור אליו. לפנואלי אלו אינן מטָפורות מתות או שחוקות: הוא מדבר על חתירה מוחשית – על השלכת חכה לבאר, על קדיחה לשִכבות התחתית. והמדובר תמיד בשירה.

השירה היא שמביאה את האדם במגע־פלאים עם ההוויה האנושית, עם ההוויה כולה. וכל המביא למגע כזה – הוא שירה. למשל – הפרוזאיות של ברנר וסיפוריו של עגנון כגון ‘בדמי ימיה’ ו’שבועת אמונים' או המסות של שטיינברג. לכן פוסל פנואלי את תורת הסוגות, הבוחנת את היצירות לאור סיווּגן הצורני. הוא מסתמך בכך על בֶּנֶדֶטו קרוֹצֶ’ה, וסבר בתום לב – הוא האמין גם בצירוף של ‘תום’ ו’דעת' –ש“ה’אֶסתֵטיקה' שלו [של קרוצ’ה] שׂמה קץ לעיסוק הפורמָאלי בסוגי שירה.”⁸

איזה מבקרים דרושים לנו    🔗

על הביקורת להסתייע באינטואיציה ובדרך הביטוי של האומנות, מפני שיש בה הרבה מן האומנות. הבא לכפות עליה את המחקר המדעי ואת תורת הספרות מחטיא את העיקר. ויש להִתפלל ש –

על המבקר להִתמכר לקסם היצירה, להשתחרר, ובכוח עיצוב יצירתי לחזור ולקסום: לכתוב יצירה חדשה. בכך יעזור לקוראים להפנים את היצירה. לכן אין מקום להפשטה ולדיון בהיבטים חלקיים, כי השירה – וכן האומנות כולה – היא ניסיון לתת דמות מוחשית לאשר אין דמות לו, לתפוס את הלא־נתפס:

עם האינטואיציה, כנקודת מוצא, יש אצל פנואלי גם אנָליזה וסינתֶזה. והוא מדגים אותן בדבריו על ביאליק, ברנר ועגנון, ואל אלה הוא חוזר מדי פעם. עם זאת כתב גם על אלתרמן, ברדיצ’בסקי, בת־מרים, גולדברג, גנסין, גרינברג, הזז, טשרניחובסקי, יזהר, למדן, שחר, שלונסקי… ויש טעם למנות את השמות, כי במרכז עיוניו עומד תמיד היוצר: המבקר־האֳמן – לפי פנואלי – יתמקד לא ביצירה, אלא ביוצר.

רומנטיקן שלא על הגַל    🔗

וכאן שוב איתרע מזלו, שבדיוק בשנים שבהן היגיע אל הקתדרה, גברה הנטייה בביקורת האקָדמית לעסוק ביצירות יותר מאשר ביוצרים, ולא בקסם היצירה, כי אם בנורמות ה’מארגנות' אותה, ואם ביוצרים – במחקר הביוגרפי השיטתי והמתועד. אבל פנואלי רצה לחוש ולהבין את התהליכים הפואטיים והנפשיים, את שורש נִשמתו הפיוטית של היוצר, שממנו צומחות ומסתעפות היצירות היחידות שלו.

האם הרגיש, שעמיתיו במחקר הספרות משדרים על גל אחר? אולי חש, שאינם עמיתיו האמיתיים: עולמו הרוחני עוצב בשנות העשרים וראשית שנות השלושים, והיה קרוב לרוחם של מבקרי הדור ההוא, שיורשיהם, המבקרים האקָדמיים של שנות השישים, כינו אותם ‘אימפרסיוניסטים’. אילו האריך לחיות עוד עשר או עשרים שנה, היה מספיק לראות, איך שוב מִשתנה הטעם גם במחקר, איך פתאום צצה אצל כמה מבקרים־חוקרים ‘תבנית־העומק’, כשהיא כשֵרה למחקר, עם כל האינטואיציה ותפיסת אישיותו ויצירתו של היוצר בכוּליוּתן הנדרשות לה.

פנואלי לא שלל את המחקר שהיה מקובל סביבו: זה עשוי להביא את הלומד עד סף היצירה. אבל באין לביקורת תחושת הקסם של היצירה, באין תחושת הנס והניסיון ודחף הנצחים – הוחמץ העיקר. והזר הקרב כך אינו יכול לעבור את הסף.

הצירוף של ‘נס’ ו’ניסיון' מצביע על דרך המחשבה היצירתית של פנואלי בלשון. ‘ניסיון’ משמעו כאן ‘הִתנסות קשה’, כפי שנתנסו איוב ואברהם, שעליו נאמר “אין חכם כבעל ניסיון”. וכך מוצא פנואלי, שביאליק “עמד במסה כשכתב את מסתו” (על רמח"ל), כי “שׂם נפשות רבות בנפשו”.¹⁰ וב“נשמתה של לשון השירה” הוא מגלה “ערגת קדמות עם חפץ קידמה”.¹¹ כי פנואלי האמין – חש – ש“האדם החי חייב לחדש יחסיו עם העולם והחיים יום־יום ושעה־שעה.”¹² והביטוי הניתן לכך הוא בלשון – לכן היצירתיות בלשון היא בעיניו המדיום ואבן־הבוחן ליצירה וליוצר.

השאָלות ואמת    🔗

לכן כתיבתו משופעת במטָפורות – הן אינן קישוט, אלא ביטוי לתחושה עמוקה, אינטואיטיבית, של ‘אמת פנימית’: כך ביאליק, למשל, משליך את “חַכּתהּ של השירה העברית אל הצפוי והמזומן באפלת בארה של המאה העשרים”, ויצירתו “הִרבתה לקדוח אל שִכבות נפש תחתיות.”¹³

כל אלה מדגימים את ייחודו של פנואלי, את כוחו – ואת חולשתו.

כי פנואלי האמין באיזו ‘אמת’. נקודה. והיה בו המיזוג של ‘תום ודעת’ שהוא מצא ביוצרים האהובים עליו, כגון עגנון. אבל בשבילנו, הספקנים, לאחר ‘אמת’ באות נקודתיים. לנו ‘אמת’ היא רק מילה, שרוב המִשתמשים בה אינם מבחינים, שהיא משמשת סימון למשמעויות שונות זו מזו: ככינוי לעובדות שניתן לוודא אותן, כציון ההתאמה של ‘מִשפט’ לשאר ה’מִשפטים' שבתחום מסוים (כגון באלגברה), כביטוי לתחושה־ולאמונה שברגש, כגון ‘תחושת האמת’ המלווה את חוויית היופי, כסיכום של שורת מסקנות הגיוניות המסיקות את הלא־ידוע מתוך הידוע, כאמונה עזה הנוגעת לצדק ולמוסר, המצביעה על ‘הצריך המוחלט’… ה’אמת' שפנואלי מוצא ביוצרים עשויה לחולל חוויה בנפשו של כל מי שחש משהו דומה, מפני שגם הוא רומנטיקן בנפשו. הינה לדוגמה מִשפטים, שבהם יוכל הקורא לבחון עצמו, אם הוא מסכים להם – ואז ודאי יהיה ברור לו, שאינם טעונים ‘הוכחה’ או ‘הנמקה’, מפני שכל מי שיש לו זיקה ‘אמיתית’ לספרות יחוש זאת כדבר מובן מעצמו, או שהם בעיניו דברים שברגש, שאינם ניתנים ל’הוכחה', ושעל כן למושגים ‘נכון’ או ‘לא נכון’ אין משמעות לגביהם:

או, למשל:

מִשפטים כאלה מפעימים חלק מן הקוראים בתחושת “אח, כמה נכון!” אבל כשיקרא זאת מי שחושב בקָטגוריות של ‘טענה’ ו’נימוקים‘, ודאי ישאל: לְמה בדיוק הכוונה ב’הולדת אדם את עצמו’? ועל מה מסתמכת הטענה שהמודרניזם חותר לקדושה? האם מדובר בכל צורה של מודרניזם או רק בחלקו, ואם כן, באיזה חלק? שאלות כאלו מראות, שדרכו של פנואלי הולמת את המסה, אך לא את המחקר.

פנואלי עצמו רומז פה ושם, שאינו פונה אל ‘כל קורא’, אלא רק אל החש כמוהו:

לחייב או לשלול?    🔗

היש צורך לחייב או לשלול גישה רומנטית כזו לביקורת? בעניין זה כדאי להבחין בין פולמוס הנוגע לספרות החיה המִתהווה ובין פולמוס הנוגע לעבר: טולסטוי פסל את שקספיר, מאיאקובסקי – את פושקין, שלונסקי – את ביאליק¹⁷ – וכיום כולם עומדים יחד על מדפי הספריות. כמה פולמוסים היו במחקר שקספיר או ביאליק ועגנון, כמה פירושים סותרים ל’הַמְלט‘, ל’מתי מִדבר’ ול’עידו ועינם', ועם הסתירות – הם נלמדים כיום כחלק מן הספרות ועומדים זה בצד זה על המדפים.

וגם פנואלי – כמטונימיה לספריו ולשיטתו – יעמוד על מדפי הספריות לצידם של פרישמן וברנר, סדן, פיכמן וצמח. ולצד עמיתיו־יריביו מ’מדע הספרות‘. ויש מקום לפולמוס ולמחקר שיעסקו ביצירתו.¹⁸ וכשעבודת־הגמר העוסקת בדרכו בביקורת תצא פעם לאור כספר ותאפשר בכך גישה נוחה לדברים – אולי היא תפנה מעט מתשומת הלב של אנשי הספרות אל דרכו של פנואלי בביקורת, ויתברר שעדיין או שוב – זה תלוי ב’גל’ שיהיה אז – עשויה להיות לו השפעה על הביקורת ההולכת ומִתהווה, גם אם היה בשורש נשמתו אימפרסיוניסט ורומנטיקן, כי הרומנטיקה והאימפרסיוניזם אינם רק תקופות־תרבות שחלפו, אלא הם גם מגמות־תמיד בנפש הפרט ובתרבות הכלל, ועם הריאליזם והקלָאסיקה יחד ולסירוגין הם חוזרים מדי פעם בגל חדש וגל אחר גל.

לכן עדיף כנראה להוסיף לכותרת של חיבור זה סימן שאלה.