רקע
ראובן קריץ
דן בן־אמוץ – הסופר
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ספרי פורה; תשס"ד 2004

תדמיתו האוטוביוגרָפית

ב־1972, על עטיפת המילון עולמי לעברית מדוברת, עם תצלום של משכיל בן המאה שעברה, מובא הסיכום:

דן בן־אמוץ – נולד. גדל. התחנך. למד…


ומודגש גם ההיבט הציבורי: “יסד. לחם. כיהן…” וכך עד לסיום: “לאחר מחלה”.

הדגמה פָּרודית של ‘ביוגרפיה ציונית’, אך חוץ מהתצלום ותאריך הפטירה הכול מתאים. כעבור שנה, על עטיפת ‘לא שׂם זין’, תחת תצלום עצמו, מובא הסיכום:

שמו של דב“א קשור במידה זו או אחרת, לתהילה ולשִמצה בתופעות החיוביות ו/או השליליות כדלקמן: בן־שמן, דגניה ב', נהלל, הצי הבריטי, הפלמ”ח, ארבעה וארבעה, ילקוט הכזבים, מה נשמע…


הרשימה כוללת תחנות בחייו, מקומות ומוסדות, מדורים, תוכניות ולהקות, ומסתיימת: “ועל כל אלה ועוד כמה דברים הוא ‘לא שׂם זין’ עכשיו.” חסרים מקומות כגון רוֹבנוֹ והוליבוד, שמות הספרים נבלעים בתוכניות בידור ובלהקות, ושוב נִגלה כפל־הפנים של הכרת ערך עצמית ואירוניה.


סיפוריו הראשונים

באביב 45‘, כשהיה בן 22, נדפסו סיפוריו הראשונים ב’תשע בערב’ שבעריכת אורי קיסרי.1 המדובר ב־4 רשימות־פואנטה קצרצרות בסגנון שופמני. אחריהן – 9 סיפורים ב־46' ו־8 ב־47‘, רובם ב’משמר’,2 ועוד 6 ב־48’–49', עד צאת ספרו הראשון. אחדים עוררו רוגז: בסיפורים שלטו אז ההרהורים – תיארו, איך בחור רוקד או חורש ומהרהר. גם בסיפורו של דב"א ‘היכל ההרהורים’ (משמר, אפריל 46'), בחור יושב ומהרהר במה שבינו לבין עצמו ובינו לבין חברתו. לבסוף הוא מוריד את המים ויוצא. הוותיקים רתחו, ומבקר זועם הִסביר, שהבחור לא ניגב, כי הסיפור עדיין לא נדפס אז.

כעבור חודש הופיע ‘פיקולינה’ (‘ילקוט הרֵעים’ ד). מקי הספן אוחז בהגה האוניה המתרחקת מנַאפּולי ונזכר – לפי אופנת ההרהורים – איך הזונות שיעממו אותו, ואיך פגש נערה ענייה ותמימה, האכיל והִלביש אותה, לקח אותה לקולנוע, סיפר על עצמו, העתיר עליה מתנות… לראשונה חש אהבה טהורה, וכל אותו זמן לא נגע בנערה, כי זאת הייתה אהבה טהורה ראשונה גם בחייה… היא הייתה כה עצובה, כשנאלץ להיפרד… וכשההפלגה נִדחית הוא רץ אליה… ומוצא שחיילים מחכים אצלה בתור. זה היה סיפור זונות נוסף ב’משמרת הצעירה‘, אחרי ‘רומבה הרימי רגל’ ו’העיניים’ (שמיר, מרס 43' ומרס 44') ו’ליל סתיו' (מוסנזון, אוגוסט 45'), והתוספת הרגיזה את המבקרים: “כבר אין להם נושאים אחרים?”


הספר הראשון

‘ארבעה וארבעה’ יצא ב־1950, שנת שיא ל’משמרת הצעירה‘: יצאו בה ‘עד אילת’ ו’תחת השמש’ (שמיר), ‘הדרך ליריחו’ (מוסנזון), ‘שיירה של חצות’ (יזהר), ‘הצד השני של המטבע’ (אבנרי), ‘אדמה ללא צל’ (יונת ואלכסנדר סנד), ‘בני המג"ד’ (יהושֻע בר־יוסף), ‘אנשים אחרים הם’ (יהודית הנדל), ‘רוח ימים’ (אהרון מגד), ‘עד עלות השחר’ (גורי), ‘הם יגיעו מחר’ (נתן שחם), ‘דרך של עפר’ (טביב), ‘עלילות פלמ"ח’ (ברוך נאדל, חתום: פלמחאי)… ובהם קטעי זרם תודעה לירי ופסיכולוגי, סגנון תיעודי או מתריס, קישוטִי־בארוקי או דיבורי – וכל אלה גרעו מתשומת הלב ל’ארבעה וארבעה'.

הספר הכיל 8 סיפורים, 4 ריאליסטיים בגוון פָרודי, שהקוראים לא הִרגישו בו: מהווי הפלי“ם עם ‘אנטי־גיבור’ (‘שלוימה הטבח’), מותו של צנחן בריטי בגלל פחדנות חברו… ו־4 סוריאליסטיים ואכספרסיוניסטיים, בסגנון יחידאי בספרות שלנו אז: זאבים מקיפים פצוע בין גדרות תיל (‘במלחמה’), צעיר בא ‘לראות מלחמה’ והורג גמל, להוכיח שהוא גבר, והגמל המת הולך אחריו (‘סיפור על הגמל והניצחון’). חומר זה בא לדב”א מהזמנה לחזות בקרב מהאלוף שדה. הסיפור נכלל באנתולוגיה הייצוגית ‘דור בארץ’ (1958), לאחר שהושמט הסוף הסוריאליסטי.


ההפסקה

‘שתיקה הולכת ונמשכת של משורר’ חלה בחיי ביאליק, אלתרמן – ודב“א וארכה 18 שנים, שבהן שָפע בן־אמוץ “רשימות הומוריסטיות פופולָאריות” (כך בפי הביקורת) ב’דבר השבוע' וב’מעריב‘, ומערכונים וסיפורים פָרודיים־סַטיריים שהוצגו, שודרו וכונסו ב’מה נשמע’ (59') וב’איך לעשות מה' (62'). תוך שנה (56') אזלו 5 מהדורות של ‘ילקוט הכזבים’ (עם חיים חפר) – “אסופה ראשונה לפולקלור הארץ והנוער” – נדפסו רשימות־מסע והיו ערבי ראיונות… דב”א היה פורה ומצליח – כבדרן.


לזכור ולשכוח

לכן הפתיע הרומן ‘לזכור ולשכוח’ (1968). שמו מזכיר את ‘נֵדר’ לשלונסקי: “נָדַרְתִּי הַנֵדֶר לִזְכֹּר אֶת הַכֹּל, / לִזְכֹּר – וְדָבָר לֹא לִשְׁכֹּחַ”, ואת מה שאמרו בצרפת על הבּוּרבּוֹנים: “הם לא שכחו כלום ולא למדו כלום.” אורי לם, אדריכל ורווק מבוקש, הנחשב לצבר, שנולד בעצם כהִירש לַמפֶּל בפרַנקפורט, נוסע לקבל שילומים ונישא שם לסטודנטית גרמנייה. הספר הִרשים בהיקפו (414 עמ') ובקריאוּתו, הִרגיז במסר, לפתוח דף חדש עם ‘גרמניה האחרת’, והִפתיע ב’פנים חדשות' של המחבר: גם דב“א כל השנים הִסתיר את מקום לידתו ואת שמו הקודם. אגב, גם אורי, כמו דב”א, גר בבית ערבי נטוש ומוצא הקבלה בין דרישתו לפיצויים בעבור בית הוריו ודרישה דומה אפשרית של פליט ערבי.

ניכרים אפוא בספר 3 היבטים: האישי – של דב"א, הציבורי־דידַקטי – הקורא לריפוי לאומי מתַסביך השואה ותסביך הצבר; והספרותי – בדיקת ה’תכסיסים' של בידור דידַקטי. ברוב הפרקים יש נושא המוגש בתכסיס פואנטה ש’מותח' – מסקרן ומהתל: תמיד כשנדמה לקורא, ש’תפס' את המחבר בכתיבה בָנַאלית וסְטֵרֵיאוטיפית, מתברר לו, שהוא זה שסטֵריאוטיפי.


כישלון והצלחה

התבנית היא ‘מסע הכישלונות שהִצליח’: נסיעתו של אורי לכאורה רצופה כישלונות: הוא נחשב למבריח כי ‘ישראלי מכוער’ התבדח, מנחם אלמנה מתאבלת המתגלה כזונה שגונבת את כספו. בדרך למילַאנו ממתין לו סיוט של גועל, מזוודתו נגנבת, חקירת סרק מעכבת את הנסיעה, אצל חבר הוא מסתבך בשקרים ונאלץ לרשום הרצאת הטפה נגד מקבלי שילומים; ברכבת הוא פוגש הומו גרמני ששמו כשם אחיו וגרמנים קשישים, ודאי אנשי אֶס. אֶס., ומתברר… שהם יהודים. אורי משׁתכר ומוּכֶּה (בידי ניאו־נאצים או – יהודים), מתאכזב מידידה, נשאר תקוע במעלית, אינו מצליח להתעלס, נאלץ לספר לאהובתו, שהִדביק אותה במחלת מין, לא יזכה בשילומים בעבור בית הוריו, אחרי ביקור בדכאו הוא חולה כל ירח הדבש, תוכניתו לבניין בי"ס בירושלים נִדחית, הוא מגורש ממסיבת תחפושׂות, שבה התחפש ליהודי… ובזכות הכישלונות הוא מוצא אישה מקסימה ובעלת אישיות ובעזרתה הוא מגיע לבגרות נפשית. הספר נוח לקריאה מהירה ומהנה ומאיר כל בעיה מהיבטים נוגדים. הלֶקח שלומדים אורי והקורא מטעויותיהם: אסור לחשוב מחשבה סטֵריאוטיפית.


לא שׂם זין

זהו סִפרו העצוב ביותר של דב“א: הידרדרותו של רפאל לוין מבוגר שמינית וצנחן לנכה צה”ל וחולה רוח, הִתנתקות אמו, הסתאבותם של אביו ואחיו… בספר 7 מדורים (כמו בגיהינום) ומדורי־מִשנה הנִבדלים בסגנון ובנקודת התצפית: סיפורו של רפי מתחלף ב“הקלטות ופרסומים”, מסַפר־עֵד הרואה את הדמויות מהחוץ מְפַנה מקום לזרם התודעה, תמונות מומחזות – בצד תסריט קולנוע עם הוראות־צילום ומאורע מסופר מזוויות־ראייה אחדות (“רגע של אמת”).

שֵם הספר מפורש ב’מילון עולמי לעברית מדוברת' כניב המביע “אדישות מופגנת, משפילה” ומבטא את דעתו של רפי על דִברי הוריו ואת הסתייגות הנוער מהערכים ומהעִברית של ההורים. הדורות לאו־דווקא ביולוגיים – אחיו של רפי, למשל, שייך למחנה האב. עולם הצעירים סימפַּטי וצודק בהשקפת העולם ובהווי שלו ועולם האב והמִמסד – אטום ומִתחסד. אגב, רפי אומר לרוב ‘אֵישהו’ במקום ‘איזהשהו’ ובכך ממַמש את שֵם הספר: הוא לא שׂם את האות זין.

אהבתם של רפי ונירה אידיאלית: הם מתקלחים וישֵנים יחד, אך באים ביחסי־מין רק כשלמדו לאהוב ולכבד זא"ז. לנירה יש כרטיס ביקור תרבותי המפרט את טעמה בקריאה (47), בציור (48) ובמוזיקה: “באך, ויוואלדי, פרגולֶזי, סקארלאטי, אלבינוני ושוב באך” (58). רפי אוהב את הצבא (60–62) וחש שייכות, אך הסתייגותו מפיצוץ בתים ערביים (63) הופכת שאט נפש מהמִמסד, ממנהיגיו ומן התומכים בהם. המסר: רפי ונירה מסמלים את ‘ישראל היפה’ – מה שקרה להם יקרה לישראל. הספר יצא לאור שש שנים לאחר מלחמת ששת הימים (1973), לאחר מלחמת ההתשה, כשכבר נסתלקה התרוממות הרוח הלאומית.


סלנג

“כוסוחתו, הפוץ הזה, אמרתי כמו שמוק, כל הבבלת האלה שווים לתחת…”


הסלנג מבטא את מעורבותם הרִגשית הספונטַאנית של הצעירים, נותן מהימנות לעולמם ומאזן את המשא הדידַקטי. לעיתים הוא קרוב לדור הפלמ“ח יותר מאשר לשמיניסטים של צפון ת”א ב־1970, אך הקוראים קיבלוהו כמהימן.


השקפת העולם

היא של דואליזם טרָגי: מול “הגלקסא של שביל החלב” קיים “וירוס אחד יחידי” (126). הגלקסא חסרת משמעות בלא חוויית האושר והסבל של היחיד, שהוא עולם ומלואו – וחש באפסותו. קרע זה מתגשר רק במִשגל ובטריפּ: רפי חוֹוֶה את האהבה כ“טעם מתוק ועצוב של מוות איטי” (56), נירה חשה בה “התמוססות גסיסה… לוּ המוות היה דומה לזה, כולם היו מתים למות.” (82) ורפי מסַפר על “העולמות הפנטסטיים שנתגלו לו בעיצומו של הטריפ” (127). לדואליזם הטרָגי גם היבט פוליטי, שנירה מנסחת:

“אני קיימת במקרה. שוכבת בחדר של רפי ולגמרי במקרה, בגלל התנגשות שתי תנועות לאומיות במזרח התיכון, הוא איננו כאן.” (80).


יופי של מלחמה

דב“א קיבל חבילה – 206 עמ' פרקי יומן ובצידם סיפור ארוך (‘ביקור חטוף’), רשימות ומכתבים. במכתב נלווה מסביר השולח – חובש קרבי – שהכין את המעטפה הממוענת למקרה שייהרג, ואם כן, הוא מבקש מדב”א לקרוא ולפרסם – בשמו של הכותב, או לערוך ולפרסם תחת שמו שלו (של דב"א). בהמשך המכתב, הנוגע ללב באיזה תום שובב, הוא מסביר, מדוע בחר דווקא בדב“א בעניין זה… החבר שהביא את החבילה סיפר, שהבחור נהרג במצרים כחודש וחצי לאחר מלחמת יום הכיפורים. דב”א קרא – מובא תצלום קטע מהמכתב בכתב יד עדין – ונפעם. אך כשניסה להידבר עם המשפחה, סרבו לשמוע על פרסום ואף איימו בתביעה משפטית. בכל זאת – מתוך הזדהות – החליט דב"א לערוך ולפרסם: את הסיפור לקח כשלד, שזר בו קטעי יומן ורשימות והוסיף משפטי קישור [בסוגריים מרובעים].

שלד העלילה: החובש מסַפר, איך הגיע לתל־אביב במלחמה כמלווה של פצועים. בכיסו גלוית דואר שנמצאה אצל הרוג, ובה אותו אורי כותב למיקי אחת, שהוא בריא… לחובש יש לילה פנוי וכמה אסימונים. לאחר שהִרגיע את הוריו, הוא מטלפן לחברות. אצל דליה אין תשובה, אצל אילנה עונה בחור, עמליה בתורנות, תמי גויסה… והוא מבקר אותה מיקי, לפי כתובת הגלויה.

ומתברר, שהם מכירים מאיזו מסיבה. וברור לשניהם, שהפעם – שלא כאז, כשהבעל הִפריע – יהיה להם ליל אהבה. ואין צורך למהר. מדברים. ועוד מדברים. ומתפשטים. ושותים. ומתקלחים. ובינתיים היא שוב התלבשה… ושבה ומתפשטת… ובסוף – לאחר מאתיים עמודים – כשהם רוצים לשכב, הבחור אינו יכול: שוב – עדיין – הבעל מפריע, והחובש מתוודה, שבעצם בא לבשר, שאורי נהרג…

אפשר להעמיס על גמל משא כבד, עד שקש אחד שובר אותו, והעלילה של סיפור זה דומה לאותו גמל: המחבר־העורך מעמיס ומעמיס – מאה ואחת סטיות מחוט העלילה – כי המסַפר כל רגע נזכר במשהו, כגון ברומן של אחותו עם טייס נשוי, בחברו דני ואהובתו סוזן, בכל חברותיו הקודמות, באשתו לשעבר, בדעות שלו ושל דני על המדינה והמלחמה ומִקרים שאירעו בצבא ובעבודה ובמשפחה וכל אלה משתזרים בשיחות עם מיקי ובזיכרונות המסיבה ההיא. ומתברר, שמיקי בעצם אינה אוהבת את אורי וחושבת להתגרש, ושמדי פעם חשבה על החובש שלנו, כשם שהוא חשב עליה… ומדי פעם הוא רוצה לספר לה, ש… ודוחה זאת שוב.

והכול מהימן ונוגע ללב. ונרמז, שהחובש ומיקי ייפגשו עוד, כששוב יביא פצועים. ויבלו ליל אהבה קסום, שיפַצה אותם על הכישלון הראשון. ויתברר, שאורי לא מת. ובעמ' 213 מתברר, שגם החובש לא מת ולא כתב לא יומן ולא סיפור, שאותם – נקל לשער – לא שלח אל דב“א… ואם כן, הקורא רשאי לחבר לעצמו סוף כלבבו. בתנאי, שימליץ אבל לא ישאיל את הספר לחברים, כדי שדב”א לא יפסיד קונים.

נטיותיו של דב"א להטיף ולהדהים בלהטוטים, לעסוק בעִניינים הנוגעים להשקפת עולם ולשעשועי מין, לערב רצינות וכנות עם ‘תכסיסים’ של הערמה על הקורא – כולן הִגיעו כאן לגודש.

באותה שנה (1974) יצא עוד ספר שעיקרו פִרקי דידַקטיקה ובידור – קִטעי מסה קצרים בסגנון רשימות עיתונאיות, קִטעי סיפור, קִטעי מחזה (דיאלוגים)… הפעם ללא חוט־סיפור מקשר: ‘קריעה תמה’, הנושא תת־כותרת ‘סיפרותק’ – מין כלבותק ו/או דיסקותק הנוגע לסִפרות. הספר לא עורר תגובות־ביקורת, וכן ‘תפוס כמה שאתה יכול’ (1975), שיצא שנית כעבור שבע שנים תחת השם ‘משחק ילדים’.


‘זיונים זה לא הכול’

ספר זה כתוב במסורת ה’ארוטית השובבה' שפרחה בתרבות הרומית־הֶלֶניסטית (‘חמור הזהב’ לאַפּוּלֵיאוּס) וברֶנסַנס (דקאמֶרון לבוקאצ’ו). במאה ה־18 נכתבו בה ‘וידויים’ מבדרים: פאני היל לג’ון קלילנד (Cleland) וזכרונותיו של גָ’קוֹמוֹ קָזָנוֹבה. דב"א מוסיף לשלשלת זו חוליה רבת היקף – כ־500 עמ' גדולים שהם חלק ראשון בטרילוגיה (1979). כעבור שנתיים אכן נדפס חלק שני (‘זיוניוני הדרך’) ונתפרסם כרך של מכתבי קוראות. החלק השלישי לא יצא לאור.

הספר מוקדש ברגשי חיבה ותשוקה ל־90 נשים ו־2 (או 5?) גברים (הרשימה חלקית), שסייעו למחבר להבין את האמת שבשם הספר. בסופו מפתח האמור לעזור לקורא, הזוכה גם לאזהרה, שלא ידביק למחבר תוויות, כי הוא – דב“א – “כל מיני ‘אני’”, אינו חדל להשתנות ואין לבוא אליו בתביעות כלשהן. על העטיפה ציורים ותצלומים הולמים וחוות־דעת בחתימת ד”ר רוזנצווייג המגלה לקורא –

שהוא פוּתה ונלכד – באמצעות סיפורי אלף לילה ולילה ארוטיים – בחדר המיטות, כדי שהמחבר יוכל להשמיע שם באוזניו את דעותיו הנועזות…


– כלומר, שאף כאן ניכרת היומרה לבדר ולהטיף.

המבנה אֶפּיסודי במסורת הפיקָרֶסקית (רומן הנוכלים העליז), סדר האירועים אינו כרונולוגי אלא אסוציאטיבי: קורות 39 זיונים (לפי המפתח) בגיוון הנסיבות, מין קבוצתי, יחסים עם גברים, וכפי שמבטיח שֵם הספר – גם זיכרונות והרהורים אחרים. למרות השפע המחבר אינו חוזר על עצמו. האֶפּיסודות משעשעות ומסוגננות להדגשת ייחודן: את לב תמרה עם צמות הפִשתן קנה בדגניה ב' לעיני המשורר לוי (“שָׂדוֹת שֶׁבָּעֵמֶק קִדְמוּנִי הַלַּיְלָה”) בן־אמיתי בסיפורו של יזהר ‘אפרים חוזר לאספסת’: דן גילה לה שהוא כתב אותו בשם בדוי; ממטעי התמרים הוליך אותה למתבן – חזרה לאספסת, הלילה קידם אותם ביתושים, לכן התעלסו תוך דהירה על הסוס א"ד גורדון… המסר הדידקטי מתלווה בהרהורים על יופי או כיעור הנוספים לנערה בשל אישיותה וטעמה בספרות: תמרה נכבשה לדן, כי חשבה שחיבר סיפור רגיש ושורשי וההִתרשמות שלה מעלה את ערכה בעיניו ואת הרצון להיות סופר. וכשסיפר לה את האמת – סלחה. וכשניסה את התכסיס שנית על בת אפיקים יפה כסוסה אצילה, הֵציצה ואמרה, שאינה סובלת מאמרים, ומיד נתכערה בעיניו.

בעקבות ספר זה קיבל דב“א מכתבים רבים, שאותם מסר לידי עורכת (ורדה רזיאל־ויזלטיר) והתוצאה – עוד ספר, שאפשר לראות בו מסמך מתעד הנוגע ל’תורת ההתקבלות' או לתדמיתו המיוחדת־במינה של דב”א: ‘נשים כותבות לדן בן־אמוץ’.

כעבור שנתיים בא ‘זיוניוני הדרך’ (“רומן מפתח ללא מנעול”) – והִמשיך את קודמו, אבל קטעי הדידַקטיקה נתרבו על חשבון האֶפיסודות המשעשעות, הספר דק ועייף מקודמו, ונדמה, שדב"א קימץ הפעם, כדי להשאיר לעצמו חומר לחלק השלישי – שבסופו של דבר לא נשלם.


התרסה כלפי הספרותיות

דב"א כתב וחי בנעימה של התרסה, במסורת המרד של אומני הרומנטיקה במוסכמות ‘האזרחים’ השׂבעים, ומכאן נבע לעגו לספרות הממוסדת. ביטוי חריף לכך שׂם בפי רפי ב’לא שׂם זין':

להקיא מהעברית החגיגית והספרותית. ‘עגמימות מיוסרת וצייקנית, אפלה מתנשמת ובוגדנית’… הסִפרותיזם המסריח שמנפח את רוב הספרים. ‘משפקח עיניו למרחבים הרדומים חש משב רענן של תִקווה עלומה ממלא את חדרי ליבו’ ויוצא מהתחת שלו! (174).


גם לכך יש מסורת: כבר לפני 2500 שנה סירב אייסכילוס לשחק לפי כללי הסִפרות דאז כשכתב את ‘הפרסים’ ואויריפידס האשים את קודמיו, שאינם נאמנים לחיים. מארינֶטי דרש לשרוף את המוזיאונים, מאיאקובסקי היציע “לזרוק את הפושקינים מספינת ההיסטוריה” ושלונסקי רמז, שביאליק זקן תשוש שחוסם את הצעירים ומצהיר ש“אֵין חָזוֹן – כִּי כָהֲתָה עֵינִי!” כיום הם עומדים יחד בספריות ואיתם יעמוד גם דב“א. אגב, סגנונו של יזהר זכה לציון לשבח: לדעת דב”א זו “עברית חיה אמיתית ולא מזויפת” (‘זיונים זה לא הכול’, 35).


ה’תיעוד'

במבוא ל’ילקוט הכזבים' רומזים דב“א וחיים חפר – בסגנון היתולי־של־החברֶה – שיש מקום גם להיבט רציני באיסוף פרקי הווי ייצוגיים למען התיעוד. לאפיק זה של יצירתו חזר דב”א כעבור שנים ב’מילון עולמי לעברית מדוברת' (1972) שנערך עם נתיבה בן־יהודה ולהמשכו ‘מילון אחול־מניוקי לעברית מדוברת’ (1982). ואף כאן מוגשת לקורא תערובת רצינות ובידור עם שפע התחכמויות. באותה שנה הוציא דב"א גם ‘מקבילה ערבית’ לילקוט הכזבים – לקט סיפורים ומשלים מן הפולקלור הערבי: סיפורי אבו־נימר (1982). גם ‘ארץ ציון ירושלים’ המביא קטעי עיתונות מתחילת המאה בליווי איורים של תצלומים מאותה תקופה ו’כליל תפארת המליצה' (1985) שייכים לסוג זה של תיעוד מבדר. וכן ‘תל־אביב הקטנה’ (‘חיזיון’ שנכתב עם חיים חפר, 1980).


איש החוויה הישראלית

תואר זה מגיע לו בכפל המשמעות, שהוא חי את ישראל כחוויה, אבל כך קיבלה גם היא אותו – כחוויה. היו סופרים שאישיותם וחייהם עוררו הדים יותר מאיזו יצירה שלהם: גיתה, ביירון ופושקין… אלכסנדר פן – ודן בן אמוץ. ‘מסיבת הפרידה’ שלו, שעוררה הדים כה רבים והִזכירה במשהו את מִשתה הפרידה של פֶּטרוניוס ב’קווֹ ואדיס' לסינקביץ' – הייתה גולת הכותרת לחיים, שהפרטי והציבורי נפגשו בהם תמיד בהווי ובחוויה.

הלקסיקונים מגדירים יוצרים לפי ‘תרומתם העיקרית’, אך אם יציינו את דב"א כ’עיתונאי וסופר', יחמיצו את העיקר, גם אם יוסיפו שהיה פסל, מתרגם, מלקט, מראיין… כי מעל לכול היה איש הווי וחלק מן החוויה הישראלית. אך כשהזמן יברור בין עראי לקבע, ייזכר קודם כול כסופר – שבספריו נתן ביטוי להווי ולחוויה הישראליים ולעברית המדוברת, העשיר אותם והִשפיע עליהם השפעה ניכרת גם במשמעות המילולית של שֶפע.


  1. עבודת–גמר לתואר השני העוסקת בסיפוריו הראשונים של דב“א הוגשה בחוג לספרות עברית באוניברסיטת ת”א בידי צילה יניב. שם תוארו רשימות אלו.  ↩

  2. רשימה ביבליוגרפית נדפסה לראשונה ב–1978, ב‘הסיפורת של דור המאבק לעצמאות’. עמ‘ 328. מאז נוספו כמה ערכים, שהעמידה לרשותי צילה יניב מתוך עבודתה. הרשימה המורחבת נדפסה ב’ערב רב‘ עמ’ 341–342.  ↩

יצירות על אודות יצירה זו
המלצות קוראים
תגיות