אֶת “רגל של בובה” שנדון בפרק הקודם השוו לא פעם השוואה־של־ניגוד עם “לא שׂם זין” של דן בן־אמוץ: ההצלחה בשיקומו של נכה־צה“ל מול הכישלון בשיקומו של נכה־צה”ל; האווירה האופטימית מול האווירה הפסימית. וניתן להוסיף: סיפור של צמיחה מול סיפור של הידרדרות. שתי התבניות, ההידרדרות והצמיחה, הן בעצם מין גלגול מן התבנית העתיקה - אולי העתיקה ביותר? - של מסע־החיפוש. ועוד קו משותף לשתי היצירות: כאן ספר המכריז על עצמו, שאינו ספרות, כי אם רפורטאז’ה, וכאן ספר, המכריז על עצמו, שאינו ספרות, משום שהוא בז לכל ספרותיות.

הדברים הושמעו כהרצאה באוניברסיטת תל־אביב בקורס “יצירות נבחרות בספרות העברית”, שבו מדי שבוע הופיע מרצה אחר. למרצים היה טעם שונה בבחירת היצירה שעליה בחרו לדבר, ראייה שונה של ‘יצירת מופת’ ושיפוט שונה בשאלה, אילו יצירות מן הראוי שייכללו בקורס. עצם הבאת ספר זה בקורס זה, בחברת יצירות מופת קלאסיות של הספרות העברית, גררה ויכוח ער בין המשתתפים.

סוג הסיפור    🔗

הרומאן מסַפר על הידרדרותו של רפאל לוין מבוגר שמינית וצנחן לנכה צה"ל וחולה רוח. אגב כך נעשה הקורא עֵד להידרדרותם של אביו מרדכי, של אימו דבורה, של אחיו אלי, של חברתו נירה, של גיסתו וֶירה ושל בעל הבית שלו פוגל - כל אחד על פי דרכו. מאחורי גורלותיהם של אלה, ברקע, וכסיבת הסיבות, נרמזת הידרדרותה של מדינת ישראל.

הקורא מתבקש להבחין בין ראייה זו של תוכן הסיפור, המדגישה את היסוד השלילי הרב שבו, ובין הערכתו, שכבר נרמזה בעצם הכללתו בַּקורס.

ההקבלה עם המדינה    🔗

בכמה מקומות בסיפור נרמזת הקבלה בין גורלו של רפי וגורלה של מדינת ישראל. רפי כותב לנירה בדמיונו שהוא רוצה להנציח את עצמו, שבעיית ההנצחה מעסיקה אותו ובמקביל לכך הוא מוצא, שזה קו המאפיין את המדינה:

רפי חושש, שאחיו ואביו קשרו עליו להרעילו כדי להיפטר ממנו (282); מדי פעם נדמה לו, שמישהו איתו בחדר, מאחוריו, אף על פי שאין איש, ובמקביל לכך הוא מדבר על “הפאראנויה הלאומית, הפחדים משואה, החשש מפני סכנת השלום” (288). בבית החולים לחולי־רוח מלעיטים אותו סמי ארגעה למיניהם, אך לעיתים נותנים לו גם כדורי מרץ (282, 289, 293, 294), ובמקביל לכך הוא הוזה טיפול במנהיגי המדינה (בכדורי ארגעה) ובציבור (בכדורי מרץ והתעוררות):

פוגל, בעל הבית של רפי, מתחיל לקרוא לרפי בשם יוסי, בנו שנפל (296) ונוצרת הקבלה בין רפי ורבים שנפלו. הקבלות אלו מודגשות רק בעמודיו האחרונים של הספר, אך למפרע, באופן רֶטרוֹאַקטיבי, הן מעוררות למחשבה, אם אין הקבלה רחבה יותר בין ההידרדרות של רפי מנער פעלתן ואופטימי לנכה חולה רוח, נכה־בגוף־ובנפש, והדגש בנכות־הנפש, ובין משהו שקרה למדינה, כפי שהיא מצטיירת בָּרקע של הספר.

המִבנה    🔗

הספר ערוך ב־7 מדורים המזכירים את שבעת מדורי הגיהינום שעובר רפי, והם נחלקים למדורי־משנה רבים. הם נבדלים בשינויים מודגשים ומבוקרים של זווית הראייה: סקירתו הרֶטרוסְפֶּקטיבית של רפי מתחלפת ב“הקלטות ופרסומים”, מעין פרוטוקול של עדויות שנגבו וחומר־מידע; קטעים מסופרים ע"י מסַפר הרואה את גיבוריו מן החוץ, באים לסירוגין עם קטעי־מסַפר היודע את רחשי־הלב של גיבוריו; קטעים של מונולוג פנימי בנוסח זרם התודעה (או פארודיה על זרם התודעה, כגון הרהוריו של אלי בעמ' 112 ואילך) עומדים בצד קטעים מומחזים כתמונות במחזה וקטעי תסריט של קולנוע עם הוראות צילום טכניות. במדור “רגע של אמת” גם מסופר אותו מאורע מזוויות ראייה אחדות לפי שיטת הסרט “ראשומון”.

סגנון הספר מבוּקָר היטב, והערות־אגב רבות מפנות את תשומת־לב הקורא לסגנון זה. למשל, נירה רגישה למילים ‘ספרותיות’ כגון ‘ריגושים’, ‘מחדל’, ‘ביטחון’ או ‘עשתונות’ ומשתמשת בהן רק לפארודיה. ויש הבדל מודגש בין קטעים מדוברים לקטעים מצוטטים ממסמכים רשמיים. רפי, הגיבור המרכזי, רגיש מאוד לפראזות, הוא ער גם לצליל המילים, ובמקומות רבים הוא משתעשע בהעברת תבניות של ניבים ובלשון נופל על לשון: פרנויה בע"מ הופך לפרנויה בעם. הוא שנון בדיאלוג ומגיב על הניסוח על איש־שיחו: “איך אתה מרגיש?” - “לא איך, - מה.” או: “תהיה בן־אדם.” - “חצי בנאדם, זה המַכּסימום.”

יש סטיות מן המקובל בתחביר ובדקדוק: “היית צריך להיות איננו עכשיו” (260). “הוא ראה שאני תודה” (81). “הז”ל אזל" (224). “מות המת. מות אמת. אמת המת. אמת להמיתה. אמת על המיטה. המת על המיטה” (281). רפי נהנה מניסוחים יפים: “איזה יופי של משפט!” (260).

חזויות דקות רומזות על העתיד להתרחש, וגם זה מסימני המבנה הספרותי. רפי מדבר על הלייטמוטיב של חייו ועל איזו חוקיות: “הכול קורה לי ברגע האחרון” (24). פציעתו נרמזת לפני שמתברר לקורא חד־משמעית מה קרה (12, 24, 25, 39, 50, 59, 65). מחלת הרוח של פוגל נרמזת כבר בעמ' 21, מחלת הרוח של רפי - בעמ' 51, הרעיון שהאח והאב ירעילו אותו נרמז כבר בעמ' 112. בקיצור: לספר מבנה מבוקר ומשוכלל, לפי כל כללי האומנות, שהוא כה בז לה, במוצהר.

סיפור מגמתי    🔗

הספר מלא קטעים המנסים לשכנע את הקורא בצדקת איזה רעיון. במקרים רבים מושָׂם רעיון זה בפיו של יענקלה ספיבק, כשרפי מביע את הסכמתו הגמורה לדבריו. למשל, בשעת ויכוח על ציוריו של ירמי אומר יענקלה:

יש נאומים על יחסי ילדים והורים, מובעת הדעה שעניין הסמים אינו נורא (36, 60), מובאים דברים בזכות התרת הזנות עם המלצה לאפשר כך יחסי־מין לנכי צה"ל (251–252), להתיר הומוסקסואליות של מבוגרים. עניין זה אופייני: אינו קשור לשום מוטיב בעלילה, אך הוא מובא כחלק של ‘השקפת העולם המתקדמת’ העומדת מאחורי הספר.

מלבד קטעים דידקטיים ישירים, רבה הדידקטיוּת העקיפה: הספר מביא עובדות ואינו מקשר ביניהן, אך הקורא מתבקש לקשר ולהסיק מסקנות: האב תומך נלהב ברעיון ארץ־ישראל השלֵמה ומתפרנס ממכירת אביזרי חקלאות לַ’שטחים'. כך א“י השלמה בשבילו א”י המשתלמת (263). הוא חובב עתיקות ואוהב להזכיר נשכחות, הוא חי בעבר ואין לו קשר עם בנו.

האב חֵרֵש וחֵירשותו במשמעות המילולית הופכת לחירשות מושאלת, סִמלית: לפגישה האחרונה עם הבן הוא שוכח לקחת סוללות למכשיר השמיעה שלו, דוחה את הצעת האם לנסוע ולהביא סוללות אחרות, וכך הוא מנהל מונולוג ללא הפרעה, בטענה שאינו שומע את דברי הבן. המשמעות המושאלת של חירשותו מודגשת בהקבלה בינו ובין אלי, גם הוא איש עסקים, שאינו חרש ממש, ובכל זאת אינו מסוגל לשמוע את דברי רפי אחיו. האב נתחרש מהתפוצצות רימון - לפי דבריו בקרב בקלקיליה, ובאמת - במתבן של עין חרוד. כך בעיות הביטחון גרמו לחירשותו ולדבקותו בעבר: הוא חוזר שוב ושוב על סיפור קלקיליה הבדוי (15, 55, 87, 271). רפי רואה באביו את נציג דור הזקנים:

האב דוגל ברעיון הפוליטי של “אין ברירה”: שהמלחמה תימשך עוד שנים רבות ומצדיק את הקורבנות:

לא במקרה שׂם בן־אמוץ כאן בפי האב את דבריו הידועים של משה דיין: האב נציג של מחנה מסוים, ולא במקרה אב זה אינו חס על גורי החתולים ומטביע אותם בגיגית (108), כי בהקבלה לכך אינו חס על חיי הבנים, הוא חס רק על כסף:

הוא דורש שיעניקו אות הצטיינות להורים שכולים, מגן־דויד שחור על רגע אדום (155) ורפי מרגיש ש“מהרגע שנפצעתי הוא עונד אותי על החזה, אני התרומה שלו למאמץ המלחמתי.” האב ואלי באמת אינם רוצים בשלום בעומק ליבם:

מכאן טבעי, שרפי מאשים את אביו עם דור האבות, שהוא אשם בפציעתו (269):

שני עולמות    🔗

חוסר הקומוניקציה המודגם בשיחה זו הוא אחד הנושאים המרכזיים בסיפור: שני דורות עומדים זה מול זה - אך לאו דווקא דורות ביולוגיים: אלי, האח, שייך למחנה האב - ואין ביניהם לשון משותפת. כל אהדת הספר נתונה למחנה האחד, כל הצדק בצד שלו. מבחינה זו עיקר המסר של הספר: עולם הצעירים סימפאטי בהווי שלו וצודק בהשקפת העולם שלו. מסר זה מועבר בעקיפין על ידי הצגת יחסיו של רפי עם אביו ואחיו מצד אחד, ועם נירה וּוֶרה מן הצד האחר. האב והאח מדגימים את הסתאבותן של הדעות המקובלות של אוהדי הממסד, ושתי הבנות מדגימות את תכונותיו היפות של הדור הצעיר.

כדי שההתקפה על דור הקשישים, דור הממסד, תהיה משכנעת, צריכים הצעירים, התוקפים, להיות מהימנים וסימפאטיים. ואכן, אהבתם של רפי ונירה מעוצבת כאהבה אידיאלית, וכמה פרטים בה כמו באים להכחיש האשמות שגורות בפי הדור הקשיש: “המתירנות הזאת… תיכף קופצים למיטה…”

אבל הוקרה בין רפי ונירה מדגים את ההפך: למרות שנירה מתקלחת ערומה לעיני רפי ולמרות שהם כל הלילה יחד במיטה, אינם באים ביחסי־מין אלא לאחר שהם לומדים להכיר, לאהוב ולכבד זה את זה (“שאלון היכרות” 44–59). לנירה יש כרטיס ביקור תרבותי מפורט:

וכן נמסרים פרטים על טעמה בקריאה (47) ובציור (48). “נירה עשתה אותי לבנאדם יותר טוב” מעיד רפי (58). אינו מוכן לספר פרטים על היחסים האינטימיים ביניהם:

אבל למרות - או בגלל - היעדר התיאורים, עומדת נירה בסיפור מהימנה וסימפאטית.

אילו היה רפי איש “מצפן” המתנגד מראש לצבא ולכיבוש, בודאי לא היה מהימן על הקורא. אבל רפי אוהב את הצבא (60–62) וחש בתחושה עמוקה את השותפות וההשתייכות, ולכן הוא מהימן יותר בשעה שהוא מתחיל להסתייג מפיצוץ בתים בכפר ערבי (63), וכשהוא מביע את שאט נפשו ממנהיגי המדינה, ממדיניותם ומן הציבור הבוחר בהם וההולך אחריהם.

שם הספר    🔗

זהו ניב המופיע במילונם של בן־אמוץ ונתיבה בן־יהודה ועימו ההסבר: “ביטוי המציין אדישות מופגנת, משפילה.” הוא בא פעמיים בסיפור (13, 152). בראשונה הוא מתייחס לדברי ההורים, בשנייה - לדעותיו של רפי על נשים: “בלי זין לא שׂמים עליך זין”. במשמעות רחבה יותר מכוונת הכותרת ליחס הדור הצעיר שבספר אל הדור הוותיק על האידיאולוגיה שלו, על סולם הערכים שלו, ועל העברית שלו, שבה הוא מבטא אותם: אנחנו מסתייגים מהם הסתייגות מוחלטת, איננו מאמינים להם כלל. מפני שהעימות בין שני העולמות מבוטא לכל אורך הספר גם כעימות שני סגנונות בעברית, ומפני שהספר תומך תמיכה מלאה ונמרצת במחנה האחד, טבעי ששמו יבטא את התמיכה הזאת ואת עצימותה בסגנונו של אותו מחנה.

הסלנג    🔗

כדי לתת מהימנות למשא המגמתי־הדידקטי הכבד, גדוש הספר ביטויי סלנג המצויים רובם ב“מילון עולמי של העברית המדוברת”, חוץ ממעטים כגון “גָזִייה” ו“סוּטוּל”:

אין זאת מובאה מדויקת, אלא דברים מלוקטים. השימוש בסלנג זה הפגנתי ודידקטי גם הוא. סיפור רגיל בלא סלנג “לא מזיז שום דבר לאף אחד” (11):

הסלנג בא לאפיין את נציגי הדור הצעיר, את יחסם הרגשי העז והספונטאני לדברים. הוא משרת את העימות הרעיוני והרגשי בין שני סגנונות־חיים ומסווה במקצת את הדידקטיות: עד כה לא הייתה הספרות ההמגמתית כתובה בסלנג כזה.

עם זאת, לעיתים הוא נוטה יותר לסלנג דור הפלמח מאשר לסלנג של בוגרי השמיניות בצפון תל־אביב ב־1970. המילה ‘פוץ’, למשל, במשמעות “כינוי משפיל מאוד לאדם גועלי, נבזה, רע, טיפש” כבר יצאה מן השימוש בפי השמיניסטים. אבל בעיה זו אינה חיונית לספר, כי רוב הקוראים אינם מומחים לסלנג דווקא, וסגנון הספר מתקבל עליהם כללית כמהימן.

האירוניה העצמית    🔗

רפי מתייחס לעצמו במידה גדושה של אירוניה:

וכך גם נירה:

וכן גם המחבר, בניסוח תולדות חייו שעל עטיפת הספר:

מוטיבים גרוטסקיים    🔗