רקע
ראובן קריץ
למה רק עכשיו? פרס ברנר לקניוק
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ספרי פורה; תשס"ד 2004

דברים בטקס הענקת פרס ברנר ליורם קניוק בבית הסופר. 7.11.87.


דוסטוייבסקי ורחל איתן

דוסטוייבסקי מספר בסיפור תימהוני ולא־מוּכּר בשם “בּוֹבּוֹק”, שפעם הצמיד את אוזנו אל אבן מצבה, ופתאום שמע, מה המת ממלמל. ובכן, אילו היינו מעבירים את המוטיב הזה לברנר, לקברו, היום, אני משער, שהיינו שומעים אותו ממלמל: “נו, סוף־סוף!”

לאותו רעיון יכולתי להגיע גם בעזרת רחל איתן. לפני 22 שנים, כשקיבלה את פרס ברנר על ספרה הראשון, ברקיע החמישי, הכריזה מעל במה זו, שאילו ברנר היה נשאר בחיים, ספק אם היה מקבל את פרס ברנר. היה לה המון קסם אישי, והיא יכלה להרשות לעצמה להיות חצופה ואנטי־ממסדית. ובכן, כהמשך לרעיון שלה, אני טוען, שאילו ברנר נשאר בחיים, לא היה מחכה ליום הולדת ה־106 שלו, שחל לפני חודשיים, אלא היה מעניק את פרס ברנר ליורם קניוק כבר מזמן.


ואלה ספרי…פתחתי בזאת כדי להציג את התהייה: הלא

עומדים מאחורי יורם קניוק ספרים רבים שזכו לאהדת הקוראים והביקורת, שיצאו במשך שנים רבות, תחילה כל שלוש שנים ספר, ואחר כך לעיתים כל שנה, ובודאי עוד צפוי לנו הרבה:1

היורד למעלה 1963. חימו מלך ירושלים 1966. אדם בן כלב 1969. עקדת יוסף (סצֶנַריו להצגת תיאטרון: סיפור רדיפתו ומותו של יוסף טובין איש ניל"י) 1969. מות העַיִר 1973. סוסעץ 1973. הסיפור על הדודה שלומציון הגדולה 1975. עפר ותשוקה 1975. בית מטבחיים חמש או: מסע הצלב של הילדים 1977. לילה על החוף עם טרנזיסטור 1979. היהודי האחרון 1981. יחפים בפארק 1982. כמו סיפורים 1983. ערבי טוב (בחתימת יוסף שרארה) 1984. סיפורים ושיר 1985. סיפורי סופשבוע 1986. בתו 1987. ואסרמן 1988. צ’יפס עם כל דבר 1989. אהבת דָוִד 1990. פוסט מורטם 1992. איוב חלוק נחל והפיל 1993. טייגרהיל 1995. עוד סיפור אהבה 1996. ספר התה 1996. נבלות 1997. אקסודוס, אודיסיאה של מפקד 1999. המלכה ואני 2001.


על אלה נכתבו עשרות סקירות והערכות וכמה עבודות גמר.


ומה כתבו עליו?

הִדגישו את השפע ואת הגיווּן, את העצימות – אינטנסיביות – במעורבות הרגשית, את בניגודיות והקוטביות: ההוד שבשולי הדברים (אדיר כהן), תֶמאטיקה מרתקת, כתיבה פראית (אברהם עוז), מבנה קפדני, עושר ועדינות בפרטים, התודעה והאימה (גבריאל מוקד), נטייה פיקָרֶסקית, רשע ויופי, אנושיות ואדמה (אביבה גור), יכולת חשיפה בעיצוב האישה (נילי כרמל־פלומין), פרובוקטיבי (בנימין תמוז), כתיבה אישית מאוד, מתפרצת תמיד, במלחמה נואשת בזמן, סיפור נכנס לתוך סיפור (חנוך ברטוב), צירוף המרומם והנחות, הנשגב והמתועב, השלם והפגום (הלל ברזל), הדמיון הוא המציאות הבסיסית, תשתית ריאליסטית ומבנה לא ריאליסטי, כתיבה אנטי־פסיכולוגית (אורציון ברתנא), גרוטסקה ואבסורד (חנה יעוז).

וכולם הדגישו את המקוריות עם ההצטרפות למסורת. הלל ברזל הֶראה זיקה לעגנון, לקאמי ולקפקא. אמנון נבות כתב על קו פוליפוני מתמשך מימי ציקלג ליהודי האחרון. גבריאל מוקד הצביע על קִרבה למרקֶס ולגינתר גראס וכן הראו, שקניוק עצמו קושר עצמו אל פוקנר… לפנינו אפוא סיפורת המזכירה מוזיקה רבת כלים, סולמות ומוטיבים – מאמריקה, מאירופה, וכמובן מישראל, מעולמם של גברים ונשים, צעירים וזקנים, מן המציאות והדמיון, מן הספרות וההיסטוריה.


אחדות בריבוי וקושיה למקומה

וכל ספר אופוס לעצמו, אבל חוטים רבים מקשרים ומלכדים את היצירות ומקנים תחושה של אחדות בתוך הריבוי, ויוצרים עולם ספרותי אחד מיוסר ואירוני, בוגר – כלומר בעל הרבה ניסיון חיים – וילדותי, כלומר: שנשתמר בו איזה תום, עם תיאור מגוון מאוד של מצבי חיים כפשוטם ובעלי מטען סמלי.

ומכאן הקושיה: ספרים רבים ושנים רבות מאז הספר הראשון: למה הפרס רק עכשיו?


העכבות שלה ושלו

התשובה: זה ברוח הספרות העברית. לפי שמעון הלקין, היו לספרות שלנו ‘עכבות’: לפּרוֹזה לעומת השירה, לריאליזם ולמלֵאוּת ההוויה… ובכן, גם ליורם קניוק היו עכבות־חוץ ועכבות־פנים. הוא ניסה לפרסם כבר ב־1949, ואילו זה היה עולה בידו, עולה בעטו, היה נכנס לדור הפלמ"ח והיה נמנה על סופרי סוף שנות הארבעים ולא על סופרי שנות השישים, וזה היה משבש ומתקן כמה תֶזות, והיה נוספת עוד עדוּת, שספרות מלחמת השחרור אינה רק ברוח פרקי אליק. אבל הייתה עכבה של 10 שנים ויותר, יורם נדד בעולם ועסק בכל מיני דברים.

וגם לאחר שהתגבר על עכבה זאת בכתיבה ובפרסום, ולמרות שהיו לו ספרים רבי מכר, כגון חימו מלך ירושלים, ולמרות שעבד כעיתונאי ושמו היה לנגד עיני הקוראים, והמבקרים הגיבו והעריכו – בכל זאת הייתה עכבה בהתקבלות.


הריאליזם הפנטסטי

אולי הדבר נובע מייחודו, שעליו הצביעו המבקרים: הוא נוטה למזיגה מיוחדת של הפנטסטי והגרוטסקי עם הריאליסטי.

למונח ‘ריאליסטי’ יש בשימוש שלנו שתי משמעויות: 1. ביטוי מפורט, מייצג והולם של המציאות; 2. הסגנון שבו כתבו בלזק וטולסטוי.

בימי בלזק וטולסטוי היו שתי המשמעויות חופפות. אבל בימינו נוצר פער. ואז קורה, וזה קרה ליורם, שהוא חיפש ביטוי הולם למציאות שלו, אבל זה היה כל כך שונה מן הסגנון של טולסטוי ובלזק, שהייתה תחושה לחלק מן הקוראים, שזה פנטסטי וגרוטסקי, בעוד שליורם עצמו – אני משער – הייתה ההרגשה, שזה הטבעי והאפשרי היחידי.


בחברה טובה

אולי תטענו, שזה קרה לעוד סופרים: אם ויתר יורם על החברה הטובה של גדולי המאה ה־19, עדיין יכול היה ליהנות מהחברה הטובה של גדולי המאה ה־20, כגון של מי שכתבו מאה שנים של בדידות, תוף הפח או השטן במוסקווה, שגם הם חיפשו ביטוי חדש למציאות החדשה בעזרת מזיגה של המוּכּר והמוזר. אבל גם כאן יש ליורם ייחוד: זה משהו בסגנון המרקם שלו.


המִרקם?

כן, או המארג. כשבוחנים שטיח, מבדילים בין מה שרואים מרחוק – הדוגמה הכללית, ובין מה שרואים מקרוב, איך ואיזה חוטים מצטרפים. לדוגמה הכללית של הסיפור, שרואים מרחוק, ליסודות הגדולים של העלילה, האִפיון והרקע, אנו קוראים ‘מבנה’ או ‘תבנית’, ולהצטרפות החוטים, ליסודות הקטנים, קוראים ‘מרקם’, ‘מארג’ או פשוט ‘סגנון’. ויש קשר בין שתי המערכות.

ואצל יורם קניוק הקשר יותר נמרץ: אצלו הגרוטסקי והפנטסטי שבמציאות חדרו לא רק ליסודות הגדולים עלילה, אִפיון ורקע, אלא גם ליסודות הקטנים, כמו אוצר המילים, התחביר והצטרפות המשפטים זה עם זה, המרכיבים את הסגנון. וזה גרם לייחודו וגם קצת לבידודו.

לחלק מן הקוראים והמבקרים היה קשה לעכל זאת. ייתכן שזאת בעיה של זמן. וייתכן, שתמיד יידרש כאן איזה מאמץ מן הקורא, ושזו דוגמה קלאסית של ספרות הבוחרת את הקוראים שלה, המיוחדים.


כמו למשל… ברנר!

שאף הוא התלבט בבעיה זו, של מציאת ביטוי הולם למציאות לא־הרמונית ומיוסרת, ושהלך באותה דרך, של סטייה מן המקובלות של בלזק את טולסטוי, גם ביסודות הגדולים של עלילה־גיבורים־רקע וגם ביסודות הקטנים של הצטרפות המילים והמשפטים, של הסגנון היוצר את הנעימה ואת האווירה.

לכן לא ייפלא שגם לברנר היו עכבות בהתקבלות, ועד היום יש לו, אבל הוא מתגבר. כי יש לו חסידים נאמנים ונחלה בטוחה. ויש לו פרס, ש – בניגוד לדעתה של רחל איתן – אני מאמין שבכל זאת היה מקבל אותו.

אגב, הקו הזה, של רצון לתת ביטוי למציאות קרועה ומיוסרת גם ביסודות הגדולים וגם ביסודות הקטנים של הסיפור, אינו המוטיב היחיד הקושר את קניוק ואת ברנר,2 אבל זה נושא למחקר או לנאום חגיגי אחר, שיבוא עלינו לטובה – אולי באחד הפרסים הבאים.


  1. הדברים נאמרו ב־1987, אך רשימת הספרים עודכנה למהדורה זו.  ↩

  2. הרכילות טוענת, שהגננת של יורם קניוק הייתה אשתו – אלמנתו – של ברנר. אבל ניתן למצוא בין השניים זיקות נוספות.  ↩

המלצות קוראים
תגיות