מגיע גם ל’שלישיה' שלא על הגל    🔗

כמה טרילוגיות יש בספרות שלנו? כששמיר יסיים את ‘רחוק מפנינים’ היא תצטרף אל ספרי אליקום של תמוז, לסיפורי הקיבוץ בנגב של הסֶנֶדים, לעיר הקסומה של בר־יוסף, לשלישיה־פלוס של שחר, לסאגה המשפחתית־קיבוצית של לוז, לספרי ‘האורות’ של קריץ ולאחרות… מעטות. מגיע לכל אחת שידונו בה, גם אם אינה על הגל לטעמם של גדולי הביקורת, כגון… ספרו החדש, מַשלים השלישייה, של אמיר.

ספרות מדווחת ומאיירת    🔗

ומדוע ‘לא על הגל’? אולי בגלל הזיקה למציאות: הגדרה מקובלת מבדילה בין עיתונאות לספרות – זו מדווחת על המציאות וזו בוראת אותה. חסידיה יטענו, שאמיר מדווח יותר מאשר בורא, ומתנגדיה ישיבו, שיצירות הסִפרות אף פעם לא ‘ויתרו’ על זיקתן למציאות וכולן מדווחות ובוראות, ההבדל רק בסִגנון. בעצם אמיר אינו מדווח, אלא מאייר, מצייר אילוסטרציה למציאות מוּכּרת ובכך מפרש ומדגיש, ומתקבלת תמונה שונה מזו שהִכרנו. כי ‘הזרם הראשי’ בסִפרותנו אייר אחרת.

תלושים ואנטי־תלושים    🔗

ב’זרם הראשי' שלט אצלנו מתחילת המאה ‘התלוש’, כך ע"ש סיפור של ברקוביץ. המבקרים, כגון הלקין, הִבחינו בין תלישות כלכלית, חברתית ורוחנית. לכאורה הייתה זו תופעה ‘יהודית־גלותית’, אך רווחה גם בסִפרות הרוסית דאז, כגון בסיפורי צ’כוב ודוסטוייבסקי וגם בסִפרות הארצישראלית צצו תלושים בסיפורי ברנר, עגנון ובסִפרות העלייה השלישית. מסוף שנות החמישים קוראים המבקרים לתלוש שלנו ‘אנטי־גיבור’ ברוח הסִפרות המערבית, ומאז האנטי­גיבורים הם המשיטים את הספינות בזרם הראשי של הסִפרות ה’טובה‘. אך רבים מהקוראים העדיפו דמויות של אנשי־מעשה ו’אנטי־תלושים’, גם בסִפרות הרוסית, כגון אצל גורקי ושולוחוב, גם בסִפרות העברית בגולה, כגון ‘אריה בעל גוף’ לביאליק ו’פנדרי הגיבור' לשניאור, ובארץ, כגון ‘פרקי אליק’ לשמיר. אגב, היו דמויות, כגון אורי ב’הוא הלך בשדות', שנתפסו תחילה כגיבור ואחרי כן כאנטי־גיבור, לפי רוח התקופה.

כפי שנקל לראות מהדו"ח שלהלן, מצטרפת הטרילוגיה של אמיר, ‘נון’ (1969), ‘נון 48’ (1985) ו’נון 67' (1989) לתת זרם שאינו חביב הביקורת: מסורת הגיבור האנטי תלוש.

דו“ח על שלושה דו”חות – הצִרעה    🔗

אמרנו ‘דו"ח’ – ברוח התת־כותרות של שלושת הרומנים, שהלא כך הם מגדירים עצמם – דו“חות: הראשון, 'דו”ח על צִרעה כאיש צעיר' (145 עמ'), מספר על נוּן שנולד ב־1920 במושבה קטנה בגליל התחתון, מסיים – יחף – את ביה“ס בגיל ארבע־עשרה וחצי ביידוי אבן במורה שהעליבוֹ, בורח ועובד במושבה ליד חדרה, מתחיל – בסטירות־לחי – חברוּת עם גאולה העשירה, דוחה את נכונותה להתמסר לו, עובד בתל־אביב בבניין, מכה קצין אנגלי העומד לאסור את גרשון חברו, רוכש השכלה פוליטית ב’פרלמנט' בשׂדֵרות רוטשילד ומקריאת עיתונים, מחליט ללמוד בשיעורי ערב, מבקר את הוריו ומביא נעליים למשפחה, קונה אקדח מצאלח, שנעשה חברו, לאחר שנון היכה אותו, קורא לנקמה בשעת הלוויה של ראשוני ההרוגים במאורעות, הורג פועל ניקיון ערבי, מתיידד עם מאיר, מאנשי אצ”ל, תעודת הבגרות שלו היא ביקור בבית זונות ערבי, הוא מכה למוות ערבי שהִבעיר בית יהודי, מבריח לבדו חבורת פורעים, מסתכסך עם אנשי ‘הגנה’ יהירים הבאים באיחור, לועג לחוסר המעש של אצ"ל, יוזם שריפת בית ­קפה ערבי וחוזה בבריחת כמה ערבים ואנגלים מפני נחיל דַבּוּרים, המזכירה את הבטחת אלוהים ליהושֻע לשלוח את הצִרעה לגרש את אויבי ישראל.

הקיפוד על הגב    🔗

ברומָן השני – דו“ח על קיפוד כאיש בוגר (199 עמ') – נון, איש לח”י ותיק, בורח בשנייה מהמאסר הבריטי בתחילת מלחמת השחרור. חבוי בירושלים, הוא זוכר את בריחתו הראשונה: אז הסתתר בפרדס אביה של סֶרַח, חברתו למחתרת, חברו נרצח לידו בידי האנגלים וכשסֶרַח מביאה אוכל הוא קודם שוכב איתה (“תיזהר, אצלי זאת פעם ראשונה!”). בינתיים כבר נישׂאו ונולד להם בן – יהושֻע – שֶנון עדיין לא ראה. הוא מקבל נעליים וחופשה, מצטרף לשיירה ופוגש בה את מי שהתעלל בו ב’סֶזון', כשההגנה פעלה נגד הפורשים. אנשי ההגנה יהירים וכושלים באִרגון. השיירה נאלצת לחזור, רק הג’יפ של אנשי לח“י מבקיע לקבוצת חולדה. שם חשדנות ובטלנות. נון מגיע למושבה ינוב, אל אִשתו והוריה, פוגש את חברותיה ולוקח אותה (שוב) לפרדס, ושם היא מכריזה, שהוא קיפוד, שהיא הפכה על גבו. לאחר יום מאושר עם בנו הוא נִתקף פחד, שירצה להישאר, ונוסע לגליל, אל הוריו, שומע מאביו הרהורים ‘כנעניים’ על המסופר בתנ”ך, מבקר את בועז אחיו, מפקד המושבה, בשעת הפגזה־והתקפה, רואה בעונשו של אחד שברח מעמדה, ומנסה לשווא להציל את צאלח השבוי. שוב בת“א הוא שומע מאמיתי, ממנהיגי לח”י, על לִבטי התנועה עם הקמת המדינה, אם להתפרק או לרדת למחתרת.

בירושלים הוא שותף לדיון על תפקיד לח“י, נפצע בניסיון לח”י להבקיע לעיר העתיקה – שנכשל מפני ש’ההגנה' לא הושיטה סיוע – ושומע בביה“ח על הכרזת המדינה. מנהיגי לח”י מבקרים אותו, לאחר הרעלת־דם הוא מתאושש בבית משפחת דרעי, קורא, מסירים את הגבס מזרועו, ובהפוגה הוא נמלט עם סֶרַח מאורחי הוריה אל דירה בת“א שאהובה חברתה מעמידה לרשותם. שם הוא רואה בשריפת אלטלינה ולועג לנאומו הרגשני של בגין. לאחר רצח בֶּרנָדוֹט הוא מבין, שזה סופה של לח”י, ומתגייס לצה“ל בדרגת סגן. בגדוד שלו אנשי הגנה, אצ”ל ולח"י חיים באחווה וחשים תִשׂכול, כשהם מצוּוים לסגת מאל־­עריש, כשיכלו להכות את המצרים ולקרב את השלום. בנסיגה הם מגלים קיפוד הפוך, שאין לדעת אם הוא חי או מת.

עץ שתול בחמולה    🔗

הרומָן השלישי, בתת־כותרת ‘דו"ח על איש כעץ שתול’ (352 עמ'), מתאר בתחילתו ובסופו איך מתכנסת ה’חמולה' ללוויה של בועז חצור ביום העצמאות 1986, ששוב חל ב־15 במאי, כמו ב־1948 וב־1967. הפרקים שבאמצע מספרים על תחילת קיץ 1967: נון וסֶרַח, יהושע, נורית חברתו ואהוד, אחיו הצעיר, סועדים במסעדה. נון רב־פקד במשמר הגבול ויהושע מפקד טנק. נורית – בת חברתה של סֶרַח שנישאה לאיש עסקים עשיר – משרתת במטכ"ל. הם מעלים זיכרונות ומזכירים קרובים. נודע, שנאצר מרכז צבא בסיני.

בסיור בצפון, עם ארוִין ושפיק, נזכר נון, איך לפני 6 שנים נהרגה רות אשת בועז בידי מחבלים. עתה, לאחר שהופלו 6 המטוסים הסורים, ודאי תפרוץ מלחמה. הכביש חסום בשיירה. ארוִין מתייעץ, אם להתארס, ונון מעודדו. מגייסים מילואים ויש האפלה. פקד שפיק יוצא בסיור לגלות חוליית מחבלים ודורש שנון יישאר לנוח. נון מהרהר בנשים, באביו, ששירת בחיל־הסְפָר הירדני, בחלוקת המשק, כשעבר עם סֶרַח לגליל, בשמות בני משפחתו, בפרשות אהבים שהיו לו עם איטלקייה באפריקה ועם גאולה, שדחה בנעוריו. סֶרַח מטלפנת ומתחננת, שלא ייצא לסיור: היא ולוּסי, אשתו (השנייה) של בועז, חלמו… החוליה מתגלה ונון יוצא. הגשש הבדואי ונון ניצלים ממארב. המחבלים נהרגים. שפיק מציל את נון, שלא הִבחין ברימון בידו של מחבל שנכנע. ארוִין נהרג בצידו של נון. רב־סרן מצוחצח חוקר את הכישלון (רצו את המחבלים חיים). נון מהרהר בחלומה של סֶרַח ובכוחות על­טבעיים. מוסרים, שנאצר סגר את מיצרי טיראן. יהושע מוזעק לפלוגה. בדרך יושב ליד תימני טיפוסי. מגַרזים את הטנקים תוך שיחות על החופשה ועל המצב. יהושע מבקש מהפקידה שתטלפן לנורית ומשוחח עם זוזו ודודו וקובי. מלגלגים לגמגומו של אשכול ברדיו. אריה שובר את הטרנזיסטור ומקלל את הממשלה ואת הח“כּים שכולם פחדנים. הכול מסכימים. נוימן מביא דוגמאות, שתפיסת השלטון ע”י הצבא הושיעה. דורשים שדיין יהיה שר ביטחון ושרים “נאצר מחכה לרבין…”

יהושע, כמו רבים, בחופשה קצרה. עם נורית (“נעים ככה?” – “נהדר!” – 10 עמ' שיחת־אהבה). היא מאמינה בכישרונותיו. הם חוזרים אל יחידותיהם.

יהושע בבי“ח, פצוע בכתפו וברגלו. לקובי נקטעו רגליו. נורית, אימהּ וגאולה מבקרות. יהושע מעודד את קובי ונזכר, איך השמידו שני טי־34. מתנדבת מאכילה אותו, בדרך לשירותים הוא מתעלף ומרטיב מכנסיו, מפקדיו מבקרים: הוא מועמד לצל”ש ולקורס קציני שִריון. באה מתנדבת חדשה – שאחיה מת מפצעיו. ושוב יהושע נזכר: מחלצים את קובי, נוימן בהלם, היתר מתארגנים בצוות חדש, משמידים עוד שני טנקים, מחסלים את הנמלטים, משתיקים עמדת נ"ט ונפגעים (“הסטאלינים התפוצצו ממש בשנייה שהם דפקו אותנו”), הפצועים בטנק מחסלים עוד 6 טנקים מצריים… כעבור חודש, בגליל, נון, בועז אחיו, אחיותיו, בני־ובנות־זוג וילדיהם שמחים בַניצחון ובהחלָמתו של יהושע. אוכלים ומשוחחים. נון חולם על חוות בקר בגולן. בועז מלגלג ומוכן לעזור. נון מחווה דעתו על המצב (כ־20 עמ'): אם נשתחרר מן הגלותיות, ערביי ‘השטחים’ יזדהו איתנו. יש לספח מיד את ה’שטחים' ולשלב את תושביהם בחיינו. ערביי ויהודי ישראל יתמזגו, כפי שאירע לעברים ולכנענים בימי יהושע בן־נון (הראשון). אם נחמיץ זאת, תהיה הברכה לקללה.

בפתיחה ובסיום מתכנסת כעבור 19 שנים מכל הארץ ומחו"ל החמולה שהתרחבה. מוזכרים 73 ‘חברים’, מהם 13 שנפטרו. לנון וסֶרַח חוות בקר בגולן, יהושע שותף לעסקי חותנו, אבשלום במשמר הגבול. הלוויה של בועז נערכת ביום העצמאות, במושבה בגליל. מושמעים 5 הספדים (18 עמ', בסגנונות מגוונים) עד שהקהל רוגן. בסיומה חש נון, כאילו חזר מהלוויה שלו, וסֶרַח מבטיחה, שלא תרשה אז הספדים.

המאצ’ו כמסר    🔗

רבים מגיבורי הסִפרות העברית שֵרתו בפלמ“ח ובצבא הבריטי ורק מעטים – בני עטם של יצחק שליו וברוך נאדל – הצטרפו אל ‘הפורשים’. ראינו בהם חבורת רמאים דֶמונית לפי ‘אצבע הגורל’ (נתן שחם, ‘דגן ועופרת’, 1948), אך כש’דרך גבר' של מוסנזון זכה בפרס אוסישקין ובברכתו של קלוזנר, נשבר החרם, ו’בקולר אחד' של הזז קירב אותם. אבל איש מהם אינו מאצ’ו כמו נון: “כעבור שעתיים הכול גמור… פלדת האקדח עוד הייתה חמה. הוא הריק את כל חמשת הכדורים, ליתר ביטחון” אל “פועל ניקיון או משהו כזה, מי יודע בכלל”, העיקר שמפעמת בך הידיעה “אני הרגתי איש. אני.” (א 96). האקדח, שנקנה מערבי שהיה לחברו הטוב מאז נון הלם בו בנבוט, מרשים זונה ערבייה (“יעני, גיבור!”) ואת סֶרַח (“טוב היה להיות אצלי בִפנים? אבל תזיז את הכיסים, האקדח שלך שוקל טונה!”) ונון אינו מסיר אותו גם לאחר המשגל (ב 19). הוא סותם לה את הפה בנשיקות ולוחש, שהוא מצפצף עליה. שלא תחשוב, שהיא נתנה: הוא לקח (ב 83). גם את לב גאולה כבש בסטירות לחי. גבר צריך לשׂרור בביתו ובארצו: “ערבי מבקש ממנו סיגריה אז הוא מוציא את האקדח ומכניס את הסיגריה בלוע של הקנה ושׂם את האצבע על ההדק: ‘תפדל!’ ככה נשארים חברים.” (א 73). דיר־יאסין וכפר־קאסם? נון מסתייג בחריפות – מן המסתייגים. ואכן, הוא יכול להשתבח, שכמה מידידיו הטובים ביותר הם ערבים. בקיץ 1967 הוא מסביר למשפחתו, שאם נספח את השטחים, העולם יכיר בנו, מאחר שתושבי השטחים עצמם ישלחו לאו”ם משלחת שתדרוש את הסיפוח, וזאת מתוך רגשות פרו־ישראליים שישטפו אלינו (“נהר אדיר… חשוב מן המוביל הארצי!” ג 395). משפחתו משתכנעת ורק נדהמת, שכלי התקשורת שלנו מסתירים את האמת על רצונם של הערבים להסתפח אלינו (ג 389). בסיום נוסף תאריך הכתיבה: סתיו 1986, אולי לרמוז, שהדברים הושׂמו בפי נון לפני האינתיפאדה.

מעשי אבות – סימן לבנים    🔗

יש בספר כמה תקבולות גדולות – כגון זו שבין דרך גבר בעלמה ודרך גבר בארצו, ובין מעשי האבות שהם סימן לבנים: יחיאל חצור שירת בחיל־הספר הירדני והתיישב בגליל, נון משרת במשמר הגבול ומתיישב בגולן. ועל אבשלום בנו מסופר רק, שהוא משרת במשמר הגבול ושנשא לאישה את נאווה בתה של גאולה, ודאי בלא לדעת, שחותנתו אהובת אביו (מה שמזכיר את אבשלום בתנ"ך). נון נפצע בירושלים, יהושע – בסיני, ושניהם מוסיפים להילחם לאחר פציעתם ומעודדים את חבריהם בביה"ח וזוכים שם לביקורי מפקדיהם… יחיאל משמיע לבנו את הגיונותיו על התמזגות הכנענים והעברים (ב 98–101) ואותם רעיונות (שאמיר שמע ודאי מאביו הרוחני רטוש) מעביר נון ליהושע בנו (ג 283–304). אך בצד אלה יש בחייו של נון המון תקבולות קטנות (כפי שהוזכרו בעניין האקדח), כגון בין הנעליים שקיבל מאביו לאלו שקנה לאחיותיו ולאלו שביקש לאחר הבריחה מן המאסר.

סיום תקופה    🔗

נון ניצל ממוות פעמים אחדות: יואב וארוין נהרגים במקומו, ולבסוף מסתיים סיפור קורותיו – בלוויה של בועז, כשנון חש, כאילו זו הייתה הלוויה שלו. סיום הסִדרה בלוויה מסמל גם את סיומה של תקופה (כמו, להבדיל, הלוויה של המלכה ויקטוריה באחת מחוליות הסִדרה של גלסוורתי): תקופה בחייה של ישראל, שאומנם לא נהגה כעצתו של נון ב־1967 והחמיצה את הסיכוי לאיחוד מהיר וחָלק עם הכנעני־הערבי יושב הארץ, אך הסיום בכל זאת אופטימי: החמולה המורחבת משגשגת, ובוודאי יתקיים בה מה שנרמז על נון – הלא הוא מכונה “עץ שתול” שנאמר עליו בתהילים: “אשר פריו יִתן בעִתו ועלֵהו לא יִבֹּל וכל אשר יעשה יצליח”.