רקע
ראובן קריץ
מחשבות מוזרות: הטרילוגיה 'הסהרורים' להֶרמן בְּרוֹך
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ספרי פורה; תשס"ד 2004

תרגם מגרמנית והוסיף אחרית דבר: גבריאל צורן. הספרייה. 540 עמ'. 1988.


כללית, בסגנון אימפרסיוניסטי

מי שלמד בילדותו, שאוכל בריא לרוב אינו טעים ושספרים חשובים לרוב משעממים, יופתע לטובה, כשיפתח את ‘הסהרורים’ מאת בּרוֹך (Broch): הספר קריא ומהנה, אף כי העלילה אינה מותחת במיוחד ואין הווי צבעוני, אך הסיפור עדין, הגותי־­לירי ואירוני, רחב־יריעה, מעלה עולם נפשי מוזר ועם זאת מהימן של גברים ונשים, שהמחבר, בריחוק־וקִרבה של יודע־כול, מגלה בהם מחשבות ורגשות ‘סהרוריים’, הנשמעים לעיתים כהד של טירוף ואשר מעוררים תהייה על העולם. המסַפר מצטרף אליהם ומעורר תהייה גם על מה שמֵעבר למציאות.


על המחבר ועל כתביו

בְּרוֹך, יהודי, נולד בוינה ב־1886. ב־1927 פרש מניהול חברת המסחר באריגים של אביו, למד פילוסופיה, מתֶמאטיקה ופסיכולוגיה באוניברסיטת וינה וכתב. ממאסר בידי הנאצים (1938) שוחרר בהתערבות ידידים מחו“ל, ביניהם ג’ויס, שעל יצירתו פרסם מסה, היגר לארה”ב וקיבל מענקי מחקר בפרינסטון וְיֵיל. הוא נפטר ב־1951. חוץ מן ‘הסהרורים’ (1931) זכה לפרסום ‘מות וירגיל’, שאותו התחיל במאסר, כשחשב, שמותו קרוב (1945; תרגם והִקדים עזריאל אוכמני, 1979). כתביו המקובצים ב־10 כרכים כוללים גם את הרומנים ‘הגודל הנעלם’ (1933), ‘החפים מאשמה’ (1950) ו’המפַתה' (1953), מסות ביקורת ו’הפסיכולוגיה של ההמונים' –פרק ממחקר תיאורטי בהיסטריה של ההמון. המחזה ‘הכַּפּרה’, קובץ הסיפורים ‘ענן שט’, כרך שירים, ו’רומן־ההר' ב־3 גירסאות ב־4 כרכים (!), יצאו בנפרד. מחזה נוסף, ‘כי אינם יודעים את אשר הם עושים’, רומז למסורת הנצרות. בארה"ב הוכתר כאחד מיוצרי הרומן המודרני ומגדולי הסופרים הגרמנים של המאה העשרים, אך בשאר העולם כמעט שאינו ידוע (למשל, אינו מוזכר ב’מילון הסִפרות החדשה' לשאנן או ב’אנציקלופדיה כללית מסדה‘. אך באנגלית ובגרמנית יש כבר ספרים רבים על חייו ויצירתו ובהם אף העוסקים רק ב’הסהרורים’, כגון מאת D. C. Cohn (אנגלית) ומאנדלקוב (גרמנית) וכמובן – שפע של מאמרים. ‘הסהרורים’ יצא תחילה כ־3 רומנים נפרדים, אך ‘גודלו’ (תרתי משמע) והאדריכלות של מבנהו ניכרים רק עם קריאת החלק השלישי, המקשר את שני קודמיו.


ראשית – בסימן הרומנטיקה

בחלק הראשון, ‘1888 – פּאסֶנו או הרומנטיקה’, נשלח יואכים פון פּאסֶנו (במקור נכתב שמו ‘פּאזֶנוב’) לפנימייה צבאית, לפי המסורת הפרוסית, כי הוא הבכור, בעוד אחיו הֶלמוּט, שלאחר מכן מתאבד, נשאר באחוזה. יואכים מוצב בברלין, וכשאביו מבקרו שם, הוא מראה לו מועדון לילה ופוגש את רוּזַנֶה הבוהמית ומציג לפני אביו את ידידו בֶּרְטְרַנד, שפרש מן הצבא לעסקים. בטיול ­בגשם נוגע ללב הוא ורוּזַנֶה מתאהבים זב"ז ובעזרת בֶּרְטְרַנד היא זוכה בתפקיד זוטר בתיאטרון. בלחץ אביו השוקע במחלת־רוח הוא מתכונן לחזור לאחוזה ונושא לאישה את אליזאבת, בת אצילים שכנה, לאחר שבֶּרְטְרַנד והיא שוחחו כסהרורים על אהבתם. בֶּרְטְרַנד יקנה לרוּזַנֶה חנות לרִקמה. בליל החתונה יואכים אינו מעז לנגוע בכלתו ואינו פושט את מדיו והיא מחייכת.


למה ‘סהרורים’?

‘סהרוריוּת’ הגיבורים ניכרת ב’היגיון' וב’זיהויים‘: יואכים יודע, שאחיו המת לא פגש את רוּזַנֶה, אך מדמה, שהאח ויתר עליה למענו, ובטוח, שהיא אהובתו של בֶּרְטְרַנד, אף כי ברור לו, שאינם מכירים זא"ז, ועל כן הוא מפגישם… ב’אחרית דבר’ מאפיין המתרגם חשיבה זאת כ“קריאה מיתית של המציאות… במונחים של כפרה, מבחן, קורבן, ובעיבוי וזיהוי אובססיביים בין הדמויות”.


המשך – בסימן האנַרכיה

בחלק השני, ‘1903 – אֶש או האנארכיה’, מפוטר מנהל החשבונות אוגוסט אֶש מעבודתו בעיר קלן בגלל טעות או רמאות של המנהל נַנטוִיג. הוא משתכר, שוכב עם בחורה, פוגש את מַרטין הנכה, עסקן האיגוד המקצועי, במסבאה של אמא הנטיין… הזמן, המקום, הגיבורים והאווירה שונים אפוא בתכלית. במאנהיים, ששם מוצא אש עבודה בעצתו של מַרטין ובהמלצתו של נַנטוִיג, הוא רואה בתיאטרון, איך הלהטוטן היהודי טלטשר משליך חרבות סביב הנערה ההונגריה אילונה, ומשתדל מעתה ‘לפדות’ אותה: הוא מתפטר מעבודתו, משקיע (ומאבד) בתיאטרון את כספו וכספם של ידידיו, מארגן היאבקות נשים (ופוגש את רוּזַנֶה, שחזרה אל מקצועה הראשון), חולם ומוותר על הגירה לאמריקה, אך אילונה מתאהבת בקורן הבהמי וזונחת אותו כדי לחזור אל החרבות. מַרטין, שמתנגד לשביתת הספנים, נאסר בקנוניית המשטרה ומנהל החברה בֶּרְטְרַנד, שהכול, לרבות אש ומַרטין, מוקירים. בֶּרְטְרַנד מתגלה כהומו, ולאחר שיחה עם אש, שקשה לשפוט אם הייתה מציאות או חלום, הוא מתאבד מסיבה לא ברורה, ובעקבותיו הַרִי הקטן, שאותו גילה אש בבית בושת, וממנו הוא שומע, מהי האהבה האמיתית. ארנה, אחותו של קורן, מתמסרת לאש רק לאחר שהתייאשה מהתקווה להינשא לו והתארסה עם מוכר סיגריות המתנגד לעישון, בעוד שאש נעשה מאהבה ובעלה של אמא הֶנְטיין, הקשישה וחסרת החן שבין כל הנשים שידע, הבוחלת בשיכורים ובגברים בכלל (כזכור, היא בעלת מסבאה). אגב, תאור אהבתם גם הוא עדין ונוגע ללב, רק בעלה המת מטריד את אש, המזהה אותו עם בֶּרְטְרַנד. הביקורת ציינה, שהגיבורים המתוסכלים נעים במעגלים של האבסורד, והמחבר מעיד – באחד מקטעי ההגות שבסיום החלק השלישי, ש“סמלים כמוסים מסתירים את אחדות ההתרחשויות ואת קישוריוּת העולם”.


סיום – בסימן המעשיוּת

בחלק השלישי, ‘1918 – הוּגֶנאוּ או המעשיוּת’, שוב אחרי 15 שנים, מגיע הסוחר העריק וילהלם הוּגֶנאוּ אל עיירת כורמים בעמק הריין. הוא מציג עצמו לפני מפִקד העיר יואכים פון־פּאסֶנו כשליח לשכת העיתונות וקבוצת תעשיינים, המעוניין לרכוש את העיתון המקומי כדי להפסיק את פעילותו החתרנית של העורך אוגוסט אש. הוא מצליח לאסוף כסף מנכבדי העיר, נעשה בעליו של העיתון בתשלום חמישית מערכו ושליש מן המחיר שהוסכם, משתכן בביתו של אש, אוכל על שולחנו, בועל את אשתו, אבל לא את בתו המאומצת, בטענה “אַת קטנה מדי!” מבטיח להצילו וממיתו בדקירת כידון במהומת־מרד הפורצת בעיר בשלהי מלחמת העולם הראשונה.

את מפקד העיר, היודע שהוא עריק והמאבד את שפיותו באותה מהומה, הוא מוליך לאִשפוז, חוזר ומוכר את העיתון לאלמנתו של אש במחיר כפול ושב עשיר ומכובד לעיר מולדתו.

סיפור נכללים ‘סימפוזיון’ היפוטטי (“נְדַמה לעצמנו, איך…”), המאמר, שכתב פון־פאסנו לעיתון, נוסח החוזה של רכישת העיתון, מכתבו של הוּגֶנאוּ לאלמנה, וכמה סיפורי מִשנֶה: קטעים המתארים רופאים ואחיות בבית החולים המקומי, את יארֶצקי הגידם ואת גדיקה שחי כצמח, עד שהוא מתפרץ בצחוק… חנה וֶנְדְלינג המפונקת, החוששת מן החופשה, שיקבל בעלה לאחר שנתיים ששהה בחזית, המתה מדלקת הריאות… סיפור הנערה מארי שסטתה, חזרה למוטב והצטרפה לחיל הישע בברלין, שהתאהבה באברך היהודי נוחם: אהבתם חסרת הסיכוי, החולמת להתגשם בציון, מסופרת בגוף ראשון ובשירה מפי מסַפר־עד, בֶּרְטְרַנד מילר, שהוא גם מחבר המסה ההגותית ‘הִתפוררות הערכים’, שפרקיה שזורים בסיפור. מסַפר זה השתכן בדירה עם קבוצת פליטים יהודים, שאינם מוכנים להאמין, שאינו יודע יידיש.

גבריאל צורן מצביע על החוטים התימאטיים הקושרים בֶּרְטְרַנד זה אל אדוארד פון בֶּרְטְרַנד הדֶמוני שבחלק הראשון והשני ומוצא בו את “הסמכות המספרת”.


ושוב: סהרוריוּת

גם בחלק זה לגיבורים מחשבות ‘סהרוריות’: אש כמו חלה בקדחת הצימאון לגאולה שאותה הוא מחפש בדת, באמצעות חוג לתנ"ך, יואכים, המאיור, נתון בעולם העבר ודבריו האחרונים נוגעים לסוס, שקיבל מאחיו הלמוט וגרם למותו, אפילו הוּגֶנאוּ ה’ריאליסט', מזהה את אש עם הכומר, שהִצילו בשעת הבריחה, גם מארגוריט (כך הכתיב של שמה בתרגום), חנה (כנ"ל), מארי ונוחם סהרורים כל אחד על פי דרכו, ואפילו ‘הסמכות המספרת’: הלא בֶּרְטְרַנד מילר מציע למארי להתאבד בצוותא…


רומן חברתי – או קיומי?

בגלל עריכת הרומן בשלושה דורות נטו כמה מבקרים אל פירוש חברתי וסברו, שהמחבר התכוון לעקוב אחר שינויים ב’רוח הזמן' וצמיחת מֶנטָליוּת חדשה. לדעתי עדיף לראות בו רומן קיומי, המתאר את תעיית האדם בעולם שרירותי אבסורדי. המחבר עצמו – במכתביו – הִדגיש פירושים הרומזים אל המֶטאפיזי.

הקורא הזהיר יגלה, שמונחים כגון רומנטיקה, אנארכיה, ריאליזם או מטאפיזיקה משמשים כאן במשמעות שונה מן המקובל ויפרש אותם מתוך ההקשר.


מילה טובה למתרגם

הקורא ודאי יתעלם מבעיות קטנות בתרגום, כגון סדר הדרגות בצבא הגרמני (סגן, סרן, מאיור) מ“חווילות” הנעשות וילות, מנצנוצי סלנג ישראלי (נכניס לו, הלך לו קלף) לעומת מקטרת מטובקת, ידית טרוזה, גרייות, או שאלה תורת־הכרתית, כי בכללותו תרגומו של צורן הוא מפעל גדול, שנתן לנו ספר מופת בעברית שוטפת ונעימה.

המלצות קוראים
תגיות