רקע
ראובן קריץ
מצוקת חיים בנעימה מבודחת: 'האיש בלא תכונות'
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ספרי פורה; תשס"ד 2004

האיש בלא תכונות. רוברט מוסיל.1 תרגום מגרמנית והקדמה: אברהם כרמל


בכל זאת יש לו תכונות

“איש בלא תכונות” הוא שם הגנאי שניתן לאוּלְרִיך ע“י ואלטר ידידו, מתוך קנאה, בגלל קְלָריסה. אולריך והמספר מְאַמצים את הכינוי ונותנים לו פירושים אחדים. אך אולריך כמובן אינו חסר תכונות: אומנם שֵם משפחתו לא נמסר (מתוך התחשבות באביו, משפטן אמיד), אך מסופר שהוא בן 32, רווק. בנעוריו העריץ את נַפוליאון וחלם על קַריֶירה צבאית שנקטעה לאחר ‘אי־הבנה’ עם איש כספים בעל קשרים עם שר־ההגנה. את תוכניתו להיות מהנדס־ממציא זנח, כשנוכח, שהעולם בזבזני ולא מדוייק. במתימטיקה הִגיע להישגים, אבל מאחר שמעריצים “סוס מירוץ גאוני” הוא מוותר על כוונתו להיות גאון ונוטל חופשה של שנה מן החיים. זו שנת 1913. אולריך חוזר לוינה, רוכש ומשפץ – במימון אביו – ארמון קטן מיושן. ארנקו נשדד בתגרה, הוא מתעניין במשפטו של הנגר הרוצח מוסברוגר ומשתדל בעבורו אצל הרוזן שטאלבורג, המוסר לו המלצה לרוזן ליינסדורף, שדירתו מתוארת במפורט, עד שהקורא בטוח, שאולריך יבקרו, אלא שהוא סר אל דודניתו, בעלת ‘סלון’ תרבותי כה נודע, שאפילו ד”ר ארנהיים, שיש חשש שהוא יהודי, בנו־יורשו של איל הפלדה הגרמני, מתאהב בה.


המִבצע המקביל

לפי בקשת אביו, אולריך נעשה מזכיר “המִבצע המקביל”, ארגון ההכנות ליובל ה70־ לשלטון הקיסר פראנץ־יוזף, שיחול בדצמבר 1918, בעוד חמש שנים, עניין דחוף ומעיק, כי בגרמניה השכנה כבר מכינים את יובל ה30־ של הקיסר וילהלם. לכאורה ליובל־שִ בעים, שיא עולם לאורך־שִלטון, אין לחשוש מיובל־שלושים שכיח, אך יובל וילהלם יחול שישה חודשים לפני יובל פראנץ־יוזף. לכן צץ הרעיון, להכריז ש־1918 כולה שנת יובל בקקניה ובעולם, שבו קקניה שואפת להיות סמל רוחני נעלה. ‘קקניה’ הוא כינוי לממלכה האוסטרו־הונגרית, לפי ראשי התיבות של ‘קיסרי־ומלכותי’ (k.&k.) שהיו שגורים במסמכים דאז.


הוויי ונשים

נראה אפוא שהרומן עוסק בהווי, באקלים החברתי־רוחני של בירת הממלכה ערב מִלחמת העולם, שעתידה להביא עליה כליה. באווירת ה’דֶקָדַנס' של ניווּן מעודן עוברות נשים אחדות בחיי הגיבור – זמרת הקאבּארֶה הזללנית ליאונה, החולמת על אביר שיקחנה למסעדות, בונה־דיאה המצועפת, שנעלבת, אם רומזים, שהיא בוגדת בבעלה, דיוטימה, האוהבת לדבר על רוחניות בניגוד לציוויליזָציה, רָשֶל הקטנה מגָליציה, המוקסמת על נקלה ממרכבות פרטיות וממשרת כושי בן־מלך, גרדה, בת יהודי, המאמינה בגרמניוּת הקמאית ובהַנְס סֶפּ. את קלריסה, שנשבעה להינשא לגאון ומתנזרת מבעלה, כדי להישאר פרס בעבורו, הִזכרנו?


אירוניה דרָמָטית

נעימתו של הרומן אירונית, בעיקר בחציו הראשון: ‘קקניה’ זו, שבה דנים בשליחותה ומכריזים, שאוסטריה האמיתית היא העולם, הרי הייתה עתידה לעבור מן העולם בדיוק במועד שנקבע ל’מִבצע המקביל'. זו האירוניה הדרָמָטית, שאנו טועמים, כשגיבור במחזה מדבר על עתידו, שלנו כבר ידוע. עם זאת יש בה גם אירוניה עצמית, שכן פרטים אחדים בחיי אולריך (גילו, לימודיו, מעמדו של אביו) תואמים את הביוגרפיה של המחבר: מוזיל צייר ברומן את דיוקן מולדתו ואת דיוקנו. אגב, גם בדמות ארנהיים, המשמש לאולריך ‘כפיל ניגודי’, ואשר עוצב חלקית לפי המודל של ד"ר ואלטר ראתֶנַאו, (יהודי, שׂר השיקום ושׂר החוץ בגרמניה, נרצח ב־1922) יש כנראה ‘חומר אישי’ של המחבר.


הסיבוכים בהמשך

אך אח"כ הדברים מסתבכים: דמויות שחשבנו שהן ‘חולפות’ מופיעות שוב בחוטי עלילה מצטלבים. ‘המִבצע המקביל’ משתלט על חיי הגיבורים ומקבל ממדי ענק, הסָטירה מחריפה ונהפכת למערכת סמלים מֶטאפיזית והגיבורים חדלים להיות נלעגים, מפני שהם פועלים ממצוקה פנימית של חיפוש משמעות לחיים.


קורות המחבר וסִפרו

‘האיש בלא תכונות’ היה רומן־חייו של מוזיל: ברישום רעיונות החל כבר ב־1904, ערך תוכניות והכתירו בשמות שונים, עד שמ־1924 ועד מותו (1942) כתב וליטש, בלא לסיים. החלק הראשון והשני, המוגשים כעת לקורא העברי, הופיעו ב־1930 בברלין. הכרך הבא יכלול את החלק השלישי, שנדפס ב־1933, ומבחר מפרקי העיזבון. המקור הגרמני מחזיק חמישה כרכים (2150 עמ'). מוזיל פרסם גם נובלות, שני מחזות ומסות. הוא ויתר על ‘סיכויים מזהירים’ לקַריירה צבאית ואקדמית (היה דוקטור לפילוסופיה ודחה הצעות למִשרות באוניברסיטאות) והתמסר לכתיבה. לאחר מִלחמת העולם הראשונה איבד את ירושתו באינפלָציה. הנאצים אסרו את ספריו. ידידים מעטים תמכו בו, והוא חי ומת בדחקות, בודד ונשכח. כעשר שנים אחרי מותו יצא הרומן בכרך אחד, לא מעט בזכות פעולתה של אלמנתו, ותורגם לשפות רבות. עם התרגום לאנגלית התעורר פולמוס על עריכת העיזבון ונוסדה ‘החברה הבינלאומית לרוברט מוזיל’, המוציאה כתב עת ועורכת סימפוזיונים על יצירתו. פרטים אלה ואחרים כלולים ב’הקדמת המתרגם', והקורא ימצא בה תאריכים חשובים בחיי מוזיל, איזכור יצירותיו והתרגומים לעברית, פרטים על העיזבון, אִפיון עלילת הרומן ורמזים, מה יהיה בהמשך.


מה אמרו המבקרים

באירופה עסקו רבים ברומן זה ואת תמצית דבריהם ניתן למצוא בלקסיקונים. הִגדירו את נושאו: “אינטלקטואל וינאי מבריק שאינו מסוגל לבחור בקַריירה מִקצועית” תוך ציון שהוא “סובייקטיבי, אך נמסר באינטלקטואליזם אובייקטיבי”. היללו את סגנונו התחבירי המורכב, המחפה על “חוסר הצורה” ו“הפְרַגמֶנטָריוּת”. מצאו בו “מסע־חיפוש רוחני” בעולם של ערכים שאיבדו את תוקפם. הדגישו, שמבוכת הגיבור מותנית בעולמו החברתי: מוזיל שואב מתחושת ההתמוטטות של עולם התרבות דאז, כמו רילקה, פְּרוּסט והאכּספּרֶסיוניסטים, ציינו שהוא מצייר את האי־סדרים בנפש היחיד והציבור, את הסטיות בתאוות הפרט, את האידיאולוגיות העקרות והמופרכות ואת הנטיות לאלימות ולפשע.


רומן־מסה

במקום לסווג את הרומן כ’חברתי' או ‘סָטירי’, עדיף לדעתי לאפיין אותו כ’רומן­מסה': מעשי הדמויות, תאורן, שיחותיהן ומחשבותיהן תופסים רק חלק קטן מדפיו. במקום אלה – נשמע קול המסַפר, שהרהוריו מלווים את המסופר. למשל: כשנמסר, שבבית הספר כתב אולריך חיבור על אהבת המולדת, מצטרפות לכך שורות רבות המונות את הקשיים של אהבת המולדת בחינוך האוסטרי בניגוד לזו שבארצות אחרות. רק לבסוף נודע, שאולריך לא סולק מבית הספר, מפני שהתקשו להחליט, אם יש בחיבורו נאצת המולדת או נאצת אלוהים.

המספר אוהב פָרָדוכְּסים: ליאונה “הייתה נטולת־רוח חיים עד כדי לגרות”, או:

לא, דיוטימה לא חשבה על משהו מסוים. וכיצד יכלה לעשות זאת! שום אדם המדבר על הדברים הגדולים והחשובים של העולם אינו סבור, שאלה קיימים באמת.


ויש הערות של סָטירה חברתית, כגון כשארנהיים משתדל ששיחתו לא תהיה מבריקה מדי “לבל יתגלה מוצאו הבורגני”. כן יש השוואות מפתיעות: “פתרונה של בעיה רוחנית דומה במידה רבה לניסיונותיו של כלב לעבור בדלת צרה, כשמקל בפיו.”


וההתרשמות הכללית?

מאחר שלמסַפר חכמת חיים, חן ומקוריות, הקריאה אינה מעייפת. גם מסתמנת התחושה, שמאחורי הנעימה המבודחת מסתתרת מצוקה פנימית של חיפוש משמעות בחיים, הן מצד הגיבור והן מצד המחבר, כפי שהוא מצטייר מתוך סִפרו.


והתרגום?

תִרגומו של אברהם כרמל נעים לקריאה. מאחר שהגרמנית ולשונו של מוזיל נוטות למשפטים ארוכים ומורכבים, ובהם צירופי מילים מקוריים יוצאי־דופן, הרי זה הישג מרשים, גם בהתחשב באורכו של הרומן, ובהיותו ‘קלאסי’, מה שמעמיס יתר אחריות לדיוק. כרמל אינו ממשיך את מסורת שלונסקי שהִרשימה בהברקות ובחידושים. הוא שואף לדיוק, תוך הגבהת־מה של הסגנון, כמקובל אצלנו, ומתרחק מדיבוריות. אך לעיתים הוא משתמש בניבים דיבוריים מובהקים: הילדים משחקים במשחק הקלפים ‘טמבל’ (199), בריונים ‘מתלבשים’ על בחורה (222), סוחרים ‘מחַשבּנים’ (231), מדובר על עַסקוּנה (287) ונערה מבקשת מאהובה שלא יברבר (408). לעיתים כרמל מוצא פתרונות יפים, כגון, כשהוא מתרגם modus conjunctivus כ“דרך השמא” (28, 30). במקרה זה ובאחרים הוא מעיר הערות שוליים, המועילות ליודעי גרמנית. כן הוא מוסיף הערות בֵאור ולעיתים אלו לא די מדויקות: פעם עשוי להשתמע, שהרמב"ם עסק בתיאולוגיה נוצרית (62), תקופת בידרמאייר מאופיינת בהתרוששות המעמד הבורגני, בעוד שהיה עדיף לציין, שמקור השם בדמות קָריקָטורה של אזרח תמים ומוגבל, ומכאן הייתה כינוי לסגנון בנייה וריהוט השואף לנוחיות שבפשטות. ולהסבר ‘דיוטימה’ (88) היה רצוי להוסיף, שבנוסף לרמיזה לאפלָטון, זה הכינוי שנתן המשורר הֶלדֶרלִין לאישה שאהב, שהייתה כבוּדה ונשואה, מה שמתאים ל’דיוטימה' שכאן. וההסבר, איזה חרק היא ‘ליבֶּלֶה’ היה מיותר, אילו נזקק כרמל לַשם העברי היפה ‘שַפּירית’ (234). אבל כל אלו זוטות. בכללותו הספר הישג מרשים, נכס לספרות ולתרגום העברי. מומלץ.


  1. בגרמנית שמו ‘מוזיל’.  ↩

המלצות קוראים
תגיות