רקע
ישראל אלירז
להיות או...

רק לאחר חודשיים או שלושה חודשים חש שגופו מתמעט ופניו אינם מלאים את פיסת הראי שבחדר הרחצה כתמיד ואצבעותיו מתבקעות מלחיצות ידיהם של בני השכונה (והלוא הוא היה הטוב שבין מפצחי כפות הידיים ומי היטיב ממנו לשמוט זרועות בתחרות המרפקים). נתקשה להסביר לעצמו מה הביאו לעקוב, לפתע, אחר בשרו ומידת זקירותן של עצמות לסתותיו. תמיהה זו לא הירפתה ממנו עד שהיא עצמה (התמיהה) הפכה למבשרת סיוט. גילח את פניו. החיוורון הרעיד את לחיו והסגיל את השפתיים. העביר על פניו אבן־מלח. בערה אחזה בעורו והוא טמן את פניו במגבת חמה. נזדקף בכל כוחו וראשו לא עמד בראי.

ירד אל מסבאתו של פיאמנטה ללגום כוסית עארק, לראות עיניים ולשמוע קולות, אלא שהשעה היתה מוקדמת והכל מקופל וכנוס היה באולם הקטן כעוף לילה רדום. בלוא שיכוון לדבר הקיף את הסמטאות הקטנות שהשמש החלה פותחתן, כשם שהקיפן שעה שהיו מדים וסמלים לגופו והוא הגבוה והמצוחצח שבאנשים שנזדמנו על דרכו. לולא הילדים שיצאו להשתין ולקלל היה משלים את סיורו ושב אל חדרו בהרגשת רווחה שהנה אף הבוקר לא נתרחשו דברים באיזור הנתון לפיקוחו ואין להבהיל את הממונים. פושט היה את מדיו ומקפיד לתלותם על הקיר ולהביט בהם כאדם הרואה מראות חדשים.

על גגות העץ־או־הפח הנמוכים ישבו חתולים והעבירו לשונות עקשניות על פרוותיהם. הוא הביט בהם מהופנט, אחר שלח בהם אבן והשיבם אל מאורותיהם. הצית סיגריה וסקר את הסמטאות המעוקלות והריקות מאדם. עווית אחזה בגרונו כמו ביקש להתייפח. נחיריו רטטו ושפתיו אמרו להתבקע ברעידתן.

עזוב את הממלכה האיזורית שלך ועלה לישון בטרם יגלו אותך, שינן אל עצמו. שב לחדרו ומיהר להגיף את הדלת, להסיר את בגדיו ולהיטמן בין הכסתות. הוא לא מצא דרך אחרת להכחיש באזני בתו את יציאתו בשעת בוקר מוקדמת זו. הוא יתאונן על מיחושי גרון או עורף, יאשים את מזג האויר המשתנה אף בעיצומו של הקיץ ויעצום את עיניו. בקי לא תוסיף להטרידו, שהרי יכריז באזניה כי שעת שינה נוספת תיטיב לעצמותיו המתרופפות והיא תחבוט בו את הדלת.

הכסתות עטפוהו בחמימות שהפשירה את גפיו. הוא פשט את רגליו למלוא ארכן. עפעפיו שנעצמו חסמו אף את הרהוריו החדשים על העת שהגיעה לתת את הדעת על הבית לאחר היטרדות בלתי פוסקת בחובות הציבור. הוקל לו שהוליך שולל את עצמו וידע בגניבת דעת קלה זו וכמו נשבה מתוכו רוח קרירה.

עתה, הוא שוב לא ייחס חשיבות כלשהי ללסתותיו המרובעות שזויותיהן קהו ולבשרו המתמעט בעורו. האשים את קיבתו שאינה מיטיבה לעכל כלפני שנים ושאין הוא להוט אחר אכילה גדושה. אתאושש, זיקף עצמו. באחד הבקרים הקרובים יחזור הכל כשהיה. אתרגל לכל. אלמד למצוא שמות חדשים להתרחשויות. הבעיות תפתרנה כמאליהן. רק אל לי להעלותן, לכפות עליהן את מצב הרוח המחורבן שלי. ועם זאת חשש ליום ששוב לא יכירהו איש. אמנם, תהליך זה הוא בלתי מתקבל על הדעת ותמיד יוותרו בו מיתווים שיעמידו את מכריו על זהותו; אך עליו להודות כי אין זה בלתי אפשרי לחלוטין. מה לך אות היכר נפלא מן השפם העבות, חשב. אחר ליחשש אל תוך כפות ידיו שעלו לכסות על פניו, שאף השפם מתמרט, אמנם לא בקצב מבהיל אך בתכיפות מתמדת שסופה להקריח את פרצופו.

התריסים נפתחו אל האור, הרעש עלה מן הבתים. הוא חשף את גופו והזיעה רחשה על איבריו.

שוב אינני אחראי לכל שיתרחש כאן. הכל יכול ללכת לכל השדים ולעלות באש. הממונים אינם יכולים להאשים אותי… אמר לעצמו משפשטוהו ממדיו וצחוק גדול קרע את גרונו.

צחק שעה ארוכה ולא הוקל לו. כל אותו יום רץ בסמטאות וחילק את גזירותיו האחרונות. בערב נפל אל מיטתו וגרונו ריק.

בקי לא ידעה אם פניו צוחקות.

חרבן עליהם אבא, אמרה.

בטח. חרבן עליהם. אני סיימתי.

כן, אתה סיימת. אל תתחיל לחזור עכשיו על כך שאתה סיימת. אז אתה לא סיימת.

מלה מוזרה. אף פעם לא השתמשתי במלה זו. אדם זקן לומד מלים חדשות. תלמד לומר את הדברים אחרת, זה הכל. אכין לך בקבוק חם.

אינני חולה, מחה ולא הגביה ראשו.

אינך צריך עדיין למות. הגביהה את רגליו וחלצה את הנעליים המסומרות.

עוד באותו ערב, כשישבו אל השולחן ושיחקו בקלפים ושערו המדובלל והאפור משוח בשמן, אמר, הם לקחו ממני הכל.

לא, רק את הכבוד המדומה שלך, אמרה ושלפה לו ז’וקר שצבעיו דהו.

אור החשמל היה לבן ופניו איבדו את יופים.

הוא איבד אותה (את בתו). הטיל קלפים. לא יכול היה עתה להעלות את הגורמים לכך. השחצנות העניקה לה יופי ממין מיוחד. גילוי לבה לא הותיר להם את השקרים הקטנים, את האהבות־ללא־סיבה, את השמחות המיותרות. לא נותרו להם שיחות־סרק שבין אב לבתו. קלפיו ניצחו ועיניה היו רכות מתמיד. האין זו שעה כשרה לומר לה שמכאן ולהבא עליהם… נשך את שפתיו.

בוקר אחד הביטה בקי באביה ונתחלחלה. באותה שעה הוא דמה בעיניה לאיש שהוציאו ממנו את כל קרביו וגופו נפל. הוא דעך פתאום, ללא כל סימני אזהרה מוקדמים.

עליו לרדת ולפגוש בשוטר הצעיר הממלא את מקומו, חשב. לאחוז בכתפו ולהדריכו בתפקידו החדש (הצית סיגריה, נתדשן בעשנה ויצא אל המחשבה שהיכתה ברקותיו כאל משימה חדשה התובעת את כל חושיו). עליו לנסח לו בבהירות את עקרונות הסדר והמשמעת שאין לוותר עליהם לעולם ועל דרכי הדיווח הנאותות ועל ההערות האישיות שראוי תמיד להוסיף על מנת לעורר את תשומת לבם של הממונים. אל לו להיות פקיד ממלא טפסים (כאן עליו לרוקק, טפו!) אלא משרת ציבור ואין זה דבר קל, חביבי, כל עיקר. עליו להזמינו אל ביתו, לספר לו את תולדותיו, אולי אף להציגו בפני בקי, להשאירם לעצמם, לברכם, לוותר על אחד החדרים, לצאת את השכונה, ללכת רחוק מכולם, לשלוח להם גלויות צבעוניות מדי חג…

תמונה 1.png

קבע בלבו לצאת את השכונה, לסובב בארץ, לרחוץ בחופים ולחזור עם הרבה שמש ואויר ולהיות הרחב והבריא שבין תושבי השכונה. טיול ממין זה יפרנסו בספורים ובחדשות שאיש ממבקריו של פיאמנטה לא יוכל להתחרות בו. אפשר שעליו לצאת ולחפש כל אותם שומרי־חוק ששילחום לביתם, לעקוב אחר מעשיהם, לקיים מפגשים חודשיים, שנתיים. ליזום פעולות צבוריות בעלות חשיבות לאומית, לכנס עתונאים, להכריז על מבצעים, לא ללכת לאיבוד, לא לוותר, לא להישכח. בכוחו עוד לפעול רבות, להוכיח לכל ולעצמו שלבני ששים ומעלה, ששירתו את הציבור במשך המוני שנים, נועד תפקיד ממדרגה ראשונה לעידודם של רגשי האחריות, ההגינות וכו'. יוכרז יום שומר־החוק הקשיש, ייכתבו מסכתות, יתכנסו עם ראש הממשלה, ישובו וילחצו את ידיהם ויחלקו סמלים…

המלים חנקו את גרונו, הן היו כבדות ומאיימות. ריבוי הפעלים גירה את גרונו כבכי. לו יכול היה לנסח את כל המחשבה האחרונה, הארוכה והמעודדת שפיעמה בו. במשפט אחד פשוט, כמו… (לא, הוא לא מצא), נוטה היה להאמין במימושה האפשרי.

איזה פטפוטים, ליאון תורג’מן, אמר פיאמנטה והגיש בקבוק לכוסו.

הגביה ליאון תורג’מן את אישוניו ופיאמנטה ברח מתוכם. לאחרונה לא יכלו לעמוד עוד זה בתוך עיני זה. הסודות היו גלויים ומיותרים. השניים, זקנים ככל שהיו, ידעו – כל שנותר להם הוא לפטפט, להתבדח על נשים, על שחקני כדורגל. לאחרונה, לא האמינו עוד איש ברעהו. לא נמצאה להם דרך אחרת לשמור על הידידות אלא בהולכת שולל הדדית. הם ידעו, באחד הבקרים, יפגשו זה בזה כזרים לכל דבר. האחד יבקש משקה והשני יסרב למכור לו ויטילנו אל החוץ.

הוא יצא אל המעיינות החמים ובשרו תסס במים. הרופא הממונה קרא בשמות מחלות שכבר שלחו בו סימנים. הוא ניסה למחות, להכריז על עברו, לספר משהו מעלילות שטרם באה העת להביאן ברבים, אלא שהרופא העלה אדים כמים ולא חזר בו, אם כי ניאות לנסח את אבחנותיו בפחות חומרה ובשפע גדול יותר של מלים. משחזר ליאון תורג’מן אל ביתו נוכח לדעת שגופו מתמעט ופניו אינם מלאים את פיסת הראי בחדר הרחצה ואצבעותיו מתבקעות מלחיצות הידיים.

אתה זוכר כשדפקנו את… אמר לפיאמנטה שהקריב בקבוק לכוסו.

את מי?

את הכובש הבר…

אתה מרבה לזכור, ליאון. התחל קצת לשכוח, שב והקריב בקבוק אל כוסו.

איך עושים זאת, איש? למה?

תשמור על עצמך. זה הכל, פרצוף… שום דבר לא חשוב כבר… שום דבר…

ליאון לא מצא מקום לכפות ידיו שרצו על השולחן הקטן. הרים ראשו וגילה על הקיר את פניו החומים של נשיא המדינה. בחלונות עברו ראשי אנשים וצואריהם המכוערים, המקומטים. הכל נראה לו מזויף, חסר תועלת.

בקי טרדה בו לסור אל הרופאים, לשאול בעצתם, להשליך לכל הרוחות את הגאוה האוכלת אותו כמחלה עצמה. להשליך את המדים לכל השדים ולנסות להיטהר מכל הטנופת הזאת שהוא שרוי בה וממאן לצאת מתוכה, שאחרת יפח את קרביו באחד הימים הלא־רחוקים. עיניו היו מתאפלות והוא לא יכול היה לחזור ולפרט בפניה את מעללי חייו בלוא שיעורר בה תיעוב מפורש. פטר עצמו כי אין הכאב הדק, הרופס לצד ענבלו ומעוררו מדי פעם לשיעול קל, סיבה מספקת להיפנות אל גופו. הן זו תואנה בלתי מספקת לחלוטין.

בשעת הארוחה היתה מגלה את השינויים המחריבים את אביה. הוא היה סוגר עצמו בהצלחה מעטה מדי, ואף אמרותיו המפולפלות, או הסטיות אל התרחשויות־של־מה־בכך לא מנעו בעד ההיחשפות. אם כי סנטרו עוד חזק היה ומפוצל בתקיפות, הרי הרטט שעלה מגרונו עיווהו בתנועה עצבנית ופניו הגלויים כמו הוכו בצלקת. היו יושבים ומביטים זה בזה, אוכלים זה את זה. הוא היה שולח בה, כמנהגו, את מחמאותיו הדהויות על טעמה המעולה של הארוחה והיא היתה פורמת לו חיוך. משביקשה להעלות את המדים באש עלו לחייו וירדו תפוחות שרירים, והוא רעד כל הערב כאחוז קדחת. הוא לא הצליח לסנוט בה על רעיונה, או לפרש את הרעד. רק למחרת, בארוחת הבוקר, הצדיק עצמו בשמירת המדים והברקתם המתמדת, שהרי את משרת האחראי על ההגרלות בנשף הצדקה של תזמורת המשטרה לא ייטיב לנהל איש מלבדו ואין הדעת נותנת שלא יוזמן אליה השנה. בקי הפטירה בהגבהת כתפיים, אל תתנצל, זקן. עשה כל מה שמתחשק לך, לכל הרוחות, לעשות. נשאר לי מעט כל כך לכבד בך.

משהוזמן, כמו ניעורו בו חיים סמויים שאיש לא ידע על קיומם. האיש נפרץ מחדש אל ההזדמנות שנפתחה לפניו, אולי בפעם האחרונה, וייחס חשיבות עצומה לתפקיד מפקח הגרלות. החל מתקין עצמו לאותו ערב בדקדקנות טכסית האופיינית לו. הוא ראה בהזמנה זו חיזוק עצום למעמד המכובד אליו הגיע, להכרה שאין לקיים את הנשף השנתי בהיעדרו. בקי ראתה את ההתעוררות שמילאה אותו צבע. הוא נסתפג בה עד לבלי הכר. קולו חזר לתקיפותו וידיו עשתו וביקעו את כפות הידיים שהושטו לקראתו. יכול היה עתה, ללא רתיעה, לחזור ולפרט את מקומו ומשמעות מעשיו.

הנשף היה קצר מבכל שנה אחרת. ההגרלה נכשלה שלא באשמתו. הכל הודו בחיוניותו של ליאון תורג’מן ולחצו את ידו. הוא עמד במדיו המגוהצים וחש בהתרוקנות גדולה ומאיימת. היה זה בפעם הראשונה בחייו בה חש עצמו כנהר המתדלדל אל תוך קרקעיתו. הוא נתקשה להתאושש אם כי ניפנה אל המשקאות ואף הפטיר בחוג הקטן שנזדמן אל תוכו בדיחה מפולפלת שעוררה רחישת התפעלות וטפיחות־על־שכם. הבהלה שאחזה ברקותיו כיערה את פניו. המבוכה קרעה את עורו והוא האשים בכל את השאננות שמילאתהו בימים האחרונים, את הבהילות שתפסה מקומו של הריכוז.

עד לשנה הבאה, ידע, יאומן מפקח הגרלות אחר. וודאי, הוא, ליאון תורג’מן, ייזכר, כך אישש עצמו, כמפקח ההגרלות הטוב ביותר, יקראו בשמו, יעלו משהו מהתבדחויותיו, אך שוב לא יעמוד במדיו על הבמה הזעירה ויכריז על הפתיחה ועל מספרי הזוכים ולא יביא בהמונים שנתכנסו את הצפייה להצלחה בגורל.

הוא הביט בכתלים שראוי לצבעם מחדש ובתעודות ההצטיינות החתומות במסגרות ובזכוכיות. ירד ממיטתו והניח עליהן את כפות ידיו כעל אבנים קרות ונתקשה לא מעט לחזור אל המאורעות, אל האנשים. הצבעוניות שבהן, האותיות המשורטטות יפה, ושמו המפוזר בחשיבות מובלטת, הצביעו על עולם רחוק.

ושוב ישבו השניים לארוחת בוקר. היו אלה השעות היחידות בהן הם נתנו דין וחשבון איש לרעהו בשיח או בשתיקה. בשאר שעות היום הם חיו את חייהם לעצמם כשני קווים מקבילים. ליאון לא היה מצר בעובדה זו שנתקבלה על דעתו, אם כי בשום־פנים לא ידע לקרוא בסיבות ההתרחשות (מה גם שמעולם לא טרח לעשות זאת). הוא חי את החוק והיא חייתה את החטא, היו אומרים השכנים. הוא היה מביט בדבריהם, למרות ההכללה המטעה שבהם, בלא זעם. הוא בגד באשתו (שמתה לפני שנים) ובקי בגדה בו והם חיו זה לצד זה בשקט, בלא קינטור, בלא רוע לב. היצרים פיעפעו בהם כעורקי ברזל באדמה, סמויים אך מחשלים. הוא היה אומר לה, שעה שהצעירים החליקו מחדרה לאחר חצות, רשאי הייתי לבקש שתכבדי אותי, בשם אלוהים. והיא היתה אומרת, אל תתחיל בזאת, איש. אל תתחיל בזאת, אבא. הא לא היה מוסיף דבר, אף לא נתכוון לפצח את פניהם של הצעירים.

יש להחליף את הוילונות, אמר ובצע את הלחם. אין מספיק אור בחדרים.

הסתיו קרב. זה הכל.

יש להחליף, אני אומר. הם מלאים אבק כמו… קיר. דיגש את המלה האחרונה על אף שזו נזדמנה לו בלוא שכיוון אליה כלל.

אם רצונך בכך.

אין זה נראה לך?

לא איכפת לי, אתה יודע. התרגלתי. גם אתה רוצה לצאת מהכלים. צא. עשה זאת עם הוילונות, או עם כל מה שעולה לך בראש ואל תחסוך בחמאה, בן־אדם.

את אומרת בדיוק מה שעולה לך בראש, אמר לא־במרירות.

אתה יודע שכן. וזה טוב. ויש לי ראש קטן. לא חייכה.

יכולת לומר את זה בדיוק אחרת, כמעט רטן.

איך אפשר, בחיי, לומר בדיוק אחרת? אתה מצחיק ויודע שאתה מצחיק.

אני יודע שאפשר. שאת יכולה. שאת (לעס לחם בחמאה ועיניו עמדו בריבה האדומה)… את תבחרי את הצבעים, הוסיף.

אתה נסוג בדרך לא מכובדת. לעסה לחם בחמאה.

יש לך טעם טוב, אני יודע, אף אם לא אמרתי לך זאת אף פעם. קולו שהודק הביא בה רתיעה. ליעלעה בגרונה.

תמיד אמרת זאת, אך מעולם לא התכוונת, לעזאזל, לכך. עזוב את זה. הנח לכל, בשם אלוהים.

היתה שהייה. הארוחה התקדמה בקצב מניח את הדעת. אחר אמר, הוילונות אינם רעיון טוב?

הוילונות רעיון מצוין. למה לא. ומה אחר כך?

איני יודע. אמצא משהו. אני יודע… יש לי מחשבות… הן באות… אני צריך לזמן כדי לברור מהן את ההגונות ביותר.

מעולם לא היית זהיר כל כך, לא נמנעה להעיר (שלא כהרגלה).

החלה מכנסת את הכלים אל הכיור הקטן.

לסוף אמר, הארוחה שלך מצוינת.

מתי תשכח לדבר? (הוא גיעגע צחוק כילד שצבטו בלחיו) אני מתכוונת למה שאני אומרת. קולה היה שקט.

את אחר־הצהרים בילה בהאזנה לשידור משחק הכדורגל ברדיו. הוא לא נתכוון להחמיץ את ההרפתקה הזאת שהיה שוצף עמה בכל דמו. היה עוצם עיניו, נסחף עם מקצבי המלים המהפנטות של הקריין ולא נמנע אף לקרוא קריאות עידוד או מחאה. אחר, במסבאתו של פיאמנטה, נרעש היה על אזלת היד (לעזאזל! לעזאזל, אני אומר לכם!) והעדר הקומב־בי־נ־צ־י־י־ה של הנבחרת המחור־ר־ר־… הוא קרא בשמותיהם של הבחורים והעיר הערות בפסקנות, ללא רחמים. נתקשה לסלוח להפסד שנראה לו אמנם כבלתי־נמנע אך לא כמוצדק. איש מבאי המסבאה הקטנה לא הסכים עמו הפעם וגילו לו, בשמחה חשופה, כי עירבב כמה משמות השחקנים ולא נטה לייחס חשיבות ראויה למבצעים הנפלאים במחצית הראשונה. ניסה ליאון להגן על סברותיו, להניח לפניהם את המגרש על השולחן הקטן ולהצביע על הכשלונות, על מקומות התורפה, אך חוג המאזינים ניפנה מעליו והוא עמד מול עיניו הטרוטות של פיאמנטה שאמר, הנח להם, ימח שמם. בטח, אמר ליאון. לשון הרע עולה כאן כמו עשן, הרכילות חשובה כאן כמו עארק… אמר פיאמנטה. אתה חושב, אמר ליאון ולא ידע למה כיוון האיש שמזג לו כוסית נוספת ומדוע נעזר, שלא כדרכו, בדימויים.

נפנה אל עתוני הערב וחיפש בהם ידיעות (שריר טורדני הקפיץ את כתפו השמאלית, כמו נשא משא כבד בדרך ארוכה מאוד והוא חבט בו מדי פעם). אף היום לא הוזכרה בהם פרישתו והוא נתקשה לתלות את הדבר ברשלנות, בתככים שניעורו נגדו, או בכפיית טובה. חימה לא עלתה בו. רעש בולדוזר שמוטט את החורבות מסביב הקל למחנק שאחז בגרונו ואיפשר לו לחזור אל משחק הכדורגל ולהגות בטעויותיו (עשן הסיגריה חדר אל ריאותיו ועורר בו שיעול מעיק). ידיעה בעתון היתה מהווה סיום מכובד. האנשים היו מצביעים עליו ואומרים, ליאון תורג’מן היה בעתון. גמרו איתו בכבוד, כמו משהו, באמת. אז היה מזמינם לכוסית, מצהיל עצמו ומשנה כל מנהגיו.

משניסה לרדת אל תוך אישוניהם גילה לתדהמתו שלא נותר בהם הפחד, או יראת הכבוד מפניו. עיניהם היו גדולות כשל סוסים ואיבריהם מושלכים ברישול. הוא לא יכול היה לנחש אם זהו הסימן היחיד להיעלמותה של הידידות ואם יש באות זה כדי לחזק סברתו. לפתע כמו לא מצא מקום לגופו. הוא נדמה על עצמו כמגושם ומיותר.

אויר הערב היטיב לריאותיו. צעדיו היו כבדים כתמיד. הילדים שלחו בו מבטי הערצה והוא נבר בשערותיהם. ריחם היה רע אך חמים וקרוב. הסמטאות אינן משתנות ומבתי־הכנסת עלו מזמורי תהלים גרוניים שלאחר תפילת ערבית.

הוא למד כאן לאהוב את האנשים המטולאים. זה לקח זמן. הרבה זמן. הוא ידע לכבד את חייהם, את צערם, את היעדרה של האהבה, את חוסר העניין הממלא את יומם, את האדישות הממתינה להם בגופה של האשה, בפיות הילדים, בגופות המתים של האבות הזקנים. הוא ידע את תולדותיהם. הוא קרא להם בשמות פרטיים וכמו פתח את גופם לגלות את האסון הטמון בהם. הם היו מאושרים בדרך מוזרה משלהם. השירים היו מעטים, השפה מקולקלת, התאוות מאופקות, נוחות להסבר.

האפרוריות השרבית חסמה אותו והוא חיפש אחר פתחים ועובדה זו גרמה שייראה בעיני עצמו מגוחך מתמיד. פגש בשומר־החוק הצעיר שסבב את סיבובו ושאלו, איך זה, בחור? אמר לו זה, איזור נגוע. ליאון הומך, מה פירוש? אמר הצעיר, הם שולחים לכל הרוחות את כל העולם ולא איכפת להם כלום. נלווה אליו ליאון והיסה את קולו שביקש להצטווח, אתה שומר־חוק צעיר ומבקש לראות בכול פשע ולהאמין שמקצועך הוא החשוב והמועיל ביותר לחברה, לא טוען שאין זה כך – – אדרבא – בטח שאדרבא… נתבלבל, פשט זרועותיו לאחוז בצעיר שלפניו אך אמר, גם אני… נתאווה להזדמנות לחזור על סיפוריו, אלא שהוסיף, זו רק דרך מוזרה מצדם להשתעשע. יש’ך דרך משלך לקרוא לדברים בשמות, אמר הצעיר ומפנה מעליו.

לפתע נתחוור לו כי מעולם לא היה שייך לשכונות אלה, כי יחסי הפחד או האיבה, הם שהעניקו לו כאן במשך השנים מקום ארעי. עתה, משירד מכבודו, שוב לא נותר מי שייפתח לקראתו. אזניו החלו קולטות קללות קנטרניות שנשלחו בו, או בדיחות שנימת הגסות לא אופקה בהן. שיניים נחשפו לעומתו ואצבעות נשלפו באותות גנאי.

ליאון לא ויתר על הידידות. עוד ניסה לפגוש בהם, לפתוח בבדיחה, בשאלות על הילדים, על הפרנסה, על ראש הממשלה. נתאמץ שלא לשנות בחיוכיו ובקולו כדי לא להביאם במבוכה. ואז היה מי שהטיל בו אבן, אחר שלח בו אגרוף. הוא לא התגונן, אף לא איים להביא את האינצידנט לידיעת החוק. חייך בשפה שמוטה, ביקש הסבר, חבט כתפיים, אמר להעיר את הידידות בקללה.

באחת הסמטאות פגעה בו קבוצת צעירים וקינטרה אותו. ביקש להגן על כבודו, כדרכו, אלא שהפעם התנפלו עליו, שברו כמה מעצמותיו ואף איימו להורגו.

עליך לצאת מכאן, אמרה בקי וקינחה את דמו.

לצאת, שאל. שפתיו רחשו ולא הוציאו קולות.

תפתח חנות קטנה של טבק. אשלח לך חלק מן המשכורת שלי… איש לא יוותר לך כאן (אצבעותיה אחזו בפניו). הם ציפו לכך שנים רבות. אתה יודע זאת, לעזאזל, אתה יודע…

ליאון לא הבין את דבריה.

בלילות הבאים, בתוך הקדחת שטילטלה את גופו, נתוודע לבדידות שבמשך שנים כה רבות הוא הסתירה מתחת למלים אחריות וכד'. הוא היה קשוב אל תוכו. איבריו השבורים העלו בו הקלה בדרך שהוא נתקשה להסבירה, וכל הסבר היה מביאו אל הפתעת־אימה. לאחר זמן כה רב, הוא שינן לעצמו, שוב אין הוא מצווה על הסדר ועל המידות. רשאי הוא להיהפך לפורק עול מתון כמותם.

ביקש לאחוז בידיה של בקי ולומר לה דברים שלא אמר מעולם, להפתיעה, להפתיע את עצמו, אלא שאנשים זרים מילאו את הבית, שתו משקאות, רקדו, שרו שירים חדשים ואמרו מלים שהוא נתקשה להבינן. אמר לבוא בין הצעירים ולהכריז באזניהם כי ליאון תורג’מן גמר עם החוק והם רשאים לגלגל עמו הכל, לספר לו את הסודות ולא להוליכו שולל בכבוד מדומה שכיבדוהו עד עתה על מנת שיסיר עינו מן הפשעים הקטנים או הגדולים שבוצעו בסמטאות. ליאון תורג’מן פשט את המדים ופשט את עצמו. האם הם יבינו? לא תהא זו מלאכה קלה לשכנעם והוא ייטרד להעלות להם נימוקים שלא באו בפיו מזה שלושים שנה. פחד מן הלעג, מן הכשלון. הוא לא רשאי היה לוותר על הגאווה שהתאימה לגופו כאיבריו. ידע כי עליו לוותר ולא ידע כיצד מוותרים ואין הולכים לאיבוד. לו היה קורע בסכין את אחד הגרונות היו הכל מבינים ומקבלים אותו אל עדתם כאחד אובד.

רעיונות טירוף אלה הזרימו בו דם חדש. הוא כמו ניעור לאפשרות להיהפך לאחר. נסתחרר מן ההזדמנות לצאת נגד החוק ושומריו, לשחק משחקים אסורים שעה שכל הכללים והסודות ידועים לו ואינו יכול אלא לנצח. יצא אל הסמטאות וסובב ברחובות השוק ולתדהמתו לא מצא מלים לקדם בהן את מודעיו. הכל איבד את ממדיו האמיתיים ונתדהה כאנשים על רציף רכבת מתרחק. לאחר כמה ימים סגור היה בתוך עצמו כשקט. מכאן ולהבא ציפה לאותה התבקעות שתחזירו, שונה־דמות, אל הסובב אותו.

נתלה בפניה של בקי והביט בהם שעה ארוכה. היא לא מיחתה וחשה באצבעות החזקות המצלקות את פניה. הוא גילה בהם את תחילת ההתנוולות. האבקות לא הצליחו למחות את הזמן העובר בה. אמר לה כי החליט להיהפך למתווך קרקעות. הוא שידע את החוק ייטיב להוליכו שולל לטובת הלקוחות שוודאי יתרבו וילכו. כך, ביום מן הימים, יעלה בידם לעקור מן השכונה המחורבנת הזאת אל השכונות החדשות, לשנות את הרהיטים, להחליף את הבגדים, להחליף את שמם…

בקי אמרה, אתה שיכור כמו שלא היית אף פעם אחרת בחייך.

הוא תקע את פיו אל תוך פניה וחשף את מלוא שיניו הצהובות והשיעול אחז בגרונו כאויב. היא נרתעה ממנו אחוזת עווית. פיו יבש. הביטה בו וראתה שגופו הצטנם, כמו נתון היה בבעירה מתמדת, אך על פניו מונח היה חיוך טוב. אמרה לאחוז בכף ידו, אלא שאז עלו שריקות הבחורים והיא ירדה אל גופות הגברים שחיכו לה.

הרגשת רווחה מזעזעת עלתה מתוכו והוא הביט בה לא בבהלה על אף שהוא הכירה זה עתה לראשונה. חש שאיבריו מחליפים תאיהם במהירות איומה ותהליכיו הסמויים של הגוף נפרשים אל האור כתמונת רנטגן.

ליאון תורג’מן שב לחדרו וישב למול תעודות ההצטיינות שיבשו לפתע כזרי פרחים.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48241 יצירות מאת 2693 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20637 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!