הבוקר נפרדתי מאמי ואמרתי לה, את נראית טוב יותר. האם יכולתי לנחש שזו תהיה השיחה האחרונה בינינו. שכך נסיים את כל המלים. בצהרים הזעיקו אותי אל הגוויה. את עיניה לא ראיתי עוד. היו לה עיניים שקופות כשאמרתי את נראית טוב יותר. (טוב יותר, ממה?) אני עמדתי בהן כמו ולד ברחם רירי. יכולתי לומר דברים מדויקים יותר לו ידעתי שזו שיחתנו האחרונה. אמרתי לאבי, שכבר היה לבוש בשחורים מגוהצים, אמא נראית טוב יותר מתמיד והוא אישר את הדבר ללא פליאה, ללא ריטון. לא חשד שמבקש אני להוליכו (להוליך עצמי) שולל. האם הוא ליגלג עלי? נדמה היה שאף זו דרך נאותה לנחמו. באותו ערב ידעתי כי שיחתי האחרונה עם אמי היתה המיותרת ביותר והטפשית ביותר שבחיי. מוטב היה לו הגשתי לה תרופה. אפשר שהיה בידי להצילה. לאחרונה, בחיפושי אחר עבודה, לא עקבתי אחר תרופותיה הרבות. עלול הייתי להרעילה. פגשתי שם אנשים רבים. אבא הציגני בפניהם ונזדקף. קרובים וקרובים־רחוקים ורחוקים־רחוקים. התפאר בי בקול חזק ושח להם שהוטלה עלי עבודה חשובה (מכדי לגלותה) ואחר חש עצמו נבוך וצפוד ומכוער כמעט. הכל אמרו לו, אמא אשה יקרה היתה והוא לא ויתר על הרעד עד שכתפיו נשברו ונתאחו כמין צפור־צעצוע. אני לחצתי ידיים יותר מבכל חיי. קרות, מלאות השתתפות בצער, טפשיות. בערב, בחדר הריק, שהפך עלי לפתע אולם, רציתי להיזכר באמא כשאני עוד ילד. תמיד כשרציתי בזאת היו עולות תמונות מליאות גשם. את אמי אבדתי, עכשיו יכול אני להכריז, בלוא שהיא תדע על כך. אבא אינו מבין הכרזה זו ומוחה על מבחר המלים ואני עייף מכדי לשכנעו, אם כי יפה לעשות זאת בשעה נמוכה זו שעל גבי הרצפה. לסוף אמרתי לאבי שכתפיו נשברו ולעולם שוב לא יוכל להתעופף מכאן. מוזר, אני אומר את הדברים והם נדמים להרבה יותר עצובים משהם באמת. מי אשם בדבר?
התשובות באות רק לאחר שבוע, הוא אמר.
אני הבטתי בו לראשונה בחיי כבקוסם גדול היודע הכל.
איני זוכר אם אמא נתבשרה לפני מותה בשליחות שקיבלתי על עצמי. איני יודע אם שמחה היתה לעבודה הנפלאה שהוטלה עלי. הייתי מחליק על פניה הרופסים בסמים שפיטמו את גופה ולוחש לה את המקצועות שנתאוויתי לעסוק בהם כמי שמעלה חלומות שלעולם לא יחלום. הייתי ילד לא לא־מוכשר, משום כך אי־היקלטותי בעבודות הרבות שנפניתי אליהן עורר דאגה בלבה. אני לא יכולתי אלא לשמוח לעובדה שעדיין לא נקבעה דרכי למשך כל חיי, אם כי לא אחת, בעיקר לאחר שירותי הצבאי, נתגנבה אף על לבי אותה דאגה שהקדירה את מראיה של אמה. אף אז הייתי פוטר עצמי בשנינה ואבא היה מכריז על אמונתו המליאה בכשרוני.
בימים שאצבעותיה עוד רקמו ציפות ומפיות לחלות־של־שבת, בחוטי תכלת וזהב, היתה מכסה אותי בעיניה ואומרת מלים שאיש לא ידע לאומרן כמותה. באותו בוקר שאמרתי לאמי, את נראית טוב יותר, אמרתי, נזדמנה לי מודעה בעתון. תכונותי כתכונות המבוקשות מן המועמד. וודאי לי שאקבל את התפקיד. אין כל סיבה שלא אצטיין בו. יכול הייתי להיות גאה באמירה זו שהיתה בה תודעה עצמית מפתיעה. אמא לא שינתה את פניה. אמא לא שינתה את פניה עוד לעולם. יכולתי לספר לה פרטים נוספים על המודעה הקטנה שפורסמה במדור שונות והייתי גורם לה לשיחה האחרונה להיות החשובה שבשיחות חיינו, אלא שהמוות כבר עמד מכל נקבוביותיה וחסמה בפני ואני דימיתי לראותה כאשה שנתאבקה בתכשירי יופי. היא נראתה טוב יותר מבכל פעם אחרת.
התבוננתי בתמונת פניו של האיש שצוויתי לעקוב אחריו. אבא הביט בפרופיל פני. גיליתי שאבא החליף את פניו והפך להיות זקן בהתאם לגילו ולצערו. הוא הביט בפני וניחש את מחשבותי ונשען על מקל אביו שהיה טמון בתחפושת הפורים שלי. מכאן ואילך נכנס אבא לכת האלמנים הזקנים ההולכים אל המוות באותה תחושת הקלה כאל בית השימוש. הייתי גונבו בעיני ואומר לעצמי, איפה הלך אבי החזק, איפה הלך אבי הגדול.
שבוע ימים הבטנו זה בפני זה. כמה יכולים לספר פניו השותקים של אדם מעל גבי נייר מבריק. ניחשתי את חייו ואת מעשיו על אף שלא נרמזתי בהם כלל. הבוס, אמר, למד את פניו ואני ירדתי אל תוכם כמי שיורד אל מערה שרק השתהות ממושכת פוקחת את עיניך אל כל הצפון בה. כמה שתיקתו של האיש סיפרה לי ואני חשפתי את המתקמץ בשפתיו והמתכווץ בעפעפי העינים הקטנות. מצחו היה פרוץ לפני כגוויה שלאחר המוות ואני מיציתי את כל מחשבותיו האפילות. בסופו של אותו שבוע גיליתי נקודת־חן מעל לגבי עינו הימנית שנתחמקה ממני במשך שעות רבות. אז ידעתי, מיפגש חי עם קרבני לא יהיה בו כדי להפתיעני כלל. אפגוש בו כאדם שפשטו את עורו ואת שקריו. אשב למולו ואכלא אותו במבטי.
אבא אמר לי, אתה משתעשע.
אני אמרתי לאבא, אתה מצחיק. יש משהו חשוב מזה?
אבא הכין ארוחות. אני כיבסתי את בגדינו. אבא החל מקטע את מודעות־ההשתתפות־בצער מן העתונים ומדביקן באחת ממחברותי הישנות ואני השבתי בגלויות תודה לרחוקים שלא עלו אלינו. עיסוק זה הביא לרגיעה לא־מעטה בינינו.
פיזרתי את תמונותיו של האיש שאת שמו לא ידעתי בכל החדרים. פגעתי בו עם כל הזזת ראש. פני עמדו בפניו וכולי בכולו. הוא מילא את הבית כריח פשתן התכריכים של אמא שלא הוברח בבשמיהן של כל הנשים שבאו לנחמנו. לאחר כמה ימים שוחחנו עליו כעל אחד מידידי הבית. ידענו לקרוא לבני משפחתו ולהכריז על דאגותיו. באחד הערבים אמרתי לעצמי, כך למדתי את פניה של אמי שמתה. עכשיו אני מכיל אותם בקרבי כמו חמצן בדמי. הנה מדוע השתיקות הארוכות בינינו, בערבי החורף, לא היו מביכות. ניטענו זה מזה כמצבורים של חשמל. אבא טוען שמחשבה זו היא נכונה והוא מעיד כי אמא קיימת למענו כבחייה ואין בעובדת מותה אלא לשנות פרט פורמאלי בביוגרפיה החברתית שלה. אז שאלתיו אם אין בדעתו לשוב ולשאת אשה שתכין את ארוחותיו ותכבס את בגדיו, והוא השיבנו בשלילה כמי שמוותר על עצמו.
דימיתי בנעורי לראות את העומד בינינו כבדידות, עתה יודע אני שלא היו שעות יפות לכולנו מאותן שעות שנשתקפנו זה בתוך זה. אמנם היינו עצובים, אך רק עתה מתחוור לי שלא היתה זו אלא התואנה היפה ביותר כדי לא לוותר על השעות הללו.
תחילה לא גיליתי קווי־ייחוד בפניו של בעל־התמונה עד שתמהתי באזניו של הבוס על הצורך לעקוב אחר פרצוף סתמי ממין זה. הוא הזהירנו מחולשת דעת זו. לסוף, גיליתי בדיוקן האפור את האשמה הגדולה שאם כי לא ידעתי עדיין לקרוא בשמה, הנה נתנה היא טעם להתעניינותי העצומה בתווי פניו ובגורל האנשים הנתונים בסכנה. ידעתי כי שליחותי היא לגלות את מלוא אשמתו, כי איני מקבל את משכורתי אלא כדי להרשיעו ועם ניסוח סעיפי האישום להביאו בפני השופט שיחרוץ את דינו לחובה.
הכרה זו מצאה את ראשית סימוכיה באפו התפוח, בנקבים שבלחייו ובברק אישוניו שלא יכלו להתפרש אלא כאותות זדוניים. עלי להודות כי עד שבאתי אל מחשבה זו עברו עלי השעות הקשות ביותר של חיי. לתדהמתי התחלתי מחבבו. אבי אמר, לאחר שבוע יתבהרו מחשבותיך. ואני אמרתי לאבי, הוא פרצוף סימפאטי. מעולם לא שנאתי אדם. אבי אמר לי, אינך מתבקש לשונאו אלא להרשיעו. אתה אדם טוב, אין כל צורך שתהפוך לאיש רע. נתקשיתי לסמוך על הבטחה זו. גיליתי במורד מצחו ובתנוחת אוזניו עדינות גברית שהזכירה לי כמה מידידי המעטים. על אף שפתיו החתומות נמצא לי בהן חיוך מרומז עד שביקשתי להניח עליו את שתי ידי. או־אז היה עלי לשנן לעצמי כי תכונתו המהותית של העוקב־הנבון היא החשדנות. הטלת הספק היא ראשית הדרך לגילויו של האשם. משמילאה אותי ההכרה שאין בעל התמונה מבקש אלא להוליך אותי שולל נפתח הפתח אל השנאה. אותו ערב לא יכולתי שלא להשתעשע למחשבה שאני משתנה, שאני הוא השליט בתכונותי, שבכוחי לעשות את עצמי בדרך שתפתיע את מכרי. אין כל בטחון שתהליך זה היה מפתיע את אמי. איני מבקש אלא להצטיין, שהרי אסור לי לאבד את האימון שרכשתי עם קבלת השליחות. איני יכול לעשות עתה כל שעולה בדעתי, אלא כל שניתן לצפות ממני כמוכשר שבין העוקבים. דומה שעלי לוותר על חולשותי ולהיתאם אל המסגרת שהותוותה לפני, וזו הועמדה סביבי בדייקנות מדהימה על־ידי הבוס שעיניו היו סמויות כמעט מאחורי זגוגיות עבות וכהות.
כל זאת הכרזתי באזני מינה שהופיעה בסוף אותו שבוע. היא (כמו) בדקה את המלים באצבעותיה הארוכות וציינה בסיפוק כי כושר ניסוחי משתפר לאין־ ערוך. היא צחקה את הצחוק המוציא תמיד את כל גופי לקראתה ואני הייתי המאושר בגברים העומדים לשאת את מינה לאשה ולהעמיד מתוכה שני בנים לעולם. אף אני נתתי לבי כי עיני מיטיבות להביט ומגלות בשיגרה ייחודים מפתיעים. הבטה חדשה זוֹ היה בה כדי לסחרר את ראשי. ברגעים אלה דומה שעמדתי מחדש על העולם. דומה שעמדתי על עולם חדש. אלמלא מינה שנכנעה לכל תאוותי הייתי נתקף בחולשת ההפתעה שכה יראתי ממנה.
בעיני, שהתאימו עצמן לתפקידו־של־עוקב, גיליתי את אבא שאיבריו רפו. הכל עובר דרכו ומפוררו כאבן־חול והרהיטים העתיקים שוב לא הסתירו את מחילות התולעים שבתוכם. מינה אמרה שעלי לשמור על עיני. היא שיננה אמת זו לאחר נישואינו כמי שמכריזה על אהבתה. אחר באו הילדים ואמרו לאבא שישמור על עיניו. או־אז הבחנתי בזרימת הצבעים הסמויה, בהתפרטות המתמדת של אלפי בני־גוונים ובמיליוני פירורי אור. עם עינים כאלה אתה רשאי להיות משורר, או מחבר של כתב האשמה המדויק ביותר. כך רואות החיות את הסכנה הקריבה אליהן, אמרתי. מינה הרצינה ואמרה, שאל לי להשתמש במשפטים שאיש מלבדי אינו מבינם. כך מאבדים אנשים את האימון אפשר לתת בהם. מינה צדקה. קבעתי בלבי לדבר במלים הנכונות ביותר וההכרחיות ביותר, שאז לא אתבלבל ואעורר יראת כבוד אל ההגיון העומד בכל מעשי. מינה ידעה שלא לבזבז את לשונה. ואני, עם עיני, עשיתי הכל כדי ללכת בדרכה ולצד גופה.
אני שיניתי את מינה מדי שבוע. כמה מיני מינה יש לי. המון. לא היא האשמה בדבר. אף לא העמדתיה על כך. לומר לה, אני אוהב אותך משמעו היה לעצור בהתפרטויותיה. לאחר תקופה מסוימת לא יכולתי לומר לה דברים אלא לגשש על בשרה כחשוּך־אור.
בחום הקיץ הנורא הזה היו פניו רוקדים אך הוא לא יכול היה להתחמק ממני. זו השנה החמישית שאנו יושבים כאן, בבית קפה קטן זה, איש בפינתו, ומביטים זה בזה. בשנים הקודמות לא רקדו פניו בחום, או, אולי, לא גיליתי ריקוד זה; עתה יכול אני אף להבחין במחזור דמו. אם אומר, אני שונא את הברנש הקטן הזה, שאיש מבאי בית־הקפה אינו חושד בו, לא אמרתי אלא ששליחותי סופה להצליח, ואם איעזר בחוות דעתו של הבוס ההולך ונסמא מאחורי זגוגיות משקפיו, הרי שתוך זמן קצר אצליח להעמיד לרשות הממונים את הנתונים ההכרחיים למשפטו. מפינתי הייתי טווה את כליאתו ומתמלא חירות שלא הכרתיה מעולם. לגמתי מן הקפה־בשמנת. ידעתי כמה איש זה תלוי בי. מוזר שלא באתי במבוכה עם הכרה זו. לגמתי תה־בחלב ואמרתי לעצמי, ראה, אין הוא יכול להסתיר מפניך דבר. לעזאזל, זה משהו. הכלבים המתולתלים עברו בינינו ואנו הנחנו ידיים על אותן פרוות.
אמא שמתה פינתה בי מקומה לברנש העומד למות. היא היתה עולה בי עם ידיה הקטנות והיתה מבריקה יותר מבכל פעם אחרת בילדותי. אבא נשאר לחיות בדירה הגדולה על קיצבה ממשלתית. אני הרביתי לשתות קפה בחמש השנים האחרונות ומוחי נצטלל נורא. בלילות רשמתי ביומני את פניו של האיש, את הליכותיו ואת בגדיו. היומנים נתערמו זה מעל זה ואני ציפיתי לעונת הסיכום שבוא תבוא. או־אז אביא אל הבוס את ספר־האשמה שאינו ניתן להיסתר אף על־ידי המושחת־או־המוכשר שבפרקליטים. כתיבה זו בשעת לילה מאוחרת, כשמינה וילדי האחד שולחים בי את נשימותיהם הישנות, היתה מתסיסה בי הרגשת אדנות שלא האמנתי מעולם כי היא מצויה בי. הדו"חות היומיים לממונים היו מדויקים ודומני אף מועילים.
אהבה מוזרה היתה לו לברנש הקטן לעניבות וכבר מניתי עשרות, מהן עשויות בד, מהן עשויות רפייה, או נייר משוח שעווה. עניבות צבעוניות, עניבות הנושאות תדפיסי נופים, או אף כתובות בלשונות זרות. אהבה תמהונית זו קיבלה את מלוא משמעותה על רקע שתי חליפות בלויות־כמעט שלא סרו מעל גופו. לאחר זמן גיליתי את אהבתו השנייה – נעליים בצבעים שונים. מהן רכוסות ומהן מכופתרות. עשויות עור, בד או פלסטיק. מקצתן מחודדות חרטום, ורובן מוגבהות עקב. הממונים הינחוני להעניק לפרטים אלה תשומת לב רבה ולגלות את סיבת השתנותן, או את חוקיות התחלפותן.
אז באה עונת השיגרה שמפניה כה הוזהרתי, שהרי באדישות מתקפלות כל אותות הבלייה של הכשלונות. ידענו כי צפייה מתמדת במטרה שאינה מרבה להתנועע מביאה לגיבושם של הרגלים מסוכנים ביותר לעוקב והיה עלינו לקדם עונה זו, שהיה בה כדי להרוס את כל הישגי שכבר זכו להערכה לא־מעטה. צלצולי הכנסיה הרוסית, או כותרות העתונים שהזהירו מפני שואה גרעינית, לא שינו את פני באי בית־הקפה. רקדניותיו המחוקות כמעט של דֶגא המשיכו להשתחוות מעל הקיר ונערת השירות פתרה תשבצים. בסוף אותו חודש, בשעת קבלת המשכורת, הופיעו רמזי־כאב בגבי ואני, מופתע עד לכלל שמחה מטורפת, ניסיתי להקשיב למשק החדש שאחז בריאתי השמאלית. מכאן ולהבא הייתי שב אל כאבי זה כאל התפכחות.
באחד הבקרים הצוננים של נובמבר שתינו קפה בהרבה חלב ואכלנו לחמניות חמות ומתוקות המנוקדות בכמון ריחני. הוא לא ניסה עוד להתחמק מעיני, כשם שהעז לא־אחת בשנות העיקוב הראשונות. הוא היה מאושר. לא יכולתי למצוא את מקורה של הווייה זו והייתי המום עד לעורר רחמים. נכון הוא שהלחמניות והשמנת בקפה היו טעימות מתמיד והזכירו לשנינו את הנופים המוארים שבילינו בהם בקיץ האחרון, אך לא יכולתי להשלות עצמי שהברנש הקטן מסוגל לגלות בטעמים קטנים אלה הנאה כה גדולה. אז אף הרהרתי, לעזאזל, אין הוא מפחד מפני.
עתה צריך הייתי להילחם על משרתי ולהבטיח בכל המלים המדויקות שנמצאו בי כי לא אתרשל יותר בשליחותי (וכי מעולם לא עשיתי זאת) ואל להם להוציא את המקרה הנידון מרשותי. נלחמתי על זכותי להאשימו ולהביא את כל השנים הללו לכלל סיום הולם את כבודי ואת תקוותיה של מינה. לא הטלנו ספק כי הצלחתי הראשונה הזאת סופה להעלותני בדרגות המקצועיות הרצויות, לקדם את מעמדי הכלכלי והיערכותי הציבורית. מינה לא הסתירה את התרגשותה בפני סיכויים אלה ושני הילדים לא פסקו מלראות בי את האדם החשוב ביותר בעולם. אבי אמר לי, בהתפעלות שהביאתהו עד לדמעות, כי מעולם לא נראיתי טוב יותר וכי הוא תמיד ידע שאגיע לאן שהגעתי ולאן עתיד אני להגיע. אבי, בדמעותיו, היה כה זקן עד שלא יכולתי לכעוס או לשמוח על הכרזותיו. הוא סיפר, בהרגשת הקלה שלא ידעתי לפרשה, כי לאחרונה שוב אינו מדבר עם אמא.
בלילות הגברתי את קצב כתיבת יומני והסקת המסקנות. מלחמותי עם הבוס נתרבו ולי לא נותרו נימוקים כדי להצדיק את המשכת פעולתי. ומשהיבטתי בעיניו של הברנש הקטן, ואז ישבנו כמעט סמוכים זה לזה באולם הקטן (בגן כבר ירדו גשמים), גיליתי בהן סיפוק לגלגני.
באותו ערב אמרתי למינה, מוזר אך נדמה לי שאני שוכח את מטרת תפקידי. היא צחקה לדברי כלבדיחה ואני נצרבתי לצחוקה זה. היא שיננה לי כל אותו ערב את מהות אשמותיו של האיש, את דרך פעולתי עד הנה ואת הצורך לכתוב בסוף־שבוע־זה את כתב האישום שהרי היומנים כבר מלאים את הארון. היא הבטיחה לעזור לי בכול ולא לבלבל אותי יותר באהבתה.
בחצות אמרתי למינה, בואי נצא. היא הביטה בי כבחיה זרה, שהרי מאז נישואינו לא הזמנתיה לצאת בחצות. היא נתחמקה בהזכירה את הילדים הישנים. אמרתי למינה, אבא ישמור עליהם. היא אחזה בידי ואמרה, הם שומרים על אבא.
הרחוב היה שקט ומבריק בגשם. גופה הרך הלך לצדי. לאור הפנסים הלבנים ראיתי את מיתווה פניה שהיה הערב יפה וריחני. שפתיה הכהות נפשקו מדי פעם כמו אמרה דברים או מילאה עצמה באויר הצונן. שערה השמוט האריך את פניה. זמן רב כל כך שלא הסתכלתי בה. אמנם, מדי פעם הבחנתי כי צבעים עוברים בשערותיה המשנות מדי פעם את תנוחתן. באחד הימים אף שינתה את צבע ציפורני רגליה, אך לא ידעתי לייחס לתמורות אלה חשיבות כשם שמינה לא ניסתה לפרש את מעברי לסיגריות זולות יותר. ייסרתי עצמי כי צריך הייתי להניח הכל ולצאת עמה לטיול ממושך, להוליכה בעקבות נסיעותיו של הברנש הקטן, שניסה לצאת אל נופי הארץ השונים, אך לא הצליח מעולם להתחמק בתוך היופי שהיה חוסם את עיני וגרוני.
גשם דק ירד. גשם ירושלמי דק וקפוא־כמעט.
התחלתי, מינה אני אוהב אותך, אך היא עיכבה בעדי ופניה נסגרו על פני. היא שאלה, מה מעיק עליך ואני לא ביקשתי להתחמק מתשובות. לפתע מצאנו זמן לשאלות ותשובות. ישבנו על ספסל רטוב. מינה ביקשה שאזדרז. אולי אבא נתעורר וזקוק לתרופות. גופה היה רך ודבריה היו קשים.
אמרתי למינה, כי יש בה דבר־מה שהיה מצוי אף באמי וידעתי שאין בדברי כל אמת. אחר הוספתי דברים על מזג האויר, על הכאב הרופס בגבי שסופו לגבור באחד הימים עד שיהיה הכרח לעקור את ריאתי.
היא נתקשתה להבין מדוע אני נזקק להקדמה כה ארוכה להכרזה שנראתה בעיני כה חשובה עד ליציאה־אל־החוץ במזג האויר שהחל סוער. אמרתי למינה, שזה טפשי, שיכולתי לומר לה הכל בבית, במיטה.
לא איכפת לך שהילדים ישמעו?
בטח שלא איכפת לי שהילדים ישמעו.
במיטה אמרתי למינה, לאחרונה נדמה לי, מותק, כי הוא עוקב אחרי. כי הוא נצטווה לעקוב אחרי על־ידי אותו משרד.
מינה אמרה, אתה מטורף. עליך לצאת לנופש ממושך.
אחזתי בשדיה החמים ולחשתי, אף הוא כותב וודאי את יומניו ושולח דו"חות על דרכי התנהגותי.
מינה נשתחררה מכל אצבעותי ואמרה, אבל מדוע? אתה אינך אשם.
וודאי שלא. מה לך סיבה טובה מזו.
כמה אתה טפש וזאת עליך לגלות לי בחצות.
ידעתי שמינה לא תבין לדברי. היא כה צחקה עד שנתעורר אבי ואמר, שחקו בשקט, ילדים. אתה תעוררו את הילדים. אז, לראשונה, גיליתי בעיניו של הברנש הקטן את השנאה אלי. אז התחלתי להשקיע מאמצים גדולים יותר בפיענוח התנהגויותיו על מנת להקדימו במסירת כתב־האישום. מלחמתי בו, שלקתה לאחרונה באדישות־מה, למרות הכאב שנתעצם, הפכה, לתדהמתי, להתגוננות עצמית מלווה פחדים. עתה שוב לא ידעתי בביטחה אם אני כולאו בעיקובי, או הברנש הקטן כולא אותי בשנאתו. לא יכולתי לפרש לעצמי מדוע אין הוא נמלט מפני, או מדוע אין הוא ניגש אלי ומביך אותי בשאלותיו או בהצעת סיגריה. או־אז הייתי מזדקף ומוותר על כל אותן שנים ומגלה לו את אסונו ומוצא בו את האדם היחיד שיכול להבין למצוקתי. מיפגש ממין זה יכול היה להקנות לי את ידידי־הטוב־שבחיי, או להביא אותי לכלל טירוף. לא חסתי עתה להוקיעו כמושחת שביצורים. שוב לא טרחתי לאמת את כל קביעותי, אלא להגיסן ולנסחן במלים הבוטות ביותר ובסגנון המדויק ביותר שטיפחתי. מינה שהציצה ברשימות הסיכום אמרה, אתה מתעב אותו. אין צורך להכריז על כך. היא ניסחה מספר קטעים מחדש והביאה בהם שקט רשמי. על גבי היא הניחה בקבוקים חמים ואת הילדים היא שלחה אל אמה שבעיר האחרת.
משהבוס שאל לחיוורון פני אמרתי לו, אבי מת. הוא תמה שלא קרא על כך בעתונים, שאחרת היה טורח לנחם אותי ולהשתתף בצערי. אני הבטחתיו כי ביקשנו לקיים קבורה משפחתית שקטה כדי להימנע מכל צער מיותר. הבוס (אמר שהוא מבין אותי יפה, שאף הוא היה נוהג כך לגבי אביו לו הכירו) העניק לי שבוע חופש. שבוע זה חייב היה להיות תקופת־סיכום לכל הפרטים שמיציתי ממיפגשי ומעיקובי. אבי אז רק חלה, אלא שידענו כי מותו קרוב. הוא לא יצא מחדרו ולא היתה כל סיבה שהשקר יבוא ברבים. אבי לא רגז על דברי לבוס. משסיפרתי לו על כך, נראה היה לו כי אני מתחיל לטפח בי את התכונות הרצויות לעוקב מוכשר המבקש לעלות בדרגות המקצועיות. לא אדע אם הבטתי אז באבי בעיניים שבהכרת תודה, או בעינים כעוסות. לא יכולתי להבין מדוע אין אבי מופתע מהתנהגות בנו. מינה אמרה, אין מה להיות מופתע. אתה שכזה. בערבים הוא קרא בדו"חות ואף הציע מספר הצעות שהפתיעוני בצלילותן.
לאחר החגים שינו בבית הקפה את צבעי הסיד והעלו ריפוד חדש ועליז על המושבים. נדמה היה בעיני כי מתרבים כאן הלקוחות ובעלי הבית החדשים מביטים עלינו בעין רעה. אפשר שהזכרנו להם את הבעלים הקודמים, או אפשר שבגדינו היו מרופטים מדי. שערו של הברנש הקטן החל מאפיר ומתמרט ופניו בישרו את השנים החולפות. נערת השירות החדשה לא מיהרה למלא את בקשותינו והקפה היה פושר ותפל. לא נקראנו אל הטלפונים שיועדו לנו והכלבים המתולתלים לא הותרו לגשת אלינו. יכולתי, אמנם, לסור אל בעל המקום הקרח ולהעמידו על מלוא חשיבותי ולאלצו לסייעני בשם החוק, מעשה ממין זה אף היה משעשעני לא מעט ומשיב לי את כבודי, אך מן הנמנע היה לעשות פומבי לשליחותי. עם זאת ידעתי כי לא נותרו לי אלא ימים ספורים ושליחותי הראשונה תסתיים.
אתה מוציאו להורג, אמר לי אבי.
אתה עם ההומור שלך, אמרתי לאבי. משיצאה מינה את החדר הוספתי, היתה זו הפעם הראשונה בחיי שהוטל עלי לגרום לדבר־מה.
כולנו הולכים כך שולל.
ביקשתי למחות על דבריו והוא נתחזק ואמר, ואתה מסוחרר מן האחריות. קולו היה רחוק כמו לא מן העולם הזה.
מה זאת אחריות? ומה אעשה משיוצא להורג?
כל אותו ערב השקיתי את אבי בתרופות. גופו התמעט והוקל כגופו של ילד. אמא היתה עד שעתה האחרונה כבדה ומליאה ואמיתית יותר. זקני שלא גולח העניק לי סבר מבוגר ומבהיל.
מינה החלה מדפיסה את כתב האשמה במכונת כתיבה. הילדים שלחו גלויות מצוירות. בעיר נתרבו התיירים ותזמורת הנוער העירונית ניגנה בגנים הציבוריים. הכל החלו מכינים עצמם ליום העצמאות שיהיה הפעם מלא בלונים צבעוניים וסרטים של־כחול־לבן.
כבר ניתלו דגלים על עמודי החשמל. כבר נמתחו פיסות נייר צבעוניות בזיגזגים מעל לרחובות. גאוה לאומית עמדה כדם בפניהם של העוברים ושבים. אז ירד הברנש הקטן, שנתהדר היום בלבושו מתמיד, מן המדרכה ונדרס. לעולם לא אדע אם היתה זו תוצאה של חוסר זהירות שאנו כה מצווים להילחם נגדה, או ביצועו של צוו בית־הדין. אמנם, מחשבה אחרונה זו היה בה כדי להפוך את הממונים עלי כאחראים אף על הכח המבצע ואני נתקשיתי מאוד במציאת סימוכין לדבר.
מינה אמרה, מדוע לא לראות בזאת סוף באנאלי כמו בסרט גרוע, או בסיפור שלא נמצא לו פתרון. לא יכולתי להסתייג מהנחתה. הוא נמחץ למוות ואני ראיתי את מעיו.
שאלתי את מינה, מי מהתל במי? והיא לא הבינה אל שאלתי וארזה את מזוודותינו. ואולי הבינה ואני לא הבנתי את תשובתה, לך תתקלח, חם היום.
שקעתי באמבטית קצף ריחנית והכאב ששב ונעור בגבי הועם כאור שנותנים עליו אהיל. הברנש הקטן היה עתה זערורי ורחוק כבתמונות־מחזור של בית־ספר. באֵד, שנצטבר בחלל, עמד גופה האדום. אמרה, ניסע אל הילדים ונבלה יחד את יום העצמאות על שפת הים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.