א.    🔗

בבואתו עמדה בשמשה הלילית. מכוניות שעברו בהר שלחו בה את פנסיהן. היא נתבהקה כסופי החלומות, כאצבעות בשמש. הוא הביט בה.

עמידה זו, שלאחר ארוחת הערב, היתה תמיד תמהונית וחסרת כל הסבר. הוא ידע זאת. ידיעה זו עצמה גרמה לו תענוג אוילי. לו היתה האשה שואלת לסיבת עמידתו, היה מוציא קול וידיים וחוזר אל בדיקת המאזנים; אלא שהיא לא נתכוונה מעולם להביכו (מדוע?) ונסגרה, באור הוואנגוכי, על תשבציה. כקוץ צבעוני.

הוא לא היה רשאי לצאת מגדרו ולהכריז כי הלילך כבר מנץ. הוא גילה את הריחות כמעיין. וודאי אין רע באמירה – לילה נאה ועוד נכונה לנו תקופה יפה לגשמים הראשונים, אך הוא אמר, שבוע אחד של שקט ובדיקת המאזנים תסתיים.

אמירה סתמית זו אין בה כל עוול אף לא לאחר ארוחת הערב. מילותיה מעטות, ברורות ונעדרות כל סינוט. אמירה מדויקת, מקצועית־משהו. אמנם ניתן לגלות בה מידה מסוימת של הערכה עצמית מלווה משובה קלה, אך אין להעלות על הדעת שיש בה נימה קונדסית, או מעין הולכת שולל. לא תמיד עלה בידו לנסח אמירה מהוקצעת ממין זה. הוא חש עתה (בצדק) בגאוה לא־מעטה. בבואתו עמדה בשמשה הלילית. הוא הביט בה.

בחצות עלו זיקוקין די־נור מאחורי ההר כבימי החג הלאומי. הוא הביט בהם כבאותות מעולם אחר. אמר, שבוע אחד של שקט ובדיקת המאזנים תסתיים.

מדוע לא תפנה לביתה של אמא, אמרה האשה.

החדר היה מלא עשן סיגריות ופניה לא נראו לו. אמר לפתוח את החלונות לאויר והיא מיחתה מפני הרוח שתפזר את דפי התשבצים. 

לאחר שעה האירו הזיקוקין את פניה. הם (הפנים) היו חגיגיים ומבותרים. חילופי האורות הצבעוניים העניקו לה סבר של רופא אליל המכין עצמו להשבעות. בשתיים לאחר חצות שרו נערים־צופים (הגביע הוא שלנו), בקול אחר חבטו את מרצפת הרחוב בצעד קצוב.

צחוקה עלה בעשן כעפיפון צבעוני. הוא עקב אחריו בחרדת דאגה.

היא נפלה מן המדרגות לפני עשר שנים, גונן על גירסתו ואצבעותיו גיששו אל ערפה.

אף לא יותר מזה.

מה פירוש, לא יותר מזה?

איו צורך להתנפץ לרסיסים.

עשר מדרגות…

כן. עשר מדרגות, שילחה בו סנטר קנטרני. אצבעותיו גילו עורף קר, נוקשה ושרירני.

והיא היתה אז בת שמונים או יותר, אמר בלא שצירף מחאה לקולו.

עתה חיו פניה ארוכים מאוד, צהובים, שקופים עד קרקעיתם. הוא עיסה את עורפה ובא אל כתפיה המעוגלות ברכותן. היא לא מיחתה. חום דק ולוהב זמזם בקצות אצבעותיו. זיקוקי די־נור פתאום לפתע… סינן מבין שיניו.

מעולם לא ידעה לקרוא בקולו את ההיתול או את פזרון הדעת שהוא ניחן בו כנמשים שעל לחיו. היא נתקשתה לתת בו סימנים, או לגלות בו סימנים שיעידו על מעברי מזגו. היא פיזרה בו את אהבתה בלא לתת את הדעת על תגובותיו. הוא, שעמד על תכונה זו, היה מגלה עניין בעצם משחקי האהבה הקפריזיים שגירוהו בפתיעתם.

בתחילת כל חודש היה מניח את המשכורת על השולחן כגולת קסמים והשניים היו אז צופים בה, מעלים תקוות למשך חודש שלם. אהיל החשמל היה אז נמוך מעליהם וידידותי. באור החזק היו חותכים זה את זה ומגלים זה את זה, בשובבות מאופקת. מגלגלים את החלומות בין גופותיהם כפטפוטי אהבה. צובטים אצבעות אלו באלו כמו ביקשו להכריז על שייכותם. הגיפופים חיו מתונים, סולדים־משהו, והוא היה עחר עמה בפתרון התשבצים, בחיפוש עירני (באנציקלופדיות ובלקסיקונים) אחר שמות נדירים של צמחים, מנהיגים, חיות ופלאי העולם. היו מצליבים מלים, מחפשים תואמות, מניחים אות לצד אות כבתרי עוף. באותן שעות למד להכיר בחשיבותה העצומה של האות הפותחת מלה, הרומזת לעצמה, או למלה האחרת היוצאת מטבורה או מסופה. המלים נשתלחו זו מתוך זו כאיבריה של מפלצת.

מוזר שחשבתי כי אמא מתה, תיוותוו צורות על השמשה.

זה קורה.

זה לא קרה לי מעולם.

הבטחון שנתלווה למלים אלה היה בו כדי לנחמו. נחץ דיבורו הביאו לכלל אימון בעצמו. קור השמשה זרם מקצות אצבעותיו אל תוך כתפיו וחרץ בו חריץ.

שוב קרב אליה וחיפש את עיניה. האורות שמאחורי ההר העלו בהן שלהבות צבעוניות.

איני יודע היכן היא גרה עתה.

התקשר עם לשכת הכתובות בעיריה.

הודי, זה מוזר למדי. מה עלי לשאול?

היכן הבית בו נולדתי.

קרביו געו כלשמע בדיחה. כאב נתבשר לו בגעייה זו.

האשה הוסיפה, הפקידים באותה לשכה מצפים לשאלות המצחיקות ביותר שבעולם. מאומנים יפה לשרת את הלקוחות. מרבים לשאול שם לכתובותיהם של אותם שמתו, או לאלה שטרם נולדו.

אך יתכן שיצאה מאותו בית, אמר.

לא יתכן, הרי שברה את שתי רגליה כשנפלה מן המדרגות.

רבוגו של עולם, אמר. את בטוחה?

קצת קשה להדרדר בגילה בלא לרסק משהו.

ואני לא ידעתי על כך דבר.

אתה מכיר מלה בת ארבע אותיות שפירושה גבור?

הוא חזר אל הגליונות המשובצים ורץ על המספרים ושפתיו חישבו ברחישה את עשרות הפריטים שהעלו בכתב־יד ממושמע ותחום בקווקווים אדומים וירוקים. הניסוח המדוקדק, שאינו משתמע לשני פנים, החזירו מן ההיטרדות הקלה שהוטל לתוכה. הניח כפות ידיו על עמודות האקטיב והפאסיב והן טפחו כלמגע בצק חם. ביקש לסכם את הטורים ונכפפה אליו האשה ואמרה, יש לך קשרים מצויינים עם המוסד לזקנים שבשכונה היוונית.

את מתכוונת להסגיר את אמא לידיהם?

אתה מנסח זאת כפשע.

לא… אבל ביקשתי לומר –

הם יהיו אסירי תודה לעזור לאדם שעזר עמהם לתקן את המאזנים השנתיים. עליך רק לתת להם את ההזדמנות.

שלחה אצבע אל תוך אזנו וראשו נמלא רעש ים, אחר בא בו הבית הישן. שקט כהה דישנו כפוחלץ בקש. אמר לשלוף את אצבעה אלא שהאשה כבר לא עמדה לצידו וריח שצבעו חום שב להזכירו בבית אמא. משחזר אל הגליונות המשובצים גילה שגיאות שהממוהו. עליו יהיה לחזור ולסכם את החשבונות. החל מנשקה בשפתיים קרות ואומר, בשעה זו עיניך כמעט צהובות.

אתה אומר זאת יפה (בקולה לא נותרה ההתגרות).

מדוע?

הזיקוקין אינם באים לחדר זה.

כמה פשוט, הוציא קול.

 

ב.    🔗

המפגש היה קצר. השמש עמדה מאחורי מרפסות הברזל הקטנות שניתלו על קירות האבן שבסמטה ועציצי ההרדוף הריחניים. הם זיהו איש את רעהו בצבע עיניהם שלא דהה, באצבעותיהם שנעקמו אלו על גבי אלו. קולותיהם פשוטים ולידם תנועות מאופקות. מכאן ולהבא יבואו הימים השקטים, חשב. מול דלת העץ הישנה אכולת התולעים (כלחם), אמר, ראוי לי ליפול על כתפיה הקטנות של אמי ואולי לנשקה. משנפתחה הדלת אל אמו והרהיטים השכוחים, אמר, באתי להיעזר בספריו של אבא.

האשה הזעירה הביטה בו כאל חלון מואר בבית גדול. ליטפה את כף ידו ואמרה, הם מאובקים מזה עשרים שנה.

הוציא קול כמי שמבקש לנער מעליו את האשמה המוטחת בו. אף היא הוציאה קול כמי שאומר, אין בזה כל רע.

בפרוזדור שתקרתו מקומרת וריחות ישנים בו כסודות בבאר, אמר לה, אשתהה יומיים שלושה, זה הכל. לא אטרידך.

יומיים שלושה אינם זמן רב, או זמן קצר.

חייב הייתי להודיעך בבואי, אני יודע.

לא, אינני מופתעת עוד.

(הוא גילה שומה כהה על נחירה ושער עולה מתוכה).

את הארוחות אוכל בחוץ.

כרצונך. המאכלים לא נשתנו כאן. לא חיבבת אותם מעולם.

הייתי טפש ומפונק. הם היו נפלאים.

עכשיו יכול היה ליפול על כתפיה שנתחדדו מתחת לסודרה העבה. עכשיו יכול היה לגעות בבכי. ידע, שהייה נוספת וכל טכסי הפגישות יהיו מיותרים, בלתי אפשריים עוד. תהיה זו הזדמנות שהוחמצה למצוא מחדש את ידידותה של האשה הזקנה. הכתפיים נרעדו והוא לא העֵז להקיפן. הישישה שלחה בו ציוצי־צחוק־או־בכי. הוא הלך בעקבותיה והמסדרון היה ארוך ומתון מאד. היתה מדדה על רגליה שנתרסקו כמי שמבקש עם כל צעד להמריא אך צונח. המזוזות על הדלתות היו גדולות וממורטות והאשה הגביהה עצמה אליהן מדי פעם.

אתה תמצא הכל כשם שהשארת. לא היה מספיק זמן כדי לשנות או להשתנות. משנעלמה באחד החדרים עמד לפני תמונת אביו. חריוני זבובים ויתושים עיוותו את מיתווה פניו. הוא נראה לו רך משהיה. יכול היה להעביר אצבע על כתפו ולומר, אבא. מה שיכולים לעשות חריוני זבובים ויתושים לאבא, הרהר אל עצמו. לאחר שעה באה הישישה והעבירה מטלית על שמשת התמונה ומוציאה את פני האב מתוך צואתם של החרקים.

בארוחת הערב ישב מול הזקנה וטרח לשחזר את אמו כאתר היסטורי. ידיה הקטנות מתמיד פיררו את הלחם ושלפו בזריזות ילדותית חמאה או זיתים. בעיניה ריצדו אור ופשטות והוא נזכר בעיניה הצהובות של ת. (אשתו). וודאי פותרת תשבצים. אמא יכולה היתה לפתור תשבצים ולחיות את השנים שנותרו לה בשעשועי חידות. הביט בה ללא מבוכה וקבע כי ראשה צמק ועצמות לחייה שלופות יפה מתחת לעור פניה השקוף והוורוד. גדילי שיער לבן שמוטים מבין פריפות מטפחתה. חתולה עברה בחדר והזקנה אמרה לה דברים.

ארוחה מצוינת, לחש.

לא, מעולם לא נהגת לשבח את ארוחותיך. אל תודה.

הרגל, אמר. משהתחלתי אוכל במסעדות, בקיוסקים, אצל אשתי – התחתנת.

אני מצטער…

אני יודעת, שמה ת. המודעה נזדמנה לי בעתונים.

ארוחה מצוינת, ביקש להמלט.

אמרתי שזה מוזר לשבח.

משעה שהתחלתי אוכל במסעדות…

מדוע לא פירסמת את שמה המלא? עצמה עיניה ואחר צחקה־או־בכתה.

שב אל הספרים וידיו טבעו באבק ובעיפוש העתיק. הזקנה לא התירה לו לפתוח חלון לאור או לרוח.

שעה ארוכה סיפר לה על עבודתו בעריכת מאזני החברה והגשתם אל משרדי הממשלה על פי החוק ועל הצורך להיעזר מדי־פעם בחידושי הנהלת־ החשבונות המצויים בספריו של אבא. האם סיפרה לו על כאביה, על הכתפיים המתחדדות, על חלומותיה. על המוות לא דיברה. אתה אינך מופיע בחלומות. הוא מחה, כמו דימה לשמוע בקביעה זו קינטור. אחר שב וסיפר על אפשרות התקדמותו בחברה אם יצליח, תוך שבוע, לסיים בהצלחה את המאזנים.

שולי הדפים מלאים היו הערות והן שיבשו את מידת התרכזותו. מנהג מגונה זה של אביו עורר בו את חמתו, אם כי הוא לא ניסה למצות את כל זעמו. הוא גילה בפני אמו גבשושיות ומהמורות. כמותן מצויות על הירח כשהוא במילואו.

לאחר שעה ארוכה נינער, איכפת לך שאעשן?

לא, אמרה הזקנה, אדרבא. אף אז לא התירה לפתוח את החלון.

היא ישבה למולו ופתחה את כל נקבובי עורה לעשן ונתדשנה באיש הצעיר. היא לא רחבה, מְמדיה איבדו גמישותם. דומה שהיתה אסירת תודה לאיש שכתב לפניה מספרים וקיווקוו באדום־ירוק ודיפדף בספרי בעלה והביא אל החדר (לא הפתעה) פעילות. השורות הארוכות, שמילאו את הגליונות המשובצים, עוררו בה פליאה ונוטה היתה להתמכר לתרשימים שנצטרפו בעיניה לכלל מבוך מעורר תסיסה מסתורית. אישוניה רדפו אחר המשבצות ונתעלזו לשחק משחק חדש זה. קולות עלו ממנה, אך איבריה קפאו ללא תנועה.

לולא ריח עז ומגרה של יושן, או שתן, שעלה מהגוש המצומרר הישוב בדממה ועוקב אחר ריצת צפורניו, רשאי היה אף להיהנות מן ההנאה שהעמיקה

את קמטיה לצד שפתיה שנבלעו אל תוך פיה והותירו סנטר מעוקם וזקור.

דלקת הפרקים עדיין…

לא.

היתה זו תמיד דלקת הפרקים ש… לא הגביה קולו עם שניסה להגן על סברתו.

אגזמה חמורה שאכלה את הבשר ועכשיו את העצמות.

עיניו היו אדומות כמי שעֵד לאסון המתרחש מאחורי כותל.

אמרה לו. אתה תצחק לי, אך חשבתי שכבר מַתָּ.

נתנה כפות ידיה על לחיו והן רחשו כנייר בחום. הוא לא ניסוט ממקומו, אם כי קור עז ביקע את גרגרתו. אני לא אצחק לך.

מוזר שאינני מעוררת בך גיחוך שחשבתי כל זאת.

זה קורה.

חייב היה לקנות מנורת חשמל שאורה חזק יותר אלא שהשעה כבר היתה מאוחרת מאוד והחנויות הוגפו בכל השכונה. כאב צורב נתפשט על מצחו כרטייה. שב והצית סיגריה.

שאל, כיצד מַתִּי?

איני יכולה לזכור זאת. וודאי במלחמה.

באיזו?

איני יכולה לזכור זאת. לא זאת.

חייך לעברה והיא הוסיפה כמו ביקשה לפייסו, היו כמה.

אני יודע. צריך הייתי לשלוח לך גלויות ברכה לראש־השנה.

לא צריך היית לעשות דבר, אמרה וידה פירפרה בכיס שמלתה.

לאחר שעה ארוכה שלתה ממחטה ומחתה את אפה שרטט וסמק. נטלה ספר תפילה וחחלה קוראת בו קולות עד שנרדמה. הוא לא יכול היה להיזכר אם זה היה מנהגה כל השנים. לאחר שעה של שקט נטרד במחשבה, מה לעשות בגופתה. אז באה החתולה הצהובה וטיפסה על ברכיה ונרדמה על ספר התפילה. פתח את החלון כדי שלא תיחנק הישישה בשנתה.

הצית שני גפרורים ומצא את דרכו אל חדר השינה הקטן. ריח אטום ורע עמד בחלל. הוא מיהר ופרץ את החלון היחיד שנפנה אל שני עצי אורן הגדלים בחצר. התקרה נמוכה ובנתירה קלה יכול היה להגיע אל המקום שנתאווה להגיע אליו, בכמיהה עצומה כל כך, כל ימי ילדותו. המיטה היתה צרה וקצרה. כיסויה דל ומאובק מאוד. אל החדר, כך דומה היה עליו, נאספו הרהיטים שנפגמו, כלי מטבח שנתבקעו ותמונות אביו הרבות שמילאו תמיד את הבית.

בחצות באה רוח והביאה עמה את ריחות הגינות שבשכונה והוא יכול היה (לתדהמתו) לקרוא (לסירוגין) בשמות בעלי הגינות ובשמות הפרחים. גופו נצטמצם לממדי המיטה וכפות ידיו נשמטו אל בין פרצופי אביו שבתמונות. נתקשה להסביר לעצמו מדוע סולק אביו מן הקירות ומתי ירד מגדולתו בבית שבנה במו־ידיו. הוא לא יכול היה להיזכר עתה אם אביו גבה־קומה היה או נמוך מידות.

 

ג.    🔗

הבוקר נתבשר ברעשים. יצא אל הסמטה ועמד ברחוב חדש שבתיו גבוהים ומתוכם עולות צווחות נשים, ילדים, או מוסיקה לא מרוסנת של מקלטי רדיו מזרחיים. בתי ילדותו לא היו עוד והלובן המזוהם של אבני השיש סבבוהו כמעיל מטורפים. רק עתה שינן לעצמו, לעזאזל, צריך הייתי לחשוב על עשרים שנה שעברו גם כאן. הביט בזקנה שביתה נשתמר כמותה ותמה אם היא יודעת את העולם העומד מאחורי חלונותיה. הגיף את כל התריסים. אור הבוקר נחרץ והקולות נתרחקו. האטים את החריצים והדליק אור. הזקנה הביטה בו כבשומרי הסדר העירוני.

משמצא את “תורת המספרים, הסיפרה והסימן” לפרופיסור תיאופיל ריקנר, מצא שקט סמיך שאין לחצותו אלא לבוא בו ולשקוע מתוך איבוד כל הסובב אותך. מזה שנים שהוא תר אחר הספר. נתגלגל בספריות העיר ולא מצאו. אף שלח בקשות אל בתי הוצאה גדולים שבחוץ לארץ ולא נענה על ידיהם. עכשיו שנזדמן זה לידו אחזו כמי שמגביה ילד שאבד. עולמם הקוסם של צירופי מספרים, של התחברויות חשבוניות, פערו לפניו קרקס פלאים, שהרי אין לך גדול וחשוב מאותו פרופיסור לכל אדם המבקש להטיל סדר במפעלים. המאזנים, כך שנה האיש ודבריו ריפדו את קרביו במוך ריחני, הם תמונות הרנטגן של הגוף הכלכלי, הם שקופיות האמת של האורגן האינדוסטריאלי, הם…  הרחישה שהמלים עוררו בו מנעה בעדו מלרדת אל מלוא משמעותן. אמר לעצמו, יפה אם אצרף מוטו מ“תורת המספרים, הסיפרה והסימן” אל ראש המאזנים של חברת ויינשל ובניו בע"מ. החוק אינו אוסר זאת. אפשר ותקדים זה יתקבל בסבר פנים יפות.

או־אז, באו הערות אביו. קטנות, קנטרניות ומרושעות. בדיו חומה העומדת בפני הזמן והעש ביקש אביו לקעקע את כל קביעותיו של הפרופיסור שהוא (הבן) מוכן היה לכוף את ראשו למולו ולקרוא בשמו מתוך הודייה ואימון. המשפטים היפים והעמוקים קועקעו בניב גס, בהערה שחצנית, ברמז שעורר בצעיר כעס ובחילה. תחילה אמר בלבו לבטל את הזקן הממורמר שכילה ימיו בהשמטת עולמו של הפרופיסור, אלא ככל שעיין בהערות, שביקשו להעמיד שיטה נוגדת לחלוטין לשיטה המפורסמת והנערצת של תיאופיל ריקנר הדגול, נתפענחה לו אט־אט השנאה שהוא רחש לזקן, אם כי לא יכול היה להבין מדוע נטרד הזקן לעשות מה שעשה, ואם בטוח היה באמיתו מדוע לא טרח לעשות פומבי להשקפתו.

רעיון אחרון זה נראה לו מטורף מכדי שראוי היה להתעמק בו. היתכן לחלוק על אותה אישיות שהביאה את רואי החשבון אל תחומם של אנשי המדע. אל האמנות המדויקת? כל נסיון ממין זה לא רק שנידון לכשלון בתוקף צרות המוחין שבו, אלא שיש בו משום יציאה שחצנית נגד המעמד שזכו לו אנשים רבים כל כך המבקשים להביא לעולמנו סדר ומשמעת.

הגביה את עיניו אל תמונת אביו היחידה שנותרה במרכז הקיר אלא שחריוני הרמשים שהוטלו בה כל אותו לילה והאור שהצליף במאוזן על השמשה, מחו את פני האיש העיקש.

רק לפנות ערב מששב אור החשמל הכהה להכאיב לעיניו (לא סלח לעצמו שנשתכח ממנו לקנות נורת חשמל גדולה יותר) אמר לעצמו, לשנוא את אבי פירושו לפרסם את הערותיו על הפרופיסור תיאופיל ריקנר. הרעיון הביא בו צהלה כה גדולה עד שהזקנה המנומנמת פקחה עיניים חומות למלוא לחייה.

אני עומד לפרסם את שמו של אבא בעולם.

הזקנה לא ניטלטלה ממקומה ונתכוונה לעצום את פניה.

הוא קם אל ידיה וחזר על דבריו ואחר הוסיף, אבא יריבו הגדול של הפרופיסור תיאופיל ריקנר, את מבינה מה פירוש הדבר?

האם משום כך הוא יתפרסם?

אבא מבקש למצוא קשר בין המוסר החברתי והמספר.

רק משום כך?

את עייפה מכדי להצטרף לשמחתי.

האם אתה שמח?

את אדישה מכדי להאמין, או לרצות, שאבא יתפרסם בגלל הפטפוטים המחוצפים והקנטרניים שהוא פיזר במשך שנים בספר הבלוי הזה (כפות ידיו הכילו עתה את כל קומץ פניה), ספר זה יקעקע את כל עולמו של אותו תיאופיל ריקנר. האין זה נפלא לחשוב אחרת, לומר את הדברים בדרך הפחות מתקבלת על הדעת, במלים המוזרות והמוטעות ביותר, בצירופים הלא־ניתנים להסתבר, להביא בהלה בין רואי החשבון הקטנים. אין לך מחזה מגוחך בעולם, בחיי, מרואי־חשבון מבוהלים. אין לי צל של ספק כי העולם ייזעק להגן על אותו ריקנר.

הוא הגיע עד לתמונת אביו והניח שתי ידיו על מסגרת הפיתוחין הגדולח כמו ביקש להעלות את אביו ולחלצו מתוך הקיר.

הוא לא ידע מתי קולו הלגלגני והתהוי הפך מלא עוז כהימנון לאביו השנוא עליו. לאחר הכרזתו, שנתכוונה מראשיתה להטיל חרפה על אותו זקן, כמו נזדקף לעובדה שהוא בנו של האיש המעז להרוס את הפרופיסור המכובד, אצבעותיו רצו בחלל כדי לגלות היכן היה אותו מעבר שהוא לא נתן אליו את לבו.

הנה תרומתו של בעלך למדע, לקידמה האנושית… מילא את מחצית גופו אויר והיסה עצמו.

טרם אכלת את ארוחת הערב. קולה היה דק, חסר גוון.

המוסר ההברתי הוא סוג של משמעת שהמדע לא יוכל להוכיח נחיצותו לעולם. את שומעת? כך הוא מעיר! אבא!

האין זו שטות, שאלה.

איזה סיום נאצל.

יש לך דרך משלך ללגלג עליו.

אבא אמר את דבריו בדרך משלו (הוא משכה אל מיטתה כדי שלא תתנמנם על כסאה. החתולה הצהובה נשתרעה על כפות ידיה ככסיית פרווה), זוכרת, אמא, כששחקתי את האציל בתיאטרון בית הספר. אבא היה מאושר. ימים רבים דיברתי בלשון נאה־נאה ובקומה זקופה ובהגבהת יד ובפיזור אצבעות. לאחר זמן הייתי כמו־אציל שירד מנכסיו, או כמו־אציל שבניו נטשו אותו לאחר ששדדוהו, או כמו־אדם שחלם שהוא כמו־אציל. יכולתי להיות שחקן באיזה תיאטרון. אין בארץ להקה של נודדים. אין בירושלים יותר כמו־אצילים. שכאלה מתו כולם בתחילת המאה.

חזר ושקע בהערות החומות והלך אחר מראי־המקומות שסימן האב. המלים הבוטות ביקשו לעטות סבר מדעי ולהוליך שולל את המעיין. התיעוב אל האיש שאמר לנסח את הדברים המדוייקים של הפרופיסור במלים ולא במספרים גבר וביצבץ מתוכו כזיעה. התיעוב היה קרוב להערצה. העליצות היתה קרובה להפליא לזעם. זה הביא בו מבוכה והמבוכה היא שהרגיעתהו. טען עצמו במעיל הגדול ויצא למצוא תא טלפונים.

 

ד.    🔗

אתה?

כן, אני. מזה רבע שעה שאני מנסה להתקשר איתך.

האם אני צריכה להגיד משהו נחמד שצילצלת?

מעולם לא אמרתי לך מה שעליך לומר. הצית סיגריה והביט אל החוץ שלא נראה לו. גופו מילא את התא.

לאחר שהות שמע, טפשי לשתוק, מה! (הוא שתק) לא צילצלת כדי לשתוק.

כן, אמר. לא.

הוא שתה את קובעת כוס התרעלה מבלי להניד עפעף, אמרה.

מי?

אני שואלת.

מה פירוש?

זה חסר לי. איני יכולה לתאר לעצמי מי היה אותו פרצוף.

ה־הה! מה האות הראשונה?

השד יודע, אך היא האות האחרונה של… רגע – שלוש למטה – מידת אורך קדומה.

איני יכול להתרכז.

זה בגלל הרבע שעה שצילצלת, מה!

תמר…

דברתי עם אדריכל פנים. קולה היה קצוב ונודף סיגריות קנט. הקניטה ארבה תמיד שעה שחסכה במיליה.

עם…?

צריכה הייתי להתייעץ איתך, אני יודעת.

לא, אינני אומר זאת.

אבל ביקשתי להפתיע אותך והנה – טוב שיהיה כך לכל ה – קירות מתקלפים, הוילונות כבר מצחיקים כל כך, מעוררים אתה־יודע־מה כמו אצל… להפתיע אותך –

תמר!

איני יודעת מדוע, בשם –

אני מצטער.

אל תעשה זאת. אין זה חשוב, אמרתי. אשלח אותו לכל השדים. אני חוזרת ואומרת…

אמרתי שאני מצטער.

השד יודע מדוע ביקשתי –

אני באמת…

באמת להפתיע אותך (פנס החשמל שבתא האיר את כפות ידיו והן נראו לו עתה ענקיות וזוהרות. הוא לא ידע היכן להטמינן. האם אפשר להטמינן?) אתח מכיר את החולשה שלי.

“לתת לך הרגשה של בית”.

בדיוק. לתת לך –

“הרגשה של בית”. אתה יודע את החולשה שלי –

“לתת לך הרגשה של בית”. (עכשיו ביקש לצחוק. קשיי הקליטה הביאו בו, משום מה, הקלה. הגביה קולו) שמעת מה שאמרתי?

אל תצעק. דיברתי על החולשה המטופשת והילדותית שלי.

אמרת שהוא שתה את קובעת כוס התרעלה מבלי…

אין זה חשוב. כבר לא חשוב. 

אבל זה פשוט.

אני המצאתי את זה. אין טיפוס שכזה.

יש. תני לי רק להיזכר בו.

אמרתי שאין זה משנה. באמת.

מתחיל בסמ"ך. זה יתכן?

האם מישהו שומע אותך?

שומע? למה?

אתה מגוחך ונודף זיעה. איני רוצה שישמעו שאתה מפטפט ככה – לא – שאתה מפטפט ככה!

אני לבד. כאן לבד, בחוץ.

אז למה אתה משתטה כמו – משתטה – כמו מי שמבקש לעשות משהו בטוב לבו – מה עם הטלפון המחורבן הזה – אני אומרת. לעשות משהו עם… בטוב לבו!

רבונו של עולם, מה אמרתי?

כאילו אתה יוצא מדעתך לעזור למישהו לפתור תשבץ.

אני יכול כמו כלום לומר לך שזה עם התרעלה…

אתה מקלקל את העברית שלך.

זה משום שאני רוצה…

דבר לאט, אחרת איני מזהה אותך.

אני מדבר כרגיל. כרגיל בהחלט.

מעולם לא אמרת קודם כרגיל בהחלט.

אז עכשיו אני אומר כרגיל בהחלט וזה בהחלט –

יש לך קול שאינו מזכיר את גופך.

למה את מתכוונת?

לכלום. שאני זורקת את הוילונות המצחיקים ומכניסה משהו צבעוני־כזה אפילו אם אתה יושב על הראש.

אני מכיר את החולשה שלך.

הדלק סיגריה (הוא הצית לעצמו סיגריה נוספת) כן, כך, עכשיו לך לישון.

זה היה סוקרטס, אני בטוח כמו –

על מה אתה מדבר?

שלוש למטה מידת אורך קדומה, את אומרת…

אמרתי לך ללכת לישון. אתה חיוור. חזור אל שבוע השקט שלך. עלי עוד להתקשר עם אדריכל הפנים.

תמר, את נראית טוב (הוא שאל עצמו מהו עתה צבע צפרני רגליה).

הו, אל תתחיל בזאת, אני משביעה אותך. כן, שמעתי. כן, זאת היתה נשיקה.

כן, כן, אני צוחקת, כי זה מצחיק. לא, הטלפון הנורא – הזה – – –

בחוץ עמד האויר זקוף וגבוה כעצים. אין לכבות את אור החשמל הצהוב בתא טלפונים (מדוע?) כמו את האור בבתי השימוש הציבוריים. היה צריך לספר לה כיצד גילה את אביו ועל הדרך נח יוביל את אמו למוסד שבשכונה היוונית.

 

ה.    🔗

החתולה הצהובה נהמה כמו הוטלה בגשם. היא לא השלימה עם שכיבתו של הזר במיטה הסמוכה למיטת בעלת הבית. הצעיר, שלא עלה בדעתו לגהור לילה נוסף על אותה מיטה בחדר הקטן, ולשלוח כפות ידיים בין פרצופי אביו, הביט באמו שהיתה מחייכת תמיד בשבתה וגומת חן נינקבת בלחיה השמאלית. עכשיו נתקשה לכנות את עיוות קמטיה חיוך. העששית הקטנה שעל השידה הנמוכה החריבה את פניה והותירה בהם מהמורות.

שכב במיטת אביו והירהר בספרו של פרופיסור תיאופיל ריקנר ואחר הצית סיגריה והתיז את העשן בחתולה שנצטמררה למולו וחשפה לו את עיניה כסכינים קטנות. לא הירהר מה טעם לא מכרה אמו את מיטת אביו שמת לפני עשרים שנה. פטר עצמו, סתם יראה היא מן המרחב ולא הוציאה את הרהיטים. היא נלחמת באבק הממלא את הבית כמו לא עמדו סביב לו קירות. עליו היה לשאול, ליחש אל תוך עצמו, לרגליה שנתרסקו בנפילה מן המדרגות.

משמיעך את הסיגריה נתחלפה לו אמו נתמר ותמר באדריכל הפנים שהיה מעוטף בוילונות צבעוניים וראשו קרח ומחודד. השמיט את הוילונות לצדדין ונתגלה לו שלט ענק שהכריז על ויינשל ובניו בע"מ. מילא עצמו אויר ונתערבלו המראות כמו שיבר קליידוסקופ. החל מתעסק במאזנים, אלא שתוך כדי כך נתברר לו שהוא מתקן את מאזני המוסד לזקנים שבמושבה היוונית ועוזר לבעלים להוליך שולל את משרדי הממשלה. שיבר קליידוסקופ נוסף כילד שהראוהו מה שלא ביקש לראות.

ראוי היה לו להעיר את הישישה הזעירה ולגלגל עמה אודות המוסד, דייריו הנכבדים, הארוחות החמות היפות לעיכול, הרופאים המזומנים בבנין בכל עת, הצבע הלבן, החום המופיע שם מוקדם מבכל חלק אחר שבעיר. בשעה זו היא תאמין לדבריו, הם יישמעו לה פשוטים וידידותיים. אתן במזוודתך המלצה. הם ישמחו לעזור לאדם שעזר להם להוליך שולל את המשרדים הממשלתיים. עלי לתת להם רק הזדמנות. את אמו של האדם החשוב ביותר לתקציבו של המוסד. תארי לעצמך – כן, זהו בנך (נתן כפות ידיו על גרונה). שיחקתי אציל – אבל אני רואה־חשבונות מדופלם… איזו מלה מצחיקה כמו רואה־כוכבים מדופלם… וודאי שאני אוהב את תמר. היא עושה הכל כדי לתת לי הרגשה של בית. כך היא מנסחת את אהבתה. מצחיק, מדוע אני מבקש לשכנע אותך… מכאן אין רואים את הזיקוקין.

בחצות ניעורה הזקנה ופניו הסגורים והמגולחים של האיש הצעיר הזכירו לה שלולית. שעה ארוכה חלפה עד שנזכרה בבואו ובדבריו על בעלה. לא יכולה חיתה להסביר לעצמה מדוע אין היא משמיעה לו דברים יפים. מדוע אין היא מסייעת לו לחזור הביתה, אל המיטה הקטנה, אל התקרות הגבוהות. עליה לתת לו את בגדיו החמים של הזקן שאבזמיהם מבריקים והם נודפים נפתלין. למחר תארוז את כל ביתה אל תוך מזוודת העור הבלויה ותצא אל האנשים הדומים לה, אל החדרים המלאים בני אדם מונמכים וריחות שקטים. המעבר יהיה קשה כמעבר בין העונות. אז יבואו העתונים המצויירים, הקולות והצבעים העזים. ספורי הבדים יהפכו להיות חיוניים כתרופות.

מן הקומה שמעליה ירדו בה דברי זימה מאונפפים וחמימים. אמרה, מעולם אין אנשי הקומה העליונה ישנים. יודעת היתה להאזין לחבטות ההדדיות, לצחקוקים, לשתיקה האיומה. לאחר שעה ארוכה מאוד נרדמה הקומה העליונה. הצעיר, גם הוא, ישן כבתמונות הקטנות (ששוליהן זהב) שבאלבום המשפחתי.

היא משכה עצמה עד לגרונו ואצבעותיה הבחינו בטבעות הבשר הנשלפות זו מתוך זו אל תוך פניו. היא לפתתן בכל כוחותיה אך גרונו היה קשה כעורף.