רקע
ישראל אלירז
בריחות
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מסדה; 1964

רק למחרת נפתחה רחל הורן אל הנוף כמי שהוצנח אל ארץ קסמים. סרבה להילוות אל הטיולים המאורגנים של הפנסיון ויצאה יחידה אל חורשות האורנים הדקים. כאן, לראשונה בחייה, מלאה עד לשכרון בריח המחטים הירוקים או בשלכת המחטים שפרשה לרגליה שטיח רקוב, עמוק וחום. ההשתהות בתוך הדממה כשעיניה מוצפות בכחול ובירוק מילאה אותה בבדידות צבעונית שהיא לא ידעה על קיומה מעולם. לאחר ימים מספר כבר הבחינה בקשת הגוונים המתפרטים בצבעי הכחול והירוק שבחורשות. חשבה, כמה החורשות צבעוניות ועליזות ואיש אינו יודע.

לפקיד הקבלה אמרה, מזג האויר מבשר עונה טובה.

אמר הפקיד, כן, מזג האויר מבשר וכו'.

אני מצפה להרבה מעונה זו.

אם אני מבין את גברתי…

אתה רשאי לומר, הכל מצפים להרבה מעונה זו. זה מספיק בהחלט.

אמר הפקיד, ללא חיוך, הכל מצפים להרבה מעונה זו, גברתי.

שלפה סיגריה והפקיד הגיש לה אש. לא הבינה מדוע על הפקיד פנים עצובים ומדוע נוטה הוא לקרוע אותם מעליו. מה היו נעשות עיניו לו סיפרה לו על בריחתה, על נסיעת־חמש־שעות ברכבת, על הבחילה. פקידי הקבלה אינם יצורים רומאנטיים. אין הם מצווים אלא להניע ראשם בהבנה מדומה, על מנת להקל על פטפטנותם של הטרחנים, או על הנשים שבורות הלב הממלאות את הפנסיונים המרוחקים.

משהוגש לה קפה, מילאה עצמה בריח התוסס והביטה באנשים ששתו (האם מילאו עצמם בריח התוסס?) קפה. העייפות (או הבחילה) שליוותה אותה בכל הדרך הארוכה מירושלים עד הנה לא פגה. האיש עוד עמד בה ולא הוא היה אשם בדבר.

באי הפנסיון לא סלחו לטיוליה ולהתעלמותה המודעת מחברתם. הרינון היה בן לוויתו הטבעי של התיעוב שעלה בהם אל אשה זו שמדי יום הופיעה בבגדים חדשים אותם קנתה בכפרי הסביבה. דומה שביקשה להדמות אל תושבי האיזור בסנדליה כבפריפות צוארה. האורחים, ששמרו בקפדנות הראויה לתשומת לב, על הגינונים העירוניים ועל נימוסי־הבית והמשפחה שהביאו עמם, כמו הושפלו על ידי ירידתה של האורחת אל בני המקום. הם נתנו יפה את דעתם על חילופי קולותיה ועל תנועותיה שרפו. גופה הוקל ונתעלז. הם לא יכלו שלא לפרש מעברים אלה אלא כנפילתה המוסרית של האורחת שיש לתת עליה את הדעת ולתבוע את סילוקה מן המקום המכובד הזה. הנשים הכבדות והחיוורות הבחינו בהיתחלף גון פניה אל גוונים שיזפניים. מחשופי שמלותיה עמקו ואף שמעוה באחד הלילות שרה בחדרה. עם זאת, דומה שאורחי הפנסיון היו אסירי תודה על שהפכה מוקד־רכילות־מעורר־עניין ההכרחי באוירה הקיצית של בטלה אדישה.

התעייה בשדות העומדים במלוא פריחתם היתה רווית פעילות. ילדים שכבר הכירוה שלחו לה מרחוק מטפחות לבנות והיא שלחה להם צעיפים ירקרקים שלצוארה. היא צחקה. צחוק שלא יצא מעולם מגרונה. הם לא שמעוה. אף הם צחקו. היא ניחשה את צחוקם.

מתי יורדים כאן הגשמים הראשונים, שאלה את פקיד הקבלה.

הפקיד השיבה, אך היא כבר לא עמדה לצדו.

רחל הורן, שחייתה לעצמה, ללא נגיעה באחרים, בהתעלמה מכל הסובבים אותה אף בשעות האוכל, או בערבי הריקודים, לא נתנה דעתה על יחסה של חברת האורחים אליה. אמנם, גילתה רמזי סלידה בהתנהגויותיהן של הנשים אלא שהיא לא טרחה כלל לתרצם. באחד הימים (ולא נמצא לה אירוע שגרם לדבר) כמו גילתה את תיעובם השטני של האורחים מפני קיומה. היא לא יכולה היתה שלא למצות בהנאה את הגילוי החדש הזה. עתה הופיעה בה בדידות שלא היתה מצופה. היות לבד בתוך פנסיון מלא אורחים.

ההתרחקות מן הציבור הרעשני והפטפטני ריכזתה אל תוך עולם חדש שהיא ניסתה לבנות בתוך עצמה. פרצופי הפימה, או קרחות השעווה, כמו לא נגעו בה וחייה קיבלו תנופה נפלאה אל עבר ההתהוות העצמית.

או־אז יש ולא היתה שבה בלילות אל הפנסיון ושעה ארוכה היתה עומדת על אחת הגבעות ושוקעת בתצפית הקסמים של שקיעה. אז ראתה (לראשונה) את דעיכת האופקים החונקת את גרונך ביופיה, את התבקעות הפרחים מנרתיקיהם, או את נשירת העלים מפרחים שפרחו עד תום. כמו הקשיבה לאלפי הקולות שרחשו סביב ושמעולם לא ידעה על קיומם.

היא ניסתה להעביר לאמה הזקנה, במכתבים, משהו מההתפעמות שאחזה בה. האם השיבה – את מתארת נופים כמו היו שלך בלבד. במכתב נוסף טרחה להסביר לאם, במלים רבות, מדוע היא מתארת נופים כמו היו שלה בלבד. יש לי ארץ כל כך גדולה. יש לי כל כך הרבה בני אדם. רחל הורן ידעה, רק ראייה ממין זה מבטלת את כולם והיא נשארת לעצמה. היא כתבה ולא ידעה מה כתבה באומרה כי מצויה היא בבדידות מאוכלסת, שופעת כל כך. איך אפשר לחזור אל החיים מעולם זה? לא אוכל לעזוב את ההר.

קיצצה את שערה כשער נערות האכרים ושוב לא הכירה את עצמה בראי הגדול והיקר שבחדרה. שעה ארוכה עמדה והסתכלה בבבואתה ולמדה את מעברי דמותה, את תהליך ההישתנות, כמי שרוצה לשמור על אותות־זהות מסוימים עם הזולת על מנת שלא לאבדו. שפעת האור, המרחבים שאינם נחסמים אלא משום מיגבלות הראייה האנושית, הפריחה הנצחית והמליאה (שתיקה), העדר האדם ומות היצרים, כל אלה שינו את גופה עד שהכריזה, כמה האהבה מיותרת בתוך הנופים האלה.

היא ציפתה בסקרנות ילדותית כמעט, מה תיעשה דמותה למחר. דומה היה עליה שהיא נולדת חדשה לבקרים וההפתעה מזומנת לה כיינות שכרון. כאן, לראשונה, בתוך הכוליות הצבעונית והריחנית היא היתה אחת ביותר. ולבדיות זו היא אשר היפנטה אותה כסוד גורלי שסופו אינו ידוע לבעל הסוד. במיטתה הרחבה היא מצאה ילדות חדשה. שדיה צמקו והתשוקות נעלמו כצפרים היוצאות לארץ אחרת. בין הכסתות הצוננות, שלא ידעו ריח גופו של גבר, היא מצאה ידידות שבשעות הלילה המאוחרות נצטרף אליה פחד דק של אושר.

תמונה 3.png

את מרבית שעות היום של החודש השני בילתה על החוף. שם פשטה את צוארה אל השמש ועקביה עמקו אל הלחלוחית שבחול. הצינה שעלתה אל ירכיה סילקה אט אט את הפחדים ואת העייפות. עצומת עיניים יכולה היתה לנחש את מיתווה גופות הגברים הגמישים שהשתכשכו במים וקולות הילדים העמידו מעליה את עיגולי פניהם כעל טבלת דאמקה אדומה. שעות הקיץ החמות קפחו עליה והתשישות שהמיתה את איבריה עוררה בה הנאה של כלייה. החום הלוהט והאור המסנוור עד סמיות־עיניים ביטלו בה את כל רצונותיה עד שאיוויי הדעיכה־מתוך־אין־אונים לא היה בהם כדי להפתיעה או להכחיש את הימים היפים בהם היא שוהה.

האנשים הלכו ורחקו ממנה ככל שהיא היטיבה לשחות במים הקרים או להעמיק אל החורשות או היערות שעל הרכסים במרחק. מאהבתה הנכזבת לאיש שבגד בה בעיר לא נותר אלא כתם שהלך ודהה. מדי פעם עלה בה אותו גבר והוא היה עלוב ומיותר. לא יכולה היתה שלא לפרוץ בעווית־צחוק־מייסרת לזכרון אותו ברנש שהצליח לעוררה עד כדי להופכה אומללה באהבתה. היא המיתה אותו מדי ערב בהנאה שהפיקה משכיבתה העירומה בין הכסתות הצוננות.

הזקנה שעלתה מדי ערב אל חדרה לעסות את איבריה היתה שולחת בה מחמאות בשריות ורחל הורן צחקה אל תוך הסדינים.

יש לך ידיים חזקות, אמרה לזקנה.

הזקנה הוסיפה משחת שומן לאצבעותיה.

בערב אחר אמרה, את מזכירה לי את כל שעלי לשכוח. את מזרימה בי את הדם כמו תחנת שאיבה בדרך לירושלים.

באחד הלילות שוב לא קם בה הגבר לתחיה. היא ידעה, אף היא מתה עמו. אותה אשה אוהבת של אותם ימים מוצאת כאן על ידה להורג. הכרה זו סיפקה יפה את רצון ההתאבדות שמילאה עם בריחתה מן העיר. הים היה מעוררה מהרהוריה. ידעה כי אפה יחליף את עורו ופניה יתקלפו וגבה יתחדש. עם החגים היא תעלה פנים אחרים.

מכתבי האם נצטברו על האצטבה והיא לא פתחה מהם את דברי האשה, שכן ניחשה את קריאותיה של הזקנה לשיבת הבת. דומה היה עליה שאף אמה הולכת ומשתכחת ממנה. תחילה נתחלחלה לרעיון איבוד האם, אחר נתרגלה להווייה החדשה. כל שהיה בה פינה מקומו, כבשעת אסון טבע, ליבשת חדשה העולה וצפה מתוכה. לאחר שהאם כמעט נשכחה (היא הורתה לפקיד הקבלה לא למסור לידיה את המכתבים) בא בה שקט כשקט האוחז את האדם לאחר שואה גדולה.

עם בוא הערפילים הראשונים כבה בכל המחוז האור הסמוי שהזהיב את החודשים האחרונים. הכל כמו־הוצר והנמיך. נתמעטו האורחים בפנסיון. קמו רעשים חדשים שהיא לא יכולה היתה לעמוד בהם. הפנסיון הכין עצמו לקראת השנה החדשה. קירות סוידו, נבנו חדרים, נוספו מרפסות־שמש מחופות זכוכית. החורף הכתיב את החישובים הכלכליים. היא חששה, כל שהצליחה לבנות בימות האור והפריחה ימוט.

הלילות נפלו פתאום. הפנסיון לא נתעטה במלוא אורותיו לכבוד האורחים המעטים. לא נערכו ערבי ריקודים. הפסנתרן הקטן, שידיו עקומות וחיוכו קבוע בפניו כעיניים, נעלם.

לא עברו ימים רבים וגשם החל יורד וחוסם בפניה את הליכותיה הארוכות אל גינות הכפריים. ימים אלה לא הביאו בה, כבכל שנה אחרת, עצב. אדרבא, נוטה היתה להאמין כי בשלה היא לקראת ההסתגרות החורפית, אל נמנום ממושך בתוך עצמה. עתה ציפתה בתשומת לב לפרידה מן המראות שנפתחו לקראתה בחודשים האחרונים. פרידה זו היא הפותחת את עונת ההתכנסות.

בארוחת הצהריים הצטרף אל שולחנה גבר הדור־לבוש שידיו חזקות ועיניו שלוות־עד־להרגיע. הוא שאל רשות להצטרפותו והיא, למלוא הפתעתה, נתנה לו את הסכמתה. ריח דק ועדין עלה ממנו. היא לא זכרה את ריחות הגברים. הוא סיפר לה על חייו. הוא היה עורך־דין שנתפנה מעיסוקיו על מנת להתייחד בפינה רחוקה זו עם מספר תיקים בעלי חשיבות מיוחדת. היא נרתעה והוקסמה כאחד מגילוי לבו. היו בו פשטות ותום והעדר כל תכססנות גברית שכוונתה פיתוי יצרי.

עלי להספיק הרבה. אני אוהב לעבוד. לא השארתי לבבות שבורים, אמר.

אתה אומר הכל, אמרה.

אני אומר את דברי בדייקנות, זה הכל.

הציע סיגריה והיא – אינני מעשנת. רק לפעמים, לא עכשיו.

היא בלשה אחר התכווצויות שרירי פניו ומשחקי האור בעיניו הכחולות ובמירבצי שְׂער ראשו המבריק. נשמה אל תוכה, לאחר זמן רב כל כך, את עשנן של סיגריות ריחניות וזרות וגילתה בהן טעמי־הנאה שגירו את ענבלה עד לדמעות. היא נבהלה מפני רצונה להריח את בגדיו ומפני הסחרחורת הקלה שתקפתה בסוף אותה ארוחה.

על המרפסת הסגורה הוא העלה בפניה, בקול רך ועמוק, את מאורעות העולם בעת האחרונה. דבריו היו מתונים, מנומקים ולא הותירו תמיהות. המאורעות הפוליטיים נסתברו באוזניה כסיפור דמיוני, רב קסם. אחר אף סיפר על אשתו ועל הריבות המתמידים ביניהם וכי אין הוא מטיל על עצמו אשמה פחותה מזו שהוא מטיל על כתפיה.

בימים שלאחר מכן, משנתיבשו השבילים בשמש הקרה, היא הובילתהו באותן דרכים שרק היא ידעה למוצאן והצביעה על מקומות שראוי לתת עליהם את הדעת. הוא אמר לה, נפלא להיות מודרך על ידי אשה רגישה כל כך וכי חסכון רב יש בעובדה שאתה מבקר במשך ימים מעטים באתרים שאדם נצרך לחודשים רבים על מנת לגלותם.

אמרה לו, איני מבינה כאן את המלה חסכון.

הוא חייך. הוא לא היה יפהפה.

שעה ששתו תה בחדרה, והוא מעונב בעניבתו המבריקה ביותר ושביל חד ולבן חותך בשפעת שערו, שיננה לעצמה כי עליה לשונאו. כי אסור לה להתיר לו לפרוץ אל חייה לאחר שכה היטיבה לסוגרם ולהיות מאושרת בהתכנסות זו. לא ידעה כיצד הצליח לרכוש את אהדתה, שהרי לא כיוון כלל להקסימה או להדהימה בדבריו. ידענותו היתה מאופקת וגילוייו נאים, אך לא יותר מכך. דומה שבכל שיחותיהם דיבר וכמו לא נתכוון אליה, אלא נשא דברים אל חבורה של ידידים המגלים ענין נאות בנושאיו.

בסוף אותו שבוע החלו השניים להרוג את אשתו והיא נתנה לו את גופה. הוא הפיק את הנאותיו הקצרות ללא שהיא תתאמץ להעניק לו דבר, כשם שהיא הפיקה את תאוות גופה ללא שהוא יעזור לה בכך. הוא היה מודה לה ברשמיות רצויה. היא לא היתה קושרת את עניבתו שנפרמה. לא נמצאה להם דרך אחרת שלא לייחס חשיבות זה לזה.

באפלולית הפכו נופי גוגן הרחוקים שעל הקיר כתם שחור מלא נשים שחורות, ששדיהן על צלחות מהגוני שחור.

קשובה היתה בחרדה אל ההנאה החושית המתלבה מעצמה ומגיעה בגופה אל השיא המפרק את שרירי כל גפיה. האימה מפני ההנאה הגופנית הזאת, ששוב לא יכולה היתה לשלוט בה, הביאה אותה אל התבוסה המשפילה. ביקשה למעט את גופה, להתבטל, לעורר את הבחילה, אלא שנכפתה לבוא אל מחוזות טירוף היצרים שהאושר סמוך בהם אל הכאב.

ברגיעה המהפנטת שהשמיטה את גפיה וגילתה, כהתבקעות־פתע, את כל העייפות שנצטברה בה כל אותו יום, כל אותן שנים, שנאה את האדון עורך־הדין. היא נתרפקה על שנאה זו כעל בשורה. בתוך האפלולית הריחנית יכולה היתה לעוות את דמותו ולהופכה לאחת מאותן מפלצות מבחילות־אך־לא־אימתניות שבספרים המצוירים שהירבתה לקרוא בביתה.

לאחר שנים, משסיפרה פרשה זו לאמה, ניסתה להבין מהו שכפה עליה להתנהג עמו כשם שהתנהגה. סברות משכנעות לא נמצאו לה לעולם. באחד הימים חשבה, על אף הכל לא יצאנו מבדידותנו. הוא שנא נשים באותה מידה שאני שנאתי גברים. זו היתה הדרך להמשיך להישאר לבד. הוא לצד תיקיו החשובים לו מעולם ומלואו, ואני לצד עצמי.

באחת מאותן שעות של שתיית תה (תה נעשה על ידי רחל הורן בכשרון רב של כתישת תבלינים נוגדים ונדירים) היא אמרה לו, לפעמים זה נורא, חדרי הופך עולם שלם. הוא הביט בה בעיניים חדשות. היא התחרטה על דבריה שחרגו מן הנימה שהשגירו עצמם בה. הוא שיבח את התה וסיפר על מלחמותיהן של המדינות האפריקניות לשחרור מעול המשטרים הקולוניאליסטיים.

לארוחת הבוקר הוא לא הופיע. תחילה נבהלה, אחר נדהמה שנבהלה, אחר שבה אל השקט. הוא לא הוסיף להיראות בפנסיון והיא לא שאלה את פקיד הקבלה אם האדון עורך־הדין ישוב לכאן באחד הימים הקרובים. הבוץ היה עמוק מכדי להעֵז לצאת מפתח הפנסיון. אחת לכמה ימים הופיעה מכונית משא ובה מצרכים.

האורחים הספורים הופקרו לעצמם. רוב עובדי הפנסיון פוטרו. הגשמים נתעצמו עד שלא נותר נוף. חדרה היה חסום בעננים נמוכים. ריח עצי השרף היה חריף־עד־צריבה. אחד משמשי המקום ניסה להתאנות אליה. אז החליטה רחל הורן לצאת את הפנסיון.

את חודשי החורף בילתה בעיר הנמל. מחלון ביתה עמדה על האניות שהיו מגיחות מדי פעם מתוך הערפל. היה זה חורף קשה מכל החורפים שהיא ידעה בחייה. החלה מלמדת חשבון למספר תלמידות וצופה אל הקיץ שיביא עמו את הפנסיון. פעמים היתה מסרקת את צמותיהן של הילדות הקטנות הבאות אליה. פעמים ביקשה מהן לחדול מלבוא. אז גילתה באחת החנויות סידרה חדשה של ספרי־זוועה צבעוניים המספרים על מפלצות כוכבי־הלכת הכובשות את כדור הארץ. האם אף אמה הזקנה גילתה סידרה מרתקת זו? כתבה לה מכתב. הצער הנדוש שב אליה כטחב. היא נבהלה מעצמה כמפני הסוף.

עם הקיץ חזרה אל הפנסיון, אלא ששוב לא הכירה אותו. מבנהו שופץ ובחדריו נפרצו חלונות רבים. סלילת כביש חדש הביאה אליו את ההמונים העייפים. חלק מן החורשות הסמוכות גודעו לבנייה. היא עשתה מאמצים נואשים לחזור אל אותו קיץ, כאדם שהיה על פסגתו של הר קסמים ושוב אינו יכול לחזור ולטפס עדיה. (כך יקרה לנו, לא אחת, בחלומותינו). בבּר, על אף שעת היום המוארת, בתוך מנגינות לא־מוכרות לה, רקדו, צחקו. היא ניסתה לאבחן את ייחודו של אותו קיץ ולא עלה הדבר בידה. ביקשה להיעזר בבעלי הפנסיון, בפקיד הקבלה, אלא שאלה נתחלפו כמו העונות.


*

הרהיטים הישנים והכבדים חזרו אל תוכה עם המוני צנצנות ותמונות רקמה. מלאכות הבית הקיפוה כאז. השכנים שילחו זה בזה אותן קללות. עברו ימים מעטים ודומה היה עליה שמעולם לא יצאה מן הבית. הנסיון מת כוולד שעדיין לא עשה פנים. הבריחה היתה שכוחה, בלתי אפשרית.

עם שובה היא בישרה את הזקנה על סידרת ספרי האימה החדשים וזו לא משה ממקומה עד שבלעה את המפלצות הבין־כוכביות. רחל הביטה בה כבחורבה. נתקשתה להכיר את אמה. משנפלו זו על גבי זו בפתח היו כתפיה של האשה הקטנה מעוצמות ומחודדות.

הארוחות תפלות מתמיד על אף שהשתיים טרחו בכתישת תבלינים חדשים. הן ידעו כמה גדולה חשיבותן של שעות הארוחה בהן הן עומדות זו על זו. את כל כשרון ההבנה ההדדית היה עליהן לפרנס בהכנת המנות, בקישוט הצלחות, בקליית הלחם, בתסיסת החמאה, בקינוחים צבעוניים ומגרים. הביטו זו בעד זו והשינה היתה מאחרת מאוד.

זה הוא זה, מה? אמרה האם.

זהו זה, סיימה רחל הורן.

החורף השנה יהי קשה מבכל –

רחל לא פתחה לה מעולם את נושא מזג האויר וציוותה עליה לשבת ליד התנור, או להיכנס למיטתה, או להבריק את כלי הכסף. האם העֵזה לחזור ולספר על ימיו האחרונים של האב והבת חזרה לספר בבגידותיו. השתיים לא יכלו להרחיק לכת בקרבות קצרים אלה שהתישו את כוחותיהן.

האם ניסתה ימים רבים לחפש באשה הסובבת בחדרים את בתה. כתפיה נפלו כמי ששברו את עורפו והיא דמתה לעוף העומד לנחות. פניה שהיו יפות החלו למות בכיעור מעורר דחייה ורחל ציפתה בעניין לראות מה יעשו פניה של אמה. דומה היה עליה שעם איבוד צלמה תוכל היא לחדש כאן את חייה. התיעוב יסגור אותה בפני הנפש האחרונה שנתדפקה עליה. אז יבוא הויתור המוחלט שהיה בו טעם של נקמה.

החורף הטמין את הזקנה במיטתה. דלקת ריאות קשה ומסוכנת מיעכה את גופה. הבת הביטה בפנים הכחושים כבארץ זרה והאם גילתה בפני רחל עצבות שלא הוסתרה על ידי תווי שפתיה שהחריפו. הרופא אסר עליה לדבר ולפתע, בהקלה לא־משוערת, נסתבר לשתיים שהמלים מיותרות והן בשלות, כסוג נדיר של חרקים, לתקופת האלם. לאחר חודש תמהה רחל הורן על מה דיברו השתיים במשך כל השנים.

באחד הלילות נדמה היה לה שהזקנה עומדת למות וגופה נעלם כמעט בכסתות המעומלנות. אמרה, אני אוהבת אותך.

(אמרה כמי שחייב להחזיר מטבע שהולוותה לו).

נשקי לי, אמר הפה המקומט.

רחל קרבה אל עצמות הלחיים והבחינה, לראשונה, בריח דק של בשר.

האם לא מתה באותו לילה ולא בחמש השנים שלאחריו.

אז הופיע מיכאל אל תוך חייהן של השתיים. גבר מגודל גוף שפניו מחוקים כמעט וחלקים כפני נער. הוא הכריז בפניהן כי הינו אחד הסוכנים של החברה להפצת כלבים גזעיים בארץ הקודש. הן איכסנוהו בחדרו של האב והוא נתחייב לטפח את הגינה, להביא מצרכים מן השוק ולתקן בבית את הטעון תיקון.

ליד השולחן הוא סיפר לנשים על תכונותיהם המופלאות של כלבים גזעיים, שאך פשע אווילי הוא להשוותם אל בני התערובת שבין כלבי־חוצות. פירט בדייקנות מעוררת אימון את סוגי הכלבים הגזעיים לארצותיהם ואת המייחדם לקבוצותיהם. אמר, משפחת הכלבים מתחלקת לשש קבוצות עיקריות, מהם כלבי עבודה, כלבי ספורט, כלבי שעשועים וכו‘. במערות הפריהיסטוריות כבר נמצאו רישומים של ה־ Canis familiaris אלא שאז קרוב היה, דבר שקשה להטיל בו ספק, ל־Canis lupus הפראי, אביו הרחוק, הלא מאולף וכו’.

עיניו השקועות מתחת למצחו ברחו למרחקים ומדי פעם העביר לשון, מעשה כלבים, על שפתיו הדקות. עשן מקטרתו היה מבחיל.

הן הביאוהו אל תוך ספרי־המדע־הדמיוני והוא היה צוחק בשעת קריאתו תוך גלגולי שפה וניפוח לחיים. הן שאלו שאלות על גזעי הבוקסר, הטרייארים למיניהם, או הדוכסהונדס הנמוכים־ארוכים והוא פתח לקראתן כצעצוע נדיר. אז נתמלאה הדירה הקטנה קולות שמזה זמן רב לא עלו בה. הירבה לצחוק בשימוט סנטר לפנים, פורש לפניהן גליונות נייר ומצייר כלבים, או חלקי כלבים, או קרבי כלבים, במיתווים גסים וילדותיים.

גהירתו על רצפת החדר ברגליו הגדולות ובקולו הרך היתה משעשעת ומבשרת תיעוב בעיניה של רחל הורן. היא צדה את שריריו העצומים והצבעוניים ואת ריח הזיעה שהכאיב לנחיריה. היתה בו בהמיות נוחה, מעין גבריות פלגמאטית, כך ניסחה לעצמה והמלים, להפתעתה, לא הבריחוה ממנו.

רחל הביטה בו כבגוש עפר. פעמים אף נגעה בזרועו והוא לא זע. משהיה יוצא אל סיבובי המכירות בעיר היתה עולה אל חדרו וטומנת עצמה בין הכסתות שריחות עזים היו ספוגים בהן. ריח עורות כלבים, או פרוותיהם השעירות, או הפרשותיהם. לא היה זה ריח גופו של גבר. באשת חיות זו היטיבה לגופה והיא לא נטרדה לשאול עצמה מדוע. דומה שהקשיבה כי היא גדלה עתה אחרת בתוך תוכה, אם כי, כמובן, היא לא יכולה היתה להבחין בשינויים אורגניים כלשהם. פעמים היתה פורצת בשיר, או צוחקת בהטלת ראש שובבנית לאחוריה. לאחר חודשים אף ציחצחה את נעליו הכבדות ובאותו ערב אף הודה לה על כך וצחוק גס־אך־קצר גילה את שיניו הרקובות מטבק.

בשעת הארוחה הוא לא מצא עצמו בין גינוני השולחן שהזקנה סירבה להיפרד מהם. אצבעותיו הגדולות וכתפיו המסובלות בשר לא נתרגלו לכלי הכסף ולישיבה הזקופה. אמנם, ניכר בעליל כי עשה מאמצים לא־מעטים לעדן עצמו, אך אותה שעה הוא היה מעורר גיחוך. ההמוניות התאימה לגופו כעורו החלק והכהה.

אינך חסר דבר, אמרה רחל הורן.

הו, לא.

אתה –

אתן טובות אלי, מיהר להוסיף.

יש לך פנים חלקות כל כך, אמרה רחל הורן וביקשה לגעת בהם.

אז סיפר במבוכה על כלביה של אירלנד המודרנית שפיתחו צואר ארוך יותר משל אבותיהם.

באחד הלילות הוא לא חזר ורחל ישבה על סף חדרו עד הבוקר.

עליו לעבוד והוא מתרשל, זעמה באזני הזקנה. זו תלתה בה עינים ללא צבעים. לגבר יש הרבה מה לעשות בבית זה.

האם את מאמינה שהוא סוכן החברה להפצת כלבים בארץ הקודש?

הזקנה לא השיבה.

אין הוא מודה לנו על כלום.

לארוחת־הערב אכין סלט חצילים בשום, אמרה הזקנה.

בימים שלאחר־מכן הוא הפך את הגן והתקינו לסתיו הקרוב. אף הגג תוקן וצירי הדלתות שומנו. פעמים היה מתהלך וחצי גופו העליון ערום. ילדי הסביבה נתקהלו להביט בענק המבריק. הוא הרימם לשמיים, סיפר להם על כלבלבים והבטיח להעניק לכל אחד מהם יצור־פלאים־חלק־עור־שכזה. שיחק עמם בצרורות האבנים. הוא היה אז מאושר. רחל הביטה במחזה מן המרפסת הקטנה ודימתה לראות קטע מתוך תמונותיו של ברויגל.

אי־מי מנערות השכנים באו לנגוע בעורו ולהזמינו לעבוד בגינותיהן. ההורנים אמרו, הוא לא למכירה, אף לא לשימוש קצר. מיכאל הנהן בראשו וצחק. אף אז לא פסקו הנערות להציץ בו ולהראות לו ידיים או את עיגולי ברכיהן. שתי הנשים הכניסוהו לביתן כמין נכס מוברח שלא ניכו את מסיו. חשו עצמן אשמות, אך מאושרות באושר שלא היה מוּכר להן עד הנה.

שמך מיכאל, אמרה לו רחל הורן שעה שהסיע אבנים אל הגדר ונתנה אצבעותיה בחזהו הקרח.

את יכולה לקרוא לי כך, אם את רוצה.

אכין לך מקטרת, שאלה.

אם את רוצה אשב ואעשן לכבודך. חייך חיוך תינוקי ופיו צהוב.

נעים לך כשאני עושה כך. אצבעותיה עלו וירדו על חזהו בסימן צלב או בזיגזג שנסתיים בטבורו.

איך?

באצבעותי –

יש לך ידיים יפות.

לא זאת שאלתי, הידקה את שיניה.

בחפץ לב אעשן עכשיו.

לך ופטם לעצמך, נפנתה ממנו.

בטח. נתעלז ודהר אל חדרו.

אהבה להביט בעבודתו. מפורר היה את רגבי העפר אט־אט באצבעות חזקות ושוטחם בכף ידו התפוחה. או־אז קרוב היה לאדמה כאחד הצמחים שגזעו עבה ושרשיו מפותלים. לא הבינה מדוע אצבעותיו מייחסות כובד ראש כה גדול לעבודת גננות זו. פעמים ראתהו כילד המעמיק ידיו בארגז חול.

צחנת הכלבים כבר מילאה את כל הבית. החלונות הפתוחים לא הביאו עמם רוח. מיכאל הביא תמונות כלבים ותלה על כל כתלי הדירה והיה מגלגל מדי פעם בייחוסם של התלויים. לאחר זמן הביא עמו שלושה פוחלצי כלבים והעמידם זקופים ועירנים. אחד לצד הדלת, אחר בתחתית סולם המדריגות ואחד לצד חדרן של הנשים. הן לא ידעו לפרש מחווה זו, אף לא מיחו על מעשהו. מדי יום היה מעביר עליהם מטלית, נכפף לצד צוארם ונושף מפיו על עיניהם ומושך בזרבוביתם לאות חיבה.

בחודש מאי נשלחו אל רחל הורן עלוני הסברה מן הפנסיון. היא הביטה בתמונות הצבעוניות ותמהה לסיבת משלוחן. היא העלתה אותן באש. עתה, שוב לא יכולה היתה להיזכר בחורשות, בבתי האכרים או בהאדון עורך־הדין בלא שרמזי בחילה יאיימו לסחררה. הכל היה רחוק, מיותר, חסר חשיבות.

בערב אמרה למיכאל שתקרצף לו את גופו ותנסה לסלק את ריח הכלבים שבו. הוא מחה והסביר בכל קולו שפעולה זו כשלונה חזוי מראש. לסוף, הסכים.

כוח, שהיא לא הכירה בתוכה, הוצק אל ידיה. הן הונחו על כתפיו והוא הביט בה במבט כחול. דומה שהיתה אסירת תודה להסכמתו הלא־מצופה וראוי היה שייאמרו לו דברים שלא הורגל בהם בביתם עד הנה.

שמעת על המלחמות נגד הקולוניאליזם האירופי ב –

יפה שאת אומרת לי כל זאת.

– אפריקה.

אין כלבים גזעיים באפריקה.

דיברתי על מלחמות באפריקה.

הכרזה זו הודפסה במפורש באחד מפירסומי החברה להפצת כלבים גזעיים בארץ הקודש.

אינך שומע –

הו. כן. שמעתי. את יודעת כל כך… הכל.

אינך מבין, החזירה כפות ידיה ביאוש.

אני – ניסה לומר דברים, אך היא כבר לא עמדה לצדו.

ידיה גדלו פרא שעה שהעבירה עליו את מברשת הקרצוף וכמו־אמרה לפשוט את עורו. דמה שעט בה והיא חבטה בו בכל כוחה. הוא לא השמיע קול. אחר החלה כותשת את איבריו והוא ילל ככלב מוכה. עיניו נעלמו בתוך לחייו והיא יצקה על פניו המחוקות מים רותחים וסרטה את גבו בכל צפורניה. הוא בכה, שמוט זרועות, והיא לא הירפתה ממאמציה לעוררו, לסלק ממנו את הכלבים הממלאים את גופו, הנובחים מכל נקבוביותיו, השולחים לה לשונות וזנבות. גופו היה חלק ורירי והיא נשכה את שרירי ידיו וירכיו וצווחה קולות. גופו הגדול היה שרוע על הרצפה הרטובה והיא חבטה בו בשוט־רחצה ומנתה מלקותיה כמוציאה גזר דין לפועל. פניו היו עצובים. כך הם לא נראו לה עד הנה.

באותו לילה שרפה את כל תמונות הכלבים שעל הכתלים וריטשה את שלושת הפוחלצים. בבוקר ארז מיכאל את חפציו המעטים ויצא בעד הגן, שהחל פורח, בלא לומר דבר.

מוזר, אין בי כל גאוה, אמרה רחל הורן לזקנה שעיניה היו אדומות. כמה איוולת יש באהבת הגאוה, הוסיפה לאחר ימים וצוארה נלפת בעינוי עדין.

את הימים המעטים הבאים שנותרו לה הקדישה רחל הורן לניקוי החדר שהיה חדרו של אביה, עקיבא הורן.


המלצות קוראים
תגיות