א.    🔗

שני חתולים במלכודת, זאקי!

צווח מיקו באחד הבקרים וקרע מעל הזקן את שמיכת החורף המטולאה. זאקי דימה שעמן נפשטו אף שנותיו ועורו והוא פרוץ אל השמחה הטירופית שעלתה מן הילד. עיניו הליאות שהסכינו לאפלולית שבחדר כמו־נסמאו לקריאות וריאותיו החלו מפרפרות כאדם שהניחו בו בשורה או אסון.

נכפף, מיקו, שני חתולים במלכודת. בשדה, ליד בית הכנסת. שניים. אני נשבע.

עכשיו היה האור חזק כמו נפתחו השמיים והזקן החל ממלמל תפילה. הילד ראה על הפנים המקומטים דמעות אך לא מיעט מצעקותיו. משך את הרגליים המעוצמות מעל המיטה והעלה עליהן גרביים עם שאינו חדל להזהיר את הזקן שסוף החיות להמלט.

אז חזר זאקי אל איבריו החזקים והגביה את בן־השכן אל שפתיו וזה חבט בו באגרופים דקים וזירזו לצאת אל המנוולים שאיימו לפרוץ את מלכודת הנצרים שהוטמנה מזה כמה שבועות. זאקי לא האיץ בברכיו שקשו ושפת מים להשהות בהם את הידיים הכבדות. אחר ברר לו מן הסכינים כשהוא בוחן את חדות להבן על צפרני אגודליו.

אתה לא תשחט אותם, זאקי, כמו בפעם הקודמת, צעק הילד.

לא, קטן.

ימח שמך אם תשחט, קיפץ לעומתו ושלח בו אצבעות.

נביא אותם לאדון שימנסקי השמן שלמים כמו לחם. יפים כמו… (נשתהה. נתבלבל. הוסיף) תינוקות.

אמא יש לה תינוק בבטן, לא פסק מקפיצותיו. זאקי החל רועד בכתפיו.

אתה בוכה, אמר מיקו.

אמר לו הזקן, לא, רק קר ואני קצת חולה.

אמר לו מיקו, עוד לא קר, זאקי.

קר מאוד. יהיה חורף מזופת בחיי הפעם. מאוד מזופת.

סבתא אוכלת לחם במים חמים. סבתא לפני שהולכת לישון שמה את הרגלים במים חמים. בטח שסבתא תמות. אבא אומר, מוכרחים. השד יודע מה זה מוכרחים. בשמחת תורה אבא שר מוכרחים להיות שמח… יום אחד שפכה את המים החמים בנענע ושרפה אותם. היה כל היום ריח של נענע בבית. כל השבוע…

המלל הצייצני, המלווה המוני ידיים מתנועעות, היטיב להרהוריו של הזקן והוא לא נצרך לשנות את צבע אישוניו כדי להוליך שולל את הנער שאהבו.

אתה לא תחתוך אותם הפעם, נתפעל מיקו וזאקי היה גדול בעיניו מכל האנשים שהוא הכיר בעולם.

לא, לא הפעם. אבי מבטיח, אישש אף את עצמו והבטחון (שהיה בו תמיד משהו מביך) שב וניצוק אל גרונו. הבטחון הפתיעו כבריאות־לא־מצופה. צוארו רחב כמו ביקש לשיר.

הקטן קלט את הגברות שהחלה מעשתת את גידי עורפו השרוף ומחדדת את עיניו של הזקן. הוא זכר את הלכידות האחרונות בהן נעזר הזקן בסכיניו כדי להילחם בחתולים שמיאנו להיטמן בשקו. היה זה תמיד מאבק קצר, מלא יללות ורטיבות. מיקו היה פורץ בבכי. מיקו מאושר היה בדרך משלו. רוקע ברגליו, חופן בידיו את הדם ומשפשף בהן את לחיו ומצחו (רמזו לו זאת לסגולה). הוא היה מביט ביללות הניצודים כשם שהביט בתרנגולים שנשחטו לכפרות על התל שמחוץ לשכונה. אותו שוחט, שזקנו מדובלל ואפו קטום, היה מכוער מזאקי ובגדיו שחורים ומזוהמים בכתמים אדומים שהפכו שחורים. השניים היו חוזרים אל השכונה בלא צחוק, יראים לפגוש אדם. היו מסתתרים בחדרו הצר של זאקי סגורים על תבוסתם. יש והיה אז מיקו שר לו את השירים שאמו שרה בלילה והזקן מנהם בכייה דקה עם מלים קדושות. קריאותיה של האם עקרו את הילד מתוך האפלולית הדמומה.

בחר זאקי שלוש סכינים שקתותיהן עשויות עץ בוק מעושתות בדם שרוו. שלף את האבן המשחזת ומיקו החל מטיף עליה שמן ומים לסירוגין.

תנועת ידיו המתנדנדות הובילתהו אל השנה האחרונה שבה מיעט לצוד על אף הביקוש הרב לחתולי מעבדה. אף עתה ניסה להצדיק את כשלונותיו, את התמעטות תחבולותיו, את הידיים ההולכות וכבדות, את המחלה האוכלת בצידי גופו. אמנם, כתמיד בשעת הרהורי־תבוסה, היה שב ונזכר בימים שהיה החזק שבין גברי השכונה וראש לכל לוכדי החתולים שבעיר והנערץ על כל פוחחי הרבעים הצעירים. לאחרונה, הזכרונות שתכפו עליו לא הביאו בו נחמה או שכחה. הוא עמד מול הזכרונות כמי שעומד מול מכרים שהחליפו את פניהם. אותן שהויות־של־הרף־עין היו קשות ומבשרות שואה.

ישבו זה מול זה והקטן סיפר לו עם הרבה קולות ומלים, שאת רובם נתקשה הזקן לפענח, כמה ארב בימים האחרונים לצד המלכודת וכמה ידע שהחתולים יבואו אל הבשר שהחל כבר מצחין. הגשם הראשון סילק את הריח הרע והוציא את החיות מתוך כוכיהן. הגשם הביא את הריח הטוב ואת התיאבון. עמדו דמעות שמחה בעיניו של הילד והזקן נשקף בהן קטן ומבריק.

עוד אמר לזקן, אין להטמין את המלכודת ליד בית הכנסת. האנשים שרים כל הלילה והחיות ימח־שמן לא באות.

הזקן אמר, אתה צודק, מיקו. בחיי שאתה צודק. אך ליד בית הכנסת יש הרבה חתולים. אתה יודע. בטח.

הניח הקטן את ראשו על השולחן. התלתלים האדומים דמו בעיניו של הזקן לחופן של כלניות.

עתה הם מתכוננים לבקע את היפה במלכודות שהוא ראה בימיו.

אני ראיתי אותם ראשון, התריס הקטן, כמו ביקש להעמיד את חלקו בציד.

הזקן אמר לו, בטח, אני אזכור זאת, מיקו.

הוא לא האיץ בתנועותיו. לאחר שטמן את הסכינים בתערי עור שרה את כפות ידיו במים חמים לגמש את עורו הצפוד והפצוע. החום זירזף בעד פרצות הבשר אל מבואות הדם. תסיסה זו נעמה לו על אף הצריבה הכואבת שנתלוותה אליהן. עצם עיניו כבשעת תפילה וראה הרים רחוקים מלאי חתולי־בר וקריאות של לוכדים שפלשו אל תחומים המיועדים אך לו. בתוך החמימות המפוגגת מיצה כל תנועה וכל הגייה הקשורה בלכידה זו. דומה שידע שהוא יוצא ללכידה אחרונה.

מארביו היו ריקים, אף הכריז בפומבי כי אין הוא אלא שבר־כלי ואל להם (למכריו) לזכור, לעזאזל, את העבר. בלילות, בין הקמיעות שעל קירות חדרו המקומרים, היה שב ורואה את החיות המאוסות השולחות לו לשון. בחלומותיו הן הופיעו ללא ראש. עובדה זו נתחוורה לו רק שעה שביקש לחונקן. השכנים אמרו כי הוא מיילל כחתול. פעמים היה מלקלק מן התה במקום ללוגמו.

באחד הימים נתחוור לו (כיצד עמד על תחושת־אימה טירופית זו?) שהחל מפחד מן החיות הקטנות. ביקש לצווח כמי שנקצצו זרועותיו. אותה עת הוא בער בחומו והכל ידעו כי מותו קרוב. לאחר ימים מספר נתאושש, קם והיה לאחר. דומה היה למי שחוזר מארץ שבה נשרף. גופו נתדלדל וידיו כחשו. רק עיניו וצחוקו הקודמים נשארו עמו והוא הירבה להשתמש בהם כדי לא לאבד את ידידיו המעטים, או את ידידותו של מיקו.

לאחר זמן נדהם להבין כי החיות הקטנות והאכזריות גילו את פחדו מהן. המיפגשים עם הניצודים היו אז סיוט מעורר חלחלה. מוחו ביקש להתבקע ואצבעותיו נפערו כפירות רקובים. הוא נזדיין בסכינים והיה חובט בחתולים שעה שעלו על ידיו לאכול את בשרו. איש לא רכש את החתולים הנקובים. שמו נתמעט עד שכחה. משהיה חוזר לטהר את הסכינים ולתיתן בשמן היו השכנים מתריסים כנגדו, בפעם הבאה הם יטרפו אותך כמו נבלה, זאקי. הוא לא ידע לשמוע בקולם אם אמרו להצילו או לפגוע בו.

עכשיו אמר לקטן, אין מה למהר. הם יחכו לנו. כן, הם יחכו לנו באבי אביהם. מיקו אמנם ניסה למחות על הנחתו של הזקן, אך החיוך שפגש למולו הזכירו בצייד הגדול ביותר שבחייו והוא הביט בתנועותיו ובכפות ידיו התופחות. אז סיפר לו הזקן את החלומות שעלו בו בשבועות החולי. על החתולים הצבעוניים שהיו מחוסרי שיניים, או מחוסרי איברים אחרים. החלומות היו מסתיימים במסע הגדול להרי יהודה. אתמול ירד גשם במסע והחתולים היו מטונפים ימח שמם ושם זכרם לעולם ועד אמן סלה. נפלתי לתוך בור שהוביל לירושלים.

אמר לו מיקו, אני לא חולם. אולי חולם ושוכח. אבא מרביץ לי כשאני מספר לו את החלומות שאני לא חולם. אמא צועקת שכך עושים כל הילדים. אבל אני לא משקר. מצחיק, למרות שלא ראיתי כלום אני לא משקר…

אתה צודק, מיקו. איששו הזקן והניח יד על כתפו ועיניו לצד עיני הילד.

אף פעם לא נפלתי לתוך בור שהוביל לירושלים.

זאקי הניח על ראש הקטן עשר אצבעות מפושקות ככפות הידיים העשויות נחושת וחרוזים כחולים התלויות על הכותל. אמר, לאחר החגים תבוא הקבוצה ונצא להרי יהודה לצוד את חתולי הבר היפים. בובה־של־חתולים. מבוקשים מאוד. מאוד מאוד. לאחר החגים יבואו כולם. אלוהים, הלוואי שלא ירד גשם. אז ההרים מלאים בוץ ואין כלום חתולי־בר־יפים. כן, הם יבואו ואני אצא כמו תמיד. בר־ר־ר־ר הם יבואו. אני יודע – כנופיה של ממזרים מצוינים, למי איכפת…

הוא חרד למיפגש המחודש עם שני החתולים. הוא חרד לנוכחותו של הילד למיפגש זה. ניסה (לתדהמתו) להתחמק מן הקטן, להעלות תואנות. הלוא אין לצאת ללכוד אותם בשעות היום לצד בית הכנסת. עכשיו שהימים הנוראים באים, מתפללים שם כולם־כולם. או, אולי, (מה אולי? בטח!) יבואו האנשים לתכנן את המסע ולא ימצאוהו ויחשבו שכבר מת הזקן בכלל.

גשם החל יורד. רבונו של עולם, כל כך מוקדם השנה, ציעק הזקן ויצא אל החלון. ביקש למחות אך (מוזר) באה רוח קרה והביאה בו הקלה, כמו פתחו את בטנו להוציא את כאביו.

הם נסתתרו מתחת לאחד מגגות הפח וגמרו בלבם לתת לחתולים לכרוע בעייפותם, כך שצפייתם ללכידה תתאפק או תימוג. היטמטמות חושי החיות תקל על מלאכתם ולא יהיה כל חשש של התנגשות שרירים. הוא טרח להצדיק הרבה את תחבולתו בפני הצעיר מחשש שסלידתו מן המיפגש תתפרש כמוגות־לב. מיקו שב וסיפר על אמו ועל הילד שבבטנה ועל סבתא שעומדת למות.

בא הערב ולא פסק הגשם. השניים עקבו אחר עייפותם של החתולים הרעבים. היו אלה שני גושי בשר רפויי שריר שכל מרצם נסחט בהשתוללות. הם כרעו על קרקעית המלכודת, שמוטי גפיים, מדובללי שפם ורטובי פרווה. סדקי העיניים הכבויות גילו אדישות או השלמה.

מבית הכנסת עלו קולות של זקנים וילדים. בקולות הזמרה עמדה חמימות משעממת־משהו וזאקי עשוי היה להרדם בתוך הקולות הללו שחזרו על עצמם במעגליות מונוטונית, לולא דמו של מיקו שרעש בשקיקה לצד גופו. הוא זימר יחד עמהם, ה' רועי לא אחסר, ובכה כמעט. מיקו חשב, תמיד הזקנים בוכים בשעת תפילה. אבל יש ללכוד את הממזרים האלה כמו־שהם. את הממזרים הנחמדים האלה… יש להוכיח להם שזאקי זה זאקי ויש לו שם ויופי של שם…

אמר לו זאקי, אתה צריך לזמר במקהלתו של עזרא גבאי. לשיר לאלוהים.

יש לתפוס את הממזרים הנרדמים, אמר לו מיקו.

זחל הזקן אל המלכודת וידיו רעדו. ניסה לכלוא את ריאותיו אך נשימתו הבהולה העירה את החיות מתרדמתן. עתה עמדו עיניו מול העיניים הצהובות־בוערות ביותר שראה בימיו. אישוני החיות התסיסו את כל קרביו וקולות עלו מגרונו. לפתע חש (כמו־הבין פתאום) שאי־אפשר לנצח. שהכשלון מצוי בגופו כדם או כמוגלה והוא חסר כל טעם. הסקרנות לראות כיצד יתנהגו עמו החיות הפעם, או התקווה שההצלחה איננה ממנו והלאה, פינו מקומם לעייפות שלא היתה אלא פרצופה האחר של התבוסה. הגשם שירד היה חם ומקציף.

המיפגש היה קצר ומלא שרירים. משהכניס את כף ידו נתקעו בה מאה שיניים מלובנות. הוא שלח בהן את כל הסכינים החדים (כמו אור) שהיו באזורו. המלכודת הקטנה מלאה באפלולית בשר רטוב ושמנוני והוא לא יכול היה לשלוף את ידיו מתוך החמימות הדביקה. מיקו משכו בכל כוחותיו אל חצר בית הכנסת וגעה בבכי.

הזקן קם, נתן ידיו מעל דלי הנחושת והנער יצק מים עליהן והבטיח לסלק את הגוויות. זאקי נטל את מגבת הכהנים הארוכה, עטף את ידיו והלך לביתו.

 

ב.    🔗

עוד באותו ערב נתפשטה השמועה בשכונות כמגיפה. היו שהכריזו, נקרעו כפות ידיו של זאקי. אמרו אחרים, הושחתו כל זרועותיו של הזקן. ילדים צבאו על חלונות חדרו וחבטו בתריסים המוגפים וקראו לו בשמות, אחר אף לגלגו בשירים שנתחברו תוך היסטריה קונדסית שאחזה בהם. מיקו שכרע לצד הזקן וסיפג את הדם שזירזף מבין האצבעות גילה לזקן את השמועות המתהלכות ועל פנייתם של התושבים אל המשטרה על מנת לסלק את זאקי הנגוע במחלה מידבקת.

לסתו של הזקן רעדה והנער לחש, אינך צריך, לעזאזל, להצטדק.

לאחר שעה פיתח את התחבושות והקפיד שלא לקרוע את העור שניקשה. באשה עלתה ממנו וזבובים עטו עליה. כפות הידיים היו מעוותות ככפותיהם של עופות דורסניים. האצבעות פעורות כגרונות קטנים. הציפורניים גדלו פרא והבשר שכחש נחרץ עד לחוליות העצם המעוקמות. אור החשמל הכהה העניק להן סבר קדמוני. רק הדם, הירהר מיקו, מעניק לאיברים אלה משהו אנושי. מעולם לא קרב כל כך אליהם עד שתמה שאלה ידי זאקי. הלא גופו צנום ורגליו קטנות ופניו נקיים. רק סופי הידיים עשתו מאוד וכערו כל כך. הזקן נאק אך לסוף שב אל סברו הילדותי ונרדם. ככל שהעמיק בשינה ריח גופו נעשה עז ודוחה. חזר מיקו וחבש את כפות ידיו של האיש שנרדם והן היו עתה עצומות ושטוחות כמחבטי טניס לבנים.

הזאטוטים שנתגודדו על החלונות לא הניחו לשניים עד שניאות הנער להכניסם אל החדר ולהעבירם על פני הגוויה. כך הם ראו את הזקן לראשונה בימיהם והם הניחו כפות ידיים קטנות על בשרו הקר. אף עתה שלחו בו חידודי דברים, או הציצו מתחת לשמיכה כמו ביקשו לגלות את הסמוי מהם. קיפצו בחדר וקינאו במיקו שהורשה להישאר עם המפלצת האיומה כל הלילה. שלחו בו לשונות קנטרניות והנער נצרך לאגרופיו על מנת לטורדם מן המקום.

בחצות ניעור הזקן וריח של קיא נדף ממנו. הוא לא זכר מתי הקיא ומי קינחו מזוהמתו. פניו של הצעיר עמדו מעליו כפתח ארובה מליאת רוח. אמר, אתה לא תסלח לי שקרעתי אותם.

לא, אבל שכח את זה.

אני מחוסל, מיקו.

אנ' יודע. אבל למי זה’כפת. מדוע 'נך ישן?

חשבתי שהפעם – הפעם…

זו היתה יכולה להיות 'זדמנות. 'חמצת אותה. חרבון.

ידעתי שזה עלול לקרות –

מקרה לא מוצלח. זה הכל. אנ' נשבע לך שאתה צריך לישון בשקט יותר משאתה זקוק לחתולים.

לא – ניסה הזקן למחות ולהגביה את עיניו.

מיקו ביקש לפרוץ בצחוק אלא שהבכי היה תקוע בגרונו.

לאחר שהות לא־ארוכה נפרמו שפתיו של האיש ומשמיקו ליחלחן במים יכול היה לומר, חשבתי שנביא אותם לאדון שימנסקי השמן שלמים – כמו – לחם…

יפים כמו… תינוקות… הוסיף מיקו בהעוויית לגלוג.

לראשונה בחייו חש הנאה גלויה (שהוא כה נתקשה להבינה) בכשלונו של הזקן. דומה היה עליו כי נוקם הוא בו על כל ציפיותיו שנכזבו. האם לא כך יחוש האדם שעה שעולמו מתמוטט ולפתע מתברר לו שהוא ציפה כל ימיו להתמוטטות זו? החורבן אין חיוניותו פחותה משלימותו של הדבר הנחרב. עתה יכול היה הקטן להצטרף לחידודי־הבוז שהושלכו בזקן. גופו החל רועד והוא חיפש את מעילו.

ציפה הזקן לשינה כמי שמצפה בחלומותיו ליום. ידיו שכבדו מאוד משכוהו אל מעמקים לוהטים שעוררוהו מדי פעם בטלטלה קדחתנית. אחר אמר אל עצמו שעליו לתת את דעתו על שינויי העונות, על עוצמת הרוחות, על צבעי השמיים ועל ריחות האקליפטוסים היבשים שבסימטה. או־אז ידע לפתע שמזה זמן רב לא שמע שירתן של נערות המקפצות על חבל וקללותיהם של נערים המשחקים בבנדורות או מטיסים קיפקות־עשויות־נייר־עתונים. חוליות צוארו שחתכו עד לגרונו בישרו חורף מאיים. כאן, במיטתו, יכול היה לנחש את התמורות בכל הסובב אותו. גנח אל עצמו. התמורות באות לאיטן כמו אור, כמו כאב המופיע ומתפשט בך ככתם־בלא־קול.

עיניו נפקחו אל האפלולית והבדידות היתה ברורה לו אותה שעה כאושר. השקט סביב היה רך ומסמרר כפרוות חיה דורסנית. זה היה השקט שלו, שלו בלבד. עתה יכול היה לשחזר את הכשלון בלא לטרוח אף להצדיקו. האימה שהשמיטה את כתפיו לצד בית הכנסת נתחלפה בו לזעם ממותן שהיה בו כדי לגרותו ולהעיד על צלילות חושיו בלא להרתיחו או להביא בו מרה שחורה. ידיו הפצועות היו כעונש מתקבל על הדעת. עונש, על מה? עונש?… האם זו המלה ששלח בו מיקו, או הילדים שעברו לצידו כלפרידה?

בבוקר הקירות לא יהיו עוינים וברחוב הקטן לא יעמדו רעשים מסוכנים ואין להניח שהוא יוסגר לידי השלטונות הממונים על בריאות הציבור. התבוסה תישכח שהרי שוב לא יעז לבצע נסיון חדש. ראשו (האדמוני) השחור של מיקו כיסה את אור המנורה כבשעת ליקוי לבנה.

אמר הנער אל עיניו הפעורות של הזקן, אבא יכין לך כפות ידיים מעץ. יופי של כפות ידיים. עם כפות ידיים שכאלה אפשר להתחיל הכל. כך אומר אבא שלי. אבא יודע לבחור עץ כמו סוגים מצוינים של בד. הוא עשה רגל־של־עץ לחכם נסים. איש לא יודע מה יש לו לחכם נסים בתוך השרוול של המכנסיים. הוא מכובד כמו כלום.

אבא שלך איש מצוין.

שלא תהיה טפש כזה, מחה הקטן ולא זע ממקומו.

אמרתי שאבא שלך נגר מצוין.

מדוע אתה לא רוצה? ידעתי שלא תרצה. מצחיק שרציתי לעזור לך.

לא, לא מצחיק.

בטח שמצחיק.

אמרתי שלגמרי לא מצחיק…

אתה לא יודע כלום, זאקי. אבא אמר שמצחיק יהיה לראות את זאקי עם כפות ידיים של עץ. אפשר לעשות כף יד סגורה וכף יד פתוחה, אמרתי. או ההיפך. כך אמרתי לו. או ששתיהן סגורות או ששתיהן פתוחות, כך אמרתי. לצבוע בכל הצבעים שעולים לך בראש. גם זה אפשר. גם זה אמרתי.

מיקו סר מעל המנורה ואורה סימא את עיניו של הזקן. החדר הפך אדום וצלליתו של מיקו צפה בו לקולן המנסר של סכינים משתחזים.

הנער ביקש להתנמנם, אחר ביקש לנפץ את כל הרהיטים הרקובים ואחר ביקש לבכות בכי טוב שיוכיח לעצמו על אהבתו לזקן. תר בחדר אחר הנקודה הסמויה שבה יוכל להיתלות, לשוב ולייחס חשיבות לאדם הזקן שהלך ממנו כספינה זרה מן החוף. הוא נתקשה להסביר לעצמו מהו שהביא להתרחקות זו שהלוא הוא מבקש בכל לבו לחזור אל הזקן והלוא כבר היה עד, לא־אחת, ללכידות לא־מוצלחות. שחה אל הפנים היבשים והמעוצמים ולא גילה בהם את זאקי. הוא גישש אחר הצלקות שהותירו בו התכתשויות שונות, ביקש להיזכר בסיפורים שנתלו בכל צלקת, בכל פצע שנגלד ולשוב אל הזקן דרך האשליות וסיפורי־השוא שהוא כה אהב להיסחף עמם. השקט הביא בו את המרחק. ולפתע דומה היה עליו שהוא חש באושר שאין להסבירו. הוא יכול לצאת מחדר זה ולטרוק את הדלת ולהצטרף לכנופיית הזאטוטים שעמדה מאחורי התריסים בלא שייטרד בצורך לחפש אחר הסברים. הוא רץ על גופו הצנום של האיש, על בגדיו, בא אל תוך הריחות הרעים שעמדו סביב המיטה כסם מרדים, נתן את ידיו הקטנות על הקמיעות, על הסכינים, על החבלים המזוהמים, על נסרי המלכודות שמילאו את אחת הפינות. אז דומה היה עליו שהוא חונק את כל הצפרים הקטנות שקיננו בידיו.

בבוקר אמר זאקי, ידעתי שיהיה חורף מזופת הפעם. מאוד מזופת. איך אוכל להתגבר, בשם אלוהים, על חורף מזופת שכזה.

הצית מיקו סיגריה לזקן ותקעה בין השפתיים שיבשו. מעת לעת השיר את האפר והזקן לא פקח את עיניו. האור היה עצוב ולבן עד מאוד.

שבוע ימים לא קם זאקי ממיטתו והיה קרוב וקשוב אל איבריו. החום שטילטלו בימים אלה חשף בו מחדש את הפגימות הקשות שנחתמו בגופו. צלקות שהגלידו שבו להכחיל בחום הצמרי ונפערו מחדש עד לעצמות. השנים לא הוסיפו תאים לגופו ועורו שיבש הוליכהו שולל. כאב נשכח ועמוק עלה מתוך חבטות שפצחו אי־פעם כמה מעצמותיו ועטפוהו בעיגולים שחורים. הוא דמה בעיני עצמו ל“שיוויתי” על פי נוסח הקבלה התלוי מעל למושבו של החכם בבית הכנסת של החלבים.

אז יצא אל מסבאתו של רחמים בכר וישב אל העארק ואל סיפורי הציד בהרי יהודה ואל הסיכויים הנפלאים ללכוד חתולים ממין מיוחד שיעלו השנה מן הערבה. הוא נזכר אף בשני בניו שבאמריקה ואמר לרחמים בכר כי ראוי לו לכתוב מכתב אליהם אלא שבעל המסבאה הוסיף עארק לכוסיתו והשיב לו את החמימות המהפנטת, את הכוח לשכוח ואת היכולת לוותר.

סיפר לו את סיפור חייו שהסתיים עתה בצמד המלים אני אדם־מרופט. רחמים בכר היטיב לדעת את הסיפור בכל שעה של שכרות מליאה, אלא שעתה כמו הקשיב לו לראשונה והוא לא ידע מדוע. הגביה כתפיו ואמר, אתה בהחלט אדם מרופט ועוד איך ש אתה שכזה!

השיכרות לא השיבה את אמונו בעצמו. עובדה זו עוררה אותו לגלות עניין בתהליך החדש האוחז בחושיו. מבעד לרגיעה המתוקה עמד הסוף כמאחורי זגוגית לא שקופה. כך נראות דמויות המשתינים בבתי־השימוש הציבוריים. לא מעט מאמצים השקיע הזקן בהבהרת זגוגית מופלאה זו. לא שציפה לגלות את סוד חייו, אלא שנסתקרן לעצם האפשרות שיש עמו סוד המחכה לפתרונו והוא מיעט כל כך לתת עליו דעתו. אפשר שמיקו היה עוזרו בכך, אלא שהנער לא שב להיראות עוד והוא לא יצא לחפש אחריו. לראות את העולם ואת עצמו בעיניו של מיקו, הנה לזאת קרא עזרה.

הוא ציפה לכנופיית הלוכדים שתחזור אליו ותמה לא מעט להתמהמהותה, שהרי יש להקדים את היציאה ככל האפשר. אז חלם כי הזגוגית נתנפצה על ידי חתול גדול ככבש או כשועל והוא רואה את הסוף כדרך שאבות רואים את בניהם בתוך אימותם.

הביט בעד החלון אל הסמטאות העמוקות והן עמדו למולו אנכית כתשבץ סיוטים, כפקעת רחובות של עיר גדולה על מפה המונחת במאוזן. הצבעים היו עתה שרירותיים ונתחלפו בקצב בלתי קבוע. פעמים נתדהו הצבעים (כשם שהדבר יתרחש על בד הקולנוע כשבמכונת ההסרטה מתמעטת עצמת האור).

בחצר עלו צמחי יאסמין ופטרוזיליה בפחיות של חלב־אנגלי־יבש.

 

ג.    🔗

בלילה באו ולקחוהו אנשים זרים אל אחד הבתים שבאחת השכונות המרוחקות שבירושלים. הוא לא מיחה אלא ניסה לסייע בידם, לחזור על סיפוריו ולתבלם במלים שיהיו ברורות אף למטילים ספק בכושר זכרונם או מהימנותם של זקנים. ההליכה היתה קלה לו מתמיד והנופים יפים ורחוצים. ההרים היו כחולים ועגולים מאוד. סיפר להם את החלומות שתכפוהו עתה אף בהקיץ. האנשים הניעו את ראשיהם ואחר הניעו ידיים גדולות מאוד והכאב עלה מתוכו כשלהבת נר התמיד שעל דוכן החזן. גופותיהם החזקים והקולות הצלולים והנכריים שעמדו סביבו עוררו בו איזו עזות ריחנית שהוא נתקשה לפענחה, אך תמיד ידע להעריכה כראוי.

לאחר החגים יבוא המסע. המסע יבוא. השד יודע כמה חתולי־בר נשארו לנו. אולי הערבים צדו את כל החתולים. מכרו אותם במחיר מועט. לתיירים. אין החוק אוסר זאת. ימח שמו של החוק. כל כך הרבה חגים יש לנו. יופי של חגים והמסע מתאחר והגשם מקדים והרוח… מיקו, אני אומר לך…

האנשים שאלוהו מיהו מיקו והוא רק הרעיד את לסתותיו ומחץ את שפתיו בין השיניים הרקובות. לאחר שעה ארוכה אמר, איש צעיר. פניו נגהו כאדם הלוחש סודות־קונדס על אוזנו של ילד.

הרוח הקרה הזכירה לו את החורף. הוא שאל אם יורד גשם ומה ניבא חזאי מזג האויר.

אמרו לו, אל תיילל, אדון זאקי.

שאל במה מאשימים אותו (ובה־בעת תמה מדוע דימה לראות עצמו מובל לבית־דין).

נפלו עליו פרצופים כעופות או כטייארות צבעוניות ואמרו, אתה עלול להפיץ מגיפות באיזור המאוכלס שלנו. זה הכל.

אמר הזקן, עדיין לא חתכתי את מקום הנשיכות ולא הוצאתי את הדם המורעל.

אמרו לו, זה בסדר, אדון זאקי. אין בזה עוד כל מועיל.

לעזאזל אתם עם המלים היפות שלכם, נתרעם הזקן וקימט את שפתיו, אך לא יכול היה לשנות מתנוחת גופו.

עד שנגיע לאן שנגיע אתה יכול לספר לנו על המסע לציד חתולי הבר. זאקי נשתתק ונצטנם כפרוסת לחם בחום. רק עתה החל למצות, ללא מרירות, ללא זעם, כמעט ללא נגיעה, את כל משמעותה של התבוסה. נוחות מייגעת נתפזרה בגופו כנוחות העולה באדם שנסחטה מוגלה ממורסתו והשינה תוכפת בו מיד לכאביו. הירהר, לשַמֵר את הכשלון, זה כל שנותר לו. למצות אותו כאדם השומר על זכרון יקר של מת במיצויו המתמיד של יגון האבל. לפתע הופך הכשלון עדות חיה לרצון שמילאהו תמיד לנַצֵח. מוזר, אז תתלווה לכשלון מתיקות שאין להסבירה.

הוא שמע את רחש העצים בגשם ושאל, אם הם הולכים רחוק רחוק ביער. ראה צמרות עגולות ושקטות כמי שרואה כוכבים ואמר אל עצמו, יפה שאינני מתנגד לאנשים אלה והלוא יכולתי לעשות זאת. עלי להכריז באזניהם שאני מוותר. לכל הרוחות, על מה?

משעלו במדרגות, אמר הזקן, אתם עולים גבוה כל כך. ונישלוו כמו טמנוהו בארון רפוד במוך חמים ומואר. בהעדר הטילטולים הוא לא ידע על המשך המסע או על סופו.