רקע
שאול טשרניחובסקי
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: וילנה: ועד היובל; תרצ"ב 1932

באולמו הצנוע של ה“מרא דאתרא” יושבות ומחכות נשים שתים.

שתיהן יושבות זו בצד זו ישיבת רעיות רגילות לשבת יחד מתוך ידידות ושכנות מכבר.

הגוצה – תבנית שלשה כדורים לה: כדור על גבי כדור, כדור על גבי כדור: אחד קטן משמש ראש, אחד גדול משמש חזה ושדים, ואחד (הגדול שבהם) – כרס. על כרעיה הקצרות והכשות צרור לבנים במטפּחת אדומה.

ואין היא מוציאה את הצרור מתוך ידיה.

השניה – תבנית לולב מאשתקד צנום ויבש. היא יושבת בפישוט אצבעות דקות וגרומות על גבי כרעים ארוכות ושזופות.

הרגעים עוברים בעצלתים זה אחר זה על פני שעון הקיר; הרגעים ארוכים ומשעממים. עדת זבובים מזמזמת בזמזום טורד, וזבוב אחד גדול, כחול־כהה, מתלבט ומריע על גב זכוכית החלון, כגביר העובר לפני התיבה במנין־הבית שלו.

יש שזו או זו משתי השכנות מוציאה גניחות קצרות ומשברות גוף, וכך הן יושבות ונבטות לתוך חלל החדר, מסתכלות ואינן רואות ברור את דיוקנו של איזה רב עוטה טלית ותפילין ועט־אווזים בידו. קולמוס גדול ומשונה זה נוסך עליהן מורא מיוחד.

עיני ה“רב על התמונה” תלויות בשתי השכנות, הוא מקמט מצח גבוה ומאריך חוטם בולט ועקום.

ורגע שני שתיהן מסתכלות בדלת נמוכה וצרה קרועה בכותל שכנגד.

וכשנפתחה דלת זו וה“רב” נכנס בצעדים אטיים, מלטף שתיהן בעינים מאירות בחכמה וטוב לב, קופצות שתיהן ממקומן ומזדרזות לקראתו.

הגוצה תופסת מקום בראש:

– רבי, – נצנץ מתוך פיה הגדול.

– רבי! – מציצות שפתותיה הרזות של האשה־הלולב.

עיניו הסוקרות של הרב עוברות מתוך חיוך מזו אל זו.

– יתבונן, רבי!… –

– אנחנו, רבי… –

נופלת השניה לתוך דברי חברתה.

– תדבר האחת, –

מסביר הרב ויושב על כסאו.

– יסתכל, רבי, הנה הסדין, הנה הוא!

– כלומר? – שואל הרב.

– יסתכל, רבי, אנא יסתכל ויווכח, –

פותחת שוב הגוצה, העבה.

אצבעותיה הקצרות והעבות עסוקות בקשר המטפחת:

– יאמר רבי, יסתכל.

הלולב פורש כפיו כנואש:

– אדרבה, יסתכל רבי; יסתכל הוא!

הסדין כבר מונח על השלחן. הגוצה טרודה בפירוש קפוליו:

– יסתכל רבי, יסתכל! –

חוזרת היא על דברי חברתה ובאותו קול ממש.

– ישפוט הוא! רבי… זה – מהו?

– אלהים עמך, – נופל הרב לתוך דבריה: – בת־ישראל צנועה היא, כשרה היא… מן הסתם כשרה. אין צורך, אין צורך! כשרה…

– רבי, לא! לא, רבי. איני יכולה עוד. רבי.. – מתיפחת זו: – צרותי עברו ראש… יסתכל! הנה הסדין והנה הסמנים… אם סמנים הם…

– יסתכל…

הרב מנענע בכפיו.

– שבנה וספרנה, – הוא גוזר.

שתיהן יושבות.

– רבי, שתים אלמנות אנו.

שתי כפים ומטפחת אדומה וגדולה עוברות על עיניה וחטמה חליפות.

– אלמנות שוממות… שתינו, בשכנות אנו, בשכנות אנו גרות וידידות מאז. אני מוכרת בולבוסים, בולבוסים אני מוכרת, והיא עושה פרקמטיה בדגים. שתינו בשוק אחד.

– בשוק אחד, – מעידה עליה שכנתה.

– אישה מת לפני שבע שנים ושלי (מליץ יושר יהיה לנו שם) שבק חיים לכל חי לפני שנתים. ויש לי בן. ולה – בת. בנים יקרים מאד. בני – בחור עומד בשידוכים. בחורף זה נקרא לצבא ופטרוהו. נשאר בבית. בן יחיד הוא לי, זני ומפרנסי, נתנו לו זכות מדרגה ראשונה. בחור יקר, כן תהיה שנתי! והוא משרת במחסונו של קלארפָלד, אצל בית־הכנסת הגדול, רחוב רישָלֵי. זה שש שנים, שהוא עובד שם. ברוך־השם שבעים רצון ממנו. המשרת הראשי אמר לי, את האצבעות הם מלקקים – בן יקיר.

– בן יקיר! –

פושק שפתיו הלולב־מאשתקד.

ולה יש בת. נערה שהגיע לפרקה. האמת יקרה לי מכל: ריבה נאה, כן תהיה שנתי, כשם שהיא נאה!

פני הלולב עוטים גאוה משונה.

– אצבעות לה: סורקה ואורגה ואופה; כחה יפה בצנירה, סרידה וזרידה. כל העבודה בבית עליה ועל צוארה. שַזָרִית היא, עושה ברקומי זהב וכסף. ידים של זהב לה. מפרי כפיה עושה היא כל מה שצריך לה. והילדים גדלו יחד, מכירים זה את זה מכבר. היינו חומדות לצון: חתן וכלה! חתן וכלה! וכך קראו להם ידידינו וכל גרי החצר. וכשהגיעה לפרקה, התחילו מציעים לפניה חתנים, וחתנים טובים. מתוך שתיקה גמרנו את השידוך: חתן־כלה! תקבץ היא מעט כסף, יקמץ הוא מעט, יפטר מעבודת הצבא, ויבנו להם בית למזל־טוב.

הילדים? זה מצא חן בעיניה של זו, וזו מצאה חן בעיניו של זה. כבר הסתדרנו, אנו הזקנות, התחלנו ברמיזות ובחצאי דברים, אני לשלי והיא לשלה, כלומר: ילדים, מתי? רוצים גם אנו לראות נחת בילדים. וכבר היו הדברים מגיעים לתכלית, אלמלא הפיות הרעים, יאלמו לעולם, רבונו של עולם, תוך כדי דבור. אש וגפרית תצרבם; אש־להבה תהיה חומרת את בני־מעיהם! התחילו מרננים אחרי הנעשה. לרקוד למדה, עם עוד בתולות אצל ווייסבלאט, רחוב רישלי קרן באזארנַיה, רובל וחצי לחודש. מדוע לא תהיה קורת־רוח לנערה? אמנם, בימים שלנו לא למדו לרקוד. אמותינו וסבותינו הצדיקות לא יצאו לרקוד ב“טאנצקלאס”. אלא מאי? חיים אנו באודיס, תשרף על עייה ותחרב! לא רצה בני לשמוע תחלה, את אזניו אטם. אבל מגבירים מלים. צוחקים עליו. התחילו עוקצים וממררים את חייו. ונפל עליו לבו. הערלים אומרים: “אין עשן בלא אש”. והוא שואל אותי: אמא, מה לעשות? הנערה בוכה: נשבעת היא בחייה ובחיי אמה, שיהיה מזלה זך, כשם שהיא זכה וברה.

ואנו מתחילות כבר בסידור ממתקים לאירוסין, ובני אינו יודע מה, ואני איני יודעת מה לעשות. סוף־סוף חיים אנו באודיס, תשרף ותחרב במהרה בימינו!

– עם כל הפיות הרעים יחד! –

מוסיפה השכנה נופך משלה.

– וזה שני חדשים “תשעה באב” בבית. ריבה יקרה היא, רבי, כן תהיה שנתי, אני אומרת; אלא הבריות מרננים אחריה. רבי, איני יכולה יותר, אין לי כח לסבול. אני אסטניה אני, למרות שמני וחלבי, לב רפה לי, אומרים כל הרופאים – כפי שעיניך רואות, רבי. הבחור השחיר מרוב עגמת נפש, הנערה בצערה נהלכת כצל, ואנו שתי אלמנות שוממות.

אמה שלה עושה לה מיתה משונה בכל יום. ידידות אנו זה ארבע־עשרה שנה. רבי, “תשעה באב” בבית זה שני חדשים.

ובאנו לידי הסכם. הוא רוצה בה. אלא מאי? מתירא הוא, שמא יזכה בדגים שהסריחו? ואמרנו: ממה נפשך: אם הציצו בעציצה, מה תפסיד? ואם לא… והצענו להם מטה… והנה הסדין.

ועתה, רבי, ראה ושפוט. מה לעשות? באודיס אנו חיים. אומרים: פה הכל יכולים. אודיס! שבעה מילים סביב לה יוקד הגיהינום… אודיס!…


המלצות קוראים
תגיות