(מזכרונות הילדות)

ואפילו כולכם חכמים, כולכם נבונים, כולכם זקנים, כולכם יודעים את התורה, מצוה עלי לספר בחג הזה, חג “אסרו פורים”.

תאמרו: חג כזה לא היה ולא נברא.

אבל אפילו אם יבואו כל רבני מזרח ומערב ובידיהם לוחות ו“שלחן ערוך”, וענו ואמרו: לא היה חג כזה מעולם, שקר אתה אומר, –

גם אז נשבע אני בנקיטת חפץ, כי אכן עובדה היא, היה חג כזה, ופעם אחת – בשנת תר"נ… חגגו אותו בשמחה ובצהלה, במדינה אחת גדולה ובכרך אחד גדול, ושמחו בו צעירים רבים על שפת הים, כאשר לא חגגו רבים את ימי הפורים, והימים האלה נזכרו ונעשו בכל רחוב ורחוב, משפחה ומשפחה, סמטה וסמטה וחצר וחצר, ואם גם ימי הפורים האלה עברו מתוך היהודים וזכרם יסוף מזרעם.

וגם אני שמחתי בשמחה זו; ולא זו בלבד, אלא שגם אני הייתי אחד מאלה שגרמו לחג זה.

ומה תאמרו עתה?

ובודאי ובודאי שישנם עוד בעולם רבים מאלה, ששמחו אז בחג זה, ואולי לא שכחוהו עד היום. אבל בשביל אלה ששכחוהו אני מעלה את דברי ימי הפורים האלה שחור על גבי לבן.

ואתם הלא תודו, כי כיוון שאמרתי אני, שחגגו חג זה במדינה אחת גדולה ובכרך אחד גדול על שפת הים וצעירים רבים שמחו בו, – אתם תיכף ומיד הבינותם, כי ברוסיה אני מדבר, ואל העיר אודיסה אני מתכוון, וכי אלה ששמחו היו תלמידי בית־הספר למסחר על שמו של הקיסר ניקולאי הראשון.

זה מובן מאליו.

באודיסה היו אז כמה וכמה בתי־ספר למסחר.

היה אחד יוָני, אולם בו לא היה אף יהודי אחד, ומעולם לא חבש נער עברי לראשו כובע כחול נעטר בשני סרטים צרים של כסף – זה היה סמנם של תלמידי בית־הספר־למסחר היוָני.

אך לא בו עסקינן.

והיה עוד בית ספר למסחר, שהיה כולו יהודי; בית־ספר פרטי, מיסודו של הוכמאן, ואולם הוא “בגויים” לא התחשב ועד אלה לא בא משום מיעוט דמותו ומשום שהיה יהודי, ולא היו לו כל זכויות. רק בעל כרחם נכנסו בו אלה שנכנסו, כלומר אלה, שלא זכו להכנס לבתי־הספר בעלי־הזכויות. כעבור שנים אמנם יצאו לו מוניטין. אבל אז היה עוד בבחינת גולם מתפתח, וכולי־עלמא היה מתפלא על הסמן שלו: מגן דוד של כסף ובתוכו שני לוחות הברית; ובזויותיו של המגן־דוד ארבע אותיות – ר. ח. י. ד. (כלומר: ראשית חכמה יראת ד'). כשיצאו לו מוניטין וקבל זכויות, לא השתמש עוד בסמן זה. וכן היו מתפלאים על מיסדו, שהיה ד"ר לאיזו חכמה משונה ובלתי ידועה בעולם הגדול – “קינמתיקה” שמה – ושהיה חותם מפורש: חיים בן יהודה הוכמאן.

שערו בנפשכם: פריוואט דוצֶנט באוניברסיטה, הפרופיסור היהודי היחיד במלוא רוסיה, ושמו חיים בן יהודה.

היה עוד בית־ספר למסחר, וגם לו היתה שייכות ליהודים. מיסדו היה היינריך פֵיאודורוביץ פייג, מי שהיה לשעבר תלמיד בית מדרש לרבנים. בית מדרש זה הקים כמה וכמה “עמי־ארצות” בעולם, ואיש לא התפלא. כָפר פייג בעיקר, והוא שעמד להיות רב נעשה פרוטָסטַנט. ובשכר זה קבל רשות לפתוח בית־ספר ריאלי. שוב הפך את הקערה על פיה ונעשה פרַבוסלַבי. ובשכר זה קבל רשות לפתוח בית־ספר למסחר עם זכויות מיוחדות. כנראה, היו פירותיו של בית־ספר זה יותר מרובים מפירותיו של בית־ספר ריאלי, ומה גם שהיה לו רשיון לקבל עשרים אחוזים למאה תלמידים יהודים. במשך הימים נעשה לעסק לא־ביש כלל, ובפועל־ממש היה מספר תלמידיו היהודים – ארבעים אחוזים למאה.

איך מתרחשים נסים כאלה?

לאו דוקא נסים!

יהודי אמיד, שרצה לראות את בנו נושא בּגדי השרד עם קשוטי הכסף או הזהב אשר לבית־הספר עם זכויות והוא נואש מהכניסו לגימנסיה או בית־ספר ריאלי של הממשלה, היה נכנס אל הדירָקטור פייג ומבקשו, שיקבל הלה את בנו לבית ספרו שלו. היה אותו חניך בית־המדרש־לרבנים מראה לו שחור על גבי לבן את ספר התקנות – 20%, עשרים אחוז למאה, ושאין מקום פנוי, כבר יש יותר מן המנין. אלא מאי? ישנה עצה: אם יכנסו ארבעה שאינם מבני־ברית, יכנס בזכותם גם הבחור.

צריך, איפוא, לחכות. כלומר, אין צורך לחכות. ישנם “ארבעה בנים” הרוצים להכנס לבית־הספר, אך אין ידם משגת לשלם שכר־למוד גדול זה, שמשלמים בבית־ספר פרטי.

ובכן, אם האדון הנכבד רוצה ויכול לשלם שכר למודים של אלה הארבעה – – – הדבר תלוי אך בו – – – אפשר כך – – –

והיהודי, שידע עוד קודם את הסוד הגלוי הזה, מעמיד פנים, כאילו זו היא הפעם הראשונה שהוא שומע דברים אלה.

ומה לא יעשה היהודי בשביל בנו?

הולך הוא ומוסר בידי היינריך פייג שכר־למוֹד בעד הבן שלו ובעד “ארבעה בנים” שאינם שלו.

כמובן, קשה לו לפייג לעשות זאת; אבל ה“אדון” מצא חן בעיניו; ובשבילו (ורק בשבילו) הוא עושה הפעם לפנים משורת הדין.

ובאמת, קשה לו למצוא ארבעה אזרחים, שירצו להיכנס דוקא לבית־ספרו הפרטי המרבה בשכר־למוד. למה להם צרה זו? ובפרט כשיש להם שערים פתוחים בכל בתי הספר: הגימנסיה וביה"ס הריאלי של הממשלה, ששם שכר הלמוד קטן, ומשם אפשר להיכנס לאוניברסיטה ולשאר מוסדות הממשלה הגבוהים.

אבל תלמידים היו גם לו. כל העצלים שבעצלים, המגורשים מבתי הגימנסיה ובית־הספר הריאלי, היו נכנסים לבית־הספר למסחר העירוני. ולאחר שגורשו גם משם, ובאין להם ברירה, היו פונים אל ה“חגר הלה”. חגר היה חניך בית־המדרש לרבנים, כנראה, לקיים את דברי המשל הרוסי: אלהים נתן סימנים בנבלים.

איך שהיו הם מתלמדים שם, זהו ענין שלא קשה לעמוד עליו ולרדת לעומקו. ומה גם שידעו את חשיבותם המיוחדה בבית ספרו של מי שחי על חשבון התלמידים היהודים הנכנסים לשָם בזכותם.

וכך היה הדירקטור עושה:

היה מפטר ארבעה תלמידים מן העצלים שבעצלים על אי־הצלחתם בלמודם, היה מזמין את אבותיהם והיה מודיע להם, שאין זו אלא מדה כנגד מדה, ויש לבניהם הזכות לעמוד שנית על הבחינה, ומובטח הדירקטור, כי יכנסו שוב. הפטורים הם באמת על תנאי.

וכמה מעלות טובות לעונשין אלה!

היה התלמידים נבעתים מאימת הדין, והיו רוכשים להם את כל הידיעות, שלא רצו לרכוש קודם. ולהנאתם, ולהנאת אבותיהם ולהנאתו של פייג היו שוב מתקבלים.

ולהנאתו של התלמיד היהודי היה מקום פנוי גם בשבילו.

הרי ארבעה תלמידים חדשים נכנסו לבית־הספר!

ובתוקף החוק הרי על כל ארבעה נוצרים נכנסים – נכנס יהודי אחד.

וכך היה עושה הדירקטור בלהטיו עד שהגיע מספר תלמידיו היהודים עד ארבעים למאה.

אך בבית הספר העירוני שם היה מספרם – חמשים אחוזים למאה. לפי החוק נכנסו לתוכו יהודים כמספר האחוזים אשר לסוחרים היהודים בעיר. ואלה היו מחצית כל הסוחרים.

ובאמת היתה יד ישראל תקיפה בבית הספר הלה. והיתה השפעתם ניכרת מאד בחיי בית־הספר ובחיי התלמידים.

ה“תלמידים הטובים” היו בכלל כמעט כולם יהודים, התלמידים ה“ראשונים” – רק יהודים, ואלה הגומרים ומקבלים “זכיות אזרח נכבד” – רק יהודים. היו, כמובן, גם מן הנוצרים במספר זה, על פי רוב אלה ש“זכות אבות” עמדה להם, ובימי הבחינות היו נוהגים לעשות בשבילם כל הנחות והקלות שבעולם, רק בכדי לכשרם, שיהיו גם נוצרים בין ה“אזרחים הנכבדים”.

המשגיחים שבבית־הספר היו קרויים: צִירוּלְניק (אין איש יודע מפני מה) צאפ (רמז לשיעור קומתו וזקנו), פָאלִיק (ודוקא במבטא יהוּדי ביסרביה – פוליק), אף כי לכל אחד מהם היה שם משלו: גוֹרְבוֹב, סֵידוֹב וכדומה.

ואף על נמוסיהם של התלמידים היתה השפעת בני ישראל מאד ניכרת, וכשהיו בני ישראל פטורים מלמודם בימי חג, היו המחלקות נוגות ועצבות, ודממה שררה בכל בית־הספר. ובכלל לא היה אז לבית־הספר “פנים” של בית־ספר. “אין זה נר לאלהים, ואין זה מגרפה לשטן”. המורים לא הטיפו דבר חדש, שהרי רובם של התלמידים אינם, ועל העבר לא עברו, – שהרי כבר עברו.

בגימנסיה לא היה רשומם של יהודים נכר. ואף גם זה: בגימנסיות ובבתי הספר הריאליים היו היהודים נהנים מימי חגים ידועים רשומים בלוח־הפְרַבוסַלבי, שבהם יהודים פטורים מלמוד, מה שאין כן בבית־הספר למסחר, ששם היה הדירָקטור מוותר על כמה ימים נוספים, שזכרם לא בא בלוח.

והיו בני ישראל חוגגים עוד כמה ימים.

אלא שלידי זה אפשר היה להגיע רק על ידי שתדלנות אצלו או אצל האינספֶקטור. צריך היה לערוך לפניו את כל פרשת החג ואת חשיבותו, בכדי שיכירו בו גם ה“גויים”.

לתכלית זו הייתי אני שליחו של צבור, בא־כחה של עדת־ישראל, “רבם” של תלמידינו, אשר רובם ידעו את האלפא־ביתא, ובזכרונם נשארו גם אי־אלה מלים מ“לשון הקודש”, מאותו המעט שקבלו בבית־הספר של גֶפְטֶר או של “בית הספר העברי הממשלתי”. אבל קשה, מאד קשה, היה להם לעמוד על עמקם של דיני ישראל וחגיו. כיוצא מן הכלל היו החגים יום־כפור, וידוע היה שבו “מכים כפרות”, ופסח עם המצה.

ובכן הייתי אני ל“יהודי מלומד”, וחשבו אותי לידען גדול שבגדולים, ממש “רב”. ומשום שתדלנותי קראו לי “המגין על זכיות היהודים”.

כשהגיעה שעתנו לקרוא בספרו של שילֶר “מלחמת שלשים השנה”, ולמדנו לדעת, כי היה לַפְרוֹטסטַנטים “מגין” – דֶפֶנְזור– מצאו בשבילי את השם היותר מקביל, ועל משמרתי, משמרת “דפנזור”, עמדתי באמונה.

וכך הייתי מגין על זכיות ישראל בכל זמן וזמן ובכל מקום שזִמן לי הקב“ה. עד שהחיינו וקימנו והגיענו לימי הפורים שנת תר”נ…

ובהגיע תור תענית אסתר בת־אביחיל דוד מדרכי אשר לקח לו לבת לבוא אל המדינה לא בקשנו דבר כי אם אשר יאמר פוֹפוֹב פקיד־הדירֶקטור שוֹמֵר הקנצֶלַרְיָה.

ונתנה לנו רשות להיות בטלים מלמודנו, וחברינו הנוצרים קנאו בנו קנאה גדולה.

דומני, שפורים זה שאודותיו אני מספר, חגגנו ביום הראשון לשבוע וביום השני לשבוע היתה חגא שלהם, ואנחנו היהודים הפסדנו חג משלנו.

וביום השלישי לשבוע אספתי את כל ספרי ואת כל קונטרסי, שצריכים היו לי בו ביום, שמתים בתוך תיק־העור עם מכסה של עור כלבי־הים, והדקתי את מוסרותיו על גבי. כשנכנסתי לבית־הספר, קדמני אותו השאון העליז והחי השופע מכל בית־ספר.

נכנסו לחצר תלמידים, מניָנים, מנינים קטנים, והיו משוחחים בענין החג.

ופתאום נזרקה מלה מפי מאן־דהוא:

“אילו לא היה חל שושן־פורים ביום השני, הלא אפשר היה לחוג גם אותו”.

– שמע נא, אתה ה“דפּנזור”, סח לי אחד, הלא תמצא לנו תמורתו אחר?

– ואיך זה אפשר באין חג כזה?

– צריך שיהיה, הפסיקוני קולות מסביב. לך ומצא, כי על כן “רב” אתה.

– נניח – “רב”, אבל כיצד נחוג לאחרי פורים?

– באין ברירה גם ה“אחרי פורים” חג!

– לא היה שושן פורים – יהיה אסרו פורים!

– נסה תנסה! הבהילתני כל הכנופיה…

לשוא בקשתי, כי ירפו ממני, כי שטות כזו אי־אפשר להביא לפני הדירקטור או לפני האינספקטור.

– אך לפני המשגיח דֶל־בֻּבָּה אפשר!

דֶל־בֻּבָּה זה היה מורה לשפה האיטלקית, וביחד עם זה היה גם משגיח. מעולם לא ראיתי זקן יפה כמוהו. עינים שחורות על גבי פנים ורדיים וזקן כסף עוטר להם סביב. בין כל המשגיחים היה הוא הכי־טוב.

לאמתו של דבר, לא היו גם האחרים מענים אותנו ומיצרים לנו כצעקתנו אנו, ואדרבה, אנו היינו מענים אותם ומיצרים להם יותר, וביחוד לרעים שביניהם: לצִירוּלְנִיק וּלפָאלִיק.

דֶל־בֻּבָּה היה המשגיח במחלקות העליונות, ועל כן היתה גם עבודתו יותר קלה. דירה פנו לו בבית קטן בחצר בית־הספר. מתוך חלונות מחלקתנו היינו רואים את גג ביתו משוח אדום. כשהיינו בחצר היינו מסתכלים בבתו היפהפיה בעברה בחצר.

לפי עמדתי במחלקה הנמוכה לא יכולתי לזכות להכיר אותה מקרוב. והיתה מצערת אותנו מרחוק.

בינינו לבין עצמנו לא חשבנו את אביה ל“מחודד ביותר”.

עם כנופיה שלמה של חברי מבני־ברית ומשאינם בני־ברית התפרצתי לאותו מדור, שהיה בו מורה דל־בבה זה ואני דרשתי ממנו, כי ירשה לנו ללכת הביתה, משום שחג לנו היום: “אסרו פורים”, את “פורים” כבר חגונו.

– אסרו פורים?! שנה.

הכניס כפו לתוך כיס מעילו, הוציא משם לוח שמושי למורים, התחיל הופך בו והופך בו עד שהגיע לרשימת החגים: חגי הפרבוסלבים, חגי הקתולים, חגי הפרוטסטנטים, חגי המושלמים. חגי היהודים רשומים אחרונים.

ולאחר שחפש מצא:

פורים. וגם שושן פורים.

לשוא עמל וחפש את ה“אסרו פורים”: אותו חג חסר. לגמרי חסר.

ועל זאת הראה לנו.

אנחנו, כלומר היהודים, מאד היינו תמהים על זה, שחג כזה חסר, אלא שמצאנו: אין מזה ראיה. הלוח לוח פרבוסלבי, שאני לוח יהודי שהוא מלא.

עמד הזקן והסכים לזה, יראו לו לוח בשביל יהודים.

לצערנו, כל אלה שהיה להם לוח כזה שכחוהו הפעם בביתם… ממש להכעיס! אולם החג “אסרו־פורים” – הוא ישנו.

ומכיוון שישנו, הלא צריכים אנו לשבת בית.

מלתא זוטרתא – פורים!

– בו תלו על העץ את המן!

– ואת אסתר המלכה, הוסיף נופך משלו מי שהיה לפנים תלמיד בית־ספרו של גֶפְטֶר, שהעמיד תלמידים יהודים באודיסה.

– ואת כל שנים־עשר בניו של המן: את ראובן, ואת שמעון, ואת לוי… תורה זו הורה מי שהיה לשעבר תלמיד בית־הספר העברי הממשלתי.

– ולו תלו אתכם, את כל היהודים! – הוסיפו ה“גויים” המתקנאים בנו.

וכולנו מקיפים את האיטלקי הזקן ודורשים ממנו בחזקה: יַדְרִירֵנו, Signor!

אך לא בידי משגיח לעשות דבר כזה.

עד שיצאה בת־קול והכריזה מעין הורמנא מאת הדירקטור, או הרשאה מאת האינספקטור; מעין שמועה, מעין ודאי…

– אם כן אין אני מוחה בידכם!

כלום צריך היה לשנות מימרא זו?

והדפנזור יצא מלפני המשגיח בלבוש שרד שחור וחוור וסרט כסף רחב ותכריך דרַפ וקַרַקוּל והעיר אודיסה צהלה ושמחה ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר.

תיכף עשתה לה השמועה כנפים, עברה מאגף לאגף, ממחלקה למחלקה, ועד רגע נתמלאה החצר סיעות וכנופיות נחפזות ונבהלות אל מעבר לשער ותלמידים בקריאות הידד ובגיל רוכסים כפתורי מעיליהם תוך כדי הליכה. וכל רחוב פְּרָאובְּרַזָ’נְסְקִי (עתה, כמובן, רחוב טרוצְקי) המה מרוב תלמידים.

כל תלמיד שפגע בַשָבִים פתח עיניו לרווחה:

קראו לעמתו: הביתה, הביתה!

– נבלים, הביתה!

– מה? על שום מה?

– שתוק, חומץ בן־יין, חג! שוב חג! – ליהודים!

– איזה חג?

– מנוול שכמותך, כלום לא אחת היא? ובלבד שחג היום.

־־־־־־־־־־־־־־־־־

ואנו, שלא היינו חכמים גדולים, גם שוטים גדולים לא היינו. לא תמיד מתרחשים נסים בפורים. ועל כל צרה שלא תבוא לא שבנו הביתה, אלא פנינו אל הגן אשר על שפת הים.

ולאמתו של דבר, כך צריך היה לעשות, ורק כך!

ובכל סמטה וסמטה ובכל רחוב ורחוב מקום אשר דבר־המשגיח ודתו מגיע שמחה וששון ליהודים משתה ויום טוב ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל חן היהודים עליהם.

־־־־־־־־־־־־־־־

וכשבאו המורים ונכנסו איש למחלקתו השוממה, נתחוור תיכף ומיד הדבר, שאין כאן לא דבים ולא יער, כלומר לא חג ולא חגא.

ויבוקש הדבר וימצא אשר המשגיח דֶל־בֻּבָּה על היהודים אשר בקשו לשלח אותם, ונקרא דֶל־בֻּבָּה לפני הדירקטור ויבא דֶל־בֻּבָּה לפני הדירקטור וידבר הדירקטור פנים אל פנים אל דֶל־בֻּבָּה והמשגיח נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש.

ואשר אמר לו אין איש יודע עד היום.

זקני הדור ספרו אשר קרא לו: טפש זקן.

ויקראו סופרי הדירקטור ביום השלישי ובעשר שעה בו ויכתב ככל אשר צוה הדירקטור אל משרתי הדירקטור ואל המשגיחים אשר על מחלקה ומחלקה ואל שׁומרי סף וסף, סמטה וסמטה ככתבה ורחוב ורחוב כלשונו, בשם בּוֹרוֹבְסְקִי הדירקטור נכתב ונחתם בחתימת הדירקטור: ונשלח ספרים ביד הרצים אל־כל־תלמידי הדירקטור להקהיל לאסוף ולהכניס את־כל־היהודים “מנער ועד זקן” ראשוניים וששיים ביום אחד בששה עשר לחודש שנים עשר חודש הוא חודש אדר וששונם לבוז.

השליחים יצאו מבוהלים ודחופים ואת כל טפש וחסר־לב אשר מצאוהו בבית אבותיו, החזירו לבית־הספר.

וצדקה סָבָתי, שהיה מרגלא בפיה: אין שוטים בעולם!

כמובן, בדרך כלל, והיוצאים מן הכלל ללמד יצאו.

רק אנשי מספר שבו, ויתרם היו באשר היו עד אחר הצהרים. וגם רבים מבני עמי הארץ “המתיהדים” שלא באו אל המחלקה.

ולמחרת היום ההוא טענו, אשר רִמום היהודים לאמר: אין שיעור בכלל ביום ההוא.

ואולם גם אלה שנשארו במחלקה – אוי למוריהם ואוי לתלמודם ביום ההוא! וסוף סוף שלח הדירקטור גם אותם לביתם אחר הצהרים.

ימים אחדים אחרי המעשה יראתי, פן אקרא לפני המלך הדירקטור אל לשכתו בכדי להסביר גם לו את פרשת החג “אסרו־פורים”. ידעתי, כי לא תמיד מתרחשים נסים בפורים, ואותו ראיון לא היה מענגני כלל וכלל. אלא שכנראה בוש הזקן היפה להגיד להדירקטור, כי נערים קונדסים הוליכוהו שולל, על כן לא הזכיר את שמי בכוונה.

וברוב הימים שכחתי את החג. וכל רעי שהיו אתי אז במעמד אחד שכחוהו גם הם.

בודאי שכחוהו.

כי הרי זו גם מנת חבלו של כל חי: ברבות הימים נשכח.

ברלין, 1925

באולמו הצנוע של ה“מרא דאתרא” יושבות ומחכות נשים שתים.

שתיהן יושבות זו בצד זו ישיבת רעיות רגילות לשבת יחד מתוך ידידות ושכנות מכבר.

הגוצה – תבנית שלשה כדורים לה: כדור על גבי כדור, כדור על גבי כדור: אחד קטן משמש ראש, אחד גדול משמש חזה ושדים, ואחד (הגדול שבהם) – כרס. על כרעיה הקצרות והכשות צרור לבנים במטפּחת אדומה.

ואין היא מוציאה את הצרור מתוך ידיה.

השניה – תבנית לולב מאשתקד צנום ויבש. היא יושבת בפישוט אצבעות דקות וגרומות על גבי כרעים ארוכות ושזופות.

הרגעים עוברים בעצלתים זה אחר זה על פני שעון הקיר; הרגעים ארוכים ומשעממים. עדת זבובים מזמזמת בזמזום טורד, וזבוב אחד גדול, כחול־כהה, מתלבט ומריע על גב זכוכית החלון, כגביר העובר לפני התיבה במנין־הבית שלו.

יש שזו או זו משתי השכנות מוציאה גניחות קצרות ומשברות גוף, וכך הן יושבות ונבטות לתוך חלל החדר, מסתכלות ואינן רואות ברור את דיוקנו של איזה רב עוטה טלית ותפילין ועט־אווזים בידו. קולמוס גדול ומשונה זה נוסך עליהן מורא מיוחד.

עיני ה“רב על התמונה” תלויות בשתי השכנות, הוא מקמט מצח גבוה ומאריך חוטם בולט ועקום.

ורגע שני שתיהן מסתכלות בדלת נמוכה וצרה קרועה בכותל שכנגד.

וכשנפתחה דלת זו וה“רב” נכנס בצעדים אטיים, מלטף שתיהן בעינים מאירות בחכמה וטוב לב, קופצות שתיהן ממקומן ומזדרזות לקראתו.

הגוצה תופסת מקום בראש:

– רבי, – נצנץ מתוך פיה הגדול.

– רבי! – מציצות שפתותיה הרזות של האשה־הלולב.

עיניו הסוקרות של הרב עוברות מתוך חיוך מזו אל זו.

– יתבונן, רבי!… –

– אנחנו, רבי… –

נופלת השניה לתוך דברי חברתה.

– תדבר האחת, –

מסביר הרב ויושב על כסאו.

– יסתכל, רבי, הנה הסדין, הנה הוא!

– כלומר? – שואל הרב.

– יסתכל, רבי, אנא יסתכל ויווכח, –

פותחת שוב הגוצה, העבה.

אצבעותיה הקצרות והעבות עסוקות בקשר המטפחת:

– יאמר רבי, יסתכל.

הלולב פורש כפיו כנואש:

– אדרבה, יסתכל רבי; יסתכל הוא!

הסדין כבר מונח על השלחן. הגוצה טרודה בפירוש קפוליו:

– יסתכל רבי, יסתכל! –

חוזרת היא על דברי חברתה ובאותו קול ממש.

– ישפוט הוא! רבי… זה – מהו?

– אלהים עמך, – נופל הרב לתוך דבריה: – בת־ישראל צנועה היא, כשרה היא… מן הסתם כשרה. אין צורך, אין צורך! כשרה…

– רבי, לא! לא, רבי. איני יכולה עוד. רבי.. – מתיפחת זו: – צרותי עברו ראש… יסתכל! הנה הסדין והנה הסמנים… אם סמנים הם…

– יסתכל…

הרב מנענע בכפיו.

– שבנה וספרנה, – הוא גוזר.

שתיהן יושבות.

– רבי, שתים אלמנות אנו.

שתי כפים ומטפחת אדומה וגדולה עוברות על עיניה וחטמה חליפות.

– אלמנות שוממות… שתינו, בשכנות אנו, בשכנות אנו גרות וידידות מאז. אני מוכרת בולבוסים, בולבוסים אני מוכרת, והיא עושה פרקמטיה בדגים. שתינו בשוק אחד.

– בשוק אחד, – מעידה עליה שכנתה.

– אישה מת לפני שבע שנים ושלי (מליץ יושר יהיה לנו שם) שבק חיים לכל חי לפני שנתים. ויש לי בן. ולה – בת. בנים יקרים מאד. בני – בחור עומד בשידוכים. בחורף זה נקרא לצבא ופטרוהו. נשאר בבית. בן יחיד הוא לי, זני ומפרנסי, נתנו לו זכות מדרגה ראשונה. בחור יקר, כן תהיה שנתי! והוא משרת במחסונו של קלארפָלד, אצל בית־הכנסת הגדול, רחוב רישָלֵי. זה שש שנים, שהוא עובד שם. ברוך־השם שבעים רצון ממנו. המשרת הראשי אמר לי, את האצבעות הם מלקקים – בן יקיר.

– בן יקיר! –

פושק שפתיו הלולב־מאשתקד.

ולה יש בת. נערה שהגיע לפרקה. האמת יקרה לי מכל: ריבה נאה, כן תהיה שנתי, כשם שהיא נאה!

פני הלולב עוטים גאוה משונה.

– אצבעות לה: סורקה ואורגה ואופה; כחה יפה בצנירה, סרידה וזרידה. כל העבודה בבית עליה ועל צוארה. שַזָרִית היא, עושה ברקומי זהב וכסף. ידים של זהב לה. מפרי כפיה עושה היא כל מה שצריך לה. והילדים גדלו יחד, מכירים זה את זה מכבר. היינו חומדות לצון: חתן וכלה! חתן וכלה! וכך קראו להם ידידינו וכל גרי החצר. וכשהגיעה לפרקה, התחילו מציעים לפניה חתנים, וחתנים טובים. מתוך שתיקה גמרנו את השידוך: חתן־כלה! תקבץ היא מעט כסף, יקמץ הוא מעט, יפטר מעבודת הצבא, ויבנו להם בית למזל־טוב.

הילדים? זה מצא חן בעיניה של זו, וזו מצאה חן בעיניו של זה. כבר הסתדרנו, אנו הזקנות, התחלנו ברמיזות ובחצאי דברים, אני לשלי והיא לשלה, כלומר: ילדים, מתי? רוצים גם אנו לראות נחת בילדים. וכבר היו הדברים מגיעים לתכלית, אלמלא הפיות הרעים, יאלמו לעולם, רבונו של עולם, תוך כדי דבור. אש וגפרית תצרבם; אש־להבה תהיה חומרת את בני־מעיהם! התחילו מרננים אחרי הנעשה. לרקוד למדה, עם עוד בתולות אצל ווייסבלאט, רחוב רישלי קרן באזארנַיה, רובל וחצי לחודש. מדוע לא תהיה קורת־רוח לנערה? אמנם, בימים שלנו לא למדו לרקוד. אמותינו וסבותינו הצדיקות לא יצאו לרקוד ב“טאנצקלאס”. אלא מאי? חיים אנו באודיס, תשרף על עייה ותחרב! לא רצה בני לשמוע תחלה, את אזניו אטם. אבל מגבירים מלים. צוחקים עליו. התחילו עוקצים וממררים את חייו. ונפל עליו לבו. הערלים אומרים: “אין עשן בלא אש”. והוא שואל אותי: אמא, מה לעשות? הנערה בוכה: נשבעת היא בחייה ובחיי אמה, שיהיה מזלה זך, כשם שהיא זכה וברה.

ואנו מתחילות כבר בסידור ממתקים לאירוסין, ובני אינו יודע מה, ואני איני יודעת מה לעשות. סוף־סוף חיים אנו באודיס, תשרף ותחרב במהרה בימינו!

– עם כל הפיות הרעים יחד! –

מוסיפה השכנה נופך משלה.

– וזה שני חדשים “תשעה באב” בבית. ריבה יקרה היא, רבי, כן תהיה שנתי, אני אומרת; אלא הבריות מרננים אחריה. רבי, איני יכולה יותר, אין לי כח לסבול. אני אסטניה אני, למרות שמני וחלבי, לב רפה לי, אומרים כל הרופאים – כפי שעיניך רואות, רבי. הבחור השחיר מרוב עגמת נפש, הנערה בצערה נהלכת כצל, ואנו שתי אלמנות שוממות.

אמה שלה עושה לה מיתה משונה בכל יום. ידידות אנו זה ארבע־עשרה שנה. רבי, “תשעה באב” בבית זה שני חדשים.

ובאנו לידי הסכם. הוא רוצה בה. אלא מאי? מתירא הוא, שמא יזכה בדגים שהסריחו? ואמרנו: ממה נפשך: אם הציצו בעציצה, מה תפסיד? ואם לא… והצענו להם מטה… והנה הסדין.

ועתה, רבי, ראה ושפוט. מה לעשות? באודיס אנו חיים. אומרים: פה הכל יכולים. אודיס! שבעה מילים סביב לה יוקד הגיהינום… אודיס!…

(קטע מיומן)

היינו שלשים איש – – –

לא, לא שלשים איש, מלה זו כבר אבדה את חנה.

היינו שלשים חברים, בני־חורין – נתיני המדינה היותר חפשית שבעולם.

ולמרות כל זאת היינו אנו השלשים כלואים בלשכה אחת צרה, בלשכה האחת, בבית־סוהר בנוי לכתחלה לשם זה בידי הבורגָנים בימי ממשלתם של הצאר והאצילים, והם בנו את הלשכה למנין שנים־עשר.

ובתוך אותה החומה הישנה, עם זוהמתה הישנה, ועם כל פקידיה, נוטריה וכל סדריה הישנים, ישבנו.

ולא היה בין הישן והחדש, אלא שנוסף על כל שומרינו הישנים גם “קומיסאר”.

אותנו, בני המדינה “החפשית שתחת השמש”, סגרו על מסגר והעמידו חיילים במבואת־החצר, ובמסדרונות־החומה – נוטרים.

כלומר, עשו מה שרק האדם יכול לעשות ואין שום בריה אחרת בעולם עושה: כל חיה טורפת ודורסת את טרפה בו ברגע שבא לידה, ורק האדם האכזר מוצא לטוב לכלוא את טרפו, לעשות אותו מדרס לרגליו, לשלול ממנו את ישותו של אדם – את חופשתו – ער שיטרפהו לכשירצה.

בארץ החופש המחלט, בחברה החפשית שבחפשית, שזה אך פרקה מעליה את עול עריציה, טבחה את כל מוצצי־הדם שבה, הבריחה את כל אלה שלא הספיקה לקרעם. בארץ שלטון היושר הסוציאלי, בגן־עדנם של הסוציאליסטים – אם יקום איש ויאמר: בחלתי בטוב ובצדק וביושר ורוצה אני שישובו כל צרי, כל עריצי, כל הרודים בי, כל מוצצי דמי – אם בארץ זו יאמר כך, האם לא צריך היה לשים אותו האיש בבית־המשוגעים? כלום לא משוגע יאמר כך? ואולם אותנו שמו בבית־סוהר, וישללו ממנו את אשרו של אדם, אותו מעט החופש שאפשר לו בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא, אותו קומץ החירות שניתן לו, אותו מעט החופשה, שאי־אפשר לקחתו גם מידי חיה.

והכריחו אותנו לחיות חיינו על־פי רשימה עשויה וכתובה לכתחלה על־ידי אחרים בשבילנו.

על־פי רשימה זו –

קמנו בשעה ידועה ממצע־הקש שלנו, ובדיוק בשעה קבועה מראש צריכים היינו לכבות את הנר ולשכב על יצוענו.

פעמים ביום עמדנו למפקד – בשעה קבועה. בשעה ידועה וקבועה מראש היו נותנים לנו את המים הרותחים ומביאים את הלחם.

ובשעה קבועה מלכתחלה הגישו לנו את הרותחים פעם בערב ופעם ביום: בשעה ידועה נתנו לנו לאכול מה שנתנו הם, במדה שרצו הם, בשלו מה שרצו לבשל הם – – – הם – ולא אנו.

ובכל מקום ומקום, בכל דבר ודבר – שלטה הרשימה.

הוי, אותה הרשימה!

גם מחוץ לחומה שלטה הרשימה בנו.

לא היה יום שלא היתה עמו רשימה. לא עבר שבוע שלא הבא אתו מפקד חדש. אין לך חדש שלא יהיה מנין כרוך בעקבו.

וכמה וכמה פעמים עמדנו על המפקד, ועל המנין ועל הרשימה ושוב על רשימה חוזרת; רשימה של משרד זה, ורשימה בעטיו של משרד אחר. לא היה בנו אבר שלא נמנה, שלא נרשם ברשימה מיוחדת.

לא היה דבר בעולמנו שלא היה טעון מנין, “אוֹרדֶר”, “מאנְדאט”, רשיון, הורמָנא, אשרְתָא, הרשָאה, פִתְקָא, כְתָב, תְעודה,

פתקא־זְמַנית, תעודה כפולה ומכופלת…

תעודות, תעודות ותעודות – – –

על המחיה ועל הכלכלה, על המים ועל המאור, על הדירה ועל הרפואה, על חתיכת בד, על נפט, על הפסנתר ועל… ועל..

ויש שאדם מזדמן עם אשתו במטה אחת, והוא שואל את עצמו: כלום פטור הוא מרשיון מיוחד על זה? מי התיר לו את הנשואים?

והתעודות הולכות ורבות בידו: נדפסות וכתובות ביד או במכונה, שַפירוֹגְרַף, על חתיכות־נייר, על פליטת מעטפות, שטרות של מחסנים, חשבונות של באנקים וכדומה.

ונעשה האדם טפל לגבי כל חבילות הכתבים והתעודות שבכיסי־בגדיו, איָך, איָך, אתה הפאספורט הארור, אתה הבן־היחיד של כיסי לפנים, לכשהייתי נוסע לעיר נכריה?

בילקוטי נשמרת תעודה כזו, והיא כתובה על פסת־נייר – 15 סנטימטר על 20 סנטימטר – חצי עמוד מתוך פנקסו של בית־מסחר. רשום עליה ממעל: תעודה

כלעברפוס"נ מחודש פבראל שנת 1920. פנקס־החברים שלו רשום במספר 4420, ונמצא באגודה בשביל רָגִיסְטְרַצִיָה חדשה.

הדיליגאט… (חתימה).

על חתימתו של הדיליגאט מעיד

וָויָנְקוֹם… (חתימה).

פסת־נייר ארוכה, הנייר שמש קודם המלחמה למעטפה, ורחבו כרוחב כף־יד.

ממעל לו שורה:

בכדי להמציא לקומיסיה על הוצאות מותרות.

תעודה

נתונה זו להד"ר… להעיד שמיום… גויס ונמצא בשורת הצבא בפועל בבית־החולים מספר 24 שהפקד בידו. מעידים על זה בחתימת יד ובהנחת חותמת הרופא הראשי… הווינָקום…

פסת־נייר לבנה, כנראה מחציתו השניה של גליון ששמש קודם למכתב. ממעל רשום:

העתק

נתונה עד יום 15 לחודש… שנה…

תעודה

המוכ"ז, החבר… הוא באמת הנמצא בשירות הצבא בפועל בחבל הָאָבַקוּפּוּנְקט הא. אשר לצבא 14, אורדינַטור של בית החולים מספר 24 ובתוקף הדקרט של הקומיסארים העמיים ч. c. c. р מיום 2 לחודש מרט 1920 כל ריקוויזִיצִיה והוספת דיירים וגם קוֹנפיסקַצְיה של חפצים ולבנים אינם חלים עליו.

הרופא הראשי… וויָנקוֹם…

נאמן לטופס

מנהל־הלשכה הראשי…

פסת־נייר ארוכה. נייר עב ויפה:

תעודה לרגיסטרציה

מספר 2787

ניתן מאת הנהלת ממלא־המקום הבלתי־רגיל של המחלקה הסאניטַרית, אשר בצבא 14 והחזית נָגְבית־מערבית – לחבר הד"ר… להעיד, כי נרשם בהתאם לפקודת מועצת־ההגנה של העובדים והאכרים. בימי המנין החל בין ראשון וחמשה־עשר לחודש אפריל 1920.

מעידות עליה חותמת וחתימות

ראפמהמ“ג… ממלרלמ”ד 14…

חבר של פנג"מ… מנהל הלשכה…

פסת נייר לבן.

מעבר מכאן באותיות גדולות מאירות עינים ובצבע כחול: טה בקופסות פחים… חברה לממכר תה ויסוצְקִי וקומ'.

אותה המעטפה, שהיתה לנו ידועה כל־כך בזמן שבית־הממכר היה קיים ואנחנו היינו משתמשים בטה ממש ולא בטה עשוי מגֶזֶר, מעלי־הלִבְנֶה, מפתותי־תפוח, מעלי־זַסְפוֹן.

מעבר מכאן:

1921, 8–12.

הועד הפלכי להסקה

למקבל…למקבל על־פי אוֹרדֶר זה מספר 686 שלשה פוד עצי־הסקה.

_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _

פסת־נייר קמוטה; נייר שקוף דק משמש להעתקה – כתב ידי שלי:

בזה יאושר אשר… אשתו של הד“ר… חבר לאגודה כלעברפוס”ן, מספר הפנקס… המתגורר בדירה… בבית… רחוב… עושה באמת את כל עבודת הבית, ומשמשת אותו ואת כל בני־ביתו.

המנהל… חותם משרד הבית.

רמש"ב…

נייר יפה, אותיות מחכימות, כנראה שמש לפנים תעודה חשובה:

תעודה

בזה יאושר אשר ביום עזבו את הבית… מספר… ברחוב… לשבת בבית מספר… ברחוב זה, כלומר מן 5 לחודש נובמבר, לא קיבל החבר… עד חודש… 1921 כל מכולת.

יושרמשה"ב

מה שאינני מקבל מכולת עד היום הזה, יודע ראש משרד־הבית בעצמו.

פסת־קרטון בעלת צבע כתום, דפוס יפה, על הנייר טבועות שבעה חותמות: שחור, אדום, כחול, ירוק.

משמאל כתוב:

מחעבה"ל האודיסאי.

כתב־עבודה פרטי

(לעמלים)

שם משפחתו…

השם…

שנותיו…

וכו'

הממונה על המחלקה לענין כח העבודה וחלוקה – – – –

פתקה קטנה, 6 אצבעות על חמש אצבעות, כתובה במכונה:

לרומ"ב ברחוב… בית…

הסֶקְצִיָה להעברת העובדים למרכזה של העיר מציעה לך לתת להחבר… ומשפחתו בבית שהפקד בידכם – שני חדרים: מספר 4, 3.

… אוי לי! לפי החוק, אני, שהנני סופר ורופא ובני־ביתי ארבעה – עלי לקבל ארבעה חדרים! אבל – רב תודות שנתנו גם אלה השנים, אני יודע… ויודעים הם כולם, אשר יש…

נוסף לפתקה זו שתי פסות־נייר קטנות: שני סַנטימֶטרים על שנים, בסימני החדרים שעלי לקבל, ואותם אפשר להשאיר בבית.

שוב חצי גליון נייר. רשום מלמעלה:

יפה עד יום… לחודש… שנה…

תעודה

ניתנה להד"ר… שהוא מגויס ונמצא בשירות הצבא בפועל ומשרתו משרת אורדינאטור בבית־החולים למספר… המפקד בידי…

עוד תעודה על נייר, ששמש בשעתו כנראה למצב הגֶרמני: מכאן המלות: дbgabe, Empfang ורשימה ארוכה של דברים כל־כך נעימים לאוזן: Mehl, Gemuese, Kartoffein, Sauerkraut, Salz, Fleischkonserven ומכאן: תעודה וגם תמונה־פוטוגרפית קטנה – מעידות שנרשמתי ברשימת ה“טשיקה”.

תעודה

מאת אגודת הרופאים…

מוכ"ז – חבר לאגודת הרופאים… החבר… הגר ברחוב… בבית… עובד באמת במקצוע שלו. ריקוויזיציה על דירתו אינה חלה. עיין פקודה מספר 3 של הממלא־מקום הבלתי רגיל של הסוֹבְנַרְקוֹם…

בתעודתי, המעידה שאני אקדמאי (בתור סופר בישראל), נאמר ממש לשון זו, ועל סמך שלש התעודות האלה השלכתי מדירתי – באמצע החורף.

פסת נייר לבן:

אורדר

של ועד־הדירות אשר למועצת שליחי העובדים בא'…

פתקא רפואית (בת מחלקה לרפואות מספר 9952…)

ויש לי עוד תעודה, שבאתי לרשימת הרופאים במשרד הפלכי, שניה – במשרד הצבא; ועוד שתים: שגם ברֶגיסטְרַאציה שנשנית לא נפקד מקומי. תעודה שנרשמתי במספר “האופיצרים, הרופאים והפקידים ששמשו בצבא הקיסר”. שתי תעודות שבאתי פעמים לבדיקה… תעודות, פתקאות, כתבים, כתבים על תשלומי דמי־דירה, מים, הוצאות לבדק־הבית, “פתקת הכוכב האדום”, שובר לקבלת לחם בתור אקאדמיון, תעודה על תשלומי לחם לתינוקות, דמי־השכלה, ותשלומי “נדבה”… ועוד “נדבה” וכו' וכו'.

איֶך, איֶך הפאספורט הישן הארור, הבן־יחיד שלי?!

וכמה תעודות נוספות היו בכיסי, כשאמרתי לנסוע מא. לנ. – הרחוקה שמונים פרסאות.

וכל תעודה, כל פתקא, כל שטר, כל כתב־חבל חדש, כבל נוסף עליך, וקצהו ניתן בידי אנשים לעשותך מרותק, אסור וכפות ונתון כולך בידי אדונים רבים וקשים, ומה שנורא ביותר – גסים, “חַמים”. ואני, הלא אני מאלה המועטים שלהם הם צריכים – אני רופא “ספֶּץ” (ספציאליסט), ולמרות כל השנאה הכבושה אלי, אנוסים הם לספחני לצבא ולתת לי כמה וכמה הנחות.

ומה אומרים אלה, שאינם “ספֶּצים”, שאלה שהיו “אנשים סתם”.

אנחנו החפשים שבחפשים!

ואולם יש תעודה אחת, שיפה כחה משלוש תעודות. כשבא זה לבוש בגדי־עור ואמר לי שבמשך ארבעים ושמונה שעות עלי לפנות את דירתי, ואני שלחתי את ידי אל הכיס השמאלי – הרגיש בדבר ואמר לי: “כסבור החבר להראות לי איזו תעודה? אל־נא יטריח את עצמו, מוטב אראה לו תעודתי שלי”. ותוך כדי־דבור תקע לידי תעודתו שלו. אך ארבע אותיות משחירות ראיתי: O.G.P.U– והנחתי את ידי.

שאלני: המרוצה החבר? אמרתי: הן, מרוצה אני. כנגד ארבע אותיות אלה לא תעמודנה גם ארבעים וארבע תעודות.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

בשמינית עמדו למפקד. בעשר – רובו של עולמנו שוכב על יצועו. פתאום – שמענו נהימה, נהימה משונה, וכעבור רגעים מספר נוכחנו, כי זה קולו של האבטומוביל, ההולך ומתקרב אל בית־הסוהר.

האבטומוביל עמד ליד שער־הבית. ושאלה אחת חלפה במוח כולנו, וכאלו נתכוון לכולנו ענה אחד, כמדבר לנפשו:

“היום יום רביעי”.

– רביעי, רביעי! – ענו לו מכל הפנות.

“אותו” האבטומוביל בא פעמים בשבוע – בשלישי ובחמישי.

ובכל־זאת! מי יודע… הפנים החוירו והגופות נעשו קרות.

האם נפל פחד עלינו?

אנחנו גלונו מעלינו את ה“חרפה הבורגנית”, את המיתה בידי־אדם – והתלין עבר ובטל מן העולם.

בתי־דיננו אינם “דנים למיתה”, הם יודעים רק את “המדה היותר גבוהה בעונשים”.

וגם תַלין אין לנו.

אך פעמים בשבוע, בדיוק בשעה החמישית, ביום השלישי והחמישי, היה בא האבטומוביל ולוקח את מי שהוא, כדי למסרו לחבר האוֹפֶּרַטוֹר, וזה אינו ממיתו אלא “מצרפו להוצאה”. שם בַגרַג' – Вмводит в расход הידוע, ברחוב המפורסם.

ובמסדרון נשמעו צעדים. הם הולכים וקרבים, הולכים וקרבים אל לשכתנו, בזה אין ספק, על־יד לשכתנו עמדו. המפתח נכנס לחורו – הדלת נפתחת. איזה פרצוף וורדי מקור, ועינים דוקרות, עינים מביעות נוער וטוב־לב כאחד… וגוף מוצק, כולו שחור, גוף גדול נכנס ללשכה, ותיכף הדלת נסגרת מחדש.

ערבא טבא, חברים;

מה? חדש?

ממש דוב. פַּרוָה שחורה עד כפות־רגליו, מגפי־לבד שחורות, כובע של עורות־כבשים, גדול ושחור. הצוארון הגדול המקופל לאחור – גם הוא עשוי עור־כבשים. איזו זריות בפרצוף, כאלו כולו טובע בשערות שחורות, איזה זכר לחיה: שפתו העליונה סדוקה והשנים הגדולות והכתומות נראות בולטות, אך עיניו מלאות עוז ואור, ושוחקות.

מקדמים את פניו בתרועה: על שום מה נתפס?

– את אבי שחטתי.

לך, לך, מה לך לשטותים כאלה!

– את אמי טבחתי.

חדל, מי עוסק בכמו אלה?

– את אשתי חנקתי.

למה? תחנק מעצמה.

– את דודי תליתי.

שמע־מינה, בענין קונטְר־ריבולוציה וספיקולַצִיה?

והחבר החדש תר בעיניו השחורות למקום, ומתפרק תוך כדי־דבורו את פרוותו ואת מגפי־הלבד.

ואלה במה אוכלים אותם? מעמיד הלז פניו פני־תם.

–! Не галдн – נשמע קול מאחורי הדלת: שכב לישון כחוק וכרשימה!

־־־־־־־־־־־

וכשהגיעה למחרת היום השעה העשירית, שאז עלינו “כחוק וכרשום” לצאת לטיול, התחילו אחדים מתכוננים, החדש גם הוא, הלשכה היתה כמו בחצי־אופל.

– לאן אתם, משוגעים? כלום אינכם רואים את המטר היורד?

– ואם לא נצא עתה, הן לא יתנו לנו לטייל אחר הצהרים.

– לא יתנו.

– ובכן נצא עתה!

– בגשם?

– בגשם!!

עברה רביעית של שעה, ואין איש נכנס לקרוא לטיול. קרבנו עד הדלת והחילונו דופקים. תחילה בזהירות, אחרי־כן בחזקה. “מה לך?” נשמע קול מבחוץ.

– “לטיול”!

– גשם בחוץ.

– אינך עשוי סוכר.

הקול נפסק.

חכינו עוד חמשה רגעים. אין קול ואין קשב. גשם מתמיד מתופף על־גבי שמשות־החלון, אפלילות בחדר, אופל בחוץ.

שוב החלונו דופקים.

– מה לך?

– לטיול.

– לטיול!

– לטיול!

– באמת? נשמע קול מן הלשכה – כלום יצאתם מדעתכם, התבוננו לגשם.

וכאלו שמע הגשם כי מדברים בו והתחיל מתפרץ ביתר תוקף.

שוב התחלנו להכות על הדלת. הפנה “החדש” ערפו כלפי הדלת והתחיל מקיש בחבטי מגפיו.

– מה לך?

– לטיול!

– “יעלה ויבוא – במוצא, במבוא”…

מי היום? קִירֶייֶנְקוּ? שאלו מן החדר, זה מטיב לגדף.

– לטיול, לטיול!

– יכנס בפיך, בשניך, – ונתקל במעיך, בקיבתך, בגרונך – בגבך ובגחונך…

– קִירֶיינקו, לטיול!

וקול קורא מעבר הלז:

– בטרפש, בכבד, בטחול – אל הימין ואל השמאל…

– “אָמָן, אָמָן באמנים לגידוף” –, גועים ממתיקות האסורים.

– בפתח, בדלת, בקיר –

אל תחת זנב החזיר…

– עד הדיוטה השמינית יגיע – מתרגשים בלשכה.

– קרא את הוָויֶנקום!

ומעבר מזה:

– ונתקל במצחו של כלב שוטה.

– – – אמך הסוטה.

– וָוינֶקוֹם! וָוינֶקוֹם!

וה“ווינקום” בא ועמד בתוך הלשכה, “ווינקום” כאלפים כמותו, בלי כובע, ראשו מגולח, כתונת־חאקי שלא רכסה על חזהו, וחזהו חשוף, ועל אזורו בנרתיק־עור – אקדח. עמד והסתכל על קצות מגפיו, וידיו בכיסיו.

– מה רוצים החברים?

– אדוני החבר הווינקום, לטיול אנו רוצים, כחוק וכרשימה. ואין נותנים לנו.

– אבל, נכנס לתוך דברינו קירֶיינקו – גשם שוטף.

פסק הווינקום – להם הזכות ללכת לטיול.

ויצאנו שלשה מתוך לשכתנו.

ובצאתנו מן המסדרון, נכנסנו תיכף לתוך עוביו של מטר, והוא הליטנו באדרת לחה ואפורה. טפות, טפות טפחו על פנינו, נחשול קטן התחיל שוטף על אפנו, טפות, טפות התחכמו והתנכלו להכנס אל מחשוף ערפנו, לחדור לפני ולפנים לכתנותינו – ואנחנו פסענו עקב בצד אגודל, כדרכנו יום־יום, לאורך החומה החוצצת בינינו ובין העולם החפשי. וקירֶיינקו כפף את גבו והלך במרחק צעדים ממנו. גם מעילו רוטב תיכף, והוא העמיד את צוארונו הקצר, נתן שרוול בתוך שרוול.

ובכל־זאת הרגשנו נחת־רוח – היה איזה דבר שעשינו אנחנו, מרצוננו אנו.

המטר שטף. מרגע לרגע גדלו הטפות הלוך וגדול ונעשו יותר תכופות, כאלו מתוך רוע־לב תקפו עלינו, תופפו על גבנו ועל חזנו. כל אחת השאירה כתם על אדרתנו, והכתמים אחזו זה בזה, והבגד נעשה כולו רטוב, – ואנחנו צעדנו, עקב בצד אגודל, כדרכנו יום־יום, לאורך אותה החומה החוצצת בינינו ובין העולם בן־החורין.

האדמה לא הספיקה לספוג את המים, שלוליות קטנות הלכו ונבראו, התלכדו זו בזו, השתפכו ברשמי העגלה שעברה מקודם והעלו קצף בתוך פלג קטן, קל וזריז, מעלה בועות בועות קטנות במקום שפגעו בו טפות הגשם. החומה האדומה אודם סלק רטובת מטר נעשית אדמדמה, אודם מלוכלך, וגל האשפה, שעליו היינו עוברים מדי פעם בפעם, אבדה לו גוונותו, – ואנחנו צעדנו עקב בצד אגודל, כדרכנו יום־יום, לאורך החומה ועל גל האשפה – ובמרחק צעדים מאחורינו צעד עקב בצד אגודל גם קירֶיינקו.

אנחנו לא נדברנו איש אל רעהו. אי־אפשר היה לדבר במטר שכמותו. פנינו היו לחים, רגלינו טבעו בבוץ, ואולם אנחנו הוספנו ללכת; וידענו, כי הפעם אנו עושים איזה דבר כרצוננו, על אפו וחמתו של הנוטר, ועל כרחו של השומר, ועל אפו של פקיד־האגף – ורצוננו נקב את סירובם הם.

והגשם לא חדל. הוא לבש צורה אחרת. אי־אפשר היה להיות מטיילים יותר, אבל אנו לא רצינו לוותר על אותה רביעית השעה, שנשארה עוד ברשותנו. לא יכולנו לטייל, ולא רצינו לשוב. עמדנו אצל החומה הרטובה, עמד גם קיריינקו נכחנו בצל כותלה של רפת.

והגשם לבש צורה אחרת. שמים אפורים האהילו על כל מלוא העולם, כפה של עופרת עוורת וגשם חסר־אונים, חולני, מתמיד ומשעמם, פזיז, כפזיזותו של זקן מזדרז בפסיעות קטנות, הלך והזה, הלך והזה, הזה ולא חדל.

והרקיע האפור היה נתלה כל־כך קרוב לארץ וכל־כך חסר־חיים, עד שאפשר היה להאמין, כי לעולמי־עד יהיה תלוי כל־כך קרוב, כל־כך סמוך וכולו נקבים־נקבים, חלולים־חלולים, וטפות לרבבות חדלות־אונים תהיינה נשמטות ונופלות, נשמטות ונופלות מתוך אלפי נקביו ורבבות חלוליו.

והכל היה אפור ולח, מלוכלך וחוור – ומשעמם, משעמם עד כדי הקאה, משעמם עד כדי יאוש.

על החומה, אשר סמוך לה עמדנו, תפסו מקום שלשה אנקורים. וגם הם היו רטובים, כל נוצותיהם מצבע אפור מלוכלך, רטובות על מוכם, ודמותם כעין גלים קטנים של טיט. כנראה, קר היה גם להם וקר היה לנו, וקר גם לקירֶיינקו, והוא עמד נשען אל הכותל, ומעילו הקצר רטוב עד מלוא כל חוט. שרוול בתוך שרוול עמד, ופלגי־מים קטנים נזלו מזקנו הקצר והמדולדל, מכובעו שנשמט על מצחו ועל אזניו.

והמטר הוסיף וירד, הוסיף וירד – חד־גווני, אפור ומשעמם, ולא היה כל טעם לחיינו, לעמידתו של קירֶיינקו ולרקיע החוור, וכולנו, כולנו היינו טעונים רחמים, רחמים גדולים עד אין סוף…

ולא היתה בלבנו כל טינא וכל שנאה. ריק ושמם היה לבנו, ריקה ושממה נפשנו. וידענו, שביום מן הימים שוב נעמוד כך, אנו השלשה, בבוקר חוור ולח וקרירי, סמוכים לחומה נעמוד, ואפשר קירֶיינקו זה, או קיריינקו אחר יעמוד ממולנו ובידו אקדח…

והכל יהיה אפור ומשעמם… ובלבנו לא תהיה כל שנאה וכל טינא, אך שעמום חסר־טעם, והלב יהיה ריק ושמם, והנשמה גם היא תהיה ריקה ושממה.

ואותם האנקורים אפשר שוב יהיו יושבים על־גבי אותה החומה.

ולאחרי היריה הראשונה יפרשו כנפיהם וישמטו מעל החומה, ולא יהיה בנו גם הרצון להדמות ולהיות כאותם האנקורים…

היו ימים וגם אני הייתי בסוחרים.

סחרתי עם רעי גרישקה.

בתוך הצל המעובה אשר לגנת בית־אבותיו, המלאה ריח נודף של עלי־אקקיה כמושים, עשינו מקח וממכר בעלים יבשים מרוחים. אנחנו קראנו לזה טה.

הייתי קונה אצלו עד שפסק הטה שלו.

ואז קנה הוא אצלי עד שאפס הטה שלי.

וכך חוזר חלילה.

אחרי כן סחרתי עם הרבה מחברי.

סוחרים בתבואה היינו.

היתה שנה אסומה, אשר כמוה לא זכרו גם הזקנים שבדור, ו“קוֹנטוֹרוֹת” צצו מכל כנפי־ארץ, אשר עד אז לא שמענו את שמען.

בו בקיץ נתעשרו האמידים, העניים נעשו אמידים, גם הסוחר העני הרויח. ובולמוס המסחר בתבואה אחז את כל הפלך.

נאמני־הקונטורות נסעו מכפר לכפר ואזורי עור “זֶמֶר” על גופם עשויים תבנית כיסים רחבים מלאים שטרות.

תחת הכסף היו לנו מעטפות של סוכריות: סוכריות לאנדְרִין – שווין רובל אחד. סוכריות של פירות (גלאדקוֹב) – שווין שלשה רובלים. מעטפות של סוכריות ממעבדות יקרות־המציאות – שווין גדול יותר.

בנינו לנו מחסנים: מחסנים לתבואה ומחסנים ל“כסף”. לפרעה היו אך מחסנים לתבואה: פיתום ורעמסס; אבל לנו היו מיליונים. לכל אחד מאתנו.

כעבור ימים רבים שוב זכיתי, שיהיו בידי מליונים של שטרות, ובמחירם אי־אפשר היה לקבל גם אותה מכסת התבואה, שהיתה בידינו “אז” בילדותי.

לפעמים אין בין בנין־ילדים ובנין־אבות ולא כלום!

סוף־סוף נתחוור לנו, כי כסף שברי חרס וכסף־מעטפות של סוכריות אינו אלא שטות.

והטה שלנו וגם התבואה שלנו אינם אלא מעין סחורה, ורצינו לעסוק בסחורה שיש בה ממש, והכסף שנרויח בה יהיה גם כן כסף ממש.

אודה ולא אבוש, כי לא אני באתי לידי המצאה זו, אלא רעי גרישקה.

מה שהוא עתה – אינני יודע. דומני, שהוא קומפּוֹזִיטוֹר. אז היתה לו נטיה גדולה להיות סוחר.

בר־סמכא היה בעיני לגבי ענין זה.

ופעם היינו עסוקים אני והוא, יושבים על עכוזנו, כופפים ראש על מאורתו של טאראנטול, כלומר עכביש־האדמה הגדול והשחור, מורידים לתוכה כ“זית” של זפת תלויה בחוט של סנדלרים מזופת, כי כן היינו צדים את העכבישים הללו.

שני דרכים לצוד אותם.

שופכים בחורו מים עד שהוא עולה ועומד על פתחו, או מורידים לתוכו את החוט עם הזפת.

העכביש שולח בזפת את שניו ואוחז בה ברגליו השעירות, ואז מוציאים אותו.

יד רגילה מרגישה תיכף ומיד כשהוא נאחז בחוט.

לשום מה היינו צדים אותם, אינני יודע עתה. פשוט, היינו צדים, כשם שהיינו פתאום הולכים לצוד פרפרים, או את הצלָצַל, או הולכים וגוזלים את הביצים מקן־אנקורים תקוע בשפות גגות ובתוך צינורות־המים.

וכך היינו יושבים, כרוכים על שוקינו ומספרים בענין העכבישים:

– כשנשרף בית־המקדש היו העכבישים נושאים עצים, והאנקורים הביאו מים במקוריהם לכבות את השרפה.

– ומשום זה אסור לנגוע באנקורים ומצוה להמית את העכביש.

– היָשֵן בשדה ישכב על פרווה של עור־כבשים, העכביש אינו סובל ריחה של כבש.

– הכבשים חופרים באדמה ברגליהן ואוכלים את העכביש, שנשיכתו מות.

– אין לך תרופה בדוקה ומנוסה משמן, שבו טבעו עכבישים, שהם מטילים לתוכו את ארסם.

– זה מועיל גם נגד נשיכת נחש.

סוד זה נודע לי.

– מה אתה סח? – פקפק גרישקה בדברי.

– כל הרופאים משתמשים ברפואה זו.

– ויש להשיג שמן זה באפותיקה?

– ודאי – גזרתי גזירת אפריורי, – בכל בית־המרקחת ישנו.

– וגם אצל פּוֹחוֹדְקָה?

– ודאי!

– יודע אתה מה?

העכביש שלנו לא רצה לעלות, אינני יודע משום מה. זה כמה פעמים שהורדנו את החוט, ושב ריקם כלעומת שבא. היה לנו פנאי לספר.

– יודע אתה מה? נביא לו, לפוחודקה, עכבישים אם הוא צריך להם; מלוא הצנצנת נביא לו. יתן לנו כמה? יתן לנו עשרים אגורה. היודע אתה מה? נלך מחר. בבוקר. הָבֵא אתה שמן. גם אני אביא שמן וצנצנות. ועשה לך חוט חדש.

– אני אכנס אל שאפּוצְקָה הסנדלר. הוא תופר בשבילי מגפים. אבקש ממנו כי יתן לי זפת וחוט.

– ולי יתן גרישקה הסנדלר.

– אתה יודע, אנחנו נצא אל המגרש, אצל אסמי־התבואה. – שם ודאי יש הרבה.

– הכנס אלי מחר בבוקר תיכף לאחר שתקום.

לא רצה העכביש לאחוז בחוטו של גרישקה.

– תן לי, אנסה אני, אמרתי לו.

– זכור ואל תשכח לקחת לחם – קורא לי מקצה הרחוב רעי.

וכשנפרדנו, מהרתי – “טסתי”, כדברי אמא, הביתה. תיכף ומיד עליתי על הגג אל הערמה, אשר בפנה שם מצאו מנוחתם צנצנות ובקבוקי־רפואות, שיצאו בדימוס או נפגמו.

לפוחודקה – שויתי לי – יפה שתבוא הרפואה מלכתחלה בבקבוק בא מן האפותיקה. באו לידי שני בקבוקים: אחד לבן, גדול ואחד כחול. על גבי קרקעם השופע בולטות גם לזה וגם לזה צורות מספר 6.

לא ידעתי באיזה אבור.

ולאחר שנמלכתי בכליותי לקחתי את הכחול.

רק לעתים רחוקות ראיתי סמי־רפואות בכלי כחול. ודאי שזה סימן לרפואות מובהקות ביותר.

ירדתי.

טביעת־עין יש לה לאחותי.

כשנגשתי אל אמא בבקשה לתת לי שתי כפות “שמן זהורית”, הכירה בי.

– על הגג היית!

– שמא סוברת היא! למה דוקא על הגג?

– וקורי העכביש מנין הם? הלמתני שאלתה.

בנאמנות, אין מנוס ואין מפלט מפני הילדות הארורות!

– איזו קורי־עכביש? נסיתי לעמוד על עמדי.

– אלה שעל גבך ועל ראשך. ורבב כולו חמר על ארכובותיך.

העיפה בי עיניה הגדולות אמא וסיימה:

– מה בקשת שם?

– לא כלום, אלא בקבוק.

– והבקבוק למה הוא בא?

– נחוץ הוא לי, לתת בו את השמן.

– והשמן למה לך?

– נחוץ הוא לי.

– למה הוא נחוץ?

– נחוץ למה שנחוץ.

– ובכן, טול לך את המברשת והסר את קורי־העכביש ואת הרבב.

– ואחרי כן תתני לי את השמן?

– אחרי כן אתן לך את השמן.

אני בקשתי כף אחת שמן.

אמרה אמא: לך וקח, ולא תרבה משתי כפות.

ועל סמך זה לקחתי שלש.

נחת־רוח רוצה אני לעשות לפוחודקה הרוקח.

פוחודקה זה לאו דוקא פוחודקה שמו, שמו באמת זונֶנפלד והוא פרוֹבִיזוֹר. והוא האחד והיחיד החי בכפרנו על־פי חוקי איזו היגיֵינָה.

בכל יום ויום הפרוביזור יוצא לשוח, בשעה ידועה ולזמן ידוע עד מקום קבוע. מקל בידו ומשקפים על עיניו קצרי־הראות.

– שלום! שלום!

מחליפים הוא והנפגשים בו.

– לאן מר?

– “וו פרוחודקו”, פה־פה־פפף… כלומר, “לשם טיול”. ומפני שהוא מתקשה בריש שינית, נשמעת החית במקום הריש ויוצא לו – פוחודקה.

וקראו לו משום זה פוחודקה.

בני כפרנו – כלומר היהודים – יוצאים לטייל אך בימות החג ובשבתות.

ואז הם מטיילים עד הטחנה הראשונה – זו של פאסְקוֹ, ולעתים רחוקות עד השניה.

בנוגע לזמן, הם משכימים לקום בימות החול ומאחרים בחג.

בלילה, אם בסתיו הם מקדימים לישון ואם בקיץ הם מאחרים קצת.

ובכלל אין להם כלל חוק וחוק. כבא אל היד. והטיול גם הוא בא לשם היגיינה. לאו כולו עלמא יודע, כי ישנה בעולמו של הקדוש ברוך הוא בריאה זו, אלא יוצאים לשם תענוג־חג בלבד.

ואז – פוסעים עקב בצד אגודל, בראש מורד קצת וזקן נוגע בחזה וידים משולבות על אחורים, העינים מתבוננות אגב סקירה ממושכה בכרכרת־הפוסטה החולפת, בחלונות מוגפים תריסים ירוקים, בשער חדש עומד להגמר ובחטמי נעלים מאובקות, בעגלה טעונה ובכלב מחפש דרכי בעליו, ובכל דבר, שיש לראות בו בככר הגדולה, ארכה פרסה ורחבה מחצית הפרסה.

פוחודקה הוא יודע מפני מה הוא מטייל ולשום מה הטיול, והוא עושה טיולו בישוב דעת מיוחדה ומעין גאוה על כל גופו הגוץ.

כל הפוגעים אותו מברכים אותו.

גם הגויים.

כשהוא נוסע העירה, על חזהו ציון עשוי כסף עם תבנית נשר – ציון כגודל כף של יד.

אין בריה אחרת בכל הכפר, שתהא לה ציון מעין זה.

את גרישקה פגשתי על קצה הרחוב.

– לחם יש? שאלני. – בקבוק יש? ושמן יש?

– נלך בדרך אל התחנה.

– טוב!

גרישה חכה לי בקצה הרחוב.

– איך נעבור: על־יד הרחוב או על־יד בית־הכניסה?

נמלך גרישקה בכליותיו וגזר:

– על־יד בית־הכניסה. על־יד הבתים הרבה כלבים, מוטב נסור אל בית־הכניסה.

שמש בוקר שם מטרה לחציו את כתלי בית־הכניסה הלבנים המאירים בברק־סיד זה אך נמשח.

ארבעת העמודים אשר לצלע הבית עמדו בולטים קרן אחת ועוטים צל כהה מקרן מכאן.

על הפרונְטוֹן ממעל מרחף “אל צואות” בטלית כולה תכלת כהה, ידיו פרושות וזקנו ותלתליו לבנים־לבנים. כליל מלאכים קטנים־קטנטנים נטולי־גו – אך ראש, וכנפים מסביב לו מימינו ומשמאלו.

בבת־אחת התחלנו אנחנו:

“שקץ תשקצנו, תעב תתעבנו, כי חרם הוא!” שָנינו ושִלַשנו.

מששתי בכיסי. שני מטבעות בני חצי־אגורה שם מונחים. חסר אך מטבע שלישי.

וכשיהיה לי השלישי, אז אזרוק אותם על בית־הכניסה. צריך לכוון שיעבור ממעל לצלב ואז תבלע האדמה את בית־הכניסה.

זה ידוע.

שני מטבעות כבר היו לי.

אצלנו אין לקנות שום דבר בחצי פרוטה, ומשום זה יקרי־המציאות מטבעות אלה.

חלונות בית־הכניסה הגבוהים והצרים, סגורים ברשת ברזל מבחוץ, התבוננו בנו זעומות.

בדרך פגענו בתעלה מפוחמה ושיירי גזעים מפוחמים בה. – שרידי הזבח הגדול ביום־גנוסיה של אותו בית ­– בראשון באוקטובר, שאז אז היו מעלים על המוקד בתעלה זו קלחת־ענקים ושולקים בה בשר־פר בן־בקר בתוך מרק־חמיצה לכל המון העם הבא לכבוד הכנסיה והיריד. סרנו אל התעלה ועברנו בקפיצה גדולה אל מעבר מזה.

זה עלה לנו יפה.

מעין ניחוש היתה לנו קפיצה זו.

והיתה לנו נחת־רוח מתוך הקפיצה.

על קרן רחוב־היהודים ורחוב־התחנה נדף כתמיד מאז ומעולם ריח עָרֵב של יין־שרף בא מן המרתף. אנו ידענו, כי בה בשעה יושב שם בתוך אותו הריח הערב והצנה הנעימה של מרתף בקיץ מישקה החגר ומצייר על גליון את תמונתו של מיקולאי הקדוש. צבעים מכל הגוונים עומדים לפניו.

הלכנו מעבר הרחוב מימין.

היו שם בתים מועטים, וגדרי־חצרות ארוכות גובלות לגנים וגנות־ירק ושטחי אדמה זרועים שעורים. גדרים של עפר ותעלה מלפניהן וגדרים עשויות מקלעת עץ־עבות וערבה.

והכל, הכל טובל בדומיה עמוקה ושפע של אורה. חרולים מכאן ומכאן. ושביל עובר על־יד החצרים והדרך האפורה והמלאה אבק עמוק ורך באמצע הרחוב.

אחרי כן עמדנו על־יד הפַּחָם דוֹרוֹש וביתו השקוע בקרקע. בתוך ד' עמודי־עץ, סמוכים לבית ומשמשים מקום לנעילת פרסה לסוסים, התכנסו כמה “גויים” והיו מכניסים לחופה זו סוס מסרב. אחד מושכו ברסן ואחד מכהו באגרוף כלפי שניו. היה הסוס זוקף אזניו, מגלה שנים גדולות וכתומות ומשליך ראשו כלפי מעלה, כורע אחורנית על רגליו האחוריות, מביט בעינים פכחיות ומבוהלות בדוֹרוֹש.

לא סרנו מן הבית עד שדורוש עוטה סנור־עור וקובע את הפרסה. והלכנו.

תיכף לחצר האחרונה חסרת־בית ומסוגרת גדר־עפר התחילה הערבה.

כאילו פתאום – נפחה עלינו ברוח אפה הקל, הערב והריחני.

פסענו בצעדים אטיים בדרך המלך בשביל ניכר מתוך עשב כמוש, מאובק ומעוך מדריסת רגלים.

ירק חוור עוטה את כל הערבה.

לצדי הדרך יש שהציצו פעמוניהם העדינים של פרחים לבנבנים־ורודים נודפי ריח־שקדים. גבוה־גבוה על ראשינו נסר שמש – בודד ברקיע. הדומיה הגדולה רמזה לנו בלי־אומר לשתוק. ושותקים הלכנו.

צלָצַל אפור גדל־רגלים קפץ ונתר וישב על שרוולי.

– אי! צלָצל!

ובו ברגע, שרצה הלז להראות כנף כפולה ומגלה את השחור שבו בתוספת הכחול, אחזתי בכנפיו היבשות.

– ודאי שרבים הם פה, צריך לצוד אחדים.

נסור אל הדשא.

יצאנו אל ככר־הספיח, אל השדה שלא נעבד השתא, ופניתי אני לצד זה, וגרישקה לצד זה.

רשרשנו בכוונה ברגלינו בחציר ובספיח־החיטה, כדי להפחיד את החיה שבה.

נתר צלצל – ומתוך קפיצה ישב במרחק צעד.

נתר צלצל שני. דלקנו אחריהם כדי לצודם בכף קמוצה.

שמעתי את קולו של גרישקה:

– גם הארבה יש!

– נו? איפה? הראהו לי!

בין זרת ובוהן תקוע ארבה ירוק־ירוק וכנפיו תפוסות. והוא פוער פיו, ארבע לסתות קטנות נגלות וסגורות שוב על פיו הקטן.

– לא כדאי לצוד צלצל אם יש ארבה.

הלכתי אחרי גרישקה.

גם אני צדתי ארבה. שמתיו בכיס מכנסי.

כך עברה עלינו שעה.

– אני יש לי! – הריע לפרקים רעי.

וכך הייתי מריע גם אני לו:

– אני יש לי!

מקץ שעה היה כיסי מלא.

פתאום הרגשתי כאב גדול ברגלי, במקום ששם כיסי. מיד הבינותי, כי ארבה נשכני.

הכנסתי את כפי לתוך כיסי והתחלתי מוציא את הארבה ומשליכו החוצה.

אחדים נמעכו, אחדים יצאו ברגל וכנף, אחד ראשו נמלק וחוט דק ולבן נמשך אחריו.

– הבאמת הם נושכים כך?

לקח חיה אחת בכפו ויגש אל פיה קצה־אצבעו.

הרגיש הארבה. נפרדו זו מזו ארבע לסתות ואחזו באצבע.

– ראה! אני אינני מתירא.

– יודע אתה? נחדל מן הארבה ונתחיל לחפש אחרי העכבישים.

פסענו מרכינים ראש, מתבוננים בקרקע עד שנתקלנו בחור.

ישבנו על עכוזנו והתחלנו מתקנים עצמנו לעסוק בעליה של עכביש.

גרישה הוציא את החוט שלו, בדק את החוט ואת “כזית”־הזפת והורידם לתוך החור.

לא רצתה השממית לתפוש.

גרישקה הוריד שוב.

ישבנו, שתקנו וחכינו.

– ודאי שאיננו בביתו.

– אנסה אני.

בדקתי בכלי־צידי והורדתי.

ה“כזית” נכנס בחור, נתקל בכותל, נטה הצדה והתחיל לרדת לאט כמגשש. הורדתי והוצאתי. ושוב הורדתי. נתקל ה“כזית” ועמד. שוב העליתי ושוב הורדתי במהירות ושוב עמד. אך באצבעותי חשתי, כי לא בדבר קשה נתקל – לא בקרקע, אלא בדבר רך חוצץ בינו ובין הקרקע. לא פקפקתי אף רגע: ודאי שהשממית שם.

תופפתי כמה פעמים על אותו גוף חוצץ בין הזפת והקרקע: אחת, אחת ואחת, אחת ושתים. – – –

מאן דהוא תופס בזפת.

לאט־לאט הוצאתי את החוט, ובו ברגע שהגיע עד שפת החור הוקל החוט. על שפת החור עמדה חיה שחומה־שחרחורת. ארבע עינים קטנות־קטנות מביטות בזעם. בבת־אחת נרתענו שנינו מן החור.

מצאנו מקל, ובאותו מקל הנסנו והדפנו את החיה אל מאורתה ושוב ישבנו כפופים על פתח החור.

היתה הערבה מחרישה. הדומיה הגדולה והקדושה נסוכה עליה. באפסי מרחקים נראו מעין רקיעים כספספים, שלא היו אלא מראות כזבים, טובלים בחומו של יום. כתולעת ארוכה, אדומה־כהה פזיזה, נחפז מסע־המשאות, מעלה פיח אפור־כהה, קופא במרחביה ונמק לאטו על עמדו.

איזו חיה בלתי־נראה שרקה על גבי תלה.

החמה הכאיבה למפרקתנו.

לטאות ירוקות־חוורות ואפורות טסו ונעלמו.

עיפנו. ישבנו מזיעים על־יד הדרך.

ובעודנו יושבים ולועסים לחמנו, נגש אלינו יהודי קבצן, הולך רגלי מעבר התחנה, תרמילו על שכמו ומטה כבד בידו.

עבר עלינו. הסתכלנו בזקנו המדולדל, זקן־תיש מזקין, ובפאותיו המסולסלות.

שב הקבצן וישב על ידנו.

– שלום, ילדים, יש בכפר זה יהודים?

– יש!

– ואיפה הם גרים?

– ברחוב־היהודים, ברחוב־היוָנים ומסביב לשוק.

– והם הרבה?

– מלא בית־המדרש וה“פולוש”, – ענה גרישקה.

עיני הקבצן לטפו אותנו רכות.

– כלום יהודים אתם, ילדים?

– אנו יהודים.

הקבצן קרב אלינו יותר, פרק את שקו.

דבר יהודית.

– יהודים? ואני דמיתי, כי שקצים אתם, ואיה הפאות שלכם?

– כלום רב או שמש אני שתהיינה לי פאות?

– ואביך אין לו פאות?

– כמובן, אין.

– כמובן, – חזר על דברינו הקבצן. – וציציות יש לכם?

– יש, בשבת כשאנו הולכים לבית־המדרש אנו לובשים טלית־קטן.

– בשבת? והיום לא? ובחדר אתם לומדים?

– לא.

– בחורים שכמותכם גם קרוא וכתוב אינכם יודעים.

– אנו יודעים.

– אל ה“קלאס” אנו הולכים.

– מה זה קלאס? – תמה הקבצן.

– ואני דֵיזשוּרְני, תורָנִי – אמר גרישה.

– דֵידוּרְנִי? – חזר על דבריו היהודי. – מה זה דידורני?

– אינו יודע מה זה דֵיזשורני? – המשגיח על הסדר והמאסף את קונטרסי־הציונים.

– מה זה ציונים?

– ציונים המה ציונים.

כנראה, לא הספיק לו לקבצן ביאור זה. הוא לא הבין.

– וגמרא אתם מריחים?

מה זה “גמרא” לא ידענו אנו.

– בני כמה אתם?

– בני שמונה.

– בני בן שמונה ולומד גמרא, דבר בגאון. – יש לי עוד בן בישיבה.

– מה זה ישיבה?

– יהודים משונים, קצף היהודי, דידורני הם יודעים וישיבות אינם יודעים. אינכם יהודים! אתם גויים! גרועים מגויים. הגוי אין לו מצוות ואין לו כלום! אתם אפיקורסים, משומדים להכעיס. המה יהודים! יהודים – אצלנו.

– ומאין הוא?

– אני מסוראז, פלך צֶ’רניגוב. נשרף אני. יש לכם כסף? תתנו נדבה. מצוה גדולה לתת צדקה לעניים. גם מצוה זו אינכם מקיימים. אני אינני הולך אצל היהודים, אני הולך אצל הגויים. יהודים שלכם מה הם נותנים? פרוטה, שתי פרוטות. הגוי איננו אוהב לתת כסף. הוא נותן ביצה, שתי ביצים, איפת שעורים, חצי הככר לחם. עם יהודי טוב לאכול קוגל לאחר ששבע – וגם זה על פינכה שלך. היהודים שלכם… – הקבצן קפץ פתאום ממקומו, תפס במטה והלך לו; לא הגיד שלום.

מרחוק נראתה כרכרה. צלצל־פעמון מכריז על כרכרת הפוסטה.

עברה הכרכרה על פנינו. ישב בה מישקה הפוסטַאליוֹן כרוך במעפורת, מגבעתו נתונה על מלוא מצחו עד לחטמו. נצב ה“מָלִיחַ” שלו (כך היה קורא לחרבו) נוצץ על נחשתו.

– זה באו מן המסע הראשון.

בקצה הדרך עפרו בעפר עוד כרכרות ועגלות.

– נשוב הביתה. הגיע זמן סעודה של צהרים.

הסתכלנו בצנצנת. היה עוד מקום לעכבישים, אבל השעה באמת מאוחרת.

עברה על פנינו עגלה.

גרישקה הסתכל בנוהג.

זה בנו של פֶדְקָה לָקוּי. כשמרדו בני הכפר בנסיך קונסטאנטין ונצו על הקרקעות, באו נוגיים¹, הקיפו את בית־פקידות הכפר ואת הכפריים הזעיקו לאספה, ושתי עגלות ענפי עץ עבות הביאו ולקו את כל הגויים. בסדר, זה אחר זה. כשבא תורו של פדקה ושאלו לשמו, ענה: אני לקוי, ופטרוהו.

נדמה לשר הממונה על הלקיה, שלא לקו אותו ושאל את זקן־הכפר. העיר גם זה: “לקוי”, ופטרוהו.

גרם לו השם שנפטר.

קרבה עוד עגלה. עגלה פשוטה. ישבו על המושב שני גויים, וגויה זקנה על קרקע חיק־העגלה, ועל כל גוש וגוש קפץ ונתר גופה.

התבוננה בנו.

עמד גרישקה וקרא:

– חִשור באופן, היָא?

– מה אתה אומר? – פנה הגוי הנוהג.

– נתקל חשור באופן.

– בן הכלבה! – איים הגוי במגלב.

– כבדי־כלב, זרקה כלפינו הגויה.

לא הבינונו מפני מה, אבל חשנו, כי יש בזה מן העלבון להיות כבדו של כלב.

– נלך!

קמנו ופנינו כלפי הכפר.

בא מאחורינו קול קשקוש עגלה:

כלב נושם בחזקה מתוך פישוט לשון־זהורית קופץ אחרי העגלה.

– אבא אומר, כי אין טוב מלעמוד על מקומו בפני הכלב.

– נעמוד!

עמדנו.

הריח בנו הכלב ויט אלינו כחץ מקשת.

אנו עמדנו. אולם כשקרב עד כדי שתי פסיעות, נתק גרישקה ממקומו והתחיל בורח.

פנה אחריו הכלב.

לא יכולתי גם אני לעמוד וארוץ ­– אחרי הכלב.

תפס הלה במכנסו של גרישקה. פרץ גרישקה בצווחה איומה. מיד נתקררה דעתו של הנַבחן, ומתוך דהרה אטית שב אל בעליו, מבלי להשגיח בגרישקה.

עמד גרישקה בוכה וידו על קרע מכנסיו ותחתוניו.

– ומפני מה רצת?

– ומדוע רצת אתה?

– אתה החילות!

– לא, כי אתה!

עד שהגענו עד בית־המרקחת שתקנו.

זין־זין! זין־זין־זאג!

הכריזה עלינו הדלת.

זה לא נעים, שהדלת מכריזה על הבא. יש שיותר נעים להופיע פתאום, כמתוך המרחביה.

עמד פוחודקה מעבר לשלחן נטול־משקפים ומבליט עיני סרטן גדול קצרי־ראות מתחת לגבותיו העבותות־פרועות, מעפעף תכופות־תכופות עפעפים כבדות וטפוחות. שפתו התחתונה בולטת, נופלת כלפי מטה, כאילו מתוך חולשה. גם זקנו גם שפמו הַקָצר עבותים־פרועים.

על ידו עמדה הזוננפֶלדִיחָה, שחומה ושחופה, גם היא בולטת עינים גדולות שחורות על גבי פנים קטנים וצמוקים, תבנית גולה על גבי צואר שדוף שחרחר־כתום רחב למעלה וטעון מורזנה של ילד זקן נשקף מעיניה.

נכנסנו ועמדנו שותקים ונכלמים.

– שלום למר!

שלום זעומה סמן פוחודקה דרך שניו. – מה רצונכם?

עמדנו מחרישים.

– דבר!

– דבר אתה!

– אתה תדבר.

– אתה תדבר!

מרת זוננפלד עמדה בפיעור פה כל שהוא.

אלכסנדר השני הביט ישר לתוך עינינו מעל הכותל, ופרצופו העדין והיפה מלא הוד והדרת מלכים התכוון בזעם כלפי פנינו – מבלי אומר.

אלכסנדר השלישי מצמץ בעיניו החשדניות מתחת למצחו הגבוה, וזקן תבנית מטאטא יורד על חזהו – מביט בנו בנזיפה חרישית.

זוננפלד עפעף תכופות־תכופות בשמורות הכבדות, ועיניו הטובות והעיפות סוקרות בנו בטביעה מוזרה:

– תנו את הריצֶפּט! הבאתם ריצֶפּט?

– לא הבאנו ריצפט, הבאנו רפואות.

– מה הבאתם?

– עכבישים!

– שממיות!

– טאראנטולים!

– מה הבאתם? – רקק פוחודקה תכופות למימינו. פּפ־פ־פּפף! עכבישים? פה־פה־פפף כלפי שמאל – עכבישים?

– שממיות!

– טאראנטולים!

– ועקרבים אינכם רוצים, שוטים שכמותכם? כחה־כחה, פּה־פּה־פּפף, (לימינו) – מאמינים הם, כי העכבישים משמשים תרופה. פּה־פּה־פּפף, (לשמאלו) – כנגד עקיצתם של נחשים. פּה־פּה־פּפף…

– רק בעשרים פרוטות, נסה גרישקה לחלצנו מן המצר, והוציא מכיסו את הצנצנת הכחולה.

השמן הזך הפך עכור. מן לבנונית־מכתימה נכנסה בו. הטאראנטולים עולים ויורדים, נאבקים עם מר המות, נתקלים זה בזה ברגליהם, עולה זה על גב זה ונופלים יחדיו. לא היו שחורים, אבל נראו יותר גדולים ויותר איומים מן השמן שדבק בשערותיהם.

– אוי, אוי! התפלצה אשתו של פוחודקה.

– לקול קריאתה התפרצה לחדר גם דוֹרְקָה בתם. גם היא בעלת עינים בולטות, שחורות, גדולות.

התיז הפרוביזור פּפפיותיו הן לימין והן לשמאל, מתכוון כלפי גרישקה:

– בנו של מי אתה?

– אני? אני, גמגם גרישקה, בנה של אמא שלי.

– בנה של אמא שלך?

– לא! – מסרה מודעה דוֹרקה הארורה – הוא בנו של הֶרְשְקָה סקאזְשֶנִי (הרשקה המטורף).

מי יצא ראשונה את האפותיקה אינני זוכר היום.

בקצף ובבושת פנים יצאנו שנינו.

ואת הצנצנת הכחולה פוצצנו על אבן. לא רחוק מבית־המרקחת. וכל הטאראנטולים התחילו נפוצים איש לעברו, מעין כתמים גדולים מכוערים וחיים.

– עסק ביש! זרק גרישקה כלפי חלל העולם.

ממש כמו שהיה זורק אִמרה זו אביו – הרשקה סקאזשֶני:

– עסק ביש!

פיטכנדרונד, אוקטובר, 1926.

במטבח בית־החולים היתה חגיגה, וחתן החגיגה היה זִ’יגַאדְלָה. משנכנס ז’יגאלדה זה למטבח, נתקן פגמו של המטבח והוא בא לידי גמר שכלולו. נכנס לתוכו אמן, מומחה, והתחיל אותו פרק “הימים כתקונם”, שנמשך עד בוא הרֵיבולוציה.

שנים המבשלים, שכהנו בו עד אז, לא היו אלא מבשלי קסָרַקְטִין, אלה הקרויים “מבשלי־דייסה”, שקבלו את חכמתם העלובה בבית קסרקטין ועד מעלתו של טַבָּח לא הגיעו לעולם.

משבא ז’יגאדלה קבלו השנים את מרותו מיד ובסבר פנים יפות, מתוך הודאה גלויה באמנותו; כי על־כן הלא היה טבח מושלם; ולא טבח סתם, אלא טבח לרום הדרת קדשו של הארכיהגמון יֶבְלוֹגִי.

גזר־דינו של ז’יגאדלה נחתך שלא בפניו, בחדרו של הרופא הראשי באחד הערבים, כשישב הלה והאַסִיסְטֶנְט הראשון ומנהל־הבית הקַפִּיטַן וַוסִילְיֶיב והיו משוחחים על כוס טה מעלה־הבל.

פתח הרופא הראשי:

– רבותי, יש לנו כבר טבח, טבח מומחה, והידעתם מי הוא? מעין כלי־קודש במדה כל־שהיא, הדרת־קדשו אַנְטוֹנִי ממליץ על טבחו של רום הדרת קדשו יבלוגי.

ענה האסיסטנט:

– כנראה, גם מטבח בית־חולים משמש מקלט לנסים מן החפירות.

סבר הקפיטן:

הרי בין כך ובין כך צריכים אנו לטבח מומחה. שלחן האופיצרים סובל הרבה מתוך זה, שאין לנו טבח.

ושוב בשעת שתית טה, אבל לעת ערב, נכנס החייל־המשרת של הרופא הראשי. הלה הגביה גבות עיניו העבותות כלפי פני החייל.

והחייל הכריז:

– משמע, שהטבח בא, רום כבודו!

– יכנס!

נכנס אברך בעל פנים מבהיקים ורעננים, שערותיו גזוזות כמשפט חיילים, כפות ידיו נקיות, בגדיו עשוים בארג טוב ובמדה נכונה, וכן גם מגפיו. כנראה היה לבוש “משלו”. כותנתו החדשה בולטת אי־שם אי־שם. כרסו גם הוא בולט, שלא כשיעור כרסו של בן שלשים.

בכלל עשה רושם כאיש מקפיד על הנקיון.

נכנס ופשט ידיו לאורך גופו ­– כמשפט חיל, עיניו התחילו פונות כלפי כתפותיו של זה ושל זה. כנראה, לא היה עדיין בקי להכיר מיד “בָרָשות”, ולא עמד גם עתה על הסוד, מי הוא ראש החבורה.

עשה הקפיטן פנים רצינים ושאל:

– מי אתה?

– א־א־אני – אני ה־ה־הטבח!

לא, בן־יקיר, לא כך עונה חיל… דומה, שלא למדת עוד לענות לפקידים.

– מה שמך?

– מיכאל ז’יגאדלה, רום כבודו!

– בן כמה אתה?

– בן שלשים וארבע, רום כבודו!

– איפה למדת את מלאכת הבשול?

– בעיר, רום כבודו!

– וכמה שמשת טבח אצל הארכיהגמון?

– זה שמונה שנים, רום כבודו!

– מומחה אתה במלאכתך?

– כן, רום כבודו! א־א־אני מומחה, מומחה לכל מיני תבשילים, ביחוד לדגים. ביחוד לדגים¹. דגים צריכים לבינה יתירה, הדגה מאכל טוב, למשל הלָכִיס דורש שתהיה יד זריזים מטפלת בו. מסירים ממנו קשקשיו ומנתחים אותו חתיכות־חתיכות, כעבי שתי אצבעות, אחרי־כן רוחצים אותו במים. מרתיחים מים עם מעט חומץ, מלח, פלפלין, צפורן ופלפלא־דצפורן, עלי־דפני, קליפת־לימון, ואם יש חִלף־הים, מוסיפים גם מזה, ושמים בהם את הדג, מסירים את הקצף ומבשלים אותו במשך חמשה רגעים. נותנים לו שיֵעָשֶה רך עוד במשך רבע שעה אחד ועורכים אותו לשלחן ביחד עם בולבוסין וחמאה הותָכָה ופֶטרושִילין כתות יפה. אם רוצים לתת את הלָכִיס קר, מוציאים אותו מן הרוטב, מניחים לו עד שיתקרר, ושוב משיבים אותם לשם עד שבא זמנו להגישו לשלחן. וכלל הוא: – לָכִיס ממעטים למלחו משאר דגים. ואפשר לבשל לכיס כך: לכיס בִירָקות, מטהרים אותו כדבעי ומנתחים נתחים־נתחים כיאות, אחרי־כן עושים ביחד פֶטרושילין, דרַגוֹן, בצָלים, צֶלף, עֳפיאוֹנִים שניטלו מהם גרוטותיהם ורוטבים במים וכל שהוא פלפלין מהודקים, מתיכים מעט חמאה טריה, מוסיפים את הירקות הגזורים ומיץ־לימונים עד שנעשה טעמם חמוץ קצת, מעמידים על האש עד שיחם ושמים בסן את הלכיס למשך שתי־שעות ומהפכים אותו כל אותו הזמן יפה־יפה. צריך שתהיה החמאה נוזלת כל אותו הזמן ולא שתהיה צלויה. אחרי כן מחממים מחבת בחמאה וצולים עליה את הלכיס במשך עשרה רגעים, וצריך למשוח אותו מכאן ומכאן לעתים קרובות במַרִינַדָה. הזָפית בשבילו נעשית מן המרינדה הנשארת וצלוחית יֵין חִוַורְין, ומספר כפות רוטב חריף, ואם אינה חמוצה די־צרכה מוסיפים עליה מיץ־לימונים וחלמון־ביצה ובוללים…

ז’יגאדלה לא פסק מדבר, מליו שטפו, ומתוך שטפו נכשל אך לעתים רחוקות באותיות תנועיות.

הרופאים נעצו עיניהם במדַבר מתוך תמהון, הקפיטן מנהל־הבית נתן בו עינים סוקרות.

וז’יגאדלה טוחן בשלו:

שבוּטָה בזָפִית עשויה על יין חוורין – אותה עורכים כך: מסירים את הקשקשים ומקבלים את דמה לתוך חצי בזיך של חומץ, רוחצים את הנתחים ושמים אותם בתוך קלחת ומוסיפים לשם מלח, בצלים חתוכים, פלפלין וצפורן כתושים גסות, חתיכות לימודים ועלי־דַפְני, מוסיפים מעט בירה חִוַרְיָנא או מים וגם מיין אדום עד שיהיו מכסים את הדג, מסירים את הקצף, נותנים חתיכה גדולה של חמאה וקצת צָנִים הדוק יפה־יפה, ולא צריך שיהיה רותח ביותר. שעה קלה טרם שנערך הדג מבללים את הדם בפסיגת סוכר, שמים את הדג בקערה ושופכים עליו את הזפית דרך נפה.

דרך אחרת לשבוטה־בזפית – “נוסח פולין”:

שוחטין את הדג, מסירים ממנו את קשקשיו, בוקעים אותו מנתחים לנתחים ומקבלים דמיו לתוך חומץ. לשלש ליטראות לוקחים גֶזר – שׁלשה־עקָרִים, אסטופניה – עִקָר, פטרושילין – שנים, בצלים – שלשה, כרפס ¼ עקר; מנתחים אותם חתיכות־חתיכות ושמים בקדרה ומוסיפים כל שהוא זנגבילא, גרעיני־צפורן, או גרעיני־פלפלין, שני עלי־דפני, חצי הבזיך בירה, חצי הבזיך מים ומרתיחים במשך חצי שעה, אחרי כן שמים בה את הדג, זורים עליו מלח, חמש כפות חמאה, מחצית הלימון שניטלו גרעיניו. מלוא הכוס יין וחומץ, ובכלל זה החומץ לקבול הדם, מכסים עליו יפה ומרתיחים שוב רבע שעה אחד, אם נעשה הדג רך מוציאים אותו מתוך הרוטב ומעמידים אותו במקום חם, מוסיפים לתוך הזפית לחם סלת שָחוק וצלוחית יין אדום ובוללים דרך נפה דקה, חלק זורים על הדג וחלק על הזפית. אל הדג מגישים בולבוסין, הבִירָה אינה צריכה להיות מרה ביותר והזפית לא עבה ביותר…

שני הרופאים שחקו זה כבר, ושחקו עד כדי דקירה בצדם ודמעות בעיניהם. הקפיטן נשך שפמו המסולסל, ואזר כל כחתיו, כדי שיהיו פניו רציניים.

– ורום הדרת קדשו, איזה דג חביב עליו ביותר? – שאל הרופא הראשי.

– או־או־אוקוּנוּס, רום כבודו, אוקונוס חביב עליו ביותר! הצהיל קולו ז’יגאדלה, וכך – – – וזה מעשה האוקונוס: אוקונוס בנוסח הולַנד, מסירים ממנו קשקשיו על ידי מִגְרֶדת ורק על בטנו, מוציאים את בני־מעיו, מניחים רק את הכבד ואת חלב־הדגים, מדיחים אותם יפה ומבשלים במשך עשרה רגעים בתוך מים מלוחים ורותחים קצת, שבשלו בהם קודם, הרבה לערך, עקרים קטנים של פטרושילין עם חתיכת חמאה ואי אלה גרעיני פלפלין על איזו עלים ירוקים, עד שנעשו רכים. את הפטרושילין שמים בשעת עריכה בין דג לבין דג בתוך קערה ומגישים אותם בתוך המים שבשלום בה עודם חמים ומעלים הבל. האוקונוס זקוק יותר למלח מן הצלוּפָה ופחות מן השמך. וגם אפשר שלא להסיר מהם את סניפיריהם על בטנם אלא את כולם ומבשלים אותם בתוך מים מלוחים רותחים עם בצלים, פלפלין תמימים ועלי דפני על גבי האש עד שבשלו יפה. אחרי כן גוזרים שתי ביצים שלוקות עם פטרושילין, מוסיפים אגוזי־מוסְקַט וצנימים, מניחים את הדג בתוך קערה, וזורקים עליו מן הבליל ועורכים אותו לשלחן עם חמאה חמה.

אוקונוס על זפית “נוסח צרפת” עריכתו כך: מסירים את קשקשיו, נוטלים ממנו את מעיו, מדיחים אותו יפה, מולחים ושמים אותו בקלחת עם הרבה חמאה. וכשמזיע הדג יפה מכאן ומכאן, זורים עליו משהו סולת, הופכים את הדג ושופכים יין עד שיכסה עליו; מוסיפים משהו פלפלין־דצפורן הדוקים יפה, פטרושילין, גזור־בצלים גזורים יפה־יפה. מכסים אותו היטב ומניחים לו להִבָשל במתינות, אלא שאינו צריך להפורר בשום אופן.

ומכל דגת־הים יפה כחו של הסַתָּר. לאחר ששוחטין אותו ונוטלים ממנו בני־מעיו, שמים אותו בתוך ארג ומניחים אותו יום או יומים במרתף על גבי אבן, משום שבשרו של דג זה קשה קצת בעודו טרי. טרם שהתחילו לבשלו, מורקים אותו כמה פעמים במלח ומים כדי להסיר מעליו כל שיירי הריר ומנתחים אותו לפי גדלו לחמשה ועד עשרה נתחים, שיש לנתחם אחרי כן שוב לחתיכות, שמים אותו על גבי האש בתוך מים צוננים ומוסיפים מלא הכף חרולים, שהם מועילים לעשות את הבשר רך ולהפיג ממנו את ריח השמן. נותנים לו לבוא לידי רתיחה במתינות, ומסירים ממנו בכל עת את הקצף ויהיה מתבשל במשך חצי שעה לאט. אחרי כן שמים אותו במים אחרים רותחים, מוסיפים ששה בצלים, עלי־דפני מספר, שני גרַם צפורן, שמונה גרם גרעיני־פלפלין, אגודת־תימין, שלויָה, חלף־הים ונותנים לו שוב לרתוח במשך שעה אחת לאט. ובשעה זו צריך להסיר בזהירות את כל השמן. רק לאחר שנעשה הדג רך מוסיפים לשם מלח, ומניחים לו לקלוט אותו לתוכו במשך שעה קלה בתוך המים. מוציאים אותו אחרי כן, נוטלים את כל הסחוסים הבולטים, מנתחים את הבשר לנתחים יותר קטנים, נותנים חמאה וחרדָל או זפית של פטרושילין. ועוד היה חביב עליו זאב־הים “מבושל כחול” בחמאה, צנון וחזרת…

– מה אתה סח! –“מבושל כחול”?

– רום כבודו – כחול!

לא עמדה לו רצינותו של הקפיטן הפעם, עתה פרץ בשחוק גם הוא.

– חסל, ז’יגאדלה, כלך לך והנח את חכמתך לעת אחרת!

עיניו האפורות והישרות של ז’יגאדלה מסתכלות בחבורה, ולא הבין מאומה.

וכן נתקבל ונתאשר לטבח של בית־החולים.

־־־־־־־־־־־־־־־־

במזונם של החיילים לא גרמה התמנותו לשנוים גדולים, כי שם שולט מנהג קבוע, מנהג קסרקטין; אבל לשנוי גמור גרמה במזונם של הפקידים, ב“שלחן־האופיצירים”.

מדי ערב היה נכנס לחדר מנהל־הבית הקפיטן ונמלך עמו שעה קלה. הוא למד קצת מנמוסי החיל, ידע כיצד מבליטים חזה ומכווצים בטן כדי להראות חנִיך־צבאי, ואת הפקיד היה “אוכל בעיניו”, כחניך קסרקטין ממש ולא כמגויָס סתם.

בערבי חגאות היתה שהייתו של ז’יגאדלה בחדר הקפיטן יותר ארוכה. בימים ההם היה הקפיטן יותר וותרן, והטבח היה תקיף יותר ועומד על דעתו. ולמחרת היום היה שולחן האופצירים נהנה לקנוח סעודה מאיזה תבשיל מפתיע, בעל שם צרפתי מסולסל ומשונה, וז’יגאדלה היה נהנה מן התהלות שפזרה לו ה“אחות הראשה” בהרחבת הלשון, והיתה מעידה שטעמם של תבשיליו כטעם אותם התבשילים, שהיתה אוכלת בחגיגות בבית הגֻבֶרנַטוֹר בטוּלָה בעודה בנעוריה (לערך ארבעים שנה קודם) אלא שז’יגאדלה היה מוזקף עוד יותר, מבליט חזהו כחניך קסרקט ממש, והיה מצפה לשמוע תהלה זו גם מפי הרופא הראשי. הרי בידיו של הרופא היה גורלו של ז’יגאדלה, שיקבל גם הוא מטבעת כסף על פתיל ארגמן –

* * *

איש לא ידע עד כמה נכסף הטבח לקשור פתיל זה אל חזהו מצד שמאל.

זקן הגדוד – האוּנְטֶר סמנוב, כבר קבל. “פני” לשכת הסופרים גם הם כבר קבלו. ז’יגאדלה עמד השלישי במעלה; משרד המטבח צריך שיקבל הוא. לדבר בענין זה עם הרופא לא נועז. יש שרמז על זה בדברו עם הקפיטן; לבקשו בגלוי לא מצא כל אפשרות; הכל היה בידי הרופא הראשי. בלילה על משכבו יש שהיה משער, איך שהוא מתהלך בחגאות בין מכריו ומטבעת הכסף מברקת על גבי פסי הארגמן וכל הכתונת מעין זית־כהה מקבלת חיים. כמובן אחריה תבוא שוב מטבע – של זהב. תיכף ילך אל הצלמון ואת תמונתו ישלח לאמו אל הכפר, תיהנה הסבתא למראה בנה אמיץ־הלב… כלום אינו עובד? מי עוד כמוהו עובד כל היום לטובת בית החולים? אלא שבלשכת־הסופרים מה היא כל עבודתם? יושבים ומעתיקים ומשחירים גליון אחר גליון – ואולם הוא ועוזריו מזיעים בין כירים וכירים – –

* * *

באמת אין צדק בעולם. מטבע ראשונה צריך היה לקבל הוא – ועוזריו.

השכם בבוקר מתחלת העבודה בחדר המטבח המרווח, שקודם שלקחו בבית עמדתם רופאי בית החולים, היה משמש מדור לְסמינַרְיה גדולה לכמה פלכים; על יד שלשה תנורים גדולים – נוסח רוסיה – וקלחות רחבות ידים עליהם, היו טרודים ועוסקים הוא, הטבח, ושני סגניו: דֶץ הפולני הארוך, שגדל תורן, בעל עינים של סרטן, מבוהלות ויוצאות בולטות מתוך חוריהן כמתוך בהילה או תמיהה, וגֶרְצִיק (גם הוא פולני) בעל פנים רכות וורדות ועינים גדולות אפורות, ומראהו כמראה בתולה גדלת־קומה שלבשה בגדי גבר. כמעט תמיד היה לו עוד עוזר שלא מן המנין, מן החיילים הנפצעים, שכל עסקו היה להוציא מתוך המטבח את השירים ואת האשפה, לטאטא ולהדיח את הרצפה, לשאוב מים ולהסיק את התנורים. רביעי זה לא היה אלא שליח זמני, חיל פצוע שהבריא וידע למצוא מסלות ללבו של ז’יגאדלה, עד שהיה זה ממליץ עליו לפני הקפיטן קודם שהגיע זמנו לעמוד לפני ה“ועד הבוחן”. מכיוון שהוא צריך לעוזר, ואין טוב למשלחת זו אלא אותו החיל, ובכן בקשתו שטוחה ש“יפקידוהו” למטבח.

ומתוך כך היה חיל חולץ נפשו מן החפירות במשך שבועים או שלשה שבועות.

־־־־־־־־־־־־

בחצי השמינית מגישים את הטה לחדר האוכל, שבו כבר התכנסו הרופאים והאחיות. טה זה שמש גם ארוחת הבוקר, ומיד בשמינית בדיוק מתחילה העבודה בחדר־החבוש ובחדר הנתוח.

בחצי הראשונה כבר ערוכים השולחנות באולם הגדול והמרווח, ששמש קודם “חדר המרגוע” בסמינריום. וכל הנפצעים, שמצב בריאותם מרשה להם, פורשים לפנה זו, תופסים מקום על גבי ספסלי העץ הארוכים, מקבלים כל אחד קערה ומנת הלחם, לחם־חוקם, ואחרי־כן יעמדו בשורה, עורף אחרי עורף, לקבל את המרק ואת הבשר.

וכך הם מתכנסים כולם: למן הצועני הגוף רחב־הכתפים ועקום־הרגלים מפרשי ה“טורמָא הקרימָאית” ועד הענק מן הגדוד השמיני הַפַנַגוֹרִי, הפוסע מדודות מכופף על שתי משענותיו, ודומה לאותו העכביש הדק והשחוף ארוך־הרגלים, שהילדים קוראים לו “קוצר החציר”, אולי משום שכאשר קורעים לו אחת מרגליו הדקוקות והארוכות עודו מתמיד בתנועותיו, מרחק ומקרב אבר לאבר.

ואותה הליכה, תפיסת־המקום, ההמתנה והעמידה בשורה מכניסות קצת חיים לתוך השעמום של בית־החולים. שנים מהמבשלים מכניסים במוט בשנים לכס גדול מעלה הבל, וקוּרְץ “האשכנזי” (אל לאמר גרמני: בגרמנים אנו נלחמים) עומד על דוכנו, בידו כף־עץ גדולה, כדי למלאות קערה בבת־אחת. בקול נגיד הוא מצוה לקרוא לרופא. בין כך הוא מוציא טס של אַלוּמִינְיוּם, מעלה עליו קערה קטנה, קופסא מלאה מלח ופִנְכָא.

עד שהרופא נראה בפתח הבית וקרב עד אצל דוכנו של קורץ, הלה ממלא את הקערה מרק או סִלְקָנִית, לפי סדר היום, ומטיל חתיכת בשר לתוך הפנכא.

זו היא – ה“טעימה”, שהרופא העומד על תורו אנוס לטעום מדי יום ביומו.

– טוב! טוב מאד!

וקורץ מתחיל דולה בכף עצו.

כעבור שעה קלה וקול צלצול שפתים, וקול מתוך לעיסה חרוצה וזריזה ממלא את חללו של האולם המרווח.

לולא בגדי־השרד שעל הסַנִיטַרִים, המשמשים את החלשים ביותר, לא היה איש אומר כי ב“אזור המלחמה” הוא נמצא, לא היה מאמין, שהאויב נמצא במרחק מ' פרסאות. את מוראותיה של המלחמה אפשר לראות אך בחדרים הסמוכים. יש שם “פלטין” וארבעים מטות מוצעות בוֹ, ומספר הרגלים שבכל המטות שלשים ולערך כזה הוא גם מספר הידים.

אין קול, ואין צוחה ואין אנחה.

ישנוֹ בעולם מורפיון ויש קוקַאִין, ברוך־השם.

אנחה קלה יש שתתפרץ לפעמים בשעת חבוש הפצעים. אז מתבוננת האחות או הרופא החובש בחדר, אם שמע אותה מי שהוא, ופניהם מסמיקים מאד מאד. ופה בסַלון הגדול ישנם אנשים בעלי קיבה מרווחת ובעלי תיאבון־אכילה בריא, וריחה של הסלקנית עולה ומגרה את תיאבון האכילה. ומראה האנשים המזיעים על הקערות ועל הפנכות גם הוא מעלה את תיאבון האכילה.

בעל כרחו של אדם הריר מתכנס לתוך פיו.

־־־־־־־־־־־־־־

איזו תולעת קטנה מתחילה מוצצת רומשת מתחת כף־חזהו של הרופא. זמן מלאת הקיבה הגיע. מן הבוקר לא אכל. ובאה ה“טעימה” גם היא להוסיף נוספות.

ואולם זמן האכילה קבוע. כעבור שעה יגישו אוכל ל“אנשי הגדוד”, כלומר, לסניטרים ולעובדים בלשכת־הסופרים. ורק אחר שאכלו אלו יגישו את הלחם לרופאים ולאחיות, כלומר – בעוד שעתים!

ואיזה יש מוצץ ומוצץ בו במקום שחזה ובטן נפגשים. וכי מה אם לא יסתפק בלגימה אחת זו מתוך קערתו, מן המרק המוגש לו לטעום? ואם ילגום את הקערה כולה?

הלא זה חלקו שלו. איש לא יפסיד כלום. המרק, החומצה או הסלקנית אותם מבשלים ביד־רחבה, גם שתי קערות יש לאיש ואיש.

הלכס גדול, שופכים לתוכו עוד דלי מים, עוד ליטרא גריסים ובולבוסין. לא כן האֶשְפָּר, מנת הבשר. הבשר נחתך לכתחלה לפי מספר האוכלים. קערה של מרק, קערה של סלקנית הלא זו היא הצלה פורתא!

* * *

קורץ מגיש את ה“טעימה” על גבי הטס, ועומד קפוא על מקומו, מוכן לשמוע את המימרא הידועה: טוב, חלק!

– טוב, טוב מאד! פנו מקום גם לי; הפעם אוכל את כל הקערה, הסלקנית טעם גן־עדן טעמה, ואתה, קורץ, חלק!

הפצועים מרוצים מאד.

כבר פנו מקום בראש השולחן. מי־שהוא בצע את לחמו, השני הקריב את כלי המלח. מוצאים החיילים שזה יפה, שרום כבודו אינו בז לחיילים, אוכל מפתם של פשוטים ובקרבם, כולם מרוצים.

– “רום כבודו, עוד קערה!” מעיד קורץ על זריזותו.

– לא, יקירי, אבל מן האִטריות אקח.

מנת הבשר לא היתה גדולה, אבל באטריות לא קמץ המלצר. זה היה עוד בשנות הטובה, בראשית המלחמה: הבשר היה במדה הנכונה, השמן רב, וקמח במדה גדושה.

ומאז – נהג הרופא לסעוד “סעודה פורתא” עם כל החיילים על שולחנם, ולבו היה טוב עליו עד שאכל את ארוחת הצהרים עם האחיות.

קורץ בירר קערה אחת של פַיַנְס ורצועה אדומה על שפותיה מסביב כדי להבדילה מיתר הקערות של החיילים, קערות חמר ופח, וכף של צִינק חדשה מצא, על ידה של אותה כף חרת מי שהוא את האותיות “דוק”, ר"ת דוקטור, ומקום קבעו לדוקטור בראש – נוכח תמונתה של הנסיכה הגדולה טַטְיַנָא.

־־־־־־־־־־־־־־־־

ובאחד הימים הבהיל החיל־המשרת את הרופא:

– רום־כבודו, גֶנרל בא אל בית־החולים!

הזדרז הרופא לקראת הגנרל עם בן־לויתו, ואחרי כן התהלך עמהם לארכו של הבית. נכנסו מ“פלטין לפלטין”, ועברו בפנים רציניים בינות שורות המטות.

הגנרל הלך בראש, אחריו צעד מלוהו, הרופא פסע מאחוריהם, עקב בצד אגודל טפפו האחיות. אם עמד הגנרל והתעכב על יד אחד הפצועים קפאו כולם על מקומם, רק האחות היתה נגשת עד מראשותיו של החולה והיתה מסלסלת בשערו מתוך חיוך.

אחרי כן נכנסו לשעה קלה לחדר החבוש ועשו עצמם מתענינים בשלשת הברזים הקבועים זה בצד זה, אחרי כן התעכבו איזו רגעים על סף חדר־הנתוח, תמהים לריקות החדר המשונה ולשולחן המשונה העומד באמצע.

כך היתה דרכם של כל גנרלים מבקרים בבתי־חולים.

– האפשר לראות את המטבח?

פרשו האחיות, והרופא עם השנים נכנסו למטבח.

שלשת הטבחים קפאו על מקומם.

– מה בשלו היום בשביל החיילים? שאל הגנרל.

– תבשיל ראשון – מרק־כרוב על בולבוסין ופַסִילְיה – ענה הרופא.

– ומה טעמו? הפסיקו הגנרל.

– רום מעלתו, אלה הם הדברים התלוים בטעם; לדידי, חסר כל שהוא מלח.

רמז הגנרל, וז’יגאדלה הוריד כף העץ הגדולה לתוך הלכס ושפך מן המרק לתוך קערה, והגנרל טעם:

– “צדק אדוני!” – ותבשיל שני?

– בשר מבושל ואטריות!

הגנרל קבל את המנה מידו של ז’יגאדלה ומצא טעם הבשר והאטריות לשבח.

– הטבח שלכם – אמן במלאכתו.

– והנה מצאתי גם רופא, המתיחס ברצינות לתבשיליהם של החיילים, – הוסיף הגנרל.

־־־־־־־־־־־־־־־־

וכעבור שלשה חדשים הבהילו את ז’יגאדלה אל לשכת־הסופרים, והסופר הראשי הראה לו פקודה. מתוך התרגזות עצביו לא הבין ז’יגאדלה מאומה בכתוב, אלא שהסופר הסביר לו: נתקבלה פקודה, ז’יגאדלה קבל אות הצטיינות “בעד עבודתו המסורה” – מטבעת כסף על פתיל סְטַנִיסלאב.

ומשום זה היתה חגיגה במטבח.

וז’יגאדלה ישב וספר בהרחבת דעת, איך מבשלים את הדגים ב“פלטין” של הוד רוממות קדשו: אַבְרוֹמָה, זאֵב־מים, פִירְקָא וצלופָה וכל מין דגים שבעולם.

מצלת־הטֶלֶפון שבלשכת־הסופרים צִרְצְרָה זה כמה רגעים.

הסופר הראשי היה עסוק בשלו, והלַבְלָר הצעיר עשה עצמו כלא שומע ועסק בהעתקה המונחת לפניו.

המצלה הוסיפה לצרצר…

עד שפנה הסופר הראשי אל הלבלר הצעיר ורטן:

– לך ושאל מה רוצים.

בעצלתים קם הלבלר, נגש אל הטלפון והסיר את השפופרת.

– בית־החולים השמיני המאוסף. מי שואל?

אחר־כך נשמע קול צרוד ורוקק מלים:

– יש מקום פנוי בפלטין של האופיצירים?

– תיכף אשיב… מאטווי סימיוניץ, מקום פנוי בפלטין לאופיצירים?

– מי שואל? – ה“מרכז המסיע”.

– יש!

– יש! – השיב הלבלר בבת־קול צרודה.

הקול הדק שרק מתוך השפופרת:

– אם כן, קבלו טלפונוגראמה.

– תיכף, אקח נייר ועפרון.

והקול החנוק והשורק – שרק:

– טלפונוגראמה… מספר 84… פנו מקום לשר הגדוד העשירי – איזבוֹלסקי… מי קבל את הטלפונוגראמה?

־־־־־־־־־־־־־־־־

בעטיה של טלפונוגראמה זו נדברו בחדרו של הרופא הראשי הרופא הראשי והאורדינאטור הראשי.

הראשון התהלך לאורך־החדר, מחייך לגבי עצמו, מכַוֵץ את זקנו האדום בתוך כפו ותוקעו לתוך פיו, כדי לכסות על חיוכו.

האורדינאטור ישב על הספה, מרכיב רגל־ימין על רגל־שמאל, מורידה ומגביהה, ודבר ברוגז:

– “חסרו יסורים ודלום השעירים”.

– אבל, אַקים סטיפּאַניץ, זה יפה, זה טוב. יכנסו לכאן – ה“חיות הגדולות”, זה טוב.

– לעזאזל.

– אמור, אקים סטיפאניץ, מה שתאמר; אבל זה יפה. צריך שנהיה לראוה לעינים, שיצאו לנו מוניטין. יבואו לבקרו… גֶנראלים.

– הלא לזה התכוונתי: מנוחה לא נדע, מרגוע נחסר. דוקא שלא בזמן יבואו. גנראלים, ואשתו ובניו וכל מכיריו… וכל הדרישות וכל התביעות, שיהיה תובע… טובים עשרה חיילים מאופיצר אחד; עשרה אופיצירים משר־גדוד אחד.

– וטובים עשרה שרי־גדוד מאחות אחת.

– כגון פיסאריבה שלנו – כן.

– אבל, אקים סטיפאניץ, זה טוב. טוב שיבואו גם גנראלים להבריא אצלנו. לענין “פרסים” אין זה רע.

– לשד ולעזאזל!

– לא, זה טוב! כמובן, יותר טוב אילו נפלה פצצה לתוך בית־החולים, בשעת־החבוש. אה… אני הייתי יודע איך לסדר הרצאה… “גֵיאוֹרְגִי”¹ לי, “גֵיאוֹרְגִי” לך, מידאליות לאחיות ולסאניטארים.

– לי למה הוא? – חרק שניו האודינאטור: – על חטמי אתלנו?

– אל תאמר כך, סטיפאניץ, ה“גיאורגי” זה הוא ענין חשוב…

– סימיון פטרוביץ, – התמתח האורדינאטור –: פצצה לא תמיד פגיעתה טובה.

– אני מאמין במזלי שלי: לי לא יארע דבר.

– ואני במזלי: באיש לא תפגע, אך אחת מרגלי הקדמיות תפסול; זו של ימין – ודוקא.

– מדוע דוקא?

– סימיון פטרוביץ, תפול פצצה זו שלך על ראשך, אם אתה רוצה בכך דוקא; אבל אני אשוב אל עבודתי בכפר. תראה: פצצה זו תסב את ראשי על גבי מפרקתי 180 מעלות אחורנית, ואז אומר לך: הלא נבֵּאתי…

– ובכן מוטב שיבואו גנרלים.

– שניהם כאחד טובים. כלכל לא אוכל אותם, את הגדולים, ואת הנשים האצילות – גבירות של כרך. גם להיות חולים כאחד האדם אינם יכולים בלתי אם עשו “העויות”. הלא משום כך אני אוהב את החייל הפשוט. הוא חולה ישר, והוא מניח לי להיות רופא ישר. אני עושה מה שאני צריך לעשות על־פי דין ועל־פי חכמת־הרפואה. מוראה של שררה עליו. וזה יפה, שגם הנכנס לכאן יודע, שקודם־כל הוא חייל ואחר־כך פצוע. החולה בכלל – מנוול הוא, ועושה את הרופא רמאי. הֱוֵה קוסם, הוה יַדְעָן, היה שארלאטאן – ובלבד שתבריאני. רוק בעיניו ג' פעמים, לחש מה שתלחש, לבש צורת־חכם, יודע־כל ­– אז טוב אתה; משום כך אהבתי בית־חולים צבאי: כאן אין לי צורך במסוה כל־שהוא.

– אקים סטיפאניץ, שוב אתה שוקע בפילוסופיה.

– לשד, לעזאזל ולרעם! אתה, סימיון פטרוביץ, אינך זקוק לפילוסופיה. אתה – הרופא הראשי, כלומר, ראש בית־החולים, אינך אחראי אלא בעד הנהלת־הבית, ואני, האורדינאטור, האחראי בעד הרפוי. ואנוס אני להתפלסף, כיצד להתנהג עם כגון זה בעל כתפות עם “ברקים”² – על פי המלה והמודה האחרונה.

– הלא כן דברי צֵיגֵי פוֹן מאנטֵייפֶל: עשה את שלך ואל תחוש למה שיאמר גנראל מבקר.

זה יפה בשעת־קריאה. אחרת היא – שר־גדוד פצוע בחזה וזרוע.

– והיוצא מזה?

– היוצא מזה, – התמרמר אקים סטיפאניץ, – היוצא מזה… ואם הלז יקום ויאמר: קום עשה, אקים סטיפאניץ, טְרֶנְדֶלְנְבּוּרְג³ – ואני, אקים סטיפאניץ, אנוס לִטְרֶנְדֶלְנְבּוּרְג.

– מאין יודע הלה, שיש טרנדלנבורג בעולם?

– יודע המנוול. ודאי, שהוא יודע.

– בחפירה שמע?

– אם הוא אינו יודע, – התמרמר האורדינאטור, אשתו יודעת, זו בת־נעות־המרדות יודעת.

– אקים סטיפאניץ, איך זה אתה מחרף אשה, שאינך מכיר אותה? – בת־אחותו של יַאנושַקֶביץ היא.

– כלום מחרף אני אותה? – אני את האמת הגדתי. איזה יאנושקיביץ?

עמד הרופא הראשי ותפס בכפתורו של האורדינאטור.

– וכי כמה יאנושקיביץ יש בעולם? – יאנושקיביץ – ראש המרכז של התחנה העליונה.

– אָהה! נו… אם היא אינה יודעת, בתה החצופה יודעת. מפי חברותיה העובדות בתור אחיות בבתי־חולים שמעה.

– יקירי, וכי בידוע לך, שיש לו בנות?

נתקררה דעתו של האורדינאטור.

– בזה צדקת. אפשר, שאין לו בנות, אפשר, שאינו מוליד כלל. ובכל מפי המילדת שמעה; מפי המילדת היהודיה. תפח רוחה של זו! כל היהודיות הן מתחילת־בריתן רופאות־שנים, אלא שיש שעל־פי חנוכן הן רופאות סתם, או מילדות. כל מה שאין להן לדעת הן יודעות.

– אקים סטיפאניץ, שוב אתה שקוע בתהום של פילוסופיה.

לא, אני שקוע בהלכה, כיצד מרקדין לפני שר־גדוד. עד שאחבוש לו תחבשתו – ימתין טקאצֶ’נקו שתי שעות.

– ואין בכל כלום. – ימתין. טקאצ’נקו אינו דוב, שינוס היערה.

– מובטחני, שלא ינוס היערה: עד היום אינו יודע, היכן נוטלו ממנו רגליו.

האורדינאטור נשתתק.

הרופא הראשי התהלך בחדר – לארכו.

עמד הרופא הראשי ואמר:

– אקים סטיפאניץ, לי יש עצה. התפאר עלי.

תקע בו האורדינאטור את עיניו.

– אני – איש ערום, אני יודע, האיך מאחזים עיניהן של “חיות גדולות”. כשעדיין הייתי סטודנט, עבדתי בבית־חולים של מסלת־ברזל. בחורי בתי־המלאכה אתה מכיר? – בא אלי טפוס כזה מתגרד בקרחתו ובגבחתו: משמע, חולה אני, סימיון פטרוביץ. צריך אני להשאר בבית־חולים. – מה לך? – רואה אני מתוך עיניו של מנוול זה, ששקר בפיו, ושואל אני:

– מה לך?

– הרופא מיטיב לדעת זאת.

– וכמה אתה צריך להשאר? – שואל אני שוב.

– לימים שלשה!

– לך, שכב, חומץ בן־יין.

פתאום – בדיקה. נכנס אני אל הפלטין:

– שכבו והתכסו, מנוולים. בדיקה בבית. האנחו, ואם ישאלו, אמרו: רגלי נשברה, כף־ירכי נקעה.

וכשנכנס הבודק, נתמלאה כל הפלטין אנחות: רגלי שבורה; כף־ירכי…

– סימיון פטרוביץ, לא בבית־חולים של מסלת־ברזל עסוקים אנו, – נאנח האורדינאטור: – פצוע־חזה…

– אקים סטיפאניץ, קח לך מן היפות שבאחיות לתחבושת של שר־הגדוד.

– אחיות יפות? ומנין אקח? –

כלום חסרנו?

– זו עקה!

נמצא הרופא הראשי עלוב.

– נביא פֶּרֶט ונחזה.

– נביא. האחות הראשית – “בהמות”, או פרה שוויצית.

– אותה לא חשבתי בכלל; אין מן הצורך להביא אותה בחשבון כלל, – זקנה זו.

– אני מתחיל בה אך משום היושר, מפני חבתי לסדר. האחות הראשית – פרה הולאנדית…

– אמרת שוויצית.

– אין בין זו ובין זו ולא כלום. פרה הולאנדית.

– אבל תניח לה, לאחות הראשית.

– לא, אני הזכרתיה רק משום דרכי־שלום, בכדי שלא תעלב. צריך לכבד מכובדים.

– ממ… גמגם הרופא הראשי.

– לא, אני לא התכוונתי לספר בגנותה. אמרתי: פרה, אך משום שפרצופה דומה לפרה. אם רוצה אתה דוקא, נאמר – “בהמות”.

– כבר כועס אתה, אקים סטיפאניץ. גפרור־אדם אתה ולא איש.

– פיסאריבה – מוקצה מחמת מיאוס.

– מה אתה סח! אדם בצורת־אדם, הכל על מקומו: ההר והשפלה, והירכים ותוצאותיהן (הרופא הראשי תאר את הגבולים בשתי ידיו).

עמד האורדינאטור על דעתו: והחזית…?

– החזית?

– אילו ראה אותה הקפוד – היה מקיא.

– משום מה הקפוד דוקא?

– חושב אתה, שקפוד נפשו עשויה מוך?

– וכלום קפוד בכלל יש לו נפש – והראיה?

– סימיון פטרוביץ – אני כירורג, לנפש ידאגו הַפְּסִיכִיאַטְרִים.

– נניח את פיסאריבה, – דֶמֶנְטְיֶבָה?

– יפה לפי שעה.

– מואִיסֶיֶנְקוֹ?

– כתפה של ימין בולטת מצד שמאל.

– אקים סטיפאניץ!? כיצד אפשר – כתף של ימין בולטת מצד שמאל?!

– גם אני איני יודע. אבל עובדה, בית־חולים… המ…

נכוה הרופא הראשי.

– אל תגע בבית־החולים. בית למופת! קבינט למחלות־השנים, קבינט של רֶנְטְגֶן, שלשה בְּרָזים.

– שלשה ברזים, קנטר האורדינאטור.

– בבית־החולים הפֶרמי – ברז אחד, קבינטים – אין, ואחיות… כסוכר במארמילאדה.

– סימיון פטרוביץ, רוצה אתה לילך לשם?

– הבל הבלים, אקים סטיפאניץ!

– אפשר, נשאל אצלם אחות, אך בשביל התחבושת הראשונה. מדת שכנים טובים.

– נטרפה דעתך? – השתאה הרופא הראשי.

– שלשום לקחו אצלנו את גִ’יגְלִי.

– קל וחומר. זו מגרה וזו אחות.

– אי משום כך… יש אחיות, ששניהן חדות משני־מגרה… פיסאריבה שלנו…

– סונקינה, – הפסיקו הרופא הראשי.

– פרצוף חמוץ, כאלו בא אדם וסורט בעט על גבי זכוכית מאחריה.

– יראת־שמים.

– אפשר, לניקולאי על גבי האיקוניון אחות היא; לא כן נפש חיה.

– פדִינה.

– לא רע! אבל ריחה זה הנודף.

– לזה יש תרופה. תקח משהו יוֹדוֹפוֹרם.

– סימיון פטרוביץ! דבר בנזיפה האודינאטור: – ושר־הגדוד יהא סבור: מחלה ידועה יש כאן.

– זו מניין לו?

– וכי שר מאה הוא, שאינו יודע אלא זיבה?

– מטושִינה.

– נאה מכאן ומכוערת מכאן.

– תפנה בצד שמאל כלפי החולה…

לאחר חצי־שעה ישב האורדינטור ורשם על פסת־נייר: יעקובְקִינה, פֶדִינה, מאטושינה (מצד שמאל): סימיון פטרוביץ, אף־על־פי־כן… אפשר נבקש מן הפֶּרְמִיים?

הרופא הראשי נופף בשתי ידיו ולא השיב.

כשיצא האורדינטור מחדרו של הרופא הראשי, ראה איש גבוה, בשרן, בתחבושת מכסה על חזו וזרוע־ימינו ומַנְטֵר תלוי על שמאלו, עולה במעלות בכבדות ובזהירות יתירה. מימינו תמך בו איזה משנה שר־גדוד, ומשמאלו – שר־הצבא המקומי, גם־כן שר־גדוד לפי כתפותיו.

“הנהו… טפוס”.

היוצא מכלל־דבריו של שר־הגדוד היה, שזוהי תחבשתו הראשונה עליו. עוד לא החליפוה מיום שנפצע אתמול בבוקר. בקע של פצצה פגע בו, החובש שם עליו את התחבושת הראשונה.

– רע ומר המעשה, רטן האורדינאטור –: אין ברירה. אין לדחות. ולא – יתבע בפה. – אחבשנו הערב. וגם זו לטובה: למה יאמרו ה“פשוטים”: ראה, כמה מטפלים בשר!

־־־־־־־־־־־־־־

בחדר־החבוש האירו את המנורות. נראה החדר עגום קצת, אולם הכל הבריק, לרבות הרצפה הלחה עוד: זַבַדַה, משרת־החדר, זה אך גמר את מלאכתו.

האחות הממונה על פלטין־האופצירים הבהילה את שר־הגדוד אל חדר־החבוש. היא תמכה בו מכאן והאחות שעל התור – מכאן. הובילוהו דרך המסדרון הארוך. כל הפצועים שפגשוהו פנו הצדה לתת מקום לעבור.

בגלימה של בית־חולים נתקטנה דמותו של שר־הגדוד וכאילו נתנוונה כולו. צבע־הגלימה העיד על היותו אופיציר – אילמלא זה לא היה שום אדם אומר, שהוא שר־גדוד, אלא היה נחשב לבעל־בית, אבי־משפחה טוב שעיניו נפחדות.

עקב בצד אגודל, בזהירות יתירה, מתוך הכרה, שבעל פצע אנוש הוא, צעד בין החולים. בכבוד התבוננו בו החיילים: אופיציר פצוע חזה וזרוע…

בפחד נסתר התבונן על סביביו בתוך חדר־החבוש הלבן וישב על הכסא הלבן. האורדינאטור ואחת מן האחיות עמדו, נוטלים ידיהם תחת המרזב, מרבים בסבון, מאריכים ברחיצה. המים מעלים הבל. הרוחצים מקפידים על נקיון אצבעותיהם וצפרניהם, נזהרים שלא לגעת בהם באיזה דבר, כאילו בזה הם באים להטעים את כל הערך הגדול שבמגע שלהם ובכל תהלוכותיהם.

אחר־כך נגש האורדינאטור. הוא מתבונן בתחבושת שעל הפצוע.

– “פִּינְ–צֶט” – גוזר הוא פתאום. – כאילו הקיש במקבת קטנה על גבי טבלה של עץ. והאחות העומדת אצל השולחן בפישוט ידים ערומות עד הקבורת תוקעת בידו איזה דבר מבריק בברק־מתכת קר.

האורדינאטור העיף עיניו על שר־הגדוד. והלה הרגיש, שאין עוד שר־גדוד בעולם, ויש רק איש חולה, פצוע, והוא בידי הגבר הלובש לבנים, שבידיו “פינצט”.

שתי אחיות לבושות לבנים עמדו לפניו, שתי אחיות גנדרניות. אחת עמדה על ימינו ואחת על שמאלו.

הן פטפטו – “כדי להסיח את דעתו מן הכאב הבא” – הרהר בנפשו שר־הגדוד. אנוש הכאב, אנוש…

אחת מן האחיות התחילה מסירה ממנו את התחבושת. היא אחזה בָאֶגֶד, פניה כמעט נגעו בפניו. בידים חרוצות עשתה מה שעשתה. מאחורי כתפיו מסרה ידה האחת את קצה־האגד לידה השניה. האגד התפרד בנקל מעל החזה. נשארה אך שכבת־מוך. הסירה גם אותה. נגלתה שכבה של מוך שניה, ותחתיה שכבה לא־גדולה של חָרָר⁴. הרופא אחז בפנה העליונה מצד ימין שלאותה שכבה, ובתנועה מהירה וקלה משך אותה פתאום כלפי פניו. כל השכבה, עם כתם ורדי חור בתוך – הוסרה, מתוך אחיזה באילו חוטים, מעל הפצע.

– נא… אין הפצע איום, כמו שאפשר היה לשער מראש.

– יש סכנה? – שאל הנפצע, מביט נכחו ומתירא להתבונן אל חזו.

– רום־הדרת־כבודו, הוא בן־מזל. רק העור נקרע, עד הבשר. בבשר לא נגע הבקע. הפצע טהור. אם ירצה השם, בעוד שבועים – והכל על מקומו יבוא בשלום.

– נו?! – ענה הפצוע מתוך אי־אמון כל־שהוא וקורטוב של שמחה.

– יתבונן, אדוני שר־הגדוד; יכוף ראשו.

ושר־הגדוד תקע סנטרו בחזו ואת עין־ימינו העביר כלפי הפצע.

פצע ארוך לערך 15 סנטימטרים ורחבו 5, שפיותיו לא־מיוּשרים – וכולו אדום אודם חם ובריא, ובעמקו אילו טפות נקרשות יותר כהות. לא נעים היה לראות את החלב החי.

– ובכן, בעוד שני שבועות?

– אם הכל יהא כשורה. לאמתו של דבר, פצע קל־ערך – של מה־בכך.

הפצע של הקבורת היה מקביל לזה של החזה, אבל היה יותר עמוק: הבקע חדר גם בקבורת. בשעת־תנועה – כאב.

– הלא רואה שר־הגדוד, כי כאין וכאפס הוא, ברוך השם! – פתחו האחיות, מתבוננות בסקרנות גלויה –: עוד שבועים – ושר־הגדוד על משמרתו בחפירות.

ובתוך פטפוטן הבליע שר־הגדוד את מפח־נפשו (כיון שכבר נפצע…) וגם משהו מבשתו על כל הנהגתו עד עתה. שר־גדוד גבור־חיל – ונתעוה “העויות” משונות כל־כך בעטיו של הבל־הבלים.

– החובש – הארור, הוא שאיים עלי כך.

אל הפלטין שלו חזר בצעדים מדודים ובטוחים, ואחות־הפלטין הלכה לצדו – ולא תמכה בידו. החיילים, שפגעו בו בדרך־חזרתו, ראו איך שרום־הדרת־כבודו צועד בטוחות – פצוע־חזה־וזרוע. –

יהי שם־אדוני מבורך! – סיים הרופא את נטילת־כפיו כשפנה אל האחות: – הלה לא ישהה הרבה אצלנו.

ולמחרת בבוקר באה אשתו של שר־הגדוד: בלונדינה, שֶׁדָּהֳתָה כבר, ומכוערת. וכמובן, באה בשעה שאינה מיועדת לבקור. וכמובן, קבלה הפעם רשות כיוצאת מן הכלל. פניה היו נפחדים, וכל סימני־ההִיסטֵרִיָּה המובהקים עליהם:

– אלי! אלי! למען השם, תנו לי ואראֶה את בעלי. הלא מסוכן הוא? הלא? פצע חזה ויד?

וגם האדיוטאנט של הגדוד בא. באו לבקרו גם כמה שרי־גדוד וסגני שרי־גדוד. נמצא גם גנראל אחד מידידיו.

את כולם קבל בנימוס יפה מתוך שכיבה במטה ונהג מנהג־חשיבות, לא דבר הרבה על מכאובים – ועל סכנה… אבל הכל ראו, כי פצוע־חזה־וזרוע הוא.

ומצאו את הנהגתו נאה.

האורדינאטור הערים לחבשו אחרון, לאחר שנחבשו כל הפצועים וחדר־החבוש כבר נתרוקן.

שר־הגדוד לא הקפיד על הזמן.

גם הרופאים, גם האחיות נהגו בו מנהג פצוע קשה, כאילו באו כלם לידי הסכם חשאי. והפצוע נמצא אדם נוח לבריות.

החיילים ידעו, כי שר־גדוד הוא; הוא לא הטיל עליהם שום אימה יתרה מדעת.

היה פונה ל“הפשוטים” בבקשה לתת לו גפרור ופפירוסות משלו הציע להם.

ביום מן הימים עמד בפנת־המסדרון ושוחח עם אחד, קטוע־רגל מחיל־המלואים וגיאורגי של כסף על הגלימה שלו משמאלו.

– ובכן אתה ראית אותו מקרוב?

– כן, רום־הדרת־כבודו… מקרוב… הוא קרב עד שפות־החפירה, עד כדי לראותו פנים אל פנים, ואז ראיתי את הָיֶרְמַן⁵.

– ואני גם לא ראיתיו. אני מן המרכז… וכשקבלתי את הגדוד רק ארבעה ימים עברו, עדיין לא הספקתי… ישבנו וכוס־טה בכפי… פתאום – הו… והפצצה אומרת: שלום עליכם, אני כאן! והבקע חלף. גם לא ראיתי אותו…

– ברוך השם, רום־הדרת־כבודו. הכל בידי שמים. ואני – אינוואליד… מקורסק אני…

אשתו של שר־הגדוד היתה באה מדי יום ביומו.

– חביבי, רחימאי שלי! – פטפטה כשהיתה פוגעת באורדינטור ועושה עינים של מגנדרת: – מה שלומו? למען השם? הלא אין סכנה?

– הכל כשורה, הכל כשורה, בעזרת־השם.

– יהי שמו מבורך, יהי שמו מבורך!

גם ראש־הצבא המקומי שאל לשלומו:

– תהלה לאל! תהלה לאל!

לאחר שבוע הכניס הלבלר הראשי את ראשו האדום ואת פניו הזרועות כתמים כתומים וְעָרמת־אכרים עליהם לתוך חדרו של האורדינאטור.

–הוד־רוממות־כבודו! חתימת־ידו על תעודת־פצוע… בשביל שר־הגדוד שלנו. עוד היום יסע.

– הכיצד?

– טלגראמה מן התחנה העליונה, מיאנושקיביץ עצמו: שואל הוא מה שלומו של איזבולסקי, ואם אין סכנה בדבר – התרה לנסוע. על שם הרופא הראשי. גם את בגדי־השרד שלו כבר הביאו מן המלתחה…

וכשנכנס ראש־הגדוד אל האורדינאטור לקחת ממנו את ברכת־פרידתו ולהודות לו על טרחתו, היה עטוף את בגדי־השרד שלו, וכובע־עור־כבשים גדול עליו – והלם אותו יפה.

תחבושת־החזה ותחבושת־הזרוע גם־כן הלמו אותו יפה: צלם־דמותו של גבור־חיל… כל סימני־יסורים לא היו בו. גם אשתו נכנסה. – הבלונדינה הַדֵּהָה.

היא הודתה לאורדינאטור.

– אדוני הרופא, הצלת את נפש־בעלי… לא רק המולדת צריכה לו, אלא גם אנו ומשפחתו…

והאורדינאטור עמד משתחוה בנימוס.

– אנו נוסעים לקַוקַז… אחוזה יש לנו שם, לא־גדולה… ינוח קצת… הלא יודע אדוני את מנהלי־האחוזות באין עין רואה…

והאורדינאטור גמגם:

– כמובן, כמובן… האקלים, מַדַם… זהו ענין גדול וחשוב… קוקז בכלל, קוקז בפרט. שנוי־אקלים מועיל תמיד… לנפצעים…

כל השלשה היו מרוצים זה מזה.

– אני… אני כתבתי לדודי. – פטפטה האשה: – הלא אדוני יודע – לדודי, וכתבתי לו עליך וכיצד הכל ערוך כאן יפה… לעולם לא נשכח את אדוני הרופא: גם בעלי וגם אני – זרקה בו לאחרונה מבט זה, שהיתה זורקת לפני עשרים וחמש שנים – בנעוריה…

ולאחר חדשים אחדים קרא הרופא הראשי בעתון “בן־המולדת” את הפקודה: – שר־הגדוד… איזבולסקי… בעד אומץ־לבו ובעד… ביום… בשעת־ההתנפלות… שאז נפצע בחזה וזרוע… נתעלה למעלת־גנראל…

אבל הרופאים לא קבלו כלום.

סווינימינדֶה

הנני פילוסוף גרוע מאוד, נאמר בגלוי־לב – אינני פילוסוף כלל, ואם באתי להתפלסף בענין בושה, קשה לי לגדור מה היא; ובאמת, מוטב שיטפלו בשאלה זו מומחים לדבר, ואני אשאר בשלי.

כי באמת, בשביל שיהיה אדם בוש ונכלם, צריך שיעשה איזה דבר מגונה; והשנית, שתהיה לו הכרה שהמעשה שהוא עושה מגונה, וגם הקרובים אליו יהיו מבחינים בין מעשה יפה למעשה מכוער; ושלישית, מי שאינו בוש בפניו יתבייש לכל הפחות בפני אחרים. ואם אין אף אחד משלש אלה, הרי אי־אפשר לו לאדם שיהיה מתבייש, ואם בכל־זאת לא ידע את רגש הבושה, מדוע? הלא שאלה היא.

ובאה המציאות ואומרת: לאו דוקא. אפשר לו לאדם, שיעשה מה שראוי לעשות, ודוקא האחרים עושים דבר מגונה, ובוש יבוש ויכלם דוקא הוא, ולא האחרים.

ואיך נבאר זאת על־פי דרכי הפילוסופיה?

ומעשה שהיה כך היה. אלא אני מתחיל מ“בראשית”.

לרגלי עסקי הנני נוסע לעתים תכופות מִלוֹזוֹבַיָה למֶליטוֹפּוֹל, או אף ממליטופול ללוזוביה; כלומר, באותה מסלת־הברזל שבין שתי תחנות אלה. וכל אותו תחום שבו אני מתלבט כל ימי חיי נמצא לארכו של מסלת־ברזל זו, שנקראה אז… השמות של עתה נשתנו וחזרו ונשתנו, עד שאי־אפשר באמת לדעת באיזה מקום אנו דורשים, ואין לנו תקנה אלא להזכיר ראשונות, שמות שניתנו לאותם המקומות מתחלת ברייתם, לכן אשתמש גם אני בהם, בשמות הקדמונים. אותה מסלת־הברזל, שבה נזכרתי, היתה נקראת אז: “דרך קוּרסק־חַרקוֹב־לוֹזוֹבַיה־סֶבַסְטוֹפּוֹל”.

לא היתה מסלה, שהיתה חביבה עלי כאותה מסלה, ובפרט תחום לוזוביה־מליטופול.

המסע היוצא מחרקוב ופונה נגבה הוא כבר מלא, ואולם החל מלוזוביה־אלֶכסַנדרובסק ועד מליטופול הוא הולך ונעשה מלא וגדוש, וגם הפנים הולכים ומשתנים. החוחולים (עתה הם אוקרַיִינים) והקאצאפּים הולכים ופוחתים, ופני עמא פזיזא הולכים ורבים, והחיים על התחנות הולכים וסוערים, ההמון הולך ורב.

לא היתה ברוסיה עוד מסלה כמוה להביא רווחים.

והראיה?

הקוֹנדוּקטוֹרים לא היו מקבלים שכרם יותר מארבעים רובל לחודש. תא חזי! אין לך קוֹנדוּקטור, שאין לו בית בסימפֶרוֹפּוֹל!

כבר אמרתי: החיים הולכים וסוערים, והפנים נעשים עליזים ויותר מסבירים. לדידי, אני, כיון שיצאתי מאלכסנדרובסק, חש אני שאני נמצא באפרכיה שהיא שלי. מרגיש אני את עצמי כאַברומה במים. אפשר משום שתחום זה ידוע לי ביותר, ואפשר שבאמת שטח זה יותר חי ויותר עליז. אפשר.

כל מה שהמסע הולך וקרב לסֵיבַסְטוֹפּוֹל, הוא מתרוקן. בסיבסטופול יוצאים ממנו מנין אנשים, וסוף…

חביב עלי שטח זה. יוצא אני מאלכסנדרובסק, ואני מביט לפני בעד חלון הרכבת, ויודע אני כל בצה וכל אגם־מים. יש שאני מתבונן על אילנות זקנים להכיר אם עודם בחיים – עוד אנו בתחומו של הדְנִיפֵּר. אחרי־כן באים כפרים, שמות מצלצלים: יַאנטשיקְרַאק, קַארַאיטשיקראק. מקומות עשירים באבנים. אחרי־כן באה הערבה – מעין שטיח ירוק־ירוק באביב, ים של זהב בקיץ, ושאיה אפורה מוכת שמש בחורף, נתונה תוך תכריכים לבנים בסתו.

גם את התחנות אני מכיר.

אולם – המחלקה השלישית מלאה אדם: אכרים משלנו, חוֹחוֹלים מתונים, קאצאפּים בנאים עם שקים כבדים, גויות זקנות ובחורות נוסעות למקומות מטעי־הטאבאק עומדים בשורה על־יד האשנב הקטן בכדי לקבל כרטיסי־נסיעה.

בסַלון למחלקה ראשונה ושניה: אצילים, אדוני הארץ, אשכנזים מן הקולוניות שבסביבה; ורובם יהודים שלנו. כמובן, כולם שייכים למחלקה השלישית ועליהם חל איסור הכניסה לאולם זה, אבל הלא משום זה יהודי טַבְרִיָה ויֶקטֶרינוסְלַב הם, כלומר אנשים מן הישוב, מהודרים במלבושיהם, פרצופיהם נאים, חפשים בהתנהגותם, מרגישים עצמם לא פחות אדונים מן הקאצאפים עצמם. הכל נעשה אצלם מתוך הרחבת דעת והכרת ערך בעצמם. בכלל – מנהג אנשים רגילים לרווחים.

בין העומדים בשורה אין לראות אותם. בטוחים הם, שמצות קנין כרטיס לא יחמיצו חס וחלילה לעולם. יגיע המסע וכל הקאצאפים והגוים ישתרעו עליו כמשוגעים ממראה עיניהם ויפנו מקום אצל האשנב. ואם גדולה תהיה השורה גם אז, היו בטוחים: קנס לא ישלמו לעולם. הם יודעים שיש פקיד ממונה על מכירת הכרטיסים, והוא עוטה מצנפת אדומה, ולו תמיד די פנאי לכתוב פתקא.

והשנית, שבכלל אינם מן המזדרזים לקנות כרטיס – עד שהמסע הגיע. יזדרז המזדרז, אבל ה“וֵויצְל” יודע, שאלו בא באמת להוציא מתוך כיסו פרוטות עבור כרטיס כל נסיעה ונסיעה – יהיה זה עסק ביש, גזרה שאין העולם יכול לעמוד בה.

מחכים. למה מחכים? תכף כשבא המסע, קופץ הקונדוקטור מעל כבש־מרכבתו, הולך לאורך מרפסת התחנה ומכריז. אחינו בני־ישראל עומדים על המרפסת, והוא עובר לארכה ומכריז. אילו לא היה הגוי כעת נבהל, וכל חושיו נתונים לענין הכנס כליו לרכבת, אילו לא היה מתפעל כל־כך למראה המסע, היה בודאי עומד משתאה למשמע אזניו ולא היה מבין מה סח הקונדוקטור: הלה עובר ומכריז “אידיש”, כמו שאומרים עתה – אז קראו לזה זַ’רגון:

“ת־א־ח־נה “אפְשָר”! ת־א־א־חנה “אפשר”! סטאנצִיה “מִיקֶען”! המסע עומד שמונה רגעים!”

“ת־א־א־חנה “אפשר”!” הולך הוא וממשיך בנעימות יתרה. ואז בת־קול יוצאת ומכרזת בחשאי, ועוברת מן המרפסת לתוך אולמי התחנה, ומכרזת גם היא: אפשר!

ויהודינו נהנים הנאה מרובה, ומתאמצים גם הם לעלות אל הרכבת. המנוסים ביותר הם מתבוננים בהמון העולה, ופוסקים תכף, ופונים בלי כל פקפוק יתיר אל המחלקה השניה.

ואולם יש אשר הקונדוקטור עובר ומכריז, ומבליע תוך כדי־דבור: “מלאך־המות פה! מלאך־המות פה! המסע עומד שמונה רגעים!”

ואז אחינו בני ישראל נחפזים אל האשנב הקטן, עומדים בשורה, תוקעים כספם לאלה שעומדים מכבר וקרובים לאשנב, ובת־קול חשאית מכרזת באולם־התחנה: כרטיס! צריך לקחת כרטיס!

“התחנה מיקען” – משמעה של אמרה זו: אין אימת בדיקה! הקונטרוֹלֶר איננו, אפשר לנסוע בלי כרטיס.

“מלאך־המות פה!” – זאת אומרת: הקונטרוליר במסע, איש לכרטיסו!

והתחנה מלאת חיים, ותנועה ואיזו חגיגיות משונה. על כל אחד היוצא לדרך רחוקה עשרים מלווים, מאלה שבאו לכתחלה לשם זה ומאלה שנלוו רק במקרה. רבים יצאו בכדי לקבל איש בא, בכדי לראות איש עובר על התחנה. בנות־ישראל הנאות בתלבשתן יוצאות לראות ולהֵראות בכלל לכל מסע ומסע, מטיילות לאורך המסע, מחייכות ומשקרות עינים לאופיצירים ולסטודנטים או לבחורים סתם מגוהצים מתגנדרים אצל חלונות הרכבת. אכרים ונשי־אכרים מלוות אנשיהם או בחורותיהן היוצאות אל מקומות “מטעי־הטאבאק”, עומדים בפיעור פה כנגד החלונות, ושם במקום שמרפסת כבר כלתה, ואינה שורקת תחת רגלי העוברים שם עומדים קהל זקנות ובחורות מן הכפר הקרוב ובידיהן כדי חלב, כעכים שזופי־פנים, חלות חמימות, דובדבנים וירבוזים, בר־אוזות צלויות, דגים צלויים.

והן מכריזות בקול על סחורותיהן.

הזקנות קטנות, צנומות, דקות בשר, בעלות פנים קטנים צמוקים וקמוטים, כאותו תפוח צמוק כעבור שעתו, וביניהן הבחורות פורחות, חשופות ארכובה אדומה, עומדות ומצערות את הבריות בחנן הבריא והמקנתר.

וכמה מן הנוסעים נחפזים, זה קונה כעכים, וזה חלה, זה שואל למחיר דבר זה וזה בודק בדבר זה, חטופות, מיראה שלא לאחר את המסע, ולהנאתם של שכניהם לרכבת הם שבים, ואלה צוהלים לקראתם: חושו! המסע זע! ומקיפים אותם כשהם נכנסים אל הרכבת ועומדים על המקח.

הצעירים והיוהרים שוהים אצל הבחורות הרעננות, נפטרים מהן מתוך דברי ליצנות, מתוך קבלת עודף הכסף ומסירת צביטה חטופה, הריבה צווחה ונרתעה, והמחוצף הצובט נהנה, וגם הריבה הצבוטה נהנית, וגם הקהל על התחנה נהנה. העלמות המטיילות והקאוואלֶרים הכרוכים אחריהן עושים על עצמם כאינם רואים ואינם שומעים.

לאמתו של דבר, אין זה מן הענין, אלא כיון שפתחתי – אֲסַיֵים.

ויהי היום ואני נסעתי לקראת אחותי, שהיתה אז תלמידת הגימנסיה בעיר רחוקה. ויצאתי לקראתה עד אלכסנדרובסק.

ובשעה עשר בלילה צריכים היינו לנסוע הנגבה.

המסע היוצא בלילה היה מסע־מהיר. במסעות אלה לא היו אלא מחלקה ראשונה ושניה. נסיעה מהירה זו עולה בכלל בדמים מרובים, על כן לא רבו העולים.

הסַבָל, שהכניס את חפצי אחותי, דאג גם לכרטיסינו, ואנחנו נכנסנו אל הרכבת הקרובה וישבנו.

הרכבת היתה מלאה, הומיה ועליזה, וכל הנוסעים יהודים וגוים משלנו, שלמדו את דרכי היהודים הן בעניני ה“ווייצלעך” והן בעניני כרטיסים וכמה אגֶנטים־סוכנים, כל הקונטרות פה הם משלנו: דרֵייפוס סתם, לוּאִי דרייפוס, האחים דרייפוס, טְראַבוֹטי, נייפֶלד וכו' – בקיצור צהלה ושמחה.

לא התבוננו עלינו הרבה: אנו מכירים אותם, והם מכירים אותנו – מעין משפחה אחת גדולה.

ענין אחד בשוק, ענין אחד ברכבת.

וכן ישבנו אני ואחותי בפנה ושוחחנו.

המסע המהיר אינו מתעכב בתחנות קטנות, וכן עברנו על תחנה אחת ועל תחנה שניה, ונכנס מנהיג־הרכבת כדרכו, הוא, הראש, וסגנו. נכנס ומכריז: רבותי – כרטיסים!

וכן הוא הולך מאיש לאיש, ורואה אני, שכשהוא מתקרב אל בן־אדם, הלה מכניס כפו לתוך כיסו, מוציא נרתיק כספו, מונה מספר למטבעות ומשלשלן לתוך כפו של הקונדוקטור. הכל במתינות. הקונדוקטור מוריד את הכסף לתוך כיסו ונגש אל אחר. אחדים נתנו כסף, וכנראה קבלו עודף.

וזה מנהג קבוע לכל הנוסעים בלי כרטיס. המה בלי־כרטיס נוסעים במחלקה השניה, ומחצית מחיר הנסיעה בשלישית ישלמו.

והקונדוקטור מתקרב אלינו, ועמד לפנינו: רבותי – כרטיסים! תוקע אני את אצבעותי לתוך כיס מעילי העליון ומוציא משם שני כרטיסים.

בדרך הרגל – קבל אותם, כרך זה על גב זה ושם אותם בתוך צבת קטנה שבידו לתת בהם סימנים.

אך כשהחזיר לי את הכרטיסים, הביט ישר בפני מתוך נזיפה ואמר לי:

– הלא תבוש ותכלם?!

אילו שמעתם את קולו בדברו!

וכל הקהל מכל קצוי הרכבת התבונן בנו: זה מתוך לעג, זה מתוך סקרנות וזה מתוך השתוממות, ואני – אני בושתי ונכלמתי ופני הסמיקו יפה יפה, כאשר הסמיקו רק לעתים רחוקות מאד…

Swinemünde

עכשיו, בשעה שכולי עלמא עסוק באשכנזים, אני נזכר, האיך היה עסוק באשכנזים גם עולמנו הקטן שלנו, כלומר: אבא ואמא, ואני הקטן והרבי ז"ל. ושוב אני חוזר ואומר, מה שאני רגיל לאמר תמיד: עסקנו זה לא היה עסק ביש, והלואי ושבנו לעסוק עם האשכנזים כבימים מקדם.

היהודים דרי כפרנו רבם בעלי מלאכה פשוטים: סנדלרים, רצענים, חיטים, זגגים וגם רוכלים פעוטים. הללו לא היו זקוקים לאשכנזים, ודבר לא היה להם עם שוכני הקולוניות. לא כן בעלי ההשפעה שבכפרנו – בעלי החנויות והמחסנים הגדולים, ו“הוֵיצלֶך”¹ בפרט, שהם ידעו והכירו בכל הטוב הכרוך בעקב המגע והמשא עם עולמם של האשכנזים.

כל יהודי בכפרנו, בין שהוא חנוני ובין שהוא סוחר בתבואה, יש לו “חסידיו” שלו מבין אומות העולם, שהוא צריך להם ושהם צריכים לו. הם קונים ותיקים, קונים קבועים בחנותו, ואליו יפנו ראשונה, והוא מקיף להם ביד פתוחה כל ימות השנה. ואליו יביאו את הזבדה, ואת החמאה ואת העופות. והוא, כלומר היהודי, אליהם יפנה ראשונה כשהוא צריך לחלב בכל ימות השנה, ולקש ולצפיעי הבקר, שבהם מסיקים במקומותינו את התנור בימי הסתו. וכשתובעת הפלונית שלו נערה משרתת – אל ביתם ירד ומבנותיהם יקח לו אמה ושפחה. ואליו, אל היהודי “שלו”, יבוא הערל לתנות צרתו, להתיעץ בכל דבר. וביומא דפגרא, והקונים מעטים, עם היהודי שלו ישחק הערל ב“דמקא” בין קונה לקונה. וכשירד השלג הראשון יבוא לביתו של היהודי בעגלת החורף שלו, ויושיב בה את כל היהודונים הקטנים כשהם כרוכים ועטופים בגדים חמים עד בלי הניע יד או רגל, ויסובב עמהם לשם טיול הרחק הרחק ברחובות הכפר, ומן הטיול לא ישוב אלא אם כבר סמקו הילדים יפה יפה, ועיניהם מתנוצצות. בשכר זה יקבל מנה יפה: כעך של שבת וצנצנת יי"ש. בניו, השקצים הקטנים של הערל, יסורו בימי גנוסיא של משיחם אל ביתו של היהודי והכוכב המואר בידם, ובראש השנה שלהם יבואו לברכו בסמן טוב, יזרקו עליו מן הדגן שבידם ויברכוהו בברכה השגורה בפיהם. ובתו הכלה תבוא עם רעיותיה, עדויות מקלעות ופרחים של ניר, להגיש ליהודי את החלה העשויה בצורת פיקה זו, שבני אדם גסים מכבדים בה איש את רעהו בשעת כעסם: מעין אצבעות כפופות ואחת בולטת לחוץ – רמז הזמנה לחופה וקדושין.

ואשרי מי שיש לו גם “חסידים” אשכנזים.

בהיותי עוד קטן שבקטנים ידעתי: כל מי שיש לו “חסידים” אשכנזים, מובטח לו שיראה את עולמו בחייו.

בדרך כלל, בריה משונה במינה הוא האשכנזי. אין הוא סתם אכר מגושם, זולל וסובא, אבל למעלת “אדם” ממש לא בא. ואנחנו בני ישראל היינו יושבים ודורשים בשבחו ובטיבו המשונה של זה.

לפי האמת, הוברר לי, שהאשכנזי אדם הוא לכל דבריו, פירוש: דומה הוא בכל ליהודי, אלא שלשונו “הורגת” אותו, כלומר, לשונו מְנַוּלְתּוֹ. תלבשתו – כזו של יהודי ממש, ולא עוד אלא שלא כל ישראל זוכים למלבושים טובים כאלו שלו. גם בדרכיו ובנמוסיו יתנכר לטובה מן האכר המזוהם והסובא. שכורים ב“בל יראה ובבל ימצא” הם בקרב האשכנזים. את פיו לא ינבל האשכנזי לעולם. הויצ’לך – אלה שיש להם משא ומתן עמהם – מספרים פלאי פלאים על הסדר והנקיון השורים בבתיהם. החטים הטובות שבפלכנו הברוך בתבואה – חטיהם של האשכנזים הם. גונבי הסוסים רואים בחלומם סוסים של אשכנזים, והעגלה הירוקה והמצֻפה חשוקי ברזל, בה יתפאר האכר האמיד, גם זו על שם האשכנזי היא נקראת. שוליא דנגרא, המסתכל בעבודה תמה ונקיה, מְצַיֵּץ בשפתיו ואומר “מעשה אשכנזי”. וכשבאים ה“קַּצַּפִּים” מפלכי רַסֶּיָּה בראשית הקיץ, אכולי חמה ונעולי הִטְנוֹת² ומגליהם הגדולים בידיהם, ותופשים להם מקום ברחבה שלפני החנויות, והקרקע מאדימה לרגליהם מקליפות סרטנים, שנדונו ברותחים, והם יושבים ומחכים עד שיבואו אדוני השדה וישכרום לעבודתם, – גם הם נכספים לעבוד אצל האשכנזים. אדונים קשים המה האשכנזים ומעבידים קשה, אלא שאינם מקפחים את השכר ואינם חסים על מזונות. אדרבה, זה דרכם: שכרו פועל – מיד מגישים לפניו את התחמיץ, ואת הצלי ואת הלחם ומסתכלים באכילתו. קבלה בידיהם: “לסתותיו של אדם אחראין וערבאין למעשה ידיו”. כל הממעט באכילה, כידוע שאין בו ממש, והוא נפטר תכף.

אבל גם זאת ראיתי: לידי התפעלות יתרה אין האשכנזי מביא את היהודי. אמנם טוב לו לאשכנזי ממנו. גם מצבו בטוח, גם עשיר הוא וביתו מלא כל טוב, והוא בבחינת “פריץ”. אבל – חסרה לו חריפותו של בן־ברית. אין לכחד, כי רב תבונה לו, יש לו מקצת גם מחכמה עליונה, אלא שאין זו חכמת ישראל. מחו של אשכנזי הוא בבחינת כנפי ריחים: הן עושות דרכן במדה ובמשקל ובישוב הדעת, ועבודתן עבודה קימת, אלא שיש בהן הרבה גם מן הקושי והכֹּבד, והן זקוקות לרוח שאינה מצויה, שתביא אותן לידי תנועה. לא כן מחו של יהודי, שהוא בבחינת שעון קטן, שעון של כיס: די לו ברמיזתו של המפתח – והנה שאון והמולה, חיים ותנועה וזמזום. וגלגל עובר גלגל, נחפז ורץ, נתקל בקטן וגדול: קיש־קיש! קיש־קיש!…

האשכנזי היה רצוי גם לאנשי הָאַמְבַּרִים, כלומר, לבני בריתנו סוחרי התבואה, הנהרגים על שוה פרוטה. כל זמן שהיה עסק התבואה בידיהם בלבד היה גם הָרֶוַח, בין שהוא גדול ובין שהוא קטן, מצוי בכיסם. אבל משרבו גם הסוחרים משלהם וכסף רב להם, ודחקו את רגלינו – אנוס היה הסוחר היהודי להתחכם ולהתחכם, כדי לראות ברכה בעמלו. כי גם הערל שבמקומותינו חשוד וחשוד על הגנבה ויודע הלכה זו, כיצד מערבים שבלת שועל בחטים. מה שאין כן האשכנזי, שאינו יודע כל “חכמה” ונותן תבואה נקיה מכל תערובת, חטים לחוד ושבלת שועל לחוד.

ואנשי האמברים שלנו צרכיהם מרובים, וגברו העונות ויש מהם “התופשים מלאכים”. אחינו שבפולין וליטא בוראים מלאכים בתקיעות שופרותיהם, ואנחנו, עמי הארצות שֶבְּטַבְרִיָּה, תופשים “מלאכים” בתקיעות כפינו. מגויי מיכאלובקה – הוא הכפר שלנו – צריך סוחר להזהר, שלא יעשוהו הם “מלאך” לעצמם. לא כן הגוים של שאר הכפרים הקטנים, המביאים את תבואתם למיכאלובקה. יש כמה וכמה דרכים ליהנות מהם. למשל, אחינו בני קאמינקא משתמשים במטבעות כסף חדשות “לשם סגולה”. החטה והשעורה נמכרות במדה, המכוונת לגבי משקל: בחבית בת חמשה פודים. האכר מודד חבית ושופכה לתוך האסם שבאמבר, ועל כל חבית וחבית הוא נוטל סמן מאת הקונה. ולאחר ששפך את כל התבואה שלו לתוך האסם, הוא חוזר ומונה את כל הסמנים שנטל, והרי הוא בא בחשבון ויודע כמה חביות שפך. מה עשו בני קאמינקא? יודעים הם בטבעו של ערל שגנב הוא, שביחוד הוא להוט אחרי מטבע חדשה, נוצצת. עמדו ועשו לסמנים מטבעות של כסף בנות עשרים אגורה, מטבעות חדשות, שזה עתה באו מגנזי המלכות, מבריקות ונאות. חבית חבית ומטבע בצדה. וכמספר המטבעות הנמצאות אחר כך בידו של הערל, מספר החביות. ואולם מה יעשה הערל והמטבעות מבריקות ומגרות את יצרו? הרי הוא מעלים מטבע אחת ומבליע אותה בתוך כיסו, ומחזיר ליהודי מטבעות־סמנים פחות ממה שנטל. הערל שמח שמלא את תאותו וגנב, והיהודי אינו מתאבל, כי עמדה ערמתו “לתפוש מלאך”…

אבל את האשכנזי הישר אין לתפוש על מטבע, ואפילו על מטבע בת רובל. ולא עוד, אלא שבכלל אינו מאמין ליהודי, ובביתו, באמבר שלו הוא נותן במשקל כל שק ושק שהוא מטעין על עגלתו, ורק במאזני ביתו הוא מאמין. היהודי מתנהג עמו בחסידות: “אדרבה, עשה, ידידי, כרצונך; תם אני, נקי אני, וידי לא תגע גם בדגנך גם בשקך, וגם את החשבון אתה תחשוב – ואני אשלם”. והאשכנזי נהנה הנאה מרובה, מעמיס הוא את שקו על כתפיו, מעמידו על כף המאזנים ובוחן ובודק משקלו – פודים וליטראות, והולך ורושם משקלו של כל שק ושק בנתר או בגחלת על גבי הכתלים. וככלותו את מלאכתו, הוא טורח, מזיע ומוציא מספר לליטראות לחוד ולפודים לחוד. ומפני שֶהִסְכִּין להעלות מאה פרוטות לכל רובל אחד, הריהו מעלה גם מאה ליטראות לכל פוד… דעתו נוחה, שלא נתן לרמות את עצמו, והיהודי רואה ואינו מוחה בידו ונהנה, כי מן השמים זִכּוּ לו “לתפוש מלאך”…

חנונים ובעלי מחסנים שבישראל, על מה הם מתפללים? כי יזכם הקדוש ברוך הוא בלקוחות אשכנזים. מה בין סתם לקוחות ללקוחות אשכנזים? סתם ערל, כשהוא בא לחנות מה הוא מבקש? ליטרא נפט, מחברת ניר לפפירוסות, שתי ליטרות בורית, שמינית טֵה, שתי תיבות גפרורים, אחת בחדש – שתי ליטראות כעכים, תיבת זפת למשחה, תריסר מסמרים, שני דגים מלוחים, ופעם בשנה – הין של ברזל, שתי ליטרות שזיפים בערבי חגאות שלהם. כומר או מורה קונה שני ליטראות מַקרונִים, ליטרא אורז, וחמש ליטראות סֻכָּר. בת ישראל קונה בערבי שבתות ליטרא נרות, דוקא של קרֶסטובניקוב, חצי ליטרא קהוה, שזיפים צרפתיים ואגסים יבשים ללפיתה, וחתיכה אחת “בורית ביצים”. ובשכר קניה זו השאילה נא לה צלוחית קטנה, כי נחפזה היא לאפותיקה ליטול שמן־שקדים לסלסל בו את שערותיהם של הילדים. לא כן האשכנזי. הוא קונה סחורה משובחה, ועל כספו אינו חס, וקונה הוא בבת אחת צרכי ביתו לכמה וכמה חדשים, ועל המקח אינו עומד, אלא כדי לצאת חובת משא ומתן, להראות לך, כי גם הוא אינו “קטלא קניא” ומבין בסחורה. ראשית כל קונה הוא קהוה עשר ליטראות, סכּר – פוד או שנים. וחנוני פקח הולך ומונה לו מכל הטוב שיש אתו, וזה נוטל ונוטל, והכל ביד רחבה – גפרורים לחצי שנה, ארז וטה, תופינים וכל מיני ממתקים, דוקא מן המובחרים, בורית לכבוס לבנים, בורית לנטילת ידים, צרי וקנמון, עלי דפנה וכל מיני בשמים, – נפט – פוד, משחה לעגלות תריסר תיבות וכו' וכו'.

הקונה שמח, והמוכר פניו מבהיקים – וחדוה ונהרה שרויות במחסן. החשבון הולך ומצטרף לסכום הגון. היהודי מעביר קו תחתיו וּמְוַתֵּר על הפרוטות. האשכנזי נהנה מאד מסחורתו ומהיהודי שלו, פושט לו את כפו הרחבה והבשרנית, ונפטר ממנו בברכה ובהבטחה לשלוח אליו גם את קרוביו ומכיריו.

לא היה בכפרנו איש, שידע לכון את דרכיו עם קונים אשכנזים, כאברהם חתנו של “הגביר אליקום”. כֻּלּוֹ היה מכרכר כנגדם, שואל ומשיב בבת אחת, מוזג להם קהוה בביתו ליד חנותו, מעתיר עליהם אמרות פיו ואינו נותן להם פתחון פה, ומעניקם מכל טוב ממה שהם דורשים וממה שאינם דורשים, ומשרתיו עושים אותה שעה ככל אשר יֵעָשֶׂה “לתפוש מלאכים” כדבעי, אלא שסחורה משובחת היה אברהם נותן לאשכנזיו.

ויש שזכינו גם אנו, כלומר אבי, לאשכנזים. עגלת צב קלה היתה באה לשוק, הולכת וקרבה לחנותו של אבא, ו“פַטֶר” גוץ, כרסני, בעל עורף שמן, יורד בישוב הדעת ובלא חפזון מעל דרגש העגלה, אוחז במושכות הסוסים הגדולים והבריאים, ששערם מבהיק, וקושרם בקונדס אשר לנוכח פתח החנות. ה“מוּטֶרְקָה” הגוצה והרחבה, כדי חבוק שני אנשים, קמה גם היא מעל מושבה, והעגלה נרתעה תחתיה ועולה ויורדה, עולה ויורדה כסירה קלה בלב ים נגרש, והיא, ה“מוטרקה”, מתחזקת ועומדת, אוחזת בידות העגלה, מרימה מעין קורת בית הבד, עטויה פוזמק אדום אדום ויורדת בנשימה כבדה על הארץ. וכשהיא נכנסת אל החנות, אבא בהול ומבוהל ואינו יודע מה יגיש לה לשבת – כסא אחד או שנים. לבסוף מתבצר מקום לגוף זה, והיא יושבת ונאלמת. אבא נכנס בדברים עם ה“דייטש”, תוהה על קנקנו, קורץ לי בעיניו ולוחש לי באזני, כשהוא מטעים דבוריו בלשון קודש, לשון שאין ערלים נזקקים לה, וגוזר עלי: “מהר ורוץ אל הדוד ליב… קהוה מן המובחר עשר ליטראות… חמש טה… ארז – מן המשובח… אגוזים – אֳנַדּוֹל… ממתקים מחרקוב… כסף יקבל לאלתר… הגד, אשכנזי בא… יעק’ל יביא כל זה… יכנס מעבר מזה, בדלת הפונה כלפי כאן… דגים מלוחים חבית קטנה”…

ואני רץ תכף ונתקל באבנים ובכלב, ואינני מתירא ממנו, שמא יעמוד המחוצף בפני עד שאכנס לחנותו של הדוד ליב. והדוד יושב כפוף על ספריו, משקפיו רכובים על גבי אפו, והוא משפשף את ידיו, מפהק בהרחבה וזורק עין בוחנת בזוית זו ובזוית זו כלפי משרתיו.

בכלל ירא אני את הדוד ליב, אבל ברגע זה אינני חש כל פחד. אני מסתכל ישר לתוך עיניו, הנראות לי כעופרת קשה, ואני עומד ומונה: “קהוה, טה, אגוזים… דגים מלוחים… כסף לאלתר… אשכנזי בא”…

– אשכנזי נכנס אצל אבא? – חוזר דודי על דברי.

הוא דוקר אותי במבטיו, יורד מעל דוכנו, משפשף שוב את כפיו, צועד ובא לו עד לפתח חנותו, ממצמץ בעיניו ומתבונן כלפי חנותנו.

והוא חוזר ונכנס לתוך חנותו וקורא:

– “יעק’ל! תן לו כל מה שנחוץ – מהר ושא!” – והוא זורק עין כלפי יעק’ל, הטרוד באותה שעה בדגים מלוחים, שהוא בורר מתוך החבית בשביל ריבה נאה, ומתכון, כפי הנראה, לתתם בחיקה דוקא, והריבה מסמיקה כלה.

– מה אתה מתמהמה שם זה שעה שלמה? – נותן עליו דודי בקולו וקללתו התדירה נושרת מתוך פיו: – יכנס הרוח באבי־אבי־אביך!…

* * *

ראיתי אשכנזים ואשכנזיות זקנים וזקנות, אבל אשכנזים נערים לא ראיתי מימי. לפי השערתי, צריכים היו גם הם להיות כזקנים: בשרנים, מגולחים, ומקטרות בפיהם, ורק קטנים מן הזקנים בקומתם – וה“מוטרקה” הכרסנית הגוצה לימינם, ומבטת עליהם בעיני עגלה נאלמה. ויש שהייתי מאמין, כי אינם בכלל במציאות. והא ראיה: יהודים “בֶּנְדֶּטִים” ו“פַלְקִים” מגודלים ראיתי כמה וכמה, ו“בנדט” קטן ו“פלק” קטן לא ראיתי מעולם. אבל לבסוף אִנָּה השם לידי לראות אשכנזים בחורים ולהתבונן אליהם מקרוב, כיצד הם אוכלים ושותים.

מעשה שהיה כך היה:

“עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו”, פירוש: משנכנס כסלו, התחילה שירת ה“הוזים” מצלצלת בכפרנו. ה“הוזים” הלא המה נערי הכפר שהגיעו לפרקם ועליהם לעמוד אותה שנה לצבא. ומתכנסים הם כאותן הצפרים, המתעתדות לפרוש כנפים ולטוס אל מעבר לים. וסיעות סיעות הם משוטטים ברחובות לילה לילה, ופיהם מלא שיר וקולי־קולות, ומתאנים הם לכל עובר, ובפרט לבני ברית, מתהוללים ועושים מעשה נערות. הגנבות מתרבות, אלא שלגנבות אלו נוסח מיוחד יש. גנב שפרנסתו בכך, כיון שפרץ למרתפו של ישראל, הרי הוא נוטל מכל הבא לידו ואינו משאיר כלום. לא כן ה“הוז”, שגם בגנבתו אינו עושה אלא מעשה נערות בלבד. הוא טועם מן הזבדה, ואת הקערה הופך על פיה, טועם מן הצלי ומן הקורקבן וצואר האוז, השמור מן השבת, ואת השאר הוא טומן בכד החלב, נעשה שותף לבעלת הבית באבטיחים ובצמוקים, ועוד מעשי שטות כאלה. ביום שוק משוטטים הם חבורות חבורות לבושים בגדי חג, נכנסים לחנות קטנה, עושים את עצמם קונים ומתכונים לגנבה קטנה. פקידי הכפר עושים את עצמם כאילו אין הם מרגישים בהם, ובסתר נפשם הם יראים מפניהם, כי אין כל פחד לנגד עיניהם של ה“הוזים”, ופגיעתם רעה תמיד, וביחוד בלילות. ויש שהיינו רואים יהודים נמלטים לבתיהם מאימת פגיעתם של ה“הוזים” דחופים ומבוהלים, ערדליהם שופעים רפש ושפולי בגדיהם מעוטרים עטרת רפש על גבי טיט.

וכל אותם הימים – כמעט שבוע תמים – היה המון שוקק ממלא את כל הרחוב מאז הבקר עד הערב. וגם בחיי בני ישראל היו מעין תסיסה ותנועה פנימית.

שבוע זה הוא גם של בחורי ישראל, שהגיעו לפרקם לעמוד בצבא. בחור מיוצאי פולין – אין איש יודע להיכן הוא נעלם פתאם. “גנבי פולין” – כמו שקוראים להם במקומותינו – יראים מפני עין רעה, ואין איש יודע בצאתם ובבואם. ואמנם יש טעם למה שהללו נעלמים ואינם ממהרים לשוב לקניהם. “חבריא” יש לנו, שהיא מוכנה ומזומנה למסור למועד הנכון מודעה למי שנחוץ… בני ליטא ופולין מתחילים להתיעץ בעוד מועד, שנה אחד קודם ה“פריזיב”³, באיזה מקום יש לבחור כלומר: באיזה מקום נוח יותר להפטר מן הצרה. לא כן הבחורים ילידי כפרנו. המה מתחילים בנשפים של קלפים ושותים חומץ, נכנסים להתיעץ עם אִיסַי־אִיסַאִיץ וינגירוף, הבקי בכל החוקים, והולכים אל הרופא לבדוק את גופם ומשלמים לו בעין יפה. המהדרים והפקחים שבהם מקדימים ללכת אל החובש. כמובן, לו, לחובש, אין כל שייכות לדבר, אלא שהוא משמש זה חמש עשרה שנה ב“זמסטוה”, ובכלל אתו אפשר לדבר בהתגלות הלב, וממנו אפשר לקבל רמיזה על מה לדבר ואיך לדבר עם הרופא המשוגע. ובכלל, אם לא יועיל לא יזיק. הפקחים שבפקחים נוסעים לעיר המחוז אל הרופא ק. חתנו של “גביר” כפרנו לשעבר. אחרי חתונתו, ישב גם הוא בכפרנו והיה רופא לקהלתנו, ובשביל זה עינו יפה על בני הכפר. ובכלל, מי יודע מאין יבוא עזרו של אדם? איסי איסאיץ נעשה חביב על כל הצעירים והם חולקים לו כבוד, מתפעלים מהלצותיו ומחניפים לו. הדורש בעצת הרופא נכנס שוב בערב אל מעונו של איסי איסאיץ, ובצאתו פניו מבהיקים, לבו דופק בחזקה, עיניו מתנוצצות, ומהן יש ללמוד הרבה.

גם אנחנו הקטנים מצאנו קורת רוח באותם הימים, נהנים היינו מן ההמון הגדול ומכל ה“הוּ־הַא” הזה – כדברי אבא. הנה שרי צבא לבושי בגדי שרד, כפתוריהם נוצצים, חרבם מצומדת להם על ירכם ועל חזיהם אותות כבוד על פתילים רבי גונים. גם להפריסטב שלנו בגדי שרד ואותות כבוד, אבל צא וראה, מה בינו ובין השרים ליופי. ומהרהרים היינו אחרי דבריו של בַּאלַאבַּאנוֹב הזקן – מי שהיה חילו של ניקולי הראשון – כשהיה עומד גם הוא עם יתר הקהל ומסתכל באלה ומספר: “בימיו של אבא ניקולי היתה התלבשת כך וכך” – וממילא מובן, יותר יפה. ביחוד עִנְיְנוּנִי היוצאים, או, יותר נכון, הנמלטים, מבית הפקידות. פניהם מסמיקות כאלו הם יוצאים מבית המרחץ, להבדיל. ידם האחת אוחזת, במחילה מכבודכם, בתחתונים מלפניהם, וידם השניה אוחזת את הכובע, ויש שזה תקוע בכיס בגדם. הנה אחד יוצא מבוהל, עיניו בולטות, יוצאות מחוריהן, ופיו פעור, טפשות משונה שפוכה על כל פניו, וְהַדִּבֵּר אין בפיו. נחפזים אליו אביו, אכר זקן מיושב, זקנו יורד על מדותיו ופניו חורים, או אשתו הצעירה ועיניה דומעות, או אמו, זקנה צמוקת פנים. תופסים הם בימינו, והוא – שריריו רועדים. וחבר מרעיו נדחקים אליו גם הם: “מה, מה?” – “הָזְש – הָרְזְש!”⁴ קורא הלה, משליך כובעו על הארץ, רוקע ברגליו ויוצא ברקוד משונה ואוילי. “חַיָּל! חַיָּל!” – אביו אוחז בו כשפניו מחוירים ומוליכו הביתה. ולמחר, כשפג יינו של הבחור, והנה גם הוא עומד, צופה ומביט ביוצאים, אבל פניו חִוְרִים, ודעתו מיושבת עליו.

יהודי, כשהוא יוצא, ממהר להסתר, להיות מן הרואים ואינם נראים. אבותיו, אחיותיו, כל מכריו ומכרותיו, שכניו ושכנותיו נחפזים מבוהלים ודחופים אחריו, דופקים בכל העוטרים אותו בהעזה משונה: “נו – נו?” תופסים בכפתורי בגדיו שלא רוכסו עדיין, פונים איש לרעהו – ואין איש יודע מה עד שישוב הביתה.

יש עוד מין שלישי ביוצאים – נבוך ומבויש, גבר לא יצלח, אינו מעיז להביט ישר בפניהם של השתים עליו – באיבה ובקנאה מסתרת. קטע, גדם, ובעלי המשקפים העבות עוברים שלוים ושוקטים, אבל נכר כי מצניעים הם ללכת, כאדם החפץ להסתר מעין כל, כמבקשים סליחה, כחתול שסרח.

וכל הקהל הגדול עומד ומשוחח ופולט קליפות של זרעונים. ובכלל, מענין היה כל ה“הו־הא”, כמו שהיה אומר אבא.

* * *

באו ימי כסלו הללו, ואנחנו הקטנים שבנו מן “החדר” בצהרים, והנה גָרֵי חצרנו נקבצו כלם יחד, עומדים על יד הגדר, משוחחים ומפטפטים, כדרך שעושים בימי שבתות וימים טובים, וְגוֹלְדָּה שכנתנו, הַגָּרָה ממולנו בבית הקטן, גם היא בתוכם ומשדלת את אמא:

– אולם לכם! למה הוא לכם? מה איכפת לכם, אם תזכו גם אתם? הגבירים רשאים! דינרים אינם מתגוללים בחוץ. אולם לכם, למה הוא לכם? הנה ה“שוורציאהרליך” (רמז לקרובינו ממשפחת שוורץ) כלם, כלם הכניסו לתוך חדריהם, גם “הזמיר” הביא לו חבורה…

– כלום יודעת אני? – משיבה לה אמי במתינות – צריך להתישב. יבוא הוא.

– אמנם ואמנם צריך – מסייעות לגולדה יתר שכנותינו, וגולדה מולכת רגע בכפה.

– ר' וולוויל הכניס שתי קולוניות לביתו, גם לביתם של ה“שווארציאהרליך” הביא. וָוָה סָלָוֵי (מעשה בקורא שקנה בר־נש זה לשם זמיר) גם הוא זכה, לו הרבה מכרים בין האשכנזים. מה בכך? ארבעה ימים – ואחרי כן ראשיהם יבקעו, והקַרבונים נשארים בכיס… ואל שוק הדגים אי־אפשר לגשת, והקצבים מלסטמים ממש את הבריות… הנה הנה שוב באים, עוד באים…

מתבונן גם אני אל עבר רחוב היהודים ואני רואה: כל גרי החצרות איש על שערו חונה, ועגלות עגלות אשכנזים יוצאות מעבר הגשר מלאות אדם. והרשל הפולני יוצא ומקבל את פניהם, והם עומדים רגעים אחדים עמו, ואחר כך הוא עולה לעגלה ראשונה, ומיד נמשכות אחריה כל יתר העגלות המלאות אשכנזים לביתו של זלמן הזגג.

– חייכם, נצא ונראה! יועצת גולדה.

התבוננתי בפני אמי והכרתי בהם, שגם היא היתה רוצה, אלא שאינה מוצאת עצה זו יפה ומן הנימוס. ואולם, לשמחתי, רמזה לי בעיניה כלפי ביתו של הזגג. מהרתי לעשות כרצונה, וכנראה כוונתי את הרגע. לא שמתי לבי – כמו שֶצֻוֵּיתִי – אל השביל, ועשיתי את דרכי נכחי בטיט ובשלולית, ונכנסתי למבוא ביתו של זלמן הזגג – אדם גוץ ומזוהם, שונא ילדים, וריב היה לו תמיד עמנו והיה מטיל עלינו אימתו, כי היינו חובבים את סוסיו הדווים, וברשותו היינו מוליכים אותם בערב אל השוקת, נהנים מרכיבה עליהם, ודופקים בהם בחזקה, כיון שפרשנו לרחוב השני ואין עיניו של זלמן שולטות בנו.

זלמן טרוד ומזיע. עומד הוא באמצע אולמו הקטן, ואשכנזי כרסני על ידו, מקטרתו בפיו ומתבונן אל כל עבריו. שניהם מדברים אשכנזית, באזני ממש שמעתי אותם מדברים אשכנזית, ונוכחתי, כי יש לי תפיסה בלשון זה ואנכי לא ידעתי. כלומר: את דברי האשכנזי הזקן לא הבינותי, אבל את דבריו של זלמן הבינותי תכף, ותוך כדי דבור למדתי, כי ההבדל העיקרי בין לשון היהודים ולשונם של האשכנזים אינו אלא זה שהללו בפתח מפתחים. הנה כן, למשל, בפירוש אמר זלמן כשהראה על ביתה של האדיל האלמנה – “הַאדיל די אַלְמַנַה”.

וזלמן מראה על הכירה ועל המטות, מראה ואומר: “וגם פה על ה”לֶזַ’נְקָה" תשכב, רבי דייטש… ויש ויש עוד… חמשים אגורה לגלגלת". הזקן מסב פניו אל נעריו והם פותחים את שער החצר והעגלות נכנסות. הנערים מורידים מן העגלה שקים גדולים, כנראה כבדים, כדי להסיעם לתוך הבית.

גער בי הזגג המזוהם, ומהרתי לחזור לאמי ולספר לה את כל אשר ראיתי ושמעתי, ובפקודתה נחפזתי כעל כנפי רוח לאבא, אל החנות. בדרך נצנצה בי מעין נבואה: “דומה, כי לא אלך שוב אל החדר ויום טוב יהיה לי”.

ואבי כבר ידע, כי השנה נפסלה זכותם של הקולוניסטים האשכנזים שלא לעבוד בצבא, והפעם עומדים גם הם על הפרק, וצריכים גם הם לבוא בשביל כך לכפרנו.

אבא הניח אותי בחנות ויצא.

הספקתי למכור קופסא אחת משחה לאופנים ושני דגים מלוחים – אַסְטְרַחַנִּים בני ארבע אגורות, והייתי מתקשה בהלכה, כיצד מעלים עלוקה מתוך הצנצנת בשביל זקנה חולה, שספרה לי באריכות, האיך מרפאים אותה זה כמה בבית החולים ועד עתה עוד טרם יודעים הרופאים מה היא מחלתה, – והנה אבא שב.

נתן לי רביעית הליטרא טה, וגם כסף נתן לי, ושני בקבוקים של זכוכית ירוקה, והבהילני לבית ממכר היי"ש. ודרך אגב הזהירני, שלא אהיה נבהל בדרכי ולא אשבור את הבקבוקים, ולא אתגרה מלחמה בכלבים. “ועוד הכנס אל פריד – סיים אבא – ותאמר, כי ישלח לנו תכף תריסר בקבוקים בירה… ואל החדר לא תלך היום”.

וכששבתי הביתה, והנה האולם שלנו ריק מכל הצעצועים שהיו בו עד עתה, וגם השלחן העגול איננו, וְהַסַּפָּה עומדת יתומה עזובהּ, ומן התמונות שעל גבי הקיר לא נשארו אלא מעטות, וכל האולם מראהו כמראה החדר בערבי פסחים: חול זהבהב זרוע במדה גדושה על הרצפה.

ועוד בו בערב סרו אלינו ארבע עגלות: אשכנזים צעירים שַתקנים וה“שולץ”⁵ הזקן והבשרני גם הוא עמהם; זלמן הזגג הביאם. היות שה“שולץ” מכרו הוא וחדרי בנותיו וכלותיו כבר מלאים, העניק גם לנו מן הטוב הזה.

וגולדה שכנתנו למדה דעת לאמא.

– כן, כן, בהן שלי. אל היי"ש מוסיפים מנה אחת מים; צנצנת צנצנת ושכרה בצדה.

פני אמי מסמיקים, ואני נהנה, שאין דעתה כדעת השכנה. אמי יודעת טיבה של פטפטנית זו, ואינה משיבה.

אותו יום לא הלכתי ל“חדר” ובשליחותה של אמא הלכתי שלש פעמים לאבא לחנות. מרוב טרדה לא הרגישה אמי כי ה“שַרְף” הארור אינו כרוך על צוארי, וגם על כמה וכמה חטאים אחרים לא הוכיחתני.

בערב טפסנו – אני ואחותי – ועלינו על מחיצת האולם, העשויה קרשי עץ ונסתכלנו באורחינו. ומזלי הטוב גרם לי, כי הצלחתי ונעשיתי תכף שותף לאבא ואמא במלחמת הקיום. האשכנזי הזקן הכרסני ועוד שנים שלשה מן האבות ישבו אל השלחן, וסחו זה עם זה בדרך כבוד ובמתינות. ה“שולץ” הסב אלי פניו ואמר מה שאמר. מכל דבריו הבינותי רק מלה אחת: “מוּטֶר”. מיד נשמטתי מעל המחיצה ומהרתי לאמא. נכנסה אמי אל האולם, ודברה מה שדברה, ובעבור רגעים מועטים, ואני נכנסתי אל האולם ובידי טס, ועל הטס צנצנות מלאות יי"ש – ואותן העמדתי על השלחן.

מתוך דבריה של גולדה הבינותי למה מוזגים מים ביי“ש, ולבי נקפני, וחשתי בזוהמא הכרוכה בעקב מעשה זה, והיתה בי פגיעתה של זוהמא זו כפגיעת הרפש בגוף חי. בשעת דבורה של גולדה הסתכלתי בפני אמא העדינים, וראיתי את שאט נפשה לתורה זו. ובכל זאת הרגשתי, כי עדיין יש במחשבתה דְּרָר של פרנסה, ומשתיקתה אין עוד להביא ראיה על מה שבלבה. הבינותי את ה”פוליטיקה" שלה בדברה עם גולדה, ואיזה דבר מר נקב את לבי, ולא חפצתי לראות את אמי החביבה בקלקלתה. הסבותי את עיני מראות מה יֵעָשֶה ביי"ש.

ובו בערב ראיתי בעיני, כיצד אוכלים בני אדם אשר לא מבני ברית. שפחתנו הכניסה לאולם את המיחם הגדול כשהוא רותח ומעלה אד על כל נקביו, העשויים לדבר ושאינם עשויים לדבר. ו“הנערים” ישבו אל השלחן, הגישו את ילקוטיהם ואת שקיהם, והוציאו משם ככרות לחם וכרכשאות, וחלות לחם ועוגות וכעכים, וגבינה וחמאה וצלי ודגים מלוחים וזיתים מלוחים, וכל טוב, ומבלי הוציא מפיהם אפילו הגה כל שהוא, ישבו וטחנו את הכל בשניהם במתינות מתוך הרחבת הדעת וזיעת החטם והמצח. התחילו ביי"ש וסיימו בטה.

ברחמיו של הקדוש ברוך הוא הלא אכלנו גם אנו. ראיתי אכילתם של סתם גויים, וגם בה היה ממש. אבל רק אכילה זו של הבחורים האשכנזים שראיתי אותו יום, היתה אכילה “כמו שנאמר”.

לאחר אכילתם ישבו לקלפים. נכנסה כנופיא חדשה, כפי הנראה מקולוניה אחרת, ונצטרפה גם היא למשחק, ושוב דרשו יי"ש. אבל שכרות “כמו שנאמר” לא היתה כאן. לסוף הביאה השפחה קש, שטחוהו על פני הרצפה, כסוהו בלבנים צחורים, והאשכנזים שכבו לנוח.

בבקר השכמתי לקום. “הנערים” כבר הלכו כלם לבית הפקידות להוצאת הגורלות. מאז הבקר עלה באפי ריחו המגרה והנעים של מרק הכרוב הידוע לי כל כך ושבכל העולם אין דוגמתו: רק אמא יודעת את סוד יצירתו. אף רגע לא פקפקתי, כי האשכנזים ילקקו ממנו את אצבעותיהם כמונו אנו. וכך הוה. הם בקשו, כי יכינו להם מאכל תאוה זה גם ליום מחרת. ושוב ירדתי במצות אבא למרתפו של באלאבאנוב והבאתי חצי הין יי“ש, גם שני תריסרים בירה הביאו לנו בערב. פני אבא ואמא נוהרים. מתוך דבור וחצי דבור הבינותי, כי יש תקוה לאמי ל”שַל", הנחוץ לה כל כך ושכל כך קשה היה לקנותו.

גם הפעם לא חפצתי לראות אָוֶן, ובכונה לא התבוננתי בפנה, שבה טפלו אבותי ביי"ש.

בערב השני שוב שמשתי מלצר ושר המשקים, ולמדתי לדעת, כמה צלוחיות “שלישיות” וכמה “חמישיות” דורשים הנערים ממני. בו ביום באה אורחה של “אבות” לפקוד את הבנים. האמהות הבשרניות ישבו כשידיהן משולבות על כרסן ושתקו. הזקנים הסבו את השולחן יחד עם ה“שולץ”, סחו ועשנו, ואגב שיחה ועשון גמאו מן הכוס שלפניהם בנימוס ובמתינות.

אלו לא ידעתי את הדבר בבטחה גמורה, לא הייתי מאמין בשום אופן, כי גם “הנערים” הללו מן הקרואים לצבא הם: כיצד יש בעולם “הוז” שאינו שותה שכור, ובעיניו לא תלין חוצפה? לא היה שום הבדל בינם לבין “ההוזים” מבני ברית, אלא שהללו, הבחורים האשכנזים, היו כלם אמיצים, רחבי חזה ואדומי לחיים, ושקט ובטחון נשקפו מתוך עיניהם הכחולות, ופניהם היו גלוחים וחלקים. רק אחד מהם היה עדין פנים עם זקן משי קטן, צר כתפים, ועיניו אמוצות ותמהות.

ה“שולץ” רצה לעשות לי נחת רוח ונתן לי פת כיסנין שמנה ועבה, זרועה כולה צמוקים על מצע של גבינה מטוגנה בסכר, וגם לאחותי נתן. ואולם המתנה שקבלתי מאת ה“שולץ”, שהתאכסן בביתו של זלמן הזגג, השביעתני עונג מיוחד. הוא נכנס להאורחים אשר בביתנו, שתה את כוסו, שבח את היי"ש ואמר:

– טוב, טוב, הרבה יותר טוב משלנו.

אני הבינותי במה תלוי שבח יינו של אבא, ומעומק לבי נתתי תודה לאמא, שאינה עושה ליין כמעשה זלמן הזגג…

לאחר שהוציאו “הנערים” את גורלותיהם, ניכרת היתה גם בקהלם איזו תנועה. לפעמים היו יוצאים חבורות חבורות ושבים יחד עם חבורה אחרת, סחו אלה עם אלה, ושתו בחפזון כוס אחת ושניה, ויש שהוציאו חבל קטן ומדדו זה את זה – ארכו ומדת חזהו.

עם חשכה נכנס “הרבי” לביתנו. תכף נגש אליו בעל זקן המשי והעינים האמוצות והתמהות, ושניהם נכנסו לחדר המטות, ושם ישבו בחשכה והרבו לשוחח.

חפצתי לדעת על מה הם מסיחים, אבל הם רמזו לי, כי אסור לי ליהנות משיחתם. אבל כבר קלטה אזני שברי פסוקים: “מאתים… יותר לא אוכל… הרופאים והפקידים במזומנים ובשטר”…

בקי בהויות העולם לא הייתי עדיין. בכל זאת ידעתי, כי מעשה זה, שיש בו משום מתן בסתר ואבק שוחד, איננו מן הדברים הנאים והכשרים. ומה נגף לבי בי, בהביני כי גם הוא, “הרבי”, – היונה התמה והברה שבחבורת העורבים, חבורת החנונים הרמאים, – כי גם הוא נאחז בסבך.

אוי לי, רבי, שראיתיך בכך!…

והבחור צר הכתפים ישב ושתק וטפל בזקנו, וראש לו כפוף, וכלו אומר הכנעה. הרבי מעתיר עליו דברים, עושה להם פירושים בידיו וביאורים בקמטי מצחו הגדול, – והלה פולט הברה חטופה מפיו ושב לשתיקתו.

הרבי, שהיה כל כך קרוב לי, נעשה פתאם זר ללבי. בושתי ונכלמתי להביט בפניו, בושתי לדעת סודו המגונה…

ושוב נכנס הרבי אצלנו וישב בחדר המטות, והנער טפל בזקנו הקטן, ושוב קלטה אזני: “מאתים וחמשים… הרופא… שר הצבא”…

כשפנה רבי לצאת שאלה אותו אמא:

– כיצד לוקחים כסף והוא חולה ריאה?

– אמנם משום זה יש לקחת ממנו ואין כל סכנה בדבר – השיב הרבי.

רבי, רבי! גם אתה היונה התמה והברה היחידה בכלוב עורבים זה – גם אתה היית כאחד מהם!

* *  

כך עברו עלינו ימי ה“פריביז”. הפעם ארכו שני ימים יתרים, משום שנוספו האשכנזים. גם הם היו פורצים מתוך בית הפקידות כשפניהם מסמיקים ותחתוניהם אינם מרוכסים. יש שהיו קוראים בפה מלא: “הָרְ־רְ־רְ־זְש”…

הזקנות והריבות, מוכרות זרעוני הדלועים והלחמניות, אופות הכעכים הזרועים גרעיני פרג, הרויחו השנה יותר מבשנים קודמות, גם היהודים הרויחו.

החומר האנושי שהביאו שוכני הקולוניות טוב היה, ורבים מעם הארץ שעלה בידם גורל “גבוה”, נשארו נקיים לביתם, – ונמצא שגם הם הרויחו.

גם הרבי, כנראה, דבר מה דבק בכפיו וגם הוא הרויח.

הכל היו שבעי רצון.

ואולם, כשהלכו להם האשכנזים, שוב היו הכל שבעי רצון – משום שכבר הלכו להם, ועבר ובטל ה“הוּ־הַא”, כמו שאמר אבא.

הככר שלפני ביתנו, שהיתה הומה מאדם במשך כל ימי השבוע, נאלמה פתאם. היתה דומיה זרה. השמים היו כחולים, וכל המגרש הזרוע קליפות זרעונים, שָׁמַם. ושבילים כבושים ברפש ונמתחים אל כל עבר, נתקלים זה בזה, ולסוף הם נוטים כלם יחד אל מקום אחד – לבית ה“פריביז”. ומראה ודמות להם, לשבילים, כטביעות רגלי אוז ענק – של ששת ימי בראשית.

והכל עבר ובטל.

ועוד באותו ערב הלכו אמא ואבא לבית מרכלתו של קונדאקוב, ושבו משם מלאי נחת, ותחת אצילי אבא חבילה גדולה וקשה נותנת ריח משונה, זה של אריג צמר חדש. וגם “שַל” קנתה אמא, ותכף שלחתי את ידי לחבילה והסירותי מן האריג ומן ה“של” את הפתקאות המדובקות עליהן. ובכן הרוחתי גם אני.

וימים רבים אחרי כן לא נעים היה לי לראות את הרבי. עד שלסוף שכחתי לאט לאט גם את העסק ב“דייטשים” וגם את מעשה הרבי.

– שלום למר רֻבּין!

רבין פנה כלפי הקול המברך אותו.

– אַה! הלא אתה זה, אדוני אברוטין?

– אכן ואכן, אדוני הקפיטן… (לשעבר)… אני ולא אחר.

אברוטין “חלק” לו את הכבוד, הגיש כפו אל מצנפתו, נוגע ואינו נוגע – כדרך הפרשים.

אחרי כן לחצו כפים.

– ובכן נלך יחדו.

שניהם רופאים בבית־חולים צבאי אחד, שניהם צנומי פנים, שניהם ניזונים זה כמה חדשים מאותה דייסה של שעורים, “שְרַפְּנֶל” בלשון אדם אז.

הלכו ושתקו.

לא היה כל ענין לדבר בו: לא ענין המנות, לא ענין עץ־הסקה החסר, ולא ה“ספירה” הקרבה ולא ההזמנה להרשם שוב בהטְשֶקָה.

כבר היה הכל לזרא.

לפני שבוע ויותר קבלו על חשבון איזו מנה שתי כוסות לטֵה, מַצִיתָה אחת וארבעה תריסרים של חַכות פלד… אבל גם בזה פסקו לדבר.

לשעבר, לפני כמה וכמה שנים, היו תלמידים בגימנסיה אחת ומאז נהגו לאַתֵּת זה את זה.

– רבין, יודע אתה את האניקדוטה האחרונה ע"ד דייסת השעורים בגלגלתו של חולה?

– לשד ולעזאזל תכנס זו!

– לא? ומדוע לא? אניקדוטה יפה.

– יקירי, כל חיינו עתה אינם אלא אניקדוטה אחת וגם גרועה. רוצה אתה באניקדוטה? אני אספר לך עובדה טובה משתי אניקדוטות לרבות אניקדוטה אַרְמֶנִית.

– אדרבה, הוציאנה ונדענה!

– תמול קרא טרוֹפימוב, מכיר אתה אותו, זה המשורר. בעל כשרון הוא, בן־הכלבה, בזה אין ספק, וקורא היסטוריה של הספרות הרוסית. מה חסרים עוד החילים הפצועים? אמור, תולדות הספרות הרוסית. אפשר תאמר, ילמדו תחלה לכתוב? כן, חסרים הם גם תולדות המוסיקה. שוב תאמר, מוטב יקראו לפניהם על תקונים בחקלאות, בורגָני שכמותך, ועוד דברים שיש להם יחס ישר לחייו של אכר? אני, בתור יושב ראש ב“קן־הספרות”, חושב אחרת, כמובן. ובתור יושב ראש ומכרו מקודם, גם אני באתי אל הקריאה. הגיע בספורו עד מותו של פושקין. וכך הוא מספר, אותו בן־הכלבה, להם, לחילים ולמריא טריפונובנה הכובסת: המשטר לשעבר, הממשלה הצאריסטית, כדרכה בקודש לסמא עינים, נהגה מנהג זה גם בענין מותו של אותו משוררנו הלאומי, הגאון אלכסנדר סרגיויטש פושקין. כידוע, היתה אשתו של פושקין – גונצ’רובה – יפהפיה מפורסמת, והקיסר אלכסנדר פַבלוביטש היה חוזר אחריה, ובכדי להדיחו מן הדרך, כדי להפטר ממנו הציגהו כנגד אקדחו של דַנטֶס. קורא הוא, משתפך במנגינותיו, מסתכל בי הנבל. לא עמדתי בנסיון, אני, אני הסבותי את עיני, אני ולא הוא. מבין אתה אותו נבל? פושקין נשא אשתו בשנת 1830, והיא אז בת שמונה עשרה. בפעם הראשונה כשבקש לשאת אותה, לא הסכימו אבותיה, כי בת שבע עשרה היתה. פושקין מת בשנת 1837. אלכסנדר מת בשנת 1825, מבין אתה? זקן נואף זה עיניו בבת שלש עשרה ולא חזר בתשובה גם כעבור שתים עשרה שנה אחרי מותו. מה אתה סובר, אניקדוטה יפה? כלום לא?

– יפה היתה, אילו לא היה בה פגם.

– פגם, אתה אומר?

– פגם, הלא אמרת – עובדה היא.

– ואת טרוֹפימוב אתה מכיר?

– יקחנו השד, גם כך אפשר לו לאדם לחיות, להרויח לחמו. מימרא זו בקבלה היא לי מאת בעלת דירתי מלפנים, כשהייתי סטודנט. מימי לא הייתי איש מגדוד “הצבא הגואל”. וכשבאה לידי הזדמנות, נחפזתי אל “העבודה” שלהם. שאלה אותי בעלת הדירה: איפה הייתי הלילה. ספרתי לה, כי לעבודת השי"ת במושב “הצבא הגואל”. לא ידעה הזקנה, “במה אוכלים” זה. וכשספרתי לה, ענתה: גם כך אפשר לו לאדם להביא לחמו. מימרא יפה: תודה גם אתה, הלא?

כנראה, היתה דעתו של חברו כדעתו, כי לא מצא לו לנכון לענות. שוב עשו דרכם שותקים.

– רואה אתה, בית־חולים צבאי חדש. ודאי עודנו בהתהוותו.

– איפה? כלום לא בית־כנסת היה הבית קודם?

–בית־כנסת.

לא השתאו. בימים ההם לא השתאו לשום דבר. צורות מעטות אפורות מדאגות עברו עליהם מדי פעם בפעם. יש שהיתה נקישת גלדי־עץ נשמעת מאחוריהם או מלפניהם: על פי רוב היו נשים נועלות גלדי־עץ אלה.

פּתאם מעבר מזה נשמע קולן של פצצות תכופות. קול מהומה…

בני אדם נפחדים נחפזו מעבר מזה, כנופיות קטנות נשפכו לתוך חלל הרחוב.

– התפזר! לביתכם! התפזר!

אל חלל הרחוב התפרצו, וכאילו מלאו את כל העולם, הרכיזו את כל החיים לתוכו, כמאתים איש: זקן ונער, גברים ונשים. אלה בבגדי אכרים ואלה בבגדי שרד מצויים בימים ההם, אלה במלבושי עירונים סתם. זה שק על כתפו וזה צרור קטן כרוך במטפחת בידו או תחת בית שחיו, אך מעטים שאין עמהם כלום.

צפופים זה אל זה כתרום חילים קוראים בקול, מאיימים בעיניהם, מצוים להתפזר, מורים למעלה.

מבלי לעמוד, כאילו במרוצה מתוך מנוסת בהלה, נחפזה העדה, עברה אל הרחוב בצוחה איומה ומבשרת־רע. החילים הביטו לכל עבריהם בעינים זועמות, לוהטות, חשדניות, כפיהם על כלי נשקם, פניהם נבהלות, כאילו באמת האמינו: עוד רגע ומי שהוא נורא מתנפל עליהם ממקום, שלא שערו ולא צפו מראש, ובחזקה יקח מהם את הסגורים בתוך העוגה.

וכל העדה נחפזה, והתפוסים רצים נגדם מבלי ראות דבר לפניהם, מבלי התבונן במה שהוא, מבלי להסתכל בגבר שעל ידו. ואך רצון אחד היה בלבם, שלא לפַגֵר, שלא להתעכב, שלא להנתק מתוך העדר כלו, שלא להעיר חמת הַחַיָל הקרוב אליו. מהרו נחפזו אל המקום האחד, אל המטרה.

כך נחפז עדר מובל אל בית המטבחים להֵעָלם בתוך הפתח. ונורא היה מחזה בני־אדם מובלים בידי בני־אדם שכמותם לטביחה.

איך נתנו אלה למשול בהם? איך מתירים טבח זה אלה העומדים בחוץ, הרואים את זה?

על אותו עדר מנוול קרוי אדם אין להקשות.

– נוהגים…

רטן רֻבין.

– נכנס בשער.

– לא, מוטב נסור אל רחוב זה, גם משם אפשר להכנס אל חצר בית־החולים.

– לך, ואני אחריך. דרך זו אינני יודע.

כל אחד מהם חשב בלבו: כמה מהם עושים דרך זו בפעם האחרונה. אבל על שפתם לא העלו דבר.

ואת מישקא החובש “פֵרטו”¹, תמול באו לְהַלְאֵם את חפציו.

– בשלמה?

– מכתב מסר לאמו, שנשארה בבֶסרביה, ותפסו אותו איש על הגבול. נמצא כתוב במכתב: יהודים משלו בנו. ושלחוהו ל“שטַב של דוּחוֹנין” כמרגל רומני.

– השד והעזאזל! בעל מח היה הנער. נער מצוין גם ליוּשקא החובש. שמע נא, התנינו להיות ביום הראשון ביחד שלָשתנו בבית הנכאת. גבר עלי יצרו של ארכיאולוג. ובשבת כבר תפסוהו. אין אתה יודע, איך להשמר.

נכנסו מצד רחוב שני אל חצר גדולה. אצל כן־הברז עמד מנין נשים וילדים. המים נשפכו בקילוח יפה ועליז.

– לכם יש מים?

– ב"ה, עד כאן יש.

עברו על יד המטבח.

עלה באפם ריח שמן זהורית. כשכשו מקצצות על גבי טבלאות והתערבו עם קולות שירה:

אפרוח צלי־אש,

אפרוח שלוק־נא,

אפרוחים רוצים גם הם לחיות.

נכנסו הקופיצים לתוך השיר בכשכוש זריז:

שם תפסוהו

גם אסרוהו,

התחילו לדרוש לו, מי הוא.

וכל הפמליא של המטבח ענתה כלה בצהלה משונה ובהתלהבות:

הֳלַקַּדֶּטים,

אִם לַסּוֹבֶטים?

– השמחה עודה שרויה…

– בחדרי המטבח.

– לאו דוקא שם, גם בחדר המזכיר.

רֻבין צדק, השירה הריעה גם מחדר התחבושת. השתפך קולה של אשה בחלל החדר:

על החבית אני יושבה,

דמָעי רועפים, –

אין איש רוצה לשאת אותי –

הם אך מועכים.

פנה אברוטין אל רבין.

– כלום אין השירה מוצאת חן בעיניך? כלום אין בה פרק מן החיים, ולא משתקפת האמת? מחברי השירים האלה אינם משוררי ה“חצר”, אוכלי פת בג המלכות. וגם אינם מחכים לשכר סופרים. על כן אינם שרים על אוקטובר.

יבבה דקה של אושר פרצה מעבר דלת חדר התחבושת. שריקתה של הדלת הפסיקה אותה באמצע.

פרש החובש אל עבר האח והתחיל פורק לתוכו חִתולים צואים.

מאשא השפחה נחפזה אל הדלת. לחייה בוערות.

– כן זו היא דרכו תמיד! אינו נותן לעבור את החדר, המנוול… זרקה כלפי החלל.

– פנטסיות שלך, מאשא…, – גמגם החובש הצעיר, – אני לא כלום…

מאשא עושה עצמה כועסת; אך העינים המלאות אור אושר אינן נשמעות לה.

– צדקת, מאשא, צדקת! ליושא זה דרכו להזיק לנשים ידועה. אני מכיר אותו זה כבר, חם־מזג הוא. מדי ראותו סינר וחולצה, עיניו תחשכנה.

– אמת הדבר? אמת? – התחננה מאשא, מעבירה עינים סוקרות מליושא על הרופא וחוזרת חלילה.

־־־־־־־־־־־־־

בחדר הרופאים כבר התכנסו כל האורדינטורים, נכנס גם הרופא הראשי. מקטרת קצרה – מחממת חוטם – תקועה בין שניו. נקי בגדים ודייקן בשערו וזקנו.

– שלום, רבותי! חייבים אתם שוב בברכת “שהחיינו”. נחוצים רופאים ל“הוצאה”, הנה…

– מה אתה סח (הוא בטא – זָח), – הפסיקו באמצע דבריו מַלַשבילי הגיאורגי, – לאן? מי דורש?

– מחרקוב בא לכאן בא־כחו של איזה משרד. איום ונורא! מתפאר, שהוציא “אל הכותל” שלשה רופאים.

– כמה צריך הוא לקחת?

– ארבעים איש נחוצים לו.

– תיתי לו לאמו הסוטה, בכליותיה וב…

התחיל מלשבילי בברכה משולשת.

הפסיקו הרופא הראשי:

– כבר אתה בשלך! שתוק! ארבעים איש. הלואי שלא תגע הרעה בבית החולים. זהו אינו הֶרְשְבֶּרג, מתפאר הוא, שלא יסוג מפני דבר. שלשה “פרט” בחרקוב וכמה בטיפליס, כך יתפאר.

– גם שם היה? – נפל לתוך דבריו שוב מלשבילי. – איפה היה, הגד.

בלי חמדה עמדו הרופאים ממקומם והלכו אל חדר התחבושת.

– “חסרו יגונים – ודללום שֵדֵי צבעונים!”

־־־־־־־־־־־־־־

נמצא כתוב ביומנו של ד"ר רֻבּין.

– שלשה ידעתי, והרביעי נעלם ממני. אני עד שהייתי בערים הגדולות אודיסא, חרקוב, מוסקבא וורשא, היה לי כבר מושג מהן. אין אני בא לדון, מושג נאמן או לא, אבל מושג היה לי.

חרקוב – בחור צנום, לובש נקיים, עניבה שחורה על צוארו עם נקודות אדמדמות, תבנית כנפים על גבי כנפים. חטמו קטן ובשרני, צופה פני שמים, וסימנו הכי מובהק: עינים קטנות כשני צמוקים, כשתי קורינתיות מפוזלות; אינן מביטות ישר אלא מתגנבות להביט בפני רואיהן. קיצורו של דבר – בר נש מעין חיימקה זשוליק שלנו.

מוסקבא – פרצוף פני סוחר סיטון, הולך ומתעשר מחרבנם של אחרים. כרסו קבועה בתוך מכנסים רחבים, ונתונות בהם רגלים כשות וקצרות, נדמה, כאילו מאן דהוא בא וקמץ פתאם “בִמְהַלכִין”, זקנו ושפמו עשויים בטעם, וקולו דבש בחלב. מבטו קצר, חולף ומצליף מתחת גבות מאפילות – בקיצור מין בריה מעין אברהמקה מושֶניק שלנו.

ורשא – אדם במיטב שנותיו. לראשו “דוד”, הוא מתהלך בנעלים, מטפל בתחתונים שיהיו מגלים גרבים עשויים ציור יפה, לאו גרבים עשויים בבית אלא בבית חרושת, ולא מגפים לו אלא אנפילאות. עינים חצופות ממשמשות בך בן־רגע, בך ובמלבושיך על קרוביך ועל אבות אבותיך. לבושו כלו טַנְדֶט, מבריק ומסמא עינים, זול בזול, אטון גרוע. פרצופו של יענקל קרוּטֶל שלנו.

אך תבניתה של אודיסא לא ידעתי. ידעתי את המוניטין שלה, אך לא יכולתי לשער לי בריה זו מה היא.

ומפני מה נצטיירו בעיני אותן הערים כך ולא באופן אחר?

זה היה מובן ונקל להבין.

תמיד הייתי שומע מימרות מעין: זשוליק דחרקוב, מושֶניק מוסקבאי, קרוטֶל ורשאי ואפֵריסט אודיסאי. והיה לנו בכפרנו חיימקה שקראו לו “זשוליק”, ואברהמקה בכנויו “מושניק”, וגם יענקל דמתקרי “קרוטל”. לא היה לנו אפריסט. הוא חסר.

ומדרגה זו לא ידעתי מה טיבה, עד… שנתגלגלתי ובאתי לאודיסא־אמא ממש. ושם נתחוור לי.

שם החלותי מחפש אחרי טפוס זה.

ונודע לי.

באודיסא טפוס זה מצוי מאד. אלא שבין הרבים היו גם יוצאים מן הכלל: אפריסטים שבאפריסטים. ארבעה אבות אפריסטים היו אז באודיסא:

א) מר מֶליק – מורה לבוכהלטריה לקרוב ולרחוק ע"י חליפות מכתבים.

ב) פרופ' מוֹסוֹדוֹ – מתקן כתב ידו לרחוק ולקרוב ע"י חליפות מכתבים.

ג) פרופ' רינשטיין – מומחה למנימוטכניקה, מתקן כח זכרונו של אדם לרחוק ולקרוב על ידי חליפות מכתבים.

ד) והגדול שבהם הינריך פיאדורוביץ נייג – מיסד בית ספר למסחר פרטי.

ומאז ידעתי, שבני אודיסא מצוינים בכל מיני ערמה ובעלי תחבולות מאין כמוהם בכל העולם. עד שגם הבולשביקים בעצמם נלאו במלחמתם. יישר כחם של כל אלה הרמאים, הנוכלים, הזשוליקים, המושניקים והקרוטלים והאפריסטים למיניהם, שאלמלא הם הלא היינו גועים כלנו ברעב, גם אנו גם נשינו גם טַפֵּנו, כי אך בזכותם ובחכמתם אנו חיים, למרות כל הדֶקרֶטים והחוקים והמשפטים, שהוציאו הבולשביקים, והם הכניסו מחיה ומכולת. אלא שאלה הם דברים בני עצמם.

אני יודע את המלחמה שנלחמו הקולֶגים שלי בבולשביקים, נאבקו ושרו עמהם. ונלחמו בכל מיני תחבולות ונשק, עד שסלקו אלה מהם את ידיהם ואמרו:

– טפו!

תשאלו, וכי מה ענין רופאים נלחמים? שמא יש מכם מאן דהוא מיֶקטרינוסלב או מאלכסנדרובסק, ערים מצוינות, שזכו לעשרים וארבעה חילופי רשויות, ואולי יש מי שהוא מעיר יליסבטגרד – עיר זו ידועה לנו בפוגרומים שלה, עתה שמה זינוביֶבסק, דוקא על שמו של יהודי, תזכה בודאי ותשנה שוב שמה, גם היא יודעת טעמם של חילופי רשויות.

רשות אחת יוצאת, ורשות אחת נכנסת, מה ביניהן?

זו מתחלת בפוגרום, וזו גומרת בפוגרום. במה נשתוו?

רשות כיון שנכנסה מה היא דורשת קודם כל?

– סוסים ורופאים.

מילא דרשו גם באודיסא.

ואז הבולשביקים השניים בעיר.

כך מונים באודיסא – למנין בולשביקים.

עתה שם השלישיים.

לסוסים לא דאב לבנו. בין כך ובין כך אין לנו במה לשלם שכר עגלה.

יכאב ראשו של מי שיכאב לסוסים.

אנו הרופאים די לנו בדאגות שלנו.

נכנסו הבולשביקים ודרשו את דרישתם.

מה שעשו הסוסים איני יודע, ואולי כלום לא עשו, כי על כן סוסים הם; אבל רופאי אודיסא אינם נמנים על סוג הסוסים.

הבולשביקים דרשו ועשו כל מה שעשו בכדי לקבל מספר ידוע של רופאים לצבא שלהם, ורופאי אודיסא עשו כל מה שעשו בכדי שלא להכנס לאותו מנין.

מדה מגונה יש להם לבולשביקים.

מדי פעם בפעם הם ממציאים “חזית” חדשה. פעם נחוצים להם רופאים לחזית זו ופעם לחזית זו; פעם לצורך זה ופעם לצורך זה; פעם מטעם זה ופעם מטעם זה. ובאודיסא מתחילה ריצה וקריצה מגריגורי לִגְרִיצָה, חפוש שערים ובדיקת דלתות וחקירה ודרישה אחרי מכירים וקרובים וקרובות עד סוף כל הדורות ועד “סודקומות”² בכלל. וסוף דבר – רופא אין ניתן.

חורקים הבולשביקים שן ומסלקים את ידיהם. ואולם בינתים כבר חזית ישנה בעולמם. ושוב דורשים רופאים.

והולך הסדר וחוזר – ורופא אין ניתן.

אז פקעה סבלנותם של אלה.

ובאחד הימים באה ה“קומיסיה של הֶרשבֶּרג”, והתחילה שוב המלחמה ברופאים.

הרשברג זה בא בכוונה לקחת 50 איש. וכשעזב את העיר כמנצח, הוביל אתו 23 איש.

אין להתפלא – הלא בולשביקים היו.

עברו שלשה חדשים, וכל אותם עשרים ושלשה שוב באודיסא.

נסים אירעו להם. זה קבל “קומאנדירובקא” ודוקא לאודיסא. זה נפל בשעה מוצלחת, ונשברה רגלו, קבל התרה לחלוץ עצמותיו – באודיסא. זה נמנה לרופא במשרד פלוני – על פי מקרה – באודיסא.

שלשה חדשים עברו, וכלם היו שוב באודיסא.

יש רופאים, שהיו סוחרים בכל מיני מכולת, שקבלו מקרוביהם בערי השדה: גבינה, דבש, ביצים, שומן אוזים ושומן חזירים, חמאה ובולבוסים. היו מרויחים הון עתק, וכל כספם הרב היה מספיק להם אך לשוחד כאן ומתן בסתר כאן, להיות רואים ואינם נראים, “עד יעבור זעם”, לחיות עד שפתאם והרשימה, שבה נרשמו, פרחה ואיננה, ועד שנגלתה שוב ועד קבלת אדחי, מן הכלל “כיון דאדחי אדחי” וכו' וכו'. המון תחבולות משונות וערמומיות, שאך מחו של אדם נלחם על נפשו עומד עליהן, ופקיד מומחה ממציא אותן.

ויש רופאים, שהיו עסוקים כל היום בהַפָלות ולדות, ויש רופאים… אבל הכסף יורד לתוך כיסיהם של שתדלנים ופקידים…

־־־־־־־־־־־־־־

שוב עשה רֻבין בבקר אל בית־החולים.

איזו הן החדשות, שתצמחנה היום?

על פתח חדר הרופאים הדביקהו הרוקח.

– חבר רבין, חבר רבין, דבר לי אליך.

– בבקשה, חבר פייגין.

– בבקשה, חבר רבין, יחתום על ארבעה רצֶפטים הללו. רק חתימת ידו היקרה.

– ארבעה בקבוקים של יין?! – נתן עליו רבין בקולו. – מדעתו יצא מר? אני אחתום מַכסימום על בקבוק אחד. יחתמו שאר האורדינטורים.

– חבר יקר ונכבד! שאר האורדינטורים כבר נתנו חתימתם, כל אחד על ד' בקבוקים.

– כלומר, מה זאת?

– יקירי האורדינטור, כך צריך! אני יודע, מה שאני עושה. על כל צרה שלא תבוא. צריך שתהיה בידי חתימה. אין זה אומר שאשתמש בה.

– ולמה נחוץ היין?

– נחוץ הוא, מאד נחוץ. מרבה דעת מקדים להזקין.

– איש ערום אתה, מר פייגין, תן לי את הרצפטים!

– בהכנעה מעושה יתרה, וכלו מתעגל, הגיש לו הרוקח פסות הניר הקטנות.

– השד והעזאזל יודעים למה כל זאת.

– לא רק הם, גם החבר הרופא הראשי והרוקח יודעים. נחוץ, מאד נחוץ, “אדוני” הרופא.

־־־־־־־־־־־־־

אמנם היין נחוץ היה.

… ויבֻקש הדבר וימצא, אשר גילוביץ, המלאך הבא מחַרקוב, הממונה על ה“הוצאה”, הוא מי שהיה רעו ועמיתו של מַלַשְבילי. הוא – ולא אחר!

אותו בקר לא היה מלשבילי בבית־החולים.

איפה היה – זה סוד כמוס.

תכף ומיד, כשנודע לו שמו של “הלה מחרקוב”, הכה באגרופו כלפי מצחו העגול: בן־הכלבה! הוא ולא אחר. גילוביץ! מי נבא לי! גילוביץ זה – על ספסל אחד ישבנו בגימנסיה – בטיפליז…! אחרי כן שוב יחדו נכנסנו אל האוניברזיטא… בחרקוב. בן־הכלבה! אדם הגון. נכנס, כנראה, אל המפלגה. ברי! כשוקולדה! הולך אני וארוצץ את גלגלתו של אותו מנוול – בן־הכלבה, אם הוא זה! הוא ולא אחר!

־־־־־־־־־־־־־־־־

טרם שובו הביתה קבל אברוטין פתקה חתומה בידי מלַשבילי: היום בערב בשמונה בדיוק להיות בבית № 19 ברחוב פושקין. דירת הגברת… מעלה אחת.

אותה הזמנה קבלו גם יתר הרופאים. יהיה גם הוא. מעין הסבת רעים… פגישה. אבל צריך שיהיה בשמונה בדיוק.

בדיוק בשמונה עזב אברוטין את דירתו. לפני צאתו עמד שעה קלה לפני הראי הקטן. הגדול הוא זה כבר היה נמצא באיזה כפר בביתו של “מי ששפך דמיו”, בחליפין בא לשם בעד חמש ליטרות בולבוסין. אשתו של אותו “מי ששפך דמיו” מצאה, כי הראי יש לו “שטיל” ולא עמדה הרבה על המקח.

זה כמה וכמה שלא עמד אברוטין על הראי. מי היה מדייק בבגדיו או בתסרקתו? על כל פנים לא רופא של בית־חולים צבאי. ה“גימנסטיורקה” הפשוטה שלו החדשה, הירוקה ככרוב, “תוצרת המשטר החדש”, היתה קצת רחבה בכתפים וקצרה יותר משצריך, רק כדי טפח אחד תחת החגורה. פי הצואר גם הוא גדול יותר מן המדה, ואולי נעשה הצואר דק יותר משצריך?

ואולי זה וזה.

האריך אברוטין אצל הראי.

נראה לו, שחטמו נעשה יותר ארוך ויותר גדול משהיה קודם, לחייו נפלו – זה מובן, אבל החוטם הוא מה לו? פנים לאות, עינים עיפות, נטולות אור, קבועות עמוק בחוריהן; כל הקוים מחודדים. מי שהוא בלתי נראה פשט כף רגל של אוז מתוך פנות העינים כלפי הצדעים. חוטי כסף פזורים על הצדעים וסמוך להם. Tempora, הרהר אברוטין בלבו, האמנם בא הזמן? Tempus? לא! אלא מאי? המלחמה. לא היא. לחלוטין לא. ומלחמת האזרחים? רעב מתמיד, רעב למחצה, שאינו נותן לגוע ברעב?

אולי אותם הלילות הארוכים של צפיה: שמא הלילה?

חפש ומצא צוארון.

לָבנו של זה היה חשוד – כביסה בבית! וכשהופיעה השפה הלבנה הצרה על גבי בית הצואר, נזכר מבלי משים באותו הגהוץ, שהיה נוהג בו בימי המלחמה. ובכלל, מוזר היה: פתאם, ביום מן הימים, קם לו אדם, מקפיד על הבגדים, עושה צפרנים, דואג לצוארון ומסתכל בראי, יוצא מביתו על מנת להראות בתוך עם במסבה, מעשה נערות, שהיה עושה לפני עדן ועדנים, אז! נדמה לו, כאילו עשרות של שנים חוצצות – מבדילות בין “היום” ובין “אז”.

־־־־־־־־־־־־־־־

ערב עם חשכה תכופה לאחר שקיעת חמה רכה ומלטפת תלויים בעולמו של כרך. הרחובות הולכים ושותקים, מכנסים לתוכם סוד קיומו של לילה, שאין לזר חלק בו. כעינים דוממות מתבוננות אל חלל העולם חלונות הבתים. עינים גדולות סקרניות. זעיר שם זעיר שם מבצבץ אור קטן ודל, דולק בעמקו של חדר – אלו הן “מעשנות” עלובות, כלומר צנצנת איזו שהיא עם שמן כל־שהוא ואיזה שהוא.

כל מקום, שבו אור אלקטרי מאיר, הרי הוא מכריז ומודיע על בעליו, שהוא “אחד מהם”.

כמה פעמים עבר אברוטין באותו רחוב?

מימיו לא חלם, שיעבור כאן, כמו שהוא עובר עתה.

הסתכל למספר הבתים, פנה אל שמאל – מספר 19 לשמאלו. בית לא גדול: שתי דיוטות. שער פשוט בלי כל קשוטים. שתי גזוזטראות, אחת מכאן ואחת מכאן. דלתה של האחת פתוחה למחצה, וכסא על אותה גזוזטרא. דרך הפתח פורץ גל של אור, כנראה שופע מתוך חדר מואר ע"י אלקטריות. ודאי פה!

דלת המבוא פתוחה. מעלות נוחות מתוך עגול קל להליכה מובילות אל הדיוטה השניה. האיר צתה, הסתכל לכאן ולכאן. מסמרות נחשת הציצו, שנים שנים על כל מעלה, זכר לטפיטים. בקצה המעלות שתי דלתות. הקשיב על יד האחת, הקשיב על יד השניה. שקט מצד זה, קול קהל מדברים מצד זה. עמד והקיש על הדלת.

בחורה זקופה, מוצקה ותלולת ירכים פתחה את הדלת. היה מוזר לראות אותה, סינרה הלבן וצעיף המלמלה הצח על ראשה וידיה הצחות, שכאילו באו להדגיש את השחור שבשמלתה השחורה המתוחה על אבריה החטובים. חַדְרָנית זו ובזמן הזה! כאילו לא ניתק חוט ההיסטוריה, כאילו עומד הוא וממשיך ציורו של מאות שנים, ועולם כמנהגו נוהג.

מתוך תנועה רגילה קבלה המשרתת את המעיל והכובע ותלתה אותם על הקולב, המלא כבר מעילי־שרד.

– יכנס מר לכאן!

– אדוני הרופא, אתה מן המאחרים! –

קבלה פניו בעלת הבית.

אברוטין הכיר אותה עד היום בתור האחות הראשית בבית החולים. עתה עמדה לפניו אשה… מטרונה… מן “העולם הגדול” – יפת־תואר לשעבר, בת ארבעים ומעלה… עומדת בקשרי מלחמה עם השַמות, שהביאו השנים בכנפיהן.

מכל חמדותיה נשארו לה עינים יפות להפליא, חוטם נאה וצואר יפה־גזרה, אם כי כשה יותר משצריך. הגנדרנית המנוסה והעוגבת הזקנה עשו כל מה שעשו, כל מה שהיה ביכלתה, ע"י תחבולות בדוקות וכל כלי־נשקה של אשה על שלחן־קשוטיה, אלא שהבשר עמד בשלו, הכרס השמנה והכרעים הכשות גברו על האמנות, המדגישה שְיָרי היופי והחמדה והתופסת אותם תפיסה עויתית.

עמדה לפני אברוטין לבושה מחלצות ובטעם. וכל נימוסיה היו של גבירה שמלפני המהפכה. וגם הדירה היתה כלה כאילו מלפני המהפכה, החל מן הטפיטים העבים על הרצפה ועד כלי הכסף על המזנון ועל השלחן. כאילו לא נגעה בהם יד המהפכה, פסחה על דירה זו.

כמעט כל רופאי בית החולים היו פה, חסר רק פופוב – שעל התור היום.

– עליך אנו משליכים יהבנו, אמר לאברוטין חברו לשֵרות – דוצקין, איש גבה־קומה במבחר שנותיו וזקוף־גזרה. בין הרופאים נחשב הוא לציוני, זקן שחור מתולתל, עשוי á la Herzl, הקיף סנטרו. בגדוד הקוזקים היה בימי המלחמה. ודאי שכובע עור־הכבשים היה הולמו אז. אילו היה אומר, שֶמִן הקוזקים הקובַנים הוא, לא היה איש מפקפק בדבריו. דבר־מה מתערובת ההרריים היה בו: עינים מאירות, שחורות, מארכות כשקדים, מביעות עוז־לב, ואף־נשרים עדין שמש קשוט לפנים ורדיים אציליים מארכים.

– כלומר… – השתאה אברוטין.

– הלא תגיד דבר־מה?

– אני? הוסיף השתאה אברוטין. מעולם לא דברתי בפני קהל ועדה.

– יודעים אנו… יודעים… אין כלום. מבין אני, אלא מה לעשות?

דוצקין הרים ידו כלפי הצדע, אברוטין עשה עצמו מבין רמזיו של זה.

עיניו נצמדו לשתי נשים צעירות, לבושות צנועות ויפה. לא רצה להאמין, שהן הן – עד שקרב אליהן: אחיות מבית החולים.

היתה האחת יהודית. שהיא יפת־תואר – זה ידע מכבר. השכיל לראות, כי גם השניה – הרוסית – יפת־מראה.

יתר האורחים גם הם היו רופאים, מכיריהם של הרופאים חבריו. אחדים מהם הכיר. רובם היו חברים לכנופיא אחת, קרובים קורבת ידידים של הנַטְשְאֵבַק (ראש המחלקה הָאֵבַקוּאַציונית). כשהיו נופלים שנויים באופן ההנהלה, וכשהיו סוגרים בית חולים זה (לשם קמוץ בכספים) ופותחים מיד בית חולים אחר בשנוי של שם ולצורך אחר או למטרה אחרת, היו שוב המה מבצבצים ותופסים בו מקום. הוא בשנוי של שם, והם בשנוי שם כנוי – והכנופיא נשארת כנופיא, קשה היה לאיש העומד מן הצד להגיד מה אִחֵד אותם.

האחד היה ציוני, כך העיד על עצמו, השני התימר, שהוא מן הס“ר, הנַטשְאֵבַק בעצמו עמד מחוץ לכל מפלגה, חוזר על אשתו העגלגלה חורת־העור של זה. השלישי – פּריבַט־דוצנט, לא מן המזהירים, אך מן העושים קַרְיֵרָה לאטם. מַלַשבילי – הגיאורגי – “ידיד טוב” בלי כל שאלות בעולם, מסביר פנים לכל אדם. אף איש מהם לא הצטיין בתור רופא, “אנשי חבריא” היו, כלומר אוהבי חברה ונוחים לחברה, משכילים למסוך יין, מומחים לשחוק בקלפים, מבינים להצטרף למנין, אנשי־חיים. כמעט כלם היו רופאים ראשיים בבתי־חולים צבאיים, כלומר, שאין אחריות רפוי החולים חלה עליהם, וראשית חכמה להם – סוד ידיעה להתנהג עם הממונים על המכולת. שמות של נשים אחדות היו על שפתם. כלם צעירים לימים, זה אך קפצו מספסלי בית מדרש, כמעט כלם מחוסרי תעודות, אלה פרחי־הרופאים, שעלו לגדולה בימי המהפכה, כשהרחיקו החולים בכחם כל לובשי אצטלא ובעלי מדרגה ואת כל מי שעמד עד אז בראש והעטירו דוקא את היותר נמוכים. בן־לילה נעשו אלה (ויש גם בעל־כרחם) לעומדים בראש ומנהלים. העבודה הממשית נשאו על גבם כל ה”מומחים" הבאים בשנים והיודעים את המלאכה. הם קבלו אותה מתוך תקוה, כי משרתם תתן להם בטחון כל שהוא כנגד כל הפורעניות בימי ממשלת הזדון והמשטמה אל בני המשטר הישן ואל כל המומחים, ה“ספֶּצים”, שבלעדיהם אי אפשר היה לעשות סוף סוף שום דבר. בשוב המשטר הישן, דמו, כי עוונם לא יהיה גדול מנשוא, כי הלא לא עמדו בראש, אך מעמדות של מדרגה שניה תפסו.

אברוטין נגש אל סגן הנַטְשֶאֵבַק. הוא היה היחידי, שלא לבש בגדי־שרד, ובגדים נאים עליו. רצה אברוטין לדבר אתו ע"ד אחיו של זה, מי שהיה מכירו מן הגימנסיה, ועתה “העמד אל הכותל” בבַטום בעטים של בתים, שהיו לו שם.

ואולם לדבר לא יכל. רופא צעיר זה, מאריך בשערותיו, בעל פרצוף של בא־כחה של איזו חברה של אחריות משרפה או קואופֵרטור, היה כלו מסור לענין משרדו והיה עתה כל כך עסוק בדברי “הממונה על ההשכלה בבתי־החולים”, ומקשיב לאשר ספר לו הלה, עד כי לא היתה כל אפשרות, כנראה, להעבירו לאיזה ענין אחר. ונראה היה, שגם לדבריו של זה “הממונה על ההשכלה” אין להם סוף, כל כך הרבה טפשות תמימה היתה שפוכה על פניו הצמוקות, פני תרנגול צעיר נטול־נוצות, פנים צמוקות לבנות־לבנות ומלאות בהרות־חמה גדולות, הן והצואר הדק והארוך המבליט פיקה של גרגרת גדולה ומחודדה. כתפיו שפויות ככתפי אשה, ושפמו דל־שער אדמוני־אדמוני כנחשת על שפתו. מוך אדום זרוע על ראשו הקטן, המחודד כלפי מעלה, ועיניו גדולות, דֵהות, עגולות־עגולות עם שמורות קצרות ולבנות. וכל זה נתן לו מראה עלוב ולא נעים, מראה של ילד גדול חולה. אברוטין החליט, שלא יעלה בידו כלום הפעם, וסר מהם.

אחרי כן בא הוא.

הוא נכנס ביחד עם מַלשבילי, הנַטְשֶאֵבַק וסגנו הראשון של זה והרופא הראשי של בית־החולים של אברוטין. כל הנאספים קמו ממקומם. את האורח הושיבו בראש השלחן, “במזרח”, על ידו מכאן הנַטְשֶאֵבַק, על ידו מכאן מַלַשבילי. בקצה השלחן ממולו ישבו שתי האחיות. נמצא מקומו של אברוטין אצל הנשים.

רק עתה התבונן מה יפתה היהודיה בשמלתה השחורה, המדגישה את אבריה הגמישים והעדינים. מה יפו כל הקוים המרמזים כל שהוא על רגליה הזקופות והנאות. מקלעת שערותיה הכבדה שמשה מסגרת צנועה לפניה העדינים, הן והעגילים השחורים הארוכים. גבותיה, תבנית קוים דקים מתוחים, במה שהוא מן העקשנות, מעין אלה שמתארים אצל בנות מלכי־מזרח, הן התאימו לעינים בחתוך שקדים מארכים – שתי אחלמות שחורות. אך בפנים היו חורים בלי טפת דם כל שהיא, גם השפתים היו חורות. ובפנים העינים המקסימות קננה איזו ריקנות עמוקה ואיומה, ורק מדי דַברה עם מי שהוא הוארו פתאם העינים באור חמים, כאילו בא מי שהוא רחוק והאיר פתאם מאפסי מרחקים ושוב נכנס לתוכן.

עיפת־תאוה או חולת־תאוה?

מה כאן? שאל אברוטין את עצמו: טרגדיה כמוסה או קוֹקַאִין?

ואולי גם זו וגם זה.

חברתה הרוסית, תבנית יופי מוסקבאי, פורחת באון נוי מתפתח – “מַרפושה”.

– אבל מה נאה האחות כַּהַן, לחש אברוטין על אוזן שכנו, זה לטף אותה בעיניו.

– כלום סובר אדוני, מר לֵויצקי אינו מבין מה טוב?

עיניו השואלות של אברוטין נתקלו בעיניו של שכנו.

– כן, כן! ענה הלה ונענע בראשו: לא ידעת. וחבֶרתה חברתו של מלשבילי.

אברוטין הסתכל גם בזו.

הגברת, כלומר האחות הראשית, שוטטה הנה והנה.

על השלחן עמדו כלים מכלים שונים, לרבות פרחים, כלי כסף כבדים בעלי סגנון הזהירו יפה בשפע האור האֶלקטרי.

הטֵה הוגש על גבי טס כסף גדול ופרחים מוזהבים עליו – טֵה רֵיחָני, מן המובחר, חריף ובעל טעם לשבח. פרפראות נהדרות ומגרות, מעידות על טעמה הטוב של בעלת הבית, תפסו מקומן בתוך סַלְסִלות נאות של כסף וגביש. זה כמה שלא טעם מהן וכיוצא בהן. אברוטין לקח מהן ושם על גבי הקערה לפניו, ופתותים פתותים שם בפיו. נדמה לו, כי נמסות הן בפיו וגרונו, שכבר כמה שכח, מה טעמן של אלה ושל לחם סלת, כאילו לא ידע מעולם אלא לחם קשה עם תערובת של איזה אחוזים של קמח־שעורים, של אורז־תורמוס, קמח קטנית או פשוט תבן ואותם גריסי השעורים, שלא היה כל מנוס מהם, מפני ששלטו במטבח בין ביום ובין בלילה, בין בארוחת הבקר ובין בסעודת הערב, וכנראה נכנסו כאותה הצפרדע במצרים בכל ארוחה וארוחה, במרק וברוטב ובדייסה, ובכל הבתים ובקסרקטים, בבתים פרטיים ובריסטורנים. לא היה, כנראה, “נשף פגישה” סתם, אלא משתה בבחינת “כמו שנאמר”.

עפיאונים מצרפת בקופסאות של הפירמות היותר מפורסמות, מַארינדים של דובינין (אודיסא) ושל שישמאן (סימפרופול), מליחים של כל המינים ועד תבות חוֹרוֹל עם הרשימה ה“גרמַנִית” כביכול – Bitschkes, פירות שלא בזמנם, יי"ש בבקבוקים נעטרים כוכבים.

ואחרי זה נכנסו לתוך החדר ערמות ריחניות של מיני נתחים.

– רוצה מר בשר־תרנגול או בשר־אוז? שאלה גברת הבית.

– לעצתי אם ישמע: גם מזה וגם מזה!

תרנגול הדו – אוז! היאמן?

החדרנית עמדה לפניו עם טס מלא במדה גדולה ונודף ריחו, אותו הריח המגרה, שאך אוז צלוי מומחה לו.

רגש מוזר תקף את אברוטין, כשתקע את שניו בבשרו של אוז והתחיל לועס ובולע. נדמה לו, כאילו גרונו קולטו מתוך עוית משונה: יבשה הדרך, יבוש יבשה!

– קוניאק או יי"ש?

– מה! הרים קולו מלשבילי. כוס אחת!? על פי שנים עדים יקום דבר!

הוא מלא יין קרן גדולה במסגרת כסף, הכריז על איזה שם גיאורגי, שמשמעו שר־המשקים, כך נוהגים אצלם, והריק אותה בבת אחת לחיי האורח היקר, שהוא מכיר אותו עוד מילדותו, כשהיו שניהם מקבלים “שתים” בעד רומית… האורח היה תמיד איש רעים… בן־קוקז נאה לשמו ושמו נאה לו, חביב על הבריות – חביב על הבריות יהיה תמיד. מסור לדעותיו בכלל… ובפרט וכו'.

האורח ענה.

הוא קם, הביט נכחו בעוז ובהכרת ערך עצמו.

אברוטין הסתכל בפניו השחומים והצנומים, פני יהודי ליטאי, בכדי לקרא דבר־מה בהם: המאמין הוא בדברי עצמו, במה שהוא דורש, אם אך מעמיד עצמו מאמין.

נאום של “מיטינג”, כאותם שנשמעו אז למאות ולאלפים בכל רחבי רוסיה, בעיר ובכפר, בחזית, באסיפות, בתיאטראות; בנוסח “קאזיוני”, היו אומרים לפנים.

… עולמות חדשים… משטר הפועלים והאכרים… פרספֶקטיבות… פַּתוס היצירה… המהפכה העולמית… ירושת המשטר הצאריסטי הארור… סַבּוֹטַזְש… סכין בגבה של הריבולוציה…

… מעמדם של הרופאים, שהיו עד כאן מדרס לכף רגל לכל פקיד קטן שבקטנים… מצבם קודם: רעב למחצה (הרופאים שהתחילו עבודתם במאה ועשרים וחמשה רובל לחודש בזֶמסטוָה השפילו עיניהם)… עתה… הדור החדש קורא… אוי ואבוי לו למי שלא יכנע למשטר הפועלים והאכרים… בידו של המשטר החדש מגהץ של ברזל פלד… הוא יודע צדק, אבל הוא אינו חת מפני כל… מובטחני… חברים…

כל העינים היו נשואות כלפי הנואם. איש לא הסתכל בפני חברו כאילו מתוך בושה. יש שהיה מי שהוא כאילו מן הצד ומבלי משים מעביר מבט חטוף על פני יתר השומעים, וכשהיה פוגש במבטו של חברו, היו שניהם מכוונים פניהם בבת אחת כלפי פני הנואם. רק מנהל לשכת ההשכלה לא משו פניו מפניו, ומלשבילי האחד התבונן בו בעיניו היפות והטפשות, עיניו של אויל, מתוך חבה וחיוך טוב, כאם מסתכלת בילדה “החכם”, כשהוא מראה לרבים “חכמותיו” שלו, קשה היה לעמוד על הדבר, אם קלטו אזניו דברי ידידו או לא. פניו הכריזו באין מלים:

בְּרַוָא, איש חיל, בְּרַוָא!

והוא התחיל הראשון למחא כף, כשגמר הלה את נאומו.

– גברתי, מאין כל־זה עתה?

שואל אברוטין את בעלת הבית.

– הא, כיצד? איפה?

– יש, רחימאי שלי, הכל יש, יקירי: קוֹמוּנָה! на Кому нет, кому. באמת הכל היה!

באה שעתה של פרפרת.

תפוחים הדורים בתכלית ההדור, אגסים מן הנבחרים, לוזים ענקים רעננים, אלסרי אנטוליה גמלונים, דבלות, שקדים ובטנים וקושט – פירות שכבר נשכחו מלב רבים, והקטנים לא שמעו שמם מעולם.

מתוך לאות כל־שהיא ועל בטן מלאה נגש הקהל אל הקהוה הריחָני בתוספת של בֶנֶדִיקטִין.

– יקירי הדוקטור, גם מן הקריושוֹן אל תנח את ידך. עלה לי הקריושוֹן יפה.

בחדר קם שאון. האחות היהודיה נגנה על הפסנתר קטעים מיצירות רחמנינוֹב. הקהל התפעל. בקשו אותה להוסיף ולנגן. אלא שמתוך סירובה ומתוך עוד איזה סבות לא ברורות נבלעה הבקשה – ואיש לא התבונן.

באמת עלה הקריושון: גם טעמו גם צבעו. נעשו הדבורים עליזים.

מלשבילי פתח בשיר. ישבה הבלונדינה אל הפסנתר –:

קָרַפֶּט, קָרַפֶּט,

לָמָּה אַתָּה חִוֵּר?

והקולות עונים:

הִנְנִי כֹה חִוֵּר,

יַעַן אֳנִי עִוֵּר!

אלהים אלהי! חשב אברוטין: שירה שוטה זו. איזה קרפט. מה לי ולאותו קרפט חור?

קרפט, קרפט,

למה אתה כָתֹם?

שיר זה בזמן הזה?!

הנני כה כתם,

יען אני יתום!

ואולם כעבור שעה קלה נטפל גם הוא אל השואלים:

קרפט, קרפט,

למה אתה סָמוּק?

המחשבות, שצצו ועלו במחו, נעשו קלות, צצות וחולפות כלעומת שבאו; נעורות ואינן מחכות לתשובה. מחשבות נוחות.

אחרי כן שרו עוד שירים, וכוסות הקריושון הורקו, וקיתונים חדשים באו.

בשתים אחרי חצות נתרוקן מבלי משים חדר האכילה.

וכשהתבונן בזה אברוטין. כבר חסרו גם האחיות, וגם גברת הבית נעלמה.

גם האורח ומסבתו, כנראה, התרחקו זה כבר.

– ואיפה יתר החברים?

– בודאי בחדר השני, שם משחקים בקלפים.

אברוטין נכנס לשם. חדר סמוך לחדר אכילתם. כל החבריא וגם האחיות שחקו בקלפים, בידיו של הנטשאבק הקופה.

– ואתה, חבר, תשחק?

פנה אליו הקרוב אליו.

רגע אדמו פניו של אברוטין, מימיו לא שחק, אבל ידע, כי במשחקים המסוכנים אין כל חכמה ואין תבונה, ונקל לעמוד על המשחק.

חלפה בראשו מחשבה: שמא יחשדוהו, כי מתוך כילות אינו משחק.

פתאם שמע קולו של מחזיק הקופה, בעשותו חשבון עם אחד המשחקים; כפול ומכופל ממה שהוא מקבל בתור משכֹּרֶת חדשו קלטה אזנו.

– לא, חבר, אינני משחק. פרינצפיון הוא לי.

כנראה, שכבר שכח החבר את שאלתו והיה מסתכל בקלפיו המורמות למחצה מעל השלחן.

־־־־־־־־־־־־־־־

אלה שלא שחקו נעשו מעמסה לגבי עצמם ומיותרים בבית. לא שמו אליהם לב ולמי שהוא בכלל. והמיותרים נמסו ונפרדו מבלי לקחת שלום מאת יתר החברים.

בחמש יצאו רבין ואברוטין.

הוציא רובין את השעון והתבונן: – חמש! עד שנכנס אל הבית עוד חצי שעה; לא כדאי להעיר את הישֵנים. רוצה אתה – נטייל קצת.

– טוב! ענהו אברוטין, נלך אל הים. זה כמה שלא ראיתיו בבקר עם חמה עולה.

האויר המצונן, אוירו של טֶרֶם־בקר, נכנס מעצמו עמוק בחזה ודגדג בנועם את הלחיים. היו כל הבתים סגורים, ישנים, מרגיעים, כלולים בתוך השקט העמוק של השעה הקדומה ומוארים בקרניה הראשונות של החמה. בשעה מוקדמת זו אין לך עיר שלא תהיה יפה. היתה יפה גם א. בשעה זו. הרחובות הרחבות נראו עוד יותר רחבות מתוך ריקנות וקולטות שפע של אור לתוך צנורות אבן גדולים וקבועים מכאן ומכאן אילנות. נדמו הבתים יותר בהירים, והירק יותר צעיר, והשמים יותר גבוהים ויותר כחולים.

שותקים הלכו השנים עד שהגיעו עד השדרות אשר בפרדס הסמוך לים.

עמדו אצל קרעי החומה והשקיפו על פני הים והנָמל.

הנמל השמם ישן גם הוא. מהיותו שמם ובאין אניות, שהיו לפנים מקיפות אותו סביב, נראה יותר רחב. אי שם אי שם התרוממו שְיָרי הָאֶסטוֹקַדָה, דמות בנין משונה עשוי לבנים אדומות. אניה קטנה יתומה אחת עגנה סמוך לבית־ההנהלה – האחת ברחבו של הנמל הקארַנטיני. התחילה האניה פולטת תמרות עשן, והיתה עמידתה כל כך עלובה בנמל הגדול, ונראה למיותר לגמרי אותו מפרק־הגלים, כי למה בא לחצץ בין מים למים, ללא כל־תועלת שכב, מתעקל תבנית נחש־אבנים גדול, נהנה מחום חמה בוקעת ועולה.

שני הרופאים עמדו דומם משקיפים מבעד קרעיה הגדולים של החומה העוטה מחציתה ירק של קיסוס, מחציתה השניה כבר יבשה מחוסר טפול.

פתאם פנה אברוטין כלפי רבין.

– נו? ובכן, הכל כמו שהיה לפני תקופה ועדנים, בימי ניקולאי השני וניקולאי הראשון כמו שהיה נהוג אז, בימים ההם. ממש אותם האמצעים: “מסבה” לכבודו של השררה, יי"ש, ואם הַנַטשאלסטווא אינו מקבל “מיד אל יד”, עורכים קלפים; מתַוכים עורכים לו כרה, עושים משתה ומאבדים במזל רע וקלפים רעים. ומה בין משטר למשטר? ועל כל זה אנו סבלנו וסובלים? כמה שאומרים אלה והדֶזרטירים בראש: על זה שפכנו דמנו? לזה חכינו? וזה היה חלומנו? בשביל אותו השקר הגדול והצביעות הגדולה.

אברוטין המיך את קולו, קול שתוק למחצה. במשך הזמן למדו לדבר בקול שתוק למחצה מטעמים וטעמים: אזנים לכותל, עינים לעץ השדה ופה מוסר לכל בן בית ובית.

ובשביל זה נפלו קרבנות אדם בכדור, בחניקה ובכל מיני מיתה משונה, ברעב ודבר – מיליוני אדם, וכל הקולטורה, כל מה שנעשה במשך דורות. הידעת, מה שנעשה בעמק קַרַסוּבַזַר? הידעת גורל הכרמים והפרדסים, שלא היתה דוגמתם בעולם, גם בקליפורניה? דבריו שטפו כאילו מעין חתום מצא פתאם מוצא, וגליו פורצים ואינם פוסקים. והבורזשואזיה הרקובה והנאלחת שלך – כלום אינה שוה כל אותו הבוז וכל מעשי האלמות, שאין בהם כל תועלת וכל תכלית, ורק בכדי להתקלס בה נבראו? השוה היא אותם הקרבנות, שהקריבו בשבילה אלפי גימנזיסטים ואידיאליסטים קַדֶטִים חסרי שפם, שמסרו עליה נפשם בתוך זוהמת הסולדַטֶסְקָא אכולת הסיפיליס?

בה בשעה, שאלה כסו בפגריהם את רצועות מסלת הברזל, והאכרים קרעום כקרוע מליח, ישבה הבורזשואזיה שלוה בקיוב, אחרי כן באודיסא, אחרי כן ביַלטה, אחרי כן בנובורוסיסק ואחרי כן בקונסטנטינופול. ונשיהם ובנותיהם זנו ועסקו בפלירט עם כל ארחי פרחי שלבש בגדי־שרד. לא יצאו להלחם על כספם, על נשיהם ועל כרסם המלאה הבולטת, כעשות הבורגנים בפינלנד – לא! לסגני פרַפורשציקים שוטים עזבו את השדה, ועל כל שלשה רובלים וזוג כתנות ותחתונים ישנים, שנדבו לטובתם של אלה, חרקו שן; עשו עסקים ושלמו חשבונותיהן של נשי ההפקר בקַרבובַנצים עם תבנית קלשון, בקֶרֶנְקוֹת וב“פעמונים”…

– וזה אומר בורגני? הפסיקו רבין: הלא מימיך…

– כלה את דבריך. יודע אני את דעתכם, דעת ה“כנופיא” שלכם עלי, נפל לתוך דבריו אברוטין: ריקן, חסר חוש סוציאלי וכו' וכו'…

וכעבור שעה קלה היו דבריו:

הלא יודע אתה טיבו של קרקע עיר זו: כל שבע עשרה שנה הקרקע נשמט… רצועה אחרי רצועה נופלת. ובעוד שלש מאות שנה גלים מכסים את התיאטרון היפה הזה, וכל זכר לא ישאר לעיר זו, כמובן אם לא יבנוה הרחק מכאן על קרקע חדש, וחיים חדשים יהיו פה, שוב יהיו חיים, ושכחו את כל המיליונים שגועו ברעב ובדבר, במלחמה ובטיפוס, ואלה שאכלו בשר־אדם מתוך שגעון רעבונם, ואלה שמתו תחת מגרות פגומות כשנסרו אותם חיים – אותם ישכחו. ולהם, לגדולים, יקימו מצבות מפוארות, ואת הקטנים, את המיליונים ישכחו. ואולם החיים יעשו את שלהם. לא יהיה לתורתם כל זכר. ועל קברי יסורים של קטנים יפרחו חיים בריאים אינסטינקטיביים, חיים בשביל חיים ולא בשביל אכספֶּרימנטים באדם, על פי פרוגרמה של מתקני עולם. ליושקא ומאשקא ידאגו לזה. לא לעולם רעב! והטיפוס יחלוף, ולא לעולם תאכל הַכִּנָם. ליושקא ומאשקא יעסקו בפריה ורביה, וכל הַוַניושקים והליושקים יולידו במצור ובמצוק, בצפיפות ובסיליפיס. וכל המאשקות והסאשקות תהיינה מזריעות מתוך רצון ובאונס ומבלי משים שוב סאשקות ומאשקות כשות־אחורים וקצרות־רגלים, וליושקים וגרישקות חדשים חרומי־אף ובעלי חוטם תבנית בולבוס. וכלם יכנסו ל“דור אחד”, כמימרת טרוצקי האריה, והם שוב יבנו את העם הרוסי הגדול ויהיו הולכים וכובשים את העולם. פַבלוֹב ולֶב טולסטוי בקצה המחנה מזה ואוכלי בשר אדם ומנסרי אדם חי – בקצהו השני. והחיים ישארו חיים, בלי קורטוב וכל שהוא של קומוניסמוס…

־־־־־־־־־־

מתוך קונטרסו של הד"ר רבין.

… מבית החולים שלנו לא נחסר איש! רק פופוב לא בא אל “המסבה”. פופוב זה בריה משונה בקרבנו. ראשית כל איננו כירורג, אלא מיום שהתרבו מקרי הטיפוס, ונתמעטו הפצועים, נעשינו צריכים למומחה למחלות פנימיות, ושלחו לנו את פופוב זה. הוא יליד מוסקבא. שם נולד, שם גודל, שם למד, שם עסק באומנותו, ולולא המלחמה, ודאי שהיה גם מת שם, כעת ודאי שימות באודיסא או בקרים (בכלל בנגב) מפני שהוא חולה שחפת. הוא קטן, צר כתפים, שפַל חזה, פניו חורים, מארכים ונראים עוד יותר ארוכים מהיות לו זקן של תיש דקיק וארוך, צבע פשתן דהה, מעין זקן־בולנזשה שלא עלה. שפמו דק וארוך, כמעט לבן – פשתה שזרקה בה שיבה. שערותיו מועטות, “שערות גוי”, חולניות, דקות, בודאי דקות כמשי, דבקות זו בזו בלי כל זכר לתלתלים. הוא הקטן שבינינו, הוא הַקַצַפּ שבקַצַפּים. למסתכל בו היטב אפשר להכיר, כי לו ריסי־עין ארוכים וגם גבות־עין עבותות מרובות שער, אבל לבנבנות־לבנבנות עד שאין להרגיש בהן, וכשהוא חובש כפתו הלבנה, מפני שראשו חש בצנה, ועליו החַלַט הלבן העוטה כל גופו הקטן, הריהו דומה לאשה. חבל, שאין בעברית מלה מתאימה למלה הרוסית баба, שיש בה משהו מן הבוז. כלו אומר בַבה עלובה, בת־כפר שזקנה. עיניו כל כך טובות – עיני תכלת דֵהָה, הן אומרות בפירוש: אינני מסוכן לשום אדם אני. מוצאים, שהוא דומה לעפרונו של נַגר: קצר, שטוח ורחב, וגם בצבעו – תמיד הוא צבע כתום דהה – מעולם לא ראיתי עפרונים ממין זה מצבע אחר. וגם ראשו, ההולך ומתחדד כלפי מעלה ופוסק בכפה לבנה, מוסיף על דמיון זה.

פופוב דומה באמת לעפרון זה.

הוא רופא מן הקליניקה: עם כל מעלותיו וחסרונותיו של זה – עד המומחיות הקיצונית בנחיר של ימין והמומחיות בנחיר של שמאל. אבל בתוך אותה עוגה קטנה שעג לו הוא מומחה אמן.

כשהיינו ב“מסבה ההיא”, לא היה אתנו, היה תורו ללון בבית־החולים. בערב נכנס אבטומוביל עם חיל חולה בלוית חובש. החיל היה חולה דיפטֵרִיָה, נשימתו כבדה. וכבר סכנת חנק נשקפת לו. וגם לשם נתוח (טרכיאוטומיה) הכניסוהו. פופוב, שמימיו לא אחז באזמל, נבהל ונבעת: מה יעשה? תיכף ומיד עמד על הסכנה הכרוכה לחולה בעקב הדחיה ובאיחור הזמן עד שיבוא כירורג. הסביר לחובש, שעד שיבוא כירורג תעבור לערך שעה. מוטב לו שיוביל את החולה אל בית־חולים אחר, מכאן ועד בית־החולים לערך שמונה רגעים של נסיעה מהירה…

ציית לו החובש ונסע.

בבקר בעשר אנו כלנו כבר בחדר הרופאים, והנה עדה נכנסת אלינו (רובם בעלי כתנות עור), כלם “נגַנים” על חגורותם.

וכאן שורה שלמה של שאלות.

– הביאו אמש לכאן חיל עם פתקה על מנת לעשות נתוח?

– נכנס.

– עשו לו נתוח?

– לא! לא עשו.

– על שום מה לא עשו?

– הרופא בתור איננו כירורג. מעולם לא תפס אזמל בכפו והיה מתירא שלא ישחט את החולה.

– מפני מה לא קרא לכירורג אחר?

– הכירורג הקרוב אלינו גר במרחק עשרים רגע. עשרים וכאן ועשרים לכאן הרי ארבעים. ואפשר שאינו בביתו.

– מפני מה לא קראו לו ע"י הטיליפון?

– זה שבועים שלקחו ממנו, כלומר גם מאת הרופאים, את הטיליפונים.

– ואיפה גרים האורדינטורים? – שאל גרון נחר במקצת, קול חסר כל אינטונציה, קול קר כגליד קרח.

– הרופא הראשי גר ברחוב סופיה, מלמד – במולדבנקה, ורדי – ברחוב דריבסובסקיא, פינלס…

– דריבסובסקיא? החבר סובר בודאי לרחוב פלדמן? אומר הגרון הקר.

– כן, דריבסובסקיא לשעבר, הכל לשעבר. החבר היותר קרוב – ברחוב אֶנגלס.

עתה קרוב לודאי, שאנו מקבלים בחזרה את הטיליפון.

החיל מת באבטומוביל בדרך, עד שהגיע עד בית־החולים № 10. גם טרמומֶטרים נתקבלו היום – שמונה טרמומטרים.

שני חדשים חסרו לנו טרמומטרים בבית־החולים. אף טרמומטר אחד לא היה. האחות גַלינא שברה את האחרון. אשת הגנרל, האחות מריא איבנובנא, הביאה לנו – הטפשה – שנים משלה. עינים לה לאותה מטרונה זקנה כאילו לא יצאה מעולם מד' כתלי ה“אינסטיטוט לבנות האצילים” שלה. מוכרת היא שמלותיה כאחד מאתנו, ולבית־החולים היא מביאה מדי פעם בפעם מתנה: סבון, שעון של קיר, טרמומטר וכו'. אני ראיתי גם אישה, מי שהיה לפנים גנרל. מעולם לא הייתי מאמין, שישנם גנרלים כמותו: קטן־קומה, פנים קטנים, צמוקים, מקומטים־מקומטים, ועינים נפחדות, שמורות ממצמצות תדיר, וכלו כל כך עלוב.

אותו חוסר הטרמומטרים נרגש זה כבר, כלומר זה משנה. אפסו טרמומטרים. לא מן השוק, אלא מבתי־החולים. כלם תוצרתה של גרמניה, יֶנה העיר מספקת לכל העולם. שמעתי אומרים, כי גם בצרפת ואנגליה מורגש חסרונם מימי המלחמה. מה שעשו אנגליה וצרפת מי יודע? מה שנעשה פה – אני יודע.

וכשאפסו הטרמומטרים לגמרי, עד גמירא אחרונה – זה שני חדשים – היה כל רופא מודד מדת חומם של החולים הוא בעצמו בטרמומטר שלו. ואז יצאה פתאם פקודה מאת מי שיצאה, שכל בית ובית בעיר א. וגם בפרורים שלה יביא טרמומטר אחד ביום ידוע. ואם לא – ישלם קנס 20000 רובל. עד כאן היה מחירו של טרמומטר 2500־3000 רובל. בעיר א. יש לערך י“ב אלפים בתים ולערך י”ח בתי־חולים. אם באמת אפשר לעת כזאת ובעיר זו למצא 12000 מודדי־חום – אינני יודע.

התוצאה הראשונה של אותה פקודה היתה, כי מחיר הטרמומטר עלה עד 19000 רובל. כל הקונה מודד־חום הרויח אלף רובל, בוחר הקונה במחיר זה משלם קנס 20000 רובל.

אומרים, שהספיקולנטים נהנים מאד מאותה פקודה; ויש סוברים, כי גם מוציאי הפקודה יהנו.

כמה מודדי־חום קבלה הרשות, אינני יודע, אנחנו – בית־החולים № 420 – קבלנו שמונה טרמומטרים.

וטיליפונים גם כן נקבל.

ולחיות עוד אפשר!

פיכטנגרונד, 1927

הרופא טננבוים יצא בקיץ לגור בעיר הקטנה סודאק אשר בקרים.

העיר קטנטנה ותקועה כיתד בין ההרים בעומקו של עמק לא־רחב, בריחוק קצת מן הים. הקייטנות הן יותר קרובות אל הים וגם על הים ממש, מוניטין לא יצאו לה לעיר זו. החולים באמת אינם באים לשם, ורק אלה הרוצים באמת לחיות חיי מנוחות ואינם זקוקים לכל הרעש והברק אשר ביַלְטָה, או אלה שאין להם ההוצאות, המרובות גם באלוּשְטָה, הסמוכה לה.

לפני אלף שנה לערך היתה סודאק עיר ואפרכיה במדינה; אז קראו לה סוֹלְדֵיָה, אבל מימיה הטובים של אז לא נשארו בה כל סימנים. מה שהיתה, אפשר להכיר מתוך ספרים. אחרי כן שלטו בה גם הגנואֶזִים; מהם נשארו חורבות הארמון על הר־סופִיָה. כעת סוחרים אותה מספר ארמֶנים ויהודים. את האורחים הסרים אליה מְביאות האניות הבאות מקֶרטש מכאן ומסיבַסטוֹפוֹל מכאן; או יש שהם באים בקרונות, כיון שהגיעו במסע לפֵיאודוֹסיָה, היא “כַפָה” המהוללה לפנים.

אם נעמוד בעיר ופנינו כלפי הים, יאפיר משמאל העיר רגבו הענקי של האַלטְשַק השומם, ומימינה תוצאותיו של מקשֵה הֶהרִים הקְרימָאי שעל צלעותיו מתפתל הדרך העולה בואכה “העולם החדש”, בין הים ובין הסלעים, אל חופה הקטן והנחמד.

ממעל לסלעים ואל רגלי ההרים מתחטא הים, זה “רחב הידים”, “הים היקינטי” של גבורי הומירוס. יש שהוא נם מתוך תרדמה עמוקה, ויש שהוא נושא שירת זעמו וקובל כנגד הסלעים, וממעל לסלעים עגים עוגותיהם הגְריפִים והנשרים וזורקים את קריאתם כלפי הים והשמים. כך היו רואים אותם הסַפנים הראשונים אשר מעולם, וגם עבדי חִירום, ואולי גם עבדי שלמה מבני זבולון שהיו עמהם.

צווחה זו שמעו אחרי כן יורשיהם של הכנענים ובני שם בעולם־התעשיה והמחשבה מעל ספינותיהם מרובות־המשוטים, בבואם הנה מהֶלַס הרחוקה – אז!

אליהם היה מתבונן גם השומר מעל מגדל מצודת הגֶנואֶזים – כעבור כמה וכמה מאות שנה.

אותם שומעת גם כיום האשה המושלמית, עטופת הצעיף, בלכתה לדרוש אל קבר־הקדוש הקבור בתוך המצודה, ועת היא קושרת חתיכות ארג הצבעונין אל העץ אשר על הקבר – לסגולה.

צווחה זו בודאי שמעו גם האופיצֵרים, שכרו לעצמם את קברם, טרם ירו בהם אנשי בְיֵלה־קוּן, ועוד עתידים כמה וכמה דורות לשמוע קריאה זו.

כמו־כן ודאי שהיו כורמים עסוקים מקדמת דנא בכרמים אשר לאורך הנהר הקטן המתפתל בעמק.

לאמתו של דבר, היה לטננבוים יותר מן השירה משהיה לו מן הפראקטִיקה.

מחמת החמה השוררת היו הבקורים אך בבוקר, משעה שמונה ועד עשר, ובערב מחמש ועד שבע.

האורחים לא היו מרובים ביותר, והרופאים מועטים.

כשהיו מדברים ברופאים, היו מתכוונים לאלה, שבאו לשם מיֶתר הערים. את זה שהיה פה תמיד היו מבטלים.

זה היה “חוֹחוֹל” זקן, נאמן בבריתה של הזֶמסטווה, שהיה טרוד כל היום בבית החולים, בַבאים לשם מן העיר ומכפרי הטַטַרים שבהר, טַרַקְטַאש־ישן וטַרַקְטַאש־חדש.

הרופאים שבאו לסודאק, רובם באו לשם מרגוע, – רופאי הזמסטווה מפלכי המרכז היו, ורק מתי־מספר עסקו באומנותם גם פה – והיו להם שלטים בבית מגורם.

האחד מהם היה hors de concours – פריוואט דוֹצֶנט מחַרקוב, שבא לכאן זו הפעם השמינית. גם שמו גם מה שהרבה לבוא פעל שיהיה נחשב לארי שבחבורה.

טננבוים בא בפעם הראשונה, בהיסח הדעת נמצאה לו דירה קייטנה טובה לערך.

סמוך לו בשכנות, אצל הים ממש, גר רופא שני; אך זה לא היה מן ה“מסוכנים”, כלומר: כל היום ישב על החול, מסתכל בים – ולא קבל חולים.

ברובע כולו היה טננבוים היחיד.

אולם פעם בבוקר, כששבה השפחה מן השוק, הגידה מפורש לגברתה, שבקרבתם התישב עוד דוקטור.

ולא דוקטור סתם, אלא פרופיסור מפטרבורג. זאת שמעה מפי שפחתו שלו; ביחד שבו מן השוק. הפרופיסור עודנו צעיר לימים לערך. הוא ואשתו פה, בנים אין להם. בערב אותו יום, כשיצא טננבוים אל הים לשם טיול, התבונן לכל שערי הקייטנות, שמא ימצא שלטו של הפרופיסור – וידע מי הוא.

כל שלט! גם למחרת לא נראה שלט. אך עברו עליו שנים “חֲדָשים”: איש, וכנראה אשתו. האשה בלונדִינה ירקרקת – טפוסית לפטרבורג, והוא רזה אבל גבוה. צבע עור פניו כהה, חולני, צבע פני איש ספק חולה־כבד ספק חולה טחורים, חולה זמן רב. משקפים עבי־זכוכית מרוכבים לו על חטמו – זה היה הפרופיסור.

עבר שבוע. הפרופיסור לא הכריז על בואו ועל ישיבתו כאן, ושלט מודיע על קבלת חולים לא הופיע.

בינתים נודע לטננבוים (מפי שפחתו), שעיקר בואו של הפרופיסור לכאן – להתרפא. חולה־מעים הוא, והמחלה מחלה ממושכה. הוא מתכוון לעונת הענבים, שהם תרופה למחלתו.

חדל טננבוים להתענין בו יותר מבשאר אורחי הסיזון. אחרי כן התרגל גם לציון: הקייטנה של הפרופיסור.

עבר עוד חודש ימים.

החום גבר בה במדה, שקשה היה לחכות לחולים כבר בעשר. טננבוים השליך מעליו את נעליו, ישב ואך כתנתו לבשרו, מעיין בעתון. הדלת היתה פתוחה.

– ירשני, מר? – נשמע קולה המצלצל של אשה יחפה.

– תכנס! לא! תחכה רגע עד שאתלבש!

– אדוני הדוקטור! אדוני הפרופיסור שלח לו מכתב! שלום! הושיטה לו מעטפה, ומיד נחפזה לברוח, טרם שהספיק טננבוים לפנות אליה בשאלה.

לקח טננבוים את הסכין מעל שולחן־כתיבתו, התבונן יפה במעטפה עד שמצא מקום נוח לפתיחה. כרטיס לבן היה מונח בה. כרטיס של קרטון לבן, גדול ועליו באותיות מאירות:

ד"ר למדיצינה אַלֶכסיי פֶטרוֹבִיץ בַאראנצוב.

ושורה אחת מתחת:

פריוואט־דוצנט של האקדמיה הצבָאִית לרפואה.

ועוד שורה:

פרופיסור שלא מן המנין באינסטִיטוּט לרפואה של נשים. ובאותיות פעוטות ורצוצות, קשות לקריאה, כנראה לקיים פתגם קדמון Docti male pingunt רשום: אדוני הדוקטור, בבקשה מאד להכנס אלי בכדי להועץ. נא מיד.

איזה רגש לא־נעים תקף את טננבוים. אלה הדוקטורים למידיצינה! תמיד ניכר בהם רצון להבליט שלא בכדי קבלו תואר זה.

והשנית: אמור מה שתאמר – פריוואט דוצנט באקדמיה הצבאית לא כולי עלמא זוכה לזה. בזה יש להתחשב על כל פנים.

ובשלישית – פרופיסור שלא מן המנין.

למה הוא לא, הוא טננבוים הרופא?

מעין איזה רגש של התבטלות? לא! אבל רגש מוזר ולא נעים.

– נא לבוא מיד.

היקח את קנה־השמיעה ואת מודד־החום? בכדי להועץ – צריך לישב – להועץ בענין רפואה. כי במה עוד יועץ? אם היה לו להועץ בענין אחר, הרי היה נכנס בעצמו אליו, לא היה מבקש להכנס.

חפש אחר סנדליו, רכס בגדיו ויצא.

חלוקי האבנים התגלגלו תחת רגליו, לטָאה ירוקה חלפה. בתוך הדומיה החמה זמזם באס של חפושית, ושמים תכולים וחלולים שפכו חום ואורה לסמא עינים. כעבור שעה קלה עמד מזיע אצל השער.

אותה הריבה שהביאה את הכרטיס עמדה לפניו, סוככת בכפה על עיניה וקראה: הנה, אדוני, הנה, אדוני הדוקטור!

טננבוים נכנס.

היו תריסי חלון אחד מוגפים עד חצים, ואפלולית למחצה וצנה נעימה שררה בחדר.

היה גופה של אשה לובשת לבנים מוטל על גבי דרגש. אפשר היה לראות גם באפלולית־למחצה זו מה חוורים פניה. ראשה שלה עשוי. סמוך לדרגש דלי. היתה האשה נאנחה בקול רם.

הפרופיסור מתהלך בחדר אחת הנה ואחת הנה, ידיו שלובות על גבו, ורגליו ללא פוזמקאות נתונות בתוך נעלי־בוקר וראשו פרוע. אחת הנה ואחת הנה – כאיש אובד עצות.

– יונתי, הנה הרופא! הרגעי!

שלום! נכנס טננבוים.

– שלום, שלום! – נחפז אליו הפרופיסור. אלכסיי פטרוביץ באראנצוֹב.

– טננבוים, ענה הנכנס.

למראה האשה המוטלה על הדרגש והאיש אובד העצות הרגיש עצמו כרגיל, באטמוספֵירה שלו. מבוכתו חלפה.

– במה אני יכול לשרתך, אדוני?

– הנה רואה אתה את אשתי. השכם בבוקר פתאום הקיצה מתוך כאב גדול בבטנה, הכאב הולך וגדול, אתמול היתה בריאה, בריאה הלכה לישון. עתה הקיאה פעמים, ועוד פעם, וגם שלשול… ראשה כואב…

– בטני, בטני! התחילה החולה.

– בקבוק מים חמים העמדתי… לא הועילו… יודע אתה איך קשה בכלל לרפא לבן־בית, נסיתי…

– אוי, בטני, בטני, רופאי היקר!

טננבוים הרגיש עצמו שהוא נחוץ, שהוא מועיל, שהוא על מקומו, כבר לא הרגיש אם פרופיסור לפניו או סתם חולה או רופא לפניו.

– יסירו את התריסים!

– מאשָה, מאשָה! פרץ הפרופיסור בקול, מהרי הסירי את התריסים!

בתנועה רגילה הגיש טננבוים כסא אל דרגש החולה וישב עליו. שם מודד־חום בבית שחיה, בקר בדפקה, התבונן בלשונה, זרק מבט בדלי, אצבעותיו מששו כבר את בטן האשה.

אישה התהלך לאורך החדר. ידיו משולבות על גבו.

– אדוני, הפרופיסור! Gastroentcritis acute

– כן, כן, acute

– והסבה?

הסיר הפרופיסור את ידיו מעל גבו, הפילן לאורך גופו הרזה, אחר כן פשט אותן לאות תמיהה.

– הסבה – – – הסבה – – –

– מתי אכלה הגבירה סעודתה האחרונה?

– בעשר בלילה, ענתה בלחש.

– במה סעדתם?

– פוּטית צלויה מבעוד יום ופטריות שנצלו בלילה.

– ההיתה הפוטית חיה?

– חיה היתה, מפרפרת היתה, כשהובאה מן השוק; ואפשר מתוך שכיבה במשך יום שלם – והיום חם. אפשר שבכלל לא התרגלנו לה, ענה האיש.

– אבל, נכנסה האשה לתוך דבריו, לֶשַה, מה אתה סח? כמה פעמים כבר אכלנו פוּטִית וסַנְדָל?

– ובכן, אפשר בפטריות תלוי הדבר, מנין הנה לכם?

– יקירי, פטריות רעננות היו, בעצמנו לקטנו ביום. בְאֶסקִי קְרִים היינו, ביער לקטנון. בריאה כדג היתה, כשהלכנו לישון.

– בעצמכם לקטתם, וכי אדוני מבחין בפטריות?

– המ… המ… נענה האיש, כמובן שאני יודע: כלומר… אבל באמת…

– איזו פטריות היו?

– אַרנות, יקירי, אַרנות.

– יש פטריות, שאינן ארנות, והן דומות מאוד לאלה.

– בכל אופן, עמד על דעתו הפרופיסור, לא היו פטריות־זבובים; אותן אי־אפשר שלא להכיר.

– והגבירה גם היא מבינה בפטריות?

– עלי סמכה, ענה אישה.

– אפשר יתבונן הדוקטור. עוד נשארו על המחבת… נאנחה החולה. – מאשה! הביאי את המחבת.

היתה המחבת שחורה, מחבת קטנה של ברזל־סיגים, ושרידי גופים שחורים מוטלים עליה. מי שלא ידע מראש מה הם, לא היה מכיר בהם מתוך צורתם.

מתוך יאוש התבונן בהם טננבוים.

– כן, כעת קשה לעמוד על טיבם, גזר הפרופיסור.

– כלומר, אי אפשר, הוסיף על דבריו טננבוים.

– אילו היתה הרעלה מתוך דבר שאכלנו, איך זה לא הייתי ראשון מרגיש אני, שֶמֵעַי מרגישים?

עמד על דעתו טננבוים. הדגה נכנסה חיה, תיכף צלוה. משהיא צלויה אינה נפסלת תיכף. את הדגה אכלו גם ביום; באחת ­– ועד עשר לא הרגישה החולה מאומה, הדגה היתה כבר במעים כמה שעות. וגם בשעת הרעלה על ידי פטריות־זבובים פִרכוסים אין, חסרים… Miosis עוית של אקוֹמוֹדַצִיָה. הדופק אינו מאחר, אבל סימני ירקון – כל שהוא! ובכן הדיאגנוֹזָה: הרעלה על ידי פטריות.

– צדקת, Collega, פנה אליו הפרופיסור, ובכן במה תתחיל?

– לדעתך במה?

– הדחת הקיבה!

– לא, לא, התעוררה החולה, מחמדי, עשה מה שתעשה רק לא הדחה זו. אני כבר נסיתי. לעולם לא אביא את השפופרת לתוך ושטי. אני נסיתי. זה למעלה מכחי! די לי להעלות על דעתי, וכבר עוית בגרוני.

– ובכן – סם של הקאה.

– יהי סם של הקאה, כל מה שתתן, הכל אבלע, רק לא הדחה.

– ובכן – אפיקטוזין.

– באיזה תבור? גמגם הפרופיסור.

– לאמתו של דבר הלא אחת היא באיזה שנבחר, נבחר בזה שלא ידרוש זמן להכנה.

– שלח את אבדוּלְקָה, התחילה מקוננת האשה, יחבוש את סוסו, האפותיקה רחוקה. רק מהר, הצילוני מן היסורים.

– בזה צדקה הגבירה, האפותיקה רחוקה, ירכב.

– מַאשָה! קרא הפרופיסור. הבהילי את אבדוּלקה, יחבוש את סוסו, אל האפותיקה יסע. אבל כרגע!

– ועד שיבוא נכין את הרצפט; הלא, אדוני הפרופיסור?

– לא, לא! כתוב אתה, אני אינני מסוגל לחשוב עתה. שבה אל השולחן, שם ניר, ודיו ועפרון.

טננבוים ישב על השולחן, מצא את הניר, מצא את העפרון.

– אדוני הפרופיסור, שמא נקח Cuprum Sulfuricum? במשך שני רגעים הסמים נכונים, רק לשקול ולשים במים. עד שזה בא ונמס במים.

יפה! יפה מאד! יכתוב מר, יכתוב!

טננבוים לקח את העפרון ורשם מתוך הרגל את היום ואת החודש ורשם Cuper. Sulf.

כמה?

במוחו צצה מעצמה צורתו של הרצפט, שהשתמש בו כבר פעם בשעת הרעלה בדגה. זה היה לפני כמה וכמה שנים. – בימי צעדיו הראשונים. הבהילוהו אז בלילה אל סטודנט וסטודנטה שאכלו עפיאונים והרעלו. משום מה השתמש אז דוקא בסמים אלה. לא! איננו זוכר כמה יש לקחת – כלומר את האחוזים של המשרה, אבל הוא זוכר בדיוק, בדיוק שאין בו כל ספק, כי מים היו בו ששים גראם. ועוד הוא נזכר בדיוק שבדיוק, שיש לקחת מספר גראמים נחשֶת גָפרִיתָנית שיש בו אפס וחמש – כלומר 0,5 או 5,0, וההבדל גדול. באיזה משרה יש להשתמש?

אלף־שדים ושד! שכח. ובכן: כמה לקחת? –

מעין בחינה בפני פרופיסור זה.

גבר על עצמו ורשם 0,5.

לא! אלף פעמים לא – זה הרבה.

שמע מיניה 0,5 – לא, לא!

מים – 60,5.

אבל החמשה גראם נחשת זה הַרבה. הִרְבָה לקחת!

אבל אי אפשר גם לשבת כל־כך הרבה על רצפט קטן שכזה – בן שתי שורות.

בחינה! בחינה ממש. לא יפה!

יוסיף על המים, ירשום 100,0.

M.D.S. כל 5–10 רגעים מלוא־כף־של־סעודה עד שיפעול. אחרי כן רשם מתחת: ex consilio וחתם את שמו – משאיר מקום ממעל לחתימתו של הפרופיסור.

– יעיין, אדוני הפרופיסור, ויחתום: ex consilio

– יפה, יפה, אני אחתום.

קבל טננבוים את הניר ורשם שוב באותיות מאירות עינים: Statim!

אצל הדלת עמד סוס קטן, וטַטַרי – טלאי על גבי טלאי רוכב עליו.

– אבדולקָה, את הסמים תקבל מיד, תחכה עד שימסרו לך, רק עושה־חושה!

– אַיְדַה! ענה הלה, והסוס עקר את רגליו והתחיל מעפר במשעול.

– אינני רואה כל נחיצות בשום סממנים אחרים. analeptica¹ אינם נחוצים, ובביתי יש; סם לשלשול הלא ימצא גם בביתכם – טוב!

חפש ומצא כובעו.

– ישאר נא, מר! ישאר נא הדוקטור עד שישוב הלה! התחננה החולה.

– ישאר מר, נענה אחריה גם הפרופיסור, ראשי סובב עלי כגלגל. אבל איך זה? אני שֶמעי חולים, אני לא ארגיש כלום – תקע אצבע בבטנו – כלום!

טננבוים נשאר יושב אצל מטת החולה.

שוב בדק בדפקה.

דוקטורי, בטני־בטני! יללה החולה ושני הגברים היו טרודים בכדי להקל עליה יסוריה; הביאו מים רותחים ושני בקבוקים.

טְפר! טְפר! הכריז אבדולקה על בואו. הסוס עמד שוב ליד הדלת.

יש! חייך ושניו הבריקו.

קבל טננבוים צלוחית ובה משרה מעין תכלת כהה. התבונן בה כנגד החמה. אין מאומה.

מאשה הביאה כף־סעודה של כסף. הרימה החולה את גופה מן הדרגש, סמכה על ידה האחת וקבלה מידו של הרופא את הסמים.

"בר־רר־ר! וכאילו נערה מעליה מים.

כעבור איזו רגעים התרוממה פתאום שוב, עיניה בולטות פתוחות לרווחה, פניה כפני נבהל, שפתיה סגורות.

– א–א–הטיחה ראשה כלפי הדלי ופיה נפער. בעוד מספר דקים תקפתה שנית הקאה, ומתוך נשימה כבדה התנפלה פרקדן על הדרגש.

– אדוני הפרופיסור, דומני צריך לתת עוד כף אחת, בכדי שיצא הכל!

קבלה החולה עוד כף אחת. ושוב הקיאה.

­– הֲדַי בזה? שאל הפרופיסור.

– לפי שעה – די; אבל אם בעוד זמן תתקפנה הקאה מעצמה, סימן שיש לתת לה עוד סממנים. לעת־עתה די.

דומני אין בי עוד כל צורך. שלום.

–שלום, שלום, אדוני הדוקטור. תודה רבה! תודה!

וכשעלה טננבוים במשעול ופניו כלפי ביתו – לא ידע מרגוע.

0,5 או 5.0?

אמת, הפרופיסור ראה, הפרופיסור חתם על הרצפט. אבל במצב רוחו של אז! מתוך פיזור נפש.

ובכל זאת. הלא לזה הוא פרופיסור. טעות בידו? – אי אפשר ובכל זאת. אלף שדים ושד! מדוע לא היה בכיסו “רַבּוֹב” ². אותו היועץ הקטן הנאמן והיודע כל, הממוכן בכל שעה ושעה של סכנה, היודע את המנה, ואת אופן הבחינה, ומה שצריך לכל מחלה, שלא שכח מעולם. שלא טעה טעות מימיו.

איפה היה רַבוב? מי הוציאו מן הכיס?

אפשר, לו גם היה אתו, במעמד הפרופיסור, לא היה מוציאו בכדי להועץ?

– בחינה, בחינה היתה! מרגיש הוא, שלא עמד בבחינה. וכשנכנס לחדרו מהר אל השולחן.

“רבוב” הקטן שכב למעצבה על קצה השולחן, מתוך אופן שכיבתו הכיר טננבוים שלא ידיו הוא הניחוהו שם.

תפָסו והתחיל מדפדף:

ערך Cuprum

ופה למטה אותו רצפט.

אותו הרצפט שנחרת כל כך בזכרונו:

Cupr. sulf. 0,5.

Aq. destill. 60,0.

ובכן? – ובכן! ובכן נתן לחולה פי ששה לערך משצריך היה לתת

אלף שדים ושד!

שוב התבונן ברצפט – כלום אפשר!

– – – “לתת כל 5 ־ 10 רגעים כף של טֵה עד שיפעל”.

כף של טה!

והוא נתן כף של סעודה. החולה קבלה לערך פי־עשרים וארבעה מכפי שצריך לתת לה.

דודתי, רבת החן והחסד!

הרעיל את החולה.

לא, לא הרעיל! זו היא, כמובן, המנה הנהוגה, אותה שאין להרהר אחריה, אבל לתת אפשר יותר.

כמה?

הפרופיסור לא ערער, הבריק רעיון במוחו; גם הפרוביזור לא ערער, נתקררה דעתו.

כמה מותר בכלל להביא לתוך גופו של אדם מן הנחשת הזו? ענה לו תיכף רבוב – גראם אחד.

כמה נתן לחולה?

חשב ומצא: נתן 0,75 של גראם.

ובכלל אין כל סכנה בדבר. החולה הקיאה את הסמים מיד. בבטנה לא נשאר כלום.

אבל, למה זה היה לו לתפוס תכף באמצעים “גבוריים”. –

לא! בבחינה לא עמד. לא יפה!

והפרופיסור? – גם הוא נכשל.

מעין נחמה?

החום הלך וגדל. הסיר טננבוים את הקיטל הלבן ושכב על הדרגש. זבובים התלבטו על זכוכית החלון המוגף בזמזום טורד.

– אין כל סכנה בדבר. ומה גם שאני יודע במה הסתכן החולה. אלא צריך שיהיה תמיד רבוב בכיסי.

ועד שהוא חושב נפתחה הדלת:

אדוני, טַטַרי מבקש לראותו.

מאחורי הנערה עמד אבדולקה והבריקו שניו.

אָכִּים³ – אַיְדַה פרופיסור!

– נא, ובכל זאת, הסמים פעלו! אמר לנפשו טננבוים.

עקבי אבדולקה הבריקו במשעול; בליאות נגרר אחריו טננבוים.

בחדר הפרופיסור היה הכל כשהיה, אבל הוא לא התהלך עוד לארכו של החדר, אלא שכב מוטל על הדרגש וידיו על בטנו. הדלי עמד עתה סמוך למראשותיו של זה. פניו החוירו מאד.

אשת הפרופיסור שכבה־הרגיעה על דרגשה.

מה קרה? שאל טננבוים את האשה.

– לא אני – אישי חלה, גם הוא, כבר הקיא פעמים, בטנו כואבת.

– כואבת, כואבת מאד, הסביר אחריה האיש.

– ובכן פעלו הפטריות גם על אדוני.

– כנראה, יקירי; כנראה, חביבי, אוי, אוי, – פעלו!

– ובכן גם הרפואה אחת, – צהל טננבוים קולו. אלא שהפעם, אדוני הפרופיסור, נעשה קצת שנויים בסמים. יתנו לי מים, מן המיחם! מים שרתחו. ויתנו לי עוד צלוחית – גדולה וכף של טה.

וכשקבל את המים ואת הצלוחית, מזג את הרפואה.

ולפרופיסור הגיש בכף של טה.

הגבירה שכבה חוורת, אבל הוקל לה מאד.

ונהנה מעצמו שב טננבוים הביתה.

–––––––––––––

ביום השני לא בקשוהו לסור אל הפרופיסור.

ולמחרת המחרת גם כן לא נקרא.

השפחה של טננבוים קבלה מפי שפחתו של הפרופיסור: הכל כשורה.

עבר שבוע ואבדולקה הביא את חפציו של הפרופיסור ארוזים וחבושים השכם בבוקר אל האניה המפליגה ליַלְטָה.

נסעו מכאן הפרופיסור ואשתו, כי החליטו להתישב בסַנַטוריום, בכדי לרפא את מעיו של הלה. בבית אין כל אפשרות לעשות זאת.

וטננבוים לא ראהו, עד שפגע בו בהיסח הדעת בסתיו, בחשמליה בפטרבורג.

הכירו זה את זה ושמחו זה על זה.

הפרופיסור הבריא כמעט לגמרי. נזכרו ושוחחו גם בענין הפטריות, וברפואה שהשתמשו בה אז, ונתגלגלו הדברים עד שנזכר טננבוים וספר במנה הגדולה שקבלה הגבירה, אשתו של הפרופיסור.

ושחקו שניהם.

– אדוני הפרופיסור, שאל טננבוים, ואילו הייתי מציע כמות זו בעמדי למבחן בנוכחיותו של מר – היה מכשילני?

– בודאי ובודאי! ענה הלה. בודאי שהייתי מכשילך.

– ולפרופיסור מותר? חייך טננבוים –

– מותר! לו מותר!

ושניהם שחקו.

שיחה זו שמעתי מפי מטרוניתא אחת כבודה בעיר הבירה, ואני מוסרה לכם כמו ששמעתיה.

יש בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא יערות נאים וערבות נאות ורחבות – ובני אדם יושבים בהם ברוחה ומצטערים, שאין אנשים אחרים בשכונתם, וכשהם פוגשים באדם בדרך שוממה ותחת כפת אֲרָנִים, הרי הם נהנים זה מזה ומאירים פנים זה אל זה.

ואולם רוב בני־אדם מה הם עושים? הולכים ובונים להם כפרים וערים, עירות ושכונות, קובעים בית בצד בית, מאפילים בכתלי־בתיהם על חלונות שכניהם ונעשים קשים איש לאחיו כספחת, מרננים זה אחרי זה, וכל אחד יודע מה שבקדרת חברו, ובמה סעד חברו את לבו בבקר ומה יאכל בצהרים, ואין לך מנוס ומפלט מעין־סוקרים, וכל תנועה ותנועה שלך, כל פסיעה ופסיעה שלך מסתכלים בה ותמהים עליה, ואין אתה חפשי לנפשך ולגופך. ויש שאתה מקלל את כל הקהל הגדול הזה האורב לגופך ולנפשך.

ומה עושים עוד? בונים ערים עוד יותר גדולות – מאות חוצות ואלפי סמטות. ובכל סמטה – בתים בעלי קומות הרבה, והרחובות שוקקים מאדם רב. והמונים עוברים, ואלפי בני־אדם נוהרים, איש לעברו ואיש לבצעו, ואין פנאי להתבונן אליך ולנפשך. ומסביב לך המונים מימין והמונים משמאל, ומה תתבונן אליהם? והעיר גדולה. ולולא קרון החשמל אין אתה מספיק גם לעסקיך. וקרובים נעשים רחוקים ורחוקים נעשים קרובים, ואיש חפשי לנפשו בתוך הרבים, נעזב לנפשו בתוך רבבות, עזוב ויתום גם בעת שאיננו רוצה בזה, בשעה שקשתה עליו הבדידות ביותר.

וקשה צער הבדידות בתוך הרבים. שהרי כמה וכמה יש בה מן העלבון: מה לך ומי לך פה, תולעת־אדם? בשביל מי אתה חי? אם תמעד ותפול באמצע הרחוב בין אלפי העוברים – השְנַים הראשונים, שרגליהם תתקלנה בפגרך, הם יתבוננו אליך ויקללוך על תקלתם. עוד רגע אחד ויטפלו בך הנוטר ושנים שוערים מן החצרות הקרובות, ואיש לא יכיר עוד בך ובנפילתך.

ונורא מזה המות בעיר גדולה.

בבקר בבקר אתה רואה דרך החלון מטה שחורה נהוגה בסוסים שחורים וציצים שחורים על ראשיהם, והם משרכים דרכם בעצלתים בתוך ההמון השוקק ברחוב. והרחוב נראה גם הוא שחור, השמים מעוננים, ואין איש אשר ישים לבו למטה השחורה. אחד או שנים מלוים את המת. ויש אשר עגלה טעונה בקבוקי יין שנתרוקנו הלילה משרכת גם היא דרכה אחרי המת – זכר לדבר?!

אם “מנין” או “תריסר” אנשים מלוים את המת ואת המטה העלובה, משמע שהבר־מינן יהודי הוא. בלבו של היהודי הניצוץ עדיין מהבהב, אף כי עוֹמֵם, עוֹמַם זה כבר. ואולם הרחוב דבר אין עם המת. רק טינא לו בלבו על העגלה האבלה: מתירא הוא מפניה פן תשליט את המות גם עליו.

ואתה נזכר בעירתך הקטנה.

יש שבערוב היום ופעמון בית־תפלתם הקטן מתחיל קובל בקול דק ותלונה חשאית נוּגה, וברובע היהודים שואלים מיד:

– פגר! מי זה היום?

ובת־קול עונה ואומרת:

– וואסילקה חַפּוּן מת!

– גנב יקר היה אותו וואסילקה, יִמָחל לו בעולם האמת, וגם את היין לא שנא.

– ובין שלי ושלך לא היה מבחין, ושעריו לא היה סוגר בפני סוס־זרים.

– והוא הטיל את עצמו לתוך האש והציל את בתו של נחום קַבַּק.

– ואלמלא וואסילקה זה, שעמד ליודילוביץ בשעת צרתו, לא היה לו הממון, שיש לו כיום.

– לב טוב היה לו לעלוב זה, וממרורים שבע כל ימיו. ולא תמיד עשה את ארוחתו קבע.

– חבל, חבל, “גוי” לא רע היה! הוא ידע גם רחמים ובהול על ממונו גם כן לא היה.

מתוך גנותו באים לספר בשבחו.

וקול הפעמון רך ועצוב. אנחות קצרות פורצות מתחת הענבל של הפעמון הקטן. אנחה אחת דקה וקצרה – ונפסקת, אנחה שניה דקה מן הראשונה – ונפסקת, ועוד אחת צרודה – ונפסקת. והנה גם הפעמון הגדול וקולו העבה ממלא אחרי הפעמון הקטן, כאלו הוא האב, שאינו יכול לכבוש את אנחתו בלבו, וגם הוא נטפל ליתומים הקטנים, המבכים את מתם.

והרי גם ההלויה נוטה מן הככר אל עבר בית־תפלתם. הנה הנער היוצא ראשונה ובידיו צלב־עץ, שזה עתה יצא מתחת המשור והמקצועה. אחריו פוסע מדודות הכמר הזקן, והארון באחרונה. תריסר שכנים ושכנות נגררים אחרי המטה. אשת המת, האלמנה השוממה, מטפחתה שמוטה לה על צוארה וכֻתָּנתה המזוהמה לא פרופה, ודמעותיה נושרות. מימינה ומשמאלה יתומיה – יחפים ומזוהים, שערותיהם כעין הפשתה החרוכה־שמש פרועות, לא סרוקות, ועל הפנים בהרות בהרות – אבק שדבק באגלי דמעה וזיעה.

נחה חמתו של שמש־ערבים, והוא מלטף בנעימות ובחמימות רכה, ורוח צחצחה באה ממרחבי השדה ובכנפיה ריח הגן, קל מן הקל – כמתגעגע גם הוא מתוך חבה ועצב.

והארון הולך וסובב את הרחוב, בין הגן, המעוטר על קצותיו שדרות־זית־פרא, ובין בית־הספר. ועובר הארון על פני בית־הפקידות, זו הדרך בה עבר העלוב פעמים אין מספר בחייו. פה שחק את משחקיו בעודו “שקץ” קטן מְלַסְטַם את קני הקיכלים, פה התהולל בימי־אידיהם כשגדל והיה עלם מחוצף, יוצא בכובע שמצחתו סדוקה, ופה היה שָר, כלומר צֹוֵחַ כל הלילה עד אור הבקר. ליד כבש דחוי זה שלפני בית־הפקידות היה עומד ומתאמץ לרדת לעמקו של הענין המדובר ומגמגם וצוח, טועה ב“הן” ו“לאו”, עד שנתחוור לו במה “זקנים” עסוקים ומתי יבוא גם הוא על שכרו וחלקו – צנצנת מן היין שעליו מִתַּגֵר היהודי הקטן, הרוצה לתפוס מקום על ככר־השוק. או שהיה מתמרמר על בעלי־הממון ונדון על ה“קרקע” עם בעלי הזרוע עד שנחר גרונו.

והנה עובר הארון על יד ה“אַמוּר” – היא הככר המופרשה לממכר־תבואה, זה המקום היחידי שבו “מלך” ואסילקה, הוא ולא אחר, כשהיה מניח מושכות סוסיו בהגיעו עד הָאַמְבַרים, יושב במרומי עגלתו הגדושה וכל היהודונים מסביב נחפזים ושותים עליו: זה מטפחו על כתפו, זה מכנה כנויי חבה, וזה מזכיר לו זכרונות טובים.

ושם מרחוק נראה מבואו של מרתף ועליו שלט – חציו תכלת וחציו כתום – וריח כֹּהל נעים בוקע ועולה. הוי, מרתף! כמה ימים טובים, כמה ימים רעים מִנּוּ לוואסילקה בתוך כתליך…

ורוח הערבה הקריר מעדן את הצואר החם ומלטפו בגעגועים. והפעמונים הקטנים נאנחים, והפעמון הגדול קובל ומבקש רחמים, רחמים, והלב נעשה נוגה כל־כך. כנפי הצער הגדול משיקות בעולמו הקטן של הכפר.

ומה גם כשימות יהודי!

אימה חרישית יורדת לעולמו של הקדוש־ברוך־הוא. עננה כבדה מעיקה על רחוב היהודים. רחוקים נעשים קרובים. אותו הקרקע האיתן, אשר אמרנו: בל ימוט, נשמט מתחת רגלי האדם. הנה הוא פורץ פרץ במחנה, טורף ואין מציל, גוזל ופורק אין מידיו. הוא, הוא פה, בחוש רואים אותו!

וקול המטבעות המקשקשות בקופסא צרודות וקרות… קלות, קצרות, קשות, ויבשות… קול קר ופוסק וגוזר, שאין כל קובלנא עליו.

“הוא” נשקף גם מכל גופו של מֵאִיר הַפֶּחָח, שאין הויתו נכרת כל ימות השנה, ונעשה כל־כך ברור, למה קפוטתו של מאיר ארוכה כל כך ולמה היא תלויה לו על גבו הכפוף כעל גבי חטוטרה. עתה ברור, למה פניו דלים וכולם קמטים, קמטים ארוכים וקצרים, נתקלים זה בזה, ולמה שפות עפעפיו אדומות־אמוצות כמטפחת האף שבכפו, וכל מראה־פניו כאילו זה עתה רחץ אותם לאחר בכיה ממושכה ומרה. עתה אין גם בקרעי מלבושיו לא מן העלבון ולא מן הכעור, כי על כן על מקומם הם באים. מה הוא הנוי ומה הוא ההוד, אם החיים עצמם אינם בטוחים? שקר החן והבל היופי, הנשמה עלובה וכל החיים אינם אלא קרע אחד…

… הוא, הוא עומד אחר כתלנו.

ומֵאִיר הפחח וחברו הולכים מתונות מחנות לחנות, ובכל חנות וחנות החנוני מסתכל במאיר: לא אותו מאיר הוא זה ולא זו הליכתו. יש מאיר, שאדם נתקל בו בשעת יציאה מבית־המדרש: הוא עומד ומתפלל חרש ושפתיו הבלות נעות. יש מֵאִיר, הנפגש בשוק: הוא בא לכאן לקנות צבע קודם צאתו לרחובות הגויים. אבל אותו מאיר – צורה מטושטשת, חסרת גון ולקויה. לא כן מאיר זה שהקופסא בידו: הוא בריה מסוימה לכל חתוך אבריה. שפתיו הבלות עוד טרם פָּתחה וכבר הן ממללות ברורות. והחנוני מזדרז, מכניס את ידו לתוך כיסו, מוציא מטבעות כמה שהוא מוציא, מִתְבַּיֵש למנותן, ולמרות רצונו הוא מוסיף עליהן עוד אחת – והוא נחפז וממהר להשליכן לתוך הקופסא, כאלו הוא רוצה להפטר מזו, שגם בה יש מן המסתורין של הנעלם והטמיר ההוא. גם הליכתו של מאיר זה אחרת היא. אין הוא פוסע סתם פסיעה, אלא עוקר הוא את רגליו מן הארץ, ועל כל עקירה – צליל צרוד, צליל קר ויבש – צליל הנחושת בנחושת.

כמעט אין איש אשר ישאל: מי הוא הנפטר. הכל יודעים ומצטערים עליו זה כמה. הכל כבר ישבו ליד מטתו בימי חליו, חיכוּ לו חיוך של תנחומים, הפיגו את צערו, בטלו את מחלתו בהבל פיהם, הזכירו נשכחות לא היו, הגזימו וספרו ארוכות על חולים מסוכנים שבמסוכנים, שהבריאו על אפם וחמתם של כל הפרופיסורים שבעולם. ויש שהעמידו פנים ארוכים ועצובים, יעצו עצות וספרו על רופאים וחובשים, הציעו תרופות משונות ובדוקות, שאלו לשלום החולה יום־יום, נכנסו אצלו בדברי־בדיחה כדי לבדח את דעתו ויצאו נאנחים משברון לב ובפסיעות זהירות, התלחשו עם בני הבית ונדו לילדים הקטנים.

יש מי שנכנס אל החולה רק כדי לצאת ידי חובה זו של בקור־חולים. “פשוט, לא יאה ולא נאה, ולמה יאמרו?” וכשהביט אל עיניו של החולה הגדולות והפתוחות לרוחה, שמתוכן נשקפה איזו זָרות לחיים הרגילים, איזה ברק של חיים אחרים, שלא מעלמא הדין – ולבו נתכוץ פתאום ונתמלא רחמים על החולה המוטל במטה לפניו. לבו נתרכך בקרבו, ומיד מחל לו מחילה גמורה על כל מה שחטא כנגדו, וצר בצרתו וכל נפשו היתה למקור רחמים רבים.

וכשנראית המטה השחורה ברחוב־היהודים, ימהר גם הוא אליה ויצטרף אל המלוים כאותה רחל אובדת, שאינה אלא אבר מדולדל מן העדר הגדול. וכך הולכים הכל יחדו לבית־העלמין, הולכים ופוסעים מדודות: עדר אחד, צעד אחד, לב אחד.

לא כן, לא כן בכרך הגדול…

ולא נזכרתי בכל זה אלא משום מעשה שהיה.

יש לנו פה מכר אחד, אינז’ינר, עשיר, בעל־נכסים וגם בית־חרושת ובית־חומה לו. יהודי נאה איננו. לפתוח את ידו אין הוא אוהב. ואולם בשעה שיש צורך בכך, בעלי נכנס אליו ומרבה עליו דברים ואינו זז ממנו עד שהוא פותח את צרורו. נותן הוא, כמובן, לא בעין יפה, אבל נותן, אם מעט ואם הרבה. אוהביו אמנם לא רבים, אפשר, שאין לו אוהבים כלל, אבל לכבד אותו צריך ויש להתחַשֵב עמו. בית מדרשנו זקוק גם הוא אליו.

ולאותו אינז’ינר היה אב, זקן, מאלה שעבדו בצבא בימי ניקולי הראשון – אדם פשוט, שאסף מעט מעט מה שאסף. מכיון שאתה אומר: “מִשְּיָרֵי חַיָליו של ניקולי” הרי כבר נאמר הכל. כל כבודו על בנו. משום כבודו של בנו מכבדים גם אותו.

ואותו זקן מת. כשהוא לעצמו, ודאי לא היו רבים באים לחלק לו כבוד. אלא מה? זכותו של בנו עמדה לו. שוב התחיל אותו מעשה: אינז’ינר, עשיר, בעל־נכסים, בית־חרושת ובית־חומה לו, והנפטר אביו הוא, ואם לא בכבודו שלו – בכבוד בנו אנו חיבים. ונתכנסו ברחוב אנשים ונשים, עומדים ומשוחחים וממתינים לארון:

אוי לו לאותו מת, ואוי לה להלוָיָתו.

באין ברירה הולכים ההולכים עד קצה הרחוב הקרוב ונעלמים; זה נתקל בכרכרה, קפץ ועלה – ואיננו, זה נמלט מעבר לקרון הטרַם, זה בכה וזה בכה, וכשהגיעה ההלויה עד בית־הנתיבות, והנה נמס כל הקהל והיה כלא היה.

וכעשרה אנשים יושבים ברכבת. הארון איננו. איהו? הוא מובא ברכבת אחרת עם ארונות אחרים.

גם זו לויה!

ישבו היושבים, זה פונה לכאן וזה לכאן, אלה מסתכלים בחלונות ואלה משוחחים, משפילים קולם, כמו שמסיחים בפני מת או בפני אבלים. הפעמון מצלצל, הַקַּטָּר שורק ונעקר ממקומו; המלוים נרתעים לאחוריהם, והרכבת יוצאת בקשקוש ובשריקה. מתוך הענן… מסע של טיול…

קַשְתּות הגשרים הולכות וקרבות, בתי החרושת המפוחמים מתכוצים, הולכים ומתרחקים, עמודים מעוטרים פנסים וְסֵימַפוֹרים – הללו צצים והללו נעלמים, והרכבת יוצאת למרחב ועוברת על פני קיטנות חדשות, צנועות ועליזות, ואגמים קטנים. החזה מתרומם מעצמו ונושם נשימות עמוקות, נשימות מלאות.

גם זוהי לויה.

וכשאתה נכנס לבית־הקברות, והשוער הנרפה פותח את שעריו, ואתה מתבונן בחומה המקיפה אותו ובציונים המחוטבים, העומדים זקופים כְחַיָלים שורות שורות, ואין בהם כל טעם וכל חן יהודי, על כרחך אתה נזכר מתוך געגועים במצבות הפשוטות והמלאות דברים שבלב, הנפוצות על פני בית עלמין נעזב בעירה נדחת – מקום מרעה לבהמה – וְכֻלָן יחד דומות לצבור יהודים מרודים, שנאספו למנחה.

ובכל־זאת גם בית־עלמין זה חִנּוֹ על הנכנסים לתוכו.

תושב הכרך, שנעקר פתאום מעולם התוהו־ובהו, מתוך הרעש והמהומה, ונכנס לתוך שקט ודממה, לשורות המצבות האלה – איזו מרה שחורה תוקפת את לבו ונוסכת עליו מעין מרגֵעָה עגומה: בן־אדם, אל נא תבהל ברוחך, אל נא תשכחני. יש יום וגם אותך ילוו למקום־דממה זה.

והתכנסו כל אלה שבאו ללות את אביו של האינז’ינר מסביב לגל החדש.

צריך לכבד את המת בנאום משום כבוד בנו העשיר, כמובן, לא יותר. ומה גם כי זֶלִיג בינשטוק גם הוא בתוכנו! זליג זה דברן הוא מטבעו. אינו זקוק אלא לאמתלא, והריהו מוכן ומזומן לפתוח את פיו ולזכות את הרבים בנאומו.

אין לך אדם בעולם, שלא יהיה לו איזה מיחוש. מיחושו של זליג – בולמוס הנאומים. מצוה באה לידו – איך יחמִיצֶנָה?

כיון שאנו כבר בכך, מה לעשות? בין כך ובין כך – אבד יום. זליג נואם ואנו מתכונים לשמוע.

הסוס פרסותיו ארבע וגם הוא נכשל לפעמים. על אחת כמה וכמה אדם שאין לו אלא שתים. לא עלה לו לזליג הפעם נאומו. ובאמת: מה ידרוש הדורש, ומה ינאם הנואם אם אין על מי לנאום?

היה היה אדם פשוט, אחד מאלפי אלפים, חי, כלומר אכל ושתה וכלום לא עשה. ובשבתות, מאפס מעשה, היה נכנס לבית־המדרש. בר־אורין לא היה, בצרכי־צבור לא עסק, כיסו לא פתח – לאוים על גבי לאוים. דבר אין להגיד, ואם יהיה הנואם זליג שבזֶלִיגים! והנאום היה סתם דרשה, לא טעם ולא ריח. ותכף כשהתחיל, כבר ידע זליג כי לא יוציא מפיו שום דבור של ממש ונפלה עליו רוחו: ראה שנכשל בעסק ביש ולא תהיה תפארתו על הדרך, וגמגם מה שגמגם.

והגולל נסתם.

וכל הקהל נאנח אנחה משונה, כאילו נתבדחה עליו דעתו. הולכים להם המלוים ומישירים כלפי השער, והנה – סוגר השער והשמשים אין נותנים לצאת: מת שני מוטל ואיש לא בא ללוותו. לא יעשה כן במקומנו! הקהל שבבית־העלמין צריך לטפל בקבורתו.

מי הוא המת? אשה אחת. על פי רשומי פניה ועל פי בגדיה ניכר, שאשה הגונה היא. אֲחזה השבץ, ומתה ברחוב העיר מיתה חטופה – לפני ימים שלשה. אין איש יודע מי היא והיכן גרה. הביאוה אל הבית המיוחד לכך – ל“מורג” – ושהתה שם שלשה ימים. איש לא בא לחקור ולשאל עליה. הכירו על פי מה שהכירו, שבת־ישראל היא, ומסרוה לכאן.

והעולם מתחיל מתמרמר כי סוגר השער. אולם אין ברירה – איש לא יצא מבית־העלמין עד שֶתִּקָבֵר. כך נוהגים תמיד, וכך יהיה גם הפעם. מה לעשות? שוב מתכנסת הכנופיה. מתבוננים במתה. ניכר, שאשה הגונה היא זו ולא אחת הפחותות. כיצד הגיעה לידי כך? הרי בת כרך היא. כזה וכזה יארע בכרך! ובין כך ובין כך היום פונה, הצללים מתארכים, וכל הגוָנים נעשים רכים ומטושטשים ומרעיפים געגועים. לבו של אדם גם הוא מתרכך. הלב היהודי נתמלא רחמים, ונשארנו לעסוק בקבורתה של אותה אשה שלא ידענוה מימינו.

נתמלא רחמים גם זליג “ונחה עליו הרוח”. לא ירד לעומקה של פילוסופיה, לא התהדר במליצות נשגבות, אלא דבר בפשטות – פיו הגיד מה שהגה לב כלנו באותו מעמד – לב הוגה ביגונו ובבדידותו של האדם בעולם הגדול הזה. ודבריו היוצאים מן הלב נכנסו אל הלב. פעמים גם דרשן פטפטן פולט דברים של טעם. גם נאומו של זליג הצליח הפעם. הוא עמד וטען: כלום אפשר הדבר שאין לנפש עלובה זו כל זכות, ובידים ריקות היא באה לכסא כבודו? ומימרא של חכמים נפלה לפיו: “במדה שאדם מודד מודדין לו”. ועוד למדנו “אין הקדוש־ברוך־הוא מקפח שכר כל בריה”. אין זאת, כי דברים בגו – –

אזנינו כאפרכסת, אנו עומדים וקולטים כל מלה ומלה מפי זליג, והנה שאון והמולה – אשה צעירה רצה מבוהלת ומתיפחת ומגיעה לארון המתה. רגע התבוננה בפניה ונפלה כורעת לפניה כשהיא בוכה ומדברת ומתיפחת כאחד ורוחצת בדמעות:

– אללי לי ולחיי שמצאתיך בכך! נשמה כשרה, צדיקת שכמותך…

וכשרָוח לה ואנחנו עוטרים אותה, ספרה לנו בגמגום ובאריכות ובדמעות שליש, הכל כדרכנו, דרך הנשים:

היא, כלומר הנפטרת, אשה אלמנה היא, ועזבון מועט נשאר לה מבעלה ובנים אין לה. עוסקת היתה כל ימי חייה במעשים טובים. בצנעה ובענוה היתה מטפלת ביולדות עניות ובבנים נעזבים. ולא אהבה את הפרסום ולא הכריזה על מעשיה. שתי יתומות גדלה בביתה; על ברכיה ממש גדלה אותן. אחת נשאה זה כבר לאיש והיא יושבת בְנַיבֶל. יש עיר כזו. וגם אותה – את המספרת – גדלה. בת שנה ומחצה היתה המספרת כשמתו עליה אבותיה והיא, הנפטרה, טפחה אותה. שינה בלילה לא ידעה. חולנית היתה – המספרת – כשהיתה תינוקת, וכמה פעמים ניצלה ממות בדרך נס. אשרי הילד שאמו דואגת לו כשם שדאגה זו לאסופיה. זה כשנה נשאה גם היא – המספרת – לאיש. היא דרה במעונות הקיץ לא רחוק מן העיר. ולא חפצה הנשמה הכשרה להיות למעמסה על הזוג הצעיר ונשארה בעיר, בדירתה שלה, אף כי הפצירו בה היא ובעלה לדור עמהם וחדר יפה ומרֻוָח הקצו לה.

והיא הולכת ומונה שבחיה של הנפטרה אחד אחד.

רגילה היתה לבא אליהם ל“קבל נחת” מהם ולשבת עמם יום, יומים. וגם עכשו, כשקרה לה אסונה, בודאי אליהם נתכונה ללכת, ומפני זה לא דאגו בעלי הדירה לה ולא שמו על לב, כי לא שבה זה ימים אחדים. רגילים היו בזה: ודאי אצל “בתה” היא. על פי מקרה באה עתה היא, המספרת, העירה. לבה הגיד לה. זה ימים שלשה לבה מציק לה: צאי העירה לראות בשלומה של “אמא”. ולא מצאה אותה בביתה. תמהו גם בעלי הדירה, כשאמרה להם למה באה. כל היום רצה, כמטורפת ממש רצה ממקום למקום עד שלבסוף השיאו לה עצה ללכת לבית־העלמין… וכי אפשר הדבר, שנשמה כשרה שכמותה תובל לקברות ואיש לא יטפל בה בקבורתה? היתכן מלפני הקדוש־ברוך־הוא, שיתן לצדקית כזו למות בתוך המון זה ברחוב ועל קברה לא תרד דמעה חמה ושם וזכר לא יהיה לה?…

ונמצאה המספרת ממלאה את דברי זליג, כאלו החזירה תשובה על מה ששאל הוא.

וזכתה הזקנה להספד שאין רבים זוכים לו: עומדים היינו כלנו ועינינו זולגות דמעות, כאילו הורדנו לקבר קרוב וגואל, ובלב שלם טפלנו בקבורתה של האשה, אשר לא ידענוה ולא שמענו שמעה בלתי היום.

והיתה לנו נחת רוח, כי נשארנו לגמול אתה חסד של אמת. זִמן אותנו הקדוש־ברוך־הוא למקום אחד, ועל כרחנו – אין לכחד את האמת – התאספנו לכאן, וזכתה האשה להלויה, שהשתתפו בה אינז’ינרים, ורופאים, והרב וסתם אנשים מכובדים וישרים. את כולנו זמן הקדוש־ברוך־הוא שלא מדעתנו לשמוע גדולתה של נפש יקרה אחת שהלכה לעולמה.

יפה אמר זליג: “אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה”…

אודיסה, 23. IV, 1919.

רוצים אתם, שאספר לכם מן החיים ד“שם”? Bene!

אפשר לאמר בקצרה: הוָאי כַלבי, מכל הצדדים – כַלבי.

הא כיצד? אנו דמינו לעשות מהפכה בשביל אריות אצילים. לאחר המהפכה דאוקטובר נוכחנו, שעבדנו בשביל כלבים רעבים ולהוטים. וכיון שאנו נמצאים בתוך כלבים, גם המנהג שאנו נוהגים הריהו מנהג כלבים.

אכן, הרומאים הקדמונים היו אומרים: Homo homini lupus est, אבל טעות היתה בידי הני רומאי טפשאי – Homo homini canis est, – לאמתו של דבר: מה בין כלב לזאב, אלא שזה ביתי.

אתם מכירים אותי זה כבר: הריני אדם שקול, מתון, רחוק מכל חוצפה ומתרחק מן הקטטה וכל שאון שבעולם.

“שם” באתי לכלל דעה: קודם כל – סקאנדאלותא רברבותא!

רוצה אתה שתגיע לאיזה דבר – התחֵל בסקאנדאל. רוצה אתה להגן על זכותך, כביכול – סַיים בסקאנדאל!

נועצים אתם בי את רואותיכם: אני וסקאנדאל? ד"ר טננבוים – וסקאנדאל?!

נשבע אני בפאותי הגלוחות וזקני החסר, שאילו היה אדם בא בימי ניקולאי ואומר לי: בן אדם, עתיד אתה לעשות סקאנדאלים במוסדות־הממשלה! הייתי עונה לו בזו הלשון: אחת משתי אלה, או שאתה נטרפה דעתך, או דעתי שלי עתידה ליטרף, לא! גם אז לא הייתי מרהיב בנפשי לעשות זאת.

אבל לו ראיתם אותי, כיצד הייתי מרהיב בנפשי ועורך סקאנדאלים.

בכל מקום, שצריך היה לקבל איזה דבר. כיון שהמלכות שלנו!

על בוריה למדתי מלאכה זו.

ורצונכם שאספר לכם, איך החלותי בכך? הבה אספר.

אתחיל מבראשית.

זה היה בעונת הבולשֶביקים ה“שלישיים”. ויהי היום ואני נכנס בבקר כדרכי לבית־החולים, הסירותי את השלג מעל מגפי ועברתי על הפלטין שלי. בקרתי את הפצועים ונכנסתי אל חדר התחבשת.

את הפַרוה לא הסירותי, לא צריך היה להסיר, כי זה שני חדשים שלא הסיקו את התנורים, וכך היינו עובדים בחדר התחבשת והנתוח.

נכנסתי אל חדר־התחבשת. אצל התנור, תנור־ברזל קטן, ישבו ידידַי הרופא קארפ ואחת מן האחיות, בפישוט כפים כלפי התנור ­– תמונה מעין יהודים בשעת אמירת “בורא מאורי האש”.

תנור זה היינו מסיקים בבלויי־סחבות של מוך, באגד מלא מורסא, שלא היתה לו עוד תקנה, או שהיה כבר מוקצה מחמת מיאוס.

שניהם היו מגוחכים בעמידתם שם: שניהם גוצים, שניהם עגולים, לא משום שַמנם וחלבם, אלא משום פרוותיהם שעליהם.

דרשתי בשלומם, פרשתי לקרן זוית בכדי ליטול את ידַי.

ומתוך טפולי בכפי אני שומע קטעי דבריהם, איך שהם מדברים.

ויוצא לי מכל דבריהם, שזה לא כבר קבלו או שהם מתכוננים לקבל איזוּ מנה: קצת סכר, לא! – סוכריות… אבק סבון לגילוח… פיקסאטוּאַר לשפם… בריליאנטין… אבקת שנים…

סחורה זו היתה לי די צרכי, גם אני קבלתיה. אלא פתאם אני שומע – חמש לטרות לחם… ארבעה ארשין ארג.

– חזיז ורעם ושוב פעם! כדאמרי הגרמנים.

ארג ולחם – הרי פה ענין, שיש לדרוש בו.

ארג! זהו דבר, שלא ראינו זה כמה בעינינו… והלחם…

שכרי לחדש היה 5200 רובל. כלומר 5200:400=13, שלש־עשרה ליטרות לחם – ואנו, כלומר בני ביתי יחיו, ארבע נפשות. כמובן, זה יותר ממה שהבטיח לנו בשעתו החבר זינוביב: “ולבורגנים לחם במדה כדי שלא ישכחו את טעמו מה הוא” – אבל, באמת, קצת Knapp.

אינני יודע איזה שד תוקפני, או דחפני, ואני שואל:

–באיזו מנה אתם מדברים, “רבותי”?

בינינו לבין עצמנו היינו מתירים לנו את ה“רבותי”.

פונה אלי האחות ועונה:

–הככב הקטן האדום.

ושואל אני: ככב קטן אדום זה – מה טיבו?

ואומרת האחות: הלא היא המנה, שמקבלים הבנים, שלא הגיעו לפרקם, עד שש עשרה שנה, כל בני העובדים בצבא האדום.

– בנים או בנות?

שואל אני.

– גם אלה וגם אלה.

– ומדוע אני אינני מקבל בשביל בתי?

על שאלה זו לא ידעה האחות לענות.

– וכמה ימים שאתם מקבלים אותה?

– זה יותר מחצי שנה.

– ומדוע לא הגדתם לי? ומי עוד מקבל מאלה העובדים בבית־החולים שלנו?

ורואה אני, שרק שנים אנו מאלה שאינם מקבלים. היטב חרה לי על נבלה זו. באמת צריך היה “למרק את פרצופיהם” של אלה, אלא שהתאפקתי רק על מנת לחקור את ה“איך” ואת ה“איפה”.

מדת חזירים שבחזירים היתה זו על כל פנים, כלום אילו הודיעו גם לי היו חסרים, או עתה הם נהנים משלי?

זה שמונה חדשים שדין זה נוהג.

מילא הכסף – לעזאזל! המגדנות – עליהן הייתי מוותר, אלא הלחם והארג – ד' אמות ארג!

ואחרי כן, כששבתי הביתה, ספרתי כל זה לזוגתי תחיה.

מה שהגידה – הגידה, ואין זה שייך לענין ספורי.

ובאמת צדקה.

לא די שקפחו את חיינו ולקחו הכל, אלא מה שהם בעצמם נותנים, גם את זה אין אנו מקבלים, שלומיאלים שכמותנו. מובטחה אשתי, שיום אחד קודם שתבא עליהם המפלה ומיתתם המשונה, נמות אנו.

ואחר הסער – דממה.

אמרנו, כיוון שדין זה עדיין נוהג, עושה אני מחר כל מה שנחוץ, ואולי תשחק לי השעה ונקבל את ד' האמות הללו.

לא ישנה אשתי כל אותו הלילה: בראשה תכנית מתכנית שונה, מה שנעשה בארג. ראשית כל, צריכה בתי לפאקריס; שנית, צריכה היא לחולצה, אשתי היא צריכה לדבר אחד ושוב לדבר שני, ושלישית צריכה היא… וגם הסבתא…

וכך שכבה במטה וחשבה וחשבה עד שעלה עמוד השחר.

והתחילה לחשוב בשעה תשע, בשעה זו היינו פורשים למטה והיינו מכבים את ה“מעשנת”.

מעשנת מה היא?

נפט לא היה בעולם (כלומר בשבילנו; “בעלי השתוף” להם היה) וחשמל היה רק במשכנותיהם שלהם, לנו היה אסור. והיינו משתמשים בכל מיני צלוחית שבעולם, ממלאים אותה בשמן־זהורית, כי רק זה היה במציאות, ונועצים בו פתיל של מוך. היה עשָנה מרובה מאורה והיתה “אוכלת” את העינים ומשחירה את הכתלים ואת התקרה. אבל בשעת ארוחת־הערב לא הכנסנו חס וחלילה את הכף או את המזלג בנחירינו. אנו השתמשנו לצורך מעשנת בדיותא, בדיותא זו שהגישו לי אשכר החובשים בחזית, לא בדיותא סתם.

אגב, קודם הייתי מכין בדיותא שלי דיו. וזה מעשה הדיו: הייתי מכין אותו “משרת גופות זבובים מדאשתקד”. עד אז לא עלה על דעתי ולא ידעתי שאפשר להכין באופן זה דיו, נוטלים זבוב שטבע בקיץ בדיו ושמים אותו במים. מוטב שיהיו המים חמימים. חבל שסוף סוף הולך הדיו ומחויר. ובכן בתשע היינו פורשים למִטה, כך עשו כל הנמנים על האינטליגנטים. לא היה בית, אשר נראה בו אור בתשע, ואם היה נר דולק, ומה גם חשמל – זה היה סמן מי גר בבית.

ביום השני נחפזתי קצת בעבודתי בכדי ללכת אל המקום אשר הראו לי, כי שם מקבלים את הכרטיסים: קצה רחוב פושקינסקיה, בית 12.

רואה אני את הבית הנהדר, מאותם הבתים הגדולים שנבנו במשך עשרים השנים שקדמו למלחמה, ונזכר אני, שבו היה קודם איזה באנק, וכאילו גם פרצופו הנאה של וולאדימיר יוניץ ראיתי בו, – לפנים. נכנס אני אל האכסדרה, והנה בר־נש לקראתי. הוא נוהג בי כבוד, כי בגדי חייל אדום עלי, ושואל אותי למטרת בואי.

עניתי: רצוני לקבל כרטיס ה“כֹכב הקטן האדום”.

– טוב! – עונה הבר־נש – יחכה החבר רק רגע. אני אתן לו פרט כל הדינים הנוהגים בכרטיס זה. ותוך כדי דבור הוא פורש לזוית, מוציא מעין פנקס קטן נדפס הדר ותוקע אותו לתוך כפי: פה תמצא כל הנחוץ לך לדעת, כדי לקבל כרטיס זה.

אני מתבונן בפנקס ורואה שהגעתי עד הנקודה הנכונה, באר היטב, הכל מפורט, בקיצור נאה – הכל: פרט כל התעודות, ואל מי צריך לפנות, ואיך צריך לכתוב – דבר לא נעדר, לא ראיתי מימי דברים כאלה. כשהיה צורך לבקש איזה דבר בימות המלוכה הקודמת וגם עתה, אדם מזיע ומכתת רגליו בתוך חקירה ודרישה, ומתרפס לפני כל מיני פקידים, עד שיגיע אל הנקודה הנכונה: לאן לפנות ולמי לפנות – ופה הכל מפורש.

אמרתי (בפעם הראשונה): אבל, אנשי חיל אלה! ובריצת רגלים שבתי לביתי.

אותו ערב נדברנו עם אשתי, כאילו היה הארג בידינו ממש. כמה חשבה בלילה זה עליו אינני יודע, אני ישנתי.

ובבקר (יום שלישי) נכנסתי אל בית־החולים שלי, ולא נכנסתי תיכף אל הפלטין, כי רגלי נשאוני אל לשכת הסופרים, ונתתי פרט כל התעודות הנחוצות לי לסגן הלבלר (זקן בן ששים, שופט נכבד לשעבר), והוא נטל על עצמו לסדר הכל, עד חתימתו של הרופא הראשי וה“וואיענקום” ועד בכלל.

וכשיצאתי לביתי, היה בכיסי תיק קטן מלא תעודות נדפסות במכונה על גבי מעטפות של טה מביתו של ר' קלמן ויסוצקי מעבר השני, תעודות מאת “הדומקום”: א) תעודה מאשרת, שאני גר בבית פלוני ברחוב פלוני; ב) תעודה שילדה דנן בתי היא, בת ט' שנה; ג) תעודה מאשרת, כי אשתי בעצמה דואגת לעבודת הבית ושפחה אין לנו; ד) תעודה מאשרת, כי את מס המים שלמתי; ה) את “נדבתי” לצרכי תינוקות נתתי; ו) את “נדבתי” לצרכי החיל האדום נדבתי; ז) מס ההשכלה הכנסתי; ח) “נדבתי” להקמת מצבתו של בן־אליהו¹ סלקתי; ט) דמי מקלט לאסופים הכנסתי; י) חלקי לקנות טֶרמומטר נתתי; יא) ג' לטרות קמח קבלו ממני לצורך… ועוד תריסר תעודות מעין אלה, שקבלתי עוד אמש.

בבקר זה עשיתי אך מקצת עבודתי, ובקשתי את חברי למלא את אשר החסרתי. לא די להם, לעלובים, לחבוש לפצועיהם בחדר לא מוסק, והנה באתי גם אני להוסיף עליהם. אלא שמעו, שאם לאו ואני מפסיד את “הככב הקטן האדום” ונענו לי.

בלב דופק אל תיק תעודותי יצאתי מן הבית הגדול, שבנו היוונים שנה אחת קודם המלחמה, לשם בית־ספר, ועתה טנפו אותו עשרות מוסדות זה אחר זה עד לבלי הכיר בו מבפנים, אלא שמבחוץ עוד עמד בו יפיו.

ודאי זוכרים אתם בית זה בנוי בחצרו של בית הכנֵסיה היווני: בתים קטנים בעלי שתי דיוטות מכאן ומכאן לכֹהנים ולפרחי כהנים, פניתי כלפי ימין, עברתי על רחוב לֶנִין (לפנים רישליה) ונכנסתי לרחוב פושקין. ושוב אני פונה כלפי שמאל. חביב עלי רחוב זה. אינני יודע משום מה, אבל לי נדמה, כי בו יותר אור מבכל רחובות אודיסא, והוא יותר רחב, ופרצופו עליז – אין זה אלא מפני שהחמה אוהבת רחוב זה ביותר.

וכמה פעמים ראיתי רחוב זה, ותמיד היה יפה. אני ראיתיו בשנת 1894 אחרי מיתתו של אלכסנדר השלישי, והיה כלו עטוף דגלי אבל – רחבים וארוכים, והיה אז הרחוב יותר יפה משהיה בימי אביב, כשהוא טובל בלובן השטות הפורחות והריחניות. איזה יופי מלא געגועים וצער כמוס ועדין היה שפוך עליו, בעטים של הדגלים השחורים בתוך אורות שמש אוקטובר האחרונים.

וראיתי אותו כשעברו עליו בסך גונדות מישקא יאפונצ’יק² (זצוק"ל) וגונדות של סטודנטים שנלוו עליו. מישקא יאפונצ’יק רכב על סוס, וסגניו שנים שנים גם כן על סוסים רוכבים אחריו. דומני, שנסע אז אל התיאטרון כדי לשמוע את הנאומים שנאמו לכבודו ונשא נאום גם הוא.

אבל הרחוב היה יפה גם אז.

וכך באתי עד הבית מספר 12. נעניתי בראשי לאותו בר־נש שעל הפתח, עליתי במעלות הרחבות דיוטא אחת למעלה, הבטתי בפנקס, ופניתי אל שמאל אל העלמה היושבת מעבר לסורג נמוך הסובב את כל האולם הגדול, למעלה מן הסורג מצאתי את המספר הנחוץ לי, שאליו עלי לפנות ראשונה.

יושבת לפני עלמה שחרחורת, גזוזת שער שחור – ex nostris. יש בה מסימני בונדאית. ה“טובארישצות” חן אחר עליהן, ונקל להבחין בין זו לזו. על חזה העלמה מימין סימן לגמר אוניברסיטא – את הפקולטא למשפט גמרה.

לשמחתי אני רואה, כי אין איש מלבדי עומד עליה. נגשתי, והיא שואלת: מה רוצה החבר?

הושטתי לה כל תיק כתבי ותעודותי ואמרתי:

רוצה אני לקבל “כרטיס ככב האדום” בשביל בתי.

התחילה בודקת בתעודותי, ואני מתבונן בה. וכשגמרה בתולתא דנא לבדוק, שואלת היא אותי:

– כמה אני מקבל לחודש?

– 5200 רובל.

– כרטיס זה אינך יכול לקבל.

– משום מה?

– משום שאותו מקבלים רק אלה, ששכרם אינו עולה על 4000.

– ויתר רופאי בית־החולים, חברי, שואל אני, מדוע מקבלים הם? הלא שכרם אינו פחות משכרי. והרופא הראשי מקבל עוד יותר.

– אי אפשר!

– בהן צדקי.

משכה בכתפיה, כלומר, אינה מאמינה.

– ובכלל בטל דין כרטיס זה.

– אבל חברי לעבודה מקבלים.

– היו מקבלים, כעת פקעה זכותך.

– מתי בטלה?

– לפני זמן מה.

קבלתי בחזרה את תיק תעודותי ואמרתי אל עצמי: חמור חמורתים! עד שאתה מזדרז לקבל דבר מה, בטלה זכותך; וחבריך – חזירים שבחזירים!

רוצה אני ללכת, כלום מה עוד יש לפטפט כאן; אלא עד שאני רוכס כפתורי, שואלת אותי הבתולה:

– ומדוע אין לחבר תעודה, כמה הוא מקבל?

עונה אני לה:

– ראשית כל, אין רשום בפנקס שיש להביא תעודה זו; ושנית, אילו הייתי מקבל כרטיס, יש מקום לחשש, שאני משקר ומפחית את משכרתי, אבל כיון שאני בעצמי מודה, שאני מקבל 5200, התעודה למה?

נשתתקה, ואני יצאתי.

שבתי הביתה.

שאלה אותי אשתי: נוּ? – ולא הוסיפה.

ובאמת, הלא צדקה העלובה: ד' אמות ארג!

מילא, אמרתי, מנה זו בחיקי לא תלין, אחזירנה לחברי על “חזירותם” – מלה זו ישנה ברוסית ואין צורך לחדשה.

ויהי ערב ויהי בקר יום חמישי.

לחדר הרופאים נכנסתי כסופה בממגורה וספרתי הכל. התחילו מלגלגים עלי.

– איך זה בטלו? מתי בטלו? – אני זה אך תמול קבלתי על לפי כרטיס זה.

– ובכן?

– הכנס שנית, ועשה – סקאנדאל!

–יפה, אמרתי, אני אכנס ואעשה סקאנדאל, ומי יחבש את הפצועים?

נשתתקו.

– אמרתי, אתם תחבשו? מדוע לא גליתם אזני בעוד מועד, בשעה שלא היה כל צורך לקבל בשום סקאנדאלים? ובכלל, יש כאן שמינית שבשמינית של מדת חזירים.

לא היתה להם ברירה – והסכימו.

ושוב אני עומד לפני הבתולה השחרחורת.

שלום לא אמרתי: כי בלבי אש וגפרית, רק שאול שאלתי:

– מכירה אותי החברה? וטרם שהגידה לי הן או לאו, הוספתי: אתמול בשעה זו ובמקום הזה הייתי לבקש ממנה כרטיס “הככב הקטן האדֹם?” תאמר לי החברה, למי אני צריך לבא בקובלנא על החברה?

– בקובלנא? מה זאת קובלנא?

עניתי: חברה, שגמרה את האוניברסיטא במחלקת המשפטים ודאי יודעת מה זאת קובלנא: ובכן, אל מי על לפת בוּבלנאנוק?

– ומדוע תבא עלי בקובלנא?

עניתי: מן הסתם שלאחר שאגיש קובלנא זו יודיעו לה. אל מי אני צריך לפנות?

– אינני מבינה.

– תביני, חברה; אל מי אני צריך לפנות בקובלנא עליך?

– ובכל זאת, על שום מה?

– חברה, הגידי לי, אל מי אני צריך לפנות בקובלנא עליך. אני עובד בבית חולים צבאי, אתמול כתיתי רגלי לכאן והיום שוב. ואין לי פנאי. הפצועים מחכים לתחבושת. תגיד החברה, או לא? במטותא – אין לי פנאי.

קמה הבתולה ממקומה והראתה לי בידה אל מעבר לאולם הגדול, ואני הלכתי לשם. עמד מעבר לסורג צעיר בלי־שפם, כמובן משלנו, – פרצוף בונדאי – ומסביב לו קהל: נשים ואנשים, זקנים וצעירים, והצעיר מראהו כמראה סיח שכבדה עליו הנשימה מרוב ריצה, שומע וממלל, קורא וחותם – עובד בכל רמ"ח אבריו.

עמדתי שעה קלה עד שבא תורי.

בקצור ספרתי לו, כי יש לי זכות לקבל כרטיס זה ואלה תעודותי – הכל ככתוב בפנקס זה, אך הבתולה הממונה על הכרטיסים אינה מודה בזכותי זו; בא אני בפעם השניה ואין לי פנאי, מכיון שבבית חולים צבאי אני עובד.

לא הרבה הצעיר לבדוק. הוא הוציא את התעודות העקריות, עיין בהן, פרש ידו אל דיותא מלאה דיו אדום והטביע חתימתו תחת שתים שלש שורות שרשם ברשרוש.

שואל אני אותו:

– ובכן, חבר, מודה אתה בזכותי, או לא?

עונה לי הוא – “הן”, מודה.

– ובכן, את הכרטיס אני מקבל?

עונה הוא שנית “הן” חטופה, ופונה כלפי שני.

ושוב אני עומד לפני הבתולה ופושט לעומתה את התעודה בחותמת החבר.

בינתים כמה אנשים עומדים על ידה.

– נוּ – מה רשם? שואלת אותי הבתולה השחורה.

ובגסות כבושה אני עונה לה: לא בשבילי רשם, כי בשבילך. קראי ותדעי.

וכן עשתה, פשטה אלי את ידה ואמרה:

– יתן החבר את תעודותיו.

ואני שואל: והן למה?

– בשביל שתקבל את הכרטיס.

לא משלתי ברוחי וקראתי:

– איזה כרטיס? הא כיצד? הלא בטל הדין, ואיך זה אני מקבל? ואם לא בטלה זכותי – מדוע לא קבלתי אתמול? ובכן, יש לי הזכות לקבל! ומדוע קפחת אותה אתמול? איזו רשות יש לך להתעלל בי ב“לך ושוב”?

ומכיון שהחלותי – שוב לא עצרתי ברוחי. אני מרגיש, כי יש לי די להגיד, ולא עצרתי במלי.

– כן, אני מוסיף וקורא, אך בכדי להראות כי יש לאל ידך. איש לא היה כאן אתמול, היה לך פנאי, ואך משום שרצית להראות לי, כי “פריצתא” את, שלחת אותי מעל פניך. פקידה! פקידה! הלא גם בשעת ה“רג’ים” הקודם היו הפקידים רגילים בכך, ואתם באים להוסיף! הפקיד של אז היה הדיוט, עם־הארץ, לוקח שוחד, שכור – ואַת מן האוניברסיטא, ואַת בת־תרבות. הבשביל כך פרקנו מעלינו את הרג’ים הישן, בשביל שתבאו אתם להתעלל בנו?

דרכי לשון אלה למדתי מן הנואמים בבית־החולים הצבאי.

אתם הפקידים החדשים, האסטניסים, האידיאליסטים, במה אתם טובים מן הראשונים?

הנערה עושה עצמה כאילו אינה שומעת.

– טשינובניקים, ארכיטשינובניקים אתם לפי תכונתכם! בודאי מבינה החברה צרפתית, לכל הפחות עד כדי להבין משפט אחד. צרפתי, שסייר את רוסיה לפני שנים, כותב בספרו: ll y en Russie une espèce de canaille qui s’appelle tchinownik³. רעדו שפתי הבתולה, מתוך חירוק כבוש. אותו הנבל, אותה הַקַנַי אתם תפסתם את מקומו של הלה, ובשבילכם, בשביל שכמותכם, בשביל יורשיו שפכנו אנו את דמינו! לשון זו – סופא דקרא – למדתי מאת הדיזירטירים ו“גבורי העורף”. כל מה שהיו רחוקים מן המחנה ומן המעשה, כך היו מרימים את קולם וקובלים על דמיהם הנשפכים.

ורואה אני שרבים שמים לנו לב, ואלה העומדים על ידינו ממש נהנים בסתר מכל החרפות.

ועוד רואה אני, כי קולי משמש לי סגולה, הבתולה רוצה להפטר ממני, וכל מה שאני מרים קולי, כן תמהר ידה לרשום בעט.

ואני הולך ומוסיף.

– שמא יהיה די, חבר? – שואלת אותי הבתולה.

ואני באחת: רוצה אני לדעת, על שום מה שלחתני ריקם תמול? איזו זכות יש לה להתעלל בבני־אדם? אם בטל דין הכרטיס אתמול, מדוע יש לו כח היום? אם יש לו כח היום, מדוע אבד כחו אתמול? אם 5200 אינם מפריעים היום, מדוע הפריעו אתמול?

– ואתה מפריעני בעבודתי!

– ואת? כלום אינך מפריעה אותי בעבודתי? האם לא היה עלי עתה להיות בבית־החולים? כלום לא עמדתי כאן אתמול?

ואני זורק בפניה את המלה “סַבוטַזש”.

אין לך דבר, העומד בפני המלים “סבוטזש” ו“שכין בערפה של המהפכה” – הן שני עמודי התוך, אשר כל נאום נכון עליהם, להבדיל לנין וטרוצקי בשעת המהפכה.

ואני מפנה פני כלפי הקהל ומתחיל שוב מחדש ומבראשית מספר כל הרפתקאותי.

אומרת הבתולה: שמא בכל זאת די, חבר?

נמלכתי בכליותי (גם חומי כבר נדף): אפשר באמת די?

ומתוך פזרון דעת אני פונה כלפי העמוד, אשר אצלו עמדתי, ואני נתקל בטבלא קטנה ועיני רואות:

“בכל פעם שינהגו הפקידים מנהג גס עם הבאים – יש לפנות בקובלנא אל ראש הלשכה”.

וכל קצפי התלקח שוב.

– כך, אני קורא, – כנראה זו לא הפעם הראשונה, שכאן נוהגים כך בבני־אדם, וכי למה טבלא זו מהודקת פה?

ואז החלותי שוב לשיר את שירתי.

ופסקתי רק בו ברגע שתקעה היא בידה בכפי את תעודותי בצירוף עוד איזו תעודות חדשות ואמרה מפורש:

– עם פתקא זו יפנה אל המחלקה אשר שם ויקבל את מבוקשו.

וכעבור חמשה רגעים, לא יותר, יצאתי מן הבית ובידי כרטיס עם תבנית ככב אדום למעלה, ושובר לשם קבלת ד' אמות ארג.

ומאז למדתי את הדרך הנכונה, כיצד מגיעים למה שרוצים להגיע בממלכת הקומוניסטים.

כי בתוך הואי כלבי יש לנהוג מנהג כלבים.

וקודם כל סקאנדאלותא רברבותא.

Swinemünde

מאורע הִילֶק הימֶלפַרב שִמש כמה וכמה ימים חומר לשיחה בקהל, לז’נדרמים במסלת הברזל, לבולשת וגם לחבריו בקסרקטין.

ואף־על־פי־כן לא היה בו כל ענין פוליטי.

מה שהוא, אותו הילק הימלפרב, עתה – אינני יודע, אבל אותה שעה לא היה אלא חייל פשוט. ברם, גם חיל פשוט לא היה, “יֶפרֵיטוֹר” היה, הוי אומר: צעיר־סגני־האופיצרים.

בחור “בעל גרמים” היה ולא “יוֹלְד” חס וחלילה, כי על כן היה יליד אוטשֵקוֹב.

די היה בהבטה ראשונה ב“קשוט ראשו” שלו (החיל הרוסי לא חבש לראשו מצנפת, כובע וכיוצא באלו, אלא “קשוט של ראש”) ובשפמו המסולסל: כדי להוכח שהוא לא היה יוֹלְד כלל וכלל! וכשגלה לרגלי חובת חייל לניקוֹלַייב, לא התענה ביותר בעול המשמעת הקסרקטית, כאחיו היהודים הפולנים, עלגי־השפה.

בגדי־השרד שלו היו חמוּדים לו. היה מתבונן בראי הקטן, הקבוע בתוך מסגרת־בַּעַץ, ומוצא, שהם הולמים אותו. ושפמו הקטן המשחיר על גבי שפתו העליונה מקביל ל“תסרוקת־הקפוד” שלו.

היה מקפיד על זהר כפתוריו שלא מאונס. ה“דוד” הממונה עליו – לו היתה עין בוחנת, הכיר מיד בחניכו ושם עליו עינו לטובה, בפניו ושלא בפניו הגיד שבחו בפני השררה.

מטבעו היה הילק פקח. מאליו עמד על כמה וכמה דברים. ידע איך להתנהג עם הפדפֶבֶל, ידע לכוֵן את השעה של הבאַת “השמינית” טה והשמינית “מַחורקה” – כללו של דבר, הילק היה חייל, שהיה לחן ולחסד בעיני העומדים על גבו.

וסוף דבר היה: כעבור שלש שנה התעלה למעלת צעיר־סגני־האופיצירים, למרות היותו יהודי. סרט אחד לבן עובר על כתפותיו, שביל דק שבדק של תפירות־מספר קבוע באמצע אותו סרט. כריכה של סרטים היתה תמיד שמורה עמו בארגז – היה מקפיד גם על זה שיהיה מבהיק תמיד כביום נתינתו.

עגול של מתכת ושני רובים עוברים עליו באלכסון קבעו על לוח לבו זה כבר: סימן למורה רובה מצוין.

“אילמלא היה הילק שמי, היה מתפאר בקהל היהודים בימי חג, כשהיה נכנס לחצר בית־הכנסת, כי אז כבר היו לי שלשה סרטים, ואפשר גם סרט אחד של זהב”.

"היולְדים הפולנים, שהיו סמוכים לו בשעה זו ובאותו מעמד, צרי החזה וירודי הכתפים, כל אלה אדומי הזקָנים הנפסדים, היו עומדים שותקים, מודים לו מתוך שתיקה.

הילק הימלפרב! אילו היה גוי במקומו – אָהָה!

“בניקוליב, ספר הילק בסוד מכיריו ומכירותיו, קשה לעבוד. הרָשות מרֻבה וגם “בני־הצי” יחסנים כאן, שאין כך בשאר הערים. אבל יש גם מעלות־טובות לעיר גדולה. צא וראה איך מלבישים את החיילים בערים הקטנות, איך מאכילים אותם. כאן יש עין רואה”.

“וביומא דפגרא ־ יש מקום ללכת, לראות ולהֵראות” – – –

בזה היה מתכוון לריבות, בנות העיר הגדולה! יוצא לו בר־נש עם ריבה יפה; ועינים לה, לשד ולעזאזל! ומרשרשת היא ברשרוש מגרה־לב ומחיה נפשות. מי יכיר מאחרי איזו כירים היא באה? או איך שעמדה עם המגרפה בבקר? – “בַּרִישניה” לכל דקדוקיה ופרטי פרטיה. וכל הלך נפשה – – – וכל נמוסיה – –

"חן המקום על יושביו. העיר בעצמה דורשת שיהא אדם מקבל פרצוף גבר שבגברים.

תן עינך, למשל, בחייל מֵחֶרסוֹן: תלבשתו עליו – תבנית שק, הליכתו – זו של תרנגלת מגולחה. לא כן ניקולייב: שם החייל מצווה ועומד להקפיד על מראהו, –שבאם לא, תקומה לא תהיה לו בפני הספנים.

אמת הדבר, אלה הספנים “בחורים עם גרמים” הם. אין לך לילה שלא תהיה תגרה בין ספנים וחיילים.

ידו של מי תקיפה? זו היא שאלה, שיש לעיין בה. –"

אבל הבחורות, תפח רוחן, כרוכות דוקא אחרי הספנים. הילק אינו לוקח חלק בתגרות אלו. הילק יהודי. והוא כרוך אחרי יהודיות, ואלו, ברוך השם, אינן מכירות בספנים. הילק מבכר את היהודיות על פני השקצות. חובב יהודיות הוא. ברם, גם בפני שקצה אין לירוק. אדרבא ואדרבא, הדברים אמורים, – הוא אינו יולד. ובחורים שכמותו גם השקצות אינן מואסות, אף על פי שהוא יהודי. אלא מאי? החברים, היהודים שבקסרקטין מקנטרים. מובן הדבר, שקנאה מדברת מתוך גרונם של אלו.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

גם הפעם יצא הילק בערב אל התחנה. מקום יפה לראיון – התחנה. בפרט, בערב. הריבות יושבות בסמיכות לתחנה, יוצאות לקדם את הרכבת הערבית ככלות עבודת חוקן בבית. ריח של סבון־ביצים נודף מהן יפה יפה, מעורב בריח כל מיני מי־בשמים: “זיונית”, “שושנה” וּ“ורד־המלך”. יוצאות הן שלובות־זרוע ומסתכלות בחלונות הרכבת אל היושבים בקרון, בבחורים המטיילים על המרצפת הזרועה חול, בבאים לשם קבלת־פנים ולויה, בנוסעים היוצאים לדרך.

אין לך מקום יותר נאה לטיול מתחנת הרכבת. חיוך קל, מבט כלו אֵש – ואין בזה שום סכנה. בעוד רגע והרכבת חלפה, והתחנה נתרוקנה והכל כלא היה! מי חִייך? עיני מי אוֹרו? אין לדעת, סוד כמוּס הוא לעולם.

חביב הטיול שעל התחנה גם על הילק. ביחוד, כשאין חבר לטיול נטפל אליו.

וכן בא לשם גם הפעם.

עד בֹא הרכבת עוד היה הרבה זמן. לא נתנו לצאת את בית הנתיבות. הילק נכנס ומתוך סקירה של איש בעל נסיון הבחין תיכף בריבה אחת נאה עומדת בקרן־זוית ועל זרועותיה תינוק. לא ריבה, אלא ־ “תמונה”. קטנה לערך, אבל זקופת־קומה, וראשה האצילי והקטן נעטר פעמַים בקוֻצות־זהב. הפה הקטן, פיו של תינוק שנעלב, עומד ומכריז: הלא תשקני? פניה ורדיים־ורדיים, וכל כך התאימו להם הגבות השחורות, שתי קשתות מלאות עזמה, כאילו מתוך חריצות יתירה ובמכחול דק מן הדק צייר אותן מי שצייר.

וכשפתחה שתי עינים תכלת־כהה, מתבוננת מתוך חיוך קל בהילק, כבר הלם לבו בחזקה־בחזקה.

היתה הקטנה עומדת ועל זרועותיה התינוק והיא מישנת אותו בנענועים קלים, אחת לימין ואחת לשמאל.

נעץ הילק עיניו תחלה בה, ואחר בתינוק.

כאילו עמד גל ורדי ונשפך על לחייה ועל צוארה ועל קצה החזה התמים הנראה מתוך חולצת־הצבעונין. השפילה עיניה והוסיפה לנענע את התינוק.

הילק לא היה יוֹלד. עברו רגעים אחדים והבלונדית היפה העבירה עיניה הנאות העברה מהירה החל ממגפיו, מגפי חיל מתגנדר, ועד כתפותיו עם הסרט הלבן על גבן.

כנראה, מצא חן בעיניה.

הילק עמד עליה ופיו לא חדל מדבר. דבר, והיד מושכת כל הזמן את השפם המסולסל.

רוצה הוא לדעת, כמה זמן היא כבר פה, באולם.

מענין הוא לדעת, בן כמה הוא התינוק.

מעסיקה אותו מאד השאלה, מאין היא באה העירה.

אי אפשר לו שלא לדעת, למה נכנסה לכאן.

שאלות, כפי שאתם רואים, העומדות ברומו של עולם.

הילק התבונן רגע בתינוק העטוף בחתוליו וגזר אומר:

“יפה התינוק שלך!”

– לא, לא ילדה שלה, כלום מה הוא סובר?

עיני הילק ארבו לרמזי־שדיה מתוך החולצה.

לא ידע מה לענות: נכשל בלשונו.

– ובכן ילדו של מי?

– של אופיצר הוא.

יותר משמינית שבשמינית גאוה היה בתשובתה שלה.

הסירה את הצעיף שעל פני התינוק.

בדרך כלל היתה התחלה יפה. הילק היה מרוצה. נסתלק לרגע מן האולם. וכששב, היה כיסו מלא זרעונים. ישבו על הספסל הסמוך, שפך הילק מלא כפו זרעונים לתוך כפה הקטנה שלה: זרעוני חמנים וזרעוני־דלעת ביניהם בטלים בששים.

וכך ישבו כשהם מפצחים את הזרעונים.

ישיבה של אנשים הגונים.

ובכל פעם שהיתה היא נותנת בו עיניה, שני גלים של תכלת־כהה, נדמה לו כאילו יד רכה וענוגה עוברת על גבי חזו.

בינתים נמלא האולם אנשים. גם הספסל שלהם, העומד בפנה נפקד. תחלה באה זקנה נאנחת, ישבה על הקצה מזה והניחה על הספסל את צקלונה הגדול.

באו עוד שתי נשים, ישבו כשהן מספרות זו על אזני זו, מתלחשות. נצטרף אל המנין גם מסגר בעל זקן גדל פרא. פנתה לו הזקנה הנאנחת מקום, ישב ושתק.

הילק היה האחד, שקולו היה הולך כל אותה השעה. הוא ספּר על “העבודה” ועל חבריו לקסרקטין. גם הקטנה ספרה. מן הכפר באה, והיא משרתת בביתו של אופיציר. לא הגידה את שם הכפר ולא את שם האופיציר, רצה הילק לשאול, אלא בינתים עברה השיחה על האופיציר שלו. האולם נמלא כלו.

קם שאון. התחילו קציצות שורקות בשריקה משונה על גבי המחבות. הזדרזו מלצרים – טטרים מגולחים.

ואפסו הזרעונים מן הכיס. הרגיש בדבר הילק ונסתלק שוב, ושב עם זרעונים.

יָרַק יריקת גבור־חיל מתוך שנים על הרצפה הרחק ממנו והלאה והציע לגשת אל הבופט לשם הרקת כוס שֵכר. אותה שעה ישבה היא בפישוט דד והיניקה את התינוק.

נתקלו עיניו בשד הקטנה והנאה, ונשאר עומד קופא במקומו. גל של רותחים פגע בקטנה, במצחה הָחל ובשד הנאה כלה. השפילה את עיניה.

– יודע המנֻול הקטן, מה שהוא רוצה – הסבירה הזקנה הנאנחת. לא היה סִפק בידי הילק לענות, והנה נכנס בר־נש עוטה בבגדי־שרד, עמד על האסקופה וצוח ככרוכיה:

– צל־צול רא־שון! הרכבת ליקטרינוסלוב, לוֹזוֹבַיַה וחַר־קוב!

ההמולה גדלה כפלים. רבים קפצו ממקומם, התחילו בודקים בחפצים, התחילו מקישים בכפות על הצלוחיות, כדי להבהיל את המלצר. הקטנה הוציאה את הפטמה מפיו של התינוק ובידה האחת היטיבה את החולצה.

על קצה לשונו של הילק היתה תלויה שאלת רשע: מה העבודה הזאת לך? כלומר, מה ענין יניקה לבתולה?

אלא כבש עצמו, ושוב כבש עצמו שלא לשאול.

נפתחה הדלת. רבים מהרו לצאת. גם המסגר העבדקן נטפל אל היוצאים.

הקטנה נשארה באולם, והילק נשאר גם הוא.

אותה שעה התחילה הקטנה, שהיתה עונה עד עתה קצרות, מפטפטת־מפטפטת, והיה כל כך הרבה מלים בפיה הקטן והרענן, וניגון לבבי מתוק כזה עולה מתוכו, עד שלא קם רוח בהילק להקשות על כמה דברים.

ובינתים שוב נכנס הכורז על כרוזו.

– צל־צול ש־ני, רכבת ליקטרינוסלוב, לוֹזוֹבַיַה וחַר־קוב.

ובו־ברגע שהיה קולה יוצא ברחש לבבי ונכנס אל הלב, הרכינה ראשה הקטן עד סמוך לראשו של הילק, עד תסרוקת־הקפוד שלו. והשמים הכחולים אשר בשתי גלות עיניה הביטו ישר לתוך עיניו – עד שראשו שחָש סובב עליו, ועל אזניו צלצלו מליה:

– רחימאי, קח לרגע את התינוק. אני תכף שבה, נחוץ לי.

לא הספיקה לו שעתו של הילק לענות דבר, וזרועותיו שֻלחו מעצמן אליה, וכבר התינוק מוטל על זרועותיו.

עמדו עוד כמה אנשים והזדרזו לצאת. הילק התבונן בתינוק, כאותו תיש בשער חדש, ולא ראה באיזו דלת יצאה “הקטנה”.

עברו רגעים מספר. ושוב הכריז המכריז:

– צלצול שלי־שי! הרכבת ליקטרינוסלוב, לוֹזוֹבַיַה וחַר־קוב!

– ריבה נאה הכלה שלו! – זה היה קולה של הסבתא הנאנחת.

הילק חייך במלא פיו.

שנים־שלשה גברים, שישבו סמוך לשלחנות על כוסות טה וכנופיה של סוחרים יהודים מנצחים זה את זה בהלכות עסק על יד המזנון, קפצו כמטורפים אל הדלת. אחרי כן נשמעה שריקה וחריקה, האופנים זזו, הרכבת עברה על פני הדלת, קרון אחר קרון. מספר אנשים שב אל האולם ויצא אל מחוץ לתחנה דרך הדלת הפונה לרחוב. רק הקטנה לא שבה.

המלצרים נקו את השלחנות, מוכרת הספרים והעתונים סגרה על מסגר את ארון ספריה.

לאולם נכנס אותו השעמום, הנשפך בכל אולם גדול שנתרוקן מאדם.

עיני הילק תלויות בדלת המובילה אל הרחבה עד שסגרו גם אותה, והוא עומד כל אותו הזמן.

זאת היתה בכלל עמידה עלובה: חייל שעומד בפישוט זרוֹעות ותינוק בחיקו.

כשנסגרה הדלת אל הרחבה, התחיל מתבונן בדלת המובילה לרחוב. הקטנה עדיין איננה.

ולא שבה גם לאחר שמחוג השעון עבר על פני שש מעלות בנות חמשה רגעים.

ועוד שלשת רבעי שעה ארוכים כאורך הגלות ומשעממים גם הם עברו. – והיא איננה.

– אין דבר, בני, – חכה עוד רגע! – שִדלה אותו הזקנה.

שתי המתלחשות לא עמדו מלחשן ולא פסקו. אלא שהילק חשד בהן, שעליו הן מתלחשות הפעם.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

ושוב התחילו אנשים מתכנסים באולם.

ובכל אשה ואשה שנכנסה התבונן הילק מתוך כליון נפש ממש.

ואז ־ פתח התינוק את עיניו והסתכל יפה יפה במבט טפשי של עגל בפני הילק.

כנראה, לא מצא חן בעיניו.

מצמץ את עיניו והוציא מבין שפתיו קול.

ולא מצא ספוקו באותו קול, התחיל פועה באיזו “פו־אה” משונה ־ פּוּאַה! פּוּאַה! פּוּאַה!

וכיון שהתחיל – לא חדל. צעק בקול אחד, ללא מעלות ומורדות, ללא־טעם. והקהל נזדעזע לקול זה ונתן עינים זעוּמות באותה פנה.

– פואה! פואה! פואה!

אימה נפלה על הילק. הוא נתבלבל כולו. נזכר, איך שהיתה הקטנה מנענעת אותו, עמד על רגליו והתחיל מנענע.

הוא מנענע ־ והקטן בשלו.

והאם איננה!

– פואה! פואה! פואה!

התחילו מתרגזים גם אלה שחמלו תחלה על התינוק הבוכה.

– גם לזו יקָרא אם!

– פואה! פואה! פואה!

אדם קטן זה, כנראה, היה בטבעו צעקן יחיד במינו. קולו היה הולך מקצה האולם ועד קצהו.

הילק עמד כולו רוחץ בזעה. כתנתו לבשרו כרוכה.

מה קרה? מה זאת? אינו מבין, אי אפשר לו להבין, לא היתה קללה שלא שלח בקטנה, באמה ועד סוף כל הדורות.

אילו היתה פה, כי אז הרגה.

נשים רחמניות עומדות על הילק, כל אחת ואחת יודעת עצה משלה, איך להשתיק את התינוק.

אבל הוא לא נשתתק.

מרוגז ומיואש ואובד עצות עמד הילק על עמדו, עומד ומנענע, מנענע ומזיע, מזיע ומתבונן בדלת, מתבונן ומחפש בעיניו בכל פנות הבית, ומסתכל בשעון. והקטן צועק. לא יכול הילק להתגבר עוד על מרירותו – הטביע את שתי אצבעותיו בחתולי התינוק וצבט אותו בכל כחו. זאת היתה צביטה שיש בה ממש. התינוק פתח לרוחה את עיניו, פער את פיו חסר־השנים, אבל קולו נחבא, כאילו קפא בתוך גרונו.

ופתאום הזדקף בכח, כרוצה לחגור מחתוליו, והתחיל ב“אַה” צרודה.

הקהל התאסף. התרגז וקבל. הילק עמד נבוך לגמרי, לא רצה להבין, מה שהבין כל הקהל, לא ראה כלום מלבד מחוג־השעות.

זה התחיל מתקרב עד אחת עשרה.

ב“פתקה” שבכיס בגד הילק כתוב מפורש – עד השעה האחת־עשרה.

רעיון נורא, רעיון מוזר חלף במחו של הילק ולבו נעשה קר ועמד מדפוק. מצחו התחיל מטפטף טפין: היא לא תשוב! היא לא תשוב!

ואז אמר גם הוא להחלץ מן המצר.

– סבתא, פנה אל הזקנה הנאנחת: במטותא, קחי את התינוק, אני תיכף אשוב, מיד אכנס.

– לא, בני, ענתה לו הסבתא, אפשר גם אתה תסתלק מכאן, ואני אנה אני באה עם תינוק זה? הכלה שלך אמרה להפטר ממנו – ולמה לי הוא?

ריחו של עסק ביש, של בולשת עלה באפו.

להניח את התינוק ולנוס אי אפשר היה.

– – – ומחוג־השעות מתמיד ומתקרב, מתמיד ומתקרב עד אחת־עשרה – – – עמד ושהה רגע, ואחרי כן עבר על אחת עשרה – – –

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

וכשהלך הילק לחפש את הז’נדרם, לא הלך לבדו.

קהל סקרנים ותאבי־סקנדלים לִוה אותו.

מעולם לא נראה לו להילק הכְחול של הז’נדרם כל כך כחול, וחזהו של זה כל כך רחב ובולט ומלא כוכבים ומדליות, אולם הוא ראה רק את רֻבְּל־הכסף הגדול התלוי לזה על צוארו. רבל־כסף כזה לא ראה מימיו.

והז’נדרם היה ז’נדרם מכף רגלו ועד קדקדו ועד מצנפתו. כל טפח וטפח שבו ז’נדרם.

רצה הז’נדרם לדעת מה שם בנו – התינוק, ורק לאחר שעה ארֻכה בא לידי מסקנה, שלאו בנו של זה הוא.

ואז רצה לדעת את שמה של הריבה.

– פְרוֹסְיה – ידע הילק.

כמה פְרוֹסְיות ישנן בשוקא!

ואז גבו עדות מפי הזקנה הנאנחת ומפי שתי הנשים המתלחשות, ומשום זה לא נסעו חלילה. בינתים עברה הרכבת.

ואחרי כן הלך הילק בלוית שוטר אל המשטרה, ולשם הביא את ה“תינוק שלו”.

ורק אחר כל הענויים האלה שב בגפו אל הקסרקטין, אחרי חצות שב. והעומד על השער הכניסהו ולקח את הפתקא, ועיין בה יפה וצוה עליו ללכת אל האופיציר התורן.

– מי הוא התורן? – שאל הילק.

– יֶפִימוֹב!

יפימוב שִמש מפקד בגונדא שלו – הוקל לו קצת על לבו, וכשספר הכל, את כל המוצאות אותו, שאלו הלז:

– ואמרה, שהוא בנו של אופיציר?

– כן, רום מעלתו! בן של אופיציר.

– ולא בנך שלך? כִימָאי שכמותך.

– לא ולאו, רום מעלתו, בנו של אופיציר!

– ויפה הריבה?

– עד להלל, רום מעלתו. יפה מאד.

יפימוב משך באותם שני זנבות הלטאה שעל שפתו, שהיה קורא להם – שפם, והבליט את חזו.

– יפה אתה אומר – – –

– יפה מאד, עינים – – – “בוּפֶרים” – כמו שנאמר – – וההקבלה לשאר־ירקות – –

– השמאילה, סוב! פקד יפימוב, – יוֹלְד שכמותך!

ברלין. תרפ"ו.

אפשר מאד, שספורי זה הוא כל כך פשוט, משום שבשעה שהייתי מהרהר בו, טרם שהעליתיו בכתב, היה על סביבי מימין ומשמאל יער ארנים מוריק; סמוך לו מעבר מזה האדימו לערך עשרים גגים של כפר קטן שנוצר ברצונו של Fridericus rex ומטעם זה גם קרוי על שמו “עמק פרידריך”, אחרי־כן השתרע כר גדול כולו מעלה עשבים ירוקים־בהירים ומטלית אחת קטנה של שיפון עודנו גבעול. דרך מרובצת יפה ונקיה עוברת לארכו של אותו כר בתוך מסגרת אלונים, בוקִיצים, ערמונים ואי־אלה תותים זקנים, מהם, נטועים עוד בידיו של פְריץ הזקן. ושוב רצועה של כרים, סמוכה לדרך מכאן ולתעלת פינוֹ מכאן, התעלה כאילו קבועה במחשבה תחלה במשבצת ירוקה ירוקה של סוף דהשתא. ושוב רצועה כרים – בין התעלה ובין היער מעבר מזה; חלקה אחת עודה מוריקה וחלקה אחת דהה של חציר לאחר קציר, ההולך ויבש עליה.

ואני עסוק בקציר על אחת החלקות הקטנות של אותו כר, בין תעלת פינו מכאן ודרך המלך מכאן ובראשי הולך ונארג, הולך ומתרקם שוב טופס החיים של אז.

בשובי מבית־החולים הביתה, אמרה לי אשתי, כי בקשוני להכנס אל חולה. שעה אחת קודם נכנס איזה בר־נש, כתובת לא השאיר, אך אמר, כי ישוב.

– במה חלה החולה?

איננה יודעת.

נשינו העלובות! הן באמת לא ידעו מה לעשות אז…

בימים ההם…

מתי היה הדבר?

היו בני ישראל מונים לבריאת עולם. היו מונים לשטרות. רצו אחדים להתחיל במנין חורבן בית שני. באודיסא היו מונים לבולשֶבִיקִים. ואז הבולשביקים השניים בארץ. היו הבולשביקים – והַכִּנָם. טיפוס־הבהרות אוכל בכל־פה בעיר החסרה עצים, מים ובורית.

אינני מזכיר את – הלחם: הוא אזל זה כבר מן העיר. המגפה אוכלת בתשושי הכח, וביחוד ברופאים. שמונים אחוזים למאה מכל ההרופאים שחלו – מתו.

העיר עניה, אין כסף, אזלה הפרוטה האחרונה, הכפר הכילי, הכפר הוציא ממנה כל־מה שאפשר היה להוציא – ממטפחת־האף ועד ה“ארגז המנגן”, וכשבא אדם לדרוש ברופא, אין זה כי בטיפוס־הבהרות חלה, או שהמות כבר דופק על דלתיו.

על פי רוב זה וזה.

ומשכורתו דל הרופא המסַכן נפשו ממש – דיה כדי לקנות בה רבע הליטרא לחם. לא היתה זו פרַקטיקה, אלא פרוססטִיטוּצִיה, פרוסטיטוציה הגרועה שבגרועות. בימי הצאר היתה הזונה הבלה, המשרכת דרכה על הפרוספֶקט האלכסַנדרי, מקבלת אתננה חמש אגורות. ואפשר היה לה לקנות בשכר זה שתים ליטרות וחצי לחם סולת.

עתה היה הרופא מקבל כסף די בשביל לקנות רבע הליטרא לחם־שיפון, כמובן בתנאי ראשון, כי שלמו לו. איש לא ישער לו לעולם, שאפשר לו, שיכנס אל רצען או חיט, יבור לו זוג מגפים, או מכנסים, ישים אותם עליו, ילחץ ידו של זה בחבה ויאמר לו בזו הלשון: אדוני, שלום! אני, לצערי, אין לי במה לשלם, אבל לרופא יאמר כך גם אותו חיט ואותו רצען, אם רק ימצא במיצר כל שהוא בענין כספים.

“אני נהניתי, אבל כלום חסר החבר הרופא מחכמתו שֶבִּקְרַנִי?”

– וסכנת הנפש, הכרוכה בעקב בקורי? הלא בחולה־טיפוס אני מטפל!

– סכנת נפש… ודאי… אלא… השם ירחם!

בני ישראל יושבי נגב רוסיה אינם מצויים אצל דברי־תורה, לולא זאת, ודאי שהיו אומרים: שליחי מצוה אינם ניזוקין.

אבל פטור בלי כלום – אי אפשר.

הרופא היה מקבל, לכל הפחות – את הכִּנָה.

ובשובו הביתה, היתה אשתו מפשפשת בבגדיו בעליונים ובתחתונים, ובודקת כל אשר עליו. וכשמצאו את ה“סֶמַשְקָה”¹ היו רושמים את היום ואת השעה ומונים אחד עשר יום, אומללים ונפחדים, עד שנתחוור להם, שחלה או לא־חלה. וכשלא מצאה את החיה, היה הפחד גדול פי שנים, כי ודאי היה להם, שנסתתרה הכנה במקום שהסתתרה, ואין לדעת עד מתי מונים בספירה זו.

וכשהיו מקישים על הדלת, היו שואלות, לפני כמה ימים שב זה, שהוא חולה עתה, ממסלת הברזל. היו בני־ביתם של החולים מערימים ואומרים, שמעולם לא עזב החולה את ביתו, אלא כך… היו הנשים מערימות ושואלות:

וכמה מעלות לחומו?

היו קרובי־החולה מערימים ועונים: לא היה להם צורך לבדוק בחומו, לא מיניה ולא מקצתיה! היו שוב הנשים מערימות ואומרות: אין הרופא בביתו, ואין יודע, מתי ישוב. היו קרובי החולה מערימים גם הם ואומרים: אנו נחכה לו, הנה הכתובת, לכשישוב יסור אלינו.

ואולם היו ימים, שלא היו מערימות כלל וכלל.

בתור אורדינאטור קבלתי 540000 רובל לחודש. כלומר: הלחם היה מחירו 60000 רובל הליטרא, הרי לך תשע ליטרות לחם לחודש, “כנגד ארבעה בנים”, הרוצים לאכול לחם יום יום.

עברה שעה קלה, ושוב דפקו על הדלת: זה שהיה קודם עומד ומזמין אותי.

מעין שנוי נוסחאות לאותו שיר אוקראיני: "אדום בעצמו, אדומה נשא, כומר אדום סידר את הקידושין, כלי־זמר אדומים נגנו, בני אדם אדומים רקדו – גם החתונה אדומה היתה…

היה כובע עור־כבשים אדום־דהה על ראשו, מעיל אדמדם־צהוב עליו, מגפים ישנות מצהיבות, זקן ושפם אדומים כנחושת, אדומות כנחושת גם הפאות הקטנות הנשקפות כמתגנבות מתחת כובעו, גבַים סבוכות עבותות מאדימות, עינים דומעות… רק הפנים הם חוורים־חוורים, אותו החוורון של בני־אדם מבריאים אחרי טיפוס־הבהרות.

– יכנס, החבר, לביתי; בשם אלהים אני משביעו להכנס.

– מי חולה?

– אשתי.

– מה לה?

– יצאה אל המים, לשאוב מים. שני דליים בידיה, מעדו רגליה ונפלה אחורנית. רצתה לקום ושוב נפלה. על כפים נשאוה הביתה. היא שוכבת ואינה יכולה לקום, ואינה יכולה ללכת. הלא אדוני החבר כירורג?

והאיש בוכה בכי־תמרורים. דמעות גדולות נושרות לו לסירוגין מתוך עיניו, גדולות ונוצצות, דמעותיו של ילד בוכה.

– טוב, נלך תיכף. הוא לוקח את מעילי.

ועיניו של האדום יורות ושוחקות מתוך גיל פנימי.

– יקירי, מקרה כירורגי! לאן אנו הולכים?

– זה קרוב כל כך, חמשה עשר רגעים. תיכף אנו שם.

בדרך הילוכי אני שואל את האדמוני לפרטים.

ובאמת הפרטים מענינים מאד. האדמוני גמגם, עשה עצמו אינו מבין, כִחֵד ונתבדה, וסוף סוף הודה.

המקרה אינו רענן כלל. כבר עבר שבוע מיום שנפלה, וכבר הקדימוני ארבעה רופאים…

– אבל הלא אדוני החבר הוא כירורג? –

– ואלה מי היו? כירורגים הלא?

– לא כולם, השלישי היה כירורג.

– ומי הוא?

– הרופא של בית־החולים האבנגלי.

מוניטין יצאו להם לבתי־החולים האֶבַנְגֶליים ברוסיה. ורופאיהם היו באמת רופאים טובים תמיד, ועם דעתם היו מתחשבים.

– מה שמו של הרופא?

דוקא אחד ממכירי, חבר לאוניברסיטה.

– ומה דעתו?

ומכיון שיש פנאי, עד שנגיע עד ביתו, רוצה אני לדעת גם על אדותיו בעצמו.

הוא רצען, וגם היתה לו עבודה בעזרת השי“ת. עתה אין מזמינים חדשות, אבל מעלים טלאי על הישנות, טלאי על גבי טלאי. אף על פי שרבים מאד למדו מלאכה זו ועושים בעצמם, אבל ב”ה לא חסרה העבודה, כלומר: לחם לא חסר. עד שפתאום חלה לפני שלשה חדשים בטיפוס־הבהרות. ב“ה המחלה עברה ללא־כל תוצאות. זה שני חדשים שקם, ואולם מתיראים הבריות להכנס אליו. מתיראים, אומרים הבריות שהיא מחלה מתדבקת. הבאמת? הלא אשתי ב”ה לא חלתה לולא אסונה עתה (חלו רק ארבעה ילדיו – אבל קטנים שאני. שנים כבר הבריאו, וגם השלישי, השוכב עדיין. אינו מסוכן כלל). והנה שלשה חדשים, שאין פרוטה נכנסת לבית. כל מה שהיה להם בדירה מכרו, כלומר: נתנו בחליפין. לא נשאר בבית בבית כלום, בלתי כלי אומנותו. בלי כלים אי אפשר, ועבודה אין. הבריאות מתיראות.

ומתוך כך אנו נכנסים אל הדירה.

החדר הגדול, והדלת קרועה אל הרחוב ועומדת פתוחה. שנים חלונות גם הם קרועים אל הרחוב, אחד מימין הדלת ואחד משמאלה. אל החלון של שמאל עומד שולחן של סנדלרים מרופש, מאובק, מלא כלים מכלים בערבוביה: מרצֵעות, מקבות, שברי זכוכית, חוטים מזופתים, קטעי עור, תיבות של מסמרים, “מעשנת”, צנצנת. נראה, שזה כמה שלא נגעה יד באלה. שני כסאות של סנדלרים ועורם פקע.

אצל השולחן הסמוך לחלון של ימין שני ספסלים פשוטים ושני תינוקות חוורים (אותה החורוּת של מבריאים מטיפוס) מתחממים כנגד החמה, בלבנים על בשרם, “לבנים” משום שאין בלשוננו מלה אחרת; לבנים לא היו כלל – וכלל. והיה החדר ריק מכל דבר שבקישוט, מכל רהיט שבני אדם משתמשים בו להרחבת דעתם, מכל תמונה על הכתלים הערומים; נראה שהתרוקן קמעא קמעא מרהיטיו ומכל שהיה בו. ובאמצע החדר, מן הכותל לשמאל כלפי פנים עד אמצע החדר עמד מזנון־עץ גדול, ענקי, חוצה את החדר לשנים: חדר מכאן וקיטנה־קטנה מכאן. מי יודע מתי ולפני כמה דורות בנו מזנונים עבים כאלה, ובשביל מי נעשה, וכמה גלגולים עברו עליו עד שנתגלגל לתוך דירתו של סנדלר זה! אותה קיטנה נכנסתי לתוכה, מצאתי בה דרגש ומטה ודי מקום לעבור בקושי בין זה ובין זו. על הדרגש אצל הכותל התהפך בתוך סמרטוטים בחור בן שש עשרה, אדמוני עם עינים גדולות שחורות. במטה ליד המזנון שכבה החולה. אי אפשר היה לעשות תנועה כל שהיא בלי לנגוע בדרגש של חולה־הטיפוס.

כשנגשתי אל מטת החולה, הכסויה באי־אלה שיירי מכסה מזוהמים עד לגועל נפש, מצאה זו לנכון וליָפה להתחיל בגניחות. שכבה אפרקדן. בנפלה נפלה אחורנית. ברגעים הראשונים כָאב ערפה, ועוד יותר עכוזה. כעת לא חשה כל כאב הן בערפה הן בשֵתָה, אלא לא יכלה לקום וללכת מפני הכאב, שהיתה חשה בעכוזה או בקטלית. היא לא הבחינה בין זה לזוּ.

החלותי בבדיקה. לא היו הסימפטומים ברורים אבל משפטי שחרצתי היה ברור לדידי: שבר־קולית בתוך כיס הפרק. ע"כ היה מחוור לי כל מצב הדבר.

אבל חברי שקדמוני אמרו, שאין זו אלא הכאה על גבי האַליה.

לא נעים, אם ארבעה אומרים כך, ואני לבדי סובר אחרת. הלא כל אופן הרפאות אחר הוא. נאמר: שלשה מהם לא היו כירורגים; אבל האחד הרי היה כירורג!

הרהרתי והרהרתי ואמרתי לסנדלר:

– יקירי, הא לך כרטיסי, בזה אני מזמין שוב את חברי הכירורג למחר, יהיה קונסיליום. בבוקר תמצאני בבית־החולים ותודיע לי, מה ענה לך הלה.

ביום השני בא אלי האדמוני להגיד לי, כי חברי יהיה פנוי בעוד יום. היום תורו בבית־החולים. ודוקא אותו היום לא הייתי פנוי אני, וחברי נכנס שוב יחידי ובדק בחולה ונשאר אוחז ומחזיק בדעתו הקודמת. חמלתי על המשפחה האומללה. נחוץ היה קונסיליום. אלא קונסיליום “בלי כלום” ־ אי אפשר. אפשר להזמין רופא, לשמוע עצתו, לקבל רצֶפט ולפטרהו בלא כלום; אך להזמין שלשה “מפורסמים” לזמן קבוע ולקונסיליום, ואחרי־כן לפטרם בלא כלום – זה אי אפשר! “המפורסמים” אינם מקפידים לנדב.

אמרתי לנפשי, הלא טוב, אם יביא בשביל זה את אשתו לבית־החולים. ואם צדקתי אני, ישאירוה שם, ואם צדקו חברי לא יפסיד זה אלא מחיר נסיעה לשם ומהתם, והקונסיליום שם יעלה לו בלא־מחיר. יוביל אותה לבית־החולים היהודי. העצה נראתה לי פשוטה.

רק זאת שכחתי, שאצלנו ממשלת האכרים והפועלים. הממשלה הזו דואגת לעניים ולחולים ולכל צרכי האזרחים. אין עניים ואין עשירים ואין מנדבים ואין מקבלי־נדבות. אין בבתי־חולים מחלקות בשביל עניים ו“בית החולים היהודי” לשעבר עבר לידי מי שעבר. כמובן, תיכף ומיד אפסו הלבנים, לא היו עוד סמי מרפא, לא היה מזון, וגם כסף לא היה ל“קליניקה החמשית העממית”, וגם מקום לחולה שלי לא היה…

ולאחרי שנערך כל־סדר הניָרות: מאת הזַבְדוֹם² והמרכז והפרוֹפסוֹיוּז³ וממני עבדכם, והובא אישור שהוא גר בבית זה וזה, ועוד אישור שאת “נדבתו” לטובת בתי המחסה לילדים נדב, ועוד אישור שאת מס המים שִלם, ועוד אישור שאת “נדבתו” לבנין אוירוֹנים נדב, ועוד אישורים ואישורים, שלכל אחד מהם עמד וחכה, עמד וחכה בתור והתחנן לפני כל מיני בתולות גזוזות־שער וחשופות זרוע ומשוחות שפתים – קבל לבסוף הורמנא בעל פה מאת מי שהוא, בעל שם משונה עד בלי לבטאו, להביא את החולה.

הרשיון לכך על ניר יקבל תיכף ומיד אחר שיכניס לקופת בית־החולים עשרים ליטרות גריסין, עשר ליטרות גֶבֶס, ששה חִתוּלִים (רחבם 25 סנטימטר) ושלשה פוּד עץ־הסקה.

הסנדלר האדמוני לא האמין למשמע אזניו.

כמה פעמים נכנס הוא ואנשי־ביתו ואשתו (היא היתה יולדת שָם, במחילה מכבודה), וכמה ממכיריו נכנסו לבית־החולים זה – כלום שִלמו אז אף פרוטה אחת? כלום בקשו מהם דבר?

ואיה יקח אוצרות קורח כאלה לקנות עשרים גריסים, עשר ליטרות גֶבס, ששה חִתוּלים ושלשה פוד עץ הסקה?

אמר האדמוני להערים, ונמצאו ערומים ממנו.

“אני אמרתי, כי רק בשביל קונסיליום אני מכניס אותה. נו! ואחרי־כן הייתי מתחמק ויוצא לי. מה יעשו? האם החוצה ישליכוה? אך אותו ה”זַבחוֹז"⁴ ימח־שמו, אינו טפש גם הוא. לא, אומר הוא: “תחלה תביא את הגריסין ואת הגֶבס ואת העצים ואת החִתוּלים!”

והתחיל המסכן רץ אחרי החמרים המבוקשים. שאל באפותיקה לגבס. שוחקים עליו. יטריח מר עצמו למצוא חומר זה. יְכַתת קימעא רגליו עד שימצא גבס. בכל אודיסא אין למצוא חצי פוד גבס. ואם ימצא, יגידו לו מה מחיר הגבס. החִתולים (25 סנטימטרים רחבם) ששה מיליון רובל החִתּוּל. אכן עצי הסקה יש לו מן המוכן: “מזנון גדול זה, יהא כפרתה, בודאי שיש בו ששה פוד. עוד ישאר גם לו. אבל גריסים וגבס וחתולים – ממון קורח זה מאין יקח?… אדרבא, אדוני החבר, הבה עצה!” הבה עצה…

עבר שבוע, ובכל יום נכנס אלי האדמוני "להתיעץ אתי. הוא שכר כבר בעל־עגלה ועצים יש לו, חסרים רק…

כל היום הוא משוטט בעיר. אומרים לו: שינסה כאן, והוא נכנס לכאן, מיעצים לו לפנות להתם, והוא נכנס להתם, לְבַקֵש שם – והוא מבקש שם.

ועברו עוד שני ימים, והאדמוני לא היה בביתי.

ואולי באמת עלה לו להכניס את אשתו? ומה הדיאגנוֹזָה? כשהיה צריך אלי, הבטיח לי בהן צדקו להודיע לי תיכף ומיד מה שאמרו “שם”… אך האדמוני לא בא.

ובבוקר בלכתי אל בית־החולים, נכנסתי אליו.

־ מה חדש?

מחר בבוקר הכל יהיה בידיו. רואה אני: גרזן מונח בפנה, היום יכנס ה… מה שמו כעת, לפנים קראו לו שוער, ויבקע את המזנון, הוא אין בכחו לשבר את זה.

שוב התבוננתי אל החדר והסתכלתי במזנון. לא היה בחדר דבר בלתי מזנון זה. וכשיפקד מקומו, לא יהיה עוד אף זכר לדירה של בן־אדם.

ואולי – נצנצה מחשבה בלבי – צדקו חברי. ובשבילי, רק בשבילי, יצא גם הסמן האחרון הזה מן הדירה, וכל המשפחה תשאר ב“מאורה”?…

– יקירי, פניתי אל הסנדלר, אל תתן לשוער את המזנון, לכל הפחות היום. חכה קצת. אני בעצמי אזמין עוד רופא, וכאשר יאמר כן יקום.

אני נכנסתי אל רופא צעיר, חדל־ידיעות – לדידי. זה אך “קפץ”, כלומר: רק שנתים עברו עליו, מיום שירד מעל הספסל, והוא כבר מן ה“רופאים האדומים” – כדברי החיילים, המצהירים כלפי הרשות: “אל תביא לי רופא אדום; זקן הביאה”… עדיין לא היתה לזה כל נטיה לאיזה מקצוע שהוא: לא היה להוט אחר כירורגיה וגם לא האיר פנים למחלות פנימיות. ועם אותו בר־נש נכנסתי בערב אל האדמוני.

לא הרבה מכרי להתחכם; משש במקום שמשש, התעוה בזמן שהתעוה וגזר אומר: אין שבר – הכאה! ותו לא! כדרכו של החובש שלנו, שהיה גוזר: אם זה סמוק הרי היא הכאה, אם זה מכחיל הרי זה כתם תכול.

– ואחרי רבים להטות! – אמרתי לאדמוני. גם אני דעתי כדעת חברי: הכאה!

ורפואתה – שכיבה במטה.

והאשה נשארה שוכבת במטה, והמזנון נשאר עומד בדירה.

כעבור שני חדשים – חדשה בארץ.

дRд שולחת חבילות – צרכי אוכל אדם לגועים מרעב.

ונתקבלה טיליגרמה מלונדון. אגודת יהודים יוצאי אוקראינה שולחת לנו… חבילות. היא הפקידה באי כחה. “הם” עשו עצמם לא־יודעים, והתחלנו בפעולות. ונזכרתי באדמוני.

נכנסתי לדירתו בכדי ללמדו מה לעשות, ולאן לפנות, ובדרכי בקצה הרחוב נתקלתי באשתו – על שתים כלונסאות היה צועדת. פסחת רגל של ימין.

מתוך הכאה באַליה אין יוצאים כעבור עשרה שבועות על כלונסאות! ואילו באו כל כירורגי אודיסאה, ואף “זילבֶרְבֶרג” עמהם, הייתי עומד בשלי: שבר צואר־קולית בתוך כיס־פִרְקָה.

ואולם המזנון נשאר בדירתו של הסנדלר ואולי עודנו שם עד היום.

כשאני מתבונן אל הסטודנטים שבימינו ורואה כיצד הם טרודים בבנין כל האומות ובתקון כל העולמות, ובראשם ורֻבָּם הם שקועים בפוליטיקה, יש אשר אני מהרהר בלבי ואומר: שמא היה נוח גם להם וגם לאחרים, אלו היו שקועים בהבלי הנוער?

ובזכרוני עולים מאליהם ימים טובים ורחוקים, כשאני עדיין סטודנט בין הסטודנטים בהידלברג היפה והעתיקה, וגם אנו עסוקים בפוליטיקה, אנו “בני הַמוּזוֹת”, כמו שהיו נוהגים בגרמניה לקרוא לנו.

והשעה שעת הרת עולמות – שעת ההצעה ליצור צי אדיר לגרמניה. כל העתונים מלאים ויכוחים: הללו אומרים “הן” והללו אומרים “לאו”. ובית הנבחרים הולך וסוער, והדברים מגיעים לידי כך, שהצירים יורדים איש ללחיי חברו. העתונים מתמלאים שוב ויכוחים: הלל דורשים אותו מעשה לגנאי והללו – לשבח. ספרים גדולים וקונטרסים קטנים, כרוזים, מחאות, גלויי דעת, כתבי פלסתר ודרשות – דרשות עד אין סוף: הללו טוענים והללו קובלים, הללו בונים והללו סותרים. אין לך אדם בגרמניה שאין לו דעה מִשֶּׁלוֹ בענין ה“פלוטנפורלגה”. וחכמי הפוליטיקה שבחוץ לארץ אינם פוסקים מלהתבונן אל הנעשה במדינת מלכותו של וילהלם קיסר, מתבוננים וחושבים ומתנבאים עתידות לדור יבוא. ובגרמניה גופה רַבֵּי המדינה מעמידים פנים כבדים, פולטים מפיהם דברים הנשמעים לכאן ולכאן, מגלים טפח ומכסים טפחיים. וּוילהלם קיסר עצמו עדיין מושל בכיפה, ורואה את עתידותיה של מדינתו “על רחבי מים” והוא כופה את העם כֻּלּוֹ לאמר: “רוצה אני!”…

ואם גדולי המדינה כך, מה יעשו ארבעה סטודנטים צעירים שלא יהגו גם הם “בפלוטנפורלגה” כל היום, ולא אותה יראו בחלום לילה? כלום אפשר, שלא בה ידברו בקומם ובשכבם ובלכתם בדרך אל בית מדרשם, ולא בה ישיחו בפרצם מן האולם הגדול לאחר השעור?

אם הזקנים מיושבי הדעה עלולים להתלהב כל כך, קל וחומר אנו הצעירים, נלהבי המח מלמפרע, שכל שעה ושעה, בכל אודיטוריה ואודיטוריה אופקים חדשים נגולים לפנינו, ועולמות חדשים, נאים וטובים, נבראים לעינינו במאמר פיהם של רבותינו גדולי המדע, שתפארת הם לכל באי עולם, ולבותיהם – אוצרות חכמה ומכמני מחשבה. וכל הגדולים הנפלאים האלה לפניך יום יום, שעה שעה, וכל הפרוזדרות פתוחים לפניך, ואתה מוכן ומזומן להכנס גם לטרקלין, ואתה עתיד להיות הרודה בכל האוצרות והמכמנים הללו להנאתו ולטובתו ולתקונו של כל העולם הגדול. שערי הָאַלְמָוֶת – השערים הרמים והנשאים – פתוחים לפניך ולבך יפחד וירחב בקרבך, כי על כן אין מופלא ממך ואין נסתר מנגד עיניך. כלומר: עדיין יש מופלא ונסתר – לגבי רבותיך גאוני העולם. אבל גם הם כֻּלָּם רק לכך נוצרו, כי על ידם ומתורתם יִגָּלֶה ויגדל כבודך שלך, וכשיזקינו הם, יסמכו את ידיהם עליך, ואתה תהיה השליט באוצרות החכמה ובמכמני מחשבתו של האדם, – “האדם” באותיות גדולות.

ובערב, כשאתה יוצא משעורו של קוּנוֹ פִישֶר, ופניו הולכים עמך: זקן צעיר, עינים שֶכֻּלָּן רעננות, וגולגולת שֶכֻּלָּה קרחת, ושערות הכסף הבודדות אשר עליה כאלו מְפַנוֹת מקום לכל כתרי העולם, ובלבך אתה נושא את מחרוזת המרגליות, שֶעָנַד זקן נער זה לראשו של המופלא בבני אדם, וָולֹפגַּנג גֶּטֶה, שלפי דברי המשורר

נָגֹלּוּ לוֹ סִפְרֵי כֹכָבִים בָּעָל,

וְהָיָה מְסַפֵּר עִם מִשְׁבָּר וָגָל,

ונפשך ספוגה משובת נעוריו של שַׂר השירה וחלום חלומותיו ידריקה תפארת הנשים, – אותה שעה נפתחים לפניך שערי אושר שעוד טרם טעמת ממנו, אבל לך לבדך הוא שמור מאז ומעולם כגן נעול מעולף מסתורין, וכל קְרָבֶיךָ יִמָּלְאוּ מֶתֶק געגועים אין סוף, מֶתֶק געגועים אין שֵם. ברגע זה נפשך נמצאת טהורה ומזוקקה שבעתים, וכֻלָּהּ מסורה לעולם יה – להביא לו את הטוב והיפה כרוכים יחד. וכח איתנים לך, וצר כל היקום מהכיל אותך, ואתה חש, כי צומחות לך “אברות הנשר” ההן, שעליהן חלם פויסט, – אותו פויסט, שגם הוא היה סטודנט בהידלברג היפה והעתיקה.

ופתאום, והנה שוב – ה“פלוטנפורלגה”, ונדמה לך וללבך הצעיר, כי אין דבר, אשר ישגב ממך לעשות בשבילה. נקיה מכל שמץ דופי וטהורה כטהרת הקודש היא נראית לך – דמות כל התום והנאצל.

וכך חיינו. כלומר, לא חיינו, אלא מתכוונים היינו לחיות, לפעול וליצור בגבולות החיים גדולי העליליה, הדורשים דעה מרובה, והכנה גדולה וקשה קודמת למעשה. וכך חיינו – נהנים ומתגעגעים, פורחים והוגים, מתלהבים ולומדים ושוקדים ומתעמקים, כדי שלא להכנס, חלילה, לפני ולפנים בידים ריקות, אלא מוכנים ומזומנים כהלכה, שלא לבַיֵש את רבותינו המאורות הגדולים, שלא לבַיֵש את עצמנו בטרקלין, כי לא התכוננו בפרוזדור.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

ובכן, כל העולם כֻּלּוֹ וגם אנו, ארבעה סטודנטים, נתונים היינו בכל לב ונפש ל“פלוטנפורלגה”.

ומעשה שכך היה.

כשהיינו עיֵפים מעמל היום, או שבכלל לא רצינו להתרחק מן העיר, היינו יוצאים אל הארמון ואל הגן אשר לרגליו לטַיֵּל וליהנות מן הקסם הגדול אשר במקום הזה, כי על כן הארמון והגן אינם אלא שורה אחת, מזמור אחד ממזמורות המנגינה הגדולה, שנתן הקדוש ברוך הוא לעולמו, – “גרמניה של הרינוס”.

ומתוך שיחות נוער היינו נתקלים מדי פעם בפעם בתושבי המקום “הבורגנים” הזעירים ובפרצופיהם של האנגלים, שלא נבראו אלא כדי להכעיר כל חֶלְקָה יפה בעולם.

ופעם אחת נתקלנו בנערה צהבהבת, “בַּאקְפיש” שֶכֻּלָּה תפארת גִדּוּל והוד פריחה, ועינים לה עליזות וסקרניות, הסופגות לתוכן את כל הנפגש להן על דרכן. הזקנה הזריזה, שֶלִּוְּתָה אותה – כפי הנראה, אִמָּהּ – הרגישה מיד במה שעוללה לנו בתה, ונתנה בה עין של רוגז עצור, אלא שגם אחד מששים בגאוה היה במבטה זה.

היא, הנערה, לא היתה היפה בכל הנערות שפגשנו, אבל אילו בא פַּסָּל לבקש לו דמות לנוער בעצם תֻּמּוֹ, שמלאכי אלהים נהנים מזיוו, לא היה מוצא דמות נאה מזו, חן תמים מזה, שהיה שפוך על כל גופה הגמיש.

וכשם שלא ידענו למה ועל מה, כך לא ידענו מי מאתנו היה הראשון לזה, אבל מבטינו נפגשו – וחמים היו מבטינו, ונהנים היו זה מזה, וכרגע ידענו כי מאושרים אנחנו, משום שיש בעולם נאה זה לב טוב, ועין טובה ושמש ברכה.

ודאי כך מביטים זה לזה הַלִבְנים הצנועים קודם פסח עם שמש אביב.

ובמחשבה תחלה להפגש עם אותה ריבה יצאנו גם למחרת להר הארמון. הפעם לא פגשנוה, אבל כעבור יוֹמַיִם שוב פגשנו אותה בלוית אמה, ושוב נפגשו מבטינו. ראינו, כי דעתה של הזקנה אינה נוחה ממנו, אבל עשינו את עצמנו, כאלו אין אנו רואים, ועברנו עליהן בצניעות ובדרך ארץ. והיא, הריבה הצהבהבת הקטנה, הצליפה עלינו את כל אבני החן אשר בעיניה הגדולות והסקרניות, עיני התכלת הָכּהָה.

מה לנו ולזקנה, המסתכלת בנו שלא בחבה יתירה? אנו די לנו בעיניה של בתה.

ומכאן ואילך, כשפגש איש מאתנו אותה היה מספר את הדבר לחבריו, והם היו מתקנאים בו כל היום ההוא.

במשך הקיץ כבר חקרנו וידענו, באיזו שדרה הן בוחרות לְטַיֵּל, ובאיזה יום אין הן באות לְטַיֵּל כלל.

יש שהיתה משפלת את עיניה לקרקע ומקמטת באופן מצחיק את מצחה הבהיר, וסוברים היינו, כי הזקנה הרגישה בנו מרחוק והזהירה אותה עלינו.

ויש שהיתה פוקחת לקראתנו את עיני תכלתה לרוחה, ואמרנו היום עלתה יפה לזקנה הַקַּהְוָה שלה.

ועולמנו, עולם החכמה והשירה, נעשה עוד יותר יפה, כי על כן מלאך חביב וטוב עם תכלת עיני ושער צהב חופף עליו.

לא היו ימים מרובים ונודע לנו, שֶׁכֻּלָּנוּ, – גם הפילוסוף כבד המחשבה, גם הכימאי, העתיד למלא את מקומו של וִיקְטוֹר מַיֶיר, גם תלמידו של יֶלינֶק, העומד להיות דימוסתינס בדורו, וגם אני עבדכם, – כֻּלָּנוּ נפשנו קשורה בה, באותה ריבה. והדבר הזה נודע לאיש ואיש מאתנו מפי חבריו, ולא משום שהוא עצמו חש בזה. כלום חש הָאֲדָנִי בכח המושך אותו אל השמש?

והדבר היה פשוט ומובן מאליו כל כך, עד כי לא היינו מתביישים איש מפני חברו.

את שמה לא ידענו, אף לא ידענו האיך אפשר לדעת אותו. היא היתה יפה, ודי לה וגם לנו. עיניה אומרות, כי בשעה שהן נתקלות בנו יש לה קורת רוח – וזה היה אשרנו. נדמה לנו, כי באחרים חוץ ממנו אין היא מסתכלת כלל, ואם היא מסתכלת, הרי מבטה כל כך קר. ומה לנו עוד?

־־־־־־־־־־־־־־־

ושאלת הצי, Die Flottenvorlage, מנסרת והולכת בעולמה של גרמניה, וכל העתונים מלאים ויכוחים, וכל הלבבות סוערים, וגם אנו, ארבעה סטודנטים, גדולי עולם לעתיד, עסוקים בה – עד שפגעה בנפשנו.

פעם אחת בערב, כשעלינו בהר הארמון לראות ולהֵראות, והנה היא, הצהבהבת, לקראתנו, אמה אין אתה, אלא – אוי לעינינו, שכך רואות! שני בחורים נאים, לבושים מַדי מַלָּחִים, מלוים אותה והיא מאירה להם את פניה העדינים. בנו לא הרגישה, אלינו לא הביטה, ועלינו לא ירדה אף אבן אחת מאבני החן אשר בגולות עיניה. הדבר מובן: מה תעשה נערה קטנה, שלא יִשָּׁבֶה לבה? לבה של גרמניה כֻלָּהּ נִשְבָּה ל“פלוטנפורלגה”…

עולמנו לא חָשַך בעדנו, אבל נתרוקן מאליו. טיולנו נעשה גם הוא מיותר מאליו. כדי שלא נתקל בה שוב סרנו מן השדרה ההיא, ומבלי דַבֵּר דבר שבנו לבתינו.

ולמחרת הודיע קַנט שלנו, כי בעיניו ממש ראה אותה ושני המלחים מימינה ומשמאלה. נפשנו דאבה למשמע אזננו, אבל בלב תמים סלחנו לריבה הקטנה הצהבהבה. אין שום בריה יכולה לעמוד בפני ״הכתונת הכחולה״. נודע לנו, כי וילהלם מצא ערמה יפה להטות לרצונו כל נגב גרמניה: שִׁיֵּט צי קטן בנהר הרינוס, ומשם בַּגֵּיקַר עד מַאנְהֵם. להידלברג לא בא הצי, אבל המלחים באו גם להידלברג, וכל מקום אשר דרכה כף רגלם של בעלי “הַכֻּתֳּנוֹת הכחולות”, נחלה הצעת החוק על דבר הצי נצחון גמור. איזהוּ הלב אשר לא ילך שבי לפני הַסַּפָּנִים?

ובו ביום מצאנו שם נאה למלאך החביב בעל תכלת העיניים והשער הצהב, שנסתלק מעלינו: – “פלוטנפורלגה”…

־־־־־־־־־־־־־־־־־

והימים התחילו פוחתים והולכים. הערבים נעשו קרים והגשמים – תכופים. הערמונים הזקנים עמדו כל ימות האביב ליד שער הארמון שורות שורות, כפתם רעננה, פרחיהם מרובים, ומראיהם כמראה אבות ישישים, אשר ברכם אלהים בבנים ובני בנים סוככים בצלם. עכשיו התחילו עליהם נושרים וגז נזרם. גם אנו החלונו מונעים את רגלינו מגן הארמון ונעשינו מצויים יותר אצל גן העיר. כלומר: לתוך הגן היינו נכנסים רק לעתים רחוקות, כי כבדו ממנו ששים האגורה דמי הכניסה, ולכן מטַיְּלִים היינו לאורך “רחוב הצרפתים” ומזינים את אזנינו ממקהלת הַכַּנָּרִים אשר בגן.

מן “הפלוטנפורלגה” נואשנו.

ופעם אחת לפנות ערב, ואנו מְּטַיְּלִים כדרכנו בין השדרות – והנה סמוך לגן ספסל ארוך, ושתים נשים יושבות עליו. רגע אחד והֵישרנו את פעמינו אל הספסל, בקשנו רשות לשבת וישבנו גם אנו. שתי הנשים הלא הן – הזקנה ובתה “הפלוטנפורלגה” מודעתנו.

די היה לנו מבט אחד מעיניה – ונפשנו שבה למנוחתה.

זו היתה ההזדמנות הראשונה להתודע לנערה. ידענו, כי אי אפשר לנו להחמיץ הזדמנות זו. אבל האיך?

שעירים שובבים מרקדים בעיני הריבה. מה פירושם? נִתְּנָה רשות למעשי שטות. וגם בנו נכנסה רוח שטות, כלומר: לא נכנסה, אלא, שהיתה תמיד במעמקי לבנו ואורבת לרגע הראוי לְהִגָּלוֹת.

צריך להסב אלינו את לבה של הריבה ויהי מה. והכנורות אומרים שירה – פּוֹפּוּרִי ממנגינת פויסט.

– מזמור זה מהיכן? הִתַּמֵּם ושאל הפילוסוף שבחבורתנו.

– אחד ממזמורי “טְרַאוִיַטָה”

– לא, כי מ“שמשון ודלילה”.

– חס ושלום! מ“טנהויזר” הוא זה.

– לא מ“טנהויזר”, אלא מ“טריסטאן ואיזולדה”.

– לא מזה ולא מזה אלא מ“נורמה”.

– עתה הכרתי! פוסק בּוּנְזֶן שלעתיד לבוא: מזמור זה מִשֶׁל מאיר־בֶּר הוא.

– חלילה, מִשֶׁל הלוי הוא זה.

– לא באלפא רבתי, מִשֶׁל רובינשטיין.

ערמתנו עמדה לנו: היא, הריבה הקטנה, הסבה את פניה אלינו.

אנו מוסיפים לגבב שטות על גבי שטות, ועינינו מתגנבות להציץ לתוך עיניה, ואנו רואים, כי אמנם עמדה לנו ערמתנו.

גם הזקנה מקשיבה לויכוחנו, אלא שמריסי עיניה שלה נִכָּר, כי מימיה לא ראתה כנופיא של שוטים והדיוטי הדיוטות כמותנו.

ערומה ממנה בתה הקטנה. לבה הקטן, לב ריבה יפה ונאה, מגיד לה שטות זו מה משמעותה, וניצוצות אבני החן שבעיניה מעידים כמאה עדים על שפתיה, כי בחזקה הן עוצרות את צחוקה הפורץ לצאת.

– אבל, אדוני – חורץ אני – לא הוא ולא מקצתו: מזמור זה הוא מִשֶׁל פויסט, שֶחִבֵּר… שחבר… המשורר הגרמני הגדול – שִׁילֶר!

– לא שִילר, כי אם הֵינֶה מקפחני חברי.

– לא זה ולא זה – טוען הפילוסוף – וִילַנד חִבֵּר את פויסט.

נמצא גואל גם לְלֶסִינְגְּ.

עיניה של הזקנה קופאות בחוריהן. אלו סִפְּרוּ לה, כי יש בעולם אספסוף של סטודנטים הדיוטות כאלה, לא היתה מאמינה.

ו“פלוטנפורלגה” הפקחית עוד מעט ותפרוץ בצחוק.

ועדיין אנו מִדַיְּנים זה עם זה: האחד קורא בשם אוּלַנְד, השני נוטה לְהֶרְדֶּר, ובא השלישי וחקרו ונתן את פויסט במתנה לזַ’ן פַּאוּל.

הסו! השתיקנו פתאם ממלא מקומו של יֶלִינֶק, – עתה נזכרתי; פויסט זה חִבְּרוֹ – קוּנוֹ…

כאן נרתעה הזקנה ממקומה. סטודנטים, שאינם מבחינים בין מאיר־בֶּר ורובינשטיין, הכורכים יחד את שילר והינה, את וילנד ואולנד – את הכל נשאה בדומיה, לַכֹּל סלחה במנוחה. אבל בת הידלברג היא, על אֶכְּסֶלֶנְץ קוּנוֹ פישר גאותה, ואין עוד בלבה סליחה ומחילה…

וכרגע שכחה את נימוסיה הטובים של “בורגנית זעירה”, קפצה ופתחה בזו הלשון:

אַבֶּער מיינע העררען!… מנגינה זו חִבֵּר גוּנוֹ, ואת פויסט כתב גֵיטֶה, ואולם את הפירוש היותר יפה, את הפירוש היותר נכון לפויסט כתב קוּנוֹ פישר, אֶכְּסֶלֶנְץ קוּנוֹ…

וכאן קפצנו גם אנו, הסירונו בכל יראת הכבוד את כובעינו מעל ראשינו, השתחוינו לזקנה בענוה והודינו לה בהכנעה על דבריה.

וכיון שהודינו לה באנו עמה, כמו שאומרים עתה, במגע. וכיון שבאנו עמה במגע, הרי נמצאה לנו האמתלא אשר בקשנו. וכיון שנמצאה לנו האמתלא אשר בקשנו, החלונו לדבר. וכיון שהחלונו לדבר עם הזקנה, לא פסקנו עוד עד שהתודענו גם לה – ל“פלוטנפורלגה”.

וזה העיקר!

־־־־־־־־־־־־־־־־

כעבור ימים אחדים ואני יוצא מבית הכנסת – ראש השנה היה אותו יום – ונפגשתי שוב עם “פלוטנפורלגה” ואמה. אף הן יצאו מבית הכנסת. ואז התחילה לי שנה טובה וברוכה. הלואי, אני אומר, ותהיה גם שנתם של הסטודנטים שבימינו כמותה!

אודיסא.

ספורי הד"ר טֶנֶנְבּוֹים

מאת

שאול טשרניחובסקי

---

פֵּסַחוֹבִיץ

מאת

שאול טשרניחובסקי

תאמרו איש רע מטבעי אני?

לא!

תאמרו שמח לאיד של מי שהוא אני?

שוב – לא!

ובכל זאת נוקשתי גם אני פעם, ובכל נפשי ובכל מאדי רציתי שיכשל בן־אדם. וכשנתקיימה שאלתי לא התחרטתי כלל וכלל; אך נהניתי.

הלא כבר עמדו הרומאים על זה ואמרו: homo sum et nihil

humanum mihi alienum est.

לאטינית! אל תרגזו! יש שאני אוהב מימרא לאטינית, אך בכדי שלא אשכחנה. הלא יודעים אתם, אחֵינו הרופאים דהשעתא תש כחם בנידון זה. יוָנית לא הכירו מעולם, ואת הרומָאית טעמו לא יותר משטעם יהונתן בשעתו מן הדבש – על קצה המטה.

ושמח אני מאד אם פוגש אני לפעמים איזה רוקח מן הזקנים, שצדעותיו התחילו מלבינות; אלה גירסא דינקותא עוד בידם. הנאה היא לדבר עם כגון זה.

אבל אני תעיתי קצת אל בין הפרחים, מַארש אל שמאל! כדאמרי הצרפתים: נשובה אל שיותינו revenons a nos moutons.

אני ‏(ידוע לכם) היו לי צרות עד שקבלתי התָרת בחינה, מה שייך – צרות רבות וגדולות!

אבל לא רק לצרה אח יולד, כי גם לאושר: כיון שהתחילה ההצלחה להאיר לי פנים – היה הכל, הכל כמו על גבי שמן.

הכל נעשה פשוט, הכל נקל.

עם שתי תעודותי: זו של בגרות וזו של ד״ר למדיצינה בחו"ל פסעתי לאורך רחוב טשֶרנישֶב, ששם המיניסטֶריום לעניני ההשכלה. רחוב זה הוא אחד הטפוסיים שבפטרסבורג ביפיו הזועם ושרטוטיו הברורים, ובקשת היפה הסוגרת עליו.

עליתי באותן המעלות, נכנסתי לאולם גדול, המשמש חדר לחכיון, אולם צנוע הוא ורהיטיו פשוטים ומלאים חשיבות מתוך פשטות יתירה. היו בו אך מספר אנשים.

ואחרי שעה קלה הכניסוני לפנַי ולפנים של חדר עבודה, והנה אני לפני פקיד גדול, עומד ברומי המעלה. הוא קבלני בסבר פנים יפות:

– במה אוכל לשרת?

וכעבור רגעים מספר – קץ לשיחתנו.

הוא עיין בתעודותי, שאלני כמה שאלות. הכל טוב, כשר וישר!

כמובן שאני מותר לבחינה. עלי רק להכנס בעוד שבוע בכדי לקבוע את האוניברסיטא, אשר שם אבחן; או שמא אני רוצה דוקא בפטרסבורג באקדמיה הצבאית לרפואה?

טרם לכתי פשט לי את כפו, – בנימוס.

ולפני זה כמה עכובים וכמה מניעות!

חמשה רגעים – וההיתר בידי.

בלב בטוח עליתי שוב ב“אותן המעלות” – כעבור שבוע בדיוק, כאמור.

באולם – אין בו אך שנים צעירים, שניהם יהודים, כנראה מכירים זה את זה, יושבים אצל שולחן אחד עגול סמוך לחלון (כבר התחיל היום נוטה לערוב), ומעיינים בספר עב־כרס, מעין אלה הספרים הגדולים שבערי המדינה, מעין “כל־בו” של פטרסבורג.

אמר לי מאן דהוא, שהפקיד שלי עסוק ועלי לחכות קצת, וישבתי בריחוק ידוע משני הצעירים.

באין לי מה לעשות אני מסתכל בשניהם, ועומד מתוך זה על טיבם.

שנים צעירים ושניהם יהודים. האחד טפוסי לקַריקטוּרְיות, השני סתם פרצוף יהודי, וחן דק של חו"ל על פני שניהם; באחד הוא ניכר יותר על בגדיו, בשני – על פניו. האחד בעל פנים מפונקים, פני בן־עשירים, שפם מסולסל – שקבל עליו עול תחבושת עשויה לדבר; על כן הוא נוטה בגלוי לסיסמה es ist erreicht, שהיא זרה במדינה פה. “שדרת־הכנם”¹ שלו גם היא עוברת ישר בתכלית השכלול וכל שער ראשו גזוז יפה ומסורק בדיקנות: שערה סמוכה לשערה. שערו ערמוני. אולם פניו מביעים יוהרה וחוצפה כבושה, שבני עשירים משלנו, מאלה שנתעשרו זה מקרוב, מצוינים בה. בגדיו עשויים יפה, גזירת חוץ, הארג צנוע, וטיבו לא ניכר מסקירה ראשונה – אבל טוב באמת.

השני קטן בקומתו מן הראשון, פניו דלים, כולו רזה, צר־כתפים, חוור, פרצוף מי שהיה חולה במחלת השקדים בנעוריו. גם הוא שער ראשו עשוי בחריצות, אפו כאף הדיָה. את בגדיו… אי אפשר היה להבחין, כי עליו מעיל צבע קטנית דהה מרוב ימים, אבל בגזירת חו"ל. צבע זה הקביל לצבע שערו, שצמח מתוך רפיון ולא כטבע שער יהודי שיש בו מטבע עשבים שוטים, וצבעם צבע בלונדי דהה, גבות עיניו וריסיהן לבנבנים, שפמו גם כן חוור, – אינני יודע אם משתמשים אתם בספרות במבטא יפה זה, אבל בינינו לבין עצמנו אנו משתמשים בו. צבעו של צעיר זה היה “צבע הכִינה”, במחילה מכבודכם, – כולו.

לא ארכה השעה והשנים הרגישו בי, והנה גם הדהה עומד עלי.

– בודאי מר רוצה להבחן?

– כן, אבל מאין הוצאת את משפטך?

– מובן מאליו: יהודי צעיר, שנכנס לכאן, כולא עלמא יודע למה נכנס.

– מאיזו אוניברסיטא? מתי גמרת?

ועוד שאלות ומעין שאלות. ולבסוף:

– ובאיזו אוניברסיטא אתה אומר להבחן?

– הלא סוף סוף אחת היא.

– איך זה אחת? הרעימו עלי שניהם בהלצה.

– לגבי הדרישות בבחינה אין ההבדל גדול ביותר, באחת נקל קצת, ובשנית יותר קשה קצת.

– כן לגבי הבחינה, אבל לגבי דברים אחרים.

– ומתוך עיניהם קראתי את משפטם עלי: בטלן בן בטלן מבית הבטלנים.

– ובכל זאת, שבתי על דברי, מה בין אוניברסיטא לאוניברסיטא?

– בכל עיר ועיר קומיסיה שלה ובה יושב ראש שלה.

– מובן מאליו. אבל בעיקרו מה ההבדל?

– והיושב ראש?

– איני מדמה, כי זה כל־כך חשוב. הפרופיסורים הם הבוחנים ולא היושב ראש.

– לאו דוקא; היושב ראש! אָ־אָ… דברו שניהם, היושב ראש!

– ומכיון שהדבר כך –

– ומכיון שהדבר כך, הרי יש לכל צרה שלא תבוא הַמלצה, ענה לי הדהה. הנה (והוא פותח את מעילו ותוקע ידו לתוך כיס זיגו, מוציא משם מעטפה גדולה עם כתובות באותיות מאירות: “להוד רום מעלת כבודו יועץ־הסתרים פלוני אלמוני”) זה ליושב ראש הקומיסיה בחַרקוב; והוא מחזיר את המעטפה לכיסה ומוציא מעטפה שניה – וזה בשביל היושב ראש בקומיסיה בקיוב… וז…ה־ה (עיניו מאירות) חכה, זה בשביל קַאזַאן… וז– ה נחוץ לטומסק…

– סליחה, נכנסתי לתוך דבריו, מנין לך אלה?

– שאלה יפה שאל מר, ממקום שצריך. יש לי המלצה מאת הפרופיסור הברליני אֶכְסצלֶנץ פלוני, וזה מהאסִיסְטֶנט של הכירורג בַּשַׁרִיטֶה² – אלמוני. וזה מאת מנהיג האצילים הפלכי… הסתכלתי שוב בשתי אזניו הגדולות והפשוקות, שפרשו כל כך מראשו הגזוז… על שפתו הרוסית העלגית עמדתי עוד בראשית דבורנו; היא היתה צורמת גם לגבי אזני יהודי. והרהרתי בנפשי:

עלוב שכמותך, כמה כרכורים כרכרת אתה ודודיך ודודותיך עד שהגעתם אל אותו מנהיג האצילים, אילו היה רואך מה היה נהנה…

– ומתי גמרת אתה את האוניברסיטא?

– זה כמשלשה חדשים.

– כלומר, ישר מברלין אתה בא להבחן. ולא יקשה ממך – נאמר לגבי השפה, הטֶרמינים הרוסים, הלא מנפות הווייכסל אתה?

– מה שייך שפה וטֶרמינים? הלא רואה אתה: יש לי המלצות ואם צריך יהיה עוד – תמצא. תם שכמותך.

– וגם למר יש? – שאלתי את השני.

– שאלה!

– הלא תעודת־הישרות אינה ניתנת אלא למי שגר זמן קבוע, במקום קבוע.

– ענין זה אינו אלא ענין־מטבע, ושוב המלצה.

– כמה הן לך? בכל כיס וכיס?

לא ענַה, אך שחוק הנאה מרחף על שפתיו.

נעשו עלי השנים מאוסים פתאום. סמלי התגַנבות לַלֵב, חונף ומרמה, שפלות ותכָכים וחוצפה – כרוכים ביחד.

– ובכן באיזו אוניברסיטא בחרתם? שאלתי.

– לשום זה באנו לכאן, בבירור אין אנו יודעים, נועץ על אודות כל יושב ראש ואז נחליט.

– ומִנין יודעים רבותי מי יושב ראש בקומיסיה?

– הלא בשביל זה באנו לכאן. פה יודעים הכל.

הופיע הפקיד.

העיפותי עיני על השנים.

– יכנס מר, נענו לי, אם הוא רוצה. אנו יש לנו פנאי; אפשר נכנס רק מחר, בכלל.

ואני נכנסתי.

ושוב קבלני הפקיד שקבלני פעם. ושיחתנו לא ארכה גם הפעם.

באיזו אוניברסיטא אני בוחר, שאלני – יש לבחור באחת משלש אלה: קאזאן, קיוב וחַרקוב.

קאזאן רחוקה מאד. בחַרקוב הייתי כמה פעמים ושם גם בפלך עבדתי והיא קרובה למגורי אבותי.

עניתי: בחַרקוב.

– לא! – ענה לי – אי אפשר: שם המנין נשלם.

– אם כן, אמרתי: קאזאן! – (אני שמעתי אומרים ששם היחס אל האֶכסטרנים טוב מבשאר האוניברסיטאות).

– בקאזאן גם כן המנין נשלם זה כבר!

אמרתי, כי עבדתי בפלך חרקוב.

– טוב, אמר, כי אז הגש לשם בקשה. אפשר תעמוד לך זכות זו: אני לא אסרב אם יוסיפו הם על המנין.

אמרתי שאינני רוצה ללכת לקראת נסים ובוחר אני בקִיוב.

– יפה מאד, ענה הפקיד, ורשם מה שרשם. ובכן אתה לקִיוב.

כך עשיתי “ברירה” זו ויצאתי.

כשיצאתי עמדו השנים לקראתי.

– לאן?

– לקיוב. ואתם מה החלטתם?

מחר יחליטו.

ואז אמרתי בלבי: הלואי שלא תעמודנה לכם כל המלצותיכם ותכשלו בבחינה.

ובכן נסעתי לקיוב.

ותיכף נכנסתי לצבור העומד להבחן: צבור קולני, בעל עצבים גרויים, המונע שנה מעיניו זה שנים חדשים, והולך ומסתדר וקורא לעצרות ולאסיפות, ושוב מסתדר ומסתדר שוב – עד שאין לו כל סדר כלל. לא יכולתי להבין מדוע לא צריכים היינו לכל זה בחו"ל. שלש מאות איש עומדים להבחן וזה נצרך לדבר זה וזה נצרך לדבר זה, לזה פגם ולזה לקוי, וזה כך וזה כך – – – עמדו והמליכו על עצמם “זקנים” שתדלנים, עוסקים בצרכי צבור. אין הרשות של האוניברסיטא אין הפרופיסורים רוצים לדבר עם איש איש על עניניו וצרכיו שלו. אבל רוצים הם לדבר רק עם אחד שהורגלו אליו עיניהם ואזניהם. כמובן ודוקא משום זה, אנוסים הם לדבר כמה פעמים בענין אחד, כי לא תמיד אפשר לַמתווך לדעת הכל, ואנוס הוא לשוב ולדבר.

וה“זקנים” טרודים ועסוקים ויגעים, ומשתדלים, וקוראים בגרון באסיפות, ואין להם פנאי לשמוע מפי איש ואיש את צרות לבו, ואלה כועסים עליהם ומֵלינים עליהם – ואין ל“זקנים” פנאי להכין את עצמם להבחינות. אלא שכל הפרופיסורים יודעים, שאלה הסטודנטים ה“זקנים” אינם עומדים בבחינה מפני טרחא דצבורא, ועל־כן בעין יפה הם מביטים עליהם ואינם מכשילים אותם. ה“זקן” בטוח שתעודתו בידו. בנידון זה אני מוחי דוקא מוח של “גוי” ולא של יהודי, ולא יכולתי להבין, מה טעם מסירת תעודה לאיש שאינו יודע; ואם אני יודע משום מה איננו יודע, כלום משום זה תהיה לחולה נחמה בבואו לידי רופא שאינו מהוגן?

אבל כאן סברה “רוסית”.

כן לא יכולתי להבין, מדוע אדם צריך לעבוד דוקא בחודשים האחרונים ולספוג

ממש לתוכו כמה וכמה ידיעות, ומה עשה קודם? כלום בשביל הפרופיסורים הוא לומד ולא משום שהוא רוצה לדעת את מקצועו ולהיות מועיל לאדם החולה, וכי לא בשביל עצמו הוא לומד?

אבל סברה “רוסית” זו.

בשנת 1904 קבלו תעודות בכמה אוניברסיטאות בדרום כנופיות שלמות ב“אחריות משותפת”, ערבים זה בזה.

מבין אני אם קבוצת פועלים העובדת בשותפות עֵרבים זה בזה בעניני כספים, הלא אחת היא מי ישיב לניזוק את היזקו. אני מבין חבורת בנאים בונה בנין באחריות משותפת וערֵבים זה בזה, כי מתוך שהם עובדים בבנין אחד ובעונה אחת עבודתו של זה נעשית על ידיו של זה.

אבל איך יהיה ערב גְרִיצֶנְקוֹ, שחברו בַלַבַּן יודע את מלאכתו על בוריה, ואיך משיב גַלַגַשבִילִי את הנזק, שהסב חברו גוּלַדְזֶה לחולה בדיפטֵריה, אשר רפאהו ממחלת מעים (מעשה שהיה)? דבר זה לא היה מוחי תופס.

קשה היה, כמדומני, גם לפרופיסורים להבין את זה, ורק בעזרת האקדחים בידי “החברים” עמדו על הדבר…

ובכן, היו גם לנו “זקנים” – ארבעה זקנים – ואחד מהם יהודי. עליהם היה לסדר הכל. סִדרו.

זקוקים היינו בשביל הבחינות לאברי אדם מת. קבוצה קבוצה בשעתה. סדרו. אני וקבוצתי בא תורנו יום אחד לאחר שעמדנו כבר בבחינה… ודאי מתוך כוונה יתרה על הסדר.

– התבא היום לאסיפה? שאלני מכרי.

– איזו אסיפה?

– הלא היתה מודעה. יש רוצים, שקבוצת הגומרים בחו"ל תעמיד בשבילה “זקן” משלה. הלא אינטרסים להם לחוד.

שלחתי לעזאזל את כל האסיפות ואף זו עמהן.

מתוך דברי חברי נתחוור לי, שזוהי המצאתו של אחד הרוצה, כנראה, להבָחֵר לשליח צבור – איזה פַסחוביץ מבֶרלין.

“פסחוביץ?!” השם כאלו אינו מוכר לי.

– אפשר ראית אותו, ידידי. מה מראהו?

– מברלין הוא, קצר רגל, רזה, עוטה מעיל צבע־קִטנית, יהודי בלונדין.

– ולא pediculoideus?

נענה לי ידידי, כי אפשר ואפשר הלה.

ובכן, נודע לי, כי מיודעי מברלין גם הם גלו לקיוב. וגם פגשתי את הקטן כעבור ימים אחדים.

היינו בקבוצות שונות, ומשום זה פגשתי בו שוב רק כעבור הרעש. לא עלו לו הבחינות. נכשל באחת ולא נפל עליו לבו. ציון אחד רע אין בכך כלום, על פי החוק והמנהג שוֹנים אותו אבל נכשל שוב, עמד לימינו ה“זקן” והשתדל לפני הפרופיסור, ואפשר שהיה בכל זאת מצליח, אלו לא נכשל בשלישית.

כעת עליו לשוב ולהבחן בעוד שנה.

נכנס אלי ובקש ממני שאתן לו את ספָרי, שאינם נחוצים לי אחרי הבחינות.

והיה אומלל ועלוב. נכמרו עליו רחמי. את ספרי נתתי לו במתנה.

־־־־־־־־־־־־־־

כעבור שנים פגשתיו שוב.

לאחר הבקָעתם המפורסמה של הגרמנים אצל סְוֶנצְיַאן חזרנו מן המקום אשר בסביבות מינסק ומוֹלודֶטשנָה. כמדומני, כי בית החולים שלנו הרחיק מכל; אנחנו קרבנו עד מוסקבה. ועד שערכו בשבילנו דירה וכל הנחוץ לקיום בית־חולים ומסרו לנו פצועים, עברו כמה וכמה שבועות.

השתמשתי בהזדמנות זו כדי לבקש רשיון ללכת ולבקר את אבותי בדרום. עברנו את חַרקוב, היינו מתקרבים לאלכסנדרובסק. קמתי השכם בבוקר ונכנסתי אל המחלקה ליטול ידי ופני. הנסיעה היתה נעימה. היו לנו קרונות מיוחדים בשביל האופיצרים.

כשיצאתי מלרחוץ את פני, עמדו בתור כמה אופיצרים, וגם רופא ביניהם. מתוך הרגל עברתי במבט אחד על פני הכתפיות ועמדתי על טיבו: רופא שלא מן הצבא, המשמש ב“צלב האדום”.

הסתכל הלה בי, ופניו האירו.

– מר טֶננבוים, מר טננבוים! שלום לך! הלא מכיר אתה אותי, ביחד עמדנו במבחן בקיוב.

גם אני הכרתי תיכף את הברליני. התחלנו מספרים.

שאלתי איפה הוא גר בקביעות. – בעיר אחת קטנה בפולין.

ואיפה הוא עובד כעת?

השמיע בקול רם את שם בית־החולים שעל שם אחד המוסדים היותר חשובים שבמדינה.

– אבל, יקירי, כיצד נכנסת לשם, ואתה יושב בעיר קטנה? אני יודע כמה אנשים שהשתדלו בפטרסבורג ולא עלה להם.

– על ידי המלצה.

יגעתי, לא יכולתי להעלות על זכרוני שם הדובר בי.

– במחילה, יקירי, אמרתי הלוא תגיד לי את שמך. זה כמה שנים לא ראינו איש את אחיו.

אז נגש אלי, הקריב את ראשו כלפי אזני, ובלחישה מסר לי;

פֵּסחוביץ.

על ידינו עמדו כמה אופיצרים.

“אהא, אמרתי והרימותי את קולי, כן, כן, פסחוביץ. כעת נזכרתי”.

– לאן אתה נוסע?

– לאלכסנדרובסק.

– יש לך קרובים שם בודאי.

– לא, אין לי קרובים.

– יקירי, מה לו לרופא מעיר קטנה בפולין ולאַלֶכסנדרובסק? בשביל כלה אתה נוסע?

לא רצה להסכים.

– שמע נא, יקירי, אמרתי לו, אני אין לי צורך שתספר לי. לי יש אח באלכסנדרובסק, והוא פרוביזור. מבין, אדוני? בבתי המרקחת בעיר קטנה יודעים הכל. תיכף ומיד אני נכנס לאפותיקה ומוסר מודעה: עשו חקירה ודרישה. בא לכאן רופא צעיר, כזה וכזה – לשום מה הוא כאן? מבין אדוני?

עוד הערב אדע הכל…

---

הַנַּעֲרָה הַחֲבִיבָה

מאת

שאול טשרניחובסקי

מי שעמד בבחינת־המלכות ברוסיה יודע מה טיבה. לא היתה הבחינה קשה, אלא קשות היו התעודות הרבות שדרשו מן הנבחנִים, והיותר קשה שביניהן תעודת־הישרות. אצלכם, בנוף הצפוני־המערבי, לא היתה זו אלא שאלת כסף. הפקידים היו רגילים בנתינת תעודות לבני־ישראל, וכל הענין לא היה אלא ענין של עשרה רובל. לא כך אצלנו בדרום, שלא היו הפקידים להוטים כל כך אחרי הכסף, ובתעודה זו היו דוקא מקפידים על הכַשרות והיו נוהגים בכל חומר הדין.

לאסוני לא גרתי במשך חמש השנים האחרונות במקום אחד, וכמה פעמים שניתי את מקומי, וגם “שלא בתחום” גרתי (באין רשות). ואלו נהגו בי בכל חומר הדין, הייתי אנוס לחכות לתעודה זו לכל הפחות שנה.

נכנסתי אל אדם אחד בעל יכולת במדה ידועה, וספרתי לו את כל הענין, לא כסיתי דבר. לקח האיש בידו, את שפופרת הטֵיליפון ואמר: “אני אנסה ללחוץ על סליל חשוב ונראה”… כנראה, מצא אותו סליל חשוב, סליל טוב. אני עשיתי עצמי כלא שומע אותו בדַברו. וכעבור שעה קלה אמר לי: “לימים אחד עשר תהיה התעודה במקומה. היה בטוח”.

מבינים אתם מתוך דברי אלה, שלא אצל אחד משלנו נכנסתי. אני לא הייתי צריך להתרפס, והוא לא דחני בלך ושוב, ולא תֵאר לפני את הקושי שבדבר, וסוף־סוף לא רמני, כי אם אמר ועשה.

ואני נסעתי לקִיוֹב.

בנין האוניברסיטא שבקיוב יש בו מן החשיבות, עמודיו גדולים – כלו אדום כהה ולפניו גן. בתוך הגן מצבתו של ניקולאי הראשון, עוטה בגדי שרד צרים ביותר. זה לא כבר ראיתיו והוא מתגולל לרגלי הבסיס, וראשו אין עליו. אז עמד על מקומו וראשו גם כן על מקומו. מעבר לגן רחוב לא גדול ושם שכרתי לי חדר. ישבתי ושננתי. נשארו לערך ארבעה שבועות עד עונת הבחינות.

לאמתו של דבר מה ענין שנון לבחינה של רופא? צריכה משנתו להיות תמיד שגורה על פיו, בכל יום ויום יש לו בחינה; אלא שאני הייתי בבחינה “אֶכְסטֶרן” ו“נכרי” לגבי יתר הסטודנטים, אני גמרתי למודי בחו"ל.

לא רק שמוכרח הייתי לדעת מה שעלי לדעת, אלא צריך הייתי לדעת דוקא באופן זה ולא אחר, כאשר הרצה אותו מקצוע פרופיסור זה או זה.

אצלנו בחכמת הרפואה יש עוד כמה פנות, שיש בהן חלוקי דעות, ועד גמר־ההלכה לא באו. הפרופיסור בחו“ל די לו אם יש בידי אחת השיטות, איזו שתהיה; לא כן הפרופיסור הרוסי. הדין תמיד עמו, ואת שיטתו של צריך לדעת, ומה גם “נכרי” שגמר בחו”ל. למי עוד יש להראות: מי סַאם ס’אוסַאם…?

למשל, ישנה בעולמו של הקב"ה בריה אחת מַיירִיַאס לינְדֶימַנִי שמה. עד שבאתי לקִיוֹב לא ידעתי ולא שמעתי ממנה דבר. לי, לרופא, יש לדעת את המזיקים ואת המועילים – ודי לי באלה. אבל בקיוב צריך לדעת שינה מיירִיאַס זו וגם לזכור באיזו שנה גלו אותה (בשנת 1856 למנינם), וכל זה משום שבנו של לינדֶימַן זה משמש שם פרופיסור.

מזמן לזמן הייתי נכנס אל האוניברסיטא להתבונן במודעות.

והנֵה אני מוצא מודעה זו: “צריך להכניס את תעודת־הישרות עד 25 לחודש זה. אלא שלא יכניסו אותה עד היום ההוא לא יצטרפו למנין העומדים לבחינה”. לא נשארו אלא עשרה ימים עד המועד.

הזדרזתי אל “לשכת־הסופרים” של האוניברסיטא: חדר גדול ומואר יפה. בחדר שקט, כולו אומר הדר, ורק שנים אנשים יושבים אל שלחנות־כתיבה.

פונה אני אל ראשי הלשכה, נבל זה עדיין אני זוכר את שמו – נֵיבְסְקִי – שור־הבר קטן עם עורף אפופְלֵיקְטִי – ואני שואל אותו אם נתקבלה תעודתי.

שאל לשמי, התבונן ברשימה, התבונן באמתחת וענה – לאו.

נימה נתקה בלבי.

הא כיצד? זה עשרים וארבעה יום שאני פה, נחסיר אחד עשר יום. כלום אפשר, שתעשה התעודה בדרכה מפטרבורג שלשה עשר יום?

ותיכף ומיד נכנסתי אל הטלגרף ושלחתי טלגרמה – לפטרבורג.

ביום השני בערב קבלתי תשובה: התעודה נשלחה ביום פלוני אלמוני אל לשכת־הסופרים שבאוניברסיטא, המספר כך וכך.

למחרת בבוקר נכנסתי שוב אל לשכת־הסופרים ושאלתי אם נתקבלה תעודתי, ושוב ענו לי כי איננה. הראיתי את הטלגרמה וענה לי נֵיבסקי, כי אין לסמוך על זו, הרי שלוחה היא מאיש פרטי, ושנית, בשבילו צריך שתהיה התעודה עצמה.

ובכך איפה התעודה?

איננו יודע.

דברתי עם מכרי ויעצו לי לדרוש בכל מקום שאפשר שתעתה בדרכה ובאה לשם.

ובכן, תחת לשבת אל שולחן העבודה, אני מתחיל חוזר על פתחי לשכות בכל פנות עיר נכריה לי ומאבד זמן לבטלה, עד שאני מקבל תשובה. הלא ידעתם את טבע הפקיד. הייתי בההנהגה הפלכית ובלשכת ראש הפוליציה, וברבעי הבולשה – – – לא נתגלתה תעודתי.

וכן עברו עוד שני ימים.

וקבלתי גם את טופס “הדרישה” מפטרבורג, שבה מאשרים את יום שליחת תעודתי ואת מספרה.

נכנסתי שוב ללשכת נֵיבסקי ואני מראה לו את התעודה הרשמית לא התפעל המנוול, אלא הוא בשלו:

כל זמן שהתעודה גופה איננה באמתחתו – איננה. באכסדרה נפגשתי עם סטודנטים, שמעתי כמה מעשיות יפות על תעלולי המנוול הנ"ל, וגם שמעתי כי בדיוטה השלישית יש עוד מין לשכת־סופרים.

לשכה שניה זו למה?

בכל האוניברסיטות שבחו"ל אך לשכת־סופרים אחת, והיא ממלאה את תפקידה, ואין תעודות הולכות לאבוד. ועונים לי הסטודנטים: כיון שישנה – סימן שצריכים לה.

ואני נכנסתי אל הלשכה אשר בדיוטה השלישית. זו היתה לשכה סתם, חדר צנוע ורהיטיו פשוטים. ישב בה איש צעיר, טפוס רוס אינטליגנטי מן המעולים שבהם? שערותיו כעין הפשתה הכהה – ארוכות זקן קטן מקיף סנטרו כסרט משי ועיניו ישרות ופקחיות.

וגם עלמה בלונדינה צעירה וחביבה מאד יושבת אצל שולחנה שלה בעלת־עינים אפורות־כחולות גדולות וטובות מאד. גם כן פרצוף רוס נאה. על שפתיה בת־צחוק צנועה וביישנית, כאילו היא נכלמה על שהיא כל כך נאה.

ולפניה הרציתי את אשר קרה לי.

אמרה הנערה: תעודתי אינה צריכה להיות פה, משום שפה אך תעודות מסוג יודע, אבל אפשר שבטעות נכנסה לכאן. הראתה לי על פנקס עבה והציעה לי לעיין בו, אם נמצא שמי שם: כל התעודות הנכנסות ללשכה זו נרשמות בפנקס זה.

עיינתי בפנקס, אך את שמי לא מצאתי.

ובכן מבינים אתם, איך יכולתי לשבת “על התורה ועל העבודה” אם סוף־סוף עמלי יהיה לשוא, – כשהתעודה איננה.

מן היום ההוא הייתי נכנס מדי יום ביומו בבוקר אל לשכת־הסופרים שבדיוטה הראשונה, ואחרי כן אל הלשכה שבדיוטה השלישית.

אל יתר הלשכות שבעיר לא נכנסתי. הבטחתי בכל אחת ואחת ללַבלר שטר כחול, אם יודיע לי כי תעודתי ברשותו.

וכן הגיע היום הארבעה ועשרים, כלומר, היום האחרון. אם לא היום – לשנה הבאה!

נכנסתי אל נֵיבסקי ושמעתי שוב, כי תעודתי איננה, דפדפתי בדיוטא השלישית – חזרתי ודפדפתי – אין!

ועיניה הטובות של הלבלרית מתבוננות בי מתוך רחמים, ורואה אני שבצרתי לה צר: אם לא היום – לשנה הבאה.

שואל אותי הלבלר: ובלשכת־הסופרים אשר לעניני הסטודנטים היה מר?

– גם את שמה לא שמעתי.

– ובכן הכנס לשם. אי אפשר לה לתעודה חשובה כזו שתאבד בטוח אני שהיא שם.

לשכת־סופרים זו איפה היא?

– בדיוּטה השניה.

ואני רץ לשם.

עוד מרחוק הכרתי את המקום.

קהל של כמה מאות סטודנטים: זה פונה לכאן, וזה צועד לכאן, זה עומד וזה רץ, זה שוקט וזה דוחק עצמו, זה נכנס וזה יוצא, ושאון, ודברים וקריאות – נוסח רוסיה. וכל מיני אומות שבעולם פה, רוסים ואוקראינים (אז קראו להם חוֹחוֹלים) מושכים בשפמם, סטודנטים בכתנות שחורות (אנארכיסטים) וכתנות תכלת (ס"ד) ובעלי בִטְנָה־לבנה, ויהודים בעלי־פרצוף בונדאי, וסתם יהודים מחוצפים, ופולנים מגוהצים בעלי נמוס וגנדרנים. והשאון והערבוביה! – לא ראיתי מימי באוניברסיטא; אפשר בשוק… וכולם יש להם עסק עם הלשכה וכולם צריכים להכנס לשם וכבר תקנו גליון ועליו חתומים כל הרוצים להכנס ובתור חתימתם הם נכנסים. וחתמתי גם אני: – 317.

מתי תבא שעתי?

בעוד ארבע שעות.

יצאתי ושבתי אל עבודתי.

וכשבאתי לאחר ארבע שעות היתה המהומה והערבוביה גדולה מבתחילה, והגליון היה קרוע, וגליון חדש תקנו אלה שבאו אחרי־כן – ולא היו מודים ברשימה הקודמת. וגם העמידו “תוֹר חַי”, כלומר רק העומדים עומדים, והרשומים אין משגיחים בהם.

ראיתי כי אין כל תקוה לי להכנס.

עליתי אל הדיוטה השלישית, נכנסתי אל לשכת־הסופרים ופניתי ישר אל העלמה הנאה ואמרתי לה.

בידיך, גברתי, גורלי. אני לא אכנס בשום אופן לשם, אבל אַתּ – לך יתנו להכנס. אנא עשי זאת, וראי אולי באמת תעודתי שם. ואני עד שתשובי משם לא אזוז ממקומי.

מתחילה סרבה העלמה. ואני עומד על דעתי. וחייך הצעיר ואמר גם הוא: לכי!

טוב, אמרה הנערה, אבל אתה תפלס לי נתיב בתוך הקהל, יש לך כח במרפק?

יפה, אמרתי, אני יוצא לפניך.

והתחלתי לעבוד בצד ובכתף ובמרפק. והנערה הולכת אחרי. אלה שנעלבו היו פונים אלי בפנים זועמים; אולם בראותם את החיוך המבויש על הנערה, לא ערערו שוב על מעשי; והנערה נכנסה אל הלשכה.

יצאה ואמרה, שתעודתי שם.

תפסתי בידה ולחצתיה מתוך תודה רבה, עד שאמרה: הלא תרחם עלי?

ומאושר נחפזתי להודיע מציאתי גם לנֵיבסקי.

– אבל בידי אין כל תעודה.

– אבל פה היא, בלשכת־הסופרים שלעניני הסטודנטים.

– אבל פה באמתחתי איננה.

– אבל הלא זה באותו בית, בדיוטא השניה.

– אבל פה באמתחתי איננה.

– אבל היא פה באוניברסיטא.

– אבל באמתחתי איננה, וכיון שאיננה באמתחתי איננה בכלל.

התבוננתי בפני המנוול הבשרן, ונוכחתי כי עורו קשה מאד, לא יחדרו בו גם כדורים כדי להמית קַרְנָף.

ויצאתי בפחי־נפש.

אך מן הרחוב פרצתי שוב אל הבית, ושוב עליתי אל הדיוטה השלישית ונגשתי אל העלמה.

בידך גורלי! ניבסקי אינו מודה בתעודה שאינה באמתחתו. בבקשה מאד, קחי אותה משם ואתננה לניבסקי. מחר זה יהיה – מאוחר.

– לא, ענתה הנערה, זאת אי־אפשר. תעודות כאלה אינן נמסרות מיד אל יד. אבל אני מבטיחה אותך, כי מחר תהיה התעודה באמתחתו של נֵיבסקי.

– אינני מאמין.

– אנו מבטיחים אותך, אדוני, שנעשה זאת, נכנס לתוך דברי הצעיר.

– זכרו, כי אם לא, ושנה אחת קפחתי.

– מבינים אנו זאת, אמרו לי השנים. תוכח, כי תעודתך תהיה בלשכתו של ניבסקי.

יצאתי – ולא האמנתי.

*

למחרת בבוקר עמדתי בַתור עם יתר הסטודנטים לפני שולחנו של נֵיבסקי. צריך היה להכניס עוד איזו תעודות, מאלה שהיו בידינו.

כעת לא אוכל להבין, מדוע לא עליתי קודם אל הדיוטה השלישית לשאול לגורל תעודתי.

עמדתי בַתור עם יתר הסטודנטים העומדים לבחינת־רופא. היינו אנו עומדים, והוא מתעולל בנו.

היה קורא לאיש ואיש, מעיף בו עיניו, מתבונן בתוך הכתבים והניירות, דורש הערות ותעודות.

כמעט שלא היה אף אחד, אשר לא זרק בו ניבסקי מרה.

ביחוד אני זוכר אחד: סטודנט, “לא נכרי”, איש למעלה משלשים וחמש, בשרן, עמד וניבסקי מבחין בתעודותיו.

– ואיה תעודת־פִטוריו ממעמד מַעֲלֵי־מִסִים? (באין תעודה זו לא היו מקבלים אל האוניברסיטא).

– אני נכנסתי לאוניברסיטא כשהייתי כבר בן־חורין ממס. אני פרוביזור.

– לי אחת היא, אני צריך שתהיה בידי תעודה זו.

– אבל מי שאיני במעמד אינו צריך לפיטורים. אני פרוביזור.

– אבל מר היה קודם במעמד מעלה־מס. אני צריך לתעודה.

– זה עשר שנים, שאינני במעמד זה. דיני כדין אדם שלא נמצא בו מעולם. וכשקבלוני אל מחלקת הרפואה לא דרשו ממני תעודה זו.

– מר, אני רוצה שתהיה באמתחתי תעודת־פיטורין של מר.

– ולו גם אפשר היה לי לקבלה שוב, הלא כעת אין פנאי.

– לי אחת היא. יש תעודה בידי מר? ואם לאו יקבל ממני את יתר תעודותיו.

– כלומר, אינני מצטרף למנין הנכנסים לבחינה?

– כמובן.

על פי פניו של הבשרן העלוב, שנמלאו דם וערפו שנסתמק, ראיתי את הסערה שבנפשו.

– אבל כלום אפשר דבר זה?

– מר, אין לי פנאי, אל יעכב.

רבע שעה התוכחו השנים.

בכל רגע חכיתי, כי שִתוק יתקוף את הסטודנט.

עד שכזר נֵיבסקי: נגמר! מר קבל את תעודותיו, יפַנה מקום. והסטודנט – מי שהיה פרוביזור – יצא.

והשתוק לא היה בו, ולא סטר לו על לחיו של הסופר־המנוול.

וכשהקריא את שמי, יצאתי קופא מתוך יאוש, מחכה לשאלה: היש בידי תעודת־ישרות?

אבל הוא דרש לתעודה אחרת.

ודאי, תעודתי באמתחתו.

בלב הולם משמחה פרצתי החוצה. רצתי עד גן־בִּיבִיקוֹב, נזכרתי, כי שם ראיתי מוכרת פרחים.

וכשהראיתי לה על פרח ופרח, הרגישה האשה בהתפעלותי בשבילה עלמה, חביבי? ירבה בִוְרָדִים, וקח את זה… בשביל הכלה… זה יפה. יקח גם את זה מתנה מידי.

ושוב בריצת רגלים שַבתי אל האוניברסיטא, ומצאתי את שומר־הפתח, תקעתי בכפו את הפרחים וכרטיסי ואמרתי: אל לשכת־הסופרים בדיוטה השלישית, תמסור לעלמה הבלונדינה אשר שם. וזה לך… בלודינה היא. את שמה לא ידעתי…

ואחרי עמדי בבחינה הייתי לרופא בזֶמסטוה, ואחרי כן לרופא בצבא. וכמה וכמה פעמים נשקו את ידי וגם את רגלי מתוך תודה. מי עוד כרופא מקבל תודה?

אך מעולם לא זחה עלי דעתי. וכשהייתי באמת ראוי לתודה, הייתי רואה לפני את העינים האפורות־הכחולות, ובת הצחוק הצנועה והמבוישה של עלמה, אשר שמה לא ידעתי מעולם.

מי את, הנערה החביבה, ומה שמֵך?

---

צְעָדִים רִאשׁוֹנִים

מאת

שאול טשרניחובסקי

בין אניקדוֹטָה־סְתם לאניקדוטה “בשביל אלה שאינם מעַשְנִים” ספר הד"ר טננבוים:

החותם למינו והרופא למינו.

סבורים אתם, שיש מיני רופאים אלה: מומחה לעינים, מומחה לאזנים ולגרון, כירורג, מומחה למחלות־נפש ולמחלות נשים, למחלות פנימיות וכו'? – טעות היא בידכם.

באמת יש רק שני מיני רופאים בעולם: רופאים למחלות פנימיות וכירורגים. שני מינים אלה באמת נפרדים זה מזה. אלה הן שתי השקפות־עולם; ולא רק במקצוע שלהם, אלא בחיים בכלל. ההבדל ביניהם הוא באמת הבדל עיקרי, שבין אנשי מעשה ואנשי עיון.

דבר אחר: הראשונים בבחינת מביטים למרחוק, ואלה בבחינת קצרי־רואי.

הרופא המומחה למחלות פנימיות לאחר שבדק את החולה ועמד על מחלתו, מה הוא עושה? הולך וכותב רצֶפט על מנת להושיע. על פי רצפט זה בא הרוקח ועושה מה שהוא עושה; והחולה מגמא, בולע, בקצור: מכניס לתוך גופו, והנכנס פועל פעולה על אבר זה או משנהו, משַנֶה ליחה זו לליחה זו. פעולה זו לפעולה זו – וסוף דבר – החולה צריך שיבריא. ולא תמיד יודע הרופא, איך הפעולה נעשית, ומדוע סמים אלה פועלים כך ולא כך – אלא שבעל בטחון הוא: היות שכמה מאות שנים היו הרופאים משתמשים בסמים אלה, או היות שבעל מקצוע פלוני אלמוני על סמך חקירותיו ונסיונותיו בא ומציע תרופה זו – יש לנהוג כך וכך.

לא כן הכירורג. לזה אין לו אלא מה שעיניו רואות, והוא הולך ועושה באצבעותיו ממש, ומה שעשה עשה. יש פה פעולה, יש תשמיש בידים ממש, ויודע הוא, כי מה שעשה הוא לא יעשה שום איש כך. אותה תחבושת פשוטה כל אחד יש לו בה סגנון משלו, וכמה חלוקים פעוטים והבדלים דקים והפרשים קלים, – ומי יודע אם לא בהם מסקנת כל התרופה תלויה.

בקצור: זה מרַפֵא על ידי שליח וזה בעצמו.

תשאלו: והמומחים למחלות־הנפש?

אלה בכלל אינם רופאים בין הרופאים, ומקצוע שלהם באמת הוא – ספרות, שיש לה נטיה כלפי הפסיכולוגיה.

תלמידיו של קִרְפַלֶין – לה יש טבלא של רבם.

כיון שעמד על המחלה, מצא את מקומה בטבלא הנ"ל – והוא יודע למפרע אם יבריא החולה או לא.

ואם כך – מה ענין לרפא בכלל, או לא לרפא – אחת היא.

תלמידיו של פרויד…

אני רופא זקן, ולא עמדתי על טיבם של אלה, כנראה גם זו היא ספרות.

מין בפני עצמו הוא הרופא המתחיל.

וגם בו יש להבדיל שני מינים: א) המתחיל הירא. יושב בר־נש עלוב זה ולבו יוצא לדפיקת החולה – מתי יבוא? ובשמעו את קול הדפיקה, הוא פונה כלפי שמים בתפלה מעמקי נפשו: רבונו של עולם, יעבור הלז על דלתי… הלואי ויהיה זה הדופק רעי פלוני, או העלמה אלמונית.

ב) המתחיל המאמין בעצמו והצמא לעבודה. למה הוא דומה? – לתרנגול צעיר זה, ששמע את המשל הידוע על דבר התרנגול שמצא את הפנינה באשפה. מאמין הלה: הוא יהיה מוצא בגל אשפתו אך ורק פנינים…

המתחיל הזה סובר: כל ימיו יעסוק אך בחולים מסוכנים ויהיה מציל נפשות מן הסכנה ופודה ממות, שעל כן נוצר בשביל הזֶמסטווה, והנה באה המציאות, והוא רואה לפניו מדי יום ביומו אכרים, שאינם מבחינים במחלות כל עיקר. יש מהם חי במחלתו שָנים, כל עוד יש בכחו לעמוד על רגליו, וכשהוא בא לדרוש ברופא כבר אין לו תקנה אך כשתקפו כאב בטנו פתאום מתוך אי־עכול יתבהל, ויזרז את בניו להביא את הכהן, ויתודה לפניו; ובשוב הבנים מהביא את הכהן לביתו יסורו בדרך גם אל הרופא, לקיים גם מזה אל תנח.

רובם של החולים ההם הוא “פסולת”, חולים בינונים; מעוטם – מאלה שאין להם כל תקנה, אלא ברגע האחרון רוצים הם דוקא שיהיה בידם גט־פטורין מהעולם הזה מאת הרופא אלמוני, או חולים, שלאמתו של דבר, אינם צריכים לרופא כל עיקר. הזמן רפאם.

והנה הוא צריך ללמוד מסכת חדשה, שלא שמע באוניברסיטא כיצד נוהגים?

בא אכר שהצטנן וחש באבריו. אין לך דבר יפה בשבילו אלא מַסַז‘. אולם למה תשחית דבריך על לב אכר. הוא צריך ובא לקבל רפואה, סממנים, “שיש בהם ממש”, ואתה בא ומציע לו ללמדו איך ממעכים אבר. לועג אתה לו? ובכן מה רופא הזֶמסטווה עושה? נותן הוא לו סממנים למרוק. הוא בעצמו, עד כמה שהוא מאמין בכחו של סם־למרוק, – זהו ענין לחוד. אבל הגוי מרוק ימרוק וימעך מתוך כך את אבריו, כלומר יעשה מַסַז’ בלא־יודעים, אבל צריך שהגוי יאמין באסותה. והולך הרופא ומרבה בכל מיני סממנים חריפים, שריחם נודף ועל כולם בספיריטוס של נַשְדוּר. מוציא הגוי את הפקק, ותוקפת אותו עטישה, עד שדמעות נושרות – והוא נהנה ורואה בחוש, כי תרופה “שיש בה ממש” השיג.

בא שני. מחלה נושנת לו. טרף הוא לָרֶבמטיסמוס זה כמה שנים. יש בשבילו תרופה אחת כעת Natrium Salicylicum, אלא שהחולה אינו רוצה באסותה זו. כבר הלעיטוהו כל הרופאים שמסביב תרופה זו.

הרופא המנוסה יודע מה שיש לפניו.

הגוי מקבל שוב אותה התרופה אלא שהוסיפו עליה כל שהוא קַארְמִין, והגוי נהנה הנאה משונה: סוף סוף מצא את הרופא, שנתן את התרופה הדרושה. מעולם לא קבל תרופה אדומה; אדומה כזו.

נמצא שצריך הרופא להיות רמאי.

אל תשחקו.

האינטֶליגנט גם הוא עושה את הרופא רמאי; על־פי דרכו שלו וגם עמו מתנהגים כך, אבל, כמובן, באופן מתאים לו.

וגם צריך ללמוד איך להבין את הגוי.

בא הוא וקובל לפניך על מיחוש בלב.

אל נא תמהר לבדוק במקום, ששם לפי דעת המנתחים מקומו של לב. הלב אצל הגוי נמצא במקום שהוא נמצא: יש למעלה ויש למטה, יש מימין ויש משמאל, על פי רוב במקום המיועד לקיבה.

בא, למשל, איזה “אבא אריכא”, דוב ולא דוב, ענק ולא ענק, ומוסר לך את יסורי לבו, שחש הוא – ברחם.

מילא, לפי מסקנתם של המנתחים אין לו כל זכות שיהיה לו רחם. אמת, בַטֶרמינולוגיה הצרפתית ישנו רחם־זכור uterus masculine אלא לא כל רופא צריך לדעת את הטרמינולוגיה הצרפתית על עאכו"כ פטור מזה גוי; אלא עובדה היא, שהוא חש, ומוצא הוא את מיחושו במקום שלפי דעתו יש לו סמוכין לרחמה של אשה. אל תשחק. דוק ותשכח את המחלה.

דרכי רפואה אלה למדתי אז מפי חותני להבא. אני הייתי “תרנגול צעיר”, ובכל יום ויום הייתי מחכה ל“פנינה”, מתי אזכה בה.

הייתי כבר חתן, ואצל חותני להבא גרתי. הייתי מחכה למשרה בזמסטווה, בינתים עבדתי בבית־החולים שלו וב“חבל” שלו.

חזרתי אחרי כלתי. עבדתי בבית־החולים, קצת תחת השגחת הזקן. התבוננתי אל העבודה ואל מנהגי העבודה שבזמסטווה, ומתוך כך למדתי גם את חכמת הקלפים.

ענין הקלפים חשוב מאד בשביל הדוקטוריה בזמסטווה. בימי הבינים היו באוניברסיטאות קתידראות למשחק האישקק; לאמתו של דבר, צריך היה שתהיה קתדרא לקלפים לכל הפחות במחלקת הרפואה, שתהיה, כמובן, רשות ולא חובה, לאלה שמתעתדים לעבוד בזמסטווה.

מכמה וכמה טעמים עומקה של הפרובינציה נמצא בבחינת “נסוג אחור” ומפגרים. אבל לא בעניני קלפים. אין לך מומחה, רבותי, בעולם הפְרֶפֶרַנס מכהני הכנסיה הפראבוסלווית, לא משום שיש להם פנאי לזה באפרכיה שלהם, אלא שמנעוריהם בסמינַרְיה נהירין להם דרכיו, והמהדרין מתחילים מן הבּוּרְסָה).¹

רופא בכפר נדח, שאינו יודע לשחוק בקלפים, דרכו אבדה ויהיה מנודה מן העדה.

נהג הזקן קצת בעצלתים ועזבני לנפשי לעבוד ולקבל את החולים; ואני התמכרתי לעבודתי בכל נפשי ומאדי.

ויהי היום, ואני גמרתי כבר את קבלת החולים. החובש היושב על הספר נחפז ללכת לביתו, ואני אך זה שמתי פני אל הכִיור.

נכנסה אכרית צעירה, ולא מן המכוערות… כלל וכלל. ומבקשת היא שאקבל אותה. היא מן הכפר הסמוך ואחרה לבוא. שבתי אל שלחני.

התחיל הנוסח הקבוע.

– שמה?

– שמה של מי?

– שלך?

– שלי?

– כן, שלך.

– שמי אַגַפְיָה.

– שם המשפחה?

– של מי?

– שלך!

– שלי?

– כן, שלך!

– מי יודע? נוהגים לכנותנו חרומי־האף.

– אבל משפחת בעלך?

– חכה, עוד מעט ואזכור.

– וכיצד אינך יודעת עד כאן?

– אבל, זה רק ד' חדשים שנִשאתי.

אחרי כן מתחלת הפרשה: איך חלתה?

ופתאום אורו עיני: “הריון שמחוץ לרחם!” – – –

דינו דין שאת ממארת… סכנת נפשות… נתוח… הזקן, הוא: לא יעשה נתוח זה… איננו מומחה לכירורגיה… אני נוהג בעצמי מנהג כירורג כדי להעשות חשוב על חותני ועל כלתי. צריך לשמוע איך שהיא מבטאה את המלה: “כירורג”. ומטעם זה אינני מקבל עלי את ימרותו של חותני, שהוא מומחה למחלות פנימיות… חותני הלא־כירורג הוא יגיש כלורופורם והחובש הוא יעזור… – –

*

– לאו דוקא. היא לא היתה מן הבריאות ביותר גם בהיותה בבתוליה… יש שגם אז לא היתה וסתה בסר הנכון.

– Bene, אומר אני לה: חביבתי, צריך אני שאבדקך, לכי אל מעבר למסך זה ופשטי את בגדיך.

פנתה האשה ותלך.

ואני קמתי מאצל השלחן, גללתי את שרוולי, ועמדתי אצל הכיור והתחלתי לרחוץ את כפי.

וכך אני רוחץ את כפי מתוך מזמור, נהנה מעצמי, כירורג להבא. ואגב אני מתבונן בפני במראה הקטן התלוי אצל הכיור. ורואה אני את פני האשה הצעירה איך שהיא מפרידה בידה האחת כנף־המסך האחת מהכנף השנית ונבטת אל תוך החדר. את שמלתה פשטה מעליה, הרכיבה אותה על כתפותיה הערומות, קפלה את שתי קצותיה באגרופה כנגד צוארה וכך היא נבטת.

– מדוע לא התפשטת, פניתי אליה, הלא אמרתי.

– ואתה? כלום התפשטת כבר?

הבריקה עלי בעיניה העליזות.

נא… לא היתה הרה כלל. זו היתה מחלה אחרת לגמרה. אבל… נא… מבינים אתם… אפשר… נא… אפשר הרתה אחרי כן…

עתה נשימתי כבדה. ואני כרוך יותר אחרי “המלכה” שבקלפים. וגם את החוור־החוור הזה איני מתעב, אבל אז הייתי צעיר, וידעתי מה זה מוסר־כליות.

הייתי נבוך מאד בשובי הביתה, אל בית חותני, וכמעט שלא יכולתי לאכול. וחותנתי וגם כלתי שאלו בדאגה לשלומי, מה היה לי.

ואחרי ארוחת הצהרים נכנסתי אל חדר חותני, והוא יושב כבר בחלוקו ואת מקטרנו הסיר, ורצה לנום את שנתו של צהרים.

בקשתי ממנו סליחה ופתחתי.

אבי, אני נבל!

געה לעומתי ממ… ממושך והתחיל מתבונן בי.

כן, אני נבל גדול.

פסק חותני: נעים מאד לדעת!

– ואת בתך לא אוכל לשאת.

– נא, ענה, זהו ענין לחוד. משום מה?

וספרתי לו הכל.

– נַא, ענה חותני, אם משום כך! אני אינני בירנסטיֶרני ביֶרנְסון. ואילו הייתי בירנסטירני בירנסון לא הייתי מחבר ספרו… ספרו… אני רופא, ואינני שואל אותך אם דברתי עם בתי בענין דרמה זו, זה נוגע לך ולה. אבל אני רופא. בנידן 606 יודע אני את “חבלי” שלי, פה איננו במציאות. היא מאיזה כפר: ממארקוֹבְקָא? אבל בנידן הני קטינאי דבי אבא נַיְסֶר – זה אפשר. רבים החיילים ששבו מן הקסרקטין אתה רופא, ואתה יודע את “תקופת האינקוּבַאצִיָה”. נראה. ועתה אני רוצה לישון, אדוני הכירורג. בבקשה.

נתקררה דעתי. הזדרזתי אל הגן והתחלתי מאד חוזר אחרי כלתי וחותנתי, עד שגערו בי בנזיפה וגרשוני מעל פניהן: באמתלא שאני מעכב בידיהן. טרודות היו ברקוח רִבָה מוורָדִים.

אצלנו עושים רבה גם מוורָדִים.

---

אֲנַחְנוּ וָהֵם

מאת

שאול טשרניחובסקי

אלה דברי הד"ר טֶנֶנְבּוֹים במושב רופאים אחר אספה אחת כשנשארו הוא ואחדים מרעיו על כוס בירה:

– הפרק “אנחנו” ו“הם” – טעון עיון ועיון.

“אנחנו” – כלומר: הרופא למינו, ו“הם” – אותו הקהל אשר אליו עינינו נשואות וממנו לחמנו נמצא, והוא מיחל אלינו בשעה ש“באו מים עד נפש”, ומקלל אותנו כשהוא נזכר אחרי כן בכסף שהוציא עלינו.

וכאן מקום להתגדר בו.

כאן כר נרחב לדברי פילוסופיה מתובלים בסוציולוגיה, באֵתיקה וכו' וכו'; אלא שאני מְוַתר על כל אלה – מטעם פשוט: אינני מומחה לפילוסופיה. ומציע משום זה הפסקה של חמשה רגעים. והיה כאילו קיימתי מצות פילוסופיה. אם מתוך זה תרב החכמה אינני יודע; אלא שהשטות לא תרב – בזה אני בטוח.

אינני בא אלא לספר דברים כהויתם; ויודע אני שמתוך כך יעלו גם על זכרונכם כמה וכמה זכרונות ומעשים ומאורעות, “נסים ונפלאות” שנעשו לכם ולמכיריכם עד סוף כל הדורות. ומאמין אני, שאילו ישב בינינו גָלֶנוּס או אִפּוֹקְרַטֶס, היה מוסיף גם הוא נופך משלו: “וואַסער אויף אונזערע מיהלע”. ומתוך כך נבַלֶה שעה־שעתים בנעימים. לנו אין כל צורך להוציא מסקנות – הלא אנו כאן בינינו לבין עצמנו.

ויהי היום ואני מקבל טֶלגרַמה.

ויודעים אתם את ענין הטֶלגרַמות. טובות לא תבשרנה לעולם. לכל הפחות לנו, ליושבים בערי הפרזות. שמחה דיה בשעתה, אבל צרה וכל תקלה עוד יכול אדם לתקנן, אם באמת אפשר לתקנן. וממהרים החוטים המתוחים על העמודים הזקופים, העומדים אבלים ובגפם לאורך ארחות וכבישים, להוליך את הקול עד סוף העולם: צרה עליך ידידי!

וכך הוה.

מודיעה לי אחותי תחיה אשר אָחי חולה, מסוכן, ושאמהר לבוא. היה זה בערב עם חשכה. הרכבת עוברת על תחנה רחוקה ממני 17 מילין.

מתי עוברת הרכבת – אין איש יודע בדיוק. למה זה? דיה לצרה בשעתה. ידוע בכלל, כי היא עוברת לאחר הנץ החמה.

הנץ חמה זה מתי חל? – בקיץ סמוך לארבע, בחורף סמוך לשש.

וכמה רכבות עוברות בכלל? ־ אחת מְהִירה ואחת רְגִילה; שתים לכאן ושתים לכאן.

ובכן, בן אדם, כשאתה בא לתחנה זו, מאי איכפת לך, אילו היית מוציא פנקס ועפרון ורושם לך שחור על גבי לבן ארבע שורות למזכרת?

באמת, כך צריך היה לעשות; אלא שאין עושים כך.

וכשצריך אדם לדעת הוא סומך על הנס ועל בעל בית־הדואר ועל הסוחר הבא לשם על מנת לקבל סחורתו. אני – אני נושא משרה, ובכן עלי לקבל תחלה רשיון בעיר־המחוז הסמוכה. יום אחד אעשה בדרך לשם, יום אחד שם, ויום אחד עד שאשוב לתחנתי זו.

– ובכן מה הועילה הטלגרמה?

– נמלכתי בדעתי ותיכף שמתי פעמי אל ידידי הנוטַר של הַזֶמְסטבָה הראיתי לו את הטֶלגרמה, הסברתי לו ענין הנסיעה לעיר, וגמרנו אשר אני נוסע בלי נטילת רשות. מחר עם שמש אני נוסע. הוא ידאג כבר שלא תארע תקלה על ידי זה.

בבוקר השכם, שתי שעות קודם הנץ החמה, עמדה על יד מעוני המרכבה הרתומה לסוסי הפוֹסְטָה. ונסענו בעוד כל הכפר עָשֵן ועמודי תכלת וכרתי מתמרים על כל גג ומעשנה. היינו נתקלים בעדרים יוצאים אל המרעה.

עמדה הרכבת מוכנה לשרוק ברגע שבאתי עד התחנה, עוד הספקתי לקבל כרטיס ולהכנס בקרון שכנגדי.

התחנה קטנה ואנשים בה הרבה; הרכבת עוברת במקום שהאוכלוסין מרובים והתנועה גדולה. הקרונות מלאים מפה אל פה. בני אדם עומדים צפופים, ויושבים שבעה על ספסל אחד. לַמַשָׂא אין מקום כלל.

נדחקתי אחרי רכבי נושא סבלי, זרועותיו של אכר חסון פנו לי מקום ודרך לעבור עד הספסל השני. יותר לא עצר כח גם הוא.

את חפצי סדרנו מעל לחפצי נוסעים אחרים ואני נשארתי דחוק ועומד.

ואני הייתי עייף. כל הלילה לא ישנתי בעטיה של הטלגרמה. קדמתי מאד לקום. וגם טלטול הדרך היה בי. חשתי, כי אי אפשר לי לעמוד יותר וגם מִיֶתר הנוסעים, כנראה, לא נעלם הדבר. ונדחקו שבעה שישבו על הספסל ונתנו לי מקום עד כדי שיעור רגל אחת – וגם זה רק למחצה. הייתי יושב ולא יושב, עומד ולא עומד, ובאמת תלוי בנס.

זקנה, קשישה אחת, היא רחמה עלי.

– עיף אתה, בני, אמרה לי ועיניה מביטות בי בחן, עיפות זו מנין לך?

– מן הזֶמסטבָה אני בא, עניתי: אני עובד בזמסטבה ושם עתה המגפה. הלא שמעה, טיפוס הבהרות. –

– כן, יקירי, רחימאי, שמעתי אומרים, ענתה הזקנה ותתחלחל.

– ורבים המתים במגפה? שאל אחד היושבים. הזקנה היא, כנראה, יראה להזכיר במות.

– רבו, מאד רבו! אין בית אשר אין שם מת. ככתוב – בכל הכפרים ובכל החוות.

– ומדוע הם רבים כל כך?

– ממגע איש באיש; מחלה מתדבקת, כידוע.

– וגם מן המטַפלים בחולים יש מתים?

– שמונים למאה, עניתי, כל הקרב יחלה. כמה רופאים והאחיות והחובשים והמטפלים.

– ואיך המחלה מתדבקת?

את תפקידה של ה“סֶמַשְׁקָה”¹ לא ידענו אז, ולי לא היה צורך בגורם אחר על כן עניתי:

– ע"י מגע בידים, בכלים; למשל, אם אני נוגע בחוֹלֶה ושב ונוגע באיש בריא, בשכני. והרימותי את כפי ופשטתי אותה כנגדי.

שכני לימיני חגר שארית כחותיו ולחץ כלפי ימין את שכנו שלו. – “דיה בנגיעה וגם בהבל פי איש מפי איש”. –

פתאום רווח לי. הזקנה קפצה כאותה סְפִֵרָה של גוּמִי מבין שתי נכדותיה תפסה מקום שכנתו של שכני, תפס שכני מקומה של שכנתו – ואני רגלי ועוקצי שלי כולו – כולו – תפסו מקום על הספסל.

– רבים המתים אמרתי, רבים מאד. דיו לאדם שיכנס. לבית חולה, והוא הולך ומפיץ את המחלה בין הבריאים. ואם הוא אינו חולה יחלו בני ביתו. שלשום מתה לנו אחות, תמול מתו שני חובשים, גם שני שבשלישי שלה מת. היה קרוב רחוק לאחד מרופאינו – גם הוא מת… שלשום מת. ומחר ימות…

ועד שאני הולך וממית רחוקים וקרובים, הולך ונעשה הספסל שלי יותר נוח לישיבה. שנים נשארו עליו בריחוק מקום ממני. גם מן הספסל שכנגד נמלטו היושבים על נפשם.

רואה אני שנשארנו יושבים רווחים, אמרתי: אין שוה להמית את כל האדם, מוטב להניחם ל“החיות זרע” ונשתתקתי. גם מקום תפסתי אצל החלון. ובין כותל וכותל נמתחתי למחצה לאורך הספסל ונרדמתי.

אדוני, אני מיעץ גם לכם לנסות באמצעי זה, לכשֶׁתִמָצאו במצב דומה לשלי. ואולם אני לא דוקא לספור זה התכוונתי. אותו ספור מתחיל אך כאן. רציתי לספר לכם על דבר אותו ה“טפּוס” שנטפל לנו בצאתנו מחרקוב: ולאלה שאינם יודעים, אני מקדים הקדמה קטנה.

היה במֶליטוֹפוֹל קַפֶּלמֵיסְטֶר, מנהל־מקהלה – יהודי, וכיון שהיה קפלמיסטר צבאי וגם יהודי, נעשה ממילא בבחינת “פני העיר”, וגם בבחינת “אינטֶליגנציה” והוא מעורב עם הבריות שבפמליא עליונה: עו"ד, רופאים, ממונים בבַנק מן הראשיים וכדומה.

פותח אני את עיני, משפשף אותן, מוציא את משקפי ומרכיבן על גב חטמי ומתבונן על סביבותי: “עוד המגפה שוררת”. הספסלים אלה שעל ידי ואלה שכנגדי – שוממים למחצה. והנה יושב אחד חדש – הקָפֶלמיסטר ממֶליטופול. מכרי.

לא תיכף הכרתיו. תחבושת עשויה “Lege artis”, על לחיו ועוברת על ראשו. אני באפו וסנטרו הכרתיו. סנטר משונה היה לו, כאילו התכונן מתחלת ברייתו להשיג את חטמו ועדיין לא הגיע. בריה משונה של סנטר היתה לו! אלמלא סנטר זה לא הייתי מכירו, כי רק “”per se" אני מכירו. וכשהכרנו זה את זה שמחנו, כמובן, זה על זה. מאד שמחנו: פליאה היא – בני עיר אחת, ממש קרובים. שְׁאָלַני מנין ולאן, וגם אני עניתי לו בשאלה: מנין ולאן, והתחבושת למה היא?

– מחַרקוב בא.

– מה עושים בחרקוב בקיץ, ועונת התזמורת בארץ?

ואז פתאום התלהב מכרי והתחיל קובל על “ד' ועל משיחו – ועל ננתקה”.

פתאום – לפתע פתאום – חלה את אזנו. קפֶלמיסטר שחלה את אזנו – מבין, אדוני הרופא? קפלמיסטר בלי אוזן – ממש כלב בלי זנב, או יותר נכון, זנב בלי כלב: נתבהל, כמובן, ותיכף ומיד ־ מאַרש, מאַרש! אל הרופא.

הציץ הרופא בשפופרת עשויה לדבר, ישנה כזו: מעין אפרכסת, כיון במראה העשויה לדבר, וסוף דבר נתן לו סמים: בקבוק קטן ובו מין שמן. שריח קַרְבּוֹל. – כן, קַרבול! ־ נודף הימנו. נותנים עשר טפין בתוך כַּפִּית ומחממים אותה על גבי הנר ושופכים לאוזן.

היה עושה כן בלילה בלילה בשובו מן הגן.

והשד הִחִגֵר יודע כיצד זה אירע, שנמצא על השלחן בקבוק שני דומה לזה, ובו תִמְסָה של קרבול אבל חזקה מאד.

היה כל כך רגיל כבר בטפין שלו, שלא היה מסתכל בבקבוקו אלא מַרִיחַ מרחוק במה שיש בו. הסיר את הפקק, בא באפו ריח הקרבול (כנהוג), ושפכו לתוך אזנו. ובו ברגע אש כויה. מתוך תנועה אינסטינקטיבית הפנה ראשו כלפי הכתף ויצאו הנוזלים ונזלו לאורך כל הלחי. השם יתברך, אזנו לא סבלה, אלא מה? הִכאיבָה התמסה ללחיו, כויה ולא כויה, פצע או חבורה, מלוא הלחי.

מבין אתה, יקירי? שערו בנפשכם סקַנדַלִיתא רברבותא כזו. קפֶלמיסטר צבאי ותחבושת על לחיו. – מנצח בנגינות על הכלי זמר? – לא – אין זה אלא במחילה מכבודכם – טפו!

השקצים הם תיכף חשו בדבר, הדיסצִיפְלִינה איננה. כלא היתה!

הלך ושאל את אחד ממכיריו הרופאים, רופא מומחה, בקש כי יתן לו איזה דבר ממשי, שיש בו כח – אין לו פנאי.

נתן לו משחה.

– אדוני הרופא בודאי יודע מה טיבה: לבנה היא, וריחה נודף. נעים הריח, והצלוחית גם כן לבנה.

נעניתי לו בראשו: אני יודע.

מָשח. משח שוב. משח בשלישית. הבל הבלים!

הפצע פצע.

נמלך והלך אל שני.

זה נתן לו משחה כתומה, וריחה לא כ"כ נעים. צלוחית של זכוכית פשוטה.

ושוב משח. ועוד משַח. והלך ומשח כמה פעמים.

הפצע עומד במרדו, כאלו לא אליו מתכוונים – ועוד זאת: – יש לו נטיה לתפוס מקום גם מן הצד.

שמעתי? בקצור:

הלך מדוקטור לדוקטור, ומרופא לרופא וממומחה למומחה. וחדל. מן הרופאים חדל. והתחיל מתיעץ עם חובשים. וגם אלה לא הועילו.

אשתו של הקטיגור יעצה לו מה שיעצה, וגבאי בית־התפלה שלהם הביא לו משחה משלו. שנתיים קודם רִפֵּא אותו הרופא האשכנזי מן הקולוניה. לו לא הועילה. אפשר מרוב ימים תש כחה של המשחה.

בין כך ובין כך – לפצעו ולבָשתו הוא עודנו בתחבָשתו, עד שאמרה לו הפלונית שלו: ילך ויתיעץ בחַרקוב עם פרופיסור, כי מה סוף הדבר? כך דרכם של רופאים, כך דרכה של מדיצִינָה. פצע קטן, פצע כל־שהוא, ואין שום בריה יכולה להסירה.

אפשר היה גומר את ההלל על הרופאים באופן אחר קצת. קפלמיסטר צבאי מה שהוא מפליט לפרקים מפיו בשעת כעסו? – אלא נזכר לפני מי שהוא יושב.

– והפרופיסור בחַרקוב?

ואז אך אז הרים את קולו והלך וחרף את מערכות כל הפרופיסורים.

סיר נפוח ולא אדם – היה בשעת מעשה.

אני, הלא יודעים אתם, אינני מתלמידי האוניברסיטא שֶבחַרקוב, ואין אזני סולדת ממה שזה מחרף את חרקוב. אני ישבתי בשויון נפש, מאזין ומקשיב לחרפות. אָמָן היה בנידון זה.

ומטעם זה רק לאחר שעה קלה, אני מוצא, כי די כבר בחרפות ושאלתיו: בשלמה כל חרי האף.

– הלא מבינים אתם, פנה אל יתר הנוסעים, הנסיעה ממֶליטופול לחַרקוב עלתה לי בחמשים רובל, והוא הוא המכונה פרופיסור, הולך ונותן משחה – שלשים וחמש פרוטה מחִירה. משחה של חומצִית בוֹר שלשים וחמש פרוטה מחירה!

כרטיס הנסיעה לשם וכרטיס משם, שלשה ימים בחַרקוב; דמי אכסניה, דמי עגלונים, דמים כאן, דמים כאן – חמשים רובל במזומנים. והנה בא זה ונותן משחה של בור: שלשים וחמש פרוטה.

עיני הקפלמיסטר משוטטות בכל “העולם” היושב ממולו ועל ידו.

– כלום הועילה המשחה? נועזתי לשאול.

– כמובן הועילה, זרק לי תשובתו המנצח בנגינות, בהברה חטופה, כנואש כבר מהפָטר משוטה המטרידו בשאלה של מה בכך. – הועל… הועילה, לאחר משיחה שניה הועילה. אלא – וחזר לקצפו ולרגזו – אני שואל אותך, אדוני, חמשים רובל הוצאות היו לי, ובא זה עם המשחה שלו – שלשים וחמש פרוטה.

אמור נא אתה, אדוני. – – –

ברלין, 1925.

---

בְּעִנְיַן הַמֻּמְחִים

מאת

שאול טשרניחובסקי

– קול־לגה! רוצה אתה לדעת מה אני סובר בענין מומחיות לאיזה מקצוע? רוצה אתה ללמוד מקצוע ידוע? – חות דעתי?

ובאיזה מקצוע?

אין זה דבר נקל כלל וכלל!

קודם כל צריך לעיין ב“חומר ההיולי” של מר. מה הוא אדוני: עבדקן, זלדקן – וכיוצא במו אלה? בשעת בין־השמשות זו קשה לי לעמוד על דבר זה. אינני מיטיב לראות.

דומני, שחברי־למקצוע אדמוני, בן־בנו של עשו אבינו? נא… מובן… אין זה מעלה יתירה בכלל, אלא מאי? לגבי כירורגיה אין זה פגם, – ובלבד שיהיה מושך בזקנו ושפמו.

וחס ושלום שלא יעשה עצמו פרצוף אנגלי, כמנהגו של היום.

כירורג בעל זקן אדום ושפם אדום ארוך ועבות ־ זה לא רע.

שמינית שבשמינית “קצב” – לא רע!

קרחת לו למר?

לגבי מחלות־נשים ־ פסול.

קרחת זהו ענין בשביל מומחה למחלות הנפש והעצבים. תלמידיו של פרויד “אנוסים” להיות קרחים על־פי הדבור. לגבי יתר המחלות אינה מעלה ואינה מורידה. – אלא חס וחלילה למחלות נשים!

רופאים של נשים (כיוצא מן הכלל המילד – “אקושר” בלעז) – להם אי אפשר בלי שערות־ראש.

אם אינני טועה, שמשון הגבור מחלפות היו לו, שלולא זאת לא היה לנו בכלל כל ענין דלילה.

ואפשר שאני טועה.

שערות, ודוקא תלתלים, יפות לרופא מחלות “העור והמין”.

כרס – טובה בכלל לכל מיני רופאים שבעולם.

חוץ מרופאים למחלות־נשים.

כרס זו חנה על נושאה, ונותנת היא לו חשיבות. וכל המרבה הרי זה משובח. מטילה כרס זו על אדם אחריות ידועה, נעשה מתון וזהיר בעל־כרחו.

סבורים החולים: מלא כרסו חכמה, ומיושב בדעת כל נושא אותה.

שעורה של כרס? ־ אין לה שעור.

שנים רופאים בעלי־כרס שמנצחים זה את זה בהלכה וחובש קטן עובר ביניהם – זו היא תמונה נהדרה.

המומחים למחלות העין, האוזן והגרון – לאלה אין טפוס מיוחד. רק דוק של חן אינטליגנטיות מיוחדה נמתח עליהם. מסוה ידוע של עומק נפש וחכמים – לרופאי מחלות הנפש והעצבים.

בשעור קומה יש לדקדק רק לרופאים לנשים, וגם זה לאו דוקא; ובלבד שיהיו מקפידים על שלש מצות שנצטוו עליהן: תסרוקת, תלבושת ותמרוקת.

חוצפה כל שהיא יאה לרופאים מומחים למחלות העור והמין ורופאי מחלות נשים.

רופאים סתם אינם זקוקים לקלסתר פנים מיוחד, כי הם אינם נכנסים בגדר רסה טהורה. משל למה הדבר דומה? אלה המומחים למקצוע מיוחד הם בבחינת כלבים רסיים: פּודל, מופּס, פוקס־טריר, דקל וכדומה. רופאים סתם נחשבים על אותו סוג, שהגרמנים מצאו לו את הבטוי היפה: Promenadenmischung

במלונו של בן־יהודה אין מלה מתאימה לזה. אני לא מצאתי.

אפשר מפני שעיינתי רק בספר הראשון.

אם עמד קולגה על פרצופו שלו, מיד הוא יודע את המקצוע שיבור לו.

ותכף ומיד יזמין לו שלט מתאים וכתובת מתאימה – בלי זה אי־אפשר כלל וכלל.

אם יקנה לו ספר במקצוע הנ"ל ויעבור עליו לפרקים, זה בודאי טוב.

ואם יעבוד באיזו קליניקה שבעולם – שנה, שנתים, עד שיתחיל לעבוד על דעת עצמו – גם זה לא רע.

כי בכלל המומחה אינו מומחה על “דעת המקום”, ששם יצק מים על ידי מומחה; אלא על “דעת הקהל”.

והלא כל טרחתנו אינה אך טרחה בשביל “דעת הקהל”, ודעת הקהל – זהו ענין שצריך עיון.

יש שאדם טרח ולמד, וישב כמה שנים על התורה ועל העבודה, ומאמין הוא כי כבר נעשה מומחה למקצוע שבחר בו – באה “דעת הקהל” ומעמידה אותו על טעותו.

רוצה מר בספור – אילוסטרציה לדבר?

בודאי שהוא רוצה לשמוע ספור.

ואני בודאי, שאני רוצה לספר ספור.

ובכן: ויהי היום ואני נוסע לקיוב.

כן, כן! לקיוב אני נוסע אל הבחינות.

זה היה קודם מתן התורה החדשה. הנוסעים היו נוסעים, די לך בסקירה ראשונה ואתה יודע לפני מי אתה עומד. והרכבת היתה רכבת, גם הקרון היה קרון: הזכוכית – זכוכית ממש ולא קרש על גבי קרש. האטון על הכתלים – מלא, והחום לא חסר. בני־אדם היו אז מחזיקים בדעותיהם המקולקלות של הבורגנים, כי קומפורט נחוץ לו לאדם. וכך היינו נוסעים.

ונכנס אל הקרון בר־נש.

בנימוס ובישוב־דעת נכנס, ובנימוס תפס מקומו. כליו נאים וטובים. רציתי לעמוד על טיבו מי הוא. ואני מסתכל בו.

בגדיו עשויים בטעם, אינם באים זה אך מן המחט, אבל חדשים. אדם מסלסל בשערו וזקנו. מן האמידים.

נאמר: קומי־ויאזו’ר? לא! יותר מן המדה של קומי־ויאז’ור יש לזה בטעם. איננו בא אך כדי לסמא את העין. וחסרה לו החוצפה, כשהוא מביט באדם. בעין יפה הוא מביט, שאינה מתכוונת אלא להביט.

הקומי לו אין עינים, אך מקדחים. תיכף ומיד הוא נועץ בך את מקדחיו, הולך וסובב, ומעמיק ושוהה על קנקנך: ללמד על כיסך ועל כעסך, על מוצאך ומבואך, ארחך ורבעך.

נאמר: חתן סמוך לשלחן חותנו?

יש לו הכרת ערך עצמו, וספוק נפשו מעצמו, ויש לו הנאה מכל העולם והנאה מעצמו, אלא שצבע פניו של הלה אינו צבע פני “חתן סמוך לשלחן חותן”. חסר לו אותו האודם הרך הבא מתוך שלחן דשן ושינה לאחר אכילה. פניו אינם חוורים; אלא שהם לבנים מתוך לבנת שן, פני מפונק, פני אדם שאינו מרבה ליהנות מחומה של חמה ואורה, אלא הם פני אדם מרבה לשבת בתוך ארבעה כתלים.

פנים כאלה ישנם לצַלמים. הצלמים גם הם נוהגים בסלסול זקן ושער, וחובה מטלת עליהם אומנתם, שיש בה קורטוב של אמנות, להיות מן המקפידים על תלבשתם, ככל אלה שהם נתונים תמיד לראוה. חייהם של צלמים הם חיי חול המועד, רוח חגיגית שורה עליהם.

אלא תסרקתו של זה לא התאימה לאומנתו של צלם. הלה יש שהוא מקפיד על שער שבראש (ביש לו) או בעניבה (אם אין לו שער). העניבה, אם בה הוא נותן סימן לאמנות – עניבה לפי המודה (כשהוא מקפיד בעניבה סתם), או שהיא עניבה פיוטית, אז היא עניבה פנטסתית או קשר פנטסתי לה אם אינו מן המהדרים במודה של עניבה.

אם ראשו תלתלים – סדורים תלתלים, – שוב קורטוב של שירה.

תסרקתו של זה ועניבתו לא העידו על היותו צלם. משמע – פקיד, נושא משרה בבנק.

ואולם גם לא זה. תנועותיו של נושא משרה בבנק אינן כל־כך נאות, פשוטות הן בפשיטות יתירה. ויש לשפוט מאופן ישיבתו ואיך שהוא עומד, כי רגיל הוא ביותר לישיבה קבועה באופן קבוע. על־פי רוב כתף אחת יוצאת בולטת כנגד שניה שוקעת.

ובכן אין לאמר אלא שזהו – רוקח. גם הוא נתון לראוה כל היום, ומשום כך תלבשתו עשויה בטעם, אלא סמני חרות במדותיו ותסרקתו פוסלים אותו. לו שתי מדות נחוצות בבת־אחת: מדת אדם מן הישוב ומדת חכם מלומד. הרוקח לאמתו איננו אלא רופא, אלא שאין לו רשות לרפא. גזרת המלכות היא.

נשרו ספרים מחיקו – וזה בלבל את מחי: רוקח וגם סגן־רוקח פטורים מן הקריאה.

תאמר: רופא שנים? דנטיסט?

אלא שבריות אלה – אם מבני ברית – כלם בנפות המערב בונדאים, בנגב רוסיה מכת ס"ד – וקריאתם לא מתוך ספרים, אלא מתוך קונטרסים. בר נש זה קורא בספרים ממש.

ולא היתה לי כל ברירה לשהות על קנקנו, אלא להכנס עמו בדברים.

ונודע לי שהוא רוקח (פרוביזור) ושמש בכהונה זו כמה שנים. ולבסוף נמלך בדעתו ונכנס לאוניברסיטא ולמד את הרפואה, במינכן. ובשנה העברה עמד על המבחן. והכשילוהו בחכמת הנתוח. יתר הבחינות עלו לו.

עתה יבחן רק בארבעה ערכים, השייכים לסוג האנטומיה – ויהיה רופא.

איש אוהב סדר היה מימיו. ודרך חייו סלולה וסדורה. למועד הנכון נכנס באפּותיקא. שלש שנים היה תלמיד, שתים שמש בתור סגן־רוקח, שתים היה באוניברסיטא. גם עתה הכל מסודר יפה. יש לו מקצוע. הוא מומחה למחלות העור והמין: שנתים יצק מים על יד יוסף (קרי: יוזֶף) בברלין. ויש לו ארוסה, גם היא בבחינותיה, בת ישראל – רופאת שנים. גם משרה יש לו מן המוכן, באחת מערי ישראל בנפות הווייכסל. ששים רובל יקבל לחודש. עתה ישא את אשתו, ושניהם יכנסו בעיר. הוא רופא, היא רופאת לשנים.

דרכו בחיים סלולה.

זו היא הפעם הראשונה שאירע לו מכשול. לולא זאת, כי אז זה כחצי שנה כבר היה הכל בסדר.

אדם הגון היה.

ולא נפגשתי עמו שוב, עד שפגשתיו כעבור שנתים.

זה היה בפטרסבורג, לא בפטרוגרד ולא בלנינגרד, ונפגשנו אצל מחסן הספרים של ריקרט. אני אהבתי להיות עומד ומסתכל אצל חלונות בית־מסחר הספרים, חלון מלא וגדוש: ספרים בשפת המדינה, ספרים בלע"ז ובכל מיני המקצועים. בימים ההם וְסִמַשְׁקה הזדרבקום ¹ עוד איננו בעולם, וכשהיינו מדברים במדיצינה היינו מזכירים רק פּרופיסורים: רוסים, גרמנים, אנגלים. כך היה מנהגו של עולם אז.

וכשהייתי עומד ומסתכל בספרים, הציץ אלי פרצוף מתוך שמשות החלון. תיכף הכרתיו–מכרי מקיוב, הרופא. הרוקח לשעבר. הוא ולא אחר.

מה הוא עושה כאן?

קונה הוא ספר בענין רפואות הקיבה.

מדוע דוקא קיבה, והוא מומחה “לעור ולמין”?

זה היה בשכבר הימים, ועתה הוא מומחה לקיבה.

ואז ספר לי, איך שבא לעירו, ונשא את אשתו, ותלה פעמון על דלתו ושלט על שערו וישב מחכה לחולים.

ואין קול ואין קשב, ואין חולה.

מזלו של רופא!

אימתי הוא רופא טוב?

תיכף לאחר גמרו – מתחיל יקרא, אין מאמינים בו ובבקיאותו – עד שילבינו שערותיו.

כיון שהלבינו – נגלה פתאום שהוא זקן. גירסא דינקותא בידיו, והמדיצינה, כידוע, אינה עומדת על מקומה אף שעה, והזקן איננו עומד על “גובה המדע”.

וכך ישב מיודעי וחכה.

את משכורתו היה מקבל, והחולים היו נוסעים אל העירה הסמוכה, אל הרופא אשר שם.

מי יודע כמה היה יושב כך, אלמלא שסייעו לו “מן השמים ממש”.

ויהי היום ועשיר העיר חש פתאום בבטנו. שבת היה, לאחר ה“שליט” וה“קוגל”. יקירי יודע, אדם שאחזוהו צירי־מעיים איננו מאמין בחיים. והיה עשיר, והקיפה הזעקה את העיר. והיה שבת. לא היתה ברירה, באין אפשרות לנסוע אל העירה הקרובה, ויבהילו את הרופא שלהם, כלומר, את ידידי. נצנצה בראשו מחשבה, והכניס לתוך קיבתו של הלה את ה“זונד” (שפופרת לפצע וחבורה – עיין מלונו של שטינברג) והוריק את כל מה שבה ורוח לחולה. תיכף ומיד, ויצא לו שם: רופא לקיבה, מומחה לקיבה! ותהום כל העיר. בחוש ראו, שאמנם מומחה הוא. עד היום ההוא לא ידעו. וגם מכל העירות עתה באים אליו, מיום ליום רבים הבאים.

ומכיון שהדבר כך, צריך הוא לספר ב“מקצוע רפאות הקיבה”, ועתה נזדמן לפטרבורג – נכנס לריקרט וקנה.

מן היושר הוא.

כעת הוא גם עסקן צבורי.

מתחילה רצה להסתפח אל ה“בונדאים”, מבינים אתם, סוציאליסטן – זה יותר הגון… אדם שאינו מפגר ללכת, מתקדם, ובכלל… אלא שהעמידו לו בכרס, וגם מפני שהוא מקבל משכורתו מקופת הקהל ויש לו עסק עם חרדים – נעשה ציוני.

אלא מתוך הכלל: טוב לאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך – אשתו – “בונדאית”. – היא רופאת שנים [כלומר, מתחילת בריתה בונדאית]. וגם זה טוב מכמה טעמים.

אפשר גם לקמץ קצת בקשוטים ובמלבושי פאר.

תאמר: “מה בין בני לבן חמי?”

לא כלום!

ואספר לך מה שקרה לי.

יודע אדוני את העיר סומי?

לא, לא שמע מעולם? טוב שלא שמע – וכך לא יזיק לו!

ובכן, כי עיר זו זכתה להיות הרספּובליקה הרוסית הראשונה (בשנת 1904) גם כן לא ידע.

ובכן, מובטחני, כי ודאי לא שמע את שמע הכפר – סירובטקה.

אין רע. הגיאוגרפיה עתה, השד יודע אותה. ואולי גם הוא שבר רגלו עליה.

אני יליד טבריה. לא רחוק מכפרנו יש קולוניה גרמנית – רייכנפלד קראו לה. בתחילת המלחמה שנו שמה לפדרציה ועתה היא לנינה. אתה עודך צעיר, תזכה ותקָרא – דניקינה.

ובכן, אני זכיתי להתמנות לרופא בסירובטקה זו. ולאחר שבאתי לכלל הסכם עם אבא יבגֶני בענין חדר ומאכל יום־יום, הלכתי להסתכל ל“מדינת מלכותי”.

בית־חולים בן עשרים מטות.

אף חולה אחד לא מצאתי – ריק הבית, בלתי הפרעושים. וכאשר שאלתי לחולים אַים, ענו לי:

– אינם, משום שימי החג ממשמשים ובאים.

– כלומר?

ימי החג שלהם (יום גנוסיה של אותו־איש) ממשמשים ובאים והם רוצים להיות בבית.

מה תאמר לזה?

ואני שמחתי: עשרים מטות, עשרים חולים, כירורגיה!

– ומה בענין הכירורגיה?

– הכירורגיה – ענו לי – בבל יראה ובל ימצא.

– משמע?

– לא, באלפא רבתי.

– וכי אפשר לו לעולם בלי כירורגיה?

– אפשר ואפשר! ומטעם זה אהוב וחביב הרופא, חברי שקדמני, על הבריות. השכין לא היה נהוג אצלו; הנחת תחבושת מחממת – זוהי הכירורגיה אצלנו.

– ובכל זאת.

קרה לו לחובש שלנו וחלף תער על כף ידו, והביאוהו אל בית־חרושת הסוכר. שם יש כירורג. לא רחוק מכאן – שמונה פרסאות.

ואני נשארתי בלא חולים, בתוך עשרים מטות.

עברו ימים אחדים ונכנס אלי בחור, בחור מן האכרים; אינני זוכר במה חלה, אלא רואה אני בולט על צוארו דמות שאת, תבנית תפוח, גדלה גודל אגרוף – מגרה תיאבון, ממש צפיחית בדבש, נעשו אצבעותי אזמלין, אזמלין.

והשאת מתחננת על נפשה: קחני, שאני, חבשני… – ושואל אני את הבן:

– סחורה זו מה טיבה?

ענה מה שענה.

– ומפני מה שומר אתה עליה מכל משמר? שמא באה עת לחננה?

– גם הוא היה רוצה להפטר, כל הבחורות מאסו בו… אלא אסר עליו שַבולְדַי (כירורג היה הלה בעיר סומי) להטרידה מן הצואר.

– שמא רוצה, בני, ואסירנה?

אינו רוצה בשום אופן.

– מה טעם?

החגים ממשמשים ובאים. אינו רוצה להיות מוטל בבית־החולים.

– שוטה – אמרתי לו – מי אומר לך, כי תשאר כאן? אדרבה, ננוח גם אנו, הרופא והחובשת, יהיה הבית סגור. שעה אחרי הנתוח תשאר, אחרי־כן תשאך הרוח לשד או לעזאזל או לשעירה החגרית – לאשר תחפוץ ולאשר תרצה.

ברכות תחולנה על ראשן של הבחורות! ודאי שהיו מאד מצערות את הבחור “כמו שנאמר”, ונשמע לי. אני נשבעתי לו בהן צדקי: שעה ישאר כאן. וכשהושבתיו על הדרגש וקראתי את כל ה“החבריא” – שלי לעזרה באסיסטנטים: את המילדת ואת החובשת, ואת החובש ואת השומר על הבית, נוכחתי באמתו של הפסוק:

“כהגמון כאפרכיה שלו”.

בכלורופורם, כמובן, לא השתמשתי. הלהרגהו בידי החובש רציתי? אנֶסטֶזיה מקומית! יכאב לו קצת; לא בחולי “קופת חולים” ו“הדסה” עסקינן. לפיכך נברא האדם כדי שיתגבר קצת על יסורים. אוי לו לחולה שאינו חש בכאב!

אלא, אילו ראית, יקירי, את עוזרַי שלי!

החובש יצא ראשון בדימוס: ראשו סובב עליו למראה הדם; החובשת התעלפה; השומר ללא הועיל. נשארה המילדת; אלא שאינה בקיאה בהלכות פינצט. אך אשה לעולם אשה – אצבעות דקות ונבונות לה – וכך עזרה לי בנתוח.

ואף על פי כן הצלחתי במעשי.

תיכף אחר החג נכנס אלי בחור שני וגם לו שאת בצוארו.

לכל יש פסוק מן המוכן. אני חשבתי: Die Dublicitat der Falle.

ואפשר לזה מתכוון הפסוק:

“אח לצרה יולד”.

וכעבור יום – ושוב בחור, וגם לזה שאת על צוארו.

עברו יומים – שוב בחור. ונתפלאתי. וחקרתי ודרשתי.

– איך זה בא, דודי, לעשות נתוח?

– נודע לו… הלא לשנים מרחובו כבר עשיתי נתוח. מומחה אני לשאת שעל צואר.

ואחרי־כן באו אלי עוד בחורים ובחורות, זקנים וזקנות, כלם כלם בעלי־שאת; וכלם באו לשם נתוח.

בבוקר הם באים ולערב הם שבים הביתה, “כי כן משפט הנתוח”.

וככלות החולים בכפרי, התחילו באים מן הכפרים הסמוכים.

בעלי־שאת באו. כי על כן אני מומחה לשאת שעל צואר.

לא, לא, יקירי! להיות מומחה לא כל כך נקל, כשם שאדוני סובר.

לא! באלפא רבתי – – –

ברלין 1925.

---

אַרְבָּעָה אָבוֹת קֻנְדֵּסִים

מאת

שאול טשרניחובסקי

טֶננבוים טפח על פניו את הסרוִיטֶה וישב בהרחבת הדעת מתבונן בקערה, שנתרוקנה זו פעם שניה מלביבות ממולאות בדובדבָנים וטבולות בשַמֶנת.

יתר החברים שישבו מסביב לשלחן היו כלם שקועים בעבודה: היו לועסים יפה יפה את הלביבות הלבנות. על אי אלו מן הקערות היו עוד כתמים ורדיים, מוורידים יפה יפה בין שיירי השמנת. טֶננבוים מחה את שפתו העברה וספר.

­­­­­– אני, כשאני אוכל לביבות ממולאות בדובדבנים, תמיד אני נזכר… אני נזכר – ביבִמתו־של־אַבָּא־סֶרְגֵי, ולהפך, כשאני נזכר ביבִמתו־של־אבא־סרגי, מיד נזכר מיד אני בלביבות ממולאות בדובדבנים.

תשאלו: מה ענין זה אצל זה?

אלה המה דברים עתיקים, עוד מזמן היות רופא בַזֶמסטוה. כולי עלמא יודע מה הן לביבות ממולאות בדובדבנים, אלא לעומק יפין וטיבן ירד אך מי שחי אצלנו באוקרַאִינָה. כמה תבשילים יפים ישנם בעולמו של הקב"ה, יפים באמת להפליא; ואולם אין לו במטבחו שלו יפה על פי צירוף גוונים מזה של לוֹבֶן שַמֶנת ומִיץ וַורדי שֶל דובדבנים. אותה ורדית רכה ויחידה במינה, עם צירופיה, החל מרושם קל שבקלים עד אודם דם נקרש.

ויש במקרים – יוצאים מן הכלל – שיופי זה נשפך גם על פני גוף אשה – עד שנעשית כלה מעין לביבה עשויה בסולת טובלת בתוך לובן שמנת מעורב במיץ דובדבנים.

וכזו היתה באמת גם יבִמתו־של־אבא־סֶרגי, ששמש כהן בכפר סְלַבְגוֹרוֹד. אלא רואה אני, שכל המנין שלי, כלו מבני־ברית, ואם טעמן של לביבות יודעים אתם כלכם, טעמה של יבִמתו־של־אבא אין אתם יודעים, אתם יהודונַי שלי שֶכמותכם. הבה אתחיל מבראשית.

מה בין בני לבין חמי?

להבדיל, אלף פעמים להבדיל, רב או חזן אצלנו, אם רחמנא לצלן נשאר אלמן תכף ומיד הולכים ובוררים ומוצאים לו עזר כנגדו שלא יהיה חס וחלילה שרוי בלא אשה. שמעתי אומרים, שיש גם דינים בנוגע לזה, אלא אני התינוק שנשבה לבין האומות, אינם נהירים לי שבילים אלה. תשאלו לכשתרצו את הרב. לא כן חס וחלילה אם יקרה מקרה לכהן בכנסיה הפראבוסלאבית, לו אסור על פי דין לשאת שְנִיָה ואלמן ישאר לכל ימי חייו. אלא אם הלה עודנו צעיר, או (נניח) צעיר איננו, אלא שהלב לב בשר והנפש חומדת, והוא בשר־ודם בתכלית הפשטות שבמלים אלה, אז רע ומר לו מאד. מסכת צער ועגמת נפש, ולפעמים גם דְרַמָה שלמה. אלא שעל פי רוב הדבר נגמר בכך.

נכנסת לתוך ביתו של אותו כהן מסכן אשה. ואומר הכהן לכל המסבים שהיא יבמתו, אחותה של אשתו ז"ל. וכנגד זה אין פוצה פה ומצפצף. מובן שהגבר בעל־הבית, אי אפשר לו בלי סוכנת מנהלת עניני הבית. אולם אשה זרה אסורה מפני לזות שפתים; שַאנִי יבִמתו, שארת בשרו.

כלי עלמא יודע יבָמה זו למה נכנסת לבית יבָמה הכהן, אלא כל המנבל את פיו מעלה עליו הכתוב: הקהה את שניו. ויש שיקרה, כי יבמה זו ­­­­– אינה מצניעה לכת, כלומר יש שכרסה בין שניה, אלא שאין הקולר תלוי בצואר הכהן: יש אשה ויש אשה.

בני הכפר שגלגלי מוחם פשוטים, ואינם מסוגלים לדקדוקי עניות ואת הילד הם אוהבים לכנות דוקא בשמו, הם יודעים שזו היא יבִמתו־של־אבא; אלא בינם לבין עצמם הם קוראים לה “אמָא”, ובזה הם מתכוונים לעיקר הדברים ופוסלים את הקלפה, – כי על כן בני־כפר הם.

ודוקא בכפר סלַבגוֹרוֹד, שבו שמשתי רופא, היה כהן אלמן כזה. לא היה צעיר, אלא גם על הזקנים לא נמנה. גבר באונו וראשו מלבין. אותו בר־נש מזל לא היה לו. מפני מה? אינני יודע. כל חצי שנה – ולביתו נכנסה יבמה חדשה. לאו דוקא שהוא רוצה בזה.

ב"ה שמשפחתה של אשתו המנוחה גדולה! לולא זאת בודאי שמזלו היה עוד יותר ביש.

מה שלא היו דומות זו לזו, כדרך נשים אחרות בנות משפחה אחת, מאי איכפת!

היתה האחת גוצה, השני – תורן, השלישית בלונדָה, והרביעית שחורה, צוענית ממש…

אלא לאחר שנכנסה לביתו פולִינה היתה באמת היפה בנשים–לביבה של סולת ממולאה בדובדבנים בתוך שמנת.

עברו כמה חדשים, ובסתר לבו ודאי דמה אבא סרגֶי: קץ לענויים, זו תשב אתו עד שתזקן. ובאמת מה חסר לה בביתו של כהן בכפר גדול ועשיר בפלך חרקוב – תאמר: הקדחת.

ואבא סרגי ודאי שהיה מאושר, לולא קפץ עליו רגזם של ארבעה אבות קונדסים.

אלה ארבעה “מזיקים” היו: המורה הצעיר שבבית הספר, השוטר של הזֶמסטוה (זֶמסקי נַטְשַלְנִיק), בא־כחו של בית־זִינְגֶר (מכונות לתפירה) ואני הצעיר – כמובן אז.

ארבעה אבות מזיקים, ארבעה קונדסים.

קונדסים!

סוברים אתם קונדסים נולדים מתחלת ברייתם קונדסים. ואפשר שהדבר באמת כך. לדעתי אני, אין הדבר כך, אלא שהזמן גורם לאדם מיושב (כמוני למשל) בזמן מן הזמנים שיהיה הולך ונעשה קונדס. מאי קונדס? קונדס שבקונדסים! פילוסוף גרוע אני, ואולי אינני פילוסוף כלל וכלל – ובדבר זה אינני רוצה להתוכח כלל, ומה גם שתפסתי כבר בדבורי ואינני רוצה להנחיל את מקומי לאחר; מוטב שאוותר על דעתי, ואתה יקירי, לא תכנס לתוך דברי.

ואני הולך וממשיך את ספורי.

ארבעה אבות קונדסים היינו.

יכבד מכובד את מכובד! מי שמעלת כבודו גבוהה מקומו עדיף.

שוטר הזֶמסטוָה. אדם נוח לבריות היה, אדם בבחינת “כתנת” אומרים על כגון אלה הרוסים. היה בעל מזג רך! ומעולם לא שחקה לו השעה משעת ברייתו – ועד שנות עמידתו, ואפשר גם אז לא שחקה לו. לא היה לו מזל לקרובים. היו מתים עליו (לא עליכם) דודים ודודות. אלא שהוא היה יורשם היחידי. התחיל בתלמודו להיות רוקח – וארך לו הזמן. נכנס לאוניברסיטא ואמר ללמוד חכמת הרפואה, שוב ארך לו הזמן ויצא; נכנס שוב – להיות עורך דין, ונפלה בידו הירושה הגדולה, ושוב לא הספיק לגמור. את הירושה הגדולה הספיק לבזבז במשך שלש שנים. וכשכלתה מכיסו הפרוטה, והיתה לו כבר אשה ובנים לא נשארה בידו בלתי אם נחלה קטנה – נדוניה מאשתו – דיה לַצֶנז הדרוש להיות שוטר בזמסטוה. חמל עליו הגובֶרנַטור ומנה אותו לשוטר… היה שוטר במקום אחד, עוד בשנים מקומות לא אִשֵר המושל בפלך שני שוטרים, והיה הלה ממלא מקומם ומקבל שכרם. מזה לחמו, ומזה היה משלם אחוזים ומקצת חובותיו.

את בניו ואת אשתו הקטנה אהב אהבה נצחת, אלא שלא עבר עליו שבוע “שלא היה לו איזה רומַן”. לא היה עומד בפני בריה נאה, ואין זה פלא, אלא מה שהיה מפליא – זהו פיזור נפשו.

תכף כשהיה שב הביתה מבקורי מקומו מִשְרָתו היתה אשתו מזדרזת לקחת ממנו תיק כתביו לשם בקרת. ומעשה שטן הצליח תמיד. היתה מוצאת מכתב או שני מכתבים מאת “מרשַעַת מנֻווֶלת” עם תוכן מקביל.

המורה הצעיר – אחד משרידי האידיאליסטים שבזמסטוה, מחניכי בתי ספר לכהנים שמאס בכהונה ונעשה מורה. אדם ישר ובעל נמוסים יפים, ונפש זרה לו. מאמין בקדושתה של האשה, שהבשר והדם שולטים בה. היה מאוהב עד כלות הנפש ועד “ממעל לאזניו” במורה אחת בכפר סמוך לסלבגורוד. אהב אותה, ואתה יחד היה קורא בספריו של אַרצִיבַשֶב. ואולם קדושה היתה בעיניו עד לבלי לגעת בה באצבע קטנה. והיה נוהג לספר אתה בגלוי לב מיוחד, וברשותה ובידיעתה היה סר מדי היותו בעיר הפלך לבתי שמחה שהבתולות הידועות שרויות בהם עד שישאנה כדת וכדין.

בריה בפני עצמה – בא כחו של בית־זינגֶר, שהיה פטור מעול מצוות ומעול תורה שבעולם. בריה זו תלויה ועומדת בין נַצרות ויַהדות ואין לה ממצוותיה של זו וממסרתה של זו; ואין בבחינת כַמֵילֵיאוֹן יש שהיא מחליפה גוון לכאן או גוון לכאן, לפי צרכי הזמן והמקום. בנוגע לנשים טבעה טבע אדם־תיש, כרוך אחריהן, ואינו יכול לעמוד בפני בריה עוטה שמלת־נשים, ואינו מבחין בין טוב לרע, בין יפה ומכוער. כלומר היה אדם הגון במלא מובן המלה, pater familias שאינו בוש בשם זה ומשפחתו אינה בושה בו.

והרביעי אני עבדכם – אלא שאין אומרים בפניו של אדם אלא מקצת שבחו – לכן אקצר בדברים.

והנה נשארנו כלנו הארבעה ביום מן הימים – בבחינת אלמנים לכאורה.

את אשתו של שוטר־הזמסטוה שלחתי לעַרבות סַרַטוב לשתות חלב־סוסות, סוגתי מרוגזת העצבים נתחַיְבָה גלות לִקְרִים, הפלונית של בא כח בית־זינגר ירדה ללִימַן באודיסה לטבול בו את שמנה, וארוסתו של המורה לקחה חלק באיזו שיירה של שמורים שתִירה את קַוְקאז.

והימים – קץ עונת הדובדבנים, ימים חמים וטובים מאין כמוהם באוקראינה, ימים טובים מאוד לרבות הלילות, אותם לילות אוקראינה העמוקים העשויים קטיפה רכה ושחורה ומשֻבצים ככבים מחיכים ורומזים באהבה.

והיינו אנחנו הארבעה – האינטֶליגנציה של הכפר, דבר אחר – שַמנו וסלתו, חברים טובים וידידים זה לזה, למרות ההבדל הגדול במעמדנו בחברה. ומדי ערב וערב היינו נפגשים אחר הסעודה ומבלים שעות ביחד. ביום היינו טורדים איש איש בעסקיו שלו, חוץ מן המורה, שלו היו אז ימי פגרא. מעשרה קבין של שיחה שירדו לעולם תשעה נטלה האינטֶליגנציה ברוסיה. והדברים ידועים. והיינו משוחחים ונצים, ומדברים, ומספרים, ומתוכחים כדרך גוברין אינטליגנטים לכל דבר, עד שנחר גרון ועד שכלו כל הוכוחים – ונכנסה בנו רוח שטות, רוח קונדסית.

ואפשר שלא מטעם זה, אלא בעטים של ימות־דובדבנים ולילות הקטיפה נעשינו קונדסים, ואחזרנו במעשי קונדסים.

מי היה המתחיל בדבר אני אינני יודע. אלא מה שהיה כך היה, ולא סבל ממנו איש כשם שסבל אותו אבא סֶרגי האלמן באמת. סמוך לאחת עשרה היו טענותינו מסתתמות ווכוחינו פוסקים. מעין ליאות מקפת אותנו – כל החבריה – ואז היה מאן דהוא מכריז: – “חברים”, שמא נסור לבית אבא סרגי?

והיינו קמים, כחנו שוב חדש עמנו ובפסיעות גדולות היינו הולכים ומעַפרים בתוך הרחובות, או צועדים בצדי דרכים בין סרפד וחוח בסמטאות החשכות והשוממות – אל ביתו של אבא סרגי.

היינו ממהרים כך עד שהגענו לפנת הככר, שמשמם אפשר היה לראות אם יש עוד אור בביתו של זה.

כיוון שראינו אור מאיר בחלון, או נדמה לנו איך שכבה ברגע זה, היינו פוסעים לאט ונגשים עד הבית, עומדים מתדפקים על החלון.

– אבא סרגי, אינך ישן?

מה שנעשה בלבו של אבא סרגי אינני יכול לדעת, ואל איזה שד או שטן היה שולח אותנו אז, גם כן אינני יודע; אלא שכך היה עונה לנו – ודבש וחלב תחת לשונו –

– במטותא, רבותי, אני אינני יָשן, אני אך מתכונן לישון.

– וגם פוֹלִינָה אִיבַנוֹבְנָה ודאי שאינה ישֵנה עוד?

– פולינה איבנובנה היא כבר מתכוננת לישון; עיפה היא. כל היום טפלה בבית.

– פולינה איבנובנה היא איננה מתכוננת כלל לִישוֹן! וגם אינה עיפה! היה חוזר על דבריו קולה של זו.

– מותר להכנס?

– אינני יודע, רבותי – אני… אבל פולינה איבנובנה… רטן קולו של אבא – בבקשה מאד, ותכף ומיד! יכנסו רבותי!

פולינה איבנובנה… פולינה איבנובנה… מטרטר קולו הצרוד של אבא סרגי, עיפה את, עיפה ויגעה…

– הכנסו, רבותי! במטותא הִכָנסו! מצלצל קולה העליז של פולינה. ואנחנו – בתוך המסדרון.

פולינה איבנובנה תוקעת כפה בכץ כל אחד מאתנו.

– יפה! יפה שבאתם! אפשר רוצים אתם טֶה?

עושים אנחנו עצמנו כלא רוצים; מוצאים אנו אמתלאות: השעה מאוחרת, כבר שתינו, אין שוה בנזק הזמן, ואין כדאי בכלל…

– אין דבר! אין דבר! המיחם עודנו חם, המים עודם רותחים. זה אך קמו מן השלחן. ובשביל אורחים יקרים שכמותנו!

יש שאבא סרגי עומד עמנו בקשרי דברים ועליו רק תחתוניו – ומעילו הרחב (ריאסה), ויש שֶפולינה איבנובנה לבושה אך למחצה עונה לנו. כעבור רגעי מספר היא מזדרזת לשים עליה שמלותיה, ואבא סרגי שם עליו בעל כרחו את שלו.

יבמתו־של־אבא מזדרזת אל המטבח ואל המיחם. מאן דהוא מן החבריא ממהר לשם לעזרתה. במטבח אופל. עד שמוציאים את הגפרורים ועד שמדליקים את הנר עובר, כמובן, זמן רב. תמיד כך; הדבר שהוא נחוץ לך תכף ומיד כלום ימצא? דוקא להכעיס –לא ימצא!

כל ביתו של אבא מלא שאון וקול צהלה, דברי מחמאות, כלפי אבא וכלפי יבמתו; אבא עושה עצמו מכניס אורח, גם הוא הריהו פוער בצחוק – ומתוך כך אין להבחין באותו שָאון הבא מהמטבח. חם מאד בביתו של אבא ותריסי החלונות מוגפים. אין אויר – עד להחנק. מוצא מאן דהוא שיפה עתה לשבת בגן הסמוך לבית.

נמלכה החבריא בפולינה איבנובנה. היא עיניה מבריקות. משנה חיים בכל אבריה ובכל תנועותיה. רגע היא כאן, שני – והיא כאן, עוד רגע ועיניה מחיכות לזה, עוד רגע והיא עונה על מחמאות של זה; רגע והיא נעלמה, ושוב היא פה, יש שהיא מקבלת צביטה מזה, מעין חבוק כלאחר יד מזה.

וכשנמלכים בפולינה איבנובנה אם טוב לצאת אל הגן – מסרב אבא. הוא מסרב, כי יודע שהגן הקטן מאפיל על כמה וכמה דברים. ואבא אינו רוצה לתת ליבמתו לצאת. אוי – אינו רוצה, לא, לא! עונה הוא, ויאוש נסתר מפעפע מתוך קולו הצרוד – אי אפשר לה לאיבנובנה – הגן רטוב. הרוטב מזיק לה. לא, לא! תשארי פה, פולינה איבנובנה, פה, בבית, פנימה. בגן יפה לנו; אני אצא עם כל האורחים.

פולינה איבנובנה אינה יראה את הצנה ואת הרוטב.

“יראה הרופא וישפוט”, מתחנן אבא סרגי אלי! צנה בלילה ולה יש מיחושים… מעין רֶבמטיזמוס ר"ל.

אולם פולינה איבנובנה כבר אצל פשפש הגן, ושלשה גברים רצים אחריה להעבירה. הרביעי נשאר שוהה עם אבא שלא ימהר הלה גם הוא להכנס אל הגן: כשֶיקטן הקהל – תגדל השמחה.

בערב שני יעשה זאת אחר.

עיניו של אבא תלויות כל הזמן ביבמתו… מסתכל הוא בה בגנבה כאלו לא אליה יתבונן. הלא אי אפשר לו להראות שהוא מקנא לה (אינה אלא יבמתו). הנר הדולק בתוך צלוחית עשויה לדבר אין אורו מספיק כדי להאיר את כל הסוכה הצפונה בתוך חצי גורן של אקקיות צהובות. פולינה איבנובנה מרקדת בין חמשה גברים, זוכה בנשיקה גנובה בערפה. בצביטה חטופה במרפקה הערום, בלחיצה מפסקת…

– רבותי, מצפצפת יבמתו־של־אבא בצפצוף צפרים עליז: התפארו עלי – איזה רִבָה אתם רוצים: יש דובדבנים ויש וורדים, יש שזיפים ויש לימונים… ואך זה שכחתי! יש לי לביבות ממולאות בדובדבנים – מחיה נפשות! רוצים אתם בלביבות? מסעודת הצהרים נשארו לי במרתף.

פולינה איבנובנה! איך תרדי למרתף!? מתרגז אבא. המעלות מקולקלות, סכנה בדבר! גם אופל.

אבא סרגי מתירא לנפשה של יבמתו, דואג הוא לה בכל נפשו ובכל מאדו, אל יפחד, אבא! כלנו מוכנים ומזומנים לרדת למרתף, לתפתה ולשאול־תחתיה, ובלבד, שנלַוה את יבמתו.

סוף סוף צריך לשוב מן המרתף – ואם גם תארך השעה כמה שתארך. וקלחת גדולה מלאה דובדבנים מופיעה, ואחד הגברים נושא אותה, והשני בידיו כלי לשמנת – והלביבות! איזו לביבות! לביבות שמעלה עליהן הכתוב: “לביבות שבלביבות מארץ הלביבות”.

וכשהיתה הקלחת מופיעה היתה גדולה השמחה.

היינו מקדמים פניה בתרועה. רצה המורה להראות, כי גם הוא אינו גברא קטילא וגירסא דינקותא בפיוף והיה מקדם פניה באיזו מימרא קלאסית, והיה מריע ממלוא הבַּס שלו, שבא לו בירושה מאבות אבותיו הכמרים וחניכי הסימינריה: Timeo Danaos et dona ferentes וכך היינו יושבים, נהנים וצוהלים, מפטפטים ובולעים את הלביבות במו פינו ואת פולינה הנאה במו עינינו.

היינו רואים איך שאבא סרגי הולך ונמס מקנאת גבר לעינינו ממש איך שאנו שורטים פצעים נאמנים בלבו האוהב, ולא היה בנו אף שמץ כל שהוא של חנינה לו.

וכך היינו באים ומציקים לו מדי ערב בערב; ולאחר שהיינו מענים אותו במשך שעה – שעתים, היינו נפרדים ממנו מתוך בקשת סליחה על שאנו מפריעים אותו משנתו, ומתוך הבטחה, שלא נעיז לעולם להכנס שוב לתוך ביתו של אדם עיף מעמל רוחו והולך לישון.

וכך היינו הולכים שמחים ועליזים לביתנו; סבורים: ואף על פי כן מדת־חזירים בידינו ארבעת אבות ללכת ולהציק לנפש עלובה. – עד… עד שהיינו שוב נכנסים בערב הבא לפונדק אחד ומשם פונים אל עבר פני ביתו של אבא.

וטעם אותן הלביבות עודני זוכר עד היום, ואולם מוכן אני להשבע בזקנו של מֻחַמד, אשר הלביבה היותר חמודה ונאה היתה פולינה איבנובנה, ומכיון שאני נשבע, רבותי, עליכם להחזיק: אני יודע מה אני אומר כך, וטעמי ונימוקי עמי.

מר סובר אחרת? – אפשר ואפשר מאד; אלא שאין אני רוצה להתוכח עמו! – כלל וכלל! אני אשתוק ואני לא אענה לו.

המלצר, עוד מנה של לביבות!

תל אביב 1925.

---

מִקְרֶה

מאת

שאול טשרניחובסקי

במסבת רופאים, שישבו וספרו במאורעות, שאירעו להם, ושאי אפשר לשכוח, ספר הד"ר אֶלקין, איך פגע פעם, בהיותו עוד סטודנט ועוסק באנטומיה, בגופה של עלמה.

– “רגל זו בחלקך, מר!” – אמר לי הפרופסור הזקן. פניתי באותו רגש, שאך סטודנט עוסק באנטומיה מבין אותו, אל הגויה החוורת־ירקרקת ועיני נתקלו ברגליה, רגלים נאות מאד, ועיני הולכות ונמשכות כלפי הפנים. וברגע זה שנתקלו עיני בפנים, חשתי, כי דמי עוזבים את פני וראשי סובב עלי, עוד רגע ואפול אחורנית.

באותם הפנים שכאילו שקפאו מתוך פחד פתאום, והפה עודנו פתוח למחצה, הכרתי את המלצרית, שהיתה משרתת בקַפֶה שבו הייתי מבקר במשך כל־ה“סֵימֶסְטר” העבר, וחדלתי לבקרו כי עקרתי דירתי למקום אחר.

לא יכולתי בשום אופן להניף על גויה זו את איזמלי. אנוס הייתי לספר לפרופיסור הזקן, מפני מה אינני יכול לנגוע בה.

– המ… ענה הד"ר טננבוים, יקירי, הלא רופאים אנו. אין עלינו אימתו של מת! אבל אימתו של חי… אני נזכרתי מתוך כך במעשה. ואם ישכם רוצים…

– בבקשה! בבקשה!

– עיפים ויגעים מן הטיול הארוך שבתי אני ואחוזת מרעי בדרך העולה להיידֶלברג מאיזה כפר נדח בעומקו של אוֹדֶנְבַלד. הרים לא גבוהים מעלים אילנות מכאן, ורחבי העמק הגדול מכאן. אחרי כן העמקנו שוב ביער, עברנו את מוֹלקֶנְקוּר, שאין בו שום זכר למחלֵבָה. דומני, כי עתה נפל המקום בידי אותה הכת, המוכרת בירָה בלי כוהל, ע"י אנשים בלי־צבע, מאריכים שער צהבהב חסר־אונים, בעלי זקן קטן מתפלג לשתים, וריח לבונה נודף מהם וכולם אומרים: קדוש, קדוש, קדוש!

אם אין התמונה מוצלחת ביותר, על כל פנים יצא הפסדה בשכר דיוקה.

ובכן עברנו על מולקנקוּר והתחלנו גולשים מן ההר אל פני היידלברג.

ופתאום לקראתנו סיעת־צבעונין של עלמות – ואחת בראשן, צועדת במרחק צעדים מספר לפני הסִיעה.

– אדוני, הזו היא הדרך למוֹלקנקוּר?

– מכאן ועד מולקנקור מאתיים, שלוש מאות פסיעות.

– ואיך עולים לשם?

נראה שלא כל כך כוונה השואלת אזניה אל התשובה, כשם שכוונה עיניה לנו, עינים עליזות, צבע־ערמון, על גבי פנים חוורים קצת.

וכמה שלא טרחנו להסביר לאותה בחורה את הדרך, לא עלה לנו הדבר. בשום אופן!

מה לעשות?

בינתים קרבו גם יתר הבחורות.

והתחיל אותו הקרָב נצחי שבין עינים של אשה ועיניו של גבר. עין זו שואלת, תובעת ומצוָה, ועין זו מגרָה, ומבטיחה ואינה מבטיחה ועושה עצמה לא מבינה.

דומני, אין לך בעולם שפה יותר מדויקת לכוון את הדרך כַשפה הגרמנית:

Grad' aus! –Um die Eck' 'rum!

אלא הנערות בשלהן:

– אינן מבינות!

ברור למה הדברים מכונים!

“בנות כפר המבקרות את העיר, ואולי פועלות מאיזה בית־תעשיה במַנְהַיים “אוֹיספלוּג”¹ להן”.

טלגרפו לנו עינינו הסוקרות, עדות נאמנה: תלבשתן, אופן הנהגתן וכו' וכו'.

והיוצא מזה: אפשר להצטרף אליהן.

אבל דא עקא – הן תשע ואנו חמשה.

יחדו באו ואינן רוצות להפרד זו מזו.

משמע: לא כדאי להתחיל.

“וכשנוכחנו”, שאין כל־תקוה להסביר להן, איך לצאת למקום שהן רוצות, התנדבנו אני ועוד שנים מרעי: אחד פילוסוף ואחד כימאי, ללכת ולהובילן לשם.

שוב התבוננו שני רעינו ב“צַיִד” ואמרו: לאו! אין שווה. גם עיפים הם.

מה ש“אין שווה” היום, זאת ראינו גם אנו, אלא ששיערנו בנפשנו: מכאן תוצאות ליום ראשון הבא עלינו לטובה.

יום ראשון היה – שכחתי לומר!

חברינו פרשו והלכו, ואנחנו נספחנו אל הסיעה המנומרת העליזה ושוב עלינו אל המולקֶנקור.

ישבנו אל השולחנות, קרבנו שולחן אל שולחן, הבהלנו את המלצר, “הקֶלנֶר” העיף מעמל היום, וישבנו מחכים לקהוה.

אבל – לא הקהוה עיקר.

– מאין הבאות?

ספרו, שהן ממנהַיים. זה רחוק מהיידֶלברג לערך 20 פרסאות. שם הן עסוקות – כולן חברות.

במה הן עסוקות? זה לא הוברר לנו, ולא העמקנו ביותר לרדת לסוף השאלה. גם אנו אין אנו מוסרים תכף ומיד חותמינו וסמנינו להכיר אותנו.

ובכן, הן אינן נשארות כאן הלילה?

– לא, לא! חס וחלילה, כולן שבות הביתה! אלא בעוד שבוע…

– בעוד שבוע?

– בעוד שבוע אפשר שתשובנה “אחדות” מהן לכאן. כלומר, אין זה אומר דווקא… היות, שאין להן מכירים כאן.

ושואל אני את ה Vis a vis שלי: היא מה? הבאה היא בעוד שבוע, אם לא?

– היא תבוא.

– וזה בודאי?

– בודאי. וגם רעיותיה – השתים תבאנה.

– אלו למה הן?

ובמשך הדברים נפתרה שאלה זו כך:

– כלום אין למר עוד בחורים, מכירים, כמותו?

– כמה נחוצים עוד?

– שנים.

– ימָצאו!

מוצאות יתר החברות, שזה יפה להפליא – wunderschön.

ומציע אני שאלה:

את מי הן רוצות? אני יש לי ברירה מתוך חמש פַקוּלטוֹת. תיאוֹלוֹגים; בחורים הגונים, מיושבים בדעת, מהודרים בלבושם, יראי־שמים, מתונים בדרכם ומצניעי לכת. יוריסטים: בחורים נאים, קלי דעת, עליזים, מַרבים בטיול וממעיטים בתורה, בעלי נימוס ויודעים איך להתנהג עם “הבריות”, כימאים: חכמים, שוקדים על התורה ועל העבודה, עשירים לעתיד לבוא, מַקשים בדבור, אבל בעלי מוח. פילוסופים: שאין להם בעולמם אלא ספרו של קאנט (לא זה של החכם ממארבורג, אלא של קונָא־פִישֶר), מעמיקים בכל דבר, להוטים אחרי בתולות להשכילן. ויש מֶדיצינים – והמה הטובים שבכל אלה. סימן לדבר – גם אני לומד רפואה:

תבחר אשה באשר תרצה. אין אונס.

ויש להוסיף: התיאולוגים כולם בלונדינים. הפילוסופים מהם בלונדינים, מהם ברונֶטים. הרוסים – כולם ברונטים, כידוע!

מוצאת טְרִינָה, שלה אביא תלמיד לרפואה. מכמה וכמה טעמים טוב הרופא להבא. קֶטֶה גם היא דעתה כדעת חברתה, – ובכן שנים רופאים.

– אֶמי רוצה ביוריסט דוקא.

טעמה ונימוקה עמה. יהיה יוריסט: לי אחת היא.

על המקח אינני עומד.

את התיאולוגים דחו בשתי ידים: אין אשה מוצאת בהם חפץ. גם לפילוסופים לא נמצא כל־גואל.

בֶנדֶר רעי – כימאי, ויצא לריב את ריבם של אלה, אלא, שלא הרבה, הפסיק את דבורו.

קוטְצֶר מגין על הפילוסופיה כיד תורת־פקולטה זו טובה עליו.

וגם הוא לא התלהב ביותר, כדרכו תמיד, וכשהתבוננתי בהם, אני שואל אותם בזו הלשון:

– מפני מה בחלו רעי בפאקולטה שלהם, “המירו אוכף באוכף”? –

– כלומר?

– הפילוסוף בחר בתיאולוגיה, והכימאי עוסק באַנַטומִיה. וגם בפרהסיה!

– “במקומות שאינם מרוחקים ביותר!” – בחר לו זה בלשון בלשון בַּלָשִים – שַאני! סליחה!

“בנותי”, פונה אני אל הבחורות. אין לכן להתאדם כלל וכלל. אנו, “בני־המוּזות”, גם כשאנו מדברים כלשון בני אדם, באותיות רומיות ויווניות אנו מדברים; אין אתן זקוקות להן ואינכן “שומעות” (תרתי משמע) מן המדובר כאן.

הבנות לא שקרו לנו.

אנו לוינו אותן עד בית־הנתיבות.

והיה החושך, וגם הלכנו בשדרות שלא היו מוארות ביותר, ואין אני רוצה להוציא לעז על חברי, אם שוב עסקו באנטומיה או לא. אלא כשיצאנו מבית הנתיבות, פרצו בצחוק.

– תפח רוחן של אותן צפרים!

– צַיִד!

לאמיתו של דבר לא הרביתי דאגה למלא אחרי רצונן של אלו שרצו ברופאים וכימאים.

אך ביום החמישי קבלתי גלויה ממנהיים, גלויה “נחמדה” בטעם הבורגָנָה הקטנה השלטת בגרמניה: סטודנט, לובש בגדי קורפּוֹרַצִיָה שלו, בחור אלים ועמו כלב גדול רודף אחרי סיעה של תלמידות עוברות לטיל עם מנהלתן וכלב קטן – של כיס – עמהן.

מביטות ה“קטנות” בגנבה אל הבחור, ומנהלתן זועמת, ורשום מתחת – קטע משירו של שִילֶר:

Raum fȕr alle hat die Erde,

Was verfolgst du meine Herde?

ובגלויה דברים יפים מאד ע"ד הנשף והערב היפה להפליא wunderschön שבלינו ביחד על המולקנקור. ועוד P.S. בא ואומר: ביום הראשון הבא עלינו לטובה היא באה עם שתים חברות, ואני אדאג להמציא להן: אחד כימאי ואחד רופא. ומתוך כך הן דורשות בשלומי בידידות רבה.

נזכרתי, כי באמת הבטחתי מכל טוב בשביל הבחורות ורשמתי לי במוחי:

Rp.

Stud. Med. Sive cand. Chem

D. t. d.N 2.

דברתי ביום הששי עם שנים מידידי, והם הבטיחו לי לבוא אל ביתי וללכת אתי אל בית־הנתיבות ביום הראשון בשעה עשר, איה"ש. הכל על מקומו יבוא בשלום. וביום הראשון הייתי בבית־הנתיבות, אני ורק אחד אתי. השני רמני, כמנהג בני־אדם, ואולי בא באיחור זמן לביתי, כדרך אנשי־רוסיה.

אֶלְזַה מכירתי שלי יצאה מן הרכבת בלוית שתים. היתה צרה גדולה. לא ידעתי מה לעשות עם השלישית.

בשעה זו אין למצוא שום איש בחדרו. ותכף ומיד אמר ידידי, כי הוא אינו יכול להשאר אתנו, כי הוא הבטיח לאיש אלמוני לבוא למקום פלוני, ובשום אופן אינו יכול להשאר אתנו. איש עומד בדבורו הוא!

ולא ידענו מה לעשות עם ה“יותרת על השתים”.

אני שלחתיה לשד, כלומר אל רעי; והוא שלח אותה לעזאזל, כלומר אלי.

וסוף סוף נשארה תלויה בצוארי.

מובן ש“קלקלה” את הכל.

על כן היו דברי ברורים לאֶלזה, שנפרדה ממנו: ביום הראשון הבא היא באה בלי־כל בנות־לויה, כמו שהיא: per se

אם היתה יפה?

לא! אבל היתה צעירה, וצעירותה הרעננה כפרה על הכל…

וביום הראשון לשבוע השני, כשהיינו ביער, התרחקנו יותר ויותר מן העיר ומן המטַילים עד שנמצא לנו מקום, שאין אדם בלעדינו. ובסתר אילנות היה שקט ודממה, וגם צפרים שתקו שם. ובטהרתו של כר סמוך ליער ריחני מלא בושם־ארנים ישבנו על החציר ועל המחטים היבשים של הארנים.

רמשים שוקקים ושורצים, זה יורד וזה עולה בגבעולים המועטים, עכבישים קטנים וקטנטנים, וזעירים, ירוקים ואפורים ושחרחרים, קצרי רגל וארכי רגלים – אלה היו מרובים מאד וגם נמלים קטנות זריזות, עסוקות, טרודות במשק ביתן, זו עולה בידי שלי וזו ברגליה של אֶלזָה. אינני אוהב אותן.

ושם ישבנו.

היא, כלומר אלזה, סרבה באותה מידה יפה, שאשה הגונה צריכה להיות מסרבת, ואולם לא הגדישה את המדה עד כדי שאחדל ממנה, מתוך אמונה, כי באמת אין לנגוע בה. וכל חדשות ונצורות לא גליתי לה.

כבר היתה מומחית לדבר.

ובערב, כשיצאה את העיר הבטיחה לי ביום הראשון הבא לסור ישר אל חדרי.

וכך הוה.

והפעם, מכיוון שכבר עמדתי על הכלל, יצאתי לדון על הפרטים, וגם עמדתי על כמה דברים, שלא עמדתי עליהם קודם: לא מצאה בעיני חן איזו חזזית על גבה, אז נזכרתי באפשרות של כמה תוצאות כרוכות בעקב פגישות עם בנות ממין זה.

הזדעזע הרופא שבי.

הכל אפשר ותמיד צריך להזהר.

ונתקררו גם דעתי וגם לבי.

כמובן, שהבטחתי לחכות לה בבית־הנתיבות. אבל, כנראה, שכחתי זאת; וגם בחדרי לא הייתי בשעה סמוכה לבוא הרכבת ממנהיים, ואינני יודע, אולי דפק מי שהוא על דלתי.

ביום השני קבלתי גלויה ממנהיים.

לא היתה שעתי פנויה ולא עניתי תכף, בו ביום… וביום השני דחיתי תשובתי, ומכיון “דאדחי אדחי”. וסוף דבר, גם ביום הראשון זה, שוב לא הלכתי אל בית הנתיבות. וסוף דבר: שכחתי את אלזה.

אפשר מאד, שקבלתי עוד מכתב ממנה, אבל על מכתבה זה כבר לא רציתי לענות.

ונשכח הדבר מלבי.

כך עבר חצי שנה.

נבהל אני אל הקליניקָה, אל מחלקת היולדות.

אני אחרתי קצת, ועליתי במעלות העולות אל האַמפִיתֵּיאַטרון וכדי שלא לבלבל את היושבים תפסתי מקום ראשון שנזדמן לי. התחלתי מתבונן אל הנעשה בקליניקה מתחת. שתים מטות עמדו בתוך החדר ועל מטה ומטה שכבה אשה הרה, כורעת ללדת. כרסה בין שיניה: עוד יום, יומים. שכבו פרקדן, סדין לבן מכסה רגליהן עד בטנן, וכתנת משופלת עד שדיהן הטפוחות. וכרס גדולה, כשלפוחית ענקית אחת, ממולאה עד להתפקע, עולה – בולטת מן הגוף הקטן, ממלאת כל חללה של מטה. כרס ערומה, מכוערה במערומיה, לבנבנה־כתומה, צבע חסר־חיים, בטן ללא תבנית מסוימת, אלא מטושטשת־גבולות. האשה לא היתה נראית, אלא אותה כרס נפוחה עם טבור מטושטש־צורה באמצע, כרס ותו לא! האשה היתה ליותרת על הכרס, וכולה כאלו לא נבראה אלא בשביל אותה כרס: רגלים לשאת אותה, ידים כדי לטפל בה, פה כדי למלא אותה וכו' וכו' הכל בשביל הכרס.

כל אבריו של אדם יש להם פרצוף שלהם: זה נבון, זה ערום, זה רך, זה מגרה, זה מרמז, וזה מבטיח. אינני צריך לפרש זאת לכם. כולכם יודעים אותם: הפה, החוטם, העין, הסנטר, האזנים, השדים וכו' – כולם בבחינת רשות־הרבים. וגם אלה שהם נחבאים בבחינת רשות־היחיד, ואך יחידי סגולה נהנים מהם, ורק אנו צאצאי אֶסְקולאפוס המאושרים מכירים אותם, – לכולם יש פרצוף, שיש לומר עליו לכל הפחות: פרצוף הגון, שפויי כתף תמיד יש להם איזה חן צנוע, המפרקת מגלה טפח ומכסה טפחים, הירך התלולה מעידה על שפע אמהות ואישות, הצנומה – על יסורים; מתנים מגרות את הידים ומרמזות להן, קרסול שדופה הולכת ועבה בגזרה חטובה מכרזת על שוקים מעשה־אמן; ארכובה צרידה קוראת לעין סוקרת. וגב גמיש כולו אומר תפסני; אבל הבטן המלאה, כרסה של הרה – אינה אומרת כלום, פרצוף טפש בתכלית הטפשות, טפשות שאין גדולה הימנה.

סמל אולת – מנוולת.

ושתים כרסים טפשיות גדולות, עולות בוקעות ובולטות מתוך המטות והכסתות והסדינים.

התבוננתי בכרס וכרס. האחת הרה סתם והשניה…! השניה…

ומבלי משים החילותי להוציא מספר ימים, שבועות וחודשים. אבל המספרים לא צייתו לי.

העליתי על זכרוני את הכלל, איך למצוא את היום, שבו תכרע האשה “לָלַת”, והוצאת המסקנה, איך למצוא מכאן יום בו הרתה.

והתחלתי מפקפק בזכרוני.

חשבתי, וספרתי, ונזכרתי זכרונות – כדי לעמוד בדיוק על “אותו יום”.

ודווקא דיוק זה חסר לי.

הספר הורני אל נכון את הכלל. אבל מי יורני, מתי הייתי ביער? מתי היתה היא בחדרי?

ושוב אני חושב ומוציא חשבונות.

ושוב אני מפקפק במספרים.

ושוב אני יוצא לחשב חשבונות. שמא טעיתי?

ובקירוב נראה לי, כי חסרים “בשבילי” לא פחות משני חדשים, maximum שלושה חדשים.

אבל אז לא ראיתי כלום.

אבל בין כך ובין כך נוקרת בלבי מחשבה:

ומה אם תכירני היא?

אותו סקַנְדַל, שאם תרצה בו ותקים.

צריך לחמוק מכאן ולברוח מכאן, טרם שהרגישה בי. אם לא ראתה אותי עד כאן. הלא אם יקרא לי הפרופיסור כדי לבוא ולבדקה – הלא תכירני, תכף ומיד!

צריך להעָלֵם, טרם שהרגישה, טרם עבר המועד.

לא “אני” הוא! ובכל זאת…

ושוב אני חוזר על המספרים.

– נאמר כך: בעוד יום או לילה היא יולדת, מתי נתעברה? נוסיף שלשה חדשים ונחסיר שבעה ימים, ואפשר כך: נחסיר תשעה חדשים ונוסיף שבוע. הכל מתבלבל במוחי…

ואולי שוב טעות?

ומתוך המספרים באתי לידי הרהורים בכלל.

ויתרוצצו בי ארבעה:

אחד – צעיר סתם, אחד homo sapiens, אחד ישראלי ואחד – תלמיד לתולדות־הטבע.

צעיר מה הוא אומר?

מה ההרהורים האלה לך?

יש כוח בך, והיא נשמעת לך: כלום אשם אתה בדבר? כך נברא העולם ואתה לא תשנה כלום.

תלמיד תולדות־הטבע מה הוא אומר?

מה ההרהורים האלה לך ולא לה?

על כל ביצה קטנה שהיא מביאה פעם לחודש אתה מוציא רבוא רבבות מעוררים אותה לחיים. סמן הוא לך: הזכר יש לו רשות ואולי חובה להחיות זרע, כמה שיש בכוחו, לעַבֵר ולשלוח זרעו ולא לקמץ בו. מאַין לך מוסר כליות זה, שאך בשביל הַ“הִיא” האחת ולא בשביל “הִיאוֹת” רבות נוצרת? דוקא איפכא. ומה שבפרהסיה אין אנו אלא בעלי אשה אחת, בעלות איש אחד, יקירי, הלא יָדוע לך, כי באמת אנו “נשויים מאד”, כדאמרי האַרְמֶנִים, והמונוגַמְיָה רק לעתים רחוקות ישנה בעולם.

בא החכם Homo Sapiens ושואל הוא:

לא, יקירי. באדם אנו מדברים ולא בבהמה. הלא על כן חלפו ועברו עליך כל מדרגות החיה, וחיה בבחינת אדם, ואדם בבחינת חיה, ואדם שבאדם. כלום יש לך הרשות לפזר זרעך “על פני מים רבים”, כלום יש לך רשות מוסרית למסור חלק מעצמך לכל הבא בידך, בלי לדעת מה יהיה בסופו? היש לך רשות להיות זרעך הולך ופוחת? השאלה מי היא, אשר ברחמה הפקדת זרעך? ואולי חיה רעה, חלאת מין האדם היא מבצעה?

והישראלי גם לו יש דין ודברים עמי.

אין לו רשות לשום אדם להוציא זרעו לבטלה! וישראלי על אחת כמה וכמה. בנס אנו עומדים, אנו ה“כבשה בין שבעת זאבים”.

כלום לשוא יצאו לישראל מוניטין, שאוהבי ילדיהם הם מכל אומות העולם? האינסטינקט הבריא של העם הוא הגיד לו, הוא גלה לו במשך אלפי שנות קיומו הקשה: כל טפה שלך של העם ההוא אי אתה רשאי… אסור לך. הלא יודע אתה את הנעשה בעולמו של העם היהודי: הרג, שמד, חרב ודבר, ורעב, ובגידה לשמה ושלא לשמה. כל טפה וטפה, שאתה מוציא לא לך היא, אלא לעם שהביאך עד הלום. בין שאתה רוצה ובין שאין אתה רוצה אתה בן לעמך, בן לאמך, ואתה חיב חוב עולם, חיב חוב תשלום לכל הדורות שמסרו עליך נפשם.

ושוב ה“שגץ” שבי מוסר מודעה: טפשות! טפשות שבטפשות! ושוב בא החכם, ובא האדם סתם ושוב הישראלי בא. רגע גובר זה, ורגע גובר זה, ושוב חוזר חלילה. לא כדבריך, יקירי, לא תמיד אימת המתים נוראה, כי אימת החיים.

ונוראים החיים מן המות! כך הוא! Dixi

Fichtengrund 1927.

---

שְׁלשָׁה בְרָזִים

מאת

שאול טשרניחובסקי

“בית־החולים הַמְטֻלְטָל (הצבאי), העומד תחת חסותה הקדושה של הוד רוממותה הקיסרית הנסיכה הגדולה הילנה פיאודורובנה על שם הקדוש סֶראפים בעל־המופת דעיר סַרוב”, היה מתגאה לאו דוקא בשמו זה, אלא בשלשת הברזים שלו.

וצריך לרדת לעמקו של דבר:

בית־חולים מטֻלטל.

עומד ראשון בתור. –

ובכל זאת ואף על פי כן היו לו – שלשה ברזים:

אחד – מים קרים,

שני – מים חמים

ושלישי – מים מהולים מזה ומזה.

וכשהיו נכנסים “החיות הגדולות” אשר מן הספירות העליונות לשם בקורת, היו מראים להם את הכל; וככלות הכל – את אולם־הנתוח ואת חדר־התחבושת – ובו שלשת הברזים:

אחד – מים קרים,

שני – מים חמים

ושלישי – מים מהולים מזה ומזה.

ואז היו פני הרופא הראשי מצהיבים, ראשו כפוף כל שהוא כלפי גבו, ועיניו האפורות מישירות לתוך עיניו של הגנרל. האחות הראשית היתה עושה מין העויה, שקשה היה לעמוד על אפיה; אלא שמן הסתם צריכה היתה להביע יותר משמינית שבשמינית גאוה. האַסיסטֶנט הראשי היה מצליף עיניו מן הצד על גבי כתפות האורח ובודק, מעביר כפו על פני שלשת הברזים, מעביר ומלטף בחבה. ואם היו באותו מעמד גם מן הסאניטארים או מן האחיות, היו מזדקפים מלא קומתם, או קומתן, מעבירים עין מן הברזים אל הגנרל, ומן הגנרל אל הברזים, כלומר:

– דע לך לפני מה אתה עומד!

לא היה כך בשום בית־חולים נָיד ועומד ראשון בתור!

שלשת הברזים הללו היו בולטים יוצאים מתוך שפופרת אחת מאוזנת, ארכה גומד, ושפופרת אחת מאונכה היוצאת ממנה ופורשה למעלה: כיוון שהגיעה עד למקום שהגיעה, התכופפה כפיפה כעין דלית ונעצה ראשה בכותל ונחבאה בו, נכנסה כאן ויצאה כאן מעבר לכותל זה, ושוב נחבאה בתוך איזה כלי משונה, מעין קלחת גדולה קבועה על גבי קרש של עץ, ושפופרת צרה יוצאת מתוך הקלחת ומשקפת כלפי דלי עומד מתחת השפופרת.

אותה “קלחת לכאורה” שמשה מקוה למים; ובדרך אבטומטי היתה השפופרת שמעבר לכותל מעבירה את המים העודפים מתוך הכלי אל הדלי.

חִשָבוֹן זה עשה איזה פועל־פחח פשוט. ומכיוון שלא הרבה במחיר עבודתו (גם מנהל בית־החולים לא מצא מקום להתגרות בו), והמכונה עשתה באמונה את המוטל עליה, לא העסיקה שוב זו דעתו של אדם בבית־החולים. די לה שישנה מכונה – תעשה את תפקידה בדרך שתעשה. אך לעתים רחוקות מאד היו נזכרים שיֶשנה בכלל.

אותו הגנרל המפקח, שהיה שומע מפורש, אשר בבית־החולים המטלטל והעומד ראשון בתור (ובכל זאת ואף על פי כן) יש לו שלשה ברזים: אחד וכו', היה מוציא תכף ומיד את כל המסקנות שיש להוציא מתוך עובדה זו ולא היה מוסיף להתבונן לשום דבר.

אַהַה, הרופא הראשי אשר בבית־החולים העומד תחת חסותה וכו' וכו', הוא ידע את אשר היה עושה!

וגם את הפסוק “ודע מה שתשיב” הבין.

סבורני, סוף פסוק זה – “לאפיקורוס”.

אם ידע באמת מה משיבים לאפיקורוס, לא מובטחני ביותר, אלא גרסא אחרת ידע:

ודע מה שתשיב לגנרל!

אתם, שלא זכיתם מימיכם שיהיו דרבנות מצלצלים בצלצול כסף משַכר מהודקים למגפיכם, אין אתם יודעים לאמתו של דבר חיה זו מה היא. שרי־הצבא, אלה שעוד לא הגיעו למעלה זו ביניהם לבין עצמם היו פוסקים שאלה זו כך:

הגנרל אינו אלא שר־גדוד שהסכיל.

ואף על פי כן כל חלומותיהם וחלומות חלומותיהם – כתפות חלקות מרהיבות עין בעירומן, ומעין הברק ממלא את כל רחבן.

חיה זו כחה גדול לשאול שאלות, להעמיק לשאול.

אנו בעלי־התעודות מאסכולה, הבטלים בששים של אכסטרנים, אנו יודעים איך שלא סתום מכם כל דבר, ורגילים אתם לתרץ כל קושיות שבעולם ומה להשיב, כי על כן עברתם כל מדורות הגיהנום של אכסטרניות, אך לתרץ שאלות לגנרל לא למדתם.

אתם יודעים לפני מי אתם עומדים. ויודעים אתם שהמורה לגיאוגרפיה כיוון שהוא שואל – סוף דעתו בגיאוגרפיה. ואם שואל אותך המורה הממונה על חכמת הטבע, ואתה הבחור בן העשרים ומעלה, העלוי לשעבר, צריך לענות לו שבדמיו של אדם ישנם כדורים אדומים וישנם כדורים לבנים, יודע אתה כי סוף־סוף מגדרו שלו לא יצא. וכל בשרך נעשה גיאוגרפיה, אלגברה, טריגונומטריה, דקדוק הלשׁון הסלאווית־של־הכנסיה, הכל לפי תור הבחינות. לא כן כשאתה עומד לפני גנרל בבחינת אינספקטור. הלה ישאל כל מה שישאל. ואפשר ששאלתו נוגעת בהיסטוריה דוקא ולא בהיגינה; ויש שהוא מתכוון לגיאומטריה בה בשעה שאתה סובר שיהיה שואל במה מבריאים פצוע. ואלו בא ושאל בענין הפילוסופיה – אני לא הייתי תמה כלל וכלל. ואם אין אני טועה, לא באה המלה “פילוסופיה” בכלל בפעם הראשונה אלא בספורו של הירודוטס (ה' מאות שנה לפני המספר הנהוג) ואותה הזכיר קרֵיסוס בדַברו אל סוֹלוֹן הפילוסוף שבא לבקרו. אני סבורני, שקריסוס בדורו כמוסטפה פחה בדורו – גנרל שמלך מעצמו.

אין לך דבר העומד בפני סברתו ונימוקיו של גנרל. מובן מאליו, ונעלה מעל כל ספק, שהוא מבין ויודע הכל, ואין נסתר ואין נעלם מנגד עיניו הבהירות; הוא בוקע כתלים ובוחן כליות ולב, והוא מבין דבר מתוך דבר, וכל שאלותיו יורדות לעמקא דדבר – שאלות חכם!

רופא בית־חולים, בריה קטנה זו, צריכה היתה להיות אנציקלופדיה, כביכול, כדי שתוכל לעמוד בפניו, אלא שמן השמים רחמו. ואת הפסוק “ודע מה שתשיב לגנרל” גורסים ו“דע האיך שתשיב לגנרל”.

ומכאן רווח והצלה.

צריך שיהיה הוא חש, שהעונה עומד על חשיבות שאלתו, יורד לעמקה של זו, ואת התשובה הוא יודע על בוריה ומתכוון לענות על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון; ואת השאלה של השררה הוא מבין לכל צדדיה.

אין לומר שהרופא יודע ומבחין דבר על בוריו – כגון מי שיש לו כתפות בעלות ברקים – חס וחלילה! ושוב חס וחלילה! אלא שהוא יודע ידיעה מספקת שאלה זו, שבה נתחבט הוד מעלתו בשעה זו.

הגנרל מנין יודע הוא שעונים לו בענין השאלה והתשובה מספקת?

לו יש טביעת עין, ומתוך הכרת פניו של בעל התשובה. פרצופו ואופן דבורו, הקול הבוטח והשוקט שיש בו מה שהוא מ“גבורת־חַיָל”, הטון בכלל, העינים המביעות אומץ – הם מעידים עליו כמאה עדים, שכל מה שהוא עונה – דבריו נכונים, והתשובה תשובה נצחת.

ויש לו לרום מעלתו באותה שעה הנאה גדולה.

נהנה הוא מעצמו, כלומר: מחכמתו שבאה לו בהיסח הדעת להיות מעמיק לשאול ומכוון “אל הנקודה”, ומה שהלה באמת איש יודע ותופס מקומו הראוי לו.

סבורני, חברי, שאין אתם יורדים לסוף דברי. מתוך משל יחוורו לכם דברי.

תיכף לאחר שהכריזו המלחמה נכנסתי לבית־החולים הצבאי, שעמד להיות נוצר, והתחלנו בהכנתו לצאת אל החזית.

את המלחמה תארנו לנו איך שתארנו, ומצאנו, כמובן, מה שמצאנו.

אין אני רוצה להמשיך בדברים איך שהסתדרנו ורק על פרט אחד קטן אאריך קצת.

כל מיני לבנים, סמי־רפואה, חמרי תחבושת, כלי נתוח וכל הדרוש לבית־חולים קבלנו מן המוכן. אנחנו השתתפנו רק בעשית שלחנות קטנים העומדים אצל המטות ונתנו את התכנית לבעלי המלאכה. לאמתו של דבר לא היה בין שלחנות אלה לשלחנות יתר בתי־החולים ולא כלום. אלא שצבעם היה לבן־לבן, והצלב האדום משוח עליהם (הם היו בבת אחת שלחנות וארונות קטנים) לאו דוקא אדום אלא נוטה יותר כלפי הפטָל. ועוד היה דבר אחד שאך אנו עשינו ובשום בית־חולים לא היה – ארון גדול ורחב ידים. בתוך מכסהו ממעל קרש אחד מתנועע מאליו על גבי יתדות עשויות לדבר אם אך הניחו עליו איזה דבר, ומתחתיו ארגז יוצא ונכנס. גם הארון הוא לבן־לבן, והצלב שעליו אדום נוטה כלפי הפטל. ארון זה נעשה במחשבה תחלה. כשיבוא הפצוע, זאת אומרת: כשיובא הפצוע, נסיר מעליו את הבגדים הצואים; אותם הבגדים יוטלו על גבי קרש הארון וממילא יפלו לתוך הארון וישארו עד בא העת לכבסם. ואז יוציאו את הארגז אשר מתחת לארון ויוציאו את הבגדים: ראשון – ראשון, אחרון – אחרון, עד גמירא.

אלא כשנכנסנו לתוך החזית, והנה הכל שונה. היו הפצועים מובאים ובאים כנופיות־כנופיות. יש שלא היו גם שני ארונות מספיקים לנו. ורע מזה שאי אפשר היה להלין את הבגדים הצואים, והפצועים רצו לקבל בחזרה איש את שלו. ובזה צדקו. איש ושיעורו, איש וקומתו. האחד תורן מן הגדוד הפאנאגורי, והשני גוץ מן הגונדא הט"ז אשר למורים.

ואנחנו כך היינו נוהגים: היו החולים פושטים את בגדיהם ולובשים בגדי בית־החולים, ואולם בגדיהם שלהם וכל הנמצא בצקלונם נכנס לתוך שק, לכל איש שק, ועל השק כרכו טבלא של עץ ועליה מספר ידוע. טופס אותו המספר קבל החיל.

ונמצא הארון הגדול עומד ריק, תופס מקום במסדרון – עד שלא עמד עליו גנרל אחד, מן הגבוהים במעלה מאד.

זה עתה ראיתי “ספר זכרונותיו”, שהדפיס להראות לכל העולם את כל תקפו וגבורתו.

חבל מאד שאת בקורו זה לא הזכיר. מטעם זה בלבד כדאי שאספר לכם מה שאספר.

עבר הגנרל על כל האולמים, תקע חטמו באשר תקע, מצא שרידי פפירוסות בין מטה למטה וגם על זה עמד, ובחזרה בדרכו נתקל באותו ארון כרסני. מובן מאליו שבבית־חולים נָיֵד ועומד ראשון בתור אין דבר וחצי דבר מיותר ומכביד על התנועה.

נתקל ושאל: ארון זה מה תפקידו?

הרימותי ידי עד קצה כובעי, ובקול שאינו נותן מקום לשום פקפוק וערעור הכרזתי:

“רום מעלתו! זהו ארון לקבול בגדי הפצועים. פצוע כי נכנס לבית־החולים בגדיו הצואים מוסרים מעליו ושמים אותם על גבי הארון. הקרש שממעל מסתובב בדרך אבטומטי על יתדותיו, והבגדים נופלים לתוך הארון. מוציאים את הארגז שמתחת, נוטלים משם את הבגדים ושמים אותם בשק. כורכים על גבי השק טבלא של עץ ומספר עליה. שק לאיש, שק לאיש”.

“יפה! יפה מאד!” ענה הגנרל.

אני שמעתי יפה מה שאני מוציא מפי, ומאד ידעתי מדוע האחיות מוורידות ונושכות את שפתיהן.

הבטתי ישר בעיני השררה.

ואלו היה עונה: שוטים שבעולם! ולמה לכם לשים את הבגדים על הקרש ולהכניסם לתוך הארון, להוציא את הארגז ולהוציא את הבגדים משם ולהניחם בתוך השק, אם יכולים אתם לתתם לתוך השק תיכף ומיד?

כלום הייתי תמה?

ואולם אני הכרזתי בקול בוטח, בקול עז, בלי קורטוב כל שהוא של פקפוק – והכל היה יפה.

כי על כן גנרל הוא.

שלא כן דרכם של אלה שהיו אך בבחינת גנרלים. כלומר שלא מן הצבא, אך עומדים במעלה אחת עמהם. “רום הוד מעלתם”, שבעטיה של מלחמה זכו לבגדי שרד של חיילים בצבע־הגנה, עד שלא היה ביניהם ובין הגנרלים אלא הכתפות בלבד.

היו מאריכים בכובעי־עור־כבשים “מטילי אימה יתרה”, ובשפם, שהיו עד כה מקצצים בו, וחרב ארוכה וקשה מצומדת על ירכם, פגומה בתכלית פגימת ברזל של גרזן שיצא בדימוס. לחרב זו יקרא “מנקה שנים”. את הטעם אינני יודע. והיו מאד מקפידים על חלוקת הכבוד. ובכלל היו נוהגים מנהג גנרלים. כללו של דבר – לנו לא היו כל טענות לגבי אלה אלמלא מדה אחת מגונה שהיתה להם: היו גם הם “מעמיקים לשאול”, ומתוך שלא היו רגילים בתשובות “גבורי חיל” היינו באים לידי אי אלה אי־נעימות.

ואם מזלו של אדם גורם שיהיה נכשל, הריהו נכשל גם בברז, ועל אחת כמה וכמה בשלשה ברזים.

ונכשלנו גם אנו: הרופא הראשי שלנו, והאחות הראשית ואני עבדכם.

כיצד מרקדים לפני שררה – אנו ידענו.

היינו מושכים את האורח ללשכת הסופרים. היינו מזמינים את הסופר הראשי והולכים ומונים ומוסרים לרום מעלתו את כל הספרים, הקונטרסים, המחברות וטופסי הניירות, שהיינו מצווים לשלוח יום ביומו, ואחת לשבוע ואחת לחודש אל המטה הראשי, להנהלה הסאניטרית, להנהלת ה“צלב האדום” וכו' וכו' וכו'. ומשם היינו מושכים אותו לאולם רפוי־השנים ומשם לאולם הרנטגן, והיינו מורידים אותו אל הדיוטה התחתונה אל המטבח, ומשם אל הגן ומכניסים אותו אל בית הדזינפקציה ואל בית־הכביסה. ומעלים היינו אותו שוב ומכניסים אותו לבית־המרקחת ואל מחסן בית־המרקחת, ומובילים אותו לאולם־האוכל ושוב אנו יורדים ומראים לו את המחסן שלנו, ואת האורווה שלנו ואת מדור הסאניטארים. ושוב אנו מעלים אותו במעלות כשרגליו יגעות והוא עיף ומכניסים אותו לאולמי בית־החולים, והוא שואל: כמה אולמים יש לנו?

ואז מכניסים אותו – לא! מובילים אותו עד אולם־הנתוח ואולם־התחבושת. אם גנרל הוא מכניסים אותו לפני ולפנים ומוסרים לו מודעה, שאסור גמור הוא להכנס לשם – רום מעלתו שאני – האחיות נשארו עומדות על המפתן, הרופא הראשי אינו עושה אך צעד או שנים. עושה הגנרל צעדים שנים־שלשה ואינו מוצא לנכון לשהות בקודש הקדשים הזה יותר. אם יש לו לגנרל נגיעה למדיצינה – יוצאת כנגדו אחת האחיות ומוסרת לו קיטל לבן – לכשירצה להכנס.

קיטל כזה קבל גם הפרופיסור לואיצקי מהאוניברסיטא בחרקוב, כשבא בתור מבקר את בית־החולים שלנו.

קבל – ונכנס לאולם־הנתוח ואחרי־כן לחדר־התחבושת.

ומפני שהיה מומחה למחלות ילדים התענין מאד בכל הנוגע לתחבושת. והיה מעמיק לשאול.

ולא היה בידינו שום דבר להביאו לידי מנוחה, אלא שלשת הברזים, ששם היה מקום מוכן למפלת כל מבקר בית־החולים שלנו.

אלו היה גנרל באמת, כי אז ודאי שקרה לו מה שקרה לאחרים, אלא שהוא היה פרופיסור, גנרל־לכאורה. כשראה את השפופרת העולה ונכנסת בכותל רצה לדעת איך שהיא פועלת.

הרופא הראשי המומחה לסדור “ודע מה שתשיב” ענה לו תכף ומיד, כי כיוון שהמים מגיעים עד גובה ידוע, מיד כף נפתחת מעצמה והמים פורצים החוצה.

אלא שרום מעלתו היה פרופיסור.

העמידו לו סולם, נתן עינו ב“קלחת”.

ויבוקש הדבר, והנה אין זכר לכף…

ובאין כף קשה היה להעמיד את המכונה על פעולתה של הכף…

חזר הרופא הראשי בדבריו, ותוך כדי דבור בנה שיטה שלימה מיוסדת על לחץ האויר. לחץ מבפנים גובר על לחץ שמבחוץ.

זו היתה שיטה יפה באמת וגם מחוכמה מאד – אלמלי היה שם מקום ללחץ של אויר. לדאבון לב כולנו, לא היתה ה“קלחת” הארורה מכוסה כלל, ולא היה בה מקום ללחץ של אויר.

נפטר הרופא הראשי מן הלחץ ופסק הלכה מתוך ה“דחק”. בעקב צורה זו של שפופרת זו ובעטיו של זרם נובע מכאן נוצרו – לפי דעתו – תנאים מתאימים שיהיה הדחק עולה וגדל ומטריד את המים העולים נגדם שיהיו שופכים לתוך צנור…

אלא הפעם הכשילו פיו, ולא היו דבריו מחוורים כלל וכלל, מפני מה מים אלה מפנים דרך למים ואינם עולים בעצמם בשפופרת.

ואז מצא לטוב לברוא סברה חדשה ושיטה, שפועליה היו שנויי חום וקור פועלים זה על זה ונפעלים זה מזה. שיטה זו כשהיא לעצמה היתה באמת יפה, ואלו היה אותו פחח עושה אותה יסוד למכונה, היה ביאורו של הרופא הראשי יפה מאד, אלא דא עקא, שהפחח הלך לשיטתו והרופא הראשי לשיטתו, והביאור היה תיאור למכונה אחרת, לגמרי אחרת, העומדת עוד להברא.

והפרופיסור עומד ומאזין…

לשוא חפש הרופא הראשי בראשו מקום לפיסיקה, אותה ידע כשהלך אל הבחינה בגימנסיה – ופרחה. שוב ידע אותה בימי הבחינות באוניברסיטא – ושוב פרחה, לא נשאר לו ממנה אלא צורת ספר, כרוך בד אפור כהה ואותיות זהב על גבו; פיסיקה של מאלינין, מעובדת ע"י חבולסון. ועוד היתה פיסיקה אחת – נכון היה להשבע – שהיתה עוד אחת. מתורגמת מצרפתית – גם את זה זכר – אבל של מי? – כבר לא ידע. אלא שהיתה.

עתה נוכח, ברגע זה נתחוור לו עד כמה נחוצה חכמה זו. כעבור שנים ושנים לאחר שלמד ושכח חכמה זו ידע בבירור עד כמה נחוץ לדעת את הפיסיקה “להביא לימות הגנרלים”.

והפרופיסור עומד ומקשיב….

עתה מאוחר קצת. והפיסיקה נראית לו בדמות ים רחב ידים ועכור, והוא טובע בים מתוך יאוש עד שעלה בידיו להעלות איזו חוקים של בויל ומאריוט. לכאורה טובים השנים; שנים כנגד שתי קצות השפופרת, יסתום האחד את פי השפופרת מכאן, והשני את פיה מכאן.

אפס באין לאדם מזל לא יועילו לו בויל ומאריוט.

והפרופיסור עומד מאזין ומקשיב…

ובאין לו ברירה המציא הרופא הראשי חוקים בפיסיקה משלו, ועל פי אותם החוקים רצה להאיר על דרכי פעולת המכונה והיחס שבין הברזים והצנור, ולא עלה לו. נסתבך בכמה פרטים ואבדה דרכו בין הצנור ובין הברז, ונשאר תקוע כמסמר זה בתוך השפופרת. ונשתתק.

לאמתו של דבר טוב היה אלו נשתתק זה כבר!

ואז מצא לה האחות הראשית את שעת הכושר גם היא.

– – ותפתח את פיה! – –

מה אומר ומה אגיד לכם? זה היה עסק ביש, עסק ביש מתחלתו ועד סופו. כי בכלל למה לה לאחות להתערב בעניני פיסיקה, ובפרט אם מימיה לא עמדה על חכמה זו, ומה גם לאחר ששים ופניה פני “בהמות”.

וכן גם היינו קוראים לה – שלא בפניה: בהמות.

והפרופיסור באחת: רוצה הוא לדעת סודה של אותה מכונה.

ונשתתקה גם ה“בהמות”.

ואז בא תורי להראות את חכמתי, עד כמה אני מבין במכונה.

מרנן ורבנן, כמה סברות דקות העליתי, ובאיזו חוקי פיסיקה השתמשתי אני – אינני זוכר עתה, ובודאי שלא היה כדאי לזכור אותם. עסק ביש היה ורק זאת אני יודע, שכשהעליתי את ארכימדס מקברו וכבר שמש בידי בחינת פקק לסתום בו את פי החור שב“קלחת”, לא ידעתי אם לתתו מבפנים מכאן או מבחוץ מכאן, וכך נשאר גאון זה עומד תלוי בין הקלחת ובין השפופרת. ורק אז, בשעה שגדלה המבוכה עד מרום קצה ולא היה כל מוצא, אז ואך אז עלה על דעתו של הפרופיסור לאמר סוף־סוף:

– אהה, כעת אני מבין!

ושבעי רצון עקרנו כולנו רגלינו ממקום פורענות זה, אותו כותל של שלשת הברזים.

---

מִדִּירָה לְדִירָה

מאת

שאול טשרניחובסקי

“במקום המשפט שם הרשע”, – ואולם יש שדוקא במקום הרשע צריך לחפש את המשפט.

כשהייתי רופא בַזֶמְסְטְבָה מחוץ לתחום ראיתי כי היהודים, כמובן אלה שאין להם זכות הישיבה, כשהיו באים אל הכפר היו פונים דוקא אל האוריַאדנִיק. לאחר “המהפכה הגדולה” המקום היותר בטוח מכל “חפוש מותרות” וכו' היה בדירתו של “קומוניסט”, של בולשֶביק.

תורה זו למדתי עוד בהיותי צעיר.

כידוע לכם אני פרוביזור לשעבר, כלומר: טרם שנעשיתי רופא הייתי רוקח.

את שנות תור הלמידה של האפותיקא בליתי בכפר אחד על חוף הדנֶפּר. ודאי יודעים אתם מה זה תלמיד וכל עניו ומרודו; אלא שהוא סובל כל זה, שנותיו אלה ימי נסיון הם לו – עד שנעשה סגן־פרוביזור, כי אז הוא אדם חפשי לנפשו מכמה וכמה טעמים, וראשית מתוך שיש לו זכות הישיבה בכל רחבי המדינה, ויודעים אתם, שכמה מבני עמנו אך ליום זה חכו. כיון שהגיעו למדרגה זו והיתה בידם התעודה, לא ראו שוב מימיהם אפותיקא, היו מה שהיו, פנו לאשר פנו. בכלל גדול יום זה בעיני התלמיד, היוצא משעבוד בעלים ואפשר גם לו לעמוד בפני עצמו, להחזיק בית מרקחת של כפר וכו' וכו'.

בשביל להמָנות בין הסגנים צריך, כמובן, לעמוד בבחינה, ולעמוד בבחינה צריך רק באוניברסיטא.

ודא עקא, שלא כל האוניברסיטאות נמצאות בתחום המושב. נאמר, בכלל רק שתי אוניברסיטאות היו בתחום. ואנחנו העתידים להיות פְרוֹבִיזוֹרים היינו כמה מאות.

מי הם הסגנים?

כמעט כלם Ex nostris, תשעים אחוזים למאה. אחרי כן באו הפולַנים, כיוצאים מן הכלל היו האשכנזים ושאר האומות. ובאמת למה היה להם להיות דוקא פרוביזורים אם במשך אותו הזמן הרי אפשר להם להיות לרופאים?

כל השערים פתוחים לפניהם.

כן, ואני מדבר כעת בחוקים הרוסים. אותם החוקים! אתם ודאי מכירים אותם. סגן־רוקח לו יש זכות ישיבה מיום שעמד בבחינה, אבל אין לו זכות לגור באותה עיר ששם הוא מקבל את זכותו זו. לשם בחינה זו מוכרח היה לקבל רשיון מיוחד מאת השלטון הפלכי.

באמת, לא היה כל כך קשה לקבל רשיון זה. אותו היו חולקים על סמך “תעודת־הישרות” שנתקבלה באוניברסיטא. כמובן, תעודה זו לא תמיד באה במועדה. ואי אפשר בכלל לדעת מתי תבוא בדיוק. אולם טרם שהיא באה והתלמיד אנוס להמצא בעיר, ולו גם בשביל להגיש את הבקשה בצירוף מרקאות – רובל וחצי. ומה גם כי התלמיד מוכרח להיות בעיר גם בשביל שילמד כמה וכמה דברים אצל מומחים מחנכים לבחינה שֶפרנָסתָם בכך: כִימִיה, בוטאניקה ועוד.

בקצור: התלמיד אנוס היה לגור בעיר, ולו לא היתה רשות לגור בה עד הרגע האחרון. ומכאן שורה שלמה של צרות ופגעים, טלטולים ונדודים. בזבוז גדול ועגמת נפש. ושורה שלמה של אנשים שהיו חיים ומרויחים על ידי זה, הן משלנו הן מן הבַּלָשִים.

עד כמה היה מן העלבון בדבר זה אי אפשר לכם לשער, אלא שכל זה לא נמשך הרבה ימים לערך, ובימי הנוער… וכך עלה גם לי.

עלי הטיל הגורל להבָחֵן בחַרקוב. מבינים אתם, עיר ואם במדינה, ומה גם “לתלמיד האפותיקא”. מעיר נדחה או כפר נדח, בא לשם איש שבלה ג' שנים באפותיקא קטנה בין לקוחות באים ומטרידים אותך בענינים שאין לך כל נגיעה אליהם: באים ומבקשים ממך לרפא להם: “מי כמוך יודע לרפא, כל הרפואות בידיך”. הרופא? יודעים אנו מה זה רופא. אתה תן לנו מן הרפואות הטובות, מאלה העומדות על המדרגות הגבוהות, לא מאלה שעל התחתונות, הן יש לרופא שתי תורות: אחת בשביל האדונים ואחת בשבילנו".

כל הרפואות שעברו ובטלו זה כבר מן העולם – דוקא הן חיות וחביבות על הקהל. כל Obsoleta עם שמותיהם המצלצלים והמלאים ציוריות ולשון של מליצה, עודם שגורים בפי ההמון, והתלמיד בתחלת עבודתו יש שהוא עומד בפה פעור למשמע אזניו. "חביבי, תן לי “טפות לב”, דורש האחד, “טפות־רחם” – רוצָה השניה. “חלב־בתולה” נחוץ לשלישי. וגם עצות הוא צריך ליעץ, סגולה למחלה אחת, תרופה לשניה.

באה זקנה ושואלת. יודעת היא גללי־כלב תרופה בדוקה ומנוסה כנגד שיעול ילדים, שולקים אותם בחלב. אלא שלא החווירו לה, אם גללי כלב אדום או כלב שחור.

באה ריבה ומסמיקה יפה ושוהה הרבה, עד שכל יתר הנכנסים הסתלקו ובגמגום משונה היא מבקשת “טפות” מועילות, על המקח אינה עומדת; ובלבד שתועילינה.

“כולי עלמא” קובל על הרופאים, שהם הולכים ו“ממציאים” מדי יום ביומו מחלות חדשות.

מובן מאליו, אם אלו ממציאים, הם אנוסים להיות חולים בהן. ואולם באמת כמה מחלות יודע ההמון, שהרופאים של עכשיו לא שמעו על אודותן מעולם!

זה חולה מחלה מתהלכת בימי גַלֶן, וזה מחלה, שאך היַדְעָן מבחין בה, אנשים חולים מחלות נפש וכו' וכו'.

ולא בזה עסקינן.

אני בחַרקוב. ובאין ברירה לאדם מישראל הוא נכנס גם לחרקוב האסורה לו בהנאה.

לא הוא הראשון ולא הוא האחרון. בעלי בטחון אנו ב“ה, וסוף סוף ישנו בחרקוב זו רחוב אחד דמתקרי קאצארסקיה, אפשר שיש יושבי חרקוב בקביעות שלא שמעו שם זה מעולם, אבל ב”תחום" יודעים, כי יש בעה"ש רחוב זה – ישנו! עוף השמים הוליך ומוליך את הקול, וסגני־פרוביזורים גם כן רושמים אותו בפנקסיהם לזכרון.

העגלון שעמד אצל התחנה כיון ששמע שם זה יוצא מפורשות מפיך, עונה ב“אַהַא!” משונה. משמעו אל “אהא” זה ודאי: מבחין אני בך, רחימאי, יהודי אתה, ואין לך זכות ישיבה. לולא זאת, מנין לך לדעת רחוב זה, שאין יושבי חרקוב עצמה יודעים אותו, מלבד העגלונים.

בו ברחוב יש בית ובו מקבלים אותך ב“ברוך הבא” יפה, ומתוך טביעת עין חודרת לעמקי עצמותיך, מכירים בך מיד, ותוהים תיכף על קנקנך.

מקבל אותך בעל־בית יהודי גבוה באמצע שנותיו, שחור שחור ושערותיו מתחילות מלבינות. ראשו הגדול כאלו מכביד עליו ונוטה כלפי החזה, לעומת זה גבו הרחב בולט למעלה. וכל העת אינו פוסק מלשפשף את כפותיו הגדולות והשעירות.

– “חדר?” מה שייך, ואם אין חדר, אם אין היום יהיה מחר, ובלבד שתהיה מטה מוצעת. מטה בודאי יש. כמה יאמר מר לשהות?

הוא הולך ארוכות וקצרות לאורך החדר הגדול, המשמש, כנראה, חדר אכילה באכסניה זו. שלחן ארוך עומד בו באלכסון. על השלחן פרושה מַפְָה שהיתה לבנה מתחלת ברייתה. כעת עליה עגולים עגולים וחצאי עגולים, גדולים וקטנים, שהשאירו עליה כלים מכלים שונים, כתמי חרדָל, סמני דיו שנשפך. צפחת מים בתוך. וריח של טאבאק נודף סביב.

בעל הבית מתהלך לאורך החדר ואינו פוסק מלשפשף את כפותיו הגדולות. כנראה מתוך הנאה הוא עושה כך. נטפל אל בעל הבית בחור גבוה, עוד גבוה ממנו. רזה הוא, מעין תמונה פוטוגראפית חיה של אביו. בנו הוא – גימנַזיסט מן המחלקה הששית. גם הוא ראשו מכריע, וגבו כפוף, וראשו מוטה כלפי חזו, וגם הוא אינו פוסק מלשפשף כפותיו הגדולות. שניהם נהנים. העסקים ב"ה אינם רעים, בלי עין רעה!

הבן הולך ומתיעץ עם האב בעניני איזה עסק. אחרי כן הוא נכנס לחדר הסמוך ומתיעץ בקול רם עם אשה. ונעשה הבן מוקצה מחמת מיאוס: תגר בן תגר פעוט זה בבגדי שרד של גימנזיסט.

נכנסת גם ריבה צעירה בת שבע עשרה, כנראה בת: ראשה קטן אבל מכריע על גופה ונוטה כלפי החזה, וגַבה הצר בולט למעלה. קטנת קומה היא ורזה, ועינים טפשות וקטנות ומתגנדרות לה. סבורה היא שאין בריה עומדת בפני חִנָה, חן קוף קטן.

את הטה מגישה ריבה שחרחרת גדולה מן הראשונה ובעלת עינים שחורות וגדולות. כלה עוטה שחורים, רק הצואר חשוף. עגילי זהב גדולים באזניה, עגילים גדולים ועגולים בטעם צוענים. כל פניה אומרים עלבון ושהיא בטרוניא על מלא העולם ועל הגברים. עדיין לא נמצא מי שיפרוש עליה את כנפיו.

אין זה מן הענין, אלא נזכרתי בה, כי צוארה היה יפה באמת.

הפונדקאי איננו מן היַקרנים. בעד המטה בחדר, שעוד שתים, שתים בו, תשלם רובל וחצי. זה הוא שכרו של הפונדקאי. וחמשים אגורה תוסיף עוד. וזה בשביל הפְריסטאב, ימח שְמו וזכרו, שונא ישראל שכמותו! אפשר יש לך התר ישיבה? לא! את הפַּספּורְט תן – מיד!

כמובן שלא לפי תקציבו של מי שהיה תלמיד באפותיקה ישיבה זו ברחוב קצארסְקִיה.

באולם האוניברסיטא ובמבואות לשכת־הסופרים שם נפגשים תלמיד בתלמיד, סגן בסגן, שם אפשר לדעת הכל.

בעוד יום או יומים והנה יש לי כבר חברותא. אני שואל לענין זה, וזה דורש לענין זה. והכל על מקומו בא בשלום. ביחד עם עוד חבר שכרתי לי חדר בחצר אחת גדולה, שבה גרו כבר אחדים משלנו.

ישנו – ואפשר כבר אינו עתה, כי אזנו של חבר מארץ הסוביטים כידוע אינה סובלת כמה שמות, – רחוב בחרקוב, הנקרא גוברנטורסקה, ודוקא ברחוב זה בבית גדול עד כדי להכיל עיר ליטאית שלמה, גרו ביחד אתי וחברי לא פחות ולא יותר מעשרים וששה תלמידים מחוסרי היתר־ישיבה, וחיינו על פי “חוזה” עם שומר החצר.

מדוע לא בקשתי לי רשיון ישיבה?

פשוט, מבתחילה אחרה תעודתי, ואחרי כן כשבאה אירע לי מה שלא אירע לאחרים – היתה פסולה.

היינו רבים, ובכל יום ויום היינו נדחקים אל לשכת הסופרים ושואלים איש לתעודתו.

תקן הפקיד קונטרס, כל תעודה שנכנסה נרשמה שם, ואנחנו בעצמנו היינו מדפדפים בקונטרס זה; ותעודתי לא באה.

ויהי היום ואני מדפדף בפנקס ועיני אורו:

מי ירחמיאל אם לא אני, ואבי – שלום; ואיה שם המשפחה?

מבינים אתם?

בתעודה נרשמים שלושה שמות: שם בעליה, ושם אביו ושם משפחתם, ופה אך שני שמות. למדתי סברה זו. התעודה נועדה לאיזה ירחמיאל – בזה לא היה כל ספק, אלא מי הוא שולימוביץ? נאמר זה האב, ובכן חסר שם המשפחה. אלא יש לגרוס גם כך: שולימוביץ הוא שם המשפחה וחסר שם האב.

הלכתי וחקרתי, אם נתקבלה בקשה מאת מאן דהוא דמתקרי שולימוביץ. חקר הפקיד ולא מצא. עמדתי והסברתי לו כל הענין, ומכיון שאני הנרשם בשלשה שמות יש לי פה שנים. וכל יתר הפרטים מתאימים, הרי מובן שלי התעודה… לא סרב הפקיד והרשה לי לשאול בשם האוניברסיטא את הגוברנטור שלי על ידי הטלגרף… ותכף קבלתי תשובה על ידי הטלגרף מאשרת, שעל פי טעות השמיטו את השם והתעודה יש לה יפוי כח המתאים לה.

ואולם כיון שכבר גרתי בחצר, נמשכתי אל החברותא ולא רציתי לראות את צורתו הטריפה של יועץ־הפלך, ונשארתי גר בלי רשות בחצר.

ולאחר שהיינו עשרים וששה איש אמר השוער, שזה רב ממנו לסדר את הענין בשביל מנין גדול זה, ומוטב שכל אחד מאתנו יסדר בעצמו את יחוסיו אל הפריסטאוו, כלומר ישלם לו את המגיע לו.

בקשנו מאת השוער להכנס בעבי הקורה, והשיב לנו בשמו של הפריסטאוו, שאין זה רוצה לטפל בכלנו, אלא שנבחר אנו מקרבנו אחד, “זקן־החבריא” ויהיה הלה מתווך בינינו. הכרזנו אסיפה לבחור באיש, ונפל הגורל עלי: היות שאני מיטיב לדבר כקַצַפּ ממש, וקלסתר פני אדם סתם לי, לא יפגשני הפּריסטאוו בזעם. ובערב נכנסתי אל “רום כבודו”, בשעה שהיה מוסב לשלחן הטה. קבל אותי בסבר פנים, ורק לאחר שאמרתי לו לשם מה אני פה, הואיל להתלוצץ על דבר שני הפּ': “פּארשיווי פּרוביזור”, ולא הרבה לעמוד על המקח, וגזר: אתם עשרים וששה, תביא לי מדי חדש בחדשו חמשים רובל. יפה? הסכמתי תכף וגם הבטחתי להביא בעוד ימים שנים את הכסף. והפריסטאוו רצה לכבדני בכוס טה.

ולאחר שסדרנו גם זה, פנינו לעבודה. עד מהרה והנה מאליהן נפרדו כנופיות כנופיות וחבורות חבורות הלומדות ביחד, ויחדו בלינו שנות המרגוע.

לערך מאתים איש באנו לחרקוב.

רובי דרובי, כמובן, אחינו בני ישראל, ילידי פולין וליטא מסומנים היטב בסמני פרצוף ישראלי ודרך דבורם ברוסית. אלה רובם ריח בונדאות נודף מהם. זה היה בשבילנו ריח משונה. וגם היו ציונים, אבל מס"ד, טוברישצים היו, כלם גדולים בשנים ממנו, לקויי קלות ראש של נוער, מחוסרי לחלוחית של רעות, בעלי מח חריף, אבל איזה מורג משונה תקוע בו – בעלי חשבונות!

היו גם פולנים מגוהצים כדרכם. מסלסלים בשערות ראשם. בעלי נמוס ודרך ארץ מן השפה ולחוץ. נראו לנו אוהבי עצמם, אנשים בעלי לב ולב, ולא היו חביבים על הקהל. כדרכם, תכף התמזגו לאגודה אחת, עומדת מחוץ לכלל.

היו אשכנזים מבני הקולוניסטים, בשרנים טובי־לב, ויודעים מה שהם יודעים, כדרך האשכנזי, ומה שנשרש בלבו נשרש כאותה קַרצית שכשהיא ננעצת באבר היא הולכת ומעמקת וגדולה וצבה. היו גם איזו “חברות”. נַא, אני כרוך אחרי אותן קאקי חוורי, אבל לא אחרי “חברות”. את טעמן של אלה אינני חובב, ואילו באמת כל מה שהן מבשלות במטבח הן מבשלות כמו שהן מבשלות בבית המרקחת – אוי ואבוי לנו.

אבל “אין כלל באין יוצא מהכלל”, וגם ביניהן נמצאה חברה אחת, אדם לבבי, בלי חכמות, חבר נאמן וטוב – והיתה בחבורה שלי.

באו גם מקוקאז גרוזינים – אנשי מדה, בחורים נאים להפליא, בעלי ראש כבש לפי תבניתו ובעלי עינים של תישים, אבל יפים מאד, וכולם חברים שיתנו ראשם כופר ראשך, וריקים מדעת עד כדי להביא לידי התפעלות לבבית. והיו בורים בבחינת תינוקות, אולם תקיפים ואמיצי לב במעשיהם באפותיקא. כנראה הפסוק “שומר פתאים אדני” עומד עודנו בתקפו בקוקאז.

ועוד היה אחד קַצַפּ, מבינים אתם – בחור כהלכה, אלא שלא גבר על המחלקה החמישית, ואביהו לא נתן לו להכנס לאסכולת־יונקרים מחוסר כסף.

היו באים כנופיות תלמידים להתבונן בו, לראותו, וכך היו נכנסים לחדרו: טאפּוֹנוב?

– כן, רבותי.

שמולקין! יעקבסון! – תלמידים באפותיקא, באנו לראות, איך זה איש רוסי – סגן פרוביזור…

– בבקשה! היה עונה ושב לתלמודו.

אני נלויתי לחבורה מנומרת מאד: יהודים, גרוזינים ואשכנזי אחד, וגם חברה אחת.

ונדמה לנו, כאילו מכירים אנו זה את זה כמה וכמה שנים. ולא כל כך היינו מרבים בתלמוד, כשם שהיינו מרבים בשיחה ומספרים ב“פרינציפאלים” שלנו ובמנהג לקוחות וכו' וכו', כמובן צריך היה לקבל כל זה – Cum grano salis.

אין לך בריה בעולמו של הקב"ה מומחה לבדיחה כפרוביזור.

ובשעה שאין קונים באפותיקא, מריעה אניקדוטה בחללה וסדרה של בדיחות מתחילה. וכל אחד ואחד לוקח בה חלק, החל מן “הפולטראנט” על דוכנו ועד התלמיד על עבודתו, והנכנס אל האסם, והנמצא בלבוראטוריה והריבה שעל הכספים – עד שהדברים מגיעים לאותו סוג שהוא “בשביל אלה שמעשנים”, ואז קול ברמה נשמע:

– מדמואזל, בבקשה לאטום לרגע אזניך.

– לכו לעזאזל! עונה הריבה, ועושה עצמה כלא שומעת. כבר הסכינה לזה.

וכך היינו מכינים עצמנו לבחינה.

עד שנחרב פתאום עולמנו הקטן – על פי מקרה.

היו שנים מעדת סגני־הפרוביזורים שבים לביתם ברחוב. ובאותו רחוב קפץ אוטומוביל על אשה אחת עוברת והפיל אותה לארץ. כבנוהג שבעולם התקבצו תכף אנשים, ההמון מגדף, והשוטר שורק, וגמר לכתוב פרוטוקול.

הזמינו את עדי־הראיה אל הרובע, וביניהם גם את שני בחורינו.

ואז עמד השוטר לכתוב ולחקור, ונתחוורו בין כך הדברים כי אין לשנים רשימה מעידה על מקום מגוריהם. אמרו כי זה אך באו. רצה השוטר לרשום על תעודותיהם שהם צריכים לעזוב את העיר במשך מעת־לעת. טענו, כי לאמתו של דבר יש להם זכות ישיבה, ומחר הם מגישים בקשה, וגלו איפה הם גרים. חרץ השוטר שצריך לעשות חפוש, שמא יש עוד צפרים ממינם של אלה.

ואנחנו מהרנו וחבשנו וארזנו את המטלטלים שלנו, ונתפזרנו לכל ארבע רוחות השמים, כדי לבקש לנו דירות חדשות.

חפשתי לי חדר גם אני.

והייתי מתהלך ברחובות, מתבונן אל חלונות הבתים לראות אם אין פתקא מדובקת ואומרת דרשני, ונכנסתי אל בית אחד וצלצלתי.

יצאה אשה צעירה בשרנית מחיכת לקראתי.

– חדר אתה מבקש?

והראתה לי את החדר. מצא חן בעיני. ובהיותי מסתכל בכל פנותיו נתקלה עיני באיקוניון. אמרתי לנפשי: מה איכפת לי אם לא בבית יהודים?

שאלתי למחיר החדר, היה המחיר נוח; והוספתי ושאלתי אם יש ילדים בבית. אני עסוק בבחינה, וזה יוכל להפריע אותי.

– מה לך, מה לך, התעוררה האשה, אני זה שנתים שנשאתי, ובכלל… ובכן, אדוני מוצא את החדר טוב ולוקח אותו?

גמגמתי מה שגמגמתי, ואמרתי: כן, גברתי. יש מניעה אתי לפחות לאיזו ימים… אני אין לי התר־ישיבה, אבל אקבל. כי התירו לי להבחן פה לשם קבלת תואר סגן־פרוביזור.

מר הנהו יהודי? ואני דמיתי כי הוא ארמני. לזה לא ידאג כלל. אישי שוטר הרובע, ובביתנו אין לך לירא דבר. ואתה תרפא לו את השומה או הדלדול על זרת־ימינו. אתם הפרוביזורים יודעים. זה כל כך אי נעים, ויש לו עגמת נפש כשהוא פושט ידו לפריסטאוו… ובכלל…

וכך הוה. אני לא בקשתי כל התר ישיבה, כי הלא בביתו של שוטר הרובע גרתי, וגרתי בו במשך כל ימי הבחינות; והדירה היתה באמת נאה, ולא היה לי לירא כל דבר.

ואת השומה רפאתי על ידי חומצת חנקן עשנה.