רקע
שאול טשרניחובסקי
כְּאוֹתָם אַנְקוֹרִים
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: וילנה: ועד היובל; תרצ"ב 1932

(קטע מיומן)

היינו שלשים איש – – –

לא, לא שלשים איש, מלה זו כבר אבדה את חנה.

היינו שלשים חברים, בני־חורין – נתיני המדינה היותר חפשית שבעולם.

ולמרות כל זאת היינו אנו השלשים כלואים בלשכה אחת צרה, בלשכה האחת, בבית־סוהר בנוי לכתחלה לשם זה בידי הבורגָנים בימי ממשלתם של הצאר והאצילים, והם בנו את הלשכה למנין שנים־עשר.

ובתוך אותה החומה הישנה, עם זוהמתה הישנה, ועם כל פקידיה, נוטריה וכל סדריה הישנים, ישבנו.

ולא היה בין הישן והחדש, אלא שנוסף על כל שומרינו הישנים גם “קומיסאר”.

אותנו, בני המדינה “החפשית שתחת השמש”, סגרו על מסגר והעמידו חיילים במבואת־החצר, ובמסדרונות־החומה – נוטרים.

כלומר, עשו מה שרק האדם יכול לעשות ואין שום בריה אחרת בעולם עושה: כל חיה טורפת ודורסת את טרפה בו ברגע שבא לידה, ורק האדם האכזר מוצא לטוב לכלוא את טרפו, לעשות אותו מדרס לרגליו, לשלול ממנו את ישותו של אדם – את חופשתו – ער שיטרפהו לכשירצה.

בארץ החופש המחלט, בחברה החפשית שבחפשית, שזה אך פרקה מעליה את עול עריציה, טבחה את כל מוצצי־הדם שבה, הבריחה את כל אלה שלא הספיקה לקרעם. בארץ שלטון היושר הסוציאלי, בגן־עדנם של הסוציאליסטים – אם יקום איש ויאמר: בחלתי בטוב ובצדק וביושר ורוצה אני שישובו כל צרי, כל עריצי, כל הרודים בי, כל מוצצי דמי – אם בארץ זו יאמר כך, האם לא צריך היה לשים אותו האיש בבית־המשוגעים? כלום לא משוגע יאמר כך? ואולם אותנו שמו בבית־סוהר, וישללו ממנו את אשרו של אדם, אותו מעט החופש שאפשר לו בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא, אותו קומץ החירות שניתן לו, אותו מעט החופשה, שאי־אפשר לקחתו גם מידי חיה.

והכריחו אותנו לחיות חיינו על־פי רשימה עשויה וכתובה לכתחלה על־ידי אחרים בשבילנו.

על־פי רשימה זו –

קמנו בשעה ידועה ממצע־הקש שלנו, ובדיוק בשעה קבועה מראש צריכים היינו לכבות את הנר ולשכב על יצוענו.

פעמים ביום עמדנו למפקד – בשעה קבועה. בשעה ידועה וקבועה מראש היו נותנים לנו את המים הרותחים ומביאים את הלחם.

ובשעה קבועה מלכתחלה הגישו לנו את הרותחים פעם בערב ופעם ביום: בשעה ידועה נתנו לנו לאכול מה שנתנו הם, במדה שרצו הם, בשלו מה שרצו לבשל הם – – – הם – ולא אנו.

ובכל מקום ומקום, בכל דבר ודבר – שלטה הרשימה.

הוי, אותה הרשימה!

גם מחוץ לחומה שלטה הרשימה בנו.

לא היה יום שלא היתה עמו רשימה. לא עבר שבוע שלא הבא אתו מפקד חדש. אין לך חדש שלא יהיה מנין כרוך בעקבו.

וכמה וכמה פעמים עמדנו על המפקד, ועל המנין ועל הרשימה ושוב על רשימה חוזרת; רשימה של משרד זה, ורשימה בעטיו של משרד אחר. לא היה בנו אבר שלא נמנה, שלא נרשם ברשימה מיוחדת.

לא היה דבר בעולמנו שלא היה טעון מנין, “אוֹרדֶר”, “מאנְדאט”, רשיון, הורמָנא, אשרְתָא, הרשָאה, פִתְקָא, כְתָב, תְעודה,

פתקא־זְמַנית, תעודה כפולה ומכופלת…

תעודות, תעודות ותעודות – – –

על המחיה ועל הכלכלה, על המים ועל המאור, על הדירה ועל הרפואה, על חתיכת בד, על נפט, על הפסנתר ועל… ועל..

ויש שאדם מזדמן עם אשתו במטה אחת, והוא שואל את עצמו: כלום פטור הוא מרשיון מיוחד על זה? מי התיר לו את הנשואים?

והתעודות הולכות ורבות בידו: נדפסות וכתובות ביד או במכונה, שַפירוֹגְרַף, על חתיכות־נייר, על פליטת מעטפות, שטרות של מחסנים, חשבונות של באנקים וכדומה.

ונעשה האדם טפל לגבי כל חבילות הכתבים והתעודות שבכיסי־בגדיו, איָך, איָך, אתה הפאספורט הארור, אתה הבן־היחיד של כיסי לפנים, לכשהייתי נוסע לעיר נכריה?

בילקוטי נשמרת תעודה כזו, והיא כתובה על פסת־נייר – 15 סנטימטר על 20 סנטימטר – חצי עמוד מתוך פנקסו של בית־מסחר. רשום עליה ממעל: תעודה

כלעברפוס"נ מחודש פבראל שנת 1920. פנקס־החברים שלו רשום במספר 4420, ונמצא באגודה בשביל רָגִיסְטְרַצִיָה חדשה.

הדיליגאט… (חתימה).

על חתימתו של הדיליגאט מעיד

וָויָנְקוֹם… (חתימה).


פסת־נייר ארוכה, הנייר שמש קודם המלחמה למעטפה, ורחבו כרוחב כף־יד.

ממעל לו שורה:

בכדי להמציא לקומיסיה על הוצאות מותרות.

תעודה

נתונה זו להד"ר… להעיד שמיום… גויס ונמצא בשורת הצבא בפועל בבית־החולים מספר 24 שהפקד בידו. מעידים על זה בחתימת יד ובהנחת חותמת הרופא הראשי… הווינָקום…


פסת־נייר לבנה, כנראה מחציתו השניה של גליון ששמש קודם למכתב. ממעל רשום:

העתק

נתונה עד יום 15 לחודש… שנה…

תעודה

המוכ"ז, החבר… הוא באמת הנמצא בשירות הצבא בפועל בחבל הָאָבַקוּפּוּנְקט הא. אשר לצבא 14, אורדינַטור של בית החולים מספר 24 ובתוקף הדקרט של הקומיסארים העמיים ч. c. c. р מיום 2 לחודש מרט 1920 כל ריקוויזִיצִיה והוספת דיירים וגם קוֹנפיסקַצְיה של חפצים ולבנים אינם חלים עליו.

הרופא הראשי… וויָנקוֹם…

נאמן לטופס

מנהל־הלשכה הראשי…


פסת־נייר ארוכה. נייר עב ויפה:

תעודה לרגיסטרציה

מספר 2787

ניתן מאת הנהלת ממלא־המקום הבלתי־רגיל של המחלקה הסאניטַרית, אשר בצבא 14 והחזית נָגְבית־מערבית – לחבר הד"ר… להעיד, כי נרשם בהתאם לפקודת מועצת־ההגנה של העובדים והאכרים. בימי המנין החל בין ראשון וחמשה־עשר לחודש אפריל 1920.

מעידות עליה חותמת וחתימות

ראפמהמ“ג… ממלרלמ”ד 14…

חבר של פנג"מ… מנהל הלשכה…


פסת נייר לבן.

מעבר מכאן באותיות גדולות מאירות עינים ובצבע כחול: טה בקופסות פחים… חברה לממכר תה ויסוצְקִי וקומ'.

אותה המעטפה, שהיתה לנו ידועה כל־כך בזמן שבית־הממכר היה קיים ואנחנו היינו משתמשים בטה ממש ולא בטה עשוי מגֶזֶר, מעלי־הלִבְנֶה, מפתותי־תפוח, מעלי־זַסְפוֹן.

מעבר מכאן:

1921, 8–12.

הועד הפלכי להסקה

למקבל…למקבל על־פי אוֹרדֶר זה מספר 686 שלשה פוד עצי־הסקה.

_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _


פסת־נייר קמוטה; נייר שקוף דק משמש להעתקה – כתב ידי שלי:

בזה יאושר אשר… אשתו של הד“ר… חבר לאגודה כלעברפוס”ן, מספר הפנקס… המתגורר בדירה… בבית… רחוב… עושה באמת את כל עבודת הבית, ומשמשת אותו ואת כל בני־ביתו.

המנהל… חותם משרד הבית.

רמש"ב…


נייר יפה, אותיות מחכימות, כנראה שמש לפנים תעודה חשובה:

תעודה

בזה יאושר אשר ביום עזבו את הבית… מספר… ברחוב… לשבת בבית מספר… ברחוב זה, כלומר מן 5 לחודש נובמבר, לא קיבל החבר… עד חודש… 1921 כל מכולת.

יושרמשה"ב

מה שאינני מקבל מכולת עד היום הזה, יודע ראש משרד־הבית בעצמו.

פסת־קרטון בעלת צבע כתום, דפוס יפה, על הנייר טבועות שבעה חותמות: שחור, אדום, כחול, ירוק.

משמאל כתוב:

מחעבה"ל האודיסאי.


כתב־עבודה פרטי

(לעמלים)

שם משפחתו…

השם…

שנותיו…

וכו'

הממונה על המחלקה לענין כח העבודה וחלוקה – – – –

פתקה קטנה, 6 אצבעות על חמש אצבעות, כתובה במכונה:

לרומ"ב ברחוב… בית…

הסֶקְצִיָה להעברת העובדים למרכזה של העיר מציעה לך לתת להחבר… ומשפחתו בבית שהפקד בידכם – שני חדרים: מספר 4, 3.

… אוי לי! לפי החוק, אני, שהנני סופר ורופא ובני־ביתי ארבעה – עלי לקבל ארבעה חדרים! אבל – רב תודות שנתנו גם אלה השנים, אני יודע… ויודעים הם כולם, אשר יש…

נוסף לפתקה זו שתי פסות־נייר קטנות: שני סַנטימֶטרים על שנים, בסימני החדרים שעלי לקבל, ואותם אפשר להשאיר בבית.

שוב חצי גליון נייר. רשום מלמעלה:

יפה עד יום… לחודש… שנה…

תעודה

ניתנה להד"ר… שהוא מגויס ונמצא בשירות הצבא בפועל ומשרתו משרת אורדינאטור בבית־החולים למספר… המפקד בידי…

עוד תעודה על נייר, ששמש בשעתו כנראה למצב הגֶרמני: מכאן המלות: дbgabe, Empfang ורשימה ארוכה של דברים כל־כך נעימים לאוזן: Mehl, Gemuese, Kartoffein, Sauerkraut, Salz, Fleischkonserven ומכאן: תעודה וגם תמונה־פוטוגרפית קטנה – מעידות שנרשמתי ברשימת ה“טשיקה”.

תעודה

מאת אגודת הרופאים…

מוכ"ז – חבר לאגודת הרופאים… החבר… הגר ברחוב… בבית… עובד באמת במקצוע שלו. ריקוויזיציה על דירתו אינה חלה. עיין פקודה מספר 3 של הממלא־מקום הבלתי רגיל של הסוֹבְנַרְקוֹם…

בתעודתי, המעידה שאני אקדמאי (בתור סופר בישראל), נאמר ממש לשון זו, ועל סמך שלש התעודות האלה השלכתי מדירתי – באמצע החורף.

פסת נייר לבן:

אורדר

של ועד־הדירות אשר למועצת שליחי העובדים בא'…

פתקא רפואית (בת מחלקה לרפואות מספר 9952…)

ויש לי עוד תעודה, שבאתי לרשימת הרופאים במשרד הפלכי, שניה – במשרד הצבא; ועוד שתים: שגם ברֶגיסטְרַאציה שנשנית לא נפקד מקומי. תעודה שנרשמתי במספר “האופיצרים, הרופאים והפקידים ששמשו בצבא הקיסר”. שתי תעודות שבאתי פעמים לבדיקה… תעודות, פתקאות, כתבים, כתבים על תשלומי דמי־דירה, מים, הוצאות לבדק־הבית, “פתקת הכוכב האדום”, שובר לקבלת לחם בתור אקאדמיון, תעודה על תשלומי לחם לתינוקות, דמי־השכלה, ותשלומי “נדבה”… ועוד “נדבה” וכו' וכו'.

איֶך, איֶך הפאספורט הישן הארור, הבן־יחיד שלי?!

וכמה תעודות נוספות היו בכיסי, כשאמרתי לנסוע מא. לנ. – הרחוקה שמונים פרסאות.

וכל תעודה, כל פתקא, כל שטר, כל כתב־חבל חדש, כבל נוסף עליך, וקצהו ניתן בידי אנשים לעשותך מרותק, אסור וכפות ונתון כולך בידי אדונים רבים וקשים, ומה שנורא ביותר – גסים, “חַמים”. ואני, הלא אני מאלה המועטים שלהם הם צריכים – אני רופא “ספֶּץ” (ספציאליסט), ולמרות כל השנאה הכבושה אלי, אנוסים הם לספחני לצבא ולתת לי כמה וכמה הנחות.

ומה אומרים אלה, שאינם “ספֶּצים”, שאלה שהיו “אנשים סתם”.

אנחנו החפשים שבחפשים!

ואולם יש תעודה אחת, שיפה כחה משלוש תעודות. כשבא זה לבוש בגדי־עור ואמר לי שבמשך ארבעים ושמונה שעות עלי לפנות את דירתי, ואני שלחתי את ידי אל הכיס השמאלי – הרגיש בדבר ואמר לי: “כסבור החבר להראות לי איזו תעודה? אל־נא יטריח את עצמו, מוטב אראה לו תעודתי שלי”. ותוך כדי־דבור תקע לידי תעודתו שלו. אך ארבע אותיות משחירות ראיתי: O.G.P.U– והנחתי את ידי.

שאלני: המרוצה החבר? אמרתי: הן, מרוצה אני. כנגד ארבע אותיות אלה לא תעמודנה גם ארבעים וארבע תעודות.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־


בשמינית עמדו למפקד. בעשר – רובו של עולמנו שוכב על יצועו. פתאום – שמענו נהימה, נהימה משונה, וכעבור רגעים מספר נוכחנו, כי זה קולו של האבטומוביל, ההולך ומתקרב אל בית־הסוהר.

האבטומוביל עמד ליד שער־הבית. ושאלה אחת חלפה במוח כולנו, וכאלו נתכוון לכולנו ענה אחד, כמדבר לנפשו:

“היום יום רביעי”.

– רביעי, רביעי! – ענו לו מכל הפנות.

“אותו” האבטומוביל בא פעמים בשבוע – בשלישי ובחמישי.

ובכל־זאת! מי יודע… הפנים החוירו והגופות נעשו קרות.

האם נפל פחד עלינו?

אנחנו גלונו מעלינו את ה“חרפה הבורגנית”, את המיתה בידי־אדם – והתלין עבר ובטל מן העולם.

בתי־דיננו אינם “דנים למיתה”, הם יודעים רק את “המדה היותר גבוהה בעונשים”.

וגם תַלין אין לנו.

אך פעמים בשבוע, בדיוק בשעה החמישית, ביום השלישי והחמישי, היה בא האבטומוביל ולוקח את מי שהוא, כדי למסרו לחבר האוֹפֶּרַטוֹר, וזה אינו ממיתו אלא “מצרפו להוצאה”. שם בַגרַג' – Вмводит в расход הידוע, ברחוב המפורסם.

ובמסדרון נשמעו צעדים. הם הולכים וקרבים, הולכים וקרבים אל לשכתנו, בזה אין ספק, על־יד לשכתנו עמדו. המפתח נכנס לחורו – הדלת נפתחת. איזה פרצוף וורדי מקור, ועינים דוקרות, עינים מביעות נוער וטוב־לב כאחד… וגוף מוצק, כולו שחור, גוף גדול נכנס ללשכה, ותיכף הדלת נסגרת מחדש.

ערבא טבא, חברים;

מה? חדש?

ממש דוב. פַּרוָה שחורה עד כפות־רגליו, מגפי־לבד שחורות, כובע של עורות־כבשים, גדול ושחור. הצוארון הגדול המקופל לאחור – גם הוא עשוי עור־כבשים. איזו זריות בפרצוף, כאלו כולו טובע בשערות שחורות, איזה זכר לחיה: שפתו העליונה סדוקה והשנים הגדולות והכתומות נראות בולטות, אך עיניו מלאות עוז ואור, ושוחקות.

מקדמים את פניו בתרועה: על שום מה נתפס?

– את אבי שחטתי.

לך, לך, מה לך לשטותים כאלה!

– את אמי טבחתי.

חדל, מי עוסק בכמו אלה?

– את אשתי חנקתי.

למה? תחנק מעצמה.

– את דודי תליתי.

שמע־מינה, בענין קונטְר־ריבולוציה וספיקולַצִיה?

והחבר החדש תר בעיניו השחורות למקום, ומתפרק תוך כדי־דבורו את פרוותו ואת מגפי־הלבד.

ואלה במה אוכלים אותם? מעמיד הלז פניו פני־תם.

–! Не галдн – נשמע קול מאחורי הדלת: שכב לישון כחוק וכרשימה!

־־־־־־־־־־־

וכשהגיעה למחרת היום השעה העשירית, שאז עלינו “כחוק וכרשום” לצאת לטיול, התחילו אחדים מתכוננים, החדש גם הוא, הלשכה היתה כמו בחצי־אופל.

– לאן אתם, משוגעים? כלום אינכם רואים את המטר היורד?

– ואם לא נצא עתה, הן לא יתנו לנו לטייל אחר הצהרים.

– לא יתנו.

– ובכן נצא עתה!

– בגשם?

– בגשם!!

עברה רביעית של שעה, ואין איש נכנס לקרוא לטיול. קרבנו עד הדלת והחילונו דופקים. תחילה בזהירות, אחרי־כן בחזקה. “מה לך?” נשמע קול מבחוץ.

– “לטיול”!

– גשם בחוץ.

– אינך עשוי סוכר.

הקול נפסק.

חכינו עוד חמשה רגעים. אין קול ואין קשב. גשם מתמיד מתופף על־גבי שמשות־החלון, אפלילות בחדר, אופל בחוץ.

שוב החלונו דופקים.

– מה לך?

– לטיול.

– לטיול!

– לטיול!

– באמת? נשמע קול מן הלשכה – כלום יצאתם מדעתכם, התבוננו לגשם.

וכאלו שמע הגשם כי מדברים בו והתחיל מתפרץ ביתר תוקף.

שוב התחלנו להכות על הדלת. הפנה “החדש” ערפו כלפי הדלת והתחיל מקיש בחבטי מגפיו.

– מה לך?

– לטיול!

– “יעלה ויבוא – במוצא, במבוא”…

מי היום? קִירֶייֶנְקוּ? שאלו מן החדר, זה מטיב לגדף.

– לטיול, לטיול!

– יכנס בפיך, בשניך, – ונתקל במעיך, בקיבתך, בגרונך – בגבך ובגחונך…

– קִירֶיינקו, לטיול!

וקול קורא מעבר הלז:

– בטרפש, בכבד, בטחול – אל הימין ואל השמאל…

– “אָמָן, אָמָן באמנים לגידוף” –, גועים ממתיקות האסורים.

– בפתח, בדלת, בקיר –

אל תחת זנב החזיר…

– עד הדיוטה השמינית יגיע – מתרגשים בלשכה.

– קרא את הוָויֶנקום!

ומעבר מזה:

– ונתקל במצחו של כלב שוטה.

– – – אמך הסוטה.

– וָוינֶקוֹם! וָוינֶקוֹם!

וה“ווינקום” בא ועמד בתוך הלשכה, “ווינקום” כאלפים כמותו, בלי כובע, ראשו מגולח, כתונת־חאקי שלא רכסה על חזהו, וחזהו חשוף, ועל אזורו בנרתיק־עור – אקדח. עמד והסתכל על קצות מגפיו, וידיו בכיסיו.

– מה רוצים החברים?

– אדוני החבר הווינקום, לטיול אנו רוצים, כחוק וכרשימה. ואין נותנים לנו.

– אבל, נכנס לתוך דברינו קירֶיינקו – גשם שוטף.

פסק הווינקום – להם הזכות ללכת לטיול.

ויצאנו שלשה מתוך לשכתנו.

ובצאתנו מן המסדרון, נכנסנו תיכף לתוך עוביו של מטר, והוא הליטנו באדרת לחה ואפורה. טפות, טפות טפחו על פנינו, נחשול קטן התחיל שוטף על אפנו, טפות, טפות התחכמו והתנכלו להכנס אל מחשוף ערפנו, לחדור לפני ולפנים לכתנותינו – ואנחנו פסענו עקב בצד אגודל, כדרכנו יום־יום, לאורך החומה החוצצת בינינו ובין העולם החפשי. וקירֶיינקו כפף את גבו והלך במרחק צעדים ממנו. גם מעילו רוטב תיכף, והוא העמיד את צוארונו הקצר, נתן שרוול בתוך שרוול.

ובכל־זאת הרגשנו נחת־רוח – היה איזה דבר שעשינו אנחנו, מרצוננו אנו.

המטר שטף. מרגע לרגע גדלו הטפות הלוך וגדול ונעשו יותר תכופות, כאלו מתוך רוע־לב תקפו עלינו, תופפו על גבנו ועל חזנו. כל אחת השאירה כתם על אדרתנו, והכתמים אחזו זה בזה, והבגד נעשה כולו רטוב, – ואנחנו צעדנו, עקב בצד אגודל, כדרכנו יום־יום, לאורך אותה החומה החוצצת בינינו ובין העולם בן־החורין.

האדמה לא הספיקה לספוג את המים, שלוליות קטנות הלכו ונבראו, התלכדו זו בזו, השתפכו ברשמי העגלה שעברה מקודם והעלו קצף בתוך פלג קטן, קל וזריז, מעלה בועות בועות קטנות במקום שפגעו בו טפות הגשם. החומה האדומה אודם סלק רטובת מטר נעשית אדמדמה, אודם מלוכלך, וגל האשפה, שעליו היינו עוברים מדי פעם בפעם, אבדה לו גוונותו, – ואנחנו צעדנו עקב בצד אגודל, כדרכנו יום־יום, לאורך החומה ועל גל האשפה – ובמרחק צעדים מאחורינו צעד עקב בצד אגודל גם קירֶיינקו.

אנחנו לא נדברנו איש אל רעהו. אי־אפשר היה לדבר במטר שכמותו. פנינו היו לחים, רגלינו טבעו בבוץ, ואולם אנחנו הוספנו ללכת; וידענו, כי הפעם אנו עושים איזה דבר כרצוננו, על אפו וחמתו של הנוטר, ועל כרחו של השומר, ועל אפו של פקיד־האגף – ורצוננו נקב את סירובם הם.

והגשם לא חדל. הוא לבש צורה אחרת. אי־אפשר היה להיות מטיילים יותר, אבל אנו לא רצינו לוותר על אותה רביעית השעה, שנשארה עוד ברשותנו. לא יכולנו לטייל, ולא רצינו לשוב. עמדנו אצל החומה הרטובה, עמד גם קיריינקו נכחנו בצל כותלה של רפת.

והגשם לבש צורה אחרת. שמים אפורים האהילו על כל מלוא העולם, כפה של עופרת עוורת וגשם חסר־אונים, חולני, מתמיד ומשעמם, פזיז, כפזיזותו של זקן מזדרז בפסיעות קטנות, הלך והזה, הלך והזה, הזה ולא חדל.

והרקיע האפור היה נתלה כל־כך קרוב לארץ וכל־כך חסר־חיים, עד שאפשר היה להאמין, כי לעולמי־עד יהיה תלוי כל־כך קרוב, כל־כך סמוך וכולו נקבים־נקבים, חלולים־חלולים, וטפות לרבבות חדלות־אונים תהיינה נשמטות ונופלות, נשמטות ונופלות מתוך אלפי נקביו ורבבות חלוליו.

והכל היה אפור ולח, מלוכלך וחוור – ומשעמם, משעמם עד כדי הקאה, משעמם עד כדי יאוש.

על החומה, אשר סמוך לה עמדנו, תפסו מקום שלשה אנקורים. וגם הם היו רטובים, כל נוצותיהם מצבע אפור מלוכלך, רטובות על מוכם, ודמותם כעין גלים קטנים של טיט. כנראה, קר היה גם להם וקר היה לנו, וקר גם לקירֶיינקו, והוא עמד נשען אל הכותל, ומעילו הקצר רטוב עד מלוא כל חוט. שרוול בתוך שרוול עמד, ופלגי־מים קטנים נזלו מזקנו הקצר והמדולדל, מכובעו שנשמט על מצחו ועל אזניו.

והמטר הוסיף וירד, הוסיף וירד – חד־גווני, אפור ומשעמם, ולא היה כל טעם לחיינו, לעמידתו של קירֶיינקו ולרקיע החוור, וכולנו, כולנו היינו טעונים רחמים, רחמים גדולים עד אין סוף…

ולא היתה בלבנו כל טינא וכל שנאה. ריק ושמם היה לבנו, ריקה ושממה נפשנו. וידענו, שביום מן הימים שוב נעמוד כך, אנו השלשה, בבוקר חוור ולח וקרירי, סמוכים לחומה נעמוד, ואפשר קירֶיינקו זה, או קיריינקו אחר יעמוד ממולנו ובידו אקדח…

והכל יהיה אפור ומשעמם… ובלבנו לא תהיה כל שנאה וכל טינא, אך שעמום חסר־טעם, והלב יהיה ריק ושמם, והנשמה גם היא תהיה ריקה ושממה.

ואותם האנקורים אפשר שוב יהיו יושבים על־גבי אותה החומה.

ולאחרי היריה הראשונה יפרשו כנפיהם וישמטו מעל החומה, ולא יהיה בנו גם הרצון להדמות ולהיות כאותם האנקורים…


המלצות קוראים
תגיות