אני חייב להגיע לשם ויהי מה.
זוכר כל כך בבירור את התא.
יש צוהר גבוה מאד ומסורג, אחד ויחיד בתא, למעלה מלפנים. אני אומר מלפנים, אף על פי שלתא יש ארבעה קירות, מפני שהקיר שבו קבוע הצוהר הוא הקיר שאליו אני מפנה את פני. לא אל שום קיר אחר. שלושת הקירות האחרים, האטומים, הם ימין, שמאל ואחור.
אני זוכר שנהגתי לא לחרות על הקיר. לא ציור, לא כתובת. יש לי דרכים אחרות לומר לעצמי את מה שיש לי לומר לעצמי. ובעצם שם, בתא, איני חייב לזכור מאומה, ואם איני זוכר איני חייב להזכיר לעצמי מה שזכרתי, ועל כן אין לי מה לכתוב על הקיר. וכך אני זוכר את התא, על קירותיו החלקים, עם הצוהר הגבוה, שהוא כחול או אפור ביום ושחור בלילה.
נטלתי על עצמי משימה שאין לדעת אם אוכל לעמוד בה.
לעבור את המדבר, מילא. כבר התנסיתי במשמעת מים לא פעם אחת. איני בוחל בקוצים או בלטאות. הבדידות בוודאי אינה מפריעה, שהרי אני הולך להיסגר אל תוכה. יש קוצים שמי שיודע יכול להפיק מהם את כל הדרוש לגוף. במדבר, עדיפה ההליכה בלילה. לפנות בוקר מוכרחים למצוא משהו לאכול, ואפשר למצוא צל בשיפוליה של גבעה, או מתחת לסלע, בתוך נקיק, ולפעמים מזדמנת מערה. לפעמים אין צל, ואז מוטב לצעוד ביום.
בעיית המים קשה. גם את המעט מן המעט שאתה מתורגל בו, לא קל להשיג. רק בתחבולות. אין מעיין ואין אגם, אין גֵבים ואין בורות ואין בארות. אבל אתה לומד לחפור באפיק ישן של נחל שחרב זה כבר, ללקט את רסיסי הטל מעל חלוקי אבנים שהצבת כגל. הצמחייה הדלילה מדריכה אותך, עצם מציאותה פירושו מים, ואתה לומד גם את שפתה, וגם לומד לשדוד אותה. בתנאי המדבר, צמח ששדדת אותו – רצחת אותו.
לאחר המדבר, נראים הררי השלג הגבוהים כמו גאולה.
לפעמים בא הייאוש. אולי אחזור אל מה שהשארתי מאחורי? הדרך אינסופית. הדרך בחזרה קצרה יותר. אבל גם בייאוש הנורא אינני מצליח לשכנע את עצמי לוותר על הצורך המוחלט הזה לחזור אל הכלא. הייאוש פועל עלי פעולה הפוכה: ככל שאני נואש יותר מלהגיע אל מטרתי, כך אני נדחף אליה יותר.
החלק המסוכן ביותר בדרך חזרה הוא בני האדם. הרי קרוב הרגע שבו אצטרך להיתקל בהם. עלי לחבל את כל התחבולות, לחשב היטב את כל הפרטים הקטנטנים, כדי להיות נכון אל התחבולה הקשה מכול, כיצד לחדור אל בית הכלא, אל התא.
נשק אין לי. לא רציתי לקחת עמי. איני מוכן לגלות מדוע. אפילו לא לחשוב על כך. ככל שאדע פחות מדוע לא לקחתי איתי נשק, כך ייטב לי.
מה שקשה בהררי השלג הוא השגת המזון. אין ברירה אלא לצום. מים יש בשפע. אני אדיש לקור. למטה יש עמק פורה, שם יש מזון. אבל שם מתחילים בני האדם.
אני זוכר מה שהם עשו לי אז, כאשר יצאתי מבית הכלא. היום הארור ההוא, שבו התרחקו ממני החומות הקודרות הסוגרות על האי הקודר, עם מזוודה קלה בסירה הקטנה במֵצר שורץ הכרישים. השומרים המזוינים שליוו אותי אל החוף. אז תמהתי לשם מה עליהם להיות מזוינים כשהם מלווים אותי אל החופש. עכשיו אני מבין.
חורף החירות הארור. מכאן אני יכול לראות אותו. כאן גבול השלג, כאן גבול ההרים. מכאן ולמטה, גפן ותאנה, נחל וגדר אבנים. פרה רועה במדרון ופעמון קשור לצווארה. בתים קטנים עטורים ערוגות ורדים. אני רעב. רק להושיט יד ולקטוף. לאכול פרח. לאכול פרה. אילו היה מזדמן אדם בדרכי בהררי השלג – אבל כאן אין צורך, פרח קטן יספיק. אני משקיף למטה באימה.
אז זה היה משחק ילדים.
אז ידעתי לקרוא את מחשבותיהם. בלילות הבדידות הארוכים בכלא ניחשתי אותם. הייתי מוכן לקראתם. היו לי תשובות והבאתי בחשבון אפילו את ההפתעות.
במשך השנים, במשמעת של ברזל, הצלחתי לטאטא אותה מזיכרוני. הדבר היחידי שאיני מצליח לשכוח הוא השזיף האדום. איך נתנה לי בלילה לאכול שזיף אדום!
אני נחנק מזעם ומאימה, ודמעות יורדות מעיני. הנה הם שם כולם, למטה, אורבים לי. מי זה יכול להיות הפעם. עלי להיזהר כל כך. אסור לי לרחם אפילו על חתלתול רטוב ומיילל – זאת יכולה להיות התחלת הסוף. לא לומר, מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה. לעזאזל כל האילנות והנירים. רק חומה קודרת באופק, חומה קודרת נטויה על פי תהום של גלים זדוניים הרוחשים כרישים צמאי דם. מעבר לחומה, כלבי הדם עם השומרים, ושוב חומה, חומת הכלא.
דיה לצרה בשעתה. עוד לא התנפלתי על מימי הים האכזרי. מאז, גידלתי זקן, גופי בלה והתקשה, נערת השזיף לא תוכל להכירני.
פעם, כאשר גופי לא היה בלה, לא יכולתי לסבול כאב. היום, רק הכאב מעורר בי את תחושת הגוף. אלמלא הכאב, לא הייתי יכול להגיע אל הרגע הזה, שהוא הרגע העליון לפני הרגע המוחלט.
איך שיננתי לעצמי הכול. לכלוא את הכול – את העבר ואת ההווה ואת העתיד, את כל התחושות האפשריות, את הכול, בתוך הברה אחת, שגם היא בל תישמע. רק לא יותר מהברה אחת, מפני שמעבר להברה האחת מתחיל הקשר, והקשר פירושו אחורנית, אל האימה שמפניה אני נס.
אם אני מחזיר אור, אני אבוד. אני חייב להיות שקוף.
אבל לא די בכך. אסור לי לראות, לשמוע, לחוש. ברגע שאני רואה – אני נהפך לנראה. ברגע שאני שומע – אני משמיע; ואם אני חש – אני גורם לתחושה. אסור. עם הכרישים ועם הכלבים אין לי בעיות. אני רעב ואכזר יותר מכלב. אני יכול לבלוע כריש. אפילו בתחבולות אין צורך. די בניסיון, ובאכזריות, ואלה בידי. משהו למדתי בכל זאת בדרכים שלי לשם ובחזרה. את כל כוחות הנפש שלי אני משאיר רק לדבר האחד העליון, לתחבולה שתכניס אותי שוב אל התא הריק, עם הצוהר מלפנים, למעלה. בלי תחבולה לא אוּכל.
פעם היה לי ילקוט על הגב. פעם היה לי שם, היתה לי כתובת. בכוונה אני משתמש עכשיו במושגים שכרתי אותם באבחת חרבי הבלתי נראית, כי אסור לה לחרב להיראות.
רק לא שזיף אדום.
המוות הוא שזיף אדום.
כמו רוח אעבור בין גלי הרגש והיופי, היפעה והחמדה, התפארת והעצב, והנה אני על שפת הים. מכאן, רק התחבולה.
נשק אין בידי ולא יהיה. גם לא עורמה. אין עורמה כעורמת כלבי הדם. אין אטום מהשומרים, ואין חלקלק יותר מהחומה הקודרת. הדרך היחידה לחצות את כל אלה בדרכי אל הכלא היא להימוג אל תוכו. אני חייב להצעיד את הזמן אחורנית, רק כך יניחו לי הכלבים. הדרך היחידה אל התא היא הדרך אחורנית. רק לא קדימה. קדימה רק המוות, זה השזיף הנורא האדום.
*
האם אחזה יד בציצת ראשי? האם נמשיתי מן המים היישר אל הנצח המהופך? כמה נזהרתי בדרך לא לשתות דם. הכרישים נמשכים אל הריח, וכולי רק דם. נתתי למערבולת לבלוע אותי. כך למדתי. לא לפרפר, לא להילחם, רק להיבלע. מעבר לתהום שאליה אתה נסחף, כל מה שעליך לעשות הוא רק לנגוע בחומה האפורה, החלקלקה. מכאן זה משחק ילדים: להקיא את עצמי.
אני שומע מבחוץ את יללת כלבי הדם, את זעקות השומרים, מאוחר.
אני בפנים. ארבעת הקירות סגרו עלי. הצוהר למעלה מלפנים מוכר לי כל כך. פיסה מלבנית של כל מה שהיה, שיכול היה להיות, אבל מעכשיו הוא נצח נצחים.
חזרתי אל הנצח, שממנו גורשתי בעורמה, כי הייתי ערום ממנו.
שום דבר לא היה. שום דבר לא הווה ושום דבר לא יהיה. עכשיו אני כאן. מאז ומעולם ולתמיד.
הצוהר שחור. אין מה למהר. כאשר הוא ילבין, אכתוב על קיר התא: ויהי ערב, ויהי בוקר, יום אחד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות