רקע
עמוס קינן
בא לקחת אותי
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל-אביב: זמורה-ביתן; תשס"ג 2003

באתי לקחת אותך, אמר.

לא תזדקק לאלה, אמר כשראה שאני אורז פיג’מה, סבון, מברשת ומשחת שיניים.

התפלאתי מדוע אמר “אלה” ולא “דברים אלה”, אבל החשיתי, למוד ניסיון. זאת איננה הפעם הראשונה. פעמיים היה אצלי בעבר. בפעם הראשונה עמד בחדרי מעל מיטתי כאשר פקחתי את עיני. אז לא אמר כלום, רק התבונן בי במבט מודאג, והסתלק. בפעם השנייה עניתי לו משהו מבדח כמו “החמצת אותי בכמה דקות, תוכל למצוא אותי בערב, כאשר אחזור מהעבודה”.

אני זוכר שבאותו הערב לא חזרתי הביתה. לקחתי רכבת, נסעתי לעפולה, ושם גרתי שנתיים. כאשר חזרתי, לא הלכתי כלל לדירתי הישנה. הלכתי לבית מלון ברחוב הירקון, הנחתי את חפצַי ויצאתי לחפש דירה. בסופו של דבר מצאתי דירת חדר נחמדה ברחוב אנגל.

ידעתי בחוש שלאחר כל התנסות כזאת, אסור שיהיו בחדרי אותם ספרים, תקליטים. גם אסור לי ללבוש את אותם הבגדים ששימשו אותי בעבר. לא אותה תסרוקת, לא אותו צבע שיער. אבל גם הוא יודע להערים עלי: גם הוא מעולם לא הופיע בדירתי באותו לבוש, באותה תסרוקת, באותו צבע שיער. הבוקר הרכיב משקפי שמש אלגנטיים. בידו היה תיק ג’יימס בונד. אבל למרות חזותו השונה, ידעתי עם מי יש לי עסק.

מתחת למכנס הימני אני תמיד מחביא סכין קומנדו. הוא כנראה ניחש את כוונותי והעיר לי ביובש: אל תנסה. זינקתי לעבר החלון וקפצתי ממנו למטה. בפעם הבאה לא אגור בקומה שלישית. משום מה, הצלחתי לנחות על רגלי השלמות אך הכואבות, פתחתי בריצה, ורק ברחוב מלצ’ט עברתי להליכה מהירה.

הלכתי למשרד נסיעות וקניתי כרטיס טיסה לניו זילנד. לאחר מכן קניתי מזוודה, מערכת בגדים, מגבת, פיג’מה, משחת שיניים ומברשת שיניים, נופפתי בידי למונית ונסעתי לנמל התעופה. בדיוטי פרי קניתי רדיו קטן רב עוצמה, גלים קצרים, ושני קרטונים של סיגריות ז’יטאן בלי פילטר. עליתי למטוס ונרדמתי מיד לאחר ההמראה.

הגענו, אמרה הדיילת ונגעה בזרועי.

מנמל התעופה של ולינגטון נסעתי אל בית מלון בינוני: לא לעניים, לא לעשירים.

מימי לא הייתי כאן. אני זקוק כמובן לדרכון חדש, עם שם חדש ופנים חדשות, אבל ידעתי שבאזור הנמל אוכל למצוא את כל אלה, בסבלנות הראויה. לא עלה על דעתי לחזור אל המלון שמצאתי.

ליד הבר היתה חבורה של גברים ונשים ששתו, עישנו, פיטפטו.

הדלקתי סיגריה.

אתה מעשן ז’יטאן, העיר לי גבר ששתה קמפרי ועישן קאמל.

ארץ יפה יש לכם, עניתי במבטא צרפתי קל, והצעתי לו סיגריה. הוא הודה לי, אבל לא אמר מאומה.

ישבתי קצת בשיחה בטלה, שילמתי ויצאתי. ידעתי שעלי למצוא מישהו שישאל אותי, “במה אוכל לעזור לך”. הלכתי לבר אחר.

במה אפשר לעזור לך, שאל הברמן.

איש כלבבי. מרגריטה, אמרתי.

עוד משהו? שאל המלצר לאחר הכוס השנייה.

הלכתי לאיבוד, אמרתי לו. יצאתי עם עצמי מבית המלון, ולאחר שחציתי כביש במעבר החצייה, נעלמתי מעיני.

באת לחפש את עצמך, אמר־שאל המלצר במבט אוהד. כולם באים הנה לחפש את עצמם.

שתיתי עוד מרגריטה אחת. בראי ראיתי את הדלת הסובבת נעה, ואיש שמן התיישב ליד הבר.

הברמן הסתודד איתו.

אני מבין שאתה שאלת עלי, אמר האיש, אז הנה אני לשירותך.

כך התחילו חיי החדשים – מי יודע כמה פעמים כבר חייתי – ועכשיו יש לי פנים חדשות, שם חדש, ארץ לידה חדשה ואני בכלל נשוי.


בדרכון כתוב שאני גר ברחוב אליוט 17, שם המשפחה שניתן לי אף הוא אליוט. ככה.

אישה נאה פתחה לי את דלת.

ז’ורז', אמרה לי בצרפתית, הפתעת אותי, חזרת מוקדם מהעבודה.

התפטרתי, אמרתי, נמאס לי מהם.

זה לא הזמן, אמרה. אמיל לא קיבל את המילגה, ושכר הלימוד גבוה.

אל דאגה, עניתי, אני פותח משרד עצמאי, אקספורט אימפורט רפופורט.

אני לא מאמינה שזה ילך, אמרה, אין לך אופי עצמאי.

את שוב מנסה לדכא אותי, לכי למיטה ותלבשי כתונת לילה.

אתה משוגע, באמצע היום.

בא לי.

כעבור כמה דקות נכנסתי לחדר השינה. מזמן לא היה לי סקס.

מה קרה לך? אמרה כמעט בתרעומת.

מה יכולתי לענות לה: ברחתי בעור שיני מארצי, הייתי חיה נרדפת, הדביקו לי אישה שמעולם לא פגשתי אבל היא קוראת לי ז’ורז', ויש לנו בן ואולי עוד צאצאים?

בדרכון כתוב “נשוי”, אבל לא כתוב עם מי. איך אדע מה שמה?

שומר פתאים ה'. היא הלכה למקלחת, ובהעדרה חיטטתי בארנקה. שמה הפרטי היה אוולין, היא נולדה בקוויבק שבקנדה, ובמקצועה היתה ספרית נשים.

תני לי צ’ק פתוח, אמרתי כאשר חזרה רעננה מהמקלחת. אני הולך לשכור משרד.

נתנה.

הלכתי למשרד תיווך, מצאתי משרד, חתמתי על חוזה ושילמתי בצ’ק שקיבלתי מאוולין. המשרד היה מרוהט, וכל שנשאר לי לעשות היה להזמין צייר שלטים. בבית דפוס קטן הזמנתי כרטיס ביקור על שם ז’ורז' אליוט, אקספורט אימפורט רפופורט.

בערב הגיע אמיל, נער חיוור בעל פנים חסרות משמעות, פתח את הטלוויזיה בערוץ של קומיקס והחל לגעות ללא הרף בצחוק טפשי.

אחריו הגיעה הבת, הלכה לאמבטיה ושהתה בה שעה.

כאשר יצאה, נזפה בה אוולין: ז’ורז’ט, לא נתת נשיקה לאבא.

מה זה כל זה, שאלתי את עצמי אחוז אימה.

בלילה חלמתי שאני קופץ מקומה רביעית היישר אל תוך ברכת שחייה.


אני בהחלט אחוז אימה. אולי לא אימת מוות, אבל אימה כהלכתה. אבל אני חי, נושם, ואפילו מסוגל לפרפר כמו עכבר במלכודת, ואולי גרוע מזה – כמו עכבר בפיו של החתול המשחק בו, פולט אותו מפיו, מניח לו לרוץ קמעה ושוב תופס אותו בשיניו, מטלטל אותו בחוזקה, שוב נותן לו לברוח לכאורה, והסוף הרי חזוי.

את הדרכון קיבלתי בדרך המקובלת בעולם, דרכון אמיתי שנדפס בבית דפוס ממשלתי אמיתי על נייר ממשלתי אמיתי. התמונה אמיתית, ורק הפרטים האישיים כוזבים.

האם ספרית הנשים שהודבקה לי יחד עם ילדינו המשותפים לכאורה היא חלק מהמזימה? האם היא זו שבאה לקחת אותי? ואולי גם אותה באו לקחת, וזו הדרך שנבחרה לקחת אותה? ואם כך, של מי בננו המשותף, ומיהו בעצם? האם הוא מי שנבחר לקחת אותי? ואולי גם אותו כבר באו לקחת, ושלושתנו באותו הכלוב, ואם כך הדבר, אולי כדאי לנו בכוחות משותפים להימלט?

אולי הבת, נחש קטן ערמומי, היא הציידת.

אולי לא, אולי גם היא הוטלה אל הכלוב המשותף, שבבוא היום ייקחו אותנו ממנו על פי סדר זה או אחר, בנסיבות אלו או אחרות.

החלטתי להיזהר כרגיל, ועסקים כרגיל.

התחלתי מתיווך דירות ומשרדים, קטע נוח.


החודשים הראשונים היו שקטים, והתחלתי להירגע.

אמנם לא התאהבתי באשתי, גם לא בצאצאי, אבל התרגלתי לנוכחותם מסביב וגם אל החיים איתם.

העסק של תיווך דירות ומשרדים כאילו נולד ליהודים. כלומר, לאלה היהודים שמשום מה לא רכשו השכלה גבוהה, אינם מהנדסים ורופאים, עורכי דין וכלכלנים, מומחים להעלמת מס, פוליטיקאים, מיליונרים ומיליארדרים, או יורשים עשירים.

אני במעמד הבינוני התחתון, ואלה גם הלקוחות שלי: בעלי חנויות המבקשים להחליף אזור, סתם אנשים המבקשים לעבור לדירה נוחה ומרווחת יותר. חלק מכל אלה, בדרך הברירה הטבעית, מצאו את דרכם גם אלי.

התרווחתי.

בחג המולד לקחתי את כל המשפחה אל האי הדרומי. ראינו את יערות העד שבעמק הענק, בני ששת אלפים שנים. התפעלנו מהגייזרים הגועשים, החלקנו בשלג, ונדמה לי שאפילו הייתי מאושר.


אילו היו לי אמונות תפלות, הייתי צריך לסגור את המשרד ביום השלושה־עשר בכל חודש.

האיש הזקן ההדור, שנכנס אל משרדי כשהוא שעון על מקל מגולף, לא עורר בי כל חשד, למרות התאריך.

באתי לקחת אותך, אמר. ולנגד עיני השתנה מראהו: המקל נהפך לאקדח שכוון אלי. מראהו נהפך לצעיר ואתלטי. והוא חייך.

לך לפני, אמר, ואם תנסה להפנות מבט לאחור אירה ברגליך.

שלום לך אשתי הלא אהובה, שלום לכם ילדי שנכפו עלי, אמרתי בלבי ועשיתי כדבריו.

מאז שבא מי שבא לקחת אותי בפעם הראשונה, התאמנתי בכל הסוגים הידועים של קרב מגע. וכך צעדתי בצייתנות, אבל חשבתי בקדחתנות.

למטה חנתה מכונית.

היכנס, אמר, הדלת אינה נעולה.

אינני שמשון. לא אמרתי בלבי, “זכרני נא ואמצני נא אך הפעם הזאת”. אבל משהו אחר לחשתי אל לבי: אם גם הפעם הזאת איחלץ, אגיע לקמבודיה ואמצא מקלט במנזר בודהיסטי. שהרי לאלה הנזירים אני חייב כל מה שלמדתי בעניין קרב מגע.

עשיתי כדבריו. נכנסתי למכונית והתרווחתי במושב הקדמי שליד הנהג. הוא נכנס אחרי.

דרך אגב, אמר, אינך זקוק יותר לדרכון, ואתה יכול להשאיר אותו בתא הכפפות. אשתך תקבל בעל חדש, הבטיח לי, שיקבל ממני את הדרכון ששוב לא תזדקק לו. גם בעלה החדש שמו יהיה ז’ורז' אליוט, וגם הוא יעבור את המסלול שעברת אתה. אנחנו חתוליו של בורא עולם, אוהבים לשחק קצת בעכבר ולטלטל אותו בטרם נבלע אותו. גם הוא יבוא אל אותו הבר, הבטיח לי, גם הוא ימצא את המלצר הידידותי שינפיק לו את דרכונך.

נסענו אל נמל התעופה. בקצה המסלול חנה מטוס לבן.

אתה האחרון, אמר, כל שאר הנוסעים כבר בפנים. ואז אמר: טיסתכם תהיה נעימה למדי, מכיוון שהשלושה־עשר בחודש זה אינו חל ביום שישי. גם הדיילות היפות ממריאות אל אותו היעד. הרשה לי ללחוץ את ידך בפעם האחרונה.

תודה, לא, אמרתי.

עליתי למטוס. הוא לא עלה אחרי.

“ברוכים הבאים לטיסת Auchair” שלוש־עשרה, הכריז הרמקול, נא הדקו את חגורות המושב.

קלטתי את המשמעות האיומה של שם החברה. הידקתי את החגורה. המטוס כולו היה מחלקת עסקים, מעין חסד אחרון. ביקשתי מהדיילת קמפרי עם קרח, סודה ופלח לימון. גמעתי לאט, הירהרתי לאט.

המטוס פתח בגלישה אל מסלול ההמראה.

הטייס אינו יודע את הצפוי לו, אמרתי לעצמי.

הטייס יודע, אמרתי לעצמי.

הטלתי מטבע.

לא יודע, אמר המטבע.

הטלתי את המטבע שנית.

יודע, אמר המטבע.

לא יודע, אמר המטבע השלישי, האחרון.

המטוס הגיע אל מסלול ההמראה. כשבא תורו, החל בהמראה, ובתוך כמה דקות היינו באוויר.

את חפיסת הז’יטאן השאיר לי האיש, אולי כחסד אחרון. הצתי את הראשונה. חצינו במהירות עננים אפורים, עלינו אל עננים לבנים ועתה היינו מעליהם וראינו את הים.

הסתכלתי במפה שהוקרנה על הקיר.

נכנסתי אל תא הטייס. יודע, לא יודע, אחת היא. הצמדתי את המצית אל ערפו.

עליך לרוקן מעל פני הים שני שלישים מתכולת מכלי הדלק, אמרתי. תיאלץ לבצע נחיתת אונס בטסמניה. על נחיתת האונס תודיע רק ברגע האחרון. הנוסעים ירכשו בכרטיסי האשראי שלהם כרטיסים ליעדים שונים ככל האפשר. אין צורך לעוץ להם עצה זו ברמקול, זה ממילא מה שיעשו.

אבל מדוע? שאל הטייס.

לא יודע, אמרתי לעצמי, ולו אמרתי: למשטרה תספר את האמת, שנכנעת לאיום בנשק, כי זו הנחיה שכולכם מקבלים.

בנמל התעופה של טסמניה קניתי כרטיס לטיסה הקרובה ביותר שהיתה לניו יורק. כל הנוסעים האחרים הסתערו על הדלפקים הפנויים ובחרו טיסות לכל קצווי תבל. רבים חשבו שבסין העממית אין לאיש שלי שליטה, ולשם בחרו לטוס.

בניו יורק רכשתי כרטיס לפנום פן, בירת קמבודיה.

במספרה בנמל התעופה גילחתי את שער ראשי. משם נסעתי במונית לאחד המנזרים. ללא אומר התייצבתי בפני אב המנזר, קיבלתי גלימה צהובה והייתי לנזיר.


בשבוע הראשון במנזר ישבתי בתא בודד ובו אסלה בלבד.

לא אכלתי, לא שתיתי, לא דיברתי ולוּ עם עצמי.

ביום השמיני קרא לי אב המנזר.

נזיר אמר ליושו, פתח אב המנזר, זה עתה התקבלתי אל המנזר, אנא למד אותי.

האם אכלת את דייסת האורז שניתנה לך היום? שאל יושו

כן, ענה הנזיר.

אם כך, אנא שטוף את הצלחת, אמר יושו.

באותו רגע, זכה הנזיר בהארה פנימית.

לאחר שהות מה, אמר לי אב המנזר: לך אל חדר האוכל, אכול את דייסת האורז.

כך החלה תקופת הנזירות שלי.

כעבור שנתיים, שוב נקראתי אליו. אל תניח לאורז להתקרר, אמר.

ידעתי ששוב עלי להתמודד עם מי שיבוא לקחת אותי. באותו יום עזבתי את המנזר.


בפנום פן קניתי בחנות כלבו מזוודה, מגבעת, חליפה, כמה חולצות ועניבות. בחדר ההלבשה פשטתי את בגדי הנזיר, אך הנחתי אותם למשמרת וזיכרון במזוודה.

לקחתי מונית לנמל התעופה.

טסתי לפריז, הנחתי את חפצי בבית מלון במונפרנס ויצאתי לאכול ארוחת ערב: צדפות, סרטנים, חסילונים, מרק דגים ושבלולי ים – קטנים, בינוניים וגדולים.

צילצלתי אל כתובת נשכחת, והזמנתי את הכתובת הנשכחת אלי למלון. שנתיים לא היה לי סקס.

ידעתי שלאן שלא אמלט, האיש יופיע, בתחפושת זאת או אחרת. האמת, התפלאתי על אורך הרוח שלו, שהרי היה יכול להתחפש לנזיר ומן המנזר לקחת אותי. אולי אינו נוהג למהר, אולי חשש מחטיפה ממנזר שכל אנשיו מיומנים בקרב מגע.

ברור לי שאני מנהל קרב מאסף, אבל מסיבות אנוכיות אני מעדיף להגיע לשיבה טובה.

הכתובת הנשכחת חזרה אל ביתה, ואני יצאתי לסיור דירות. במשרד לתיווך דירות בבולוואר מונפרנס ביקשתי סטודיו לאמנים. שנים רבות אני חולם להיות צייר, לצאת אל גן לוקסמבורג, לצייר עצים בשלכת, לצייר נערה בעירום ותאוותה מרוחה על שפתיה.

במה אוכל לעזור לך? שאל מתווך הדירות.

אני מחפש אטלייה לאמנים.

יש לי משהו יפה במונמרטר, אמר, וגם כאן במונפרנס.

אני מעדיף את מונפרנס, אמרתי.

הוא מזג בקרדי לשתי כוסות.

לבריאותך, הציע.

שתינו שנינו.

שמעתי אותו מחייג לאמבולנס. ראיתי מנהרה מוארת באור יקרות. כאשר פקחתי את עיני, ביקשתי מהאחות שעמדה ליד מיטתי להביא לי חפיסת ז’יטאן.


לאן אברח בפעם הזאת?

זאת הפעם הייתי קרוב מאוד. טסתי שוב לניו זילנד: אולי לא תמיד משנה מקום משנה מזל. אולי דווקא בתחבולה פשוטה זו אצליח.

הלכתי אל אותו הבר. בפעם האחרונה שתיתי מרגריטה.

במה אפשר לעזור לך, שאל האיש על הבר.

אמרתי לו. הפעם שתיתי קמפרי עם סודה ופלח לימון.

בוא מחר, אמר האיש על הבר.

לתימהוני הרב, קיבלתי דרכון על שם ז’ורז' אליוט, ואני נשוי ומתגורר ברחוב אליוט מס' 17.

איך היה היום? שאלה אוולין.

כרגיל, אמרתי.

מכרת משהו?

לא משהו, שיקרתי לה. מכרתי מפרשית לעורך דין. הוא קנה ציוד לדיג וחיפש סירה.

היא נראתה בדיוק כמו לפני כמה שנים, כאשר ניצלתי מן הטיסה לגיהנום. גם היא לא הבחינה בקווצת השיבה שבשערי. אמיל השוטה וז’ורז’ט המגעילה נשקו לי כרגיל, ושום אותות תימהון לא ניכרו בהם.

האם לא ניצלתי מטיסת האבדון? האם לא שהיתי שנתיים במנזר?

האם לא שתיתי מכוס התרעלה בפריז? האם לא ראיתי מנהרה בוהקת?

אולי אני כבר בעֵבר ההוא, לא בגן עדן ולא בגיהנום. אולי נשמטתי מידו ונפלתי.

לאחר ארוחת הערב, לאחר הצפייה בטלוויזיה, זחלתי אל מיטתה.

מה קרה לך. היא שאלה בתרעומת.

סתם ככה, עניתי, אבל היא כבר לא שמעה.


הבדיחה החדשה הזאת מעלה בי צמרמורת.

הבדיחה הזאת ששוב אני ז’ורז' אליוט שגר ברחוב אליוט ולו אותה אישה שלא הבחינה כלל בהעדרו הממושך ולא שאלה שאלות. ושוב אני אבא לשני צאצאים, שדבר אין לי איתם, ושגם הם אינם טורחים לשאול איפה הייתי.

כפי הנראה אוולין היא תחנת איסוף, ואולי היא אחת מרשת איסוף עולמית. אלי כך וכך ז’ורז' אליוטים עומדים להיכנס אליה ואל מיטתה ואל חייה, ביום שבו שוב לא אחזור ממסעותי; ביום שמי שיבוא לקחת אותי, ייקח אותי.

אתה שם, בוונצואלה או בתימן, בגרמניה או בקנדה, האם העלית על דעתך שבעוד שבוע, בעוד שנה, תהיה ז’ורז' אליוט המתגורר ברחוב אליוט בוולינגטון אשר בניו זילנד?

יש לי רעיון חדש, אמרתי לה באחד הבקרים.

אולי תמצא פעם גם רעיון טוב, הציעה.

יש לי רעיון טוב, חזרתי.

אני לא זוכרת רעיון טוב שלך, אמרה.

לא עניתי לה. אבל ידעתי שהרעיון שווה ניסוי.


הבעיה העיקרית שלי היתה, שבעיסוקי הקודמים לא רק שלא שיקרתי, אלא שחובה היתה עלי לדווח אמת. באקספורט אימפורט, ידעתי, אם לא אלמד לשקר, עד מהרה יאבד וילך לטמיון כל מה שכאילו יש לי.

מוסקוביץ' היה הלקוח הראשון שלי. הוא ביקש לייבא בזול סוכר גולמי מקובה, למכור את הסוכר ביוקר לוונצואלה תמורת בדיל זול, את הבדיל למכור בפחות ממחיר השוק לאוסטרליה – ועדיין להותיר בידיו של מוסקוביץ' יתרה נכבדה, שממנה אגבה 10%, שהם לכאורה מעט אבל למעשה הרבה מאוד. אבל כמובן, ידעתי שאם לא ארמה את מוסקוביץ', אני מקלקל את השם הרע שיצא לשכמותנו.

אאוריקה. היה עלי למצוא בוונצואלה שותף יהודי שיעזור לי בתרמית, ושנינו נחלוק את השלל.

פישפשתי בזיכרוני: אינני מכיר איש בוונצואלה. לטוס לשם בטרם הרווחתי את האגורה הראשונה – זה סיכון רב, אך אין ברירה. לקחתי עוד צ’ק מאוולין תמורת הבטחה כפולה: מנוחה לה מיחסי מין איתי, והבטחה לחזור תשוש מאותה בחינה.

בקראקס, תחת השם רפופורט בלבד, מצאתי לפחות עשרים אקספורט אימפורט רפופורט.


חיפשתי אדם ששמו הפרטי אינו יהודי – איזה פבלו, קרלוס, חואן, רק לא חיים, משה, יצחק או אברהם.

לאחר סריקה אינטואיטיבית, בחרתי בסופו של דבר בחואן ורשבסקי.

ממבט ראשון התאהבתי בו: היה לו מפעל גדול – אם לא ענק – של איסוף ניירות בדיל מחפיסות שוקולד וסיגריות. גם לאחר ניכוי הוצאות איסוף נייר הבדיל (בידי ילדים רעבים ועשוקים), והוצאות התכת המתכת ללבנים סטנדרטיות, היה זה הבדיל הזול ביותר בנמצא. לשם השלמת העסקה, היה עלי לנסוע לקובה ולרכוש בה את הסוכר הזול ביותר, ולאחר מכן למכור את הסוכר במחיר הקרן לחואן ורשבסקי, ואת הבדיל לשלוח אל הלקוח הראשון שלי, מוסקוביץ', על מנת שימכור אותו לאוסטרליה, ושכרי יהיה כאמור 10% מגובה העסקה. אבל את גובה העסקה אשביח קצת לטובתי, שכן ידעתי שאם לא ארמה את הלקוח הראשון שלי, איש לא יפנה אלי.

לא אתיימר שהמשימה היתה קלה. חואן ורשבסקי לא נולד אתמול, ומובן שנתתי לו לרמות אותי קצת. ורשבסקי, שלא היה תמים, הבין כמובן שהנחתי לו לרמות אותי קצת, וגמל לי על כך כאשר הפיץ מפה לאוזן את השמועה שאני רמאי ממולח. ברגע שהשמועה עשתה לה כנפיים, התחלתי לקבל הצעות עבודה.

אשתי, שנחה ממני שבועיים תמימים, קיבלה אותי בקרירות השמורה לבעל הסבור משום מה שעדיין הוא בכושר, אך התרככה במקצת כאשר החזרתי לה את ההלוואה במלואה בצירוף הרווח.

היא קיבלה את הדין, נכנסה למקלחת ויצאה בחלוק שקוף.

*

בין שלל המחשבות המזוויעות הקודחות במוחי יש אחת חדשה: אוולין אינה אוולין שאיתה חייתי פעם. גם היא שייכת לזהות קיבוצית הקרויה “אוולין”, וזאת שאיתה חייתי בשעתו כבר נלקחה מזמן.

אולי גם הילדים נלקחו והוחלפו בילדים חדשים, שימתינו כאן, איתי, עד שיבואו לקחת את כולנו.

הואיל והצלחתי בהסבה המקצועית שלי – להיות רמאי בינוני ברמה בינלאומית בינונית – עלי להשתמש בידע הרמאותי שלי ולהערים על מי שיבוא לקחת אותי.

השוחד יעוור עיני פיקחים.

אבל לא רק השוחד: גם הצעה שקשה לסרב לה.

כוח מול כוח.

עוצמה מול עוצמה.

מלכודת.

באחד הימים זה קרה. קבעתי פגישה בסמרקנד עם אחד מראשי המאפיות שצמחו בברית המועצות לשעבר, בענייני עסקה. העסקה שהגיתי היתה כרוכה בזיוף אמנותי מאין כמותו של דולרים. היה עלי לבדוק את הזיוף, ואם הוא אכן מעולה, לשלם עשרת אלפים דולרים אמיתיים בעבור מאה אלף דולרים מזויפים בצורה משולמת.

האיש שלי הזדהה כאקים דווידוף, ומנמל התעופה הוביל אותי לדאצ’ה שלו. נתתי לו עשרים אלף דולרים אמיתיים וקיבלתי מזוודה ובה מאתיים אלף. דחיתי את הצעתו האדיבה ללון בביתו, והוא הסיע אותי לבית המלון, אל הסוויטה שהזמנתי מראש. נפרדתי מדווידוף בהבטחה שכאשר אסיים את הפצת הדולרים המזויפים, אבוא לבקרו שוב.

עליתי אל חדרי. נשמעה דפיקה בדלת. סבל אוזבקי הופיע עם המזוודות שלי ואמר: באתי לקחת אותך.

לאן, למשל? התבדחתי.

לאן שתבחר, ענה.

שלפתי את אקדחי ויריתי בו מחסנית שלמה. האקדח היה מצויד כמובן במשתיק קול. השארתי את כל מטעני האישי, ולקחתי איתי רק את מזוודת הדולרים. ליד המלון חנו כמה מוניות, נכנסתי אל הראשונה שבהן.

הסבל האוזבקי שבו יריתי ישב ליד ההגה.

הפעם הזאת זה יהיה קצת קשה, אמרתי לעצמי, ולנהג אמרתי: מזמן לא היה לי זיון טוב.

הנהג גיחך: כמה חשבת לשלם?

כמה שתגיד, עניתי.

הכול, אמר.

חוץ מהטיסה הביתה, התמקחתי.

תשתמש בכרטיס האשראי, ענה, ואני לוקח הכול.

הוא הביא אותי אל נמל התעופה. המזוודה נותרה אצלו. קניתי כרטיס טיסה לתל אביב.

בדיוטי פרי של סמרקנד לא היו סיגריות ז’יטאן.


במהלך הטיסה עלה בי רעין: לבדוק אם הדירה ברחוב אנגל, שבה התגוררתי פעם, פנויה להשכרה.

מאז הפעם האחרונה הותקנה בבניין מעלית. עליתי לקומה השלישית, דפקתי בדלת.

אתה מבזבז את זמני, אמר לי האיש שפתח את הדלת, אני ממתין לך עוד מאז.

זאת הפעם לא קפצתי מן הקומה השלישית. ברחתי אל המעלית, שדלתה נותרה פתוחה. האיש החטיא אותי בשנייה.

רצתי ברחוב וכל הזמן לחשתי לעצמי, רק לא ניו זילנד!


התעוררתי באמצע הלילה, נוטף זיעה קרה. היה לי חלום רע. סיוט לילה. קושמאר. הנהג האוזבקי מסמרקנד הופיע בחלומי מחייך, והושיט לי קרטון ז’יטאן בלי פילטר. אני איתך לא יכול יותר, אמר. אבוא אליך רק בלילה. בשנתך אקח אותך.

מאז אותו סיוט, קשה לי מאוד להירדם. גם הלב מתרחק מענייני היום־יום, לא מתעסק כל כך בעסקים השוטפים. החושים כאילו מתקהים. אני לא זומם מזימות, לא מנתח חשדות. חדלתי לשנוא, חדלתי לאהוב.

דרך אגב: מובן שחזרתי לניו זילנד, וכי לאן אחזור?

אני מנסה להשקיף אחרונית, לבדוק מי הייתי, מה עשיתי.

מה עשיתי? ניסיתי וגם הצלחתי לברוח כמה וכמה פעמים, וגם זה, אולי, משהו. משהו מרוח הקרב שאולי היתה בי אולי נותרה: אני מתקשה להירדם. האם מי שמת בשנתו יודע שמת? אני כמעט בטוח שלא, וזה אולי החסד היחיד השמור לכל אלה שחיו ללא תקווה וללא חסד.

“כל אלה” הם אינם, נאמר, מרביתנו; “כל אלה” הם כולנו, כל אלה שצעדו בעמק הבכא ללא תקווה, ללא חסד, כל אלה שבין ההתחלה לסוף לא הפריד אצלם אפילו צל. ומדוע לא אפילו צל? כי אין בנמצא אור שבהיתקלו במשהו יטיל את צלו של אותו משהו בתוך הצל הנצחי, המוחלט, האינסופי.


הערת המהדיר:

ז’ורז' אליוט נפטר בשנתו, כנראה מדום לב.

הוא נקבר בבית הקברות היהודי בוולינגטון, ניו זילנד.

בצוואתו ביקש שיניחו חפיסת ז’יטאן למראשותיו. רב העיר סירב, ושקית עפר מארץ הקודש הונחה מתחת לראשו.


המלצות קוראים
תגיות