בעצם, הערב עוד לא מתחיל לרדת. עכשיו בסך הכול אחר הצהריים. קצת שמש, קצת עננים, עיתוני ערב מעוכים. ארוחת הצהריים היתה כבדה מדי. שֵד גדול עם מסכה שחורה נכנס מבעד לחלון. בידו אקדח קטן. עליך להרוג את עצמך, אומר השד. אבל מדוע?
אל תשאל מדוע. אתה הרי יודע היטב מדוע. ומדוע לדחות את זה למחר?
אני רוצה עוד יום.
את זה כבר שמענו. כמה וכמה פעמים אמרנו לך. תמיד ביקשת ארכה. מדוע אתה סבור שעוד יום ישנה במשהו?
אני בכלל לא סבור.
אז מדוע עוד יום?
סתם כך, ללא סיבה.
תתבייש.
אני מתבייש.
השד מביט בבוז. הוא מנית את האקדח בכיסו ומתעופף מבעד לחלון. עד מחר אין כל סיכוי שיופיע. אלה השעות שלו, אחר הצהריים, ואחר כך הוא משאיר אותך לנפשך לכל בין הערביים, לכל הערב, לכל הלילה, וגם לבוקר, וגם לצהריים. אתה יכול לקום בבוקר, לקרוא את עיתוני הבוקר. לשתות כוס קפה. לקרוא את עיתוני הצהריים. לאכול צהריים. לפתוח רדיו, להניח תקליט. אפילו לנמנם קצת לאחר ארוחה כבדה. רק כאשר מתחיל החלון הגדול להאפיר – לא אפור של ממש אלא מין לבן עכור, מעורפל, קודר – רק אז מתעופף לו השד פנימה מבעד לחלון, עם המסכה השחורה המגוחכת שלו.
קצת מלודרמטי. שד לא מתוחכם. מפחיד ילדים, אולי. אבל בכל זאת שד כהלכתו. שד של ממש. במין ג’סטה של חן וחסד הוא מותיר לך עוד יום. לעולם לא יותר. אף פעם לא הצלחתי להוציא ממנו יומיים, למשל. לפעמים, בכל זאת הרי יש תוכנית פה ושם. נאמר, הרצאה בעוד שבוע. פתיחת תערוכה. קונצרט. ויכוח פומבי. הצגת בכורה אולי. למה לא. ארוחת ערב עם מישהו. פגישה בתיאום עם שתי מזכירות של שני אנשים עסוקים. אבל השד לא מניח. יום, זה כל מה שהוא מוכן לתת לך, וזאת יום־יום. אבל השד פיקח: לעולם אינו נותן לך להרגיש שזוהי מין שגרה כמו כל השגרות, שגרה שתימשך מיום אל יום, שלוש מאות שישים וחמש פעמים בשנה, ושכל מה שעליך לעשות הוא פשוט ללמוד לחיות עם זה.
לא, לא ולא. הוא די אימתני, ובכל הופעה שלו יש מין אלמנט של הופעה אחרונה. היום אתה רואה אותי עדיין, אבל מחר לא תהיה לך ברירה אלא לקבל את האקדח מיד ולבצע במו ידיך את גזר הדין.
פעם או פעמיים התפתיתי לקחת מידו את האקדח, פשוט כדי לבדוק אם אמנם הוא טעון. אם אני בכלל מבין בשדים, האקדח הוא אקדח סרק, ואינו טעון כלל. לכל היותר, הוא טעון בכדורי סרק. לפעמים גואה בי מין חוצפה מבודחת, ואני חושב לעצמי: הבה נעולל תעלול לשד, נעמיד פנים שאנחנו לוקחים אותו ברצינות. אקדח? בבקשה. עכשיו זוז קצת, אל תסתיר את האור. אני לא מעוניין להחטיא את הרקה של עצמי ברגע קריטי מעניין זה. צריך הרבה אור, שייפול על הראי. אני רוצה לראות את עצמי בחצי פרופיל, עם האקדח הצמוד לרקה, וללחוץ. ללחוץ על ההדק וזהו זה. בום. ואתה, השד, דווקא אתה הוא זה שנבהל מה“בום”! ואחר כך שקט. ואז אני פורץ בצחוק פרוע. הה הה. אני בכלל לא נבהלתי. ה“בום!” לא הפחיד אותי. עוד איום סרק שנתגלה ככזב טהור, שטיפת מוח, יחסי ציבור של שד בינוני לא מתוחכם.
הו, כמה אתה מצחיק אותי, שד. ואתה מצחיק מפני שאתה מצליח, בסך הכול, להפחיד אותי. ואין דבר נפלא יותר מהצחוק המשוחרר של הקורבן שגילה שפחדו היה פחד שווא, השד היה בסך הכול מסכה אידיוטית, האקדח היה אקדח שעשועים, עץ התלייה היה תפאורה של תיאטרון בובות, החבל היה קלוע מחוטי סוכר ורודים, המוות היה מוות של תיאטרון, שלאחריו קם השחקן הנערץ ומחווה קידה בפני קהל הצופים הנפעם והנרגש, והחיים היו חגיגה של קיץ, חגיגה של סתיו, של חורף מוסק עם אח חמה. כמה נהדר ונפלא לא למות מוות של אמת, בחיים שאינם חיים של אמת, עם שד מאיים שאינו אלא ציור שציירת בעצמך על הקיר, מתוך שובע של צהריים מאוחרים, לאחר כמה דקות של חרדה מבוימת ביד אמן – ממש מתבקש מאליו לאונן לאחר הניסיון המבעית הזה, להשתחרר מהמועקה הנעימה והמגרה שבאשכים, לפרוץ בזעקה נחרדת של תינוק שראה מחזה אימים, ובתוך הבהלה שלו ידע, בהקלה, שלא היה זה אלא מחזה, ולוּ מחזה אימים.
כמה נפלא להיות בתוך האימה הזאת, אימה של משחק, ולדעת שאינך מת עדיין, פשוט מפני שמעולם לא חיית. הכול היה משחק. נולדת בצחוק, חרדת בצחוק, קיווית בצחוק, התאכזבת בצחוק, ואז בא שד מצחיק והצמיד את קנהו של אקדח מצחיק אל רקתך המצחיקה. הכול היה בצחוק, הה הה הה הה הה.
החלון האפור מתחיל להחשיך. אחר הצהריים השמשי, הבוהק פה ושם, נהפך לבין ערביים. בהתחלה זה מין כחול עמוק, אחר כך זה כחול כהה, ולבסוף זה שחור של ממש, שחור מותנה באורות הכרך המתנפצים אל הענן הנמוך המעורפל המכסה את עין הכרך, כרך מצחיק מדומיין של שד מדומיין.
הטלפון מצלצל: הסיוט תם. לא רק הסיוט תם. הכול תם. תמה המציאות המדומיינת, עם השדים שהיא אוהבת לצייר על הקיר, עם כובע של קאובויים ואקדח קטן של פושעים מסוכנים, אקדח רצחן שכזה. עכשיו עוד מעט יבוא הערב.
בערב יהיה כיף. טלוויזיה, ארוחת ערב, עוד טלפונים. מה היה, מה נשמע. תודה, טוב. היה שד, והשד פרח מבעד לחלון. יהיה טוב. אנחנו כבר מכירים את השדים הללו, ויודעים איך להתנהג איתם. הם פשוט רוצים תשומת לב. תן להם קצת יחס, והם יתעופפו מבעד לחלון כאילו לא היו. הם בסך הכול רק שדים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.