עדיין אני מקווה למצוא אותם, אף על פי שעברו כמה שנים טובות מאז אבדו. לחלופין, אני מאמין שאולי פעם, אחרי מותי, יתגלו כתבי היד.

אינני מסוגל אפילו לנסות לשחזר אותם. ספר הוא יצירה אורגנית, הנכתבת בתוך סערת נפש ובתוך אווירה חד־פעמית. לכתוב שוב אותו ספר, הרי זה כמו להוליד שוב אותו ילד.

שני ילדי אבדו לי. אני רוצה לספר עליהם.

הראשון, “יום שני, יום שלישי,” הוא רומן שבמרכזו דמות נשית – אביבה. אביבה היא צברית בת שלושים ומשהו. היא עובדת כשרטטת במשרד גדול של אדריכלים. בעלה מהנדס ייצור, ויש להם בן, בן תשע, ובת, בת חמש. העלילה מתרחשת ביום השני וביום השלישי של אחת ממלחמות ישראל.

כאשר נקרא הבעל ללכת אל המלחמה, נותרת אביבה לבדה. היא לוקחת את הילדים במכונית – את הילד אל בית הספר, את הילדה לגן. משם היא הולכת, כרגיל, לעבודה.

הסיפור מסופר לקורא מפיו של מספר בלתי מהימן, שהוא הגיבורה עצמה. הוא מתרחש בכמה רבדים, שקופים, שניתן להבחין בכל אחד מהם מתחת למשנהו.

הרובד הראשון הוא הרובד הדוקומנטרי לכאורה. אביבה מספרת לעצמה את תולדות חייה, וזאת על מנת לערוך את מאזן הנפש שלה. נקודת המוצא שלה היא השאלה: האם היא רוצה שבעלה יחזור מן המלחמה?

כל זה מתחיל מהזיה קטנה בהקיץ. לפתע, במהלך העבודה, הוזה אביבה שקיבלה זה עתה הודעה ממשרד הביטחון, שבעלה נעדר. אביבה היא אישה נבונה, חריפה ומשכילה. היא מבחינה מיד שאותה הזיה אינה אלא ביטוי למשאלה מודחקת. היא מתחילה לחקור את עצמה, כיצד בכלל יכלה לצוץ משאלה כזאת, משאלת מוות, בלבה.

האם היא אוהבת את יורם, כן, או לא?

אם לא – מדוע אמרה לעצמה תמיד שכן? מדוע השתדלה לשכנע את עצמה? מדוע וכיצד הצליחה לביים אפילו את רגשותיה, אפילו את תגובותיה הספונטניות, כך שיתאימו לתמונה מעודכנת, בת ימינו ובת חברתנו ומקומנו, תמונה של אהבה התואמת את הנורמות שלה?

ואם כן – אם אמנם באמת ובתמים היא אוהבת את יורם – האם משאלת המוות היא ביטוי לאהבה? האם דרושה לה אותה חריפות של תחושת ההעדר, כדי לדעת עד כמה הוא יקר לה, עד כמה היא זקוקה לו, תלויה בו, עד כמה הוא מרכזי בחייה? האם האימה הזאת, אימת אי הוודאות, היא המאשרת לאביבה את הקשר החזק שלה אל יורם?

או: האם האהבה היא מושג אמביוולנטי, ומשאלת המוות לזולת היא הקוטב השלילי היוצר את המתח הזה, מתח חשמלי בין שני קטבים מנוגדים, הקרוי אהבה?

גם בתוך רובד זה, הישיר כל כך לכאורה בצורת המסירה שלו, נדהם הקורא מגילוי הלב המוחלט של הגיבורה, מעינה החדה הקורעת ללא שום רחמים עצמיים כמה וכמה צעיפים של מוסכמות, ובוחנת את עצמה בקור רוח של מדען, כאילו היא עצמה בתוך המבחנה. והקורא אינו יכול שלא להתפעם ושלא לחוש הזדהות עם אותה כמיהה אותנטית שלה לתת אהבה, כמיהה שלפעמים מולידה מפלצות של צביעות והעמדת פנים.

מתחת לרובד הדוקומנטרי, המסופר בגוף ראשון, במעין זרם תודעה הנשפך על גדותיו ומשובץ אירועים שונים מן הילדות ועד אותו היום – קיים רובד מתוחכם יותר. הוא מתבטא בבחירת המילים המתארות את האירועים.

למשל, אביבה אינה אומרת לעצמה “שכבתי איתו”. היא אומרת: “נבעלתי”. כך, במילה אחת, היא מכוונת את הקורא להבין, מבעד למסך העובדות, את המשמעות האמיתית שלהן לגביה. או במקרה אחר, כאשר אביבה עוסקת בתיאורי נוף, היא מרבה לדבר על “הרים דורסניים”, “ירח אדום, פר להוט בזירה שחורה”, “גיאיות עמוקים כמו רחם” המכוסים “קוצים של תשוקה פראית, הרסנית”. בחירת המילים משפיעה על הקורא בלי שיהיה מודע לכך, והקונוטציות משמשות לו כקריאת כיוון.

אולם גם מתחת לרובד הזה, המתוחכם, מצוי עוד רובד, שהוא עוד יותר מסתורי, מוצנע. זהו הרובד של חוסר המהימנות של המספר. הוא מתבטא בתיאורים בצורת קלישאות מקובלות בספרות ובמחשבה. למשל, אביבה מדברת על “צבר כחול עיניים וזהוב שיער” שנולד לה. האירוניה כאן מושחזת כתער, כיוון שאביבה אינה נותנת אפילו רמז קל לעובדה שהיא משתמשת במושג בנלי, רווח, ללא ביקורת תבונתית. או כאשר היא מספרת, לכאורה בתום לב, על אביה, שהיה מאותם “חלוצים שלאט־לאט התייבשו מחמת החום הפנימי שלהט בקרבם” – שוב, אין רמז קל לאירוניה, ואין שום קריצה של שותף לפשע אל הקורא. ומה יכול להיות יותר אירוני מאירוניה בלתי מסומנת?

ביום שלישי בערב מקבלת אביבה הודעה ממשרד הביטחון שבעלה נעדר. היא מתמוטטת. החודשים שלאחר מכן עוברים עליה במוסד סגור. היא מקבלת טיפול מסור, וחוזרת לאיתנה.

כאשר בעלה חוזר מן השבי, היא מסרבת לראות אותו. במזוודה קטנה היא אורזת את היומן שכתבה באותם הימים, יום שני ויום שלישי, ונפרדת מאיתנו, בלי לומר לנו לאן.

את הרומן הזה כתבתי בסערת נפש גדולה, וצר לי על שאבד. עדיין אני מקווה ומאמין שביום מן הימים יימצא.

באותה הזדמנות, כאמור, אבד ממני גם כתב היד השני.

ברומן זה התכוונתי לשחזר את האווירה המיוחדת של ראשית שנות הארבעים, אווירה של הרואיות ומוזרות, תקוות גדולות, פחדים גדולים וייאוש, קונפליקטים כבירים וסערות שטילטלו את האנושות כולה. מה נכון יותר מאשר לרכז את כל הנתונים האלה בפקעת אחת, לראות כיצד הפקעת הולכת ומסתבכת, בכוחו של גורל שלאיש אין שליטה בו, ואז – כמו באגדה העתיקה – רק אבחת החרב היא המתירה את הפקעת?

צר לי שגם כתב יד זה אבד. נדמה לי שעם כתבי היד האלה הלכו לאיבוד חיים שלמים, ותוחלת ארוכה נכזבה לפתע, ביד המקרה העיוור. אינני בטוח שהם יימצאו. אני מכין עצמי לידיעה המרה הזאת, שגם לאחר מותי לא יימצאו, ושהם נידונו לשכחה.