רקע
עמוס קינן
ביום קיץ, בגרנדה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל-אביב: זמורה-ביתן; תשס"ג 2003

בחצר, ליד המזרקה, ספסל. מעל לספסל, עץ הרימון.

שעת צהריים, כמעט. זה כמה שעות מחזיק ריקרדו לם את כפיס העץ בידו, וכפיס העץ אינו פושט צורה ואינו לובש צורה.

מה היום הזה מכל הימים, ומדוע ביום הזה – והשעה כמעט צהריים – מדוע ביום הזה לא היה כפיס העץ למלאך, לציפור שיר, למזבח. כל ימיו חרט ריקרדו באולרו את כפיסי העץ הגדולים והקטנים. הוא היה מגלף תמונות גדולות, מרהיבות, ובתוך הדברים הגדולים והמרהיבים היו מסתתרים דברים קטנים יותר, ציפורים בתוך ענפים, ביצים בתוך קן, ענבים ואפרסקים בתוך סל, דגים היו שטים בתוך פלג קטן, והרוח היתה מטלטלת את העצים בתוך היער שעל ההר שבתוך כפיס העץ.

האולר הממורט והמבהיק מונח לו, מהורהר, בתוך כף יד מיובלת, מקומטת, מגוידת, כמוה ככפיס עץ. האולר והיד מחליקים על פני כפיס העץ, ופצלות פצלות נושרות על רחבת החצץ שלפני הספסל, מתחת לעץ הרימון.

האולר זורם בתוך העץ כסירה בים. עיניו של ריקרדו כמעט עצומות, עד כדי סדק צר שממנו חודר לעיניו אור רך, מסונן, מצועף.

היכן הם, כולם. תרזה. והכלב.

יין. נחל. מפל. שלג.

צמרמורות.

נגינת עוגב מרחוק? מקהלת ילדים? חצוצרות כסף?

האולר מחליק בתוך העץ, מפשיט. גוזר, משיר, חותר, מבקע, מחפש, תועה, נבוך, מתיישר, מסתער. ידו של ריקרדו מתחילה לכאוב. זאת הפעם, ואין ספק שזאת הפעם, זאת הפעם יש להגיע ויהי מה אל פִּשרה של הצורה הזאת, שמתחת לכל הצורות, הצורה שאין לה צורה ושממנה יוצאות כל הצורות אשר יש להן צורה. זאת הפעם, ואין ספק שזאת הפעם, הפעם הזאת חייב הסכין להגיע אל לב לבה של האמת שמתחת לכל האמיתות, אל לב לבם של הדברים שמאחורי כל הדברים שהיו ואשר יהיו, ואשר אינם ואשר לא יהיו.

זאת הפעם, ויהי מה.

כפיס העץ הולך ומתמעט, הולך ונמס. האולר הממורט הולך ודק, הוא כמעט שקוף. עוד מעט יהיה הכול אוויר טהור וזך: השמים, האולר, כפיס העץ, עוד מעט לא יהיו אלא אחד, והוא האור.

עיניו של ריקרדו נעצמו. כפיס העץ צנח מידו, האולר צנח מידו, וכך מצאו אותו.


המלצות קוראים
תגיות