בתחלה נראה מימשל הליכוד כמין מפא“י במטאטא חדש. כﬠבור זמן יתיישן המטאטא וגם יתגלה כי לא מפא”י: מפא“י בשﬠתה שינתה דברים במפת הארץ, בעובדות קיומה ובנהלי התפתחותה החברתית, לטוב וללא כל־כך טוב. הליכוד יותר מכל הוא הצגה, עד להשתכרות, של מלים, של מחוות ושל טכסיסים שאסור שלא לראות, כי במרכזם קנאות עיקשת לעוד “רק־כך” שאי־אפשר לו שיתגשם. ה”רק־כך" של פעם היה “שתי גדות לירדן” שלא התגשם, ה“רק־כך” של הפﬠם הוא “יהודה ושומרון”; השיטה של פעם תוארה כיד לופתת רובה, השיטה של הפעם: דחיית מועד הפרﬠון, ורווח זמן על־ידי תכסיסי התמקחות: בינתיים יקרו אולי דברים ו“השטחים” ישארו בידינו. המדאיג בהצגת היעד הזה ובשימושי השיטה הזאת – שבמקרה הגרוע הם ﬠשויים לסבך אותנו במלחמה איומה ועקרה, ובמקרה הגרוע פחות, יסתבכו לסימטאות מדיניות ללא־מוצא.

*

מה שעולה בינתיים בידי הליכוד היטב – הוא הצגת ממשלה מושלת, סמכות שבינתיים אינה עוסקת לתאבון בﬠרעור עצמה, וליטוף כמה נימים שימים רבים לא הוחשבו: כגאווה לאומית, כזיקה מפורשת להיסטוריה היהודית, כדיבור סמכותי עם גינוני מלכות, וכמימשׂל בלתי מהפכני ומתרצה לכל. נראה היום, כי כל אלה – נמלצים ופאתטיים כפי שהם – היו דברים שהיו חסרים לרבים בעם. גם חוש זה להציג המשכיות ורצף יהודי היסטורי הוא חוש שראשי הממשלה הקודמת – ילידי הארץ ברובם וחניכיה¹ – לא פעל בהם ביותר, ושׁהבנה כזו לא עלתה על דעתם ולא הﬠסיקה את דעתם הפרגמטית, אם לא כמס־שׂפתיים. ואולי מנהיגים שצמחו בגולה יש להם חושים שונים משל אלה שגדלו בארץ: פחות צחיחים וסינתטיים פחות. וזה מלבד היתרון החשוב מכל – שׁהליכוד ידע לבוא לפני העם במטרה אחת מפורשת, כנגד הממשלה הקודמת שהיו לה ששה חצאי מטרות מתסכלים זה את זה, בכשלון מתמיד להסביר עצמם וליצור מגע־גּומלין עם העם, ובשימוש שהשתמשו בדגמי דבור מתוחכמים שאינם אומרים דבר עד הסוף – אם מחשש להתקוטט בפּומבי, אם מחוסר ﬠוז להיות בלתי פופולאריים, ואולי מצורך להעלים דברים ולטייחם. ומכל־מקום, הציבור ניקלﬠ אז לאווירה חולנית וניטלטל בין שאננות לחטפנות, בין בהלה לציניות, ובין חשד שאין “אבא” בבית ובין ﬠוינות לאותם שׁהתראו כמין "אבא׳׳.

כל אלה הם יתרונות שאין לזלזל בהם, לטובת הליכוד. אלא שמעבר להם – ובכל הזהירות – דבר עוד לא הוכח למעשה. והחשש מפני מחשבה קנאית כמחשבה מדריכת מדיניות, אינו מתבטל. מחשבה קנאית היא אי־מחשבה. או שהיא משתמשת במיני ערמומיות במקום מחשבה – כיצד להערים על הכל: ﬠל מחשבה ראציונאלית, על דעת העולם, על העובדות כהוויתן, ובעיקר – כיצד לחמוק מפני ההכרח הבסיסי – למצוא תשובה שונה מפשרה לדילמה הקשה: איך לצאת מסכסוך ללא מוצא.

*

מעבר להתנהגות ממשלת הליכוד ולחשש שהם מחליפים פתרונות ריאלײם בדחײת לחץ השאלות – יושבת לה ﬠדיין מפלגת העבודה במפולת ומתגרדת באפר. מה שמצופה היום ממפלגת זו אינו אלא שתקום ותתלה כרזה מתּנפנפת בראש חוצות: אנחנו באים. ומה ששומﬠים היום ממנה אינו אלא התגודדויות של הטחת האשמות ומציאת אשמים. עדיין העתונים מלאים טענות ומענות, כיצד אלה הכשילו ואלה הוכשלו וכיצד הרעים שבמפלגה הצרו צעדי הטובים שבה. ואילו האמת הידועה היא שכל ראשי המפלגה, על כל סיﬠותיה הבלתי נכחדות לﬠולם, איש מהם אינו מוכר כשתוקי דווקא. כמי שלא דיבר ולא הסביר ולא כתב ולא הירצה ולא הטיף ולא נראה בטלוויזיה חזור והיראות ולא נשמﬠ ברדיוֹ חזור והישמע. ורק את העם לא שיכנﬠו. לא מפני שלא ניסו, בסגנונות שונים, וגם לא מפני שכל העם הזה כולו חרש שוטה וקטן. אלא מפני שׁרצון הציבור מסתבר לא עלה בקנה־אחד ﬠם רצון המנהיגים (ככל שרצון מנהיגים אלה היה רצון אחד ומוסכם על כולם). בין המדברים אל העם ובין העם היה ניתוק שגם ﬠיוור ראה אותו וגם חרש שמﬠ. אי־ההצלחה לתפוש את קשב העם, ולשכנﬠ אותו ואת רצונו, נראית היום במבט לאחור. כאילו מראש ביקשו המשכנעים להישׁאר במיעוט, וגם השיגו מה שביקשו. לא מיﬠוט מקופח – כפי שיש מבקשים היום להוכיח – ולא מיעוט נרדף, ולא מיﬠוט סתום־פה או חסר כלי תקשורת – אלא מיעוט לא משכנע, שרוב הציבור פנה מﬠליו לאחר ששמﬠ אותו, וﬠזבו.

*

אפשר שכדאי היה להנהיג כלל אחד בהתנהגותנו: שכל מי שבא להצביﬠ על אשמים וﬠל אשמות, יפתח נא בו בﬠצמו: מה חלקו שלו בכשלון. אי־אפשר שהכל היו חוטאים ורק הוא נקי. ובכן, במה אתה, חבר נכבד, היית אחראי ואשם במפולת? ממה נפשך, אם גם אתה אחראי יהיה סיגנון דבריך על האחרים שקול יותר, אם אתה לא – איפה היה קולך כל אותם ימים של אחריות? יותר מדי קל להצביﬠ על שעיר לﬠזאזל מכאן, ולשאת תוכחת נביא נעלב, מכאן. בעוד שאיש ממנהיגי המפלגה, בממשלה ובהסתדרות, לרבות מנהיגים שבדימוס, לא היה מקופח, כאמור, ולא היה סתום־פה, ולא היה תמים שלא ידﬠ מה ﬠושים מתי איפה. כל הארץ, ﬠד אתמול, היתה פתוחה לפני כל אחד. ופﬠמוני כל האידיאולוגיות הרשמיות היו גדולים ותלויים בראשי כל המגדלים. מי שהיה שותף לרעה על מי אפוא הוא כועס היום ועל מה, ואם לא היה שותף, למה המשיך להיות שותף ללא־טוב? כעת מודים הכל כי משהו יסודי לא נעשה נכון, כי משהו בסיסי לא הובן נכון, וכי גם האופן שבו פרשו את תבונת הציבור וגם האופן שבו הציגו את תבונת מﬠשיהם – הם, בין השאר, שהזמינו את מטולטלת המימשל לנדוד מקוטב זה אל הקוטב האחר.

פשוט, יותר מדי זכור עדיין מי אמר לﬠם דברים אבל לא קיים אותם; מי הזהיר מפני דברים שהוא ﬠצמו דש אותם בﬠקביו; מי פיתח מיני שיטות ﬠשייה בארץ ולא ידע ללמוד לקח כשנכשלו. מי לא קרא את הכתובת על הקיר גם כשהיתה צוﬠקת עד מעבר לאוקיאנוס. ושל מי ההן לא היה הן והלא לא היה לאו. או, שמא די יהיה בכל חיפושי האשמים, בכל גלגול ההאשמות, ובכל ההסתבכויות בכל מיני אליבי של קש.

*

נקודה אחת ﬠקרונית צריכה הבהרה, גם כשמחליטים להפוך וֹלשאת ראש אל הדברים שיבואו ולחדול מן הדברים שכבר היו.

בין כל האשמים בכשלון העבודה, שומﬠים היום מצדדים שונים את הטענה, כי יש רעיון אחד שמפלגת העבודה נשתבשה בו והפסידה בגללו עולם מלא, ושכעת הגיﬠ הזמן לסלק רﬠיון זה, ולצאת למרחב: הלא הוא רעיון הממלכתיות. ממלכתיות כנגד תנועתיות.

רﬠיון הממלכתיות במהותו הוא מהפכה. מן החשובות שבמהפכות שעברו ﬠל העם היהודי, כמשתחרר מן הגלותיות. מדובר על התפיסה שהכלל הגדול יותר והטווח הרחוק יותר, באים קודם לכלל הקטן ולטווח הקצר. לא כל שכן בתקופת תחייה לאומית ובזמני חירום מתמשכים. כגון צבא ממלכתי ולא צבאות פרטיים, כגון חינוך ממלכתי ולא חינוך כיתתי, כגון פלורליזם פוליטי, ולא מונוליטיות רעיונית, כגון פלוראליזם משקי ולא משק מונופוליסטי, וכיוצא באלה דברים ידועים לכל. כעת מאשימים, כי בכך חוסלה ההתנדבות בארץ, הקיץ הקץ על תנועות ספוטנטיות, והתרוקנה חדוות היצירה החלוצית, כשבמקומה בא המנגנון הגדול והביורוקורטיה המהוללת. היכן – שואלים – תנועות־הנוער המפוארות שהיו פﬠם? ומן השאלה משתמע כי היה אצלינו מישהו רב־כוח ורﬠ־מﬠללים, שטרח וחנק את תנועות הנוער ההן. ואין מזכירים כלל כי תנועות הנוﬠר התרוקנו מתוכן, כמו בית הוריהם, כמו האידיאולוגיות היפות, שלא עמדו כנגד החמדנות הממשית והכל־כוללת, להצליח ולעשות חיים ולקצור הישגים דירוגיים ופעריים. ושאי־אפשר, כנראה, בבת־אחת, גם לבקש תנועות נוער אידיאליסטיות וגם לבקש פער דירוגי ותשלומי סחטנות על ספק פרמיה, שכולה שקר.

*

לא כאן המקום להרחיב בזה. אבל אי־אפשר שלא לשאול שתיים שלוש שאלות. מה ﬠשו כל בﬠלי הטﬠנות הצודקות בכל אותם ימים? מי היה בהסתדרות כשתהליכים שליליים אלה התנהלו בתאוצה? מי שלט במוﬠצות הפועלים ובווﬠדי הפועלים? מי היה המופת לחיוב, כשכל ההתנדבות וכל תנוﬠות הנוער, ומשקי הפועלים, והעבודה השכירה, וﬠבודות השירותים לעומת ﬠבודות הייצור, והﬠבודה היצרנית בכללה, ומוסר העבודה וכו' וכו' וכו' – הגיﬠו, אהה, למקום שהגיﬠו וקיבלו צורה כפי שקיבלו? את הכל ﬠשו הרשעים? ומה ﬠשו הצדיקים? או, לא כך, ורק העם הזה נתגלה שטוף תאוות עד שהגיח לחטוף ממנו את מיטב הערכים היפים? או, אלה ואלה דברי הבל?

כיוון שכך, זה אולי המקום לתהות רגﬠ תהייה סמנטית, ולחזור לﬠנייננו. שני מיני שמות יש אצלנו לקבוצה הפוליטית שאדם משתייך אליה. שם אחד הוא כינוי של חולין, ושם אחר של קודש. השם הראשון נועד לעסקנות ולתככים ולמﬠשי הבורסקות – השם האחר פונה אל האידיאות ואל הערכים ואל ניחוחי הבסמים – יש "מפלגה׳׳ ויש “תנועה”. מפלגה היא הרחוב, התנוﬠה היא החזון. יכול אדם להתווכח ﬠם מפלגה, לחלוק עליה ואף לגנותה – אבל “תנועה” היא התכלית ודינה כידוﬠ הוא הדין. ואם מפלגה מסתבכת בכל מיני פשרות ונכנעת ללחצים ומודה לעתים שיש גם קודמים לה – התנועה היא הקודמת לכל, תמיד. כך מקובל ﬠלינו ימים רבים.

ﬠד היכן קודמת התנוﬠה לכל? למשל, “תנועה” ווﬠד־פוﬠלים – מי קודם? ההסתדרות ככלל וסקטור מקצוﬠי כפרט, למי הבכורה? כת קטנה שהיא “מלח הארץ”, וציבור גדול שהוא סתם כל האוכלוסיה. מי קודם? וגם מי הוא המוסמך לחרוץ כאן תקנים לבכורה ולﬠדיפות, וﬠל סמך מה? ולבסוף, וכפוﬠל יוצא, מי הוא זה שהפסיד את רוב המוני הﬠובדים הלא־מקצוﬠיים בארץ? מי הפסיד את רוב תושבי שכונות המצוקה? ומי הפסיד את רוב הנוﬠר הﬠובד והלומד, ואת מרבית חיילי צה"ל? כולם רק טרף פיתויי הרשעים והשפעתם הדמגוגית הנלוזה? ואולי מישהו מבית, ששכח לחשוב, ושימים רבים העלה גירה של קלישאות במקום להקשיב לשאלות המציאות? והספרים שקרא בנעוריו והריקודים שרקד בעלומיו, והרעיונות שנתקעו בו ללא השתנות, סתמו אותו ללא מרפא, והשאירוהו יושב בשﬠר העיר ﬠל מרכולת רﬠיונות מפגרים, דוגמות סרק שמרניות, וכל מיני אידיאות המשעממות את שומﬠיהן ומרגיזות אותם חליפות? אוליי אשׁמות דוגמות מאובנות, אולי ﬠצירה שנקראת “תנוﬠה”, אולי פראזות חסודות שנקראות “בירור רעיוני”? האידיאולוגים של מאדאם טיסו, צריכים להישמר בימים חמים אלה משמש המציאות, גם כשטלית “התנועה” חופה אליהם.

הממלכתיות, אומרים. היא איפוא בין הגורמים לכישלון שליחותה של “התנוﬠה”. אבל, ממלכתיות היא רק כינוי הסוואה, כשמבקשים שלא לקרוא בשם המפורש של הסוסים הריאקציוניים הידועים, הלא הם: בן־גוריון, רפ“י, ה”אטאטיסטיים׳׳, “אנשי הפרשה”, “הביצוﬠיסטיים” וכו', שאלמלא הם הלא היה הכל אצלנו פורה תנוﬠתיות ומלבלב קידמה, שיוויון, התנדבות ושלום. אין חידוש בבקורת זו. מדי פﬠם כשנתקﬠים במצוקה חוזרים ומזכירים לכל שוכח מי היה החוטא הקדמוני ומתי התחילה ההתדרדרות. רפ“י וכת דיליה הם שהכשירו את הקרקע לליכוד. ואילו רק נסגרנו לנו בשﬠתנו ב”תנוﬠה" – כי עתה לא רק מחננו היה טהור, אלא פני הארץ היו כﬠת שונים; ציונות סוציאליסטית היתה שופעת כמים לים מכסים, תנועות־נוער היו חורשות וקוצרות, ומﬠמד הפוﬠלים בהתנדבות היה פוﬠל ומפﬠיל, ושיח לוחמים ﬠם אנשי שלום היה מתרונן ﬠד בוקר אור. לא כאן המקום להמשיך בזה. אבל פטור מהﬠרה או שתײם אי־אפשר: הרﬠיונות ﬠל “שינוי׳׳ שאדם מוצא היום כמﬠט בכל פרסומי המפלגות השונות – רובם ככולם מקורם במצﬠ הבחירות הראשון של רפ”י. רﬠיונות אלה, וההכרה שאם לא נדﬠ להשתנות ולא נביא תמורה במושגים ובמﬠשים הנגזרים מהם – לא נוכל להחזיק מעמד ריבוני בארץ – נדונו אז, נתנסחו, והזרימו חשמל ברפ“י. לרבים, אמנם, לא נראתה רפ”י אלא כמין מובלﬠת של בן־גוריון ושל ריבו הגדול עם מפא“י בתקופת הפרשה (שהיתה לדﬠת רבים, מנימוקים שונים והפוכים, תחילת הספירה למפולת); אבל, מה שהיה באמת מרנין ברפ”י היה מﬠבר לזה, היה הרעננות להתמודד ﬠם אתגרי מציאות מתהווה ומשתנת, בלי לברוח מפניה, ובלי לטמון ראש במליצות השיגרה, ﬠניינים כגון שינוי שיטת הבחירות, כגון ﬠקרון הבריאות הממלכתית, כגון ההצﬠות ל“מידוע המדינה”, כגון תפישות מחדשות בנושאי הרווחה והמצוקה, וכגון טלטול נוהלים קרושים לקראת ייצוג דינמי ומפﬠיל של ציבור הבוחרים כבﬠלי־דﬠה וכשולחי השליחים, וכיוצא באלה רעיונות שנשמﬠו אז לראשונה בנוף המפלגות המשמים, ושאין לך היום מפלגה שלא “הציצה והעתיקה” (במודﬠ או שלא במודﬠ) ממצעה ההוא של אותה מפלגה צﬠירה, שימי חייה המוסדיים היו קצרים (ושאף לא כל מנהיגיה “הדגולים” האמינו בה בלב שׂלם, אלא חיכו להזדמנות הראשונה לנטוש אותה), אבל חותמם של חיים קצרים אלה ﬠודו חי ומתקיים. לא הכל היה ברפ"י רק נחמד ורק חביב ורק פורה רﬠיונות קידמה, אבל הנכונות הרעננה ללמוד, הרצון המחשמל להביא תמורה בכל מקום ובכל דבר שהגיﬠ עד מיצויו בתנאים שנתחלפו – נכונות זו ורעננות זו הם בלתי ניתנים להשכחה, המﬠטה, או להפיכתם כעת לקולב הרﬠ, שתולים ﬠליו מחדלים וכשלונות.

*

ממלכתיות אינה איפוא סינונים לליכוד. ורעיון הממלכתיות חשוב הוא מכדי ייחסו, להפקידו או להפקירו בידי מנחם בגין וחבריו.

ﬠקרון הממלכתיות אינו בשום פנים הפקדון המייצג אותם. מה זו בדיוק ממלכתיות בתנאים נתונים, מה יש בה וﬠד היכן וכיצד יהיו יחסיה עם תנוﬠות ציבור וולנטריות, עם התארגנויות ספּונטניות, היכן גבולות סמכותה מול חירותו של הפרט, ועד היכן תחומי תחולתה כדי שלא תכחיד מידה מסוימת, שׂאי־אפשר בלﬠדיה, של אנארכיה, של ביקורת ושל איפכא מסתברא – כל אלה הם חומר בידי מי שמבטא את הרצון הריבוני, מאורגן ולא מאורגן, ממוסד ולא ממוסד. גם הממלכתיות היא בבואת רצון הרוצים בה, בתנאי שרצונם רצון, מודﬠ ומסויג כללי משחק דמוקרטיים ופתוח לתמורות ולהתפתחות.

לכך דרוש שתקום כﬠת מפלגת עבודה רעננה, שתצא מן הלם שהמם אותה, שששתחרר מדפוסי דימוי ﬠצמה, ותתנﬠר לקראת שובה לשלטון, ותוכל לשאת בשורת תמורה־של־אמת. אין זה דבר קל לא רק בגלל המפולת שאך זה אירﬠה, אלא גם בגלל השלטון שאך זה ירדו ממנו. המפלגה אינה מפלגה “ירוקה”, שיכולה לטﬠון כי שיטותיה ודרכיה לא נוסו עוד; ﬠוד כולם בה רטובים מהיות שקוﬠים בתוך שנות שלטן ממושך. אין זו מפלגה תמימה, ולא חסרת זהות, ולא בלתי מוכרה בכל מקום. כל הצעה שתציﬠ היום מפלגה זו – מיד תישאל: למה לא ﬠשיתם כﬠצתכם הזו, או, למה לא הצלחתם בה? כל אנשיה מוכרים, כל גדוליה ידועים, כל דבריהם זכורים, כל מﬠשיהם לפנינו וכל מחדליהם טריים.

מוזר איפוא לשמוﬠ כﬠת מכל צד – החזירו אידיאולוגיה למפלגת העבודה. וכי לא היתה? וכי הודה מישהו שזו שהיתה לא היתה טובה למדיי או כי לא הוגשמה למדי? שהרי קודם שמחפשים אלטרנטיבה חייבים להודות כי זו שהייתה כבר נתרוקנה. וכי אם לא נתרוקנה על מה אפוא הּצﬠקה “החישו לנו אידאולוגיה?” ואם הכל מודים שהיתה כאן איזו טﬠות קשה, או טﬠויות – היכן בדיוק היו? האם היו אלה טﬠויות שבﬠקרון או טﬠויות ביישומו של אותו ﬠקרון, או ביישומו הגרוע? ﬠל כך צריך לדבר כﬠת. בבגרות ולא בבכיינות, בתבונה ולא ברדיפת אשמים.

ואשר לאידיאולוגיה, זו מכל־מקום, אינה סחורה המוזמנת מניה וביה מהיום למחר. מספרים ﬠל חייטים זריזים שבשוקי הונג קונג, שהתמחו בתפירת חליפות למזמין תוך כדי שהוא יושב וממתין, מדוד וגזור וגמור ולﬠילא ולﬠילא. כך מבוקשים היום חײטי אידיאולוגיות (מלבד אלה שיש להם, שמורה בנפטלין, החליפה הישנה והטובה לﬠולם), שיידﬠו לﬠשות משיירי העבר, מסחבות הפאר, וממקצת אריגים חדשים, שעוד לא כובסו, לקחת קצת מכל דבר, ולפי איזה ז’ורנאל אופנה ִמתגלגל למדוד־לגזור־לתפור־ולגמור אידיאולוגיה לעת מצוא, לﬠם במצוקה בתקופת מצוקה כדי לצאת מן המצוקה.

נקודה אחת מזמינה ﬠוד השתהות לרגﬠ, בתוך המוﬠקה למצוא מחדש ולנסח אידיאולוגיה למפלגת העבודה. הפרק ﬠל הסוציאליזם יהיה מרכזי ומכריﬠ: מה זה היום ואיך זה היום סוציאליזם? יהיו שם בוודאי הצעות חשובות, מלומדות, מנוסות ומﬠשיות, ואילו כאן, בלי לחײב איש, תישמﬠ רק תהייה אחת אם הסוציאליזם, לפני כל הגשמה ויישוב שהוא, כמושג או כﬠקרון, אם אפשר לו שלא יהיה מין העדפה שמעדיפּים לפיה דבר אחד מדברים אחרים, ובﬠניין שלנו, כמין העדפה שׁמﬠדיפים בה אדם ﬠל פני כלים, אמצﬠי ייצור, אדמה מים כוח ﬠבודה וכו‘. והעדפה שׁמﬠדיפים חברה של בני־אדם על פני משק, פיתוח, ייצור, יצוא וכו’ וכו' – ואע"פ שאין אלה בלי אלה ושלא ייתכן כלל להפריד בין בני־אדם ובין האמצﬠים לייצור מחייתם – עולה השאלה כשהשנײם באים כאחד, מי בהם ראשון ומי בא אחריו. והסוצאליזם, אולי, הוא להתחיל בבני־אדם.

מי שעושׁה, למשל, חשבון שׂל יהודה ושומרון ומתחיל בשטחים, מגיﬠ אל בני־האדם רק אחר־כך; ומי שמגיﬠ אל חברת בני־האדם, אל היותם ואל הוויתם כחברה וכﬠם – רק לאחר שהתחיל וקבע ﬠמדה בֿﬠנייני אדמה, ישובים וגבולות – פתרונו יהיה שונה ופירוט הצﬠותיו יהיה אחר, ממי שהתחיל בבני־אדם.

כיוצא בו, חשבונם שׁל עקורי איקרית וברﬠם, אם להעלות עניין אקטואלי. מי שמתחיל כאן באדמה, במטעים, בדונמים ובמﬠוקבּי הּמים ומגיﬠ רק אחר כך אל בני־האדם אל כבודם ואל ﬠרכם – בונה אחרת והורס אחרת ﬠולם אפשׂרי, כזה שהסוציאליזם חולם ﬠליו כעל דגם אנושי.

בין שני מושגי יסוד השולטים בתודעת בני־אדם – הצודק יותר מכאן, והכדאי יותר מכאן – יש יחס ﬠדיפות מסוים, שאם הצודק בא ראשׁון – או הכדאי בא ראשון – לעולם אז יש או אין טﬠם אחר, משׁמﬠות אחרת, ומראה אחר.

*

המציאות בארץ צריכה כאוויר לנשימה משקל שכנגד לליכוד. לתורותיו, לשיטותיו, ולמﬠשיו. הוויכוח מﬠתה יהיה מחריף והולך וילך ויחמיר. אין ﬠוד שום זמן ושום ﬠצבים לבזבז ﬠל חיפוש שעירים לעזאזל, ולשחק בהכשלות הדדיות, ובהתגודדויות של הפירמות הישנות, שכולן פשטו את הרגל, אלא להרים ראש ולהתכונן למאבק. דברים יסודיים הולכים להיות מוכרﬠים בקרוב. ודי, אם לא למﬠלה מזה, להתרפק ﬠל “הו, הימים היפים שהיו”, או להתנבא אל “הו, הרﬠיונות הגדולים שׁנבגדו”. מה שהיה אתמול כבר לא ישתנה, ומה שיהיה מחר ﬠוד אפשר ואפשר להשפיﬠ ﬠליו וﬠל כיוונו, ﬠל איכותו, וﬠל מימושו. וממש האמונה הזו שאפשר עוד להשפיﬠ, להתערב, ולשנות – היא תכלית כל הצורך בקיום מפלגות פוליטיות. וגם הליכוד לא לﬠולם ישב; והוא כבר טורח לפי דרכו בﬠשיית סיבות להחלפתו.

המציאת שבּתוכה אנו חיים עומדת לפני שינויים וﬠשוייה לשינויים. מי יהיה המשנה אותה, לקראת מה, מה הוא החלום המשותף, מה הכוח האצור לקיימו ומה ﬠוצמת הרצון המשותף להיות משפיﬠים ﬠל השינויים, להיות חבר נישאל וחבר משיב – על שאלות אלה וכאלה צריך להתאסף, לחשוב, להתווכח ולהחליט, ולהיות מוכנים יותר להשיב לשאלה הגדולה והיסודית: איזו מין ארץ תהיה לנו הארץ הזאת בימים הבאים: ארץ אפשרויות ניפתחות; או, ארץ סגורה בשנאות של עקרבים במעגל־אש.

יזהר סמילנסקי

דבר (כא אב תשל''ז 5.8.1977): 13.